הקשבה אמיתית לך ולאחר
"זוהי
ארץ בה לכל אזרח זכות לומר את דעתו, אך אין בה חוק המחייב מישהו להקשיב" (אפרים קישון, זוהי הארץ שלי)
כאשר אברהם
אבינו רוצה ללמד סנגוריא על אנשי סדום, אולי יש חמישים צדיקים בעיר אולי יש 45
צדיקים בעיר, ה' לא קוטע את דברי אברהם ואומר לו: שמע, בעיר אין אפילו תשעה
צדיקים. ומדוע? אומרים בעלי המוסר, מכאן שה' רצה ללמד דרך ארץ שאדם בא לבקש ממך
דבר, אף שאינך יכול לעזור לו, תשמע אותו עד הסוף ואל תקטע את דבריו.
היה
פעם באמריקה בית כנסת גדול
מאוד, שהרב שכיהן שם היה כבר יהודי זקן. בשעה טובה הוא הגיע לגבורות ופרש לגמלאות,
והקהילה חיפשה רב חדש שינהיג את הקהילה. רבנים רבים שלחו קורות חיים והציגו
מועמדות לתפקיד. מכל ההצעות בחרו נציגי הקהילה שני רבנים שהגיעו לקו הגמר. הזמינו
אותם להתארח בקהילה בשבת, את שניהם באותה השבת. הדרשה שהם יישאו לפני הציבור היא
זאת שתכריע את הכף.
את שני
הרבנים המתחרים שיכנו באותו בית מלון, חדר ליד חדר. שני הרבנים היו טיפוסים הפוכים
אחד מהשני, אחד מאורגן ומסודר, כל דרשה הוא הכין במדויק, כתב על נייר ואפילו סימן
לעצמו איפה להשתעל ולכחכח בגרונו. ואילו הרב השני היה ספונטני, הוא הכין רק בערך,
ממש בגדול, את הדרשה.
הרב
הספונטני נח על המיטה שלו לפני שבת, בזמן שהקפדן עמד מול הראי והתאמן. הוא חזר על
כל הדרשה, עם כל הפאתוס והדרמה, כמו שצריך. הרב השני שמע שהמתחרה שלו מתכנן לשאת
דרשה ממש מיוחדת ויפה על פרשת השבוע. מצאה הדרשה חן בעיניו, והוא לא בזבז זמן. לקח
עט ודף, ורשם מילה במילה את כל מה ששמע מעבר לקיר...
למחרת,
ביום שבת, הרב הספונטני הלך לגבאי ושכנע אותו לתת לו לנאום ראשון. הוא עמד לדבר
ונשא את הדרשה של הרב השני. בהתלהבות גדולה וברטוריקה משובחת הוא חזר בדיוק על מה
ששמע אתמול מעבר לקיר. המתמודד השני האדים, החוויר והחליף צבעים. הוא היה נבוך
לגמרי ולא ידע מה לעשות.
הרב סיים
את הדרשה המרתקת, כולם מחאו כפיים בהתלהבות, והזמינו את הרב השני לעלות. "ריבונו
של עולם, מה אני עומד לומר?"... פתאום עלה לו רעיון. הוא עלה לבימה, ואמר:
"יש שני סוגים רבנים. יש רב שהמעלה שלו היא לחדש, לומר דברים חדשים שלא נשמעו
אף פעם, רב יצירתי אורגינלי. אבל יש רב מסוג אחר, כזה שהכוח שלו הוא בהקשבה.
היתרון שלו זה היכולת לשמוע. הרב הקודם
שאתם שמעתם, גדול כוחו בחידושים ובמקוריות. אבל הגדולה שלי היא בהקשבה, אני מסוגל
להקשיב לאנשים, לקלוט אותם ולהבין ללבם. הנה, אני מוכן ורוצה להראות לכם, כאן
ועכשיו, כמה כוח ההקשבה שלי גדול. אני הולך לחזור על הדרשה של הרב הראשון מילה
במילה"... והוא חזר בשטף, בדיוק מופלא, על הדרשה שנשא הרב שלפניו.
