ראש חודש טבת ועיד אל בנת

🔥 כתב הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת וישב): "מנהגנו להדליק שמן למאור לכבוד נשמת רבי מאיר בעל הנס זיע"א ביום ראש חודש טבת".

 

🔥 מוסיף הרב פלאג'י: "וכן נהגו להדליק נר בראש חודש טבת לכבוד נשמת אברהם אבינו, שזהו יום פטירתו".

 

מסביר הרב דב קוק, שנר חנוכה נמשך מהפסוק "נר מצווה ותורה אור", אור הנר הזה של חנוכה נמשך מ"כותנות אור" שהייתה כתובה בתורתו של רבי מאיר.

חודש כסלו הוא חודש של נס ואור, ולעומתו חודש טבת בו כבר מתחיל החושך להחשיך יותר, שהרי שלוש צרות ארעו בעשרה בטבת שלכן מתענים (כי ביום עשרה בטבת הובקעה העיר, תורגמה התורה יוונית, והסתלק עזרא הסופר), ממילא יש חושך שיורד בחודש טבת.

צריך להאיר מהאור של חודש כסלו למתק את החושך של חודש טבת. והזמן שבו אפשר להעביר ולמתק את החושך של חודש טבת – הוא בראש חודש טבת שחל בימי חנוכה.

לכן כמו עשיר שנותן צדקה לעני בזה הוא ממתיק את העניות של העני, כך שנותנים צדקה בראש חודש טבת אפשר להמשיך את האור של חודש כסלו לטבת ולהמתיק את החושך של טבת על ידי הצדקה.

לכן הצדקה היא לכבוד נשמת רבי מאיר בעל הנס, שהוא האור המאיר ובתורתו כתוב "כותנות אור" שזה האור של חודש כסלו שעל-ידו אפשר להמתיק ולבטל "כותנות עור" של חודש טבת, שהעור הזה הוא מכסה המכסה את האור וממילא יש חושך שנמשך בטבת.

אך ע"י צדקה (והדלקת נר שמן) בראש חודש טבת לכבוד נשמת רבי מאיר בעל הנס, זוכים וממשיכים את האור של כסלו וממתיקים את החושך של חודש טבת.

 

סגולה לתשובה: ליל חנוכה שחל בראש חודש טבת הינו לילה שמסוגל להשיב את הרחוקים בתשובה.

בתאריך הזה התרחש דבר מדהים בהיסטוריה: אדם רע חזר בתשובה. קראו לו ישמעאל. אביו, אברהם אבינו, כל כך שמח לראות את בנו מניח תפילין. באותו יום הוא נפטר. א' בטבת הוא יום פטירתו של אברהם אבינו, וה' הבטיח לו תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. "תיקבר בשיבה טובה" – ראשי תיבות טב"ת (הפוך). למה הוא נקבר בשיבה טובה? כי ביום מותו הוא ראה את ישמעאל בנו עושה תשובה.

 

עיד אל-בנת הוא חג שנחגג על ידי חלק מהקהילות היהודיות במזרח התיכון בראש חודש טבת, בימי חג החנוכה. החג מעלה על נס את העוצמה הנשית: הגבורה, החוכמה והאחווה של נשים לאורך הדורות.

 

לפי מסורת אחת, מקור החג בגבורתה וחוכמתה של יהודית, שכבשה ביופייה את הולופרנס שר הצבא, ערפה את ראשו והצילה בזכות מעשיה את אנשי יהודה.

מסורת אחרת גורסת שהחג נוצר לזכר גבורתה של האישה שעוררה את אחיה החשמונאים להתחיל את המרד ביוונים.

דעה אחרת היא שמציינים ביום זה את המסופר בספר עזרא, על היום בו שבו התחייבו שבי ציון לשאת נשים רק מבנות ישראל.

לפי השערה נוספת, מקור החג במסופר במגילת אסתר, לפיה זה היום שבו הובאה אסתר בפני המלך אחשוורוש והומלכה תחת ושתי.

 

החג נשתמר בקרב קהילות ישראל באגן הים התיכון: תוניסיה, ג'רבה, לוב, אלג'יריה, מרוקו, טורקיה וסלוניקי.

פרשת ויגש וחודש טבת – עין טובה

עין טובה

הרב גינזבורג: במסכת אבות, נאמר ש"עין טובה" היא מדה שהצטיין בה אברהם אבינו לעומת "עין רעה" שהיא מדתו של בלעם הרשע - ועלינו להיות "מתלמידיו של אברהם אבינו".

באופן פשוט, "עין טובה" פירושה הסתכלות חיובית על השני - לעומת התכונה של עין רעה שרואה ומבליטה את חצי הכוס הריקה והרעה, ההתמחות של בלעם הרשע.

כיצד מצליחים לאמץ את המבט הזה של עין טובה?

המשימה הזו מתאימה לחודש טבת, שכן לפי הקבלה החודש הזה נברא באות עי"ן, וחיבור פשוט בין שם האות לשם החודש יוצר את המושג עין טובה.

איך העין רואה:

העין היא אבר מופלא, ותהליך הראיה עד העיבוד הסופי של התפיסה החזותית במוח הוא מופלא עוד יותר. רגילים לחשוב שהראיה היא אוביקטיבית לגמרי, אנו רואים את הדבר בדיוק כפי שהוא - אבל ככל שמכירים את מערכת הראיה מבינים שהראיה אינה סתם שיקוף של המציאות החיצונית, אלא (בעיקר) איך אנחנו קולטים אותה.

