פרשת חיי שרה - שרה אימנו - אשת חיל

שרה אימנו - אשת חיל

״אשת חיל״

חז״ל אומרים שכאשר רצה שלמה המלך להגיד את פרק ״אשת חיל״, הוא חיפש דמות שעליה יוכל לומר את הפרק, לבסוף בחר באמא שלו כדמות האישה המופתית.

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: פעם אחת כששימשתי כדיין בבאר שבע, הגיעו זוג שהתקוטטו ביניהם, ובאו כמה עורכי דין מצד האיש וכן מצד האשה. וכשהתחיל הדיון בקשתי מעורכי הדין שיצאו החוצה. והם אמרו לי הרי אנו חייבים להיות נוכחים, אך אני סירבתי. והם אמרו לי שהם ייגשו לבג"ץ. אמרתי להם, אם כן תלכו כעת לבג"ץ. לאחר שהם יצאו, שאלתי את הבעל מה אירע, והוא אמר לי שאשתו זרקה עליו צלחת של סלט. שאלתי את האשה, מה אירע, והיא אמרה שבעלה זרק עליה סיר מרק. אמרתי להם מדוע זה קרה. אמרה האשה, בעלי חוזר מבית הכנסת בערב שבת ואומר "שלום עליכם" אבל הוא לא אומר "אשת חיל" חרף בקשתי. אמר לה הבעל "הרי את לא אשת חיל". ומכאן התחיל כל הריב. כשהסתיים הדיון בקשתי מהמזכיר שיקבע להם תור למחר להמשך הדיון. כשהגעתי לביתי התחלתי לעיין ב"אשת חיל" שחיברו שלמה המלך ע"ה, ותהיתי על מי הוא אמרו, האם על בת פרעה שהיתה אשתו ועשתה לו צרות, או על בת שבע אימו, ואמרו חז"ל שהוא התכוון על בת שבע אימו.

למחרת חזרו בני הזוג, ובקשתי שרק הבעל יכנס, ואז שאלתי אותו, מי לדעתך נקראת "אשת חיל"? והוא ענה, "אמא שלי כי היא מכבדת אותי". אמרתי לו תמשיך לומר "אשת חיל" כל ערב שבת ותכוון על אמא שלך. לאחר שבועיים, שוב אני רואה את אותם בני הזוג בבית הדין, ואמרתי בליבי שמא ההצעה שלי לא הועילה. שאלתי את הבעל ביחידות מה קרה? והוא אמר לי, ב"ה אנחנו בסדר, ואני רוצה לומר "אשת חיל" על אשתי. אמרתי לו תאמר על אשתך ועל אמך כרצונך.

 

חינוך ילדים

בתחילת הפרק מספר שלמה שאמו ייסרה אותו, ״אשר יסרתו אמו״ (משלי לא,א), וצריך לברר במה ומתי ייסרתו. חז״ל מגלים שכוונת הדבר היא שאמו הדריכה וחינכה אותו גם אחרי שנעשה מלך. כידוע, הומלך שלמה כבר בגיל צעיר ואת החינוך למלוכה קיבל מאמו; אמו לא נרתעה מהיותו מלך, וכאשר לא שמע לדבריה - הוכיחה אותו עד שקיבל את הדרכותיה.

גמרא (סנהדרין ע:): (משלי לא-א) דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו אמר ר' יוחנן משום ר''ש בן יוחי מלמד שכפאתו אמו על העמוד ואמרה לו מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי מה ברי הכל יודעים שאביך ירא שמים הוה עכשיו יאמרו אמו גרמה לו ומה בר בטני כל הנשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן ומה בר נדרי כל נשים של בית אביך היו נודרות יהא לי בן הגון למלכות ואני נדרתי ואמרתי יהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין אל למלכים אמרה לו מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים למה לנו אל ולרוזנים אי שכר מי שכל רזי עולם גלויים לו ישתה יין וישתכר איכא דאמרי מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר אמר ר' יצחק מניין שחזר שלמה והודה לאמו דכתיב {משלי ל-ב} כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי כי בער אנכי מאיש מנח דכתיב {בראשית ט-כ} ויחל נח איש האדמה ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון".

מאחר שבזכות דבקותה של אמו בחינוך, גדל שלמה בדרך הישרה והנכונה, הוא בחר בה כדמות ל״אשת חיל״.

 

״דרשה צמר ופשתים״ – צניעות בגוף

באחד הפסוקים של פרק ״אשת חיל״, מספר שלמה שאשת החיל ״דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה״ (משלי לא,יג).

הגמרא אומרת במסכת כתובות (עב:) שאישה הטווה וסורגת בשוק נקראת אישה פרוצה, מפני שבזמן שהיא עוסקת במלאכות אלו היא צריכה להרים את זרועותיה, וזה לא צנוע ולא מכובד.

אבל אישה צנועה, עוסקת במלאכה בכפות ידיה בלבד. כיצד היא עושה? מצמידה לגופה את זרועותיה, שאסור לגלות אותן, ורק כפותיה עובדות, כך שאין בעיה של חוסר צניעות. ועליה נאמר: ״ותעש בחפץ כפיה״ - שרק כפיה עוסקות בחפצה, ולא מגלה את זרועותיה.

 

צניעות חומרית

המלאכים שואלים את אברהם "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל". וכתוב (שופטים ה, כד) "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באוהל תבורך". אוהל - מסמל עראיות ופשטות.

האשה צריכה לדעת שהעולם הזה עראי ופשוט, ולא תבקש מהבעל דברים שעולים כסף רב. ואומר הרב בעל 'פלא יועץ' לעיתים הבעל הולך גונב וגוזל ולווה בריבית כדי לעשות רצון אשתו.

אשה שרואה שבעלה מביא לה דברים יקרים, תאמר לו 'וכי אתה רוצה לקנות אותי בדברים יקרים? די שתאמר לי מילה טובה'. ועל זה כתוב (בראשית מט, יב) "ולבן שיניים מחלב".

 

צניעות וענווה בנפש

בפרשת בנות צלפחד אנו רואים כיצד נשים יכולות להשפיע על פסיקת ההלכה. אחרי שמשה קובע את בתי-האב אשר ביניהם תתחלק הארץ, באות בנות צלפחד לפני משה, אלעזר והזקנים לבקש גם הן נחלה. תחילה הן מספרות את תולדותיהן: ״אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה׳ בעדת קירח... ובנים לא היו לו״ (כמדבר כז, ג). אחר כך הן ממשיכות וטוענות את טענתן: ״למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן?״(שם, ד), ולבסוף הן מגלות את רצונן: ״תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו״ (שם).

אנו שואלים: כיצד הן פוסקות הלכות? איך הן מחדשות דינים?

אלא שבאמת הן היו נשים גדולות, וטענתן — טענת אמת וצדק. לטענתן, אם אביהם היה בעדת קודח או בעצת המרגלים - אכן היה עליהן לאבד את חלקו ונחלתו בארץ ישראל, מחמת חטאו. אך מאחר שאביהן מת מיתה רגילה (ואפילו למאן דאמר שצלפחד הוא שקושש עצים בשבת והומת בחטאו - הוא התכוון במעשהו לשם שמים), הן מבקשות לקבל את נחלתו, שהרי אינו לוי ומגיעה לו נחלה.

חז״ל מספרים שבנות צלפחד היו ״נשים חכמות וצדקניות״. במה התבטאה חכמתן? בטענתן, ש״אמרו... אם כבן אנו - נירש כבן, ואם לאו - תתייבם אמנו...״, גם ״צדקניות היו - שלא נישאו אלא להגון להם״ (במדבר רבה כא, יא: תנחומא פינחס ז).

