יום ראשון, 26 ביוני 2016

פרשת קרח – מעלת התפילין

מעלת התפילין


הבן איש חי (אדרת אליהו פרשת קרח): "איתא בגמרא דסנהדרין, ויקח קרח – שלקח מקח רע לעצמו עכ"ל ע"ש.

ויובן בס"ד לפרש ע"ד שכתב רבינו שמשון מאסטרופולי זיע"א בליקוטי שושנים וז"ל איתא הפליאה דר"נ קארו תת"ן חדרים יש בגיהנם כמנין תכל'"ת ובאלו החדרים צריך לילך אפי' צדיק גמור לתקן ולהעלות נשמות של רשעים כמבואר בזהר בכ"מ.

והנה כאשר בא נשמת הצדיק לתת"ן חדרי' אינה צריכה לפחוד מן המזיקין, כי תק'"ף חדרים אינם תוקפא דדינא, ממילא הנשארים – ר"ע, וכשמם כן הם שהם רע ובאם היו הצדיקים הולכים שם בלא שמירה אזי היה יכול להיות שהיו ניזוקין מגרדיני נימוסין טהירין, ואזי הולך מלאך אחר ושמו יהושע ובידו שעוה, וכותב על מצחו השם הנקרא "אתה", ואז אפילו הולכים באלו ר"ע חדרים אין שטן ואין פגע רע.

ולדעתי ז"ס גילה לנו דוד הע"ה – גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, רזא דמלתא גיא צלמות גימט' תק"ף, ר"ל גם כי אלך בגיא צלמות – בתק"ף חדרים מן תת"ן, שהם אינם תוקפא דדינא, ממילא הנשארים ר"ע, מ"מ לא אירא ר"ע – מאותן ר"ע חדרים, כי אתה עמדי ר"ל השם של אתה עמדי, שכתוב על מצח הצדיק, ומי כותבו אהא מפרש – עמדי שבטך ומשענת המה ר"ת שעו"ה, ולמפרע ר"ת דהיינו – עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני ר"ת יהושע שהוא כתבם.
והענין פלא שהכל מרומז בקרא והאל יכפר בעדי, עכ"ל.

המורם מכל האמור שהתת"ן חדרים שיש בגיהנם יש בהם ר"ע חדרים שהם קשים הרבה, כשמם כן הוא, והנה קרח שהיה תחילתו טוב ואח"כ סרח וחטא שנידון אז בכליה של גיהנם להיות שם כל ימיו, וכמ"ש רז"ל ע"פ בן לוי שנעשה לויה בגיהנם וכו' לכן אתי שפיר כוונת רמז דבריהם ז"ל שאמרו שלקח מקח רע לעצמו כלומר גם הר"ע חדרים שהם קשים ומרים ביותר לקחם לעצמו דייקא, שיהיה הוא נידון בהם ולא בשביל לתקן ולהעלות נשמות של רשעים כאשר היה ראוי לו כן בעודו צדיק קודם שסרח וכאמור, אלא לקחם לצורך עצמו ממש. עכ"ל.

תפילין אותיות ת"פ ילי"ן. ת"ף – גימ' לילי"ת שבכח התפילין מכניע אותה, ילי"ן גי' ס"מ, ג"כ לכפות הס"מ לבל ישלוט בנו להחטיאנו.

שניהם בגי' תק"ף!

ע"י התפילין יכול ללכת בחדרים האלו של הגיהנם בלי לפחד [כי כל צדיק עובר שם, לכן בכה ר' יוחנן (ברכות כח:) 'שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהינום ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?!...] ואת שאר החדרים של הר"ע המלאך יעזור לך...

מנהג היה בברדיטשוב לאסוף את התפילין של הנפטרים ולמכרם לטובת ה"חברה קדישא". פעם בא הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב אל גבאי ה"חברה קדישא" וביקש להראות לו את כל התפילין שברשותו מכיון שברצונו לקנות זוג אחד לעצמו. כשבחר הרבי זוג אחד ורצה לקנותו, הבין הגבאי שתפילין אלו אינם רגילים, הרבי לא היה קונה תפילין כאלו אלא אם כן יש דברים בגו, ולכן סירב הגבאי למכרן. אך הרב בשלו, רוצה הוא דווקא בתפילין אלו. לא העז הגבאי לסרב לרבי, אך תנאי התנה עמו, לספר לו מה טיבן של התפילין שהרב טורח כל-כך לרכוש אותן לעצמו.
הסכים רבי לוי יצחק וסיפר לגבאי סיפור מופלא:
"האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא", "נהגו לנדוד בכפרים ובעיירות כדי להחזיר יהודים תועים לאביהם שבשמים. בכל פעם שהגיעה שעת לילה והאחים לנו באחד הבתים או הפונדקים, היה אחד מהם שוטח בפני אחיו חטאים שבהם חטא כביכול, ואותם חטאים חטא באמת בעל-הבית שאצלו לנו. האח האחד היה מתוודה בקול על עבירות שעבר ואחיו היה מסביר לו ומדריך אותו כיצד לחזור בתשובה. כל זאת עשו בקול רם ולעיני בעל-הבית שהיה שומע את הדו־שיח בין האחים, ונזכר שגם הוא עבר אותן עבירות.
ברוב המקרים היה אותו איש מתחרט על חטאו ומבקש מהאחים הקדושים דרך לתיקון ולחזרה בתשובה.
פעם הגיעו האחים לכפר אחד, וכמנהגם לנו בבית היהודי שגר בכפר. בלילה החל רבי זושא לבכות ולבקש מאחיו דרך תשובה על שלא בדק מעולם את התפילין שלו, ועתה כשבדקן נוכח שהן פסולות, ריקות מכל הפרשיות, ונמצא שכל ימיו לא הניח תפילין.
רבי אלימלך, ששמע את דברי אחיו "הוכיחו" בדברים קשים, והרבה לתאר לפניו את חומרת החטא באי בדיקת התפילין. בעל-הבית היהודי שהיה עד לשיחת האחים, נזכר לפתע שגם הוא לא בדק מעולם את התפילין שלו, מיהר ופתחן ומה מאוד הזדעזע כשראה שהן ריקות לגמרי, בלי פרשיות. מבוהל ונרגש התוודה היהודי לפני האחים והתחנן בבכי לסדר לו תשובה על החטא הגדול.
מכיון שהתחרט בכל לבו אמר רבי אלימלך לאחיו לכתוב מיד פרשיות לתפילין של היהודי, ולהתכוון בכתיבה שתהיה בפרשיות קדושה מיוחדת שתכפר על העדרן במשך כל השנים שהניח היהודי את התפילין הריקות מפרשיות.
כתב רבי זושא את הפרשיות, הניחן בבתים של התפילין ומסרן ליהודי.
אלו הם, סיים הצדיק רבי לוי-יצחק את סיפורו לגבאי, אותן תפילין קדושות שמונחות כאן לפנינו, אותם אני רוצה להניח!!!

