מאבק טריטוריאלי
ומאבק אידיאולוגי
כעת, בפרשת בלק, אנו מגיעים למאבק עמוק וגבוה יותר.
כדי להבינו, נתבונן מעט בפרשה - מואב הוא זה שיוזם את המאבק בישראל. ״וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד״.
אבל הקב״ה אמר בפירוש לבני ישראל שלא ילחמו כלל עם
הג' עממין האלו.
וכך אומר הכתוב על שעיר (דברים ב,ד-ה): ״וַנָּסָב
אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים... וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים
בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד
מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר".
ולאחר מכן בא הציווי על מואב, וכך מובא
בפסוקים (דברים ב,ט):
״וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל
תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי
לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה...״.
ולאחר מכן בא הציווי על עמון, וכך מובא בכתוב
(דברים ב,יט):
"וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם
וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי
לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה״.
לאור דברי הפרשנים (ראה רמב״ן) משמע שמואב ידעו שבני
ישראל לא מתכננים להילחם בהם או לכבוש את אדמתם.
אם כן, לא ברור מפני מה נתייראו ומדוע רצו לפגוע בעם
ישראל. ככלל, על פי פשטי
המקראות כל האומות שהיו מעבר לירדן המזרחי לא היו צריכים להתיירא ולחשוש לאדמתם.
אפילו בנוגע לסיחון ועוג הנה ישראל התכוונו
מתחילה רק לעבור בארצם, ומשלא נתנו להם ויצאו מולם למלחמה, נצחום וכבשום. אך פשטי
הכתובים מוכיח שבאותה העת לא היתה התוכנית לכבוש את עבר הירדן המזרחי.
והנה אנו מוצאים שדווקא האומות הללו הם אלו שמתגייסות
למאבק זה - מואב ומדין, אשר שולחים ומצרפים אליהם את בלעם מארם נהרים.
לעומתם, כל שבעת העממין אשר נשקפת סכנה לאדמתם, הם
דווקא כלל אינם שותפים במערכה זו. אם כן, מה ראו אומות אלו להאבק בישראל ומה סוד
מלחמה זו?
גם בלק עצמו מה הוא קשור?
הזוהר הקדוש (ח"ג קיב:) אומר שבלק היה גדול המכשפים, עוד
יותר מבלעם. והוא מצרף אליו את כוח הטומאה הגדול, בעל הרשעות - כוח הקללה והעין
הרעה, הלא הוא בלעם.
במדבר (כב,ה): ״וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר
עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ...״ מביאים אותו מעבר הנהר. בלעם
היה מארם נהריים.
הזוהר הקדוש אומר שבלעם הוא לבן הארמי. בלעם הוא לבן, שהתגלגל
בנבל הכרמלי שהתגלגל בברזילי הגלעדי (שער הגלגולים הקדמה לו וראה שם כב וכט).
כך מובא בתרגום יונתן: ״ושדר עזגדין לוות לבן
ארמי הוא בלעם דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל״.
התשובה היא שמדובר במאבק בין ישראל לעמים שאינו רק
׳מאבק טריטוריאלי׳ על חבל ארץ, אלא מאבק עמוק ופנימי יותר, מאבק שמתנהל במישורים
רוחניים. ממילא, גם סגנון המאבק הוא רוחני.
אנו רואים גיוס למאבק רוחני עמוק נגד ישראל. וכל
הבאים הם אומות עולם שאין להן ריב עם ישראל על שטח אדמה.
בפרשת חקת גנוז המאבק הטריטוריאלי על ארץ ישראל, בכיבוש סיחון
ועוג. הם היו המפתחות לכל ארץ ישראל וממילא כל כיבוש הארץ הוכרע שם. שבעת עממין הם
בחינת שבע מידות, וסיחון ועוג הם לראשים עליהם.
בפרשת בלק, אנו נחשפים לשלב הבא, אשר הוא קומה חדשה של מאבק
בין ישראל לעמים, שאינו ריב על שטח אדמה, אלא מלחמה עמוקה ופנימית מאוד, מאבק על
שורשים רוחניים ועל צביון האנושות ומעמדה הרוחני.
העובדה שלאויבים
שמופיעים בפרשת בלק אין מאבק גשמי על ארץ, מעידה על נושא המאבק שקיים בפרשה זו. גם
הניצחון במאבק - כל הברכות שיברך בלעם את ישראל - יהיה קשור למישור העמוק והגדול
שבו מתרחש המאבק, הלא הוא המישור הרוחני. שאלת התרבות האנושית, הזיקה לא־להות,
המוסר והצדק של הלאומים, אלו הם שאלות היסוד העומדות בבסיס הפנימי של מלחמה זו.