אחרי שמשה מקרב את משפטן לפני הקב״ה, הקב״ה משיב לו: ״כן בנות צלפחד דוברות״ (במדבר כז, ז). רש״י מסביר שהקב״ה הודה לטענתן: ״יפה תבעו״.

רש״י: ״אשרי אדם שהקב״ה מודה לדבריו״ - שזו מעלה מיוחדת לשבח, דרגה גבוהה ביותר. אך רש״י לא מסתפק בכך, אלא גם מגלה לנו שהיו בעלות דרגה יתרה מזו:

״׳כן בנות צלפחד דוברות׳ - כתרגומו: ׳יאות׳, כך כתובה פרשה זו לפני במרום. מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה״ (שם).

כלומר, הקב״ה אמר למשה שבנות צלפחד יודעות את ההלכה והדין, וכשתמה משה למקור ידיעתן, השיב לו הקב״ה שפרשה זו כתובה לפניו בשמים, ובנות צלפחד הסתכלו בה וראו את ההלכה שכתובה בה: ״איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו״(שם,ח).

פלא גדול הוא, כיצד הן זכו לראות את ההלכה, ואילו משה רבנו אשר שהה ארבעים יום בשמים - ארבעים ועוד ארבעים יום, ועוד ארבעים יום - ולמר תורה מפי הקב׳׳ה, לא ראה. את ההלכה הזו לא הראו לו, אלא דווקא לבנות צלפחד. מדוע?

להראות לנו את שבחן של הנשים הצנועות, הצדקניות והחכמניות. איך הן הגיעו לדרגות אלו? בזכות שבאו לפני משה, אלעזר והזקנים בענווה, כשבאו ונכנעו לפניהם למרות שהן ידעו את הדין וההלכה. הן לא באו בעזות ובחוצפה ואמרו: ׳כך וכך ראינו בשמים. אתם לא ראיתם!׳, אלא באו בבקשה ובשאלה: ״למה לגדע?״. וזה שבחן, שבאו בשאלה למרות שידעו את ההלכה. זו חכמה עם צניעות וענווה.

אמו של הרב רבי יהודה צדקה ע״ה למדה רבות אצל בעל ה״בן איש חי״ והייתה למדנית עצומה, תלמידת חכמים ממש. שחרית היא הייתה מתפללת בבית הכנסת ״בית אהרון״. בבית כנסת זה היו שני מנייני תפילה בבוקר: הראשון - מניין פועלים, והשני - מניין של תלמידי חכמים ורבנים. תפילתם הייתה שלמה, החל ב״אלוקינו״ וכלה ״עלינו לשבח״, וארכה שעה בערך. היא הייתה מתחילה להתפלל במניין הראשון ומסיימת עם המניין השני. כזו הייתה תפילתה. לאחר מכן הייתה ממהרת לביתה כדי להכין ארוחת בוקר לבעלה. היא לא ניסתה להתחמק ולומר שמאחר והיא מתפללת, היא פטורה מלהכין לבעלה ארוחת בוקר, אלא כל בוקר הייתה רצה להכין לו את ארוחתו.

ראש חודש אחד ראו אותה יורדת מעזרת נשים אחרי סוף המניין השני, בא אליה רב חשוב אחד שהיה שם בתמיהה: ״מדוע התפללת פעמיים בשני מנינים?״, ועוד אמרו לה האנשים: ״נשים חייבות בתפילה פעם אחת, מדוע התפללת פעמיים?״, אך היא לא ענתה להם. שליח הציבור, שהיה תלמיד חכם, בא ושאל אותה האם שמעה שכאשר התפלל הרים את קולו? והיא ענתה ששמעה, אלא שלא שמעה שאמר ״יעלה ויבוא״. הש״צ נאלם דום לרגע ואחר כך הודה בטעותו, ששכח לומר ״יעלה ויבוא״. הרב החשוב, זה שגער בה על שהתפללה פעמיים, ציוה על הציבור להיכנס חזרה לבית הכנסת כדי לשוב על חזרת הש״צ, שכן הלכה היא שכל טעות שאדם חוזר עליה בתפילתו, חוזר עליה גם שליח הצבור. הקהל החל נכנס, אך הרבנית ע״ה עצרה אותם. אתם טועים, אמרה להם, ב״שולחן ערוך״ כתוב שאם שליח הציבור לא אמר ״יעלה ויבוא״ בחזרה וגמר את התפילה - אינו חייב לחזור, מפני שהוא עומד להתפלל תפילת מוסף שבה יזכיר ראש חודש(אורח חיים קכו, ג). ובלאו הכי גם לפי הקבלה אין מתפללים תפילת שחרית אחרי מוסף. הרב החשוב לא קיבל את דבריה ועמד על דעתו שההלכה אינה כך, אלא שצריך לחזור. הרבנית ציותה עליו שיביא ״שולחן ערוך״ והיא תראה לו שהלכה כדבריה. הוא נכנם והביא ספר. כשפתח אותו החל מגמגם, עד שלבסוף חזר והודה לדבריה. כשסיימו, שאל הש״צ מדוע לא העירה לו שיאמר ״יעלה ויבוא״, בזמן שטעה ושכח לומר? והיא השיבה לו שאילו הייתה צועקת לו: ״יעלה ויבוא!״ מעזרת נשים, היו הכל מסתכלים כלפי מעלה לראות מי זו הצועקת, והיה זה לא צנוע - ״קול באשה ערוה״.

 

שרה אשת חיל

חז״ל (תנחומא חיי שרה ח') אומרים שבשעה שהיה אברהם מקונן על שרה, ״התחיל אברהם לבכות עליה ולומר ׳אשת חיל מי ימצא׳.

הקב"ה אמר לאברהם אבינו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא,יב). ופירש רש"י: "בקול רוח הקדש שבה, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". שרה לא נזרקה לכבשן האש ועכ"ז זכתה לרוה"ק ולנבואה בזכות כח הצניעות שהיה בה.

 

משרה לומדים דין חשוב מאוד של צניעות

כשבאו המלאכים לבקר את אברהם הם שואלים אותו "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" (בראשית יח, ט).

גמרא (בבא מציעא פז.): "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל - להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי באהל? כדי לחבבה על בעלה".

ידעו המלאכים שאברהם אבינו חפץ שיגיעו אורחים, ולשם כך הוא שלח בתחילה את אליעזר עבדו שיחפש אורחים אך הוא שב ואמר שחם מאד ואין נפש חיה בחוץ, וגער בו אברהם אבינו ואמר לו "עבדא בישא" (כלומר, אתה לא רוצה לעבוד וע"כ אתה לא רואה אורחים), עד שהוא בעצמו נאלץ לצאת עם כל חולשתו לפתח האוהל להמתין לאורחים.

אמרו המלאכים לאברהם, אם כל כך חשובה בעיניך מצוה זו, אשתך היתה צריכה לגלות אכפתיות ולצאת לקבל את פני האורחים יחד אתך?

על זה אמר אברהם שהיא כל כך צנועה שהיא עוזרת ומסייעת לו במצותו רק מבפנים, מתוך האוהל.

עוד אומרת הגמרא (שם): "תני משום רבי יוסי למה נקוד על איו שבאליו לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו. והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל? על ידי בעלה שאני".

רש"י "שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי חיבה".

אומרים התוספות (שם בד"ה אין שואלין): "והא דאמר בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פז.) איה שרה אשתך ששואלין בשלום האשה על ידי בעלה, היינו דוקא בשאילת שלום, אבל לשלוח לה בשלום אפילו ע"י בעלה אסור".

כתב הרמב"ם (פכ"א מהל' איסו"ב ה"ה): "אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת, שמא יבוא לידי הרהור וכו'. ואין שואלין בשלום אשה כלל ואפילו על ידי שליח".

