התקיעה והתרועה בגלגל העולם
במדבר (כט,א): ״ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם... יום תרועה יהיה לכם״.
גמרא (ראש השנה לג:): ״ומנין שפשוטה (תקיעה) לפניה (לפני התרועה)? תלמוד לומר ׳והעברת שופר תרועה׳ ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר ׳תעבירו שופר״׳.
מה זו תקיעה? מה זו תרועה? למה החג נקרא יום תרועה? ולמה צריך שתהיה תקיעה לפני התרועה ותקיעה בסופה?
בכתבי מרן הגרי״מ חרל"פ ז״ל מבואר - תוקעים אנו תקיעה פשוטה, להורות על השורש של ההוי׳ה, שנוצרה בחסד פשוט. אולם אחרי נפילת העולמות נכנסה הבריאה למצב של שברים-תרועה, גנוחי גניח או ילולי יליל או שניהם יחד. וכדי לבטא את תקותנו לעתיד הגדול, שבו יגיע העולם לכל תיקונו, אנו תוקעים תקיעה לאחריה.
הרב ראובן ששון:
יום תרועה - המילה 'תרועה' היא השורש ממנו הכל מתחיל. ואמנם, חכמים לומדים במידות שהתורה נדרשת בהן שיש לסבב את התרועה בתקיעה לפניה ולאחריה.
בסודם של דברים מבואר, שהתרועה רומזת על העולמות שנבראו.
כי למעשה נודע, שעיקר מהות בריאת העולם היא יצירת הריבוי. שכן קודם שנברא העולם היה הכל אור פשוט, ויצירת העולם היא בהופעת הנבראים הרבים. זו תכונת הצמצום, להגביל כל דבר ולהעמידו על תכונתו המיוחדת, ולא שיכיל את הכל בקרבו. בכך נוצרו נבראים מרובים ושונים זה מזה.
נמצא שקודם בריאת העולם היה אור פשוט, הרומז לאחדות ה', ותהליך הבריאה הוא בחינת צמצום של האור הזה, והיינו יצירת גבולות, כדי שייווצרו נבראים שונים ומרובים.
משל לצליל אחד ופשוט, שמוסיפים לו עצירות שונות, כמו נגינה בחליל, שהקול הפשוט נעצר בצורות שונות על ידי הנקבים השונים של החליל, ובכך נשמעת מנגינה מגוונת.
המצב קודם בריאת העולם נמשל לרוח העוברת בחליל, ללא שום סתימת נקב. כך יוצא אויר פשוט. הצמצום הוא בחינת הוספת לחיצה בנקבי החליל, והמנגינה שנוצרה היא העולם שהתהווה.
זה סוד התקיעה והתרועה, התקיעה היא קול פשוט, בלי מעצורים, סוד האור הפשוט שקודם הבריאה. והתרועה, היא למעשה סוד הצמצום, העוצר את הקול הפשוט, וממילא יוצר קולות מרובים, הרומזים על סוד הבריאה.
החידוש שבתרועה אינו הקול, אלא ההפסקות. הקול הוא אותו קול שהיה כבר בתקיעה, אלא שכעת נוסף לו עיצור, צמצום, ועל ידי כך נוצרו הקולות המרובים.
נמצא שהתרועה היא היא התקיעה, אלא שנוספה לה התגוונות, בסוד תוספת הצמצום.
התקיעה רומזת על האור שקודם הבריאה, והתרועה רומזת על האור שלאחר הבריאה, בסוד הצמצום והריבוי.
אם נתבונן במשל נוכל לראות, שכשיוצא מחליל קול פשוט, אין בו זיופים. כי הוא קול אחד בלי חילוק כוחות. הזיוף מתחיל מהלחיצות השונות על נקבי החליל. אם לוחץ לחיצה שלא במקומה הראוי לה, הרי הוא מוציא צליל שאינו תואם את המנגינה, וכן אם הוא לוחץ לחיצה קצרה מדיי או ארוכה, או לחיצה חלקית וכן על זו הדרך.
ובנמשל אנו למדים, שהחטא נוצר עם יצירת הגבול. שם נוצרה גם האפשרות לפגמים ולקלקולים. כי אין קלקול באור הפשוט, שהוא שלמות בלי חיסרון כלל.
הופעת הנבראים הנפרדים היא השורש לפגמים. כי כשהנברא מוגבל אם יחרוג מגבולו הראוי לו, יהיה הדבר לפגם וקלקול. ובאמת כל מהות הרע היא חריגה מהגבולות. כי כל דבר נברא בחוקו ובגבולותיו, ואם יצא מהם יהיה קלקול לו ולזולתו.
אמנם, היות והבריאה נוצרה מהאור הא-להי שהוא בשלמות, לכן אם תשוב להתחבר אליו, היא תוכל לתקן את כל חסרונותיה. כי הקול הפשוט הוא המקור המתוקן, שבו אין זיוף ואין פגם. על כן עיקר התיקון יבוא בחזרה אל המקור, למצב שלפני מציאות הפירוט והריבוי.
נבאר זאת באופן נוסף – בעומק הלב שלנו יש רצון זך וטהור, רצון אחד פשוט – לעשות רצון ה', להיות אדם טוב שעושה טוב. זה גם הרצון הפשוט שעומד ביסוד קשר איש ואישה בחתונתם, קשר הורים לילדיהם ועוד. אך כשיורדים אל החיים – הרצון הזה מתפרט להרבה מאוד רצונות קטנים, בכל פינות החיים. שם כבר אפשר להסתבך, שם לפעמים יש התנגשויות וערבובים.
התיקון יהיה בכך שנחזור תמיד אל הרצון המקורי שבעומק הלב, ונאיר באמצעותו את כל הרצונות הקטנים והמרובים שבמשך היום יום.
