Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום ראשון, 30 בספטמבר 2018

שבת חוה"מ סוכות - חיבוק ומלחמה גשמית ורוחנית


שבת חוה"מ סוכות - חיבוק ומלחמה גשמית ורוחנית


על הפסוק[1] (שיר-השירים ב,ו) "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" דרשו - "שמאלו תחת לראשי" - ראש-השנה ויום-הכיפורים, שהם ימי הדין והיראה ('שמאל'), "וימינו תחבקני" – חג הסוכות, שבו מתגלית אהבתו של הקב"ה לעם-ישראל בבחינת 'תחבקני'.

חיבוק הוא אחד מביטויי האהבה. אפשר, כידוע, לבטא אהבה בדרכים שונות: בדברי אהבה, במבט אוהב, בנשיקה וגם בחיבוק.

למה נבחר דווקא החיבוק כביטוי לאהבתו של הקב"ה לעם-ישראל?

החיבוק שונה במהותו משאר ביטויי האהבה. אפשר לראות את ההבדל כבר בצורה החיצונית: כל ביטויי האהבה האחרים קשורים בדרך כלשהי בפנים (מדברים אל פני האהוב, מביטים בפניו, נושקים בפניו), ואילו החיבוק הוא דווקא מאחור; המחבק לופת דווקא את גבו של אהובו.

שאר ביטויי האהבה קשורים ביכולתו של האהוב להשיב אהבה, המדבר דיבורי-אהבה מצפה שהאהוב ישמע את הדברים, יבינם, יגיב עליהם. כך גם במבט או בנשיקה. לכן כולם קשורים בפנים, שבהם משתקפת אישיותו של האדם.

לעומתם, החיבוק מבטא אהבה שאינה מצפה לאהבה חוזרת, האדם כאילו אומר: גם אם לא תשיב לי אהבה, אוסיף לאהוב אותך. משום כך הביטוי החיצוני של אהבה זו הוא בחיבוק, שמקיף גם את חלקו האחורי של הגוף, אותו חלק שאינו מגיב ואינו משיב אהבה.

גם אצל יהודי יש 'פנים' ויש 'אחור' (כלפי הקב"ה).

תורה, תפילה ועבודת ה', הם בבחינת 'פנים', שכן בהם משתקפת החזרת האהבה מצד היהודי כלפי הקב"ה.

הצרכים הגשמיים, האכילה, השתייה, השינה וכדומה - הם בבחינת 'אחור', שכן באופן חיצוני לפחות איננו רואים שם את הקדושה ואת האהבה לקב"ה.

היה אפשר לחשוב, שאהבת הקב"ה לעם-ישראל תקיף רק את חלק החיים שבו קשור היהודי לקב"ה - את התורה, התפילה, קיום המצוות, עבודת ה' - אומרת כנסת-ישראל: לא ולא! "וימינו תחבקני"! הקב"ה 'מחבק' את היהודי גם 'מאחוריו', גם את החלקים שבהם אין הקשר שלו עם בוראו נראה בגלוי; אהבת ה' לעם-ישראל מקיפה גם את העיסוקים הגשמיים השגרתיים ביותר.

רואים את זה במצוות סוכה. וכי היהודי מצווה ללמוד בסוכה, להתפלל בה, לקיים בה מצוות? לאו-דווקא. המצווה היא לעשות בה את צרכיו הגשמיים: לאכול, לשתות, לישון, לנוח.

אותה אכילה, אותה שתייה, אותה שינה ומנוחה שהאדם עושה בסוכה, אף-על-פי שהן צרכיו הגשמיים, נהפכות למצווה ומבטאים את הקשר בין היהודי לבוראו!

זה, כביכול, ה'חיבוק' של הקב"ה, האהבה הגדולה שלו אף לצדדים שאינם קשורים עמו. הקב"ה כאילו אומר בכך, שאהבתו לעם-ישראל כה גדולה, עד שגם צרכיו הגשמיים של יהודי יקרים לו והוא מקיפם באור האלוקי של המצווה.

בכל יום מימי הסוכות אנו מברכים על ארבעת המינים, אך אין אנו מברכים "על נטילת ארבעת המינים" אלא דווקא על נטילת לולב? מדוע הברכה נקראת דווקא על הלולב ולא על שאר המינים?

פסח היה החג הראשון של יציאה מעבדות לחירות, גאולת הגוף של עם ישראל משעבוד, וקבלת עול מלכות שמים.

החג הבא אחריו הוא חג השבועות ומתן תורה, המציין את גאולת הנפש והרוח.

לאחר שני החגים האלו מגיע החג השלישי המשלב בין שניהם, בין גאולת הגוף לגאולת הנפש, חג הסוכות הוא החג של השלימות, בה אנו מצד אחד חוגגים ושמחים אוכלים ושותים, ומצד שני גם יושבים גם בסוכה היא צל השכינה.

היום יוסף הצדיק נמצא בראש האושפיזין, והוא מייצג את השלימות הזו, של יופי חיצוני ופנימי.

יוסף הוא הצדיק שעומד בנסיונות קשים ומצליח לשמר את אמונתו על אף הקשיים, מצליח להתגבר על יצרו, ואינו נוטר טינה לאחים ומציל את כל משפחתו ועתידו של עם ישראל מרעב.

אך מצד שני, יוסף הוא גם יפה מבחוץ, ומלך על כל מצרים, מי שמצליח לנהל בכשרון את שנות השבע כדי להציל את העולם כולו מהרעב שהגיע לאחר מכן.

הברכה שורה רק על דבר שלם, ולא על דבר פגום, ולכן, לדוגמא לא מברכים על כוס פגומה.

על יוסף נאמר "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' וכו'"

יוסף מסמל את השילוב המיוחד הזה של שלימות הגוף והרוח, שלימות שאליה אנו שואפים, לא רק רוחניות אלא גם שלימות הגוף.

מתוך ארבעת המינים היחיד שמתאים לשלימות הזו הוא הלולב, יש בלולב יכולת למלא את שלושת מצוות החג: את המצוה של ושמחת בחגך באכילה, על ידי התמר פרי העץ, את מצות הסוכה על ידי כפות התמרים שכשרות לסכך, וכמובן הלולב עצמו שמשמש לנטילת ארבעת המינים.

לעומתו, ההדס והערבה אמנם כשרות לסכך בהן, אבל אין בהם פרי ואי אפשר לקיים בהם שמחה באכילה, ואילו האתרוג אמנם משמש לאכילה אך אינו כשר לסכך בו.

לכן קבעו חכמים את הברכה על הדבר השלם ביותר שמשלב גם אכילה ושלימות פיזית, של שמחה, וגם שלימות רוחנית בקיום מצוות החג, ורק עליו אפשר לברך "על נטילת לולב".

כך בעצם מתחברת שלימותו של יוסף , יחד עם שלימות הלולב, ושלימות חג הסוכות, לשלימות הנוספת של שבת קודש, מעין עולם הבא, יום שבו אמנם יש גם קדושה רוחנית גבוהה מאד, אך מצד שני יש בו מצות עונג שבת, ומנוחת הגוף והנפש.

בימינו השילוב הזה חסר מאד, או שיש פנימיות גבוהה וחיצוניות נמוכה, או חיצוניות גבוהה ופנימיות נמוכה, בחג הזה אנו חווים את השילוב הנכון, שאותו אנו מקוים בעזרת השם לשמר במשך כל השנה כולה.

ההפטרה הנקראת בשבת חול המועד סוכות לקוחה מיחזקאל (לח,יח–לט,טז) ועוסקת במלחמת גוג ומגוג.

הקריאה הזו היא לא חלק ממנהג אלא קביעה של הגמרא (מגילה לא.), למה נקבעה דווקא הפטרה זו?

רש"י (ד"ה ״ביום״) מסביר שבחירת ההפטרה ביחזקאל על גוג ומגוג היא השלמה למלחמת אחרית הימים המתוארת בזכריה שאותה קראנו בהפטרת חג ראשון של סוכות.

שתי הנבואות האלו עוסקות במלחמת ההגנה העתידית כנגד הגוים, שיצורו על ישראל באחרית הימים.

זכריה הנביא מדגיש יותר את המלחמה הגשמית על ירושלים, מלחמת חורמה, הגויים אפילו ילחמו זה בזה על ירושלים שתהיה במוקד מלחמת עולם זו, זכריה מתנבא שתהיה לגויים אלו תבוסה קשה וכמובן בהתערבותו של ה׳.

יחזקאל הנביא, לעומת זאת, מדגיש שהמוקד העיקרי של מלחמת עולם זו של אחרית הימים יהיה קידוש שם שמים בעולם.

"לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה׳ נאם ה׳ אלוקים בהקדשי בכם לעיניהם״ (יחזקאל לו,כ-כג)

״והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ד'... ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל ולא אחל את שם קדשי עוד וידעו הגוים כי אני ד' קדוש בישראל״ (יחזקאל לח,כג-לט,ז).

לפי צדיקי עולם, הרב מרדכי אליהו, הרבי מחב"ד ועוד, מלחמת העולם השניה היתה מלחמת גוג ומגוג.

את המלחמה על הגשמיות עברנו ב"ה, זו לענ"ד זווית המלחמה המתוארת בזכריה, את הזווית שלהמלחמה על הרוחניות והקידוש ה' שעמ"י צריך לעשות בעולם, אנחנו עוברים כרגע עם התקפות בלתי פוסקות על כל ערך יהודי אפשרי, במימון של אויבי ישראל מכל העולם!

גם מהמלחמה הזאת אנחנו נצא וידינו על העליונה, מהסיבה הפשוטה שבורא העולם נמצא לצידנו, ונביאיו כבר גילו לנו את סוף הסיפור ממזמן...

אין מתאים מחג הסוכות המשלב את הגשמיות והרוחניות – לתיאור של מלחמות עולם אלו הגשמית והרוחנית!





[1] אתר חב"ד, הרב אשר סבג, ופרופ' אבי לוי עם עריכה ותוספות שלי.

יום ראשון, 16 בספטמבר 2018

תקציר הלכות אבלות

תקציר הלכות אבלות - הרב שמואל אליהו


א. משעת פטירה עד הקבורה.

ב. מהקבורה עד סוף ה"שבעה".

ג. מהשבעה עד סוף השנה.


לחץ כאן להנחיות חברא קדישא במקרה של פטירה בבית.

לחץ כאן לסדר לימוד לעילוי נשמה.

ליווי הלכתי מעשי לאבלים.



א. משעת פטירה עד הקבורה:


לפני קבורה - אונן 

משעת פטירתו של אדם נקראים קרוביו - האישה או הבעל, הבנים והבנות, האחים והאחיות וההורים – אוננים; אחר הקבורה נקראים אבלים.

האונן צריך להתעסק בהכנת הקבורה, ולכן פטור הוא מכל מצוות עשה ומתפילה. כשאוכל, חייב בנטילת ידיים ופטור מברכות. אך אסור בבשר ויין ואסור בלימוד תורה. כל זמן שלא נקבר המת יכול האונן להישאר בנעליו או בסנדליו הרגילים. בשבת ויום טוב אין דיני אונן וחייב בכל המצוות. 

זמן הקבורה 

אין להתעכב בקבורת הנפטר שלא לצורך; אם צריכים קרוביו להגיע ממקום רחוק ויהיה לנפטר כבוד בהם, מותר לעכב הקבורה, ובלבד שלא יתעכבו יותר מדי. 

מנהג ירושלים לקבור את המת ביום פטירתו, וכך ראוי לנהוג בכל מקום. 

לוויה 

יש להקפיד מאוד להפריד בין גברים ונשים בשעת הלוויה וההספד. 
יש נשים, ומעוברות בפרט, שאינן נכנסות לבית הקברות מחמת הטומאה הנמצאת שם, ומנהג טוב הוא . 
מנהג ירושלים - שאין בנים, בנות ונכדים הולכים אחר מיטת אביהם, וכך ראוי בכל מקום ומקום. 

בשעת הלוויה נוהגים לומר מזמור צ"א בתהילים: "יושב בסתר עליון", ו"אנא בכח". בקבורת אישה נוהגים להוסיף "אשת חיל". 

הספד 

מצוה גדולה להספיד את הנפטר כראוי ולשבח אותו במעשים הטובים שעשה בחייו, ואין להוסיף יותר מדי. 

אין להספיד בערב שבת וחג לאחר חצות היום, בראש חודש, בכל חודש ניסן, בחול המועד, בחנוכה, בי"ד וט"ו באדר ובימים שאין אומרים תחנון. 

קריעה 

האבלים עומדים ומברכים: 
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם דיין האמת! 
וקורעים את הבגד העליון לאורכו כ- 9 ס"מ. (בגד עליון: לספרדים - חולצה, לאשכנזים - גם מעיל). על אב ואם קורעים מצד שמאל גם את החולצה והגופיה כנגד הלב. על שאר קרובים קורעים מצד ימין. יש נוהגים שהנשים אינן קורעות, ולנוהגות לקרוע, צריכה אשה לקרוע להן ובצנעה. 

יש נוהגים לקרוע בבית העלמין לפני קבורה, ויש נוהגים לאחר קבורה. 

קבורה 

מצוה להשתתף בכיסוי הקבר ואין מוסרים כלי עבודה מיד ליד. אין לשכב על הקבר לאחר הקבורה, אבל טוב לבקש סליחה מהנפטר, להניח אבן או גוש עפר ביד שמאל על הקבר ולומר: "לך בשלום ותנוח בשלום, ותעמוד לגורלך לקץ הימין". 

אחר היציאה מבית הקברות טוב לקטוף עשב ולהשליך אחר הגב ולומר: "ויציצו מעיר כעשב הארץ". רוחצים ידיים ולא מנגבים . 


ב. משעת פטירה עד סוף ה"שבעה":



ניחום אבלים: 

יש מנחמים: מן השמים תנוחמו.
ויש מנחמים: המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. 

שאילת שלום 

אסור לאבל לשאול בשלום אחרים. אם אחרים שואלים בשלומו, יענה להם בשפה רפה ובנענוע הראש. 

רחיצה וסיכה 

מותר לאבל לרחוץ רק פניו, ידיו ורגליו במים קרים ולא בחמים. אסור לשים על עצמו בשמים ושמנים למיניהם. לרפואה ולצורך מיוחד- מותר. להתאפר ולהתקשט בתכשיטים אסור; לכלה ולמשודכת מותר. 

ישיבה על הקרקע 

לא יישב על כיסא, מיטה או ספסל אלא על שטיח או מזרן. 
אשכנזים נוהגים לישב על שרפרף נמוך. 

בשר ויין 

מותר לאכול בשר ויין כל שבעת ימי אבלות, אך יש נוהגים לאסור. ולפי כולם, בשבת אוכלים בשר ושותים יין. 

לימוד תורה 

האבל אסור בלימוד תורה, אך יכול לקרוא דברים הקשורים בצער ואבילות כגון - הלכות אבלות, ספר איוב, דברים הרעים בירמיהו וכו'. 

מותר גם לשמוע דברי תורה ומוסר המעוררים צער ומועילים לתשובה. מותר לקרוא הלכות אלו. 

מלאכה 

אין לאבל לעסוק בשום מלאכה, ואסור לו ללכת לעבודה במשך כל השבוע. אם האבל שותף עם אחר בעסק מסוים, צריך השותף לסגור את העסק במשך השבוע, ויכול השותף להתעסק באותה מלאכה בצינעה בביתו. אם אין אפשרות לסגור את העסק, יש לשאול רב. וטוב לשאול דבר זה בהיותו אונן. 

עבודות הבית 

אם הבית שהיא אבילה לא תסרוג ולא תתפור ולא תכבס, אך יכולה לעסוק בעבודות הבית כגון: בישול וניקיון או כיבוס בגדי תינוקות. 
אך מציווי חכמים צריכות שכנותיה לעשות דברים אלו. 

שמחה והנאה 

האבל לא ישתתף בשמחה ולא יעשה כל דבר שיש בו שמחה או הנאה. (כגון: שמיעת ניגונים, ריקוד, תשמיש המיטה וכו'). 

מקום ישיבת ה"שבעה" 

טוב לשבת "שבעה" בבית הנפטר, ואם אין אפשרות לקיים שם מניין רצוי לשבת בבית גדול האחים, שיש שם מניין. בבית זה מדליקים נר נשמה כל ה"שבעה" ומכסים את המראות והתמונות. 

חליצת נעליים 

יש נוהגים לשים עפר ואבנים בתוך הנעלים כשיוצרים מבית הקברות. כשמגיעים לביתם, חולצים את נעליהם או נועלים נעלי גומי (ולא עור). 

סעודת הבראה 

לא יאכלו האבלים משלהם את הסעודה הראשונה, שכניהם יביאו להם מאכלי אבילות. ספרדים נוהגים להגיש פת לחם עם ביצים, זיתים או עדשים וכד'. ונותנים להם את הלחם בידם. (ספרדים אומרים ברהמ"ז מיוחדת לאבלים) אשכנזים נוהגים להברות בקפה ועוגה בלבד. 

תפילה ומצוות 

האבלים חייבים בכל המצוות חוץ מתפילין ביום הפטירה. טוב לערוך תפילה במניין בבית האבל ולומר שם דברי תורה לע"נ הנפטר. 
אם אין מניין, יש מתפללים ביחידות ויש ההולכים לבית הכנסת בצנעה. 

החלפת בגדים 

אין להחליף בגדים במשך כל ימי ה"שבעה". אם הם מלוכלכים מאוד, מותר להחליפם, ולא יחליפום בבגדים חדשים או מכובסים. אבל על אביו או אמו שהחליף בגדיו צריך לקורעם שנית. 

שבת 

יום שישי, כשעתיים לפני כניסת השבת, יקום האבל מן הארץ. ירחץ פניו ידיו ורגליו בצונן. יחליף את בגדיו העליונים לבגדים נקיים אך לא חדשים או מכובסים. בגד מכובס ימסרנו לאיש אחר שילבש כחמש דקות, ינעל נעליו וילך לבית הכנסת. יש נוהגים להתפלל בבית אבל בערב שבת. ויש נכנסים לביהכ"נ ב"בואי כלה". 
אסור לאבל לנהוג אבילות בשבת בגלוי אבל בצינעה ימשיך אבילותו. 
מיד במוצאי שבת אחר הבדלה יחזור לאבילותו, אם לא נגמרו ה"שבעה". 

חגים 

אם בתוך ה"שבעה" חל אחד מן החגים: ר"ה, יוהכ"פ, סוכות, פסח, שבועות, - יקום האבל מן הארץ כשעה לפני החג, יסיים אבילותו ולא יחזור לשבת "שבעה". 


ג. מהשבעה עד סוף השנה:



אזכרות "שבעה" ו"שלושים" 

מונים שבעה ימי אבילות מיום הקבורה. אם התחילו האבלים לשבת "שבעה" ביום הקבורה לפני סוף היום (שקיעת החמה), הרי זה נחשב ליום אחד וצריכים לשבת עוד שישה ימים. 

כך סדר הקימה: 
ביום השביעי בבוקר אחרי תפילת שחרית ירחצו האבלים את ידיהם, יקומו ממושב ה"שבעה" ויעלו לקבר. והספרדים נוהגים לאמר את הפסוקים "לא יבוא עוד שמשך וכו'" ואח"כ אוחזים בידם ומקימים את האבלים. וייזהרו שאיש יקים איש ואישה תקים אישה. יש נוהגים לעשות סעודה בליל ה"שבעה" ולומר בה דברי תורה (ספרדים אומרים ברהמ"ז מיוחדת לאבלים). ביום השלושים יעלו ג"כ לקבר. 

למנהג זה: 
א: אם נקבר ביום ג' (אפילו נפטר קודם לכן), וישבו מעט באותו יום לארץ, עשו סעודה ביום א' בערב. ויקומו מה"שבעה" ביום ב'. אחר שלשה שבועות ביום ג' בערב יעשו סעודת שלושים, וביום ד' יעלו לקבר. 
ב: אם נקבר ביום א' יעשו סעודה ביום ה' בערב. יקומו מהארץ שעה לפני שבת. יפסיקו אבילותם בשבת בבוקר, ויעלו לקבר ביום א'. נוהגים לעשות לימוד, ולומר בו דברי תורה לעילוי נשמתו. אחר שלושה שבועות, ביום א' בערב, יעשו סעודת "שלושים", וביום ב' יעלו לקבר. 

סדר עלייה לקבר בשבעה שלושים ושנה 

טוב להביא עשרה אנשים בני מצוה, ולומר פסוקי תהילים מפרק קי"ט או משניות לפי אותיות שם הנפטר ואח"כ לפי אותיות נשמ"ה. יש נוהגים לומר גם פרקים: ט"ז, י"ז, ל"ג, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל, מתהילים. אח"כ יאמרו אשכבה וקדיש. 


מצבה 

יש להקים אבן או בסיס למצבה ביום השביעי. את המצבה נוהגים להקים עד יום השלושים. בכל מקרה ראוי לזכור שאין נחת רוח לנפטר ממצבות מפוארות. וטוב יותר להרבות מעשים טובים וגמילות חסד לעילוי נשמתו.

כל שלושים יום 

כל שלושים יום אין לובשים בגדים חדשים ולא חולצה לבנה מכובסת ואין נוטלים ציפורניים. אבל על אביו ואמו יתגלח ויסתפר מספר ימים אחרי שלושים יום כשיגערו בו חבריו, אבל על שאר קרובים יסתפר ביום ה"שלושים", או בערב חג אם עברו ה"שבעה" ימי אבלות. 

אחד עשרה חודש 

יש אומרים קדיש במשך שנה, ומנהג רוב העדות להפסיק לאומרו אחרי 11 חודש. יש חוזרים לומר קדיש אחרי שבוע הפסקה ויש חוזרים בשבוע אחרון של השנה. 
יש נוהגים לעשות אזכרה ביום סיום אמירת הקדיש בסוף 11 חודש. 

כל שנה ראשונה 

כל שנת האבילות ישתדל האבל להתפלל כשליח ציבור, ובלבד שקולו יהיה נעים ויודע שהוא רצוי לקהל. אם אינו מתפלל כשליח ציבור, יקפיד לומר את כל הקדישים ובמיוחד קדיש יתום, שהוא הקדיש שלפני "עלינו לשבח". 

במשך השנה הראשונה לא ילכו בני הנפטר לטיולים ולמקומות שמחה כגון סעודת חתונה וסעודת ברית. אך ל"ברית" עצמה - מותר. ויש אומרים שאין 
מחדשים בגדים. 

ביום הפטירה בכל שנה ושנה נהוג לעשות אזכרה ולימוד לזכר הנפטר. 

כך סדר האזכרה: 

מערב שבת שקודם יום האזכרה מתחילים לומר קדיש עד יום האזכרה. וטוב שיעלה באותה שבת ל"מפטיר" או "משלים" ויאמר קדיש שאחר הקריאה בתורה. את תאריך יום השנה קובעים לפי יום הפטירה. כגון: אם נפטר ביום י' בשבט אפילו אם נקבר אחריו, יום השנה יהיה בי' בשבט בכל שנה ושנה. 

יום שבת, 15 בספטמבר 2018

יום הכיפורים - קדוש וברוך – פנימיות וחיצוניות


קדוש וברוך – פנימיות וחיצוניות

ישעיהו גלינסקי

ידוע כי בשפה העברית בניגוד לשאר השפות, השם של הדבר מעיד על מהותו.

בתורה מופיע כי אחד מהדברים, שעשה אדם הראשון לאחר שהוא נוצר היה לקרא שמות לחיות. גם כאשר ראה אדם הראשון את חווה אשתו הדבר הראשון שהוא עשה זה לקרא לה בשם: "לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת". כמו כן מצינו שגם ה' הטוב עסק בקריאת שמות "ויקרא אלוקים לאור יום" "ויקרא אלוקים לרקיע שמים" ליבשה הוא קרא ארץ,  ולמקווה המים קרא ימים. לאברם הוא קרא אברהם, ולשרי שרה, ולפני הולדת יצחק וישמעאל אמר ה' להוריהם כי אלו יהיו שמותם - שם מייצג מהות.

גם שמותיו של ה' יתברך מייצגים מהויות שונות וגלויים שונים שלו יתברך ולכן כאשר אנו מוצאים כינוי מסוים לה' יתברך יש לעמוד על מהותו ושורשו.

במהלך יום הכיפורים אנו אומרים פיוט נפלא ליושב תהילות ולרוכב ערבות קדוש וברוך.

מה ההבדל בין קדוש לברוך? 

קדוש זהו ביטוי לדבר שהוא פרוש ומרומם ומעל למציאות שלנו. על הפסוק "קדושים תהיו" מבאר רש"י פרושים תהיו. הקדוש הוא פרוש ומרומם מעם. חז"ל לימדונו כי ה' הטוב הוא מרומם מעל כל מחשבה ומעל כל נברא עד כדי כך שגם המלאכים שואלים "איה מקום כבודו", ואמרו רבותינו בתקוני הזוהר כי אין מחשבה תפוסה כלל בבורא ואין לנו בני האנוש שום יכולת להבין את דרכיו "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי".

נתקשו הראשונים כיצד אנו אומרים בתפילה ברוך אתה ה' וכי ה' הטוב צריך שנברך אותו? וישבו כי למילה ברוך ישנם מספר משמעויות שאחת מהם היא חיבור והמשכה. המילה ברוך פרושה חיבור. המילה ברכה באה מהמילה הברכה – שפירושה חיבור והמשכה, ברכה משמעותה חיבור של שפע מהעולמות העליונים לתחתונים, כאשר אנו אומרים ברוך אתה ה' למעשה אנו אומרים לה' בוא ותתברך – תתחבר איתנו ותבריך אותנו תשפיע עלינו. ברוך פרושו מחובר.

בדרך כלל המושגים רוחניות וגשמיות הם מושגים הפוכים, ובחלק מהדתות תפסו שהם אינם יכולים ללכת ביחד. לכן כמרי הנוצרים לא מתחתנים וכאשר רוצים חכמי הבודהה להתקדש, הם פורשים מבתיהם ומתבדלים מחיי העולם. קשה מאוד להבין כיצד המושגים קדוש וברוך הולכים ביחד אלו שני הפכים.

נדיר למצוא אדם קדוש כמו דוד המלך שהיה קדוש עליון מחד ומחובר ביותר לעולם מאידך, אדם שיכל לשלב בין אמירת תהילים ברוח קודשו לבין התעסקות במלחמות, ו"בדם שפיר ושליא". בדרך כלל הקדוש סותר את הברוך.

כאשר אנו קוראים לה' יתברך הקדוש ברוך הוא אנו רוצים לומר כי ה' יתברך נושא את שני ההפכים.

מצד אחד הוא קדוש ומופרש אין לו דמות הגוף ואינו גוף, ומאידך הוא ברוך מחובר לעולם ומשפיע ומחיה אותו.

בשתי מילים אלו קדוש וברוך אנו רואים את גדולתו העצומה של הבורא "ליושב תהילות ולרוכב ערבות קדוש וברוך".

אנחנו לא מסוגלים להתעלם ולהשמיד לגמרי התנהגות לא טובה של אדם אחר, כי מבחינתנו הפנימיות שלו חמודה אבל החיצוניות מסתירה אותה, אצל הקב"ה אין בעיה הוא מסוגל לאהוב אותך בזכות הפנימיות שלך למרות שהחיצוניות לא משהו...

תומר דבורה (י"ג - מִימֵי קֶדֶם): "הֲרֵי מִדָּה שֶׁיֵּשׁ לְהַקָּבָּ"ה עִם יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁתַּמָּה זְכוּת אָבוֹת וְכַיּוֹצֵא, מַה יַּעֲשֶׂה, וַהֲרֵי מִצַּד עַצְמָם אֵינָם הֲגוּנִים. כְּתִיב (ירמיה ב,ב): "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ", מַמָּשׁ זוֹכֵר הַקָּבָּ"ה יְמֵי קַדְמוֹנִים, אַהֲבָה שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם, וּמְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל, וּבָזֶה יַזְכִּיר לָהֶם כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁעָשׂוּ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלְדוּ, וְכָל מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁהַקָּבָּ"ה מַנְהִיג בָּהֶם עוֹלָמוֹ, וּמִכֻּלָּם עוֹשֶׂה סְגֻלָּה לְרַחֵם בִּשְׁבִילָם. וַהֲרֵי זֶה מִדָּה כּוֹלֶלֶת כָּל הַמִּדּוֹת כֻּלָּם, כִּדְפֵרְשׁוּ בָאִדְּרָא [נשא קל"ד, ב'].
כָּךְ הָאָדָם יְתַקֵּן הַנְהָגָתוֹ עִם בְּנֵי אָדָם, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא יִמְצָא טַעֲנָה מֶאֵלּוּ הַנִּזְכָּרוֹת, יֹאמַר: "כְּבָר הָיָה שָׁעָה קֹדֶם שֶׁלֹּא חָטְאוּ, וַהֲרֵי אוֹתָהּ שָׁעָה, אוֹ בְּיָמִים קַדְמוֹנִים, הָיוּ כְּשֵׁרִים", וְיִזְכֹּר לָהֶם הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ בְּקַטְנוּתָם, וְיִזְכֹּר לָהֶם אַהֲבַת גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם (ישעיה כח,ט), וּבָזֶה לֹא יִמָּצֵא אָדָם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהֵטִיבוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל עֵל שְׁלוֹמוֹ וּלְרַחֵם עָלָיו.

המשפחה של הרב שי דאום עברה לגרעין בתל אביב, לאחר כמה ימים בעיר הגדולה פנה הרב שי לרב גינזבורג ושאל אותו: איך מתמודדים עם שמירת העיניים בתל אביב?

הרב ענה לו תשובה מופלאה: "כשמסתכלים על הפנימיות של הבנאדם לא רואים בחיצוניות מה שלא צריך לראות...". לכן כתוב "העבר עיני מראות שוא", לא כתוב "העבר שוא מראות עיני". כלומר השוא נשאר אבל העינים שלך רואות משהו אחר - אם יש לך מבט פנימי אתה רואה עולם אחר!

שפת אמת (ליום כיפור תרמ"ז-תרמ"ח): "מחה והעבר פשעינו מנגד עיניך" - ע"י שנהיה לנגד עיניך שרואות את הפנימיות שלנו ולא רק את החיצוניות ורואות איך שהחטא הוא לא מצד הנשמה אלא הכל זה השטן וחילותיו שיורד ומטעה ועולה ומשטין - ע"י זה מחה פשעינו!

וקראתם דרור (לזכרו של דרור ויינברג הי"ד עמ' 144): "התפעלתי מהאופן שבו דרור מתנהל בטבעיות עם קצינים בכירים מצד אחד, ומשתלב בקלות עם החיילים בגדוד מצד שני. הרבה תמונות שלו צילמתי: לוחץ יד לרמטכ״ל, צ׳פחה לאלוף הפיקוד, חיבוק לרס״ר ו״תיסלם״ לחיילי פלוגה מסייעת. אמרתי לו את זה בסוף הטקס, כשאספתי את הציוד שלי, והילדים עזרו לי בקיפול.
״אתה יודע מה הסוד?״ שאל אותי וענה מיד בעצמו, ״הגובה שלי".
אני מוכרח להודות שהתקשיתי לרדת לסוף דעתו.
״מי זה ר׳ אריה לוין אתה יודע?״ שאל שוב. לא ממש. ״הצדיק הירושלמי, לא שמעת עליו?״ התפלא. כאילו שאני מכיר צדיקים. ״הוא היה אדם גדול, שעסוק כל הזמן במעשי חסד. משהו מיוחד. עזר לעניים, הלך לבקר חולים שאין להם משפחה ואין מי שיבקר אותם, הלך אפילו לבקר מצורעים.״ דרור הסתכל עלי, בודק אם אני איתו. ״מספרים עליו שפעם שם לב שאחד ממכריו מתחמק מלומר לו שלום. ר׳ אריה התפלא ושאל אותו מדוע. האדם הזה ענה שהוא מסתובב בלי כיפה והוא מתבייש שר׳ אריה יראה אותו ככה. ר׳ אריה ענה לו בנחת: ׳אל תדאג' אני נמוך קומה. אני לא רואה אם יש לך כיפה על הראש. אני רואה רק עד הלב!׳״
דרור הסתכל בחיוך לתוך עיני, עיניו שואלות. איזה סיפור מתוק.
״גם אני נמוך קומה״, דרור המשיך. ״ומר׳ אריה למדתי שזה יתרון. בגלל זה אני לא רואה את הדרגות שעל הכתף. אני רואה רק עד הלב. מי שנותן את הלב - אני איתו״.

הרמב"ם (הלכות תשובה ז') מביא דוגמא לחוזר בתשובה שהקב"ה זרק את כל המעשים שלו בעבר והסתכל רק על המעשה הזה הרגע שבו חזר בתשובה - ונאמר ביכניה ברשעתו: "כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי, גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו... חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי", וכיוון ששב בתשובה, מה נאמר עליו – בַּיּוֹם הַהוּא אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי, וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם, כִּי בְךָ בָחַרְתִּי.

יכניה הוא בעל תשובה שהיה הכי רחוק בעולם וזכה להתהפך אחרי נדר של ה'.

מי הוא היה, יכניה? מלך ישראל. נבוכדנצר שם אותו בבור ויש לו אישה. מה היה שמה? שואלים חז"ל. שַׁמִירה שמה. כיוון שבא נבוכדנצר להיזקק לה, נבוכדנצר מתקרב לשַׁמירה, אמרה לו: "אֶה אֶה אֶה. אתה מלך ויכניה אינו מלך? אתה מבקש תפקידך ויכניה אינו מבקש תפקידו? אתה מלך, רוצה להיות עם אשתך? גם יכניה מלך, רוצה להיות עם אשתו".

מיד גזר ונתנו לו את אשתו.

כיצד שלשלו אותה לו? רבי שבתאי אומר: קנקנין בתוך כלוב שלשלו ליכניה את אשתו לתוך הבור. פתחו את המעזיבה ושלשלו אותה. כיוון שבא להיזקק לה, אמרה לו: "כשושנה אדומה ראיתי". מיד פרש ממנה. ספרה שבעה נקיים וטהרה וטבלה.

אמר הקב"ה: אישה זו, אחרי שעברת על כל העוונות בעולם ובגלל זה אתה בבור, הלכה לבור מים וטבלה כדי להיטהר – שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר.

לא זז משם עד שמחל לו הקב"ה כל עוונותיו ונעשה לו נס ונתעברה אשתו והפך להיות מלך, הוא והבן שלו.[1]

זו כוחה של הסתכלות פנימית!

שפת אמת (יום כיפור תר"מ ד"ה 'במאמר האוכל') על ההסתכלות הפנימית שבתוך החטא: "כמו שאמרו חכמים האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו. כמו כן וקו"ח מדה טובה המרובה כשבשעת התשובה זוכרין בסיבה המביאה אל החטא עי"ז מתקנין גוף החטא. כמו שאין מספיקין לשוב כיון שהחטא הי' בתשובה עצמה. כן יש תשובה בהחטא עצמו...".

בעם ישראל יש נקודה הסגולית שלעולם לא תדעך! בזכותה ניגאל גם ללא שנהיה ראויים!

בעל החידושי הרי"ם (האדמו"ר הראשון מגור): מה שאמר השם יתברך לאברהם אבינו (בראשית טו,א) "אנכי מגן לך", שיש נקודה בלב כל איש מישראל ('אנכי') שהשי"ת הוא מגן שלא יאבד אותה, ומזה, אף על פי שחטא – ישראל הוא.

נכדו השפת אמת: על זה נאמר "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה", על אותה נקודה פנימית שנמצאת בלב כל אחד מישראל!

הרב קוק (מגד ירחים לחודש חשוון): "כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים"!

הרב קוק (אורות הקודש, ג' עמ' קמ'): "האני הפנימי אינו מתגלה לאדם, רק לפי מדת הטהרה והקדושה שלו, לפי המידה שבה הנשמה מאירה באדם".

כל הוספה של טהרה וקדושה מוסיפה התגלות של פנימיות הנשמה!

ביום הכיפורים הנקודה הזאת זורחת מאוד מאוד מאוד, ואז הקב"ה מסתכל רק עליה ולפי הנקודה הזאת שופט אותנו!

שבת וכיפורים:

תנא דבי אליהו רבה (פרק א') על הפסוק "ימים יוצרו, ולו אחד בהם" - הבורא יצר את ימי השבוע, ובחר לו יום אחד, את יום השבת. יצר את ימי השנה, ובחר מהם יום אחד, את יום הכיפורים.

השבת היא "מעין עולם הבא", העולם מזדכך בה ומתעלה בזעיר אנפין.

אבל יום הכיפורים הוא "שבת שבתון"! שבת בריבוע! – ההזדככות בו כפולה ומכופלת. העולם מוצף בזוהר רוחני, בקרבה מיוחדת לבורא העולם, בלא "מחיצה של ברזל", בלא מסך הענן המונע את מעבר התפילות.

בנין אמונה: יום הכיפורים מוחל לך על כל השנים מבריאת העולם!!!

אפילו אם היינו זוכים ליום הכיפורים פעם אחת בחיים ג"כ היינו מאד שמחים, כל שכן עכשיו שיש לנו יום כיפור בכל שנה!!!

רק עם הבנה כזאת אפשר לשיר (בבית כנסת ספרדי :-) 'חטאנו לפניך...' בכזאת מנגינה שמחה!!!

העוצמה של היום הזה מוחקת הכל!!!

אז מה אנחנו צריכים לעשות?

אנחנו צריכים רק לבוא לבית הכנסת, לומר את הוידויים מכל הלב ולפרט את כל מה שאתה רוצה שה' ימחק לך, להאמין שזה נמחק[2] וזהו, ה' נשבע שזה נמחק!!!

כתיבה וחתימה טובה!!!



[1] ילק"ש מלכים ב', כד סימן רמט.

[2] רמב"ם הלכות שגגות ג,י – יום כיפור מכפר רק למי שמאמין שנסלח לו!

יום הכיפורים - ארץ ישראל ובנין המקדש!


ארץ ישראל ובנין המקדש!

צילום: ציור וקסברגר

במנחה לפני כיפור אנחנו קוראים את מזמור פ"ה בתהלים.

תהלים (פה,א-ג): "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר (מלבי"ם - הוסד בימי עזרא ונחמיה ששבו מגלות בבל והתחילו לבנות הבית) רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב (מלבי"ם - התרצה אל עמו בג' דברים, א. שהתרצה אל ארצו החרבה, שעז''א רצית ה' ארצך, ב. אל עמו הגולים ששב שביתם, שבת שבית יעקב) נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה (ג. מה שמחל עונותיהם נשאת עון עמך...)".

החזרה לארץ ישראל ובניית בית המקדש היא התשובה הכי עצומה שיש!!!

דברים[1] (לב,מג): "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ".

במדרש (ספרי האזינו שלג) למדו מכאן חכמים כי יש "תשובה" בעצם הישיבה בארץ ישראל. "היה רבי מאיר אומר כל היושב בארץ ישראל ארץ ישראל מכפרת עליו שנאמר (ישעיה לג,כד) 'העם היושב בה נשוא עון'. עדין הדבר תלי בדלא תלי. אין אנו יודעים אם פורקים עוונותיהם עליה ואם נושאים עוונותיהם עליה? כשהוא אומר 'וכפר אדמתו' עמו הוי פורקים עוונתיהם עליה ואין נושאים עוונותיהם עליה. וכן היה רבי מאיר אומר כל הדר בארץ ישראל וקורא קרית שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקדש הרי הוא בן העולם הבא".

מכאן למד רבי אברהם אזולאי, בעל ה"חסד לאברהם" (מעין ג נהר יב) על מעלת הישיבה בארץ ישראל וכתב: "ודע שכל מי שדר בארץ ישראל נקרא צדיק, גם שאינם צדיקים כפי הנראה, שאם לא היה צדיק היה מקיא אותו הארץ, כדכתיב: 'ותקיא הארץ את יושביה', וכיון שאינה מקיא אותו בודאי נקרא 'צדיק' אף על פי שהוא נראה בחזקת רשע". אבל אין כאן כפרה גמורה, אלא חלקית, כפי שהוא ממשיך ואומר: "ודע כי ארץ ישראל אינה מכפרת מהעבירות הנעשות בה אלא השגגות לבד, אבל העוונות הנעשות בה אינם נמחלים אלא על ידי יסורים, או למי שהוא עובר על פשע (מוחל אם פוגעים בו), והפשעים הנעשים בארץ אין להם סליחה אלא על ידי תשובה ותלמוד תורה".

כך גם מחשיב ירמיהו הנביא את היציאה של ישראל ממצרים לארץ ישראל כ"תשובה", וזכותה נזכרת לדורי דורות: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ב,ב). למרות שבאותה שעה קיטרג עליהם שר מצרים ואמר: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי וכו'".

כך היה גם בימי בית שני. נחמיה מתאר את חטאי העם: "חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ" (נחמיה א).

עזרא הסופר מתאר כי היהודים שעלו היו נשואים לנשים נוכריות (עזרא ט).

היו בהם נביאי שקר שניסו לעצור את בניין ירושלים (נחמיה ו).

היו כאלה שסחרו ביום השבת (נחמיה י,יג).

היו שאפילו עשקו את אחיהם (נחמיה ה').

הגמרא (קידושין ע.) מסבירה כי למרות חטאי העולים מבבל יש בהם מעלה עצומה: "וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח, תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר, וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם" וכך דורשת הגמרא: "תֵּל מֶלַח" - אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁדּוֹמִין מַעֲשֵׂיהֶם לְמַעֲשֵׂה סְדוֹם שֶׁנֶּהְפְּכָה לְתֵל מֶלַח. "תֵּל חַרְשָׁא" - זֶה שֶׁקּוֹרֵא "אַבָּא", וְאִמּוֹ מְשַׁתַּקְתּוֹ. "וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבֹתָם וְזַרְעָם, אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם", זֶהוּ אֲסוּפִי שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק, שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר לֹא אֶת אָבִיו וְלֹא אֶת אִמּוֹ. "כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר" - אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר אָדוֹן, אֲנִי אָמַרְתִּי, יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי חֲשׁוּבִים כִּכְרוּב, וְהֵם שָׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר. אִיכָּא דְּאַמְרֵי, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר אָדוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁשָּמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר, הֵם חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב".

אנשים שהם במדרגה אישית בחטאים כמו סדום ועמורה זוכים להיחשב לפני ה' כמו הכרובים הנמצאים בקודש הקדשים, כרובים שהשכינה שורה עליהם (ספר המקנה). והכול בגלל מסירות הנפש שהייתה להם ללכת אחרי ה' ולצאת מהגלות, כמו שהיה ביציאת מצרים...

בימינו המצב פי מליון יותר טוב!

מאות אלפים ממשיכים לעלות לארץ ישראל למרות הקושי.

אנשים מתאמצים לבנות יישובים בארץ ישראל ולקיים את מצוות עשה של "והורשתם את הארץ וישבתם בה". וחלקם אף שילמו על כך בחייהם.

כמעט כל אזרחי ישראל משרתים בצה"ל ונכנסים במודע לסכנת חיים בשביל להציל את האחים שלהם, מהם עשרות אלפים שנהרגו ל"ע ומאות אלפים שנפצעו ועדיין ממשיכים במסירותם.

במדינת ישראל של היום יש למעלה ממאה וחמישים אלף לומדי תורה, חלקם הגדול מצטמצמים בכל ענייני החומר בשביל ללמוד וללמד תורה.

גם הם וגם אנשים אחרים מתאמצים ומשלמים הרבה כדי שהילדים שלהם ילמדו תורה בטהרה. במפעל התורה הענק הזה שותפים דרך המיסים כמעט כל אזרחי המדינה – חלקם הגדול מרצון.

השלב הבא זה בית המקדש!

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל (הלכות חגים): "יכווין היטב בסדר העבודה כי עיקר הכפרה ביום כיפור היתה נעשית בבית המקדש בעבודה זו. ובימינו שאין לנו קורבנות אנו אומרים את "סדר העבודה" והוא במקום קרבן כמו שנאמר: 'ונשלמה פרים שפתינו'".

אחת הנבואות המופלאות שבספר יחזקאל נאמרה ביום הכיפורים של שנת ג' שנב (לפני 2,426 שנה), 14 שנה לאחר חורבן ירושלים ובית המקדש הראשון, עם ישראל והנביא יחזקאל יושבים בגלות בבל.

בתקופה קשה זו, לאחר התגשמות כל נבואות הפורענות, מקבל הנביא לפתע הצצה אל העתיד, ונבואה זו נותנת לנו ביטחון ותקוה.

'בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה', אומר הנביא, 'הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה. בְּמַרְאוֹת אֱ-לֹהִים הֱבִיאַנִי אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל... וְהִנֵּה אִישׁ מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה נְחֹשֶׁת, וּפְתִיל פִּשְׁתִּים בְּיָדוֹ וּקְנֵה הַמִּדָּה, וְהוּא עֹמֵד בַּשָּׁעַר. וַיְדַבֵּר אֵלַי הָאִישׁ: 'בֶּן אָדָם, רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע וְשִׂים לִבְּךָ לְכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתָךְ, כִּי לְמַעַן הַרְאוֹתְכָה הֻבָאתָה הֵנָּה; הַגֵּד אֶת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל'' (יחזקאל מ, א-ד).

בהמשך הדברים מופיע תיאור ארוך ומפורט של בית המקדש שעתיד להיבנות.

לאחר מכן רואה יחזקאל את שכינת ה' חוזרת לשכון במקדש, כפי שראה אותה עוזבת את המקדש לפני החורבן.

בנבואה ישנן גם הוראות מה יש לעשות ביום חנוכת המקדש העתידי.

הוראות למנהיג (ה'נשיא') שעתיד להיות באותו זמן, ופירוט חלוקת הארץ כאשר עם ישראל יחזור אליה.

לא סתם יחזקאל הנביא מתנבא על בית המקדש השלישי ביום כיפור!

באיזו שנה עמ"י לא צם ביום כיפור בכלל???

כשחגג עם ישראל את חנוכת בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך, חלו שבעת ימי חנוכת המקדש בתשרי, ואחד מהם אף יצא ביום הכיפורים.

ביום הכיפורים של אותה שנה, לפיכך, נמשכו חגיגות חנוכת המקדש כרגיל: הקורבנות הוקרבו, והעם אכל ושתה.

אומרת הגמרא: "אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה, יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא".

עם ישראל דאגו שמא חטאו בכך שלא הסתפקו בהקרבת הקרבנות אלא גם חגגו במשתה ושמחה כבשאר ימי חנוכת המקדש, אבל בת הקול הרגיעה אותם שאין בידם כל חטא.

למה באמת סברו שלמה המלך וחכמי הדור שאין צורך לצום באותה שנה?

כנראה שמשום הקדושה הגדולה שהשיגו בחנוכת מקדש הקבע הראשון יכלו להגיע לעמידה בפני השם ומחילת עוונות גם בלא הצום.

דברי הימים ב' (ז,א-ג): "וכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת: וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לָבוֹא אֶל בֵּית ה' כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה': וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"

ביום הכיפורים מופיע שיא הקִרבה בין עם ישראל לבין הקב"ה, בתפילת הנעילה אנחנו מגיעים לשיא של יום הכיפורים[2]!

בשעה כל כך גבוהה זו אין להסתפק בתפילה על גורלנו האישי, אלא לנצל את שעות הקרבה הללו כדי להתפלל על הגאולה השלמה ועל ההמשך של התגשמות כל נבואות הנחמה – לנגד עינינו ממש ברחמים!



[1] הרב שמואל אליהו.

[2] אם מרגישים פתאום צפיפות בבית הכנסת, אומר הרבי מרוז'ין, זה משום שכל הנשמות שקשורות לאנשים שמתפללים בבית הכנסת מגיעות בזמן הזה ואומרות: "אולי הגיעה כבר הגאולה?"