אחרי
שחברי הקהילה התרשמו מהשבת במחיצת הרבנים הטוענים לכתר, התקיימו הבחירות. ומי
נבחר? כמובן, הרב שיודע להקשיב.
במשלי
נאמר "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב,כה), לפי אחת הדעות
בגמרא הפירוש של 'ישחנה' הוא מלשון שיחה "ישיחנה לאחרים" (יומא עה.).
כאשר האדם
משוחח על דאגותיו עם הזולת, הוא לפתע מרגיש הקלה ושחרור. לפעמים אין הוא זקוק
בהכרח לעצות, אלא עצם הידיעה שיש מישהו שמקשיב לו ומאפשר לו לבטא את תחושותיו,
מסייעת לו למצוא בתוכו את הפתרונות לדאגותיו ואת האומץ להתמודד עם פחדיו.
מספרים על
רבי אריה לוין, שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש והוא היה
מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לרבי אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם?, מה אתה
עושה להם? גלה לי את הסוד. ענה לו רבי אריה: "אני לא עושה להם שום דבר אני רק
מקשיב להם…" (מתוך: "האומנם פיקוח נפש?' / דוד חייא בן יוסף).
גמרא (עירובין יג:): "אמר רבי אבא אמר
שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים
הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל וכי
מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין
ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי
לדבריהן".
שלמה
המלך מבקש מה': "ונתת
לעבדך לב שומע... לשפוט את עמך הכבד הזה" (מלכים א,ג) ואע"פ שהשמיעה
תלויה באיבר האוזן ולא בלב, רואים מכאן שלשמוע אינה פעולה טכנית אלא היא נעשית עם
לב עם רגישות, לשמוע לדברי החבר.
תלמוד
ירושלמי (סנהדרין פרק ג דף
כא): "רבי אבא בשם רבי ינאי – התובע והנתבע משיב והדיין מכריע, אמר רבי
סימון, צריך הדיין לשנות טענותיהן (ז"א: לחזור ולסכם את דבריהם של שני
הצדדים) שנאמר: ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וגו' (מלכים א, ג)".
וכך נפסק ברמב"ם (הלכות סנהדרין כא,ט), בטור ובשולחן ערוך
(חו"מ יז,ז). ובספר מאירת עיניים (שם ס"ק טו) הסביר את הדבר:
"נראה פשוט שצריך לשנותן לפני בעל הדין מייד אחר שטענו, בעוד שעומדים הבעלי
דינים לפניהם וקודם משא ומתן של הדיינים. וסברא הוא, כדי שיהא נוח דעת בעלי הדינין
ולא יעלה על ליבם שמא הדיינים ישאו ויתנו בדין ולא הביאו טענתן, ואחר שיסכימו על
הדין שוב לא יחזרו בהן. ועוד, שמא באמת הדיינים לא עמדו היטב על דברי טענתן,
ובשנותן לפני הבעל דין יעוררו אותן לומר כה וכה היו טענותיהם".
הרב
מוסקאטו ז"ל:
"אם היה אפשר לאדם לעלות השמימה לראות בצבאות מעל סדרם וישרם לא היה מתענג
בהשגתו עד שובו הנה לספר לחברו את המראה הגדול ההוא, ולהם ייתן אומר המבשר צבא רב,
בגופים היקרים ההם עם פלאי פלאות נעשו במלאכתם הכי נכבדת". (מתוך דברי
מוהר"ר הרב יהודה כהן בהסכמה לספר "קצות החושן").
רואים מכאן איזה עונג עצום יש לאדם המספר את חוויותיו
לחבר, עד שאפילו אם יעלה לרום השמים ויראה את המלאכים ואת כל מראות האלוקים לא
יהיה לו עונג עד שישוב לעולם החומר ויספר זאת לחברו.
העונג הזה
מתעצם שבעתיים כאשר האדם השומע אותו מעודדו לדבר ומקשיב לו ברוב קשב,איזה חסד עצום
עושים כאשר מקשיבים ליהודי. ובפרט שאותו אדם המדבר נמצא במצוקה ושופך את לבו לפני
חברו.