על כן, אסור לאדם שבא לבקר את חברו לשאול אותו לשלום אשתו, שאין זה מדרך הצניעות. אבל מותר לומר "אשתי מוסרת דרישת שלום לאשתך" (כדברי הט"ז), או "מה שלום הגברת" (כדברי רש"י), ובפרט אם היתה אשתו חולה או מאושפזת בבית החולים וכדומה, אך לא ימסור לה ד"ש בשמו. ומכאן אנו רואים כמה יש להזהר אפילו בביטוי קטן מעין זה.

 

לא להראות לכולם יופי ששמור לבעל

כשאברהם ושרה ירדו למצרים, אמר אברהם לאשתו: ״הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את: והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו איתי, ואתך יחיו: אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך״ (בראשית יב, יא-יג). רש״י(שם) אומר: ״הנה נא ידעתי - מדרש אגדה: עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה״. כלומר, עד עתה לא ידע את יופיה של אשתו מפני צניעותם. היכן מתבטאת צניעותה של שרה ? שהסכימה עמו למעשה ההסתרה; שאף על פי שהייתה אישה יפת מראה, שתקה ולא התלוננה כאשר אברהם החביאה בתוך תיבה, כדי להסתירה מעיני המצרים.

 

השתתפות בצער הזולת

״וה׳ פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר, ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו״ (שם כא,א-ב). בימינו בכל מקום ומקום מוקמות אגודות: אגודה למען ילדים חולים, אגודה למען קשישים, אגודה למניעת הפלות ועוד. גם לשרה אמנו, שהייתה עקרה, הייתה ״אגודה״ לתמיכה בנשים עקרות; היא עודדה וסייעה לכל שאר הנשים העקרות שהיו בסביבתה.

כאשר הקב״ה הודיע לאברהם אבינו ששרה עתידה להרות וללדת, הוא סיפר זאת בשמחה לשרה. אך תגובת שרה הייתה מתמיהה. במקום לשמוח, היא בכתה. תמה אברהם לפשר הבכי - הרי זכתה להבטחה שתלד בן למרות גילה המופלג, בן שהוא קדוש מרחם אמו, ״אשר קידש ידיד מבטן״, ומדוע תבכה? שרה הסבירה שלו היא מרחמת על שאר הנשים העקרות, אלה החברות איתה באגודה: כמה צער תסב להן הידיעה ששרה הרה והן לא. לכן היא ביקשה מאברהם שיתפלל לקב״ה שגם כל שאר העקרות תיפקדנה. וכך היה, אברהם התפלל והעקרות נפקדו.

כשהגיעה עת הלידה, נמלא האויר בקולות יילודים: ילדה שרה אמנו ועמה כל שאר העקרות. כשראו זאת ליצני הדור, אלו שאינם מאמינים בניסים ובנפלאות, הם אמרו שכנראה הייתה איזו מחלה שריפאה את כל העקרות וכך נפקדו כולן, אך לא היה כאן נם מיוחד לשרה אמנו. מה עשה הקב״ה? נס גלוי. כידוע, בתקופה ההיא עדיין לא היו תחליפי חלב, ואישה שלא רצתה להניק או שחלבה היה מועט - שכרה מינקת כדי להניק את בנה. מאחר ובאותו פרק זמן ילדו כל עקרות האזור, עלה שכרן של הנשים המניקות עקב הביקוש הרב. הקב״ה עשה נס בתוך נס ומנע מכל היולדות חלב, כדי שכולן תזדקקנה לפנות לשרה. ואכן, באו היולדות הטריות לפני שרה אמנו ותינו צערן: ״רק בזכותך ילדנו את הילדים האלה... אך עתה אין לנו חלב לתת להם. עזרי לנו״. שרה ריחמה עליהן והניקה את כל התינוקות. על כך נאמר: ״היניקה בנים שרה״ שהניקה בנים רבים, בני כל הנשים הללו.

לאחר שהתינוק ינק מחלב שרה אמנו, הוא השתנה. גם אמו השתנתה לטובה. אך מאחר שעדיין לא היה להן חלב, הן שבו לשרה בבכי: ״אנו גרות רחוק מבאן, האם נבוא כל יום לכאן כדי שתניקי את בנינו?״. עמדה שרה והתפללה לפני ריבון העולם, שירחם על הנשים הללו ויתן חלב בדדיהן. הקב״ה מנע מהן חלב והעניק שפע חלב לשרה אמנו, כדי שלא יגידו שהכל טבעי, ולמרות זאת, שרה התפללה עליהם. תפילתה נשמעה, מפני שהייתה מתוך אהבה וחמלה, מפני שלא רצתה שהנשים ובניהם יצטערו. בוודאי שאחר כך הן התקרבו לקב״ה יותר ויותר.

 

אברהם טפל לשרה בנביאות

לאחר מכן כתוב: ״ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק״ (שם,ט). מה פירוש ״מצחק״? - ״דרש רבי עקיבא: אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה... רבי אליעזר אומר: זה גילוי עריות... רבי יהושע אומר: זה שפיכות דמים״ (תוספתא סוטה פרק ו).

ישמעאל רדף את יצחק וניסה להרגו, אך בערמומיות. הוא פיתה את יצחק בלשון רכה שיבוא עמו לשדה, שם ילמד אותו לירות חצים. כוונתו הייתה לירות ביצחק ולהרוג אותו, ואחר כך לומר שיצחק מת בתאונה ותקלה, בשגגה ובלי כוונת זדון. כאשר ראתה שרה שישמעאל רודף את יצחק, היא הגנה עליו. היא גם ידעה שאם השניים, ישמעאל ויצחק, יישארו יחד, ישנו חשש שיצחק יושפע ממנו לרעה.

שרה, אותה אישה צדקת שגיירה וקירבה נשים, שהתפללה על עקרות, שלא יכולה לסבול שהזולת מצטער, פנתה לאברהם וביקשה: ״גרש האמה הזאת ואת בנה״ (שם, י) - מפני שלא ייתכן שיצחק, הילד הקדוש מבטן, יגדל בחברת ישמעאל העובד עבודה זרה ועובר עבירות חמורות אחרות. החיבור ביניהם הוא כלאיים רוחניים, ״צמר ופשתים״ יחדיו, מצב שאסור שיתקיים, כפי שכתוב במדרש ששרה הייתה ״אשת חיל, ש״דרשה צמר ופשתים״ - ״בין יצחק לישמעאל, שאמרה: ׳גרש האמה הזאת ואת בנה...״.

״וירע הדבר מאד בעיני אברהם״ (שם, יא). אברהם לא הבין מדוע שרה, המרחמת על כל דל וגלמוד, יהא מי שיהא, אינה מרחמת על האמה ובנה, בני ביתה.

כאן התערב הקב״ה ואמר לאברהם: ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, וכבת עשרים - כבת שבע ליופי״ (רש״י שם).

 

דחיפה של כל בני המשפחה!

רק אחרי שנפטרה שרה אמנו, נאמר כי ״אברהם זקן בא בימים״ (בראשית כד,א) - ותימה, וכי עד אז אברהם לא היה זקן? אלא אומרים חז״ל: ״...וכיוון שמתה, קפצה זקנה על אברהם. מה כתיב אחריו? ׳ואברהם זקן" (תנחומא חיי שרה, ד).

כל זמן שהייתה שרה עם אברהם, הוא לא הרגיש זקן, כיוון שהיא עודדה אותו וסייעה בידו לקרב בני-אדם לאביהם שבשמים ולגמול חסדים. לכן, הוא לא הרגיש זקנה. אך משנסתלקה שרה, קפצה עליו הזקנה, כיוון שהכוח המניע, הכוח הדוחף - פסק.