כותב הרמ"ע מפאנו, כי התפילין היו צריכים להיות בפנימיות של כל יהודי כאשר נתנו לוחות הראשונות כמו התקנה פנימית ועי"ז יהפך כל יהודי למלך היות והוא מושל על המח והלב והכבד והיתה המציאות כמו לפני חטא אדם הראשון שהמח שהוא משכן השכל היה שולט על הלב שבו משכן התאוות ואז לא היתה מיתה.

והנה היצה"ר לקח לו את הכבד של האדם ששם מלא דם והדם הוא הנפש, וכן לקח לו למשול על העורף של האדם כיון ששם הוא המעבר בין המח ללב וכל ההחלטות של קדושה שהאדם מחליט לעצמו עוברים דרך שם, והיצה"ר שהוא העמלק הפרטי של האדם יושב ומטיל ספק בהחלטות ומקרר את האדם, ועד שהם מגיעות ללב כבר מעורבת בהם זוהמת הספק והקרירות (מצרים = מצרים, פרעה אותיות הערף).

וזה סוד התפילין שציוונו הקב"ה להניח אותם היות ודרך משל כאשר האדם העורקים של הלב סתומים עושים לו צנתור לפתוח העורקים.

ואם זה לא עוזר צריך לעשות ניתוח מעקפים על מנת לעקוף את הסתימות ולהזרים ללב את הדם ואז האדם יכול להמשיך לחיות.

את העצה הזאת נתן לנו השי"ת איך לפתוח הסתימה בין המח ללב ולעקוף את עמלק שיושב בעורף, ולהניח התפילין על הראש כנגד המח ועל היד כנגד הלב ואז גורמים חיבור הנפלא מבחוץ בין המח ללב ללא הפרעות של יצה"ר ועמלק, ואז אפשר להמשיך השפעות גדולות וקדושה גדולה אל הלב שלנו.

לכן התפילין נקראים "תשמישי קדושה" כי כל תכליתם לקדש את האדם כדי שילמד תורה ויהיה דבוק כל היום בה' יתברך.

כאשר נכנס הרב הקדוש רבי איציקל פשעוורסקער זצוק"ל לעול המצוות, בא להיכלו של הרב הקדוש משינאווא, והלה הניח לו תפילין.
אמר לו השינאווער, בני! כשתכרוך על ידך את רצועות התפילין, אל תמנה אותם לפי מספרים, אלא לפי המילים שבפסוק (דברים ד,ד): "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום", שבע מילים כנגד שבע כריכות, על כל מילה - כריכה אחת.
והעיד רבי איציקל, שמאז ששמע זאת מפי קדשו של הצדיק, לא שכח לכוון כך אף לא יום אחד. כוונת השינאווער היא כנראה, שעל ידי התפילין זוכה יהודי לדבק את נפשו בבורא יתברך.

יום חמישי, 23 ביוני 2016

פרשת שלח לך - הלב והעינים

הלב והעינים


במדבר (טו,לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם".

רש"י (שם בשם הירושלמי ברכות ט'): "לא תתורו אחרי לבבכם - כמו מתור הארץ! הלב והעינים הם מרגלים לגוף, מסרסרים לו את העבירות, העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות

בירושלמי כתוב "תרי סרסורין דחטאה".

רש"י יכל לבחור הרבה מילים כדי להסביר את התפקיד של העינים והלב אבל הוא בחר את המילים 'מרגלים' ו'כמו מתור הארץ' מפרשיית המרגלים.

נראה שיש קשר בין המרגלים בתחילת הפרשה לבין מצות ציצית בסוף הפרשה...

חידושי הרי"ם (ספר זכות שלח לך): "במצות ציצית יש תיקון לחטאם של ישראל שהלכו אחר עצת המרגלים"[1].

מה הקשר בין הציצית למרגלים?

שואל האלשיך הקדוש על הפס' (במדבר לו,מא): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – הרי במציאות הסדר הפוך – קודם העינים רואות ואז הלב חומד? למה הכתוב מציין את הלב קודם?

תשובה: נכון, העין רואה קודם, אבל היא רואה את מה שהלב חומד – הלב אומר לעינים לחפש תאוות ואז העינים מוצאות אותם...

תוס' (ע"ז כה או כח): "ראית העין תלוי בהבנת הלב"!

הצורה שאדם רואה את הדברים תלויה בהבנת הלב שלו, יכול להיות ששני אנשים יראו משהו אחד וכל אחד יפרש את זה אחרת...

פרופסור איינשטיין ואשתו יצאו לכמה ימי קמפינג. בנו אוהל וישבו לאכול, לאחר ארוחה דשנה ובקבוק יין טוב איחלו זה לזה לילה טוב ופרשו לשינה .
כעבור כמה שעות גב' איינשטיין מתעוררת מעירה במרפק את הפרופסור. "בעלי היקר, הבט לשמיים ואמור לי, מה אתה רואה"?
"מיליוני כוכבים", ענה לה הפרופסור המכובד.
"ומה זה אומר לך?" – שאלה אשתו,
איינשטיין חשב רגע ובמאמץ להרשים את אשתו אמר :
"מבחינה אסטרונומית זה אומר שקיימים מיליוני גלקסיות ופוטנציאלית – ביליוני כוכבי לכת.
מבחינה כרונולוגית אני משער שאנו מתקרבים לשעה 3.15 אחר חצות,
מבחינה תיאולוגית אני רואה שהקב"ה הוא כל יכול ואנחנו יצורים קטנטנים חסרי כל חשיבות,
מבחינה מטאורולוגית אני משער שמחר נועד לנו יום יפה ושמש נפלאה!
ומה את רואה אשתי היקרה"?
אני רואה השיבה אשתו: "שגנבו לנו את האוהל"!!!