הקשבה
פנימית:
הרב נחמני זצוק"ל: שמיעה זו הבנה מהותית על דברים שאין ביכולתך לעמוד על טיבם בראיה בלבד!
הקשבה
אמיתית אינה רק למילים עצמן, אלא למה שמתנגן מאחורי המילים.
בערב
פסח הגיע נפח יהודי לשאול
את הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בהיותו רב קהילת סלוצק, האם מותר לקיים מצוות
'ארבע כוסות' בליל הסדר בחלב? הרב לא השיב על השאלה אלא אמר לאשתו לתת לאותו יהודי
עשרים וחמישה רובל. "מדוע לתת ליהודי סכום כסף גדול כל כך?" שאלה אותו
אשתו "והרי בדרך כלל שלושה רובל מספיקים לקנות יין?". הרב השיב ואמר
"מי ששואל אם יכול לקיים את מצוות 'ארבע כוסות' בחלב, סביר להניח שאין לו גם
בשר לסעודה ולכן יש לספק לו את שאר צרכי הסעודה" (הראשון לשושלת בריסק, עמ'
175-172).
רבי
משה מקוברין הגיע פעם אחת לחצרו
של האדמו"ר מאפטא והתבונן בהכנותיו לשבת. הרבי נכנס לבית המדרש והתחיל לקרוא
את שיר השירים בהתלהבות ובדבקות, לפתע נפתחה הדלת ויהודי כפרי התפרץ פנימה והתחיל
לצעוק "הפרה! הפרה!" והסביר שהפרה שלו מתקשה להמליט והוא זקוק לעזרה.
להפתעתו של רבי משה מקוברין, הרבי הפסיק לומר את שיר השירים ופנה להרגיע את היהודי
הכפרי. הרבי בירך אותו להצלחה והציע לו לגשת לווטרינר בקצה העיירה. לאחר שהכפרי
הלך, רבי משה מקוברין שאל את האדמו"ר "מה חידשת לאותו יהודי כפרי וכי לא
היה יודע שכאשר פרה מתקשה להמליט הולכים לווטרינר? והאם זו סיבה להפסיק לקרוא את
שיר השירים שחשוב כקודש קודשים?".
"האם
באמת שמעת מה שהיהודי צעק אלי?" שאל אותו הרבי. "בודאי" השיב רבי
משה מקוברין "הכפרי צעק 'הפרה, הפרה!' " אמר לו הרבי: "אם כך, סימן
שלא שמעת טוב. היהודי צעק 'רבי! אנא קרב אותי אליך, אני זקוק כל כך לקדושה
ולרוחניות!' ".
"אכן,
זה לא מה שהיהודי צעק, אך זה מה שהוא שידר, היהודי הפשוט חיפש את קרבת הרבי, ועל
מה יוכל לדבר אתו? האפשרות היחידה שהייתה לו ליצור קשר עם הרבי, היא באמצעות עיסוק
בצורכי היומיום שלו. אך המילים הללו שידרו מסר מעבר למה שנאמר".
הסיפור על המשפחה שאמרה שאורי חסם להם את החניה והלימוד זכות שלי...
הקשבה
מעשית:
מהי הגישה
הנכונה המאפשרת אקלים נוח להקשבה?
א. אמפתיה
= המוכנות והיכולת שלך להכניס את עצמך לנעליו של הזולת ולראות את מצבו דרך עיניו
הוא.
ב. סבלנות
= רצון אמיתי לשמוע את דברי הזולת עד הסוף
בלי לקטוע את דבריו.
ג. פתיחות
ויכולת הכלה = נכונות לקבל את עולמו של הזולת ( תרבותו חייו, עיסוקיו, אישיותו
צורת חשיבתו ועוד) אף שזה שונה מעולמך.
ד.
ניטראליות = נטרול האגו העצמי, עכשיו אני
כולי למען החבר, את אישיותי אני שם בצד, וכולי דרוך לשמוע את סיפורו של החבר.