תכונה זו, עידוד הזולת לתורה ועבודה, היא אחת מהתכונות שהטביעה שרה אמנו בבני ישראל ובבנות ישראל.

 

מעשה אימהות סימן לבנות

"ויהי בבוקר והנה היא לאה". כיצד לא הרגיש יעקב עד הבוקר שזו היתה לאה? ביארו חז"ל שיעקב מסר סימנים לרחל שתאמר אותם כשתבוא לאוהלו, כי חשש שלבן ירמה אותו, וכשראתה רחל שמכניסים לו את לאה אמרה: עכשיו לאה תתבייש, ועמדה ומסרה לה אותם הסימנים.

על זה אמרו חז"ל (מגילה יג:): "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל (במסירת הסימנים) זכתה ויצא ממנה שאול, ומה צניעות היתה בשאול שכתוב "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל, לפיכך זכה ויצאת ממנו (משאול) אסתר" שנאמר בה "אין אסתר מגדת את עמה".

קודם כל מבינים ש:

א. צניעות היא לא רק עניין של לבוש צנוע אלא היא דבר רחב יותר ששייך לכל אורחות חייו של האדם, שהרי צניעותה של רחל התבטאה בכך שלא רצתה לבייש את אחותה ויש בזה מידה עצומה של ענווה, ויתור גדול ומסירות, שהקריבה למען לאה.

בשאול התבטאה הצניעות בכך שלא סיפר שהתמנה על ידי שמואל למלך. ומסביר המהרש"א במס' מגילה "שמכלל הצניעות היא שלא יודיע האדם את מעלתו כנאמר - יהללך זר ולא פיך". ואצל אסתר התבטאה הצניעות בכך ששמרה על זכות השתיקה, שמעה בקולו של מרדכי ולא גילתה את סודה מאיזה עם היא, דבר שעזר בהמשך לניצחון על המן.

ב. צניעות עוברת בירושה:

המהר"ל (נתיב הצניעות פ"א) מבאר, שדבר מיוחד יש בצניעות לעומת שאר המידות - שהיא עוברת בירושה "ולא תמצא בכל המידות שהדומה יוליד הדומה כמו שתמצא אצל הצניעות שהצנוע מוליד צנוע".

מדרש רבה (נח): "רבי עקיבא היה דורש והציבור התנמנם, ביקש לעורר אותם ואמר "מה ראתה אסתר שתמלוך על 127 מדינות, אלא תבוא אסתר שהיא בת בִּתה של שרה שחייתה 127 שנה ותמלוך על 127 מדינות".

לא ברור מה הקשר בין שרה לאסתר, וכי רק המספר הזהה מקשר ביניהן?

מצאנו שכשבאו המלאכים לבשר לשרה שתלד את אברהם שאלוהו: "איה שרה אשתך?" וענה אברהם "הנה באהל" אומר המדרש "להודיע ששרה אמנו צנועה היתה". ומוסיף ר' יהודה בשם רב, "יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה אלא מאי באהל, כדי לחבבה בעיני בעלה". כלומר "להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לשאול אחריה" (רש"י). שרה, למרות שמיהרה ודאגה להכין לאורחים כל מה שנצטוותה על ידי אברהם, לא עומדת לפני האורחים ומרבה אתם שיחה אלא מצטנעת באוהל ומשם היא מתברכת "והנה בן לשרה אשתך".

לכך התכוון ר' עקיבא - בשכר צניעותה של שרה הולכות ונולדות כאן אמהות קדושות וצנועות שמנחילות את הצניעות לבניהן ולבנותיהן, ובסוף זה מגיע לאסתר שמתוך כך זוכה למלוך על 127 מדינות כמניין חייה של שרה.

בעל השמועה כאן הוא רבי עקיבא שנאמר (כתובות סג.), שרחל ראתה שהוא צנוע ומעולה, ראתה בו מידות טובות של צניעות וענווה ואמרה: אם הכלי הנאה הזה יתמלא בתורה יצא ממנו תלמיד חכם גדול, כך שר' עקיבא המיוחד בצניעותו אשר מלמדנו לראות את ערך הצניעות לדורות משרה ועד אסתר ולדעת להתמלא ולהתברך ממידה נפלאה זו.

מאחר שהדבר טבוע בנו, אנו יכולים להגיע בקלות לדרגות דומות לשרה. ״שרה״ עצמה קשה להיות, אך ״כמו שרה״ אפשר ולכך יש לשאוף להתעלות.

 

בפנים או בחוץ?

מצד אחד "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה,יד). מכאן לומדים, לכאורה, כי על האשה להיות צנועה ותחומה בגדרי ביתה.

מצד שני, בספר משלי (לא,יד-טז) מתוארת אשת החיל האידיאלית בתיאור הבא: "היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם". האשה האידיאלית יוצאת מביתה, זוממת שדה, נוטעת כרם ומביאה ממרחק לחמה. כיצד מתיישבים הדברים עם העיקרון שלפיו: "כל כבודה בת מלך פנימה"? מה גם שהתורה מספרת בשבח צניעותה של שרה אמנו, שבח העולה משאלת המלאכים: "איה שרה אשתך?" (בראשית יח,ט). מסבירה הגמרא (בבא מציעא פז): יודעים היו מלאכי השרת, היכן שרה נמצאת, אם כן, מדוע שאלו היכן מקומה? "להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה".

גם דבורה הנביאה שהביאה תשועה לישראל. בתקופתה שיעבדו מלך כנען ושר צבאו סיסרא את ישראל והציקו להם בדרכים שונות. דבורה באה, ואיתה ברק בן אבינועם. הם גייסו עשרת אלפים איש מישראל והבריחו את יבין מלך כנען ואת צבאו, והארץ שקטה ארבעים שנה, ודבורה שופטת את ישראל (שופטים ד').

מימוש עצמי נכון על פי התורה הוא שהגבר ימצה את עצמו כגבר, והאשה - כאשה. אין פירוש הדבר שאשה אינה יכולה ואינה צריכה ללמוד או לפעול גם בחוץ, כשם שאין כוונה לומר שגבר אינו צריך לעזור בבית.

 

השאלה היא: מהו התפקיד המרכזי? היכן מרכז הכובד?

כאשר האשה עסוקה בניהול הבית ובטיפול בילדיה היא מגשימה את עצמה ואינה מחמיצה משהו. תפקידה המשפחתי של האשה הוא בעצמו חלק עיקרי וחשוב בהגשמה העצמית שלה. מימוש היכולות והמעלות הרוחניות הרבות הנדרשות לתפקיד המשפחתי, מהווה את עיקר ההגשמה העצמית.

אין תפקיד הנשים לשרת ולעבוד בבית (כל היום להבריק ולצחצח). תפקידן לנהל את הבית, כך שהוא יסייע להן ולבני ביתן בתפקידם ובייעודם. אין זה קל להצליח לבנות בית חם מלא שמחה והתלהבות. אין זה קל להקים משפחה מאוחדת עם הרבה אהבה, שיצמחו בה ילדים ואנשים טובים ומאושרים.

תפקיד זה דורש יכולות, תכונות ומעלות מיוחדות, שרק הנשים ניחנו בהן, כדי שהן תצלחנה להגשים את ייעודן בשלמות.

היא מעצבת את דמות הדור הבא, היא בונה את הרקמה הפנימית של החברה, היא קובעת את אופיו של התא המשפחתי. אלה הם החיים עצמם, ועל כך מופקדת האשה. אין כל ערך לידע, לכסף ולכישורים ללא חינוך והשקעה בפיתוח האישיות.