כל אחד רואה את מה שמעניין אותו וקרוב לליבו!

הציצית בכוחה ליישר את הלב (אריז"ל על הציציות ששמים כנגד הלב בקריאת שמע) עד שהלב שלך יהיה מתוקן וממילא העינים לא יתורו אחרי מראות אסורים...

מדרש (ב"ר לד,י): "הָרְשָׁעִים הֵן בִּרְשׁוּת לִבָּן (תהלים יד,א): אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, (בראשית כז,מא): וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ... אֲבָל הַצַּדִּיקִים לִבָּן בִּרְשׁוּתָן (שמואל א' א,יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, (שמואל א' כז,א): וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ... וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ, (בראשית ח,כא)".

הכל תלוי בלב!

רבנו בחיי (במדבר טו,לט): "והנה הציצית יהיה לאות ולסימן שלא ירדוף האדם אחרי הרהור הלב וכל אשר שאלו עיניו. ומה שהקדים הלב, לפי שהלב מנהיג את כל הגוף וכל האברים שבגוף נמשכין אחריו".


אומר הזוה"ק (שלח קנה') שהמרגלים היו כלם אנשים צדיקים ראשי בני ישראל! אבל היתה להם נגיעה בלב! הם ידעו שהם יאבדו את משרתם כשיכנסו לארץ ישראל...


מאחר והלב נגוע העיניים רואות את המציאות אחרת!!!

יש אנשים שהקב"ה לא נותן להם לראות את הטוב של ארץ ישראל!

בן יהוידע (פסחים ח:): ״הכוונה, שיפרוס הקדוש ברוך הוא מסך רוחני על טוב ארץ ישראל, שיהיה מפסיק בינה ובין עיני אנשים זרים, באופן שלא תוכלנה עיניהם לראות הטוב של ארץ ישראל שהוא מכוסה במסך הרוחני, כדרך שעשה לישראל במדבר בזמן בלעם כשבא לראותם כדי להטיל בהם עין הרע, ועשה להם הקדוש ברוך הוא פרגוד רוחני מפסיק ביניהם ובין עיניו של אותו רשע. והוא הדבר אשר אמר בלעם (במדבר כד,ד): ׳נאם שומע אמרי אל, אשר מחזה שדי יחזה, נופל וגלוי עינים׳, ופירשנו ענין ׳נופל' לשון חיסרון, רצונו לומר חסר ראיה, שאינו רואה כלום אף על פי שהוא ׳גלוי עינים׳, שעיניו פתוחות ומגולות וכו', מפני שהפרגוד הרוחני מפסיק בינם לבין עיניו, ולזה הפרגוד קרי ליה ׳מחזה שדי'. וכן הענין בארץ ישראל, שפורס הקדוש ברוך הוא מסך רוחני על טוב של ארץ ישראל, שאין עיני זרים יכולים לראותו כדי שיחמדו את הארץ״.

ביום מן הימים כינס רבי אברהם דוב מאבריץ'[2] את רעיו ואת תלמידיו וערך לפניהם סעודה. ישבו הכל והסבו, וכטוב ליבם שאלו מרבי אברהם שיפרש להם את סיבת הסעודה, מה זה ועל מה זה.
ורבי אברהם כחכח בגרונו, ופתח בסיפור נפלא: ״עוד מלפני שנים רבות, כאשר שימשתי כרבה של אבריץ׳ שבפולין, קיננה בליבי שאיפה עזה, לעלות לארץ ישראל ולחון את עפרה. ברם, תמיד נדחה הענין, שוב ושוב, מסיבות שונות ומשונות. כך נמשך הדבר תקופה, עד אותו יום בו פקד את אבריץ׳ שליח מארץ ישראל״.
״השליח נעמד כמקובל על בימת בית הכנסת, ונשא דרשה״ סיפר רבי אברהם דוב, ״ודרשתו נסובה על שבחה של ארץ ישראל״.
״לאחר שנסתיימה הדרשה ניגשתי אל השליח״ סיפר רבי אברהם דוב, ״והחילותי לחקור אותו על ארץ ישראל. ביקשתי לשמוע עוד ועוד, על המקומות הקדושים וערי הקודש״.
עיניו של הדובר נצצו, וקולו עלה ונסק כאשר סיפר על הכותל המערבי, על מערת המכפלה וקבר רחל, על ציונו של רשב״י ועל בתי החיים שבארץ הגליל, ולא נתקררה דעתו עד שחתם בהתפעלות עצומה: ״מה לי כי אאריך מלל, הריני מבטיחך, רבי אברהם דוב, כי בארץ ישראל דורכים על אבנים טובות ומרגליות!״
״דבריו של השליח עשו חריש עמוק בליבי״ סיפר רבי אברהם דוב, ״וגמרתי אומר לעלות לארץ ישראל ויהי מה. ואכן, כעבור תקופה קצרה דרכו רגלי על אדמת הארץ. אמנם רב היה החורבן על הבנוי, ואבנים טובות ומרגליות לא מצאתי, לא בשבילי הארץ, ואף לא בין נקיקי הסלעים, אך על אף הכל שמחתי שמחה גדולה בליבי, שזכיתי לעלות לארץ נחלת אבותינו״.
״מכל מקום״ גילה רבי אברהם דוב את אוזן שומעיו, ״תרעומת מה היתה בליבי על אותו שליח. סברתי שלא עשה כהוגן כאשר בדה והפליג יותר מדי מן האמת בדבריו אודות מרבדי היהלומים הפרושים לרגלי יושבי הארץ, וכבר נכון הייתי להוכיח אותו על כך, לו אראנו״.
״והנה, חלפה לה תקופת מה, ובעודי צועד ברחוב הבחינו עיני באותו שליח, הולך לתומו מולי. כאשר נפגשנו בירכנו איש את רעהו לשלום, ואז סנטתי בשליח: מדוע זה הפלגת והגזמת בסיפורים על ארץ ישראל? אמנם את מערת המכפלה ואת הכותל המערבי ראה ראיתי, גם את קבר רחל וציונו של רשב״י, אולם כלום דורכים אנו עתה על אבנים טובות ומרגליות?!״
״אלא שהמשולח לא נבהל מן התוכחת״ סיפר רבי אברהם דוב, ״הוא נעץ בי עיניים בוערות והכריז בקול תקיף ושקט: רבי, מי שזוכה וראוי לכך, רואה זאת בחוש ממש!״
״מעולם לא דיבר אלי איש בתקיפות שכזו״ סיפר רבי אברהם דוב, ״וחשתי כי מן השמיים רומזים לי, שטרם נתעליתי לדרגה רוחנית זו. ומכיוון שכך הסתגרתי במשך שנה ולא יצאתי מחדרי, עד שזכיתי והגעתי למה שזכיתי לו היום״.
רבי אברהם דוב אבריצ׳ר נעמד על מקומו, ועיניו בערו כלפידים בשעה שהכריז: ״היום זכיתי לראות את האבנים הטובות והמרגליות המתגלגלות על אדמת ארץ הקודש, היום זכיתי לחוש בנבואתו של ישעיה (ישעיה נד, יב): ׳ושמתי כדכיד שמשותייך ושאריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ׳, המדברת על היהלומים, מהם עתידה להיבנות ירושלים, ומשום כך ערכתי סעודת מצוה...״.