ישראל בא לבשר לעולם כולו בשורה של צדק ויושר, של תיקון עולם במלכות שד־י. מול
קריאה גדולה זו קמים מתנגדים, רשעי אומות העולם אשר חפצים להשאיר את העולם בטומאתו
וזוהמתו, בלי צדק, בלי משפט ובלי דבקות א־להית.
מלכות ה' בארץ ישראל - כדי להאיר את כל העולם:
עם ישראל בא לעולם כדי לצקת תוכן רוחני עמוק באנושות כולה. ישראל באו ללמד את העולם כולו את דעת ה׳.
אנו רוצים לתקן את כל העולם במלכותו של הקב״ה, לנקות ולזכך את הכל מסיגים
ומטומאות.
"וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים
וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא
יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה״ (מיכה ד,ג).
העולם מלא רשע ועוול, שוד וחמס.
אברהם אבינו בא במסירות נפש אדירה, ופעל רבות לייסד אומה שתפעל
בכל הכוח לתקן את העולם כולו, להילחם בכוחות הרשע והעוול, ולטהר את אוויר העולם,
לעשותו זך ונקי, מלא טובה וברכה, חסד, צדק ויושר.
״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת
בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה
וּמִשְׁפָּט״ (בראשית יח,יט).
כך מתאר הרב קוק זצ״ל את התעוררותו של אברהם
לקרא בשם ה', נגד כל האלילות והרשעות, וזו לשונו (אורות עמ׳ קלה):
״מציירים אנו לנו נשמה גדולה ענקית לכל מלא
שאיפותיה, את תשוקתה הכבירה לחופש ואור, את צערה החזק, את מכאובה הנמרץ על עלבון
התבל - נשמת אברהם.
איך היא מתמרמרת בראותה את האושר, את האור המוכן לכל,
לכל החי, לכל הנשמה, הרוחב הא-להי הקורא להוויה - היה אור! הקורא לכל פרט - המלא
אושר, גודל, גובה ונחת, טוב וגבורה, אהבה ונעימות! והבארות נסתמו, ׳סתמום פלשתים וימלאום
עפר׳. איך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר את הצלמים, קורא
בכח לאורה, לא-ל אחד א-ל עולם.
תכונת האומה בישראל לקחה לה את התשוקה הזאת ליסוד
חיי הלאומיות שלה על פי גורלה ההיסטורי״.
אלא שכדי שישראל יוכלו לפעול לתיקון העולם, הם
צריכים להיבנות קודם כל בעצמם, כעם טהור ומתוקן, שיהיה אור לגויים. לשם כך ישראל
צריכים להיבנות בארצם, ארץ הקודש, לייסד בה ממלכת ה׳ שפועלת באורחות יושר וצדק,
ומחוברת בכל מאודה אל קדושת ה׳. זה יסוד חשוב[2].
מצד האמת, כל המטרה של עם ישראל, בחיים הלאומיים
בארצו, היא לקדש את שמו של הקב״ה בעולם.
המחשבה שאנו נהיה עם ככל הגויים, שהתרבות שלנו תהיה
דומה לתרבויות זרות של אומות העולם, היא מחשבת פיגול, מחשבת טומאה שאין לה מקום
בעם ישראל.
עם ישראל הוא עם קדוש, ומדינת ישראל צריכה להיות
קדושה וטהורה, מלאה דעת ה׳ ויראת ה׳, הולכת על פי חוקי התורה ודרכיה, נאמנת בכל
עוז לה׳ ולתורתו, ופועלת במסירות לגילוי אור ה׳ בעולם (ראה אורות, אורות ישראל ו ז).
עם ישראל בא לעולם כדי להאיר את אור ה׳ בעולמות
כולם, וזו גם הסיבה הפנימית והאמיתית לרצון לחיות חיי עם בארץ ישראל.
אין שום מטרה אחרת שתוכל להזין את עם ישראל.
הנשמות שלנו צמאות לאור גדול, לקדושה גדולה ולמשמעות
עמוקה ופנימית לחיינו.
אם החזון נמוך ומצומצם, אין הוא יכול להאיר את
הנשמות.