יתכן מאוד, שתפקוד יעיל ומתוכנן של האשה בבית ובנסיבות מתאימות, מותיר לאשה כוח וזמן לעיסוקים ערכיים נוספים גם מחוץ לביתה.

מומלץ, שנשים תעסוקנה בהם, עיסוקים נוספים אלו יכולים לתרום מאוד לערכה העצמי, להרגשתה הכללית ולכושר תפקודה בבית.

"כל כבודה בת מלך פנימה" – השאלה במה את מתכבדת? בתואר ראשון שלך או בזה שאת אמא? כל כבודה, כל הכבוד שלה זה מהפנימה ממה שקורה בבית!

זה כח שיש לנו כבר מהאימהות, רק צריך להוציא אותו לפועל...

 

בזכות שרה יבוא המשיח

מרן החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, מביא בספרו "נחל קדומים" (ריש פרשת חיי שרה):

"'ויהיו חיי שרה מאה'. סופי תיבות שם הוי'ה. הקב"ה ייחד שמו עליה להעיד שהיא צדקת גמורה. רבינו אפרים ז"ל בפרישתו כתב ידו, ועוד האריך ברמז שמות הקדש היוצאים מפסוק זה. ורבינו אלעזר מגרמיזא ז"ל ברמזיו כתב יד כתב 'ויהיו חיי שרה מאה', ראשי תיבות 'משוח', דבזכות שרה יבא המשיח. עכ"ד. ואפשר כי כל עיקר הקלקלה היתה חוה, ושרה אמנו ע"ה הרבתה לתקן חוה, ואם כן בזכותה יבא משיח, שהגדילה לתקן עוון חוה. ובליקוטים כתב יד ראיתי, ראשי תיבות 'ויהיו חיי שרה מאה', גימטריה 'בשמחה' עם הכולל, ואפשר דסופי תיבות הוי'ה כאמור וראשי תיבות 'בשמחה' שהוא כינוי לשכינה, לומר דבמעשיה הטובים היה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ודו"ק".

פרשת חיי שרה - לקנות את הארץ ולגלות את הנשמה

לקנות את הארץ ולגלות את הנשמה

שתי[1] רמות של קשרי שייכות לארץ אנו מוצאים אצל אברהם.

כבר מרגע הגעתו של אברהם לארץ, הוא מסתובב בה לארכה ולרחבה, על פי צו אלוקי. בפעולה שיש בה מעין "חלוקת הארץ", מקבל אברהם את איזור ההר למחייתו, ואילו לוט מקבל את סדום ועמורה. אולם, זהו רק קשר השייכות הראשוני לארץ.

בפרשתנו, מתגלה קשר של שייכות חזק יותר, במעשה הקניין הראשון בארץ.

בניגוד למה שהתרחש עד כה, ועל אף ההבטחה האלוקית של ירושת הארץ, קונה אברהם את מערת המכפלה מעפרון החיתי בכסף מלא.

זוהי הפעם הראשונה שיש לנו אחיזה גמורה בארץ, מתוקף הקניין המתרחש בה.

מדוע דווקא כעת, עם מותה של שרה, מתעקש אברהם לקנות את מקום קבורתה בכסף מלא?

אברהם אינו מוכן להתפשר עם עפרון ולקבל את הקבר במתנה. נראה, כי לא נוח לאברהם לקבל מתנות. אמנם אברהם קבל מתנות מאבימלך, אך לבסוף נתן אותם לבני הפילגשים (רש"י בראשית כה,ו). גם לאחר המלחמה בארבעת המלכים, אברהם אינו מעוניין לקבל מאומה ממלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם". אף בפרשתנו, אברהם אינו מעוניין לקבל במתנה מעפרון את מערת המכפלה.

במתנה אכן יש גדר של קניין, אך בכל זאת, עדיין נשארת במתנה חלק מן הבעלות של הנותן אצל המקבל. כביכול, גמילות החסד שלו נתונה בתוך המתנה. באותו אופן, כאשר עני מקבל לחם לצדקה, אמנם מן הצד המשפטי הלחם שייך לו לגמרי, והנותן אינו יכול לחזור בו, אך מן הצד הנפשי, העני אוכל לחם שאינו שלו, "נהמא דכיסופא" (לחם של בושה). כיון שאין הקניין נעשה בתשלום, הדבר מצביע על תלותו של המקבל בנותן.

גם אברהם אינו רוצה להיות תלוי בעפרון ולקבל את מערת המכפלה במתנה. אברהם אבינו מעוניין לקשור קשר של דיבוק גמור בארץ, ועל כן רוצה לקנות את הארץ ללא כל תלות מאף אחד, בקניין מוחלט ובכסף מלא. ועוד, למרות שלכתחילה מבקש עפרון ארבע מאות שקל כסף בלבד, אברהם נותן לו בכסף "עובר לסוחר", בצורה המעולה ביותר, ועל אף שמקבל זיבורית, שהרי חברון כולה טרשים, אברהם נותן לו בעידית.

מרן הרב קוק זצ"ל (אורות, ארץ ישראל א):

"אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ".

ישנן דעות הטוענות כי ניתן להקים מדינה ליהודים בכל חבל ארץ המאפשר הקמת אוטונומיה וניהול חיים עצמאיים (אוגנדה למשל...).

לפי דברי הרב קוק, אין הדבר כך, כי באמת ישנה משמעות דווקא לארץ ישראל. הארץ "איננה קניין חיצוני לאומה", אלא בעלת קשר מהותי לאומה.

טענה זו מוצאת את ביטויה בדברי רבותינו כי "כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי:), מפני מעלתה העליונה של הארץ.

גם במעמדם של המצוות כולן, שהינן בגדר "מצוות התלויות בארץ", באה לידי ביטוי מעלתה העליונה של הארץ. שהרי, כל קיומן של המצוות בחוץ לארץ הוא בבחינת "הציבי לך ציונים" (ירמיהו לא,כ). באמת, אין כל משמעות לקיום המצוות בחוץ לארץ, אלא רק בארץ ישראל. קיום המצוות בחוץ לארץ הוא בגדר תמרור ותזכורת, שלא ישתכחו מאיתנו, עד שנוכל לקיימם בשלמותם בשובנו אל הארץ (ספרי עקב מג,י. איכה רבה א,נד). גם הנבואה, לפי ריה"ל, אינה שייכת כלל בחוץ לארץ. הנביאים אשר התנבאו בחוץ לארץ לא התנבאו אלא בעבור הארץ. כביכול, ישנה המשכה של קדושת הארץ בכל עניין שנעשה בעבורה, אך אין כל משמעות לנבואה ולמצוות בחוץ לארץ (הכוזרי, מאמר שני, יד).

מהי מעלתה העליונה של ארץ ישראל? ומה המשמעות כי "ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה", אלא עצם מעצמהּ?

על מנת לבאר דברים אלו, נתבונן בדרגות הקיום של האדם ושל האומה - גוף, נפש, רוח ונשמה.

הדרגה הנמוכה, הבסיסית, היא קיום הגוף במציאות הפיזית. הגוף כשלעצמו הוא דומם, ואף השפל שבדוממים, שהרי כאשר מסתלקת החיות ביום המוות, הגוף מסריח, נרקב, ובטל תוך זמן קצר ביותר, במהירות רבה יותר משאר דוממים, המתכלים כעבור זמן רב.

למעלה מקיום הגוף, ישנן שלוש דרגות הבאות לגילוי במציאות: נפש, רוח ונשמה (-נר"ן) ומעליהן שתי דרגות שאינן נגלות בעולם הזה: חיה ויחידה (-ח"י).