גם כיום ישנם קולות שמדברים סרה על ארץ ישראל וצריך להבין שהבעיה היא אצלם בלב, ארץ ישראל קדושה וטהורה ומקוואותיה טהורים!

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו לראות את כל הטוב הגשמי והרוחני הצפון בארצנו הקדושה!

ויתקיים בנו הפסוק האחרון בההפטרה (יהושע ב,כד): "כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ".





[1] מעניין שגם על ציצית וגם על ארץ ישראל אומרים חז"ל שהן מצוות השקולות כנגד כל התורה כולה! (רמב"ם הלכות ציצית ג,יב. ספרי דברים יא, לא-לב; תוספתא עבודה זרה פ"ה, ה"ב).

[2]פרי קודש הילולים (עמוד קט לרבי משה יאיר וויינשטוק זצ״ל): בעיר צפת התגורר צדיק נשגב ומקובל אלוקי, רבי אברהם דוב מאבריץ׳ שמו, בעל המחבר ספר ״בת עין״ על התורה.
לארץ ישראל עלה רבי אברהם דוב בימי זקנותו, ולא קל היה הדבר עבורו, לא רק משום טלטולי הדרך, אלא גם משום שבאבריץ׳ שימש רבי אברהם דוב כאב״ד, ואף היה נערץ על בני העיירה ותושבי הסביבה. בעלייתו לארץ ישראל זנח רבי אברהם דוב מאחוריו רבנות מכובדת, פרנסה בהרווחה, קהילה מעריצה וכר, אך דבר מכל אלו לא הרתיע אותו. הוא פשוט קם ועלה לארץ ישראל.
אמנם, לא בנקל עלה הדבר בידו של רבי אברהם דוב. במשך שנים ניסה לעלות לארץ ישראל, אולם בכל פעם נדחה הדבר מסיבות שונות. על מה שהניעו לבסוף להתגבר על כל הקשיים, עוד יסופר בהמשך.
חיבתו של רבי אברהם דוב לארץ ישראל היתה עצומה ואדירה, ובהקשר לכך מסופר, כי טרם עלותו לארץ, עלה לביתו של רבי אהרן מז׳יטומיר, שהיה מוטל באותה עת על ערש דווי.
רבי אהרן הביט בנכנס, וכשחיוך קלוש על פניו החיוורות אמר: ״רבי אברהם דוב, הלא אמרו רבותינו, כי המים של ארץ הקודש, רפואה המה. והלא מכיר אני במר, כי אהבתו לארץ ישראל גדולה היא עד מאוד, והוא אף שם פעמיו אליה. אם כן, אפשר שמצד עצמו כבר שרוי מר בארץ ישראל. אבקש איפוא, שמר יכיל מים בפיו ואחר כך יפלטם אל הכוס, ואני אשתה אחריו את המים, מים של ארץ ישראל! ומן השמים יסייעוני שאתרפא״.
ואכן, כך היה. ומעניין, כי אותו מעשה תואם את מה שרבי אברהם דוב עצמו כותב בספרו ״בת עין״(תחילת פרשת וישלח) בשם הרמב״ן, כי מכיוון שכבר החזיק יעקב אבינו ללכת מחוץ לארץ לארץ ישראל - כבר נזדמנו לו מלאכי ארץ ישראל לשומרו.
רבי אברהם דוב היה גם בעל מופת, ומפורסם היה בנם שאירע עמו בזמן רעידת האדמה הנוראה שהיתה בצפת. באותו רעש נורא, שגרם להרס ולחורבן ואף למוות, מיהר רבי אברהם דוב אבריצ׳ר והורה לקהל עדתו, ששהו עמו בבית הכנסת, כי יחושו ויעמדו בצידו האחד של בית הכנסת. הוא עצמו נעמד לצד ארון הקודש, אחז בו והבטיח, שמחצית בית הכנסת, היכן שעומדים הקהל, לא תינזק!
וכך היה. בית הכנסת התמוטט במחציתו הריקה, והמחצית עליה עמדו כל הקהל נותרה שלימה ותמה. עד ימינו אנו ניתן לראות את אותו בית-כנסת, הסמוך לבית הכנסת קאסוב שבעיר העתיקה בצפת, שחציו עתיק יומין וחציו חדש יותר.

יום חמישי, 16 ביוני 2016

פרשת בהעלותך - דרשתי קרבתך

דרשתי קרבתך


במדבר (י,לה-לו): "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל".

גמ' (שבת טז.): "למה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא (במדבר יא,א) ויהי העם כמתאוננים פורענות ראשונה (במדבר י,לג) ויסעו מהר ה' ".

הפורענות השניה אני מבין, באמת התלונות של העם היו מוגזמות ומגיפה זו בהחלט פורענות...

אבל הראשונה: ''ויסעו מהר ה' '' מה קרה? אף אחד לא מת, מה הפורענות?

הרמב"ן: "מבואר באגדה שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר[1], אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמם משם מפני שהוא הר ה', וזוהי פורענות ראשונה".

כשמתרחקים מהקב"ה - זו פורענות! עצם הריחוק מה' זה עונש גדול!

למה יש נוני"ם הפוכים לפני ואחרי הפרשה הזאת?
נון זה דג בארמית.
חז"ל אומרים שדג גם כשהוא מוקף במים מכל הכיוונים כשיורד גשם הוא עולה למעלה ופותח את הפה...
אבל כאן הנוני"ם הפוכים שזה אומר שאו שהדג בורח לכיוון אחר או שהוא מת...