החזון שלנו בארץ ישראל צריך להיות גדול ואדיר, קדוש
לא-להים, הוא צריך לינוק מחזון הנביאים, ממקורות הקודש של דבר ה׳ אשר דיבר על ישראל,
ולימד והורה שאנו ממלכת ה׳.
עם ישראל נברא כדי לספר את שמו בעולם ולתקן עולם
במלכות שד־י ולחשוף את האור האין סופי, שיאיר בתוך העולמות כולם.
זה החזון האמיתי של עם ישראל, וזו המטרה האדירה
שתוכל לתת שמחה ומשמעות אמיתית לחיינו כאן בארץ ישראל (ראה אגרות הראיה ב עמ׳ רח
ואילך, ושם עמ׳ קלד, ובחלק ג עמ׳ קנו ובחלק א עמ' ריד),
"באין חזון יפרע עם"
אם החזון נבוב וחלש, הרי שכל החיים נעשים חלשים,
ואין כוח להתמודד עם קשיים שבדרך. כך אומר הכתוב - ״בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם״ (משלי
כט,יח).
אם באנו לארץ ישראל רק כדי להתבסם מבחינת חומרית,
כדי שנוכל לשקוע בהנאה אישית ובחיים נוחים, לא יהיה לנו כוח להתמודד במאבקים
הגדולים שיש לנו בארץ ישראל.
זה כלל גדול וחשוב - אי אפשר להתמלא עוז וגבורה, אלא
בשעה שיש רוח גדולה וחזקה, רוח של קדושה, רוח של אמת, רוח של מסירות נפש לה׳, רוח
שמכירה היטב את המשמעות והצדק של מעשינו בארץ ישראל. אנו צריכים להבין שלחיים שלנו
בארץ ישראל יש משמעות אדירה, האבות הקדושים וכל האומה ציפו ופעלו במשך כל הדורות
כדי שלבסוף נגיע לארץ ישראל ונקים בה את ממלכת ה׳.
מי שמחבר את עצמו אל אברהם אבינו, אל יצחק ויעקב, אל
משה ואהרון, אל דוד המלך ואל המהלך האדיר של כל עם ישראל בכל הדורות - ממילא מקבל
כוחות גדולים להמשיך את המהלך הזה, ולהתמודד עם כל האתגרים העומדים לפנינו בדור
שלנו (על החזון בקיימו של
העם ראה אורות למהלך האידיאות בישראל סוף פרק א).
הרב אליהו זצוק"ל נכנס לפגישה עם נתניהו כשהוא
נכנס נתניהו הרגיש כמו עכבר כשיצא הוא הרגיש כמו אריה.
שאל אותו הרב שמואל מה אמרת לו?
אמר הרב הסברתי לו וחיברתי אותו לכך שכל המנהיגים של
עם ישראל בכל ההיסטוריה עומדים מעליו ודוחפים אותו הלאה...
רק אם נחיה חיים של עם מתוקן וקדוש, מלאים מפעלי חסד ועזרה הדדית, חיים של עם
שמתנהלים על פי אמת התורה ומשפט הצדק של דיני ישראל, חיים מלאי דעת ויראת ה׳, חיים
של קדושת מקדש ועבודת כהנים, עלייה לרגל ושמחת מועדים, רק אם נחיה חיים כאלה בצורה
לאומית, שלמה ורחבה, אז נוכל להיות אור לגויים, להיות מודל לחיקוי.
ישעיה (ב,א-ד): ״הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה
וִירוּשָׁלִָם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה'
בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם:
וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית
אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן
תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ
לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת
לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״.
יש שני שלבים בפעולת ישראל בעולם:
ראשית כל בנייה פנימית שלנו, בהתיישבות בארץ ישראל וניהול חיינו כעם קדוש
ההולך בדרכי ה' וחי בדבקות א-להית בכל אורחות חייו, הציבוריים והפרטיים.
לאחר מכן תגיע השעה של העתיד הגדול, של תיקון העולם כולו, של השפעה שמקיפה את
כל האנושות, כל העמים והממלכות, עד החזון העתידי של ״כי אז אהפוך אל עמים שפה
ברורה לקרא כלם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד״ (צפניה ג,ט).
שני סוגי אויבים - נגד שתי הקומות של ישראל
כנגד כל קומה קיימים מעכבים המונעים את התפשטות אורם
של ישראל.