הנפש היא כוח החיוּת הבהמי של הגוף הכוללת את דמו "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב,כג), ואת רצונותיו הקשורים לחיי הגוף - "אם יש את נפשכם... שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר" (בראשית כג,ח). הנפש הינה הצד בהמי של הקיום, השייכת גם בבהמה, ומבטאת את החיות והדינמיות של הגוף הדומם.

למעלה מן הנפש, באה דרגת הרוח, השייכת לצד האנושי והמופשט של הקיום, "אכן רוח היא באנוש" (איוב לב,ח). מדרגה זו באדם, עוסקת בתחומי התרבות, האומנות, המדע והיצירה, ובתחומי המוסר האנושי.

על גבי הרוח, באה הנשמה. הנשמה היא המבטאת את שייכותו של האדם אל האלוקי, שמעבר לו, ובה מתגלה השאיפה הבוערת לדבקות אלוקית- "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז).

כאשר אנו נמצאים בעולם הזה נדמה לנו שהעיקר בו הוא מימד הנפש. לפעמים מתגלה אלינו מימד הרוח, ולעיתים מציצה הנשמה מבין החרכים, אך הרגשתנו העיקרית היא, כי עיקר חיותנו בעולם הזה שייכת לנפש הבהמית, ואילו כל המדרגות שלמעלה ממנה נראות לנו כתוספת בלבד.

אך באמת, המציאות הממשית היא הפוכה. עיקר מציאותנו ואמיתת קיומנו שייכים דווקא למימד הנשמה, שהינה "חלק אלוק ממעל ממש" (תניא, א). המציאות הממשית היא הנשמה, ואילו שאר דרגות הקיום הינם דרגות התעבות שונות של הנשמה בעצמה.

כאשר יורדת הנשמה אל העולם הזה, היא הולכת ומתעבה, עד שהיא מולידה מתוכה את הרוח האנושית. לאחר התעבות הנשמה ברוח, יורדת הנשמה ומתעבה ונעשית נפש, ועוד מתעבה, ונעשית צורה לגוף.

כל הכשרונות, הרגשות, המחשבות והדיבור, שהינם הצד הרוחני האנושי שבאדם, הם רק צל של הנשמה האלוקית - "בצלם אלוקים ברא את האדם". הצלם, כשהוא עומד לעצמו הוא כמו צלם בהיכל, אך כאשר הוא מרגיש את מקורו, הוא נעשה כצל לאלוקות המתגלה בנשמה שבקרבו.

המתבונן באמיתת המציאות, יודע כי לגוף, ולמציאות הממשית כולה, אין שום חיים מצד עצמם. "הם לא נבראו אלא לשמשני" (קידושין פב:). כל המדרגות המתגלות בהתעבות הנשמה אינן עומדות כלל בפני עצמן, אלא מהוות שיקוף עבה לקיומה של הנשמה האלוקית. הגוף עצמו, אף הוא נשמה מעובה, לכן, לא ניתן להעלות על הדעת לשים נשמה של פלוני בגופו של אלמוני. סוד החיים קובע כי הגוף והנשמה הינם היינו הך, ומציאות אחת שלמה, במדרגות הופעה שונות ובאמת, אין שום הפרדה בין הגוף לנשמה. כל קיומו של הגוף, הוא הוא קיומה של הנשמה. רמ"ח האברים הגשמיים מקבלים את חיותם מרמ"ח מצוות עשה. רמ"ח מצוות, הם רמ"ח איברין דמלכא, וכאשר אדם מקיים מצוות בגופו, גופו עצמו משמש רמ"ח איברין למלכא, אלא שהוא מעובה בגשמיות (עיין תניא, פרק ה).

הגוף והנשמה הינם דבר אחד המשתקף באופנים שונים וברבדים שונים. גוף האדם הוא השתקפות בחיי החומר של מציאות נשמתו, ואינו דבר נפרד ממנה. לכן, גם כאשר הגוף מתכלה, הנשמה עדיין שוכנת בגוף במידה מסוימת. וכך הדבר אצל צדיקים עליונים, שגופם אינו מתכלה כלל, מפני שאור הנשמה מאיר כל כך חזק בגופם, עד כי הגוף עצמו נעשה בר קיום, והוא מתעלה לדרגת הנשמה, שאין לה כליון ("קרית ארבע היא חברון", נדרש בפירוש "אור החיים" הק', כי ארבעת היסודות המרכיבים את הגוף מתפרקים בעת המוות (זוהר א', דף קכב, ע"ב), אך אצל שרה נעשו לדבר אחד, לשון חיבור). ההליכה לקברות אבותינו מהווה ביטוי לעובדה, כי מצד הצדיקים אין חילוק בין הנשמה לגוף. מצידנו הם אמנם נראים מתים, אך מצד מעלתם, אין  בהם מוות גמור.

העלייה לקברו של כל אדם, ולא רק של צדיקים, הינה ביטוי לעובדה כי בכל אדם ישנה נקודה בגופו אשר אינה מתכלה ומתפוררת, אלא נשארת נצחית, וממנה עתיד הקב"ה להחיות את המתים. זוהי עצם הלוז, אשר מקבלת חיותה מסעודת 'מלווה מלכה', וממנה, כמו מהדנ"א, ניתן לשבט את האישיות כולה. המשכת השבת בסעודת מלווה מלכה היא עצמה בחינה של תחיית המתים, כאשר לוקחים מימות החול ומשייכים אותם לדרגת השבת, כמו שהגוף עצמו מתעלה לדרגת הנשמה בעצם הלוז שבו.

כשם שיש באדם הפרטי דרגות שונות של קיום - גוף, נפש, רוח ונשמה, כך ישנן דרגות קיום שונות אף באומה כולה, הכלולה מגוף, נפש, רוח ונשמה.

גופה של האומה הוא ארץ ישראל, שהינה כלי הקיבול הפיזי לחייה של האומה. כמו באדם הפרטי, הגוף הוא דומם ואין לו חיים משל עצמו, כך גם הגוף הלאומי. אין לארץ ישראל חיים כאשר ישראל אינם נמצאים על אדמתם, והיא נעשית שממה - "ושממו עליה אויביכם".

דרגת הנפש מקבילה לקיום המדינה על מוסדותיה העסוקים בפיתוח הצד הפיזי של החיים, כדוגמת משרד הביטחון, הכלכלה והשיכון.

דרגת הרוח באומה הישראלית, שייכת להתגלות התורה שבעל פה באומה, שהיא הרוח הלאומית שלנו. זוהי דרגה השייכת לצד האנושי שבשכלנו, המתגלה בקרב תלמידי החכמים העוסקים בהמשכת הנשמה האלוקית לתוך כלי השכל האנושי, בשקלא וטריא של ההלכה.

דרגת הנשמה היא דרגת התגלות האלוקיות שבנו המתגלה בעיקר בנביאים ובהשראת השכינה במקדש. נשמת ישראל היא הגילוי האלוקי שבעולם, היא השכינה בעצמה. לכן, כל מקום שגלו ישראל - שכינה עימהם, ובעת שיצאו ישראל לגלות אף השכינה בגלות.

כמו באדם הפרטי, גם באומה, נדמה למראית עין, כי המציאות האמיתית עיקרה במימד החיות של הנפש. אך באמת, כמו באדם הפרטי, המציאות האמיתית של האומה היא הנשמה, והיא שיורדת ומשתקפת ברבדים הנמוכים יותר של הקיום- ברוח, בנפש ובגוף. הנשמה האלוקית והשראת השכינה שבאומה, משתקפות בכל הרבדים הנמוכים, עד למימד הגוף, של הארץ בעצמה. עפרה של ארץ ישראל קדוש בקדושת השכינה, כיוון שהוא בעצמו נשמה אלוקית מעובה. כך אומר הכתוב בפירוש "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", שהארץ עצמה היא אלוקית, היא השכינה. הארץ היא המקום האחרון בו משתקפת הנשמה. לכן, כאשר מתבטל הקשר בין הנשמה לרוח, וחל ביניהם ניתוק, ממילא גם הארץ אינה משקפת את הנשמה, ובאה גלות.