זה סוד ציווי התורה לסבב כל תרועה בתקיעה לפניה ואחריה, כדי להחזיר את התרועה למקוריותה, קודם הפגם.
הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 230 - החזרה למקווה):
כשלמדתי בישיבת 'תורה ודעת', היה שם בחור, מבוגר ממני. הייתי כבן חמש עשרה, שש עשרה, והוא היה אולי בן עשרים. הוא היה כל כך עדין, כל כך רציני. הוא למד יומם ולילה. והיה לו עניין כזה – ללכת למקווה כמה פעמים ביום.
שנים רבות אחר כך נזדמן לי לחזור ולפגוש אותו. העלינו זיכרונות מהשנים שלנו ב'תורה ודעת', אצל ר' שלמה היימן זצ"ל, והוא סיפר לי את הסיפור הבא:
'אתה יודע כמה התאמצתי?', אמר. 'התאמצתי כל כך, השקעתי כל כך הרבה, אבל לא הלך לי. עזבתי את הישיבה והתחלתי להידרדר. בסוף עזבתי את הכל. הפסקתי אפילו לשמור שבת. לא רק מבחינה יהודית נפלתי, גם מבחינה אנושית פשוטה. לא עבדתי לא עשיתי שום דבר. מצאתי לעצמי חברה כושית, ברובע ברונקס בניו יורק. היא עבדה ואני חייתי על חשבונה. בקושי יצאתי מהבית. ישבתי רוב הזמן מול הטלוויזיה. הרגשתי כלומניק. אשפה.'
עכשיו תקשיבו, בטח שמעתם על הרבי מקליבלנד – הוא לקח על עצמו את המצוה הגדולה של מקוואות. הוא תיקן ושיפץ מקוואות בכל העולם. למקוואות האלה קוראים 'קליבלנדר מקווה'ס'.
המשיך אותו חבר מהישיבה: 'במשך איזו תקופה אחרי שעזבתי את הישיבה המשכתי ללכת למקווה. בשכונה בה גרתי היה קליבלנדר מקווה. כמובן, לאחר שהידרדרתי לגמרי לא הלכתי עוד למקווה.
יום אחד, כשחייתי בברונקס עם החברה הכושית, הייתי צריך לצאת לקנות משהו. כל השכונה שם היא שכונה של שחורים. עמדתי שם בפינת רחוב, זה היה יום כל כך יפה. התבוננתי בשמים התכולים, ופתאום – אינני יודע מה קרה – זה ממש היכה בי. חשבתי לעצמי: גוואלד! איזה סוג יהודי רציתי להיות! איזה עובד ה' רציתי להיות! ואיך אני נראה עכשיו? סוף הדרך... האם אני עדיין יהודי?
פתאום עוצרת לידי משאית. הנהג היה כושי, והוא שואל אותי: 'תגיד לי אתה יהודי?'
'כן' עניתי.
'בוא תעלה', פקד.
עליתי על המשאית. הנהג נסע ללא אומר לברוקלין, וכשהגיע ליד הקליבלנדר מקווה עצר ואמר לי לרדת.'
לא יאומן, נכון? סיפור משיח ממש.
סיים היהודי ואמר: 'כשראיתי כמה ריבונו של עולם שומר עלי, כשראיתי איך שלח לי את אליהו הנביא בשביל לקחת אותי מברונקס ולהחזיר אותי למקווה, כבר לא יכולתי לחזור לחיי האשפתות, וכך התחלתי בהדרגה לשוב להיות בן אדם, לשוב לחיות כיהודי.'
בן איש חי (אדרת אליהו פרשת ניצבים) - "ודאי לעתיד לבוא שיעביר הקב"ה רוח הטומאה מן הארץ ויתבטל היצר הרע.. אזי לא שייכא עוד תרועה שהיא סימן יללא, ולא שייכא כי אם התקיעה שהיא סימן שמחה ושלוה. והנה בזמן ההוא לא יהיה כי אם אחדות דוקא ואין פירוד כלל''.
אכן, התרועה היא העיקר, לכן ראש השנה קרוי 'יום תרועה', אך עיקר היום הוא עילוי התרועה והשבתה לשלמותה, קודם הפגמים. זה סוד "עָלָה אֱ-להִים בִּתְרוּעָה" (תהלים מז,ו), היינו שבאים אנו להעלות את התרועה ולאחדה עם התקיעה.
בכל שנה מתחדשת ההוויה, מעין בריאת העולם בראשונה. לכן יש להשיב את ההוויה למקורה, ולחדשה בשפע חדש ומתוקן.
בתחילה יש לזכך אותה מהסיגים שנדבקו בה, והוא סוד הקול הפשוט הראשון, ולאחר מכן התרועה, העולה ומתאחדת עם התקיעה שלאחריה.
התקיעה הראשונה רומזת לאור הטהור שבעומק הלב, וכשהיא מתעוררת היא נותנת לנו את הכוח גם להרים את כל פרטי החיים, הנרמזים בתרועה. ובכך נחזור אל היושר הפנימי שבקרבנו, אל הטבע הא־להי שבתוכנו, והתיקון הזה נרמז בתקיעה האחרונה, שחזרנו ושבנו אל הטוב והטוהר שבקרבנו.
ראוי לכל איש ישראל להשיב אל לבבו ולדעת עד כמה גדול הוא האור ביום המלכת ה', ועד כמה כוח של חירות ותיקון יש בשופר שנתקע בע"ה שנה.
נתפלל לה' שנזכה שימלוך עלינו מלכות שלמה ומלאה, ויגאלנו גאולה שלמה במהרה.
שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל, אמן!