המעכבים את הקומה הראשונה אינם מאפשרים לנו להתבסס
בארץ ישראל. אלו הם שבעת עממין, ובכלל זאת, כל מי שנלחם נגד התיישבות עם ישראל
בארץ ישראל. בדורות שלנו הם הערבים הנלחמים בנו על ארץ ישראל.
השורשים של קליפות אלו הם סיחון ועוג שמשה
רבנו מיגר וניצח בעצמו, ובכך הכריע את המערכה באמת.
אין שום סיכוי לגוי וממלכה לעצור את עם ה׳ השב לארצו. כל מקור יניקת כוחם היה בעוג וסיחון, והם
חוסלו ומוגרו מעל פני האדמה.
לכן אנו אומרים בתהלים (קלו,יז-כא): ״לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים כִּי
לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן
כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״.
איזה ארץ? - זו כל ארץ ישראל כולה. לא רק ארץ סיחון
ועוג, אלא כל ארץ כנען.
כיצד הדבר מוכח? - במזמור הקודם, שמוסיף ואומר (קלה,י-יב):
״שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים: לְסִיחוֹן מֶלֶךְ
הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן: וְנָתַן
אַרְצָם נַחֲלָה נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: ה' שִׁמְךָ לְעוֹלָם ה' זִכְרְךָ
לְדֹר וָדֹר״.
קיבלנו את ארץ ישראל לעולם ולדורי דורות. הכאת סיחון
ועוג הכריעה את המערכה על הארץ, ואף אומה לא תוכל כלל לעכב אותנו מירושת הארץ
כולה, כפי שהבטיחנו ה' בתורת אמת.
המעכבים את הקומה השנייה שהיא עמוקה ומורכבת יותר,
הם האויבים הרוחניים. אויבים שאינם נאבקים בישראל על ׳שטח׳ אדמה, אלא על המעמד
הרוחני והתרבותי של האנושות כולה. מה שמציק להם איננו המקום שישראל תופסים בחבל
ארץ, אלא האידאולוגיה הרוחנית של ישראל. התרבות הרוחנית של ישראל כולה קודש, והם
רוצים לייצר לעולם תרבות שכולה טומאה ושכחת ה׳, ועל זה המאבק הגדול.
האמירה הא-להית של עם ישראל, קול הקודש שישראל
משמיעים לעולם, זה מה שמציק ומפריע לאותם אומות עולם שרוצות להשאיר את העולם
בטומאתו וברשעותו, ומרגישות שישראל מאיימים עליהן, שכן ישראל רוצים לקדש ולטהר את
העולם, והן אינן חפצות בכך. אלו הם האויבים הרוחניים שנאבקים עמנו על תפיסות
רוחניות הפכיות לגמרי.
זהו האיחוד הארופי וכל שלוחותיו.
פרשת בלק היא ההתמודדות עם האויבים הללו.
בלק ובלעם, מואב ומדין, אינם נאבקים עם ישראל על
טריטוריה, על אדמה, אלא על אמירה רוחנית, על תרבות של קודש מול תרבות של טומאה,
על מלכות ה׳ מול מלכות רשע ועוול. אויבים אלו הם אויבים שהשנאה שלהם לישראל
עמוקה ועצמית, שנאה קשה שנובעת מהאיום הרוחני שישראל מאיימים עליהם. לא איום
חומרי, אלא איום רוחני, הוא המפחיד את רוב אומות העולם.
בימינו, אלו הם יושבי אירופה בעיקר, שאינם מתווכחים
איתנו על שטח אדמה, כך שלמראית עין נראה שאין סיבה למריבה ומאבק. אך שנאתם העצמית לישראל עמוקה מאוד, שכן
היא נובעת מהמישור הרוחני, משורש הנשמה, שנאה שממנה נובע המאבק הגדול יותר, מאבק
על הקודש ועל חיים של אורה רוחנית וזיו השכינה.
הם רוצים את הטומאה, להחשיך את העולם בשכחת ה׳, ברשע ובכל שפלות.
ואנו רוצים את הטהרה, למלא את העולם כולו בזיו וזוהר של חי העולמים,
בשטף אורו הגדול והקדוש אשר ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ומתגלה בחיים של צדק
ויושר, של צניעות וטהרה, של אמת וחסד.
תרבות יוון נלחמה עם ישראל במישור הרוחני - לא הפריע
להם שאנו בארץ ישראל. הפריע להם שאנו נאמנים לה׳ ולקדושתו. הם אמרו: 'כתבו לכם על
קרן השור אין לכם חלק בא-להי ישראל׳ (בראשית רבה ב,ד), עיזבו את התורה וקבלו את
תרבותנו, ותשבו לבטח בארצכם.