כמה מילים יש בפסוק הראשון? 12 מילים, כמו בפסוק האחרון בתורה – הפס' הזה רומז לסוף התורה.
כמה מילים יש בפסוק השני? "ובנחה יאמר..."? 7 מילים, כמו בפסוק הראשון של התורה – הפס' הזה רומז להתחלת התורה.
למה את הפס' שרומז לסוף התורה אנחנו אומרים בהוצאת הספר תורה ואת הפס' שרומז להתחלת התורה אנחנו אומרים בסגירת ההיכל, היה צריך להיות הפוך?

עונה החיד"א (מדבר קדמות): כשאנחנו מחזירים את הספר תורה אנחנו אומרים את הפס' הראשון להגיד שאנחנו לא עוזבים עכשיו את התורה בארון!

בזמן פרוץ מלחה"ע השניה הפצירו תלמידי ישיבת קמניץ בגאון רבי ברוך דב לייבוביץ זצוק"ל בעל הברכת שמואל שימלט על נפשו מן העיר עקב התקרבות הגיסות, אינני יכול, זו היתה התשובה המרטיטה שאמר רבי ברוך בר לתלמידיו שבקשוהו להמלט על נפשו, אינני יכול, שלש עשרה שנה עומד מבצר התורה בקמיניץ, שלש עשרה שנים לוהטות בו אש התורה והשלהבת עולה מאליה עולה ומאירה, עכשו ינטוש הכל, יעקור במחי יד אינו יכול, אינני יכול אף לא במחיר חייו, היה זה בערב ראש השנה שנת ת"ש, הנאצים כבשו את העיירה, וכמנהגם עצרו תחילה את מנהיגי המקום ובראשם את ראש הישיבה הגאון רבי ברוך בר, תלמידי הישיבה נחרדו, העיירה כולה הזדעזעה, הוחלט לעשות כל מאמץ להביא לשחרורו של הגאון ולעקור מן המקום, לברוח הרחק ככל האפשר.
אבל נסיונות השחרור לא נשאו פרי והישיבה נשארה במקום וציפתה לרחמי שמים, בתפילה, בתחנונים ובדמעות.
ישישה אחת החליטה לנסות פעם נוספת, לבדה, מתוך סיכון עצמי נועז, עלתה לבית הממשל ובקשה להפגש עם הקומיאסר, הלא אתם הגרמנים מצויים בעיצומה של מלחמה, אמרה לו ברטט, אתם חפצים לנצח בה, ומה עשיתם, עצרתם איש קדוש ואתם מחזיקים בו בכח הלא תנגפו לפני אויביכם!
דבריה הנרגשים הרעישו את לבו של המושל, והוא ניאות לשחרר את ראש הישיבה בתנאי שיעזוב את העיירה.
רבי ברוך בר חזר לביתו, לספריו והתלמידים הופיעו לפניו, עליו לעזוב את המקום, אבל הוא לא יעזוב לבדו, כל הישיבה תלך עמו, ורבי ברוך בר שומע מבין, אך אינו יכול.
זה עתה יצא ממאסר, חייו היו נתונים לו מנגד, זהו פיקוח נפש, תנאי מפורש לשיחרורו, הכל נכון אבל הישיבה הקדושה שבנה בעמל רב, בקירות שספגו כה הרבה תורה שראו כה הרבה עמל, הוא בקש שהות של חצי שעה, ותלמידיו יצאו מן החדר.
רבי ברוך בר נשאר לבדו עם ספריו, הוא הביט בהם בחיבה, אל כל אחד מהם הוא קשור בעבותות אהבה, בכל אחד השקיע כה הרבה עמל, חזר שוב ושוב על כל מילה, בחן כל משפט, איך יוכל לעוזבם, קם ממקומו נגש לארון, הושיט יד אל הרשב"א, הרשב"א הקדוש, דפדף באקראי, האותיות השחורות יקדו, צרבו, הן חיות, מתוך הדפים עלו מאות החידושים, החילוקים, היסודות...
והנה הטור, דפיו מעט קרועים, והבית יוסף הקדוש והב"ח, הוא נמנע מלהסתכל בשולחן ערוך, בש"ך ובסמ"ע, בקצות החושן, ונתיבות המשפט, כולם תובעים את עלבונם, איך אפשר לנטשם, והרמב"ם הרמב"ם הקדוש...
כעבור מחצית השעה נקשו התלמידים בדלת, איש לא ענה, הם פתחו אותה לאיטה, וראו את הרב מתדפק על ספריו,
הרב ילך אתנו, שאלו ביראה, אינני יכול ענה הרב.
השתררה שתיקה מבוכה, זהו פקוח נפש, מוכרחים, שני תלמידים ניגשו אל הרב, עמדו משני צדיו, תמכו בו בעדינות ולאט לאט פסעו אל הפתח, כשמעיניהם זולגות דמעות.

דוד המלך אומר "ואני קרבת אלוקים לי טוב"!

רמח"ל (מסילת ישרים פ"א): "השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך... ואומר (שם כז): אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה"!

במדבר (י,ב): " עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף".
אגרא דכלה (ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר' תלמיד החוזה צלובלין, גאון בנגלה ונסתר, מספרים עליו שכל יום לפני התפילה היו לו 24 שיעורים): "הרב הקדוש מהרד"ב זצוק"ל פירש חצוצרות, מלשון חצא"י צורו"ת... ועל פי דבריו הקדושים נ"ל לפרש, דהנה הנפש היורדת לגוף האדם, היא מהשכינה אם הבנים, וכבר ידעת כי הרוחניות לא יעתק ממקום למקום רק יתרבה, ואפילו שיורד ממקומו אף על פי כן ישאר במקום הראשון.
והנה הנשמה גם כן הגם שיורדת לגוף האדם, עם כל זה תשאר בצורתה במלכות שמים אם הבנים, על כן תקרא הנשמה שתי חצאי צורות חציה למעלה וחציה למטה.
והנה כבר ידעת שהנשמה כלולה מרמ"ח איברים רוחניים דמיון הגוף, והנה נתן הש"י לעמו רמ"ח מצות עשין להאיר על ידם רמ"ח איברי הנשמה, היינו שיאירו בה רמ"ח איברין דמלכא, היינו רמ"ח עליונים שבחלק הנשמה אשר היא ספונה למעלה בשכינה, ואז מתדבקין רמ"ח ברמ"ח, בסוד הבן יקיר לי וכו' רח"ם ארחמנ"ו וכו' (ירמיה לא,יט). וזה סוד אברה"ם אברה"ם (בראשית כב,יא) ב' פעמים רמ"ח...
וזה סוד מלכו"ת שמים שלימה (ברכות יד:), כי ב' פעמים רמ"ח בגימטריא מלכו"ת, והבן.
וזה עשה לך שתי חצוצרות (היינו השתי חצאי צורות), כסף שיהיו משתוקקים זה לזה זה לקבל וזה להשפיע, ויהיה מלכות שמים שלימה, והכל על ידי קיום המצות"[2].