ה. הכרה
בייחודיות[1] = ראיית הזולת כאישיות נפרדת
וייחודית בעלת זהות משל עצמה.
ו. יכולת
העצמה = זיהוי נקודות החוזק באישיותו של
החבר והעצמתן. להדגיש לחבר את הנקודות הטובות שלו.
ז. אמונה
= לתת לזולת ביטחון ביכולותיו הפנימיים, אמונה בעולם הפנימי שלו, ביכולת שלו
להתמודד עם קשייו ורגשותיו, לתת לו אמונה שיש בכוחו לפתור את בעיותיו באופן עצמאי
קל ופשוט.
חסמי
תקשורת הם כל הדברים
המפריעים לדובר לזרום בשיחתו, הם חוסמים את הדובר ומורידים לו את המוטיבציה לדבר ,
לעיתים התנהגויות או אמירות בלתי מכוונות ולא מודעות של האדם המקשיב יכולות לחסום
את קלחת השיחה של החבר המדבר איתנו, לדוגמא :
א. הבעת
ביקורת – אני חושב שטעית בגדול ועליך לבקש סליחה מהמנהל.
ב. שאלות
אישיות מדי – אבא הרביץ לך פעם.
ג. הפרעות
חיצוניות – סלולארי מצלצל, התעסקות עם ניירת, רעשים או מוסיקה הבאים מבחוץ.
ד.
התנשאות ויהירות = כאשר תהיה בגילי ותרכוש ניסיון וחוכמת חיים , אז תבין.
ה. לגמור
משפטים של השני = מתפרש כחוסר סבלנות של השומע לשמוע את החבר עד סוף דבריו.
ו. הטלת
אשמה = כנראה , שאתה לא מבין שאתה אחראי על כל הבלאגן שנעשה כאן.
ז. הטפת
מוסר= התנהגותך ממש ילדותית.
ח.
דיאגנוזה שגויה = אני מבין שאצלכם במשפחה
כולכם...
ט. מתן הוראות
או עצות = לדעתי , אתה צריך לעבור בית ספר.
י. ציניות
או לעג = מה חשבת שאתה תתפרע ותצעק והחבר יישב בחיבוק ידיים.
יא.
שיפוטיות = רק אנשים חסרי חוט שדרה כמוך יכולים לעשות מעשה כזה.
יב. הבעת
ביקורת = אני במקומך, הייתי אומר "לא" ועוזב אותם לנפשם...
כיצד
נעודד את הזולת לדבר עימנו?
א. עידוד
= כאשר אנו מקשיבים לחבר עד הסוף, אנו בעצם מעודדים אותו להמשיך ולדבר ולספר על
עצמו. מידי פעם אנו משחילים מילה או קטעי משפט כדי להראות שאנו משתתפים בדו שיח אך
רוב הזמן עלינו לשתוק ולתת את רשות הדיבור לחבר.
שימו לב כי
93% מהתקשורת הבין אישית נעשית באמצעיים לא מילוליים: שפת גוף עוויות הפנים, רק 7%מהתקשורת נעשית באמצעות
השפה ותוכן השיחה.
ב. שחזור/שיקוף = חזרה על דברי החבר חזרה כמו "הד"
על תוכן הדברים שהשמיע החבר. באותם מילים שהוא השתמש , בלי להוסיף פרשנות , פרטי
הדברים כהוויתם. המטרה היא- להראות למדבר ששמענו אותו הבנו את דבריו בלי להחסיר אף
פרט, והבנו את המסר שהוא רצה להעביר אלינו.
שחזור
דברי החבר מעורר דיוק והעמקה , מונע חוסר הבנה ומאפשר תיקון טעויות, השחזור מונע
חזרה מיותרת על דברים ובך הכול מקצר את השיחה ( בדרך כלל שהדובר מרגיש שלא הבינו
את דבריו כהלכה הוא חוזר שוב ושוב על דבריו ואף משתמש באותן מילים..
באמצעות
השחזור המדבר נעשה יותר אחראי למילותיו ודיוק בדבריו כי הוא יודע שמקשיבים לו
ועוקבים אחריו, מה גם שדרך הטכניקה הזאת של השחזור ניתן לכוון את הדובר לכיוונים
מסוימים.
ג. שיקוף
רגשות =התייחסות לרגשות שמביע הדובר בין הביע זאת בגלוי: "אני פוחד
מ.." ובין אם הביע זאת באופן סמוי: "הבן שלי עדיין לא חזר מהת"ת ,
איפה הוא יכול להיות?". אני החבר השומע נהיה כמו מראה ומשקף לחבר את רגשותיו
באופן מלא וברור כפי שבאו לידי ביטוי בדבריו אלי.
המטרה –
לזהות את עולמו הפנימי הרגשי של החבר, להבהיר למדבר את רגשותיו ולהראות לו שאנו
מרגישים את רחשי ליבו והרגשותיו.
לדוגמא:
אני מרגיש שאתה די לחוץ ממכתב הפיטורין שקבלת, נראה כי אתה מרגיש ששוב לא יקבלו
אותך לעבודה , האם הבנתי נכון את דבריך?
ד. שאלות
הבהרה = יש לשאול את הדובר שאלות, כדי שירחיב את הנושא שעליו הוא מדבר, יש
להשתמש בשאלות פתוחות שאינן מזמינות את השואל לענות עליהן בקצרה ובאופן חד
משמעי "כן" או "לא",
ע"י שאלות אלו החבר יהיה הדובר העיקרי של השיחה ובכך נקבל מידע נוסף. לדוגמא
: "ספר לי יותר כיצד אתה רואה את העניין ..." או " נסה לעזור לי
להבין יותר טוב את המצב בו ... " או למה אתה מתכוון כאשר אתה אומר ..".
דוגמא
נוספת: במקום לשאול: "מדוע לא הגעת השבוע ללימודים". ניתן לשאול: "האם
תוכל לספר לי מה הביא אותך להגיע למצב בו נעדרת מהלימודים במשך שבוע ימים?
כמו כן
אין לשאול שאלות שהתשובה ידועה מראש. לדוגמא: ודאי היה לך קשה במבחן בתורה, אלא
עדיף לשאול: תן לי להבין איך הרגשת לגבי המבחן בתורה ?
יש להימנע
משאלות הפותחות במילים "למה ?" או " מדוע?" , שאלות אלו
משדרות שיפוטיות ומעוררות התנגדות . עדיף להשתמש בשאלות הפותחות במילים "מה
?" או"איך ?" במקום לשאול
" למה עשית כך או כך "? אפשר
לשאול : " איך אתה מסביר את התנהגותך בקשר ל...?".
ה. מסגור
= סיכום מחדש של תוכן דברי החבר ושיקוף רגשותיו , אך הפעם במילים שלי ובנוסח שלי,
ובכך לעצב מחדש את תוכן השיחה. הבעיה של הרבה אנשים הפונים לייעוץ הוא חוסר יכולת
לארגן את עולמם הפנימי, המסגור והעיצוב מחדש של דבריהם, מכניס את תוכן דבריהם
לתבניות בהירות ומובנות. תבניות סיכום אלו נותנות לדובר תחושה של מוכרות, ומאפשרות
שליטה ובקרה על עולם הרגשות אף בדברים שהוא עצמו אינו מודע להם.
ו. האמירה
שלי = חוות דעתי האישית על הנושא עליו דיבר החבר, אין למהר ולתת עצה לנועץ, יש
תחילה לשאול אותו מה נראה לך האפשרויות שאתה יכול להציע כדי לפתור את הקושי עליו
דברת?. נרשום את האפשריות ונדון על כל פתרון על כל היבטיו, יתרונות וחסרונותיו ומה
הכי מתאים לדובר כאשר הנועץ יציע רעיון ויחליט לקבל אותו יהיה לו יותר קל לקבל זאת מבחינה רגשית וגם
יהיה יותר קל ליישם זאת , כי לא הנחיתו לו רעיון והכריחו אותו לבצע זאת אלא זוהי
בעצם החלטתו ומסקנתו האישית. במקרה ועדיין הנועץ מתלבט או שהוא קטין ואינו בשל
לקבל החלטה , עלי לבקש את הסכמתו להציע פתרון ולשאול אותו אם זה נראה לו רעיון טוב.
הקשבה
לקב"ה:
דיברנו על
אמנות ההקשבה, אבל יש אמנות גדולה עוד יותר: להקשיב לקדוש ברוך הוא.
לפעמים
הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בצורה שלא כל כך מובנת לנו או מקובלת עלינו. אם
משהו מפריע לנו לקיים מצוות או מעכב אותנו מלהתקרב לקדושה, זה לא מסתדר לנו. זה
הרי לא ייתכן, לא הגיוני. וכאן צריך לדעת להקשיב. לחשוב מחדש. ה' סוגר לך דלת אחת,
כדי שתלך ותפתח דלת אחרת.
על הנקודה
הזו אפשר ללמוד מסיפור נפלא על האחים הקדושים, ר' זושא ור' אלימלך. הם היו
אחים, אבל לא סתם אחים. הם היו מחוברים בלב ונפש. לפני שהם התגלו בתור צדיקים
גדולים, הם היו מסתובבים ונודדים מעיר לעיר ומכפר לכפר בתור אנשים עניים. הם לקחו
על עצמם סדר עבודה כזה של נדודים וגלות, כדי לכפר על העוונות של עם ישראל.
פעם אחת
הם חיפשו באיזו עיר מקום להניח בו את הראש אבל לא מצאו. הם נכנסו לבית הכנסת ושכבו
על הספסל. בדיוק באותו זמן הסתובב באזור יהודי שבא לגייס כספים. הוא כנראה לא בורך
במידות מזוככות כל כך, וכשהוא ראה שבאו עוד שני "שנוררים" קבצנים, הוא
בנה פלפול הלכתי שלם למה הם עוברים על הסגת גבול. הוא בעצמו לא יכול לזרוק אותם,
אז הוא הזעיק את המשטרה. הוא אמר להם שבאו שני זקנים לא מוכרים לבית הכנסת, הם
מסתובבים בלי ניירות ומעוררים חשד. באו השוטרים לבדוק במה מדובר, וכמקובל באותה
תקופה באותם מקומות, דבר ראשון לקחו אותם למעצר. אחר כך כבר יבדקו מה לא בסדר.
וכך האחים
מוצאים את עצמם עצורים. מכניסים אותם לאולם, שלושים רוסים שיכורים מתגוללים שם.
והם תופסים איזו פינה צדדית ושוכבים שם בשקט. ככה הם בילו את הלילה.
ר' זושא
מתעורר בבוקר, מביט על אחיו ר' אלימלך, ורואה שהוא בוכה. ר' זושא מכיר את אחיו,
הוא יודע שהוא אדם שמח תמיד. הוא יודע גם שאחיו מבין שהכל בהשגחה פרטית, ולכן
כנראה לא על המעצר הוא בוכה. אז הוא שואל אותו: "ר' אלימלך, מה קרה? למה אתה
בוכה?". מרוב בכי, ר' אלימלך אפילו לא היה מסוגל לענות. הוא רק סימן והצביע
לכיוון קצה החדר.
ר' זושא
מסתכל לכיוון שאליו הפנה אחיו את האצבע, ושם הוא רואה את הדלי שהיה מיועד לצרכים
של העצורים. ר' זושא מיד הבין למה אחיו בוכה ועצוב כל כך. על פי ההלכה, אסור
להתפלל ליד כלי שמיועד לשירותים. ר' אלימלך מצטער וכואב שהוא לא יכול להתפלל שחרית
ולעבוד את ה'.