גם המאבק עם הנצרות. במשך כל שנות הגלות ובמיוחד בימי הביניים - היה
מאבק רוחני עמוק ונוקב מאוד על אדמת אירופה.
שני סוגי המאבקים הללו נעוצים בשתי הבחינות, ישמעאל
ועשיו:
מגלה עמוקות (לך לך דף טז.) מה שהראה הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו,י):
"ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך", על פי הידוע שישנם ע' אומות העולם, והנה הם
נחלקים לשני חלקים, ל"ה אומות הם משמאל של הקדושה, ושרו של עשו הוא
סמא"ל ממונה ועומד עליהם, ולעומת זה ישנם ל"ה אומות מימין של הקדושה, ושרו של
ישמעאל הוא רה"ב ממונה ועומד עליהם.
נמצא לפי זה כי שבעים אומות הם אל"ה מול אל"ה, כלומר
ל"ה אומות מימין עם א' העומד עליהם וכן ל"ה אומות משמאל עם א' העומד עליהם,
ואמנם ישראל עם קודש נמצאים בתווך באמצע בין שני אל"ה, וזהו רמז הכתוב: "ויקח לו את כל אלה" - הם
ב' פעמים אל"ה של ע' אומות, "ויבתר אותם בתוך, "שביתר אותם לשני חלקים
והכניס את ישראל בתווך בין שניהם. וזהו רמז הפסוק (תהלים כ,כח): "אלה ברכב ואלה בסוסים",
היינו אל"ה מול אל"ה שהם שבעים אומות, "ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר".
בין ישמעאל לישראל המאבק הוא סביב ארץ ישראל, סביב
המישורים של חיי העולם הזה.
לכן לא מתואר בתורה שישמעאל מהווה איום מבחינה
רוחנית. הוא מתואר כ״פרא אדם ידו בכל ויד כל בו״ (בראשית טו יב).
הניצחון עליו הוא על ידי מה שאמרה שרה - ״גרש האמה
הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק״ (שם כא,י).
עם ישמעאל המאבק הוא על ירושת הארץ, ושרה אומרת שלא יירש בן האמה הזאת. בישמעאל הושרש כל המאבק סביב ארץ
ישראל, ובמובן זה ישמעאל הוא הגרעין של שבעת עממין.
לעומת זאת, המאבק עם עשיו עמוק ונוקב הרבה יותר.
ראשית כל, רואים שהאיום מעשיו גדול הרבה יותר. עשיו מלא שקרים ומזימות, ארס של שקר
שמתעטף כביכול במוסר ובצדיקות מעושה. הוא מנסה בדרכי שקר ומרמה להטעות את יצחק
ולקבל את הברכות. המאבק כאן הוא על ברכות רוחניות! על בכורה של הנהגת
העולם. מי יהיה הקורא בשם ה׳, מי יבנה את התרבות ואורח החיים של העולם! על זה
המאבק. על תורה.
עשיו בוחר בדרכי מרמה, להראות שהוא צדיק, להראות שהוא איש מוסר וצדק, מדקדק בקלה
כבחמורה (ראה בראשית רבה סד י). והכל שקר גדול, סילוף נורא היוצא ממקור של רשעות
גדולה.
בני בניו הם היושבים בבית הדין בהאג, שופטים את
ישראל על פשעי מלחמה, ״אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר״ (תהילים קמד,ח).
עשיו לא רוצה את א"י:
בפרשת וישלח מצוין שעשיו הלך אל ארץ אחרת מפני יעקב
אחיו, כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו.
יתירה מזאת, עוד לפני שיעקב חזר לארץ ישראל כבר מצוין
שעשיו יושב באדום - ״וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום״ (בראשית
לב,ד).
במהלך ההיסטוריה כולה לא מצינו מאבק עם הנצרות סביב
השליטה בארץ ישראל. עיקר המלחמה נגדם מושרשת באידיאולוגיה רוחנית.
המאבק עם עשיו ימשך עד אחרית הימים. ״ועלו מושעים
בהר ציון לשפוט את הר עשו״ (עובדיה א,כא וראה רש״י בראשית לד,יד).
לא מצינו מאבק כל כך ארוך עם ישמעאל. ישמעאל עשה תשובה באחריתו (בבא בתרא טז:),
ואילו על עשיו, אומר ה׳ יתברך - ״ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (מלאכי א,ב-ג).
עם ישמעאל המאבק הוא על בחינת הגוף, על ארץ ישראל,
ואילו עם עשיו המאבק הוא על בחינת הנשמה, על תורת ה׳ מול רשעות הגויים, על תרבות
קודש מול זוהמת תרבות שווא.
פרשת בלק - המאבק הרוחני!
בפרשתנו אנו נחשפים למאבק מסוג זה, מאבק רוחני עמוק
על קדושת עם ישראל ואורם הגדול, מול טומאת הגויים.
בפרשתנו אנו רואים את עמון ומואב כשהם מתעוררים למלחמה זו, ומצרפים אליהם את
המכשף הגדול, בלעם הרשע, הוא הוא לבן הארמי.
בברית בין הבתרים הקב״ה הבטיח לישראל ירושה של עשרה עממין, וכך כתוב (בראשית טו יח-כא):
״בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית
לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר
הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:
וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי
וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי״.
יש כאן עשרה עממין. שבעת עממין המוכרים לנו, ועוד
שלושה - קיני קניזי וקדמוני.
וכבר רש״י במקום מלמד בשם המדרש וזו לשונו:
״עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גויים, והשלושה
אדום ומואב ועמון - והם קיני קניזי וקדמוני - עתידים להיות ירושה לעתיד שנאמר
׳אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם׳ (ישעיה יא,יד)״.
לעתיד לבוא בני ישראל ירשו גם את אדום, מואב ועמון,
שהם שלושת הגויים הנוספים.
האריז״ל (ספר הלקוטים דברים): ״יש לדעת למה בז׳ עממין, ציווה הקב״ה לא תחיה כל נשמה,
ובשעיר ומואב ועמון ציווה שלא להילחם בם? הענין הוא, כי ז׳ עממין הם ז׳ קליפות של
כלים הנשברים, ואז כבר יצא מהם כל הקדושה. אבל של ג׳ ראשין עדיין היה בהם קדושה,
והם קיני קניזי קדמוני. והוא מה שנתברר מג׳ ראשין, גם מהם לא נחיה כל נשמה. והם
שעיר עמון ומואב. שעיר רמז לראשונה (כתר), כד״א ׳משעיר מלכם׳. ׳מואב׳, לשון ׳אב׳,
בחכמה. ׳עמון׳, (אותיות) ׳נועם׳, בינה. ושעיר, הוא אדום״.
אנו רואים שירושת שבעת עממין באה לנו בזמן הכניסה
לארץ, בימי יהושע, מיד בלידת עם ישראל לעולם, בראשית ימי ההיסטוריה של האומה
הישראלית.
לעומת זאת, ירושת שלושת העמים, אדום עמון ומואב,
נדחתה לאחרית הימים.
מפני מה אלו נכבשו מיד בכניסה לארץ, ואלו נותרו
לאחרית הימים?
הנה, שלושת העמים הללו מכוונים לבחינת הראש,
שהוא כתר חכמה ובינה. כידוע, הראש מבטא את המחשבה. משמעות הדברים היא שגויים
אלו מבטאים את תפיסת עולם של הגויים.
לעומת שבעת עממין שאינם מכוונים אל המחשבה,
אלא אל הגוף, ומבטאים את המידות הרעות של הגויים, המקבילים לשבע המידות
התחתונות.
שני סוגים של קלקולים יש בעולם:
הראשון שייך לתחום המידות הרעות, התאוות השפלות והבהמיות. הזוהמה אוחזת בגופם
של אומות העולם והם שטופות בזימה, בתאוות נמוכות ובמידות רעות. זהו רובד אחד של
קלקול, שמתבטא בגוף וכוחותיו. זוהי טומאת ארץ כנען, ארץ שבעת עממין שהיו שטופים
בזימה, בתועבה ובתאוות בהמיות.
השני מכוון כלפי הראש והמחשבה. יש רשעות של מחשבה, אידאולוגיה מעוותת של
רשע. רשעות זו היא מבט רע על העולם, תפיסת עולם ארסית ומסוכנת הכופרת בקדושת ה׳,
הנלחמת בקדושת עם ישראל והרוצה להרבות את הרשע והעוול בעולם.
זו קליפה קשה הרבה יותר מהתאווה הגופנית. מי ששקוע
בתאווה גופנית דומה לבהמה שאין בה דעת. לעומת זאת, מי ששקוע באידאולוגיה של רשע,
לוקח את כוח השכל, את מותר האדם, והופך אותו לכלי משחית המרבה רשע ועוול, שוד
וחמס, טומאה ואכזריות.
הרשעים הגדולים שקמו בעולם בנו תפיסת עולם של רשע. פעמים רבות רשעות זו הופיעה בצורה מתוחכמת
מאוד, והסתירה את מהותה במעטה של מוסר וצדק, כמו עשיו הרשע וכמו צאצאיו, הנצרות
בכל גלגוליה.
תפקידם של ישראל בעולם הוא לטהר את הלבבות והמוחות
של כל אומות העולם, וללמד אותם דעת ויראת ה׳.
עם ישראל צריך לשמש מעין מוח ולב לכל אומות העולם.
העולם כולו נערך כמו גוף גדול, ועם ישראל הוא הנשמה שבקרבו, היא מלמדת את הגוף דעת
ומוסר, צדק ומישרים (ראה שמונה
קבצים ז,קסט).
עם ישראל בא להנחיל לעולם את התורה, את המבט הנכון
על החיים, שקורא לכולם לאמץ דרך של צדק ומוסר. כמו אברהם אבינו שפעל בעולם כולו, ועורר את הבריות
להכיר את מי שאמר והיה העולם, אברהם פעל לעשות את הבריות טובות יותר, ישרות ונקיות
כפיים, אוהבות צדק, מוסר ומישרים. זה הטבע של עם ישראל, ואת הדבר הזה אנו רוצים
להנחיל לכל אומות העולם.
הרב משה
צוריאל: אשרי מדינת ישראל! אין הרבה מדינות בעולם שמשתדל הציבור "לנקות
אורוות". רק במדינת ישראל יושבים נשיא-מדינה וראש
ממשלה לשעבר בבית סוהר, וכן דוחים ממשרתם קצינים גבוהים בצה"ל
ומסלקים ממשרתם נציבים בכירים במשטרה, ואפילו שופטים.
עצם הפעילות
להיטהר, לבדוק את עצמנו ולסלק אישים פגומים למען לא יפגעו בציבור, אות כבוד
והדר הוא לציבוריותינו! אשרינו שכך!
עיקר המאבק של ישראל בכל הדורות, הוא נגד שלוש האומות
שהן הראש - אדום, עמון ומואב. גויים אלו, ובייחוד אדום שהוא עמלק, הם השורש לכל
הרשע ולכל הקלקולים של אומות העולם. מכאן נבין מפני מה ירושת גויים אלו תהא רק
באחרית הימים.
אם הראש החולה ממילא גם הזימה והתאווה עדיין
מתקיימות. ואולם, אין זה מכוח התאווה עצמה, אלא מכוח הקלקול בראש, וכשהוא יסולק,
שוב לא תוכל התאווה החומרית להתפתח.
הניצחון במאבק עם עשיו הרשע ועמלק הוא ניצחון במאבק
נגד כל הטומאה של אומות העולם. בשעה שמנצחים את הראש, מבטלים את כל הטומאה של
אומות העולם.
ממילא ברור שבתחילת דרכו של עם ישראל, בשעה שנכנס
לארץ ורק התחיל את תפקידו הגדול של תיקון העולם במלכות ה׳, אין באפשרותו לרשת את
עשיו עמון ומואב, שכן הראש של הטומאה עדיין חזק מאוד, וצריך לעבור תהליך של
היסטוריה שלמה, אלפי שנים, עד שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו.
לאור זאת נוכל להבין את הציווי של הקב״ה למשה שלא
לצור את אדום, מואב ועמון, ומשמע שמשה רבנו רצה לעשות זאת שלכן היה הקב״ה צריך
למונעו. והיינו, שמשה רצה לצור עליהם ולכבשם, מפני שרצה להביא את העולם אל תיקונו
הגמור. אלא שהורה לו הקב״ה, שלא הגיעה השעה לכך, ואי אפשר לבטל את הראש של הטומאה,
ותיקון זה מוכרח להימשך אלפי שנים, עד היום הגדול שבו יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט
את הר עשיו והיתה לה׳ המלוכה, והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו
אחד.
אגב הדברים נציין שהעובדה שישראל לא ניצחו את
עשיו מושרשת בחטא העגל. ללא חטא העגל היו מקבלים את התורה, עוברים דרך הר
עשיו, מנצחים אותו, ונכנסים ארצה. שכן כתוב בתורה: ״אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב
דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ״ (דברים א,ב).