עד לאן יהודי יכול להגיע ברצון לקרבת ה', לדבקות?
שמואל (א' כה,כט): "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים[3] אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ"
אביגיל מברכת את דוד המלך שיזכה "להעלות מדריגת נשמתו למעלה ראש, יותר מצבא מעלה... וכתיב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", שהוא למעלה ממדרגת כסא כבודו יתברך" (שיח יצחק ח"א - דרוש לשבת פרשת בראשית).





[1] משנה (שבת א,ג): "ולא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קוראים אבל הוא לא יקרא".
הטעם באיסור קריאה לאור הנר הוא 'שמא יטה'. אך לתינוק התירו לקרוא, וזאת למה? בבבלי אמרו שאימת הרב על התלמידים והם מפחדים להטות. ברם בירושלמי נתנו טעם מכיוון אחר לגמרי, והוא, שבניגוד לרב ושאר אדם שרוצה לקרוא – אם יראה שהנר כבה יש חשש שיטה אותו כדי שימשיך לדלוק, הרי שהתינוקות עצלנים ואם הנר יכבה – אדרבה ישמחו בכך 'כתינוק הבורח מבית הספר' כי הם עכשיו יכולים ללכת הביתה – אי אפשר ללמוד בחושך...

[2] להרחבה ראה בשער הגלגולים (סוף הקדמה יג'), וכן בשער מאמרי רשב"י (פרשת נח): "דע כי אין לך צדיק בעולם שאין לו שתי נשמות כנז' בס' הזוהר ריש פ' נח בתוספתא על פסוק אלה תולדות נח נח וכן משה משה שמואל שמואל כו' תרין זמנין. וזה ביאור התוספתא ההיא דע כי לכל אדם יש ב' בחינות נשמה האחת היא נשמה פנימי' שבתוך גוף האדם וזו באה עם האדם השני' היא נשמ' בבחי' צלם הנקראת אור מקיף וזו נשארת למעלה בעולם העליון ועומדת על ראש האדם וזו עומדת בבחינת צנור אחד על ראש האדם שיכול האדם לעלות למעלה על ידי הנשמה ההיא וכאשר ח"ו הנשמה הפנימית שבאדם היא חוטאת ויורדת מעט מעט למטה ונכנסת בתוך הקליפות כפי ערך עונותיו. וכאשר יושלם להיות רשע גמור אז תרד כל הנשמה הפנימי' כולה לתוך הקליפות ואז תצטרך הנשמה שבסוד צלם מקיף ליכנס בפנימיות האדם ונשאר בלי צלם על ראשו וכנז' בס' התקונין בתיקון בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב דנחיתת נשמתיה לרגלוי כו' ונמצא כי שתי הנשמות ירדו ממעלתן וממקומן גם נמצא שאין עתה (דף כ' ע"א) אל האדם הזה רק נשמה אחת כי האחרת ירד' וטבע בקליפות וזהו סוד ונכרתה הנפש ההיא כי נכרתת מן האדם ויורדת לתוך הקליפו' מש"כ הצדיק שיש לו תרין נשמתין חד לעילא בסוד אור מקיף. וחד בגווה בבחינת פנימי וזמ"ש בפ' נח בענין נח נח שכל צדיק יש לו תרין רוחין וכו'".

[3] באר מים חיים (חיי שרה - פרק כג): "ידוע ליודעים סוד מקום הנקרא צרור החיים חיי המלך מדת הבינה הידוע והיא נקראת ה' אלהיך והיא בחינת עולם הבא בחינת עדן אשר עליה נאמר (ישעיה סד,ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ושם מתעדנין נשמות הצדיקים בתענוג נפלא הפלא ופלא בלא שלטא ביה עין בגו עדן גינתא ושם אורות הנפלאים והנוראים המאירין מאתה לנשמות הצדיקים המתענגים ומתעדנין מאורה".

פרשת בהעלותך - מעלת מעשה טוב

מעלת מעשה טוב


במדבר (יב,טו): "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם".

מרים מצורעת מחוץ למחנה, והעם ממתין לה שבעה ימים, עד שתטהר ותשוב למחנה. במה זכתה לכך?

מגלים חז״ל (סוטה ט:): ״מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר ״ותתצב אחותו מרחוק״ - לפיכן נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר״״.

אומרים התוספות (סוטה יא. ד״ה מרים): ״לאו דווקא נקט שעה, אלא שליש או רביע, דקתני בתוספתא מדה טובה מרובה ממידת פורענות על אחת חמש מאות...״.

בשבעה ימים יש 168 שעות, שזה 500 שלישי שעות (ועוד ארבע שלישי שעות שעליהם אומר ה'שפתי חכמים' שאותם אין להכליל בחשבון כי מרים קיבלה אותם בשכר הליכתה לקרוא לאם הנער, או מכיון שאין הם מגיעים לסך של יום שלם).

מרים, ילדה קטנה, בת שש, ממתינה רבע שעה, להשגיח על אחיה הקטן!

מה היא מקבלת בתמורה? שכעבור עשרות שנים ימתינו לה שבעה ימים שלמים - שש מאות אלף רגלי, על נשיהם וטפם, ובתוכם משה רבינו, והמשכן, וארון הברית...

הרבה מעשים שנראים לנו כאן קטנים עושים רעש גדול בשמים!

ילקוט (מלכים רמז רמ״ד): ״אמר הקב״ה (לנבוכדנצר): אתה פסעת שלש פסיעות בשביל כבודי, חייך אני מעמיד ממך שלש מלכים שליטין מסוף העולם ועד סופו...״[1].