ואם בראיה הפיזית כך, קל-וחומר בראיה הרוחנית: איך אני רואה את השני ושופט אותו? תלוי בנקודת המבט שלי.

איך אפשר לקבוע ולכוון את נקודת המבט?

בספרי הקבלה מבואר שהאות עי"ן נכתבת כמו נו"ן מאורכת שנעוצה בה האות וא"ו. נצרף את האותיות עי"ן, נו"ן, וא"ו, ונקבל את המלה ענו - "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

הענוה היא המדה היסודית בנפש שמכוונת את הראיה הטובה. כיון שמשה רבינו "ענו מכל האדם", הוא לא מחפש למדוד את עצמו במשהו מעל מישהו אחר, ולכן הוא מביט בכולם בעין יפה ובעין טובה.

קל להביט בעין טובה על "אנשים טובים", אך מה באשר לאנשים שבאמת עושים מעשים רעים?

אלא שמשה יכול לראות בכל אדם נקודה טובה, ואף משהו יחודי שיש בו ואין למשה! גם אם בפועל מעשיו גרועים, מי יודע מה היה יוצא ממני אילו הייתי נמצא בדיוק באותו מצב? והרי לעולם לא אוכל להיות בדיוק במצבו של השני. ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", וכיון שלעולם לא תגיע למקומו לעולם אל תדון אותו לחובה, אלא "הוה דן את כל האדם לכף זכות".

כך גם אברהם אבינו, הוא הראשון בתורה שמצוין במדת הענוה, "ואנכי עפר ואפר", ולכן יש לו עין טובה מאד על כולם.

ר' אריה לוין זצ"ל: "פעם אחת השתתפתי בהלוויתו של ר' אלעזר ריבלין ז"ל מענקיי הדת שבירושלים ששימש כגבאי צדקה וכמזכיר ב"מושב זקנים". לאותו נפטר חשוב, היה ידיד ורע משכבר הימים הלא הוא ר' שמואל קוק ז"ל (אחיו של הרב הראשי הראי"ה קוק זצ"ל) שהיו נאהבים ונעימים בחייהם ושעבדו במחיצה אחת במשך שלושים שנה. לפתע ראיתי שידידו זה פורש מן ההלוויה, שהייתה בתחילת דרכה, אינו מלווה את חבירו המנוח לבית עולמו כראוי. ובמקום זה נכנס לחנות פרחים שהייתה בסמוך, כדי לקנות עציץ.

"חשבתי בליבי: הכך ינהג ידיד לחבירו הקרוב עמו בחייו ולא יגמול עמו חסד של אמת? כלום אינו יכול למצוא שעה אחרת לקנות את העציץ, והוא צריך לקנותו בעת ההלוויה דווקא? כדי לא לעבור על הכתוב: "הוכח תוכיח את עמיתך" ניגשתי אליו והוכחתיו על פניו ואמרתי לו: "ילמדני ואדע גם אני, הלא שנים היית רע כאח למנוח, ומדוע פרשת מהלווייתו כדי לקנות עציץ?" הסביר לי אותו יהודי ואמר: "מזה שנים מטפל אני במצורע אחד והוא מת אתמול. מטעמים מובנים החליטו הרופאים – שאינם יהודים – לשרוף את כל בגדיו וחפציו, שבכללם היה גם זוג תפילין. התקוממתי בכל לבי שישרפו את התפילין, ואז סוכם ביני לבין הרופא שעד שעה שתים-עשרה בצהרים אביא עציץ והתפילין יונחו בתוך העציץ העשוי חרס ויגנזו בתוך האדמה – כדין. מוכרח הייתי, אפוא, לרוץ ולקנות את העציץ על מנת לקבור את התפילין.

"מאז קבלתי על עצמי לדון כל אדם לכף זכות..."

בשעה שהאדם מכווין את ראייתו לדברים טובים הוא גורם לראיה העליונה להסתכל רק על הדברים הטובים[1]!

גמרא (שבת קכז:): "ת''ר הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות".

דוגמא לעין טובה בפרשה:

בראשית (מה,כד): "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ".

לעיתים אנחנו מלאים בתחושה של חוסר השלמה (רוגז) כלפי עצמינו או סביבתנו.

מבקש יוסף הצדיק מאיתנו, תזכרו שתחושה זו זמנית היא, הרי כולנו כאן הולכים בדרך, בדרך אל הטוב, בדרך אל השלמות.

הבה נקבל את חוסר שלמותנו הזמנית ונמשיך בדרך.

גם לדרך, יש משמעות! לא לזלזל בחשיבות התהליך!

כפי שאומר רבי מנחם מנדל מקוצק:

אם יגעת - גם אם לא מצאת

אל תאמין שלא מצאת

כי רגעי היגיעה

הם הם הרגע של המציאה.

גם הגאולה היא תהליך:

חז"ל כותבים בירושלמי (ברכות פ"א ה"א): "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה (בעת הזריחה), וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא 'כי אשב בחושך ה' אור לי'. כך בתחילה 'ומרדכי יושב בשער המלך', ואחר כך 'ויקח המן את הלבוש ואת הסוס', ואחר כך 'וישב מרדכי אל שער המלך', ואחר כך 'ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות', ואחר כך 'ליהודים היתה אורה ושמחה' ".

כשזוכרים שאנחנו בתהליך אז יכולים לראות בעין טובה את העיכובים שמתרחשים...

---

[1] עיין ברבינו הרמח"ל (כללים ראשונים סי' טז' מובא בדעת תבונות עמ' רס').