התכנית היתה ללכת מחורב אחרי מתן תורה, במשך אחד עשר יום דרך הר
שעיר, לנצח את עשיו, ראש הטומאה, ולזכך את כל קליפת אומות העולם, להיכנס לארץ
ולבנות את בית המקדש שיגלה את האור הגדול ביותר בתיקון העולם כולו, "יהיה ה׳
אחד ושמו אחד״ (זכריה יד,ט).
אלא שחטא העגל גרם שנפלו הם, וממילא לא היה בכוחם לתקן את הראש והשורש
של טומאת אומות העולם, הלא הוא הר שעיר ועמלק, ועימו עמון ומואב, והתיקון נדחה
לאחרית הימים. כך שלא היה בכוחם של ישראל אלא לכבוש את שבעת העממין, ולכונן אומה
וממלכה, אולם לא היה להם כוח לתקן את הראש של טומאת הגויים.
לאור זאת נוכל להבין את ההבדל בין גבולות ארץ ישראל.
הנה מצינו מצד אחד שהארץ המובטחת היא עד נהר פרת,
ועם זאת אנו יודעים שיש הבדל בין עבר הירדן המערבי לעבר הירדן המזרחי, קדושת עבר
הירדן המערבי עולה על זו של עבר הירדן המזרחי.
שבעת עממין יושבים בעבר הירדן המערבי, ארץ ישראל
העליונה ביותר. שלושת העמים האחרים יושבים בעבר הירדן המזרחי.
עיקרה של ארץ ישראל הוא בעבר הירדן המערבי. שם מתגלית קדושת ארץ ישראל בטהרתה.
לעומת זאת, התפשטות ארץ ישראל אל עבר הירדן
המזרחי באה לבטא את התפשטות אורם של ישראל על אומות העולם.
מצד אחד, עם ישראל עליונים יותר מכל אומה ולשון, ובמובן הזה נאמר עליהם ״הן עם לבדד ישכן
ובגוים לא יתחשב״, והיינו שישראל הם לעילא לעילא מכל האומות.
מצד אחר, עם ישראל בא להיות אור לגויים, וללמד את הגויים דעת ה׳ ומוסר. על בחינה זו
נאמר ״ וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ
הֶהָרִים... וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם״ (ישעיה ב,ב), והיינו שישראל ילמדו
את אומות העולם ויהיו אור לגויים.
ההשפעה של עמ"י על הגויים היא מצומצמת, רק
תמצית ההארה לפי יכולת הקיבול של אומות העולם ולא יותר.
הרב קוק זצ״ל (אורות הקודש א עם׳ פו):
״המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות
לימוד של דעות, בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה
בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת, באוצר
האנושיות...".
כידוע, כל בחינות הקדושה מתגלות בשלוש בחינות: עולם,
שנה, נפש - מקום, זמן, נפשות.
נפשות - בארנו את שתי המדרגות בנפשות בין ישראל לאומות העולם, שבעת עממין מול עמון
מואב ואדום.
זמן - גאולת מצרים וירושת הארץ אז, מול גאולת אחרית הימים.
מקום - בחינת ״עם לבדד לשכן ובגוים לא יתחשב״ - מכוון כלפי עבר הירדן המערבי, לעומת
זאת, עבר הירדן המזרחי הוא הביטוי להתפשטות אורם של ישראל גם מחוץ לגבולות ישראל,
כדי להשפיע על אומות העולם דעת ה׳ ויראתו.
ויהי רצון שנזכה שיאיר ויזריח עלינו אור ישועה
ורחמים, וישראל יעשה חיל, בקוממיות בארצו, ועוז ידו וגבורת ימינו יתגברו במאוד
מאוד כנגד כל אויבנו הקמים עלינו, ומהרה נמגר את כל רשעי אומות העולם, הן הלוחמים
בנו מלחמה טריטוריאלית והן הלוחמים בנו מלחמה אידיאולוגית, ויקום ישראל כלביא וכארי
יתנשא.
ומהרה תתקיים בנו נבואת הנביא (מיכה ה ז-ח):
״וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב
עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר
אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל: תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל
אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ".
בבניין בית חיינו ותפארתנו במהרה בימינו אמן ואמן!
״בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם
הרעיון הא־להי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה פראותה, נתגלתה
השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר 'ישמור את דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט...' למען
דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה
הא־להית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני"
(אורות עמ' קד).