מדרש פליאה: "ישראל אינם יודעים השכר המגיע להם עבור נקיות המנעלים בערב שבת, ״מה יפו פעמייך בנעלים, בת נדיב" וזהו שכתוב: ״והיה ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק" (ישעיה כב,י).

מה הקשר בין השכר עבור נקיון הנעליים לבכי והמספד?

מסביר ה״אוהב ישראל" מאפטא זצ״ל על פי משל:
משל למה הדבר דומה? לעני שהיה מהלך בדרך. הגיע להר אחד וראה בו אבנים יפות, הניח כמה מהן בתרמילו. כיון שהכביד עליו משאו השליך את האבנים והמשיך ללכת. הגיע למקום ישוב ורצה לאכול באכסניה. חיפש בתרמילו אחר פרוטת נחושת לקנות בה אוכל ולא מצא. בירכתי התרמיל הבחין באבן יפה, קטנה, ששכח להשליך בדרך. הוציאה. שאלו האכסנאי: "מה זה בידך?" ענה: "אבן נחמדה". הביאו האכסנאי אל סוחר באבנים טובות, בחן את האבן, והציע אלף רובלים תמורתה. נעתקו המלים מפיו. חשב הסוחר שהעני יודע את ערכה האמיתי של האבן, והכפיל את המחיר. נפל העני לארץ, מרט את שערות ראשו ופרץ בבכי מר. נחרדו האנשים: מה אירע? אמר להם: "הלא תרמילי היה מלא באבנים כאלו, גדולות ונפלאות, ואני השלכתי אותן ככלי אין חפץ בו... אם בשביל רסיס אבן זה אקבל אלפיים רובלים, כמה היו שוות האבנים הגדולות והכבדות!"
כך, כשיבוא האדם למרום אחרי מאה ועשרים שנה, ולא תהיה בידו אלא מצוה זו שניקה את נעליו בערב שבת - וייראה מה גודל השכר על מעשה פעוט זה, ״מה יפו פעמייך בנעלים״, הרי יפרוץ בזעקה גדולה ומרה על המצוות הגדולות והנכבדות שהשליך אחרי גוו - ״והיה ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק״.

במושב שורש פועל בית הארחה בהכשר מהודר, ניסה המשגיח לארגן מניין לתפילת מנחה, ולא נמצאו אלא תשעה. יצא, ומצא קשיש גלוי ראש. שאל האם יאות להצטרף להשלים מניין. ענה, שאינו יודע להתפלל. אמר לו: ״תשב בצד עשר דקות, ותאפשר לנו לומר קדיש וקדושה״. הסכים ועלה. לפתע הגיע אדם שטרם התפלל, והשלים למניין מתפללים. הודה המשגיח לאותו קשיש, ושיחררו.
כעבור זמן, נפטר היהודי הקשיש. ימים מספר לאחר מכן הופיע בחלומו של המשגיח, ואמר לו: ״הזוכר אתה שביקשתני להשלים מניין, והסכמתי, ולבסוף לא נצרכו לי?״
״זוכר אני״, השיב המשגיח.
אמר לו הלה: ״ובכן, דע לך, שאין לך מושג כמה שכר מקבל אני בעולם העליון עבור אותה נכונות לאפשר אמירת קדיש וקדושה!״ רק ביקש, שהמשגיח יאתר את בניו ויבקש מהם לומר עליו קדיש.

- אם כזה שכר מקבלים על הנכונות בלבד, כמה שכר היה מקבל עבור השלמת מניין בפועל. עבור הישיבה בצד, אף מבלי להתפלל!

- כמה שכר מחכה למי שמהווה חלק מהמניין, ומיצירת המניין, מ״עשרה ראשונים״!

- כמה שכר מצפה למי שמתפלל במניין שלוש תפילות ביום - ולא יום אחד, אלא שבעה ימים בשבוע, חמישים ושניים שבועות בשנה, עשרות שנים?

כמות השכר מעידה על עוצמת הפעולה של המצוה!

אם חושבים על כך שהשכר זה עצם הדבקות בה' אז בכלל זה רווח עצום!!!

ה״לב אליהו״ זצ״ל היה אומר בשם רבו, הסבא מקלם זצ״ל:
כדאי היה לפני הבורא יתברך לברוא עולם ומלואו, את כל היקום, כדי שבמשך אלפי שנות קיומו יהיה בו יהודי אחד, שיאמר פעם אחת בכל ימי חייו: ״ברוך הוא וברוך שמו״!
והוסיף: ואלף ״ברוך הוא וברוך שמו״ אינם מגיעים לשכר עניית "אמן״ אחת[2]!
והמשיך: ואלף אמנים, אינם מגיעים לשכר עניית ״אמן יהא שמיה רבה מברך" אחד!
וסיים ואלף ״אמן יהא שמיה רבא מברך״ אינם מגיעים לשכר תיבה אחת של תלמוד תורה!

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל: בשיעור קבלה אתה לא עונה אמן, ב"ה וב"ש, קדיש, כלום! אתה עכשיו בלימוד תורה!!!

בספר שופטים (פ"ג) מסופר שכאשר בא אהוד בן גירא לעגלון מלך מואב לנקום נקמת עמו לרצחו נפש, כתוב ״ויאמר אהוד: דבר אלוקים לי אליך. ויקם (עגלון) מעל הכסא".

דרשו רבותינו (ילקוט, שם): ״רות וערפה בנותיו של עגלון היו. אמר הקב״ה: אתה חלקת לי כבוד ועמדת מכסאך בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך בן ואני מושיבו על כסאי, שנאמר (מלכים א,כ): ״וישב שלמה על כסא ה׳ למלך״.
אפילו עגלון שהוא מבני מואב שהתורה גזרה עליהם: ״לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳״ לדורות עולם, השלימה פעולה זו, שהיה בה משום כבוד אלוקים, מהפיכה בנפשו עד כדי כך שזכה ונמצא ראוי שדווקא מיוצאי חלציו תוקם מלכות ישראל.

שפת אמת (על העקידה): ״צריך כל אדם להתבונן כי מעשיו נוגעין לדורי דורות״.