לאור הסברנו, ניתן כעת להבין לעומקם את דברי מרן הרב קוק זצ"ל שהובאו לעיל, כי "ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה". הארץ אינה רק מקום פיסי לחיי האומה, אלא היא היא מציאותה הנשמתית של האומה, כפי שהיא משתקפת ברובד הגשמי, בדיוק כפי שגופו של האדם הוא השתקפות מציאות נשמתו.

כאשר נפטרה שרה אמנו, ונוצר הצורך לקברה, מבין אברהם אבינו כי כעת הקשר עם הארץ נעשה אחר לגמרי. עד כה היו אברהם ושרה הגילוי היחידי של נשמת ישראל בעולם. כל זמן שהנשמה שרתה בגופה של שרה, ללא שום חילוקים, לא היה צורך לעשות מעשה קניין שיקשור את הארץ עם נשמתן של ישראל. עד אז עוד לא היה יהודי בעולם שמת, ולכן, לא היה עיסוק בגוף כשהוא לעצמו. אך רק כאשר נפרדת נשמתה של שרה מגופה, יש צורך לקשור קשר של קניין בין הנשמה לארץ.

עד מותה של שרה, הגוף של הארץ היה בטל לגמרי לאור הנשמה. כמו שהגוף של אברהם ושרה היה טפל לגמרי לנשמתם. אברהם ושרה לא עסקו בגוף אלא בשעת הצורך, כפי שהתרחש במצרים בבית פרעה. רק אז אומר אברהם: "עתה ידעתי כי אישה יפת מראה את". עד כה לא ידע אברהם על יופי מראה דמותה של שרה, כי כשהנשמה מאירה, אין צורך לעסוק בגוף כשהוא לעצמו. אך כאשר אברהם ושרה מגיעים לבין הכושיים, שכל חייהם שייכים רק לחיי הגוף, אז גם הם מתבוננים על הגוף בלבד, ורק אז אברהם יודע "כי אישה יפת מראה את".

גם כאשר מגיע זמן קבורתה של שרה, זמן הפירוד שבין הנשמה והגוף, נוצר הצורך בהתייחסות לגוף - לגופה של שרה ולגוף האומה, לארץ. עד כה הייתה החיות של אברהם בארץ בדבר ה' - "לך לך מארצך". הקב"ה הוליך את אברהם בארץ, וממילא, כל הקניין והקשר עם הארץ היה טפל לגמרי אל המקום האלוקי. לכן, עד אז עוד לא היה כל צורך לעסוק בארץ, לגודל מדרגתה. אך כאשר מתרחש פירוד בין הנשמה לגוף, יש צורך לעשות קניין בארץ, על מנת לקשור בקשר ממשי בין הנשמה לגוף, ובין האומה לארצה.

מהי משמעותו של הקניין? לשון 'ליקוחין' בליקוחי אישה, "כי יקח איש אשה", נלמדת מפרשתנו ונדרשת במדרש הלכה בגזירה שווה. קיחה-קיחה מעפרון החיתי, "נתתי כסף השדה קח ממני", כלשון קניין, שהאישה נקנית. כל לימוד הלכות קניין בכללם, המופיעים במסכת קידושין, מתחילים בלימוד קידושי אישה. הרמב"ם מונה את קנייני האישה בסדר נשים, בנפרד משאר הלכות קניינים, אך אין סדר זה תואם את דרכו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, אשר סידר את ענייני הקניינים במסכת קידושין. מסדר המשנה אנו לומדים, כי בעצם כל קניין בעולם הוא המשך של קניין אישה.

אישה, אף על פי שהיא נולדה בנפרד מבעלה, וכביכול עומדת בפני עצמה, נעשית קשורה בחיבור עצמי לאישהּ, באמצעות הקניין. באופן זה, כל קניין יוצר קשר וחיבור עצמי בין החפץ לקונה. לכתחילה נראה, כי אין כל קשר בין החפץ לאדם, אך הקניין יוצר קשר עצמי בין החפץ לקונהו. ועל אף שהקונה לא עשה כל שימוש בחפץ, עצם לקיחתו לבעלותו יוצרת קשר עמו, עד כדי שעל הצדיקים נאמר כי "ממונם חביב עליהם יותר מגופם".

כאשר אדם לוקח אישה ומקדש אותה בקניין, בעצם הוא לוקח את מה שכבר שייך לו, שהרי הוכרז ארבעים יום קודם יצירת הוולד - "בת פלוני לפלוני". למראית עין חיצונית נראה, כי בעולם הזה ישנו ריחוק בין האיש והאישה, אך באמצעות הקניין הופכים האיש והאישה בשנית לאחד. אז מתגלה, כי בעצם מאז ומעולם הם היו אחד, ויש להם שייכות פנימית ועצמית זה לזו.

אך יש לתמוה, אם ממילא ישנה שייכות פנימית, בין הקונה לחפץ, ובין האיש לאישה, מדוע יש צורך לבצע פעולה של קניין ולקנות אותו, שהרי מראש ישנה שייכות עצמית בין השניים?

אלא, שבעולם הזה חל פירוד בין האיש לאישה. ארבעים יום קודם יצירת הוולד אמנם נקבע כי בת פלוני לפלוני, ואכן, בשורש הנשמה האיש והאישה הינם אחד. אך האיש והאישה ירדו לעולם כגופים מחולקים, "פלגא דגופא". על מנת לגשר על הפער שבין האחדות, הקיימת בשורש הנשמה, לפירוד המתגלה בעולם הזה, נצרכת פעולת הקניין. פעולת הקניין היא אשר מגלה, במציאות העולם הזה, את הקשר הפנימי והעליון בין האיש והאישה, שבעצם נשמתם אחת.

כאשר נפטר יהודי מן העולם, נעשה גופו חלק מארץ ישראל. יהודי, הרי הוא רסיס מנשמת האומה אשר גובל ברגב מרגבי אדמתה. בשעת מיתתו, חוזר הגוף אל האדמה אשר לוקח ממנה והנשמה נצררת שוב במקורה בצרור החיים כלפני ירידתה לעולם. על פי זה מובן גם עניין גלגול המחילות שנאמר ביעקב, אשר ביקש שלא להיקבר במצרים כדי להינצל מצער זה. גופו של יהודי הוא חלק מארץ ישראל ואין לו תחיה אלא בה. כשם שאם יושתל ליבו של ראובן בחזהו של שמעון, בתחייה, יחזור הלב לראובן, שהרי הדנ"א של תאי הלב הם עצם מעצמיו; כך יהודי שנפטר בגלות, עצמיותו זרה למקומו הפיזי, והוא עתיד לשוב לארצו ולמולדתו.

פרשתנו העוסקת במותה של שרה והפירוד בין הנשמה לגוף, נקראת דווקא פרשת "חיי שרה", מפני שכאשר נטמנת שרה בין רגבי אדמת ארץ ישראל, אין מוות לנשמתה. אין מוות לנשמתם של הצדיקים, שהרי "צדיקים במיתתם קרויים חיים", ויעקב אבינו אף הוא "לא מת". כל חייהם של הצדיקים הם מעשיהם הטובים הנמשכים בזרעם - "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". כך אף בפרשתנו, פרשת חיי-שרה, חייה של שרה נמשכים בבנה יצחק, ובו מתגלה עיקר תוקף מעלתה של ארץ ישראל. יצחק הוא "עולה תמימה" ואינו יוצא מן הארץ כלל, מפני שבו מתגלה קניין שלם בין הגוף לנשמה, ללא שום פירוד וניתוק.

באמצעות פעולת הקניין של שדה עפרון ומערת המכפלה, מגלה אברהם במציאות העולם הזה את הקשר הפנימי והעליון שבין הגוף לנשמה. במובן הפרטי, בקבורתה של שרה מגלה אברהם את מקום מנוחת הגוף, דווקא בין רגבי אדמתה של ארץ הקודש, מקום שהשכינה שורה. בנוסף, במובן הכללי, בפעולת הקניין קונה אברהם את החיבור הנצחי המתרחש בחברון מאז ולתמיד, בין הנשמה לגוף, הוא החיבור שבין האומה לארצה.

חברון, היא מקום החיבור שבין שמים לארץ, בה מתגלה כי בעצם אין כל ניתוק בין הגוף לנשמה. כלב בביאתו עם המרגלים לארץ, משתטח על קברי אבות על מנת שיוושע מעצת המרגלים. ואכן, ניצל כלב מחטא המרגלים אשר ביקשו לנתק את הארץ מן הנשמה, ולטעון כאילו יש חיים לנפשות ישראל ללא הארץ. עד עצם היום הזה מקום מערת המכפלה הוא המקום שתפילת הישועה על הארץ מתקבלת.

קניין הארץ, שנעשה דווקא בחברון, מגלה כי כל הפירוד והמרחק המתגלה בין הגוף לנשמה, כמרחק שבין האיש והאישה בעולם הזה, נועד על מנת שאנחנו ניעשה שותפים בקשר הזה שבין הנשמה לגוף, ונגלה במציאות המפורדת את קשר האחדות העליונה הזו. ועוד, ככל שיש יותר מניעות לחיבור הזה, כפי שאנו רואים בחברון בפרט, ובכל חבלי ארצנו, דווקא כך, נעשה החיבור והקשר בינינו לבין הארץ חזק ואיתן יותר. זאת, מצד שמוטל עלינו, במסירות נפש, לקנות חזרה את הקשר שבין הארץ, עצם מעצמינו ובשר מבשרינו, לנשמתנו.

יהי רצון שזכותם של יושבי חברון ואבותינו, שוכני עפר שבה, יעמדו לנו-  "בגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם", ונזכה לראות את הנשמה האלוקית שוכנת בארץ הזאת בגילוי שלם, במהרה בימינו, אמן.

---

[1] הרב יהושע שפירא.

פרשת חיי שרה - ה׳מתכון׳ להצלחה...

ה׳מתכון׳ להצלחה...

גזר ביצה קפה

"אוף, אבא! נורא קשה לי..." - התלוננה בת הטבח על הקושי שבהתמודדות עם בעיותיה בחיים...

האב הקשיב לתלונות בשקט ולאחר מכן הוביל את בתו למטבח והראה לה שלושה סירים בהם רתחו מים:

בסיר הראשון שם גזר,

לסיר השני הכניס ביצה,

לסיר השלישי שפך גרגירי קפה.

"נו מה עכשיו?" שאלה הבת.

"מחכים" אמר האב והבת חיכתה.

לאחר זמן מה שלף הטבח את הגזר מן הסיר ושם אותו בצלחת,

הוציא את הביצה מן המים הרותחים והניח אותה בקערה,

סינן את הקפה ומזג אותו בספל.

הביט הטבח בבתו ושאל : "מה את רואה, יקירתי?"

הבת התקרבה לשולחן ובחנה את התוצרים:

הגזר היה רך ונמעך. היא קילפה את הביצה, שהייתה קשה, הקפה הדיף ריח נפלא וטעמו היה טוב ומענג.

אמר הטבח: "כך גם בני האדם השונים מתמודדים עם קושי החיים.

הקושי זהה - המים הרותחים היו באותו המצב עבור שלושת החומרים:

הגזר הגיע למים קשה, ולאחר שהייה במים הרותחים התרכך ועכשיו ניתן לפורר אותו בקלות.

הביצה, הגיעה למים הרותחים עדינה ונוזלית תחת קליפתה הדקה, לאחר שהייה במים רותחים התקשתה כולה.

ופולי הקפה... הם ייחודיים! לאחר שהותם במים הרותחים, הם הפכו את המים למוצר משובח, שניחוחו נישא למרחוק".

בכל פעם שיש קושי (מים רותחים) צריך לבחור איך להגיב, לכל מצב נכונה התגובה שלו.

בחירתו[1] של אברהם אבינו באליעזר עבדו להיות השליח למשימת חייו - למצוא אשה ליצחק אשר ממנו ייבנה בית ישראל וייבנה העולם כולו, איננה מובנת מאליה.

התורה מנמקת את בחירתו זו של אברהם בשלוש תכונותיו של אליעזר, הרמוזות בשלושת תאריו - עבד, זקן ומושל (בראשית כד,ב):

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ...״.

מהו עניינה של כל אחת מתכונות אלו, ומדוע להשלמת משימתו נזקק אליעזר לשלושתן?

א. תכונת העבד, מבטאת את ההכנעה, הענווה, העדינות, המסירות, השלווה והנינוחות הפנימית בנפשו של האדם, היוצרת סימפטיה חברתית והמאפשרת לתקשר באופן רך ונעים עם הסביבה.

ב. תכונת הזקן, מבטאת את חכמתו של האדם לא רק מצד ידיעותיו אלא בעיקר את חכמת חייו מתוך ניסיונות ומאורעות החיים. היכולת לזהות מורכבויות, לפשט אותן בלי להיבהל מהן, להתמודד עמן, לפתרן ואף לצמוח מתוכן.

ג. תכונת המושל מבטאת את היות האדם מסוגל להציב מטרה באופן בהיר וברור, לסמן דרכים להגיע אליה ולממשה בפועל. הוא אינו מוותר, עומד על שלו, ופעמים בעת הצורך אף מתנהג בתקיפות, כדי להשיג את מטרתו.

אליעזר אפוא כלל בתוכו את שלוש התכונות הללו ללא סתירה, והשתמש בכל אחת מהן בזמן הנכון ובאופן הנכון, בפגישתו עם רבקה, לבן ובני משפחתם.

כך כתב הנצי״ב (במקום): ״שלוש תכונות בכוח אליעזר, אשר משום זה היה מסוגל לשליחות הלז (הזו), באשר עניין הנדרש להשתדלות נגמר ויוצא לאור על-ידי אחד משלושה אופנים: פעם על־-ידי לשון רכה והפצרה, פעם על-ידי שכל והרחבת דברים, ופעם על-ידי דעה רחבה ומענה עז, הכול לפי העניין והאדם שבא עמו בדברים, והנה ידוע שאין טבע כל בני־אדם שווים, יש בני-אדם מוכשרים לגמור העניין בזה האופן דווקא, ויש להפך,

וכאן לא ידע אברהם היאך יהיה נדרש לבצע העניין, על־כן בחר בזה העבד שהיו לו כל התכונות: א - שהיה עבדו ונכנע לאדוניו במענה רך. ב - זקן ביתו הוא דבר עם חכמה, ג - המושל בכל אשר לו, היה נגיד ומצוה בדעה רחבה, ומשום כך היה נאמן בעיני אברהם״.

כאליעזר אז, גם אנו היום נזקקים לשלוש תכונות אלו כל אחד לחוד ושלושתן יחדיו - הענווה, העדינות והסימפטיה החברתית מחד, החכמה והפיקחות מאידך, והעמדת העקרונות ואי-הוויתור עליהם עד מימושם בפועל מצד שלישי, כדי להצליח בכל משימה, פרטית או כללית, רוחנית או חומרית העומדת לפתחנו במהלך חיינו.

---

[1] בנין אמונה.