אומר ר'
זושא לאחיו הצדיק: "ר' אלימלך, ר' אלימלך! לא אתה בוחר את עבודת ה' שלך. אותו
בורא שציווה אותנו להתפלל כל יום, הוא זה שאמר לא להתפלל במצב כזה. ר' אלימלך! למה
אתה בוכה? הרי גם לא להתפלל במצב כזה, גם זה עבודת ה'! תשמח שנפתחה לך דרך חדשה
בעבודה. הוא ציווה לא להתפלל במקום כזה, ואתה באמת לא מתפלל במקום כזה".
ר' אלימלך
שומע את הדברים, מהרהר בהם, ומיד מבין את המשמעות והעומק של הדברים שאמר אחיו. הוא
שם את ידו על הכתף של ר' זושא והם מתחילים לרקוד, בשמחה עילאית של דבקות. הם
עובדים את ה' בדרך חדשה!
שלושים
הרוסים השיכורים רואים שני זקנים מניחים יד על כתף ופותחים במחול של שמחה, אז גם
הם מצטרפים לריקוד, קופצים ומחוללים...
הסוהרים
מבחינים במתרחש, ומביטים במחזה בתימהון גמור. הם לא רגילים לראות שמחה מתפרצת בין
כתלי הכלא. הדלת נפתחת, נכנס הסוהר, תופס את אחד השיכורים בצווארון, מטלטל אותו
ושואג: "מה קורה פה? מה פשר השמחה והריקודים?". אף אחד לא שומע אותו,
מרוב רעש ובלגן... והאיכר עונה לו: "אין לי מושג. זה לא אני, זה הם. שני
הזקנים האלה קמו בבוקר, הצביעו ודיברו על דלי הצרכים, והתחילו לרקוד".
"הבנתי הכל", אמר הסוהר. "הם שמחים
שיש להם לפחות מכל להתפנות בו ולעשות את צרכיהם. אני כבר אראה להם מה זה. עכשיו
ניקח להם גם את זה, נראה אותם שמחים!". לקח את הדלי איתו, ויצא החוצה בכעס.
ור' זושא
פונה לאחיו ואומר לו: "תראה מה כוחה של שמחה, תראה מה היא פועלת. רק שמחנו,
וכל המניעות והעיכובים התבטלו מאליהם. 'כי בשמחה – תצאו', השמחה שלנו שברה את כל
המחיצות. עכשיו אנחנו יכולים לגשת להתפלל ביישוב הדעת. ואם כן, עכשיו אנחנו צריכים
לשמוח עוד יותר". והם פצחו בריקוד חסידי סוער עוד יותר.
ביאור
הגר"א (משלי ד,א):
"שמעו בנים מוסר אב - שמעו משמש לג' לשונות. הא' לשון קבלה כמו השומע
ישמע והחדל יחדל והיה אם שמוע גו'. הב' לשון הבנה כמ"ש כי שומעים
אנחנו. והג' הוא לשון שמיעה כמשמעו ובו נכלל לשון הקשבה כי הוא
ג"כ שמיעה רק בהטיית אוזן יותר בכדי להבין וזהו שמעו מוסר אב תקבלו מוסר אב".
[1] בספר 'ועלהו
לא יבול' על הגרש"ז אוירעבאך מובא שלעיתים הגרש"ז השיב על אותה שאלה
בתשובות שונות לאנשים שונים. הרב אברהם דב, בנו של הגרש"ז מסביר מדוע:
"עוד תדע כי דרכו של אבא להלוך כנגד רוחו של כל אחד, ובטוחני שיש דברים שלך
אמר כך ולפלוני אמר אחרת, וגם בצורה אחרת" (ועלהו לא יבול א', עמ' יח). וכך
כתב עליו תלמידו המובהק, הרב אביגדור נבנצאל: "סתירות בדברי אדמו"ר
זללה"ה תיתכנה מסבות שונות, כפי שציין כתר"ה: פעמים שענה לשואלים שונים
תשובות שונות לפי המתאים לכל אחד ואחד..." (שם עמ' ט"ז). הגרש"ז
ידע להבין את נפש השואל, הוא ידע לאבחן מאיזה מקום השאלה מגיעה וידע להתאים את
התשובה לאדם.