דוגמא קטנה למשהו שאפשר להתחזק בו:
כשאתה זוכה לענות 'אמן' אתה צריך לכוין שילוב 'הוי-ה אדנות' כמו שכתוב בסידורים הספרדיים.
לפעמים אדם מזלזל בעצמו ואומר מה כבר יקרה אם אני אחשוב את השילוב הזה... ולא מקפיד כ"כ...
כותב הרמח"ל שהשילוב הזה הוא היחוד הכי חשוב שיש!
בסדר, אבל יש לקב"ה מלא מלאכים שיכולים לעשות את זה, מה הוא צריך אותי?
רמח"ל (ספר תיקונים חדשים - תיקונא קדמאה):  "אינון אית להו חילא ליחדא שמא כדקא יאות, מאי דלא אשתכח חילא אפילו למלאכי עלאי, בגין דמגו רזא דא קטירו דיחודא נפקין ודאי, מה דלא אשתכח לשום בריה אחרינא בעלמא".
המלאכים לא מתקרבים אפילו לכח שיש ליהודי לתקן ביחוד אחד פשוט...



[1] סנהדרין (צו.): "הני ד' פסיעות מאי היא דכתיב (ישעיה לט,א) בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים וגו' משום כי חלה חזקיהו ויחזק שדר ליה ספרים ומנחה (אין) (דברי הימים ב' לב,לא) לדרוש (את) המופת אשר היה בארץ דאמר רבי יוחנן אותו היום שמת בו אחז שתי שעות היה וכי חלה חזקיהו ואיתפח אהדרינהו קודשא בריך הוא להנך עשר שעי ניהליה דכתב (ישעיה לח,ח) הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה א''ל מאי האי א''ל חזקיהו חלש ואיתפח אמר איכא גברא כי האי ולא בעינא לשדורי ליה שלמא כתבו ליה שלמא למלכא חזקיה שלם לקרתא דירושלם שלם לאלהא רבא נבוכדנאצר ספריה דבלאדן הוה ההיא שעתא לא הוה התם כי אתא אמר להו היכי כתביתו אמרו ליה הכי כתבינן אמר להו קריתו ליה אלהא רבא וכתביתו ליה לבסוף אמר אלא הכי כתובו שלם לאלהא רבא שלם לקרתא דירושלם שלם למלכא חזקיה אמרי ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא רהט בתריה כדרהיט ארבע פסיעות אתא גבריאל ואוקמיה אמר ר' יוחנן אילמלא (לא) בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל".

[2] החפץ חיים זצוק"ל היה רגיל בכל חג השבועות לספר בפרוטרוט על גר הצדק הגרף פוטוצקי, שהיה בזמן רבינו הגר"א זיע"א, שמסר עצמו על קידוש ה' ונשרף חי לכבוד ה'. ויש קבלה בשם הח"ח שאם היו מנין יהודים עונים אמן על ברכתו שברך אשר קדשנו במצותיו וצוונו לקדש שמו ברבים, היתה באה הגאולה.

מסופר על חסיד של האדמו''ר הגאון בעל ה'אבני נזר' שלא זכה להביא ילדים לעולם במשך שנים, והיה מבקש לעתים תכופות מהאדמו''ר שיברך אותו, אך הרבי מסיבות השמורות עמו נמנע מלברך אותו. המתין החסיד להזדמנות מיוחדת בה יוכל לבקש ברכה מהרבי, והנה הגיע זמן שמחת תורה, והרבי היה שרוי בשמחה עצומה.
החסיד פנה אל הרבי ואמר לו שהוא לא יזוז ממקומו של הרבי עד שהרבי יברך אותו. הרבי ענה לו: האם אתה רוצה שאני אברך אותך שיוולד לך בן שיהיה כומר?
פניו של החסיד החווירו כמו סיד, והוא הבין מדברי הרבי כי הרבי צפה ברוח הקדוש שהבן שיוולד לו יהיה כומר, ולכן הוא לא רוצה לברך אותו שיוולד לו ילד. החסיד לא פנה יותר לרבי בעניין, ואחרי תקופה מסויימת הרבי נפטר ובמקומו התמנה לאדמו''ר בנו רבי שמואל בעל ה"שם משמואל".
האדמו''ר הבן  רבי שמואל  ידע מצערו של החסיד, ופעם אחת בעת שמחת תורה כעת האדמו''ר היה שרוי בשמחה עלאית ניגש מעצמו אל החסיד ואמר לו: אני מברך אותך שהשנה תזכה לזרע של קיימא. להפתעת האדמו''ר החסיד לא רק שלא ענה אמן על ברכת האדמו''ר, אלא שפניו החווירו כסיד והוא כמעט התעלף. הבין האדמו''ר שיש עניין בדבר, ושאל את החסיד מדוע הוא לא ענה אמן על ברכתו ופניו החווירו כסיד. החסיד סיפר לו את מה שאמר לו האבא של רבי שמואל האדמו''ר בעל ''אבני נזר'', שבנו שעתיד להוולד לו יהיה כומר ולכן הוא לא רצה לברך אותו.
האדמו''ר הקשיב, שתק והרהר בינו לבין עצמו. לאחר מכן הוא פנה אל החסיד ואמר לו, אף על פי כן אני רוצה לברך אותך, ועכשיו תענה אמן. האדמו''ר בירך אותו שיזכה בקרוב לזרע של קיימא והחסיד ענה אמן.
סופו של הסיפור היה, שחמישה ילדים נולדו לאותו חסיד. ארבעה מהם מתו על קידוש השם בשואה הנוראה שפקדה את עמנו, והבן הבכור הצליח לשרוד את השואה ולצאת ממנה בשלום. הוא היה אדם כשרוני במיוחד, שלט בכמה שפות, והוא התחפש בימי השואה לכומר וכך שרד. הוא עלה לארץ ישראל וזכה להקים דור של תלמידי חכמים ויראי שמים. ברכת האדמו''ר בעל ה''אבני נזר'' לא ניתנה לחסיד שמום שהיא היתה זקוקה לשמירה שלא תהיה לקללה והבן לא יצא לשמד להיות כומר, וכך ברכת בנו האדמו''ר בעל ה''שם משמואל'' הועילה שיוולד בן לחסיד וכדי שתהיה שמירה לברכה , הועילה תפילתו של האדמו''ר הבן שהילד שנולד רק התחפש לכומר מטעמי פיקוח נפש, ונשאר בחיים שומר מצוות וירא אלוקים. (עלינו לשבח).

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: