‏הצגת רשומות עם תוויות גלגולים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גלגולים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 24 בספטמבר 2019

ראש השנה - עקדת יצחק - לפני ואחרי


עקדת יצחק - לפני ואחרי


לעקדת יצחק חלק מרכזי בתפילות ראש השנה כפי שבא לידי ביטוי בתפילת העמידה, בקריאת התורה (של היום השני), בפיוטים, לפני תקיעת שופר, בכוונת התקיעות ועוד.

המשנה ברורה (אורח חיים סימן תרא,א): ״וקורין ׳האלוקים ניסה את אברהם׳ עד סוף סדרא כדי להזכיר זכות עקדת יצחק... ואם שכח וקרא פרשה ׳וה׳ פקד את שרה׳ (שקוראים ביום הראשון של ראש השנה) חמישה קרואים, יקרא עוד אחד, ויקרא מתחילת פרשת העקדה עד סופה, ואפילו אמר קדיש יעשה כן (יקרא פרשת העקדה) ויאמר קדיש שנית, ואם כבר נסתלק ספר זה (נסתיימה הקריאה לגמרי) יכול לקרות בספר השני למפטיר פרשת העקדה״.

מהי אפוא חשיבותה של העקדה בכלל והזכרתה בתפילת ראש השנה בפרט, עד כדי כך שגם אם שכחו לקוראה חוזרים ואומרים אותה בכל מקרה?

המלבי״ם (בראשית כב,ח): ״שלא היה ראוי (מצד הטבע וההיגיון) שיהיה יצחק וזרעו כלל בעולם, 
אם מצד שראה (אברהם) באצטגנינות (באסטרולוגיה) שאינו מוליד והיה לידתו נגד המחויב מצד המערכה (מערכת הכוכבים), 
ואם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היה עניין נסי נגד הטבע, 
ולכן ידוע שהנס לא יימשך (אלא) רק כל עוד שהאיש שבעבורו נעשה הנס ראוי לנס הזה, 
ואם כן בעת שבניו (עם ישראל) לא יהיו ראויים להתנוסס ושיתקיימו על דרך הפלא, אז תשלוט בהם הטבע – המערכה (מערכת הכוכבים) להומם ולאבדם. 
ועל כן ציווה ה׳ (לאברהם) שיעלהו כליל לעולה ויצחק הסכים למעשה ומסר את עצמו להיות עולה כליל, ושגופו שהמערכה (מערכת הכוכבים - הטבע) מתנגדת לו, יתהווה עפר ואפר, והפועל (המעשה) הזה כאילו נגמר (נעשה בפועל)... 
וכשירד מן המזבח לא ירד אז יצחק הקודם שנולד נגד המערכה (הטבע), (אלא) רק יצחק אחר מוקדש לה׳ שאין לו עסק עם המערכה (הטבע)... 
שכבר התקיים גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאילו מת ובטל מן העולם, 
ומעתה לא יצטרכו עוד לנס ולפלא מתמיד, שעל זה הבטיחו שירבה זרעו ככוכבי השמים שאין עוד הוראת הכוכבים (הטבע) מתנגדת עוד לריבוי זרעו״.

לפי דברי המלבי׳׳ם, יש שני ׳יצחקים׳ - יצחק שלפני העקדה ויצחק שלאחריה.

יצחק הראשון שלפני העקדה הוא יצחק שאין לו זכות קיום בדרך הטבע, שהרי בין מצד מערכת הכוכבים ובין מצד זקנותם של הוריו - אברהם ושרה, לא היה שום סיכוי ללידתו בעולם הזה. 
מכאן מובן שלידתו ועצם קיומו של יצחק בעולמנו החומרי הטבעי, הוא נס אלוקי רוחני שמעל לטבע המציאות וההיגיון, נס אלוקי שמשמעותו והשלכתו המעשית היא שהוא חייב לגלות בפועל כל הזמן באופן מעשי את מעלתו האלוקית העליונה ובכך להצדיק את עצם קיומו. 
אך כאשר לא יגלה בפועל את מעלתו הרוחנית ויבחר לחיות חיי חומר וטבע לפי הגבולות והמסגרת של העולם הזה, או אז נתון הוא להשפעתו של הטבע, לו הוא איננו שייך כלל, טבע שיגרום למיתתו ואיבודו מן העולם. 
זו הייתה תכונתו וזה היה מצבו של יצחק אבינו ושל עם ישראל היוצא ממנו לפני העקדה, מצב אלוקי ניסי שהסיכוי להצליח בו בעולמנו החומרי הוא אפסי, מפני המאבק המתמיד בין הנשמה האלוקית לנפש הבהמית, שפעמים רבות מסתיים בניצחונה של הנפש הבהמית, ניצחון שיוביל לכיליונם ואיבודם של ישראל מן העולם.
אך לאחר שיצחק הניסי עלה על המזבח והיה מוכן למות, נחשב לו הדבר כאילו מת ממש, וממילא סרה התנגדות הטבע לעצם קיומו כי גזרת הטבע התקיימה בסלקה את יצחק העל-טבעי מן העולם.
מכאן מובן, שיצחק שירד מהמזבח לאחר העקדה הוא יצחק שני, אחר לגמרי, יצחק המסוגל לחיות על פי מדרגת הטבע האנושי, גבולותיו ומסגרותיו, אשר גם החטא והקלקול הוא חלק ממנו, כהבטחת ה׳ אליו שירבה ככוכבי השמיים, דהיינו בתוך הטבע ובהסכמת הטבע עם כל חסרונותיו וקלקוליו.

זו היא מדרגתו של עם ישראל לדורות, החי על פי מדרגת הטבע, לטוב ולרע, מדרגה אנושית טבעית המאפשרת את קיומו לאורך כל ההיסטוריה, כי כבר איננו תלוי בהנהגת הנס אשר בלתי אפשרי לעמוד בה בהתמדה לאורך זמן.

היוצא מכך, שקריאת פרשת העקדה בראש השנה - יום הדין, היא סנגוריה גדולה על ישראל, בהצהירנו לפני ה׳ שמדרגתנו הרוחנית היא בתוך הטבע על צדדיו החומריים המסובכים, מדרגה טבעית אשר מכוחה ראויים אנו לצאת זכאים בדין למרות קלקולינו המעשיים.

אז למה נוצר בנס? כדי להראות שאפשר לנו שכל יהודי יכול להגיע לרמה הזאת!

יוצא שאנחנו רק נהנים מזה, יכולים להגיע לרמה עצומה אבל לא נתבעים על הנפילה...

כותב מהרח"ו בשער הגלגולים – שבכל גלגול וגלגול רק רק הזכויות מצטרפות ומתווספות מפעם לפעם, אבל העבירות לא... לכן המצב רק הולך ומשתפר ככל שהעולם מתקדם!!!

הראי"ה קוק זצוק"ל (אגרות הראיה שלב) כתב כי בימינו יש אפשרות להחזיר בתשובה גם אנשים שנפלו בעבודה זרה, למרות שכתוב "כל באיה לא ישובון". כל זאת בגלל "שאחרי משך זמן גדול כל כך שנתבסם אויר העולם מקדושת תורתנו הקדושה, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף".

"כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן. ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד 'יתפרדו כל פועלי און'".

זו הסיבה שקוראים לנער בן 13 'בר מצוה' ולא 'בעל מצוה' כמו שאומרים 'בעל עבירה', כי בן זה קשר בל ינתק אבל בעל זה קשר שאפשר לנתק בגירושין, העבירות הן לא עצמיות לנו הן משהו שאפשר להתנתק ממנו, המצוות הן מהות אחת איתנו כמו אבא ובן.

יום חמישי, 12 במאי 2016

פרשת אמור וספירת העומר - כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא

כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא


בגמרא (יבמות סב:) כתוב הטעם שמתו תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.
במדרש (ב״ר סא, ג) כתוב: ״שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו״.
במדרש (ק״ר, יא) הלשון: ״שהיתה עיניהם בתורה צרה זה לזה״.
האר״י (״שער הכוונות״ עניו ספירת העומר, דרוש י״ב) כתב לשון חריפה יותר: ״שהיו קנטרנין ושונאין זה את זה״.
עוד כתוב בגמרא: והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר. ורבי יהודה. ורבי יוסי. ורבי שמעון. ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.
וכתוב במדרש (קה״ר שם) שהזהיר רבי עקיבא את התלמידים, ואמר להם: ״הראשונים לא מתו, אלא מפני שהיתה עיניהם צרה אלה לאלה, ותנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. מיד עמדו, ומלאו כל ארץ ישראל תורה״.
וכתוב במדרש (תנחומא סוף פ׳ חיי שרה) ״אילולי אותם שבעה תלמידים שהעמיד ר׳ עקיבא בזקנותו, לא היה נשאר לו תלמיד אחד קורא לו בשמו״.

תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתמא רב חייא בר אבין: כולם מתו מתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן, אסכרה!
כתב המהרש״א, מה שמתו במיתה זו דוקא, משום דמן הסתם, מתוך שזלזלו בכבוד חבריהם, היו נכשלים גם בדיבורי לשון הרע אחד על חבירו, ואמרו חז״ל (שבת לג.) סימן ללשון הרע - אסכרא. ופירש רש״י, שהוא חולי המתחיל במעיים וגומר בגרון.

מי עוד מצאנו שמת באסכרא? המרגלים, שהוציאו בפיהם את דיבת הארץ!

כותב המדרש על פרשת השבוע, פרשה ששמה מורה על דיבור ועל אמירה (ויקרא רבה, אמור, כו,א-ב): "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא כא,א), רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חֲנִילָאי פָּתַח (תהלים יב,ז): אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת אִמְרוֹת בָּשָׂר וָדָם אֵינָן אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת... מָצִינוּ שֶׁעִקֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז,ח): מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה...
רַבִּי יוֹסֵי מִמִּלְחַיָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ, מָצִינוּ תִּינוֹקוֹת בִּימֵי דָוִד עַד שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא הָיוּ יוֹדְעִין לִדְרשׁ אֶת הַתּוֹרָה מ"ט פָּנִים טָמֵא וּמ"ט פָּנִים טָהוֹר... אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹפְלִין, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ בָּהֶם דֵּילָטוֹרִין הָיוּ נוֹפְלִין... (דואג, אחיתופל, אנשי קעילה, והזיפים)...
אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב כֻּלָּן עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן דֵּילָטוֹרִין הָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין... אֵלִיָּהוּ מַכְרִיז בְּהַר הַכַּרְמֶל וְאוֹמֵר (מלכים א יח,כב): אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי, וְכָל עַמָּא יָדְעֵי (שעובדיה מסתיר 100 נביאים במערה) וְלָא מְפַרְסְמֵי לְמַלְכָּא...".

שו"ע (או"ח תצ"ג,ב): "נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לְהִסְתַּפֵּר עַד ל''ג לָעֹמֶר, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאָז פָּסְקוּ מִלָּמוּת, וְאֵין לְהִסְתַּפֵּר עַד יוֹם ל''ד בַּבֹּקֶר[1] אֶלָּא אִם כֵּן חָל יוֹם ל''ג עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁאָז מִסְתַּפְּרִין בּוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת".

שואל הרמ"ע מפאנו ("עשרה מאמרות", מאמר אם כל חי ג'. (ספר גלגולי נשמות - אות כ. וראה ב"יערות דבש" ח"א דרוש ב' מה שכתב בזה) למה כתוב 'פסקו מלמות' הרי נגמרו התלמידים ולא נשאר עוד מי שימות, במתי המדבר כתוב שפסקו מלמות כי נשארו בתשעה באב האחרון 15,000 שלא מתו, אבל כאן כולם מתו, למה כתוב פסקו?

בראשית (לד,כה): "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (עשרים וארבעה אלף גברים).

מגלה עמוקות (פרשת וישב): "יעקב אמר הלא אחיך רועים בשכם מה עשו בשכם הלא לא היה להם לסכן נפשם כי מתי מספר היו והרגו כ"ד אלף איש על לא חמס בכפם גרים גרורים עד שנענשו שבט שמעון עליהם ונתדבקו בהם אח"כ כ"ד אלף איש משבט שמעון".

הברור הראשון של הנשמות של אנשי שכם שהיו נשמות גבוהות היה ע"י שמעון ולוי בברית המילה של אנשי שכם.

אח"כ הם מתו ע"י שמעון ולוי.

בגלגול הבא הם כבר יהודים:
במדבר (כה,ו-ט): "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד... וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף".

הברור הסופי היה בעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא:
כותב הרמ"ע מפאנו: "הכ"ד אלף שהמית משבט שמעון בשכם, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עון שטים שלא הוטהרו ממנו, עד אשר יחדיו יכלו ומתו מותא תניינא".

לכן כתוב פסקו מלמות, כי זאת היתה הפעם השלישית שמתו כבר, אבל זהו, זו הפעם האחרונה.

למה זו הפעם האחרונה? בגלל שזכו ללמוד תורה עם ר' עקיבא! והתורה מזככת את האדם לחלוטין!

ע"י עסק התורה ועבודת המידות אתה יכול לחסוך לעצמך הרבה צער של גלגולים ותיקונים.




[1] רמ"א וצפון אפריקה נהגו בל"ג.

יום שישי, 1 באפריל 2016

פרשת שמיני: וַיִּדֹּם אַהֲרֹן

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן


ויקרא (י,ג): ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

המשכן עומד על תילו[1] ומשה חונך אותו במשך שבוע ימים. ביום השמיני, קורא משה לאהרון ובניו ומצווה אותם להקריב קורבנות, וזאת הפעם הראשונה שהם מקריבים במקדש.

אהרון ובניו מקיימים בהתרגשות את כל אשר נצטוו, ולאחר שהם שחטו את הקורבנות, עשו את זריקת הדם, ערכו את העולה והחלבים על המזבח וקיימו את כל הלכות ההקרבה כהלכתם, הנה הגיע הרגע המיוחל, הרגע בו נודע לבני ישראל שמעשיהם רצויים בפני הבורא - "וירא כבוד השם אל כל העם" (ויקרא ט,כג-כד) - השכינה ירדה על המשכן.

בנוסף, כותבת התורה – "ותצא אש מלפני השם, ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים", ירדה אש מן השמים ו"אכלה" את הקורבנות שהם העלו וכשבני ישראל ראו את המחזה - "וירא כל העם, וירנו ויפלו על פניהם".

מעמד מיוחד זה היה מרגש ומרטיט, זמן רב בני ישראל ייחלו לו. משום שהשראת השכינה על המשכן וירידת האש מן השמים, העידו על כך שאלוקים כיפר להם על מעשה העגל, שהרי המשכן נקרא "משכן העדות" (שמות לח,כא), עדות על מה? – "עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם" (רש"י).

והנה, באותו יום כל כך מיוחד ומרומם, קרתה טרגדיה קשה לאהרון הכהן. שני בניו – נדב ואביהוא, הקטירו "אש זרה אשר לא ציווה אותם השם", והתוצאה הייתה נוראה – "ותצא אש מלפני השם, ותאכל אותם וימותו לפני השם", נדב ואביהוא מתו בתוך המשכן.

איך אביהם – אהרון, הגיב על אסון שכזה? כותבת התורה – "וידום אהרון". אהרון היה בדממה.

לא כתוב "וישתוק" אהרון, אלא "וידום" אהרון. בלשון הקודש יש הבדל בין "שתיקה" ל"דממה". שתיקה זוהי שתיקה חיצונית בלבד, זאת אומרת אדם יכול להיות נסער מבפנים אבל הוא לא מבטא זאת בקולו כלפי חוץ.

"דממה" מורה על מעין שלווה והשלמה פנימית, לא חיצונית בלבד (ספר "שם עולם" על ויקרא).

אהרון דמם, זאת אומרת הוא הצדיק עליו דין שמים באהבה, ואפילו בליבו לא הייתה שום טרוניה כלפי הבורא. לכן כותב רש"י בשם חכמים במדרש שאהרון קיבל שכר על שתיקתו, שהרי לא להתרעם על הנהגת הבורא בנסיבות כאלו, זו משימה לא פשוטה, אולם קשה שבעתיים להיות שלם עם כך בלב פנימה...

רבנו יעקב בן אשר ("בעל הטורים"): בכל המקרא מצינו רק שתי פעמים את המילה "וידם".
בפרשה זו, ובספר יהושע – במלחמתו בחמשת מלכי כנען נאמר: "וידם השמש" (יהושע י,יג).
דבר זה בא לרמוז לנו שלהגיע לדרגה נעלה זו של שתיקה לאחר מכה כל כך כואבת וטראגית זו היא מעלה מופלאה ונדירה. וכשם ש"וידם השמש" הוא מאורע יוצא מן הכלל הפועל בניגוד לדרך הטבע כי שינוי חריג הוא בסדרי הטבע, כך התנהגותו של אהרן הייתה התנהגות שמעל לטבע בן אנוש.

הדממה של אהרון לא הייתה דממה של הלם, אלא דממה שביטאה יותר מכל קבלת דין שמים באהבה...

מספר הרב צבי הירש מייזליש בספרו "מקדשי השם" (עמ' יז'. הרב מייזליש היה רב בגליציה והונגריה טרם השואה. הוא הוגלה למחנה ההשמדה אושוויץ, וגם שם, בתוך התופת, יהודים רבים הפנו אליו שאלות לא פשוטות, אותם הוא העלה על הכתב עם סיום המלחמה):
לרב מייזליש הייתה טלית בעלת ערך סנטימנטלי מאוד גבוה, שקיבל מסבו טרם המלחמה. כשהרב נכנס בשערי אושוויץ, הוא ידע שעליו להיפרד מכל חפציו האישיים וביניהם גם הטלית שהוא כל כך חיבב. החליט הרב לחתוך את הטלית הגדולה ולעשות ממנה טלית קטנה (ציצית) שיוכל ללובשה תחת בגדי האסיר אותם יקבל במחנה.
באחד הימים, בגדיו של הרב עוררו את חשדו של אחד הקלגסים הנאצים, הרב היה נראה "שמן" מידי... הנאצי קרא לו לבירור וכשהוא ראה את הטלית מתחת לחולצתו שאל אותו - מה זה הבגד שאתה לובש? הרב לא התבלבל, הוא ידע שאין סיכוי שהנאצי יבין את משמעות הציצית, ולכן אמר לו בקצרה שזה בגד של אלוקים... הנאצי שמע את זה, פניו האדימו והוא רתח מזעם – אלוקים? כאן באושוויץ? תראה איך אתם היהודים נראים כאן, אתם הולכים ונעלמים, אחרי מה שקורה כאן אתה עדיין סבור שיש לכם אלוקים? אם הוא קיים איך הוא מאפשר לנו להשמיד אתכם?
הרב מייזליש הסביר לאותו חייל, שזה שאנחנו לא מבינים את הנהגת הבורא, אין זה אומר שהוא לא קיים, אולם הרב הוסיף ואמר דבר שגרם לנאצי לחבב אותו מאותו יום והלאה.
הוא סיפר לו על אחד מגדולי החסידות בשם רבי שמעון מירוסלב, שזכה לאריכות ימים מופלגת. לעת זקנותו שאלו אותו תלמידיו, רבי, במה הארכת ימים? אמר להם הרב, מעולם לא שאלתי שאלות על ריבונו של עולם, וכל פעם שארע לי משהו מצער סמכתי בליבי על הבורא שהוא עושה את מה שהכי טוב עבורי. ואם תשאלו מדוע זה גרם לי לאריכות ימים? משום שכשאדם שואל ומערער על הנהגת הבורא, כיוון שאלוקים כל כך אוהב אותו, הוא מזמין אותו אליו ועונה לו תשובות... אני מעולם לא שאלתי – אמר הרב לתלמידיו, אז ממילא הוא עדיין לא קרא לי...
סיים הרב מייזליש ואמר לנאצי, אני מציע לך לא לשאול איך יתכן שאלוקים עושה לנו כך, זה פשוט לא משתלם לך, אם תמשיך לשאול הוא יקרא לך ויענה לך תשובה, אתה רוצה לחיות, הלא כן?...

זה מה שאהרון מלמד אותנו – וידום אהרון. לפעמים, התשובה הכי טובה היא לשתוק...

גם בענין הפרה אדומה עדיף לשתוק...

"זאת חוקת התורה ויקחו אלך פרה אדומה תמימה"

בפרשה זו מודיעה לנו התורה שאת מצוות התורה יש לקיים גם אם נבצר ממנו טעמה של המצוה, כי כתוב זאת חוקת התורה לא זאת חוקת הפרה!

רק משה רבנו זכה להשיג את הסוד של פרה אדומה, וזה היה קודם חטא העגל בשעת מתן תורה, שאז זכה משה לשער הנ' מחמישים שערי בינה כמ"ש האר"י ז"ל פ' ואתחנן "בלקוטי תורה".

חוקת הפרה היא כנגד שער הנו"ן, ורמז לכך אדמה גי' חמישים, והכח שלה לבטל את אחיזת הקלי', וממילא לבטל המיתה, כי שט"ן ר"ת נ' שערי טומאה.

אבל כאשר חטאו בעגל, נחסרה השגת שער הנו"ן ממשה רבינו, כדי שלא יתבטלו הקליפות טרם זמנם. כמ"ש, "לך רד כי שיחת עמך", כלומר רד משער החמישים גי' ל"ך, ואז נשאר מ"ט כמ"ש "ותחסרהו מעט מאלקים".

אבל היות והיה זה שלא בעוונו אלא בעוון העם, לכן בעת שנפטר כתוב, "ויעל משה מערבות מוא"ב אל הר נב"ו" - מואב גי' מ"ט, כלומר שעלה מהערבות של שער המ"ט אל הר נבו - ר"ת נ'-בו שער הנ' דחמישים שערי בינה בו.

יש הרבה דברים שקורים מאחורי הקלעים ואנחנו לא מבינים אותם...

אמרו חז"ל (פסיקתא רבתי פרשה יד): מעשה היה בישראל אחד, שהיה לו פרה אחת חורשת. נתמעטה ידו, ומכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול. בשבת הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. כיון שראה כן, הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו: "בוא טול פרתך. שמא צער יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה". אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת, והיתה למודה לנוח בשבת. אמר לו "בא ואני מעמידה".

כיוון שבא ואמר לה באזנה: "פרה פרה את יודעת, כשהיית ברשותי היית חורשת בימי החול, בשבת היית נחה. עכשיו שגרמו עונותי, ואת ברשות הגוי, בבקשה ממך, עמדי וחרשי". ומיד עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי: "אני מבקשך טול פרתך. עד עכשיו אני בא ומסב אחריך, שתהא בא ומעמידה על אחת וכי בכל פעם אצטרך לחזר אחריך שתבא להעמידה? חוץ מזו ומזו, איני מניחך, עד שתאמר לי, מה דברת ועשית לה באוזנה אני נתיגעתי בה, והכיתי אותה, ולא עמדה".

התחיל אותו ישראל מפייסו, ואומר לו: "לא כישוף, ולא כשפים, עשיתי. אלא כך וכך הסחתי לה באוזנה, ועמדה וחרשה". מיד נתירא הגוי, אמר: "ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שיצרני יוצרי בדמותו, ונתן בי דעת, איני הולך ומכיר את בוראי". מיד בא ונתגייר, ולמד, וזכה לתורה, והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתא, ועכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו ע"כ.

כתב הרמ"ע מפאנו (ספר גלגולי נשמות אות ו') "ושתי שאנו קוראים עליה במגילה, נתגלגלה באותה פרה שמכר החסיד ולא היתה רוצה לחרוש בשבת. כי היתה רוצה שיעשו בנות ישראל מלאכה בשבת, ואותו חסיד היה מכירה [ידע שהפרה גלגול של ושתי] לכן מכרה לגוי ולא רצה לתת לה הנאה שלא תעבוד בשבת. ואותו גוי המתגייר בגלל המעשה שקרה, הוא אחשורוש, וכך היה תקונה".
וצריך לדעת דגלגול הוא בגימטריא "חסד", כיוון דחסד הוא לאדם לבא בגלגול. והוא מאי דכתיב בתהלים: "תורת ה' תמימה משיבת נפש", כיוון שהקב"ה רוצה שאדם יקיים כל התורה כולה בשלימות, לכן משיבת נפש, צריך האדם לבא בגלגול ולהשיב נפשו לזה העולם עוד הפעם, כדי להשלים מה שחיסר ממנה". (טעמי המנהגים).

אנחנו לא יודעים כמעט כלום על התשבץ הענקי שאנחנו מונחים בו (600,000 נשמות מליארדי חלקי נשמות, 6000 שנה, וכל מה שקורה בין כל אחד לאחד) לכן הכי טוב לקבל הכל באהבה כי היחיד שמבין הוא זה שאוהב אותנו ודואג לנו הכי הרבה!!!





[1] הרב משה שינפלד - נפש יהודי.

פרשת שמיני: מי אשם?

מי אשם?


ויקרא (ט,ז): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ".
אפשר שבחטא עצמו יש זכות גדולה מצד זה שכוונתו היתה לשמים שלא יהרגוהו כמו שהרגו לחור, ואז יהיה חרון אף גדול אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, ואין תקנה לישראל ח"ו - וזה שאמר 'ועשה את חטאתך' שחטאת בצד אחד, אבל 'ואת עולתיך' שבזה עצמו יש לך בצד אחר מעלה וזכות גדול.

כתב בספר חכמת המצפון, כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ולא ירדה שכינה, אמר, יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה, אמר למשה, משה אחי כן עשית לי כשנכנסתי והתביישתי מיד נכנס משה ובקש רחמים וירדה שכינה לישראל.

בטבע האדם ששותפים שאין עסקם מצליח כל אחד תולה הכשלון בחבירו[1] ובעסק מצליח כל אחד תולה ההצלחה בעצמו[2].

ואילו כאן אצל משה אהרן וישראל כאשר לא שרתה השכינה כל אחד תלה הכשלון בעצמו:

אהרן אמר שהאשמה תלויה בי כי הקב"ה כועס עלי. בני ישראל נכלמים ואומרים שהאשמה תלויה בהם מפני מעשה העגל. ואילו משה אומר כי אם השכינה יורדת הרי זה בזכות אהרן.

לפני עשר שנים פירסם ג'ף אטווד מאמר מעולה עם הכותרת 'הכלל הראשון של תכנות: זו תמיד אשמתך', והוא צודק כמובן.

גמרא (חולין נט.): "ההוא כבש שהובא לבית ריש גלותא שהיו רגליו האחרונים פסוקים, בדק אותו רב בצומת הגידים והכשירו, חשב לאכול ממנו מעט, אמר לו שמואל האם אינך חושש שמא נשכו הנחש ואסור משום סכנת נפשות, אמר לו מה תקנתו, שים אותו בתנור והוא יבדוק את עצמו, הניח אותו בתנור והיה נופל חתיכות חתיכות קרא שמואל על רב: 'לא יאונה לצדיק כל און' (משלי יב,כא). קרי רב עליה דשמואל: 'כל רז לא אניס ליה'".

כל דבר שהקב"ה עושה לך הוא קשור לתיקונך בעולם הזה בגלל עכשיו או בגלל גלגולים קודמים:

מעשה נורא עם מהר"י בן לב, ואגרת החלום המפורסמת של הגאון הקדוש רבי מרדכי מאושמינא זצ"ל:
לא אמנע מלהביא כאן את אגרת החלום המפורסמת שנכתבה על ידי הגאון הקדוש רבי מרדכי מאושמינא שהיה בעל מופת מפורסם בכל גלילות ליטא. כפי שהובאה בספר ילקוט לקח טוב על הפרשה.
האיגרת נסבה על מעשה שאירע בשנת חמשת אלפים ש"ה. בעיר סאלוניקי. איש בליעל אחד, שרבי יוסף בן לב הוציא פסק דין נגדו, פגש את המהריב"ל ברחוב וסטר לו על לחיו לעיני קהל ועדה ואף אחד לא מחה בידו, משום שהיה עשיר גדול, תקיף ואלים, כאשר הגיע המהריב"ל לפני החנות של בשם אחד קרע את בגדיו ואמר שומו שמים על זאת, באותו לילה נכנס הבשם לחנות וראה שם עכבר. כאשר ניסה להתקרב אל העכבר כשנר בידו התלקחה הסחורה שבחנות, ופרצה דליקה גדולה. באותה שריפה עלו באש כחמשת אלפים בתים של יהודים וכמה בתי כנסיות ובתי מדרשות מספר ההרוגים הגיע לשלש מאות וארבעה עשר כמנין שד"י.
באתו זמן כבר נודע שהמהריב"ל חיבר ארבעה חלקים שאלות ותשובות ושיטות וחידושים על כמה מסכתות ועל כמה ענינים קשים מרש"י ותוספות והפוסקים הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והר"ן ובעל הטורים ורבינו ירוחם ויותר האחרונים בפלפול עצום וגדול.
וזה דבר האיגרת:
ב"ה יום ו' כ"ח שבט תרמ"א, פ"ק בו טען, שוי"ר לכבוד ידיד ה' וידיד נפשי, ה"ה הרה"ג החריף ובקי סוע"ה הרב הצדיק ועניו המפורסם כקש"ת ר' פנחס מיכאל הרב דק"ק אנטיפאלע, אחדש"ה כתר"ה הנני לספר מעשה נורא, ומסתמא לא יגלו לשום אדם בעולם, רק יצניעו במקום שאין יד אדם שולטת בו או יקרעו אותו לקרעים באופן שלא יתגלה זאת לשום אדם בעולם:
בליל ערב יום כיפור בלומדי אז שיעור הקבוע לי נפלה תרדמה עלי וישנתי. בחלומי בא אלי איש הדר בתואר פנים וזקנו מגודל. בהביטו אלי נרתעתי, ואחז בידי ואמר: מה לך נרדם קום קרא אל אלקים. ונרתעתי מאד, ואיקץ והנה חלום. ואמרתי חלומות שוא ידברו. בכל זאת היה לבי נוקפי וחרדה גדולה נפלה עלי. והלכתי לישון עוד על מיטתי. והנה בחלומי בא אלי עוד פעם איש הדר הנ"ל ועוד שני אנשים עמו. ואמרו לי שני האנשים תדע שזה חלום אמת ולא תאמר נואש. ונשתוממתי מאד. אז קרא אלי איש הקדוש הנ"ל ואמר לי. הוה מפשפש במעשיך כי אני בשליחות מעולם העליון בא אליך. אז התחזקתי ואמרתי לו: באיזו שליחות באתם אלי. ומחמת הקול הגדול שדברתי עמו הקיצותי משנתי וארא והנה חלום. ואמרתי עוד הפעם החלומות לא מעלין ולא מורידין, בכל זאת מחמת שהיה לבי נוקפי נפלה חרדה עלי ולא ישנתי עוד בלילה הזה.
וביום כיפור בכיתי מאד בכיה גדולה שלא הורגלתי בה מעולם, ולא ידעתי מה זה הבכיה שאני בוכה כל כך. ואמרתי בלבי אפשר מחמת החלום הנ"ל אני בוכה כי לב וכו' ולא היה לי חלום עוד עד שמיני עצרת. אז ישנתי בלילה תוך הסוכה כמנהגי, ובאמצע שנתי בא אלי עוד הפעם איש הדר הנ"ל בבגדים לבנים. ונרתעתי בהביטי אל גודל יופיו ומראהו הנורא מאד. ואז קרב האיש ואמר אלי: הבכי שבכית ביום כיפור הועיל מאד, עד ששלחוני להבינך ולהגיד לך אשר תוכל לתקן ולבטל הגזירה. אז אמרתי לו: לא ידעתי מה אתקן ומה היא הגזירה. ושתק האיש הנ"ל ועמד בשתיקתו ערך רבע שעה. ואז התחלתי לבכות מאד בחלומי ואמרתי: לא ידעתי מה זה החטא הגדול שחטאתי. עד ששלחו לי שלוחים מעולם העליון. ובכיתי הרבה מאד בחלומי, ומחמת גודל הבכיה הקיצותי משנתי. ובהקיצי לא אמרתי עוד שזהו רק חלום ודברים בטלים. כי ראיתי אשר דבר הוא. וביום שמיני עצרת הייתי בשמחה גדולה מאד ולא ידעתי אז מה השמחה אשר מעולם לא היתה לי שמחה כזו. ובליל שמחת תורה כאשר ישנתי על מיטתי באמצע שנתי בחלומי והנה בא אלי עוד איש הדר הנ"ל. זיו תוארו היה נורא מאד ומעוטף בלבנים, וקרב אלי ואמר: עד מתי יהיה לי טרחה עבורך לילך אצלך ממקומי הנכבד. ואז התחזקתי ואמרתי לו: בזכות התורה ובזכות התנאים והאמוראים שלמדתי אותם ויגעתי בם, הנני אבקש מכם להגיד לי כל ענין בשליחות שלכם, ולבאר לי בביאור יפה שאוכל להבינם, ואז הלך אתי לחדר יפה ונעים מקושט בתכשיטין ולא תשבע עין מלראות זאת, ואמר לי: שב בני שב, ואגלה לך ענין סתר וזה השליחות שלי. וישבתי על כסא אחד והוא ישב אצלי ואמר לי הנני מגלה לך סתרים:
תדע שאני מהר"י בר לב ובעת שהייתי בחיים בזה העולם. ישבתי על כסא דין לשפוט בין איש ובין רעהו. ובאו אלי שני אנשים בדבר איזה משפט ויצא אחד מהם חייב, ולא רצה לציית לדין מחמת שהיה איש אלים. ואז הזהרתי אותו באזהרה הידועה ויצאתי לחוץ. בא אלי האיש הנ"ל שיצא חייב מאתי והכה אותי על לחיי, וענין זה חקוק על עצמותיו עד היום ואין לו שום תקומה עד היום. ונגזר עליך שאתה מיוצאי צאצאיו לתקן אותו ותהיה לו תקומה על זה. ואז נרתעתי והשתוממתי ונשארתי כאבן דומם ערך רבע שעה. ולאחר זה נגע בפי המהריב"ל ואמר לי: מה זה שתקת. ואז התחלתי לבכות מאד ואמרתי לא ידעתי במה אתקן אותו כי אין לי ידיעה ביחודים וכוונות. אז אמר לי המהריב"ל: תדע שכך נגזר עליך אשר תקנה הספר שו"ת מהר"י בן לב ותלמוד אותו בקביעות עד שיהיה שגור בפיך מראשו ועד סופו. ואז תהיה תקומה גדולה אליו ויוכל לעלות ממדרגה למדרגה. אמרתי לו להבין מה ממדרגה למדרגה. ואמר לי בלשון רכה בהדי כבשי דרחמנא למה לך. אמרתי לו: כמה אלמוד התשובות הנ"ל שיהא שגור בפי. אמר לי: לא פחות מארבע שנים. ואז אמרתי לו: אין לי תשובות מהר"י בן לב. ואמר לי תבקשם ותמצאם לקנות. רק דבר אחד אני מגלה לך, אשר אתה מוכרח לקנותם דוקא אצל הרב דאנטיפאלע שיש לו תשובות הנ"ל. ואמרתי לו מה זו דוקא אצל הרב הנ"ל ובתוך אמירה זו הקיצותי משנתי ונרתעתי מאד. ואז אמרתי בלבי כי אפשר זהו דבר בטל לקנותו דוקא אצל הרב הנ"ל. אפשר די לקנות אותו במקום אחר.
ובין כה וכה נתרבתה עלי טרדת העיר והתחלתי לבקש איזה אנשים שישיגו עבורי לקנות הספר הנ"ל. ומזה כשני שבועות בחלומי בא אלי עוד הפעם איש הדר הנ"ל. ואמר לי בדברים קשים: למה תמתין לתקן שליחות. ואמרתי לו הלא אני מבקש אותו לקנות. ואמר לי: הלא הזהרתי אותך לקנות דוקא אצל הרב דאניפאלע. ואמרתי לו מה טעם בזה. ואמר לי מחמת ששימשת את הרב דאניפאלע זכית בזה להיות שליח אליו. ואגלה לך ענין זה. תדע אשר גם על הרב הנ"ל יש איזה דברים למעלה, כי הוא הכין את עצמו להדפיס ביאורים על הש"ס תמורה ומעילה (וזה איני זוכר איך אמר לי לתמורה ומעילה או מעילה בלבד) ולא קיים הכנתו. על כן מוכרח הוא גם כן לתקן זה, והמעות שיקבל ממך עבור המה"ריבל יתחיל להכין את עצמו להדפיס הנ"ל. ואמרתי לו: מה ענין זה לזה ואמר לי: בהדי כבשי דרחמנא למה לך וחזר וצעק בקול: תראה למען השם לקיים אזהרתי תיכף ומיד ולא תשנה מכל דברי אף כקוצו של יו"ד ואז יהיה טוב לך וגם לאחרים מחמת הקול הקיצותי משנתי.
למחר היה ברצוני לשלוח שליח מיוחד אליכם לספר כל הענין, רק התעכבתי מעט מחמת צרכי ציבור שהיתי טרוד בהם מעט. ובשבוע שעבר בלילה כשהתחלתי לישון מרוב צערי ויגוני על זוגתי שנחלתה בחולי גדול, בא אלי עוד הפעם המהרי"בל ואמר לי בקול: "תדע שזוהי אזהרה אחרונה שאני מזהירך, וחולי זוגתך לך האות מחמת זה שנתעצלת באזהרתי. על כן תראה למען השם תיכף לשלוח להרב הנ"ל דוקא, ותקנה ממנו התשובות שלי ותלמוד עד שיהיא שגור בפיך כמעט בעל־פה. ואז הקיצותי משנתי בחרדה גדולה והתחלתי לשכור שליח מיוחד אל כבודכם. רק נודעתי שהמוכ"ז נוסע אל כתר"ה באיזה דבר ענין. על כן מורי ורבי חמלו נא ורחמו נא עלי לפרוש כנפי החמלה עלי לשלוח לי התשובות מהריב"ל, ומעות כמה שירצו אסלק לכם עבורו, רק לשלוח לי ואתחיל לתקן התיקון. זוגתי מאד בסכנה גדולה. ה' ירחם עליה, אבקש מכתר"ה להתפלל עליה.
ידידם עוז בלו"נ הכותב מעמקי הלב בדמעות שליש. מרדכי החופ"ק הנ"ל (מוסר חכמים).

כל דבר שמזדמן לך תחשוב איך אתה קשור לזה ואיך אתה יכול לתקן את הדבר הזה, כי הוא לא הזדמן לך במקרה, אתה קשור לדבר הזה!

אמרי אמת (בנו של השפת אמת, פרשת שמיני תרס"ט): "איתא בתורת כהנים, שהיה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא וכו', לכך נאמר 'קרב אל המזבח'.
איתא בשם הרב חיים ויטאל ז"ל, וגם בספרים שקדמו לו, שלכל אדם יש דבר מיוחד לתקן, ועל אותה הנקודה המיוחדת אליו לתקנה יש לו הסתר יותר ויותר, שעל הדבר הזה משתדל היצה"ר לקטרגו, ומזה ההסתר יוכל אדם להכיר כי זאת היא הנקודה המיוחדת לו לתקנה.
וזה שאמר משה לאהרן 'קרב אל המזבח', שאדרבה מזה ההסתר שהיצה"ר מסנוור עיניך נודע לך שלזה נבראת ולמה אתה בוש לכך נבחרת שזה הוא מה שעליך לתקן".





[1] "אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול" (במדבר יט,ב) - אומרים בשם הקאצקער אם יש אדם שחושב שאין בו מום, סימן מובהק הוא שעוד לא עלה עליו עול...

[2] כשאשתך עצובה, אתה מאשים אותה בלבד! כשהאמת היא שאתה זה שאמור לתת לה את החסדים שלך שירדו אליך באותו היום, והגבורות שלך ירדו אליה... אז היא מעבירה לך אותם אבל אתה לא ממתק אותה!!!

לקוטי הלכות (אבה"ע פריה ורביה ג,ו): "נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁנִּכְנְסוּ לְהַקְטִיר קְטֹרֶת וְלָא אִנְסִיבוּ, עַל-כֵּן נֶעֶנְשׁוּ בְּמִיתָה, כִּי הַבֵּרוּר וְהַיִּחוּד הַנַּעֲשֶׂה עַל-יְדֵי הַקְּטֹרֶת הַמְשַׂמַּחַת לֵב הִוא בְּחִינָה הַנַּ"ל שֶׁמְּהַפְּכִין הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְשִׂמְחָה כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חֲתֻנָּה, בְּחִינַת זִוּוּג דִּקְדֻשָּׁה כְּדֵי לְבָרֵר וְלַהֲפֹךְ הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה הַנֶּאֱחָז בְּהָאִשָּׁה לְשִׂמְחָה כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁפָּגְמוּ בָּזֶה, כִּי לֹא רָצוּ לִשָּא אִשָּׁה, כִּי הָיוּ אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים צַדִּיקִים נוֹרָאִים וּקְדוֹשִׁים מְאֹד, וְהָיוּ רוֹצִים לִהְיוֹת דְּבֵקִים בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד תָּמִיד וְלֹא רָצוּ לָצֵאת לַחוּץ לְפִי שָׁעָה אֶל הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה, לְהַכְנִיסוֹ לְתוֹךְ הַשִּמְחָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַמִּצְוָה לִשָּא אִשָּׁה כַּנַּ"ל, כִּי לֹא רָצוּ לְהוֹרִיד עַצְמָן לְשָׁם לַהֲפֹךְ הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְשִׂמְחָה, אֲבָל פָּגְמוּ בָּזֶה, כִּי אֵין שְׁלֵמוּת הַקְּדֻשָּׁה וְהַשִּמְחָה כִּי אִם עַל-יְדֵי-זֶה דַּיְקָא כַּנַּ"ל".

יום חמישי, 12 ביוני 2014

פרשת שלח לך - עיבור וגלגול

עיבור וגלגול

שיחתו של מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ, כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה', כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה"[1].

מדייק האר"י שבשאר המקומות כשמוזכרים הנשיאים כתוב "רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"[2], ופה כותב "רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל".

אומר האר"י חידוש גדול: כמו שביארתי לך אצל יוסף, שיוסף כשבאו אליו האחים, עשרה האחים, אמר להם "מְרַגְּלִים אַתֶּם!"[3]. מה זה "מרגלים אתם"? כפשוטו, באתם לרגל את ארץ מצרים? לא, הוא התכוון להגיד להם אתם תכנסו במרגלים, אתם תהיו המרגלים שמשה שלח. לכן כתוב "ראשי בני ישראל". מי נכנס בכל אחד? בכלב בן יפונה נכנס יהודה, בשפט בן חורי נכנס שמעון, בשמוע בן זכור נכנס ראובן, בכל אחד מהנשיאים נכנס אחד מבני ישראל.

כלל גדול בידנו, הבא להטהר מסייעין אותו[4]. מסייעין אותו על ידי נשמות של צדיקים[5]. כשעולה בלב האדם לעשות איזה מצווה, בפרט כשהוא מכוון בליבו לשם שמים, אז הקב"ה מסייע לו. לפעמים הוא מסייע לו מלמטה על ידי בני אדם, על ידי עניינים של העולם, ולפעמים הסיוע הוא מלמעלה, מאמצים את כוחו מלמעלה ע"י נשמות של צדיקים, וזה נקרא עיבור - מתעברים בו נשמות של צדיקים.

מה ההבדל בין עיבור לגלגול?

אומר רבינו האר"י, כשבא אדם בגלגול, הוא מתגלגל מתחילת לידתו עד מיתתו. כל ימי חייו הגלגול נשאר איתו. כמה גלגולים יכולים להיות באדם? חוץ ממנו – שלושה[6]. כמו שהפסוק אומר "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר"[7], עם גבר – ביחד עם האדם זה ארבע. כלומר, נשמה שפעם הייתה פה בעולם ונכשלה, לא הצליחה בכל המשימות ובכל התפקידים שלה, חייבת לחזור בגלגול. אבל מה הטעם להחזיר אותה בגלגול? היא בטוח תכשל. אם בגלגול הקודם היפה שלה היא נכשלה ולא הצליחה לעשות הכל, אם נביא אותה כמות שהיא בגלגול – בודאי היא תכשל. אז מה עושה הקב"ה? מצרף אותה אל נשמה שלא היתה בעולם. זוהי בעצם הנשמה של האדם.
אז יכולים לצרף לאדם עוד שלוש נשמות מגולגלות. אומר לו הקב"ה, בני, אני צריך להביא את הגאולה, אני לא יכול לשלוח אותך לבד, מה דעתך, תעזור לי קצת, קח איתך איזה שלושה איש לתוך העולם הזה, תתקן אותם. ואז הם באים מתחילת הלידה עד המיתה, הם סובלים איתו כל מה שהוא סובל. אם מישהו דוקר אותו במחט, גם הוא (הנשמה המגולגלת) נדקר. כל מה שהוא סובל, גם הוא סובל.
אומר האר"י בשער הגלגולים, פעמים שהם גם מבלבלים אותו, כי הם כבר היו פה בעולם הזה. אם עכשיו אני הולך לטיול בחו"ל עם מישהו, ואני אף פעם לא הייתי בארץ הזו, אז אני כמו עיוור, איפה שהוא מוביל אותי אני הולך. הוא אומר, אתה הייתה פה פעם? אז איפה תלך? בא, בא איתי, ימינה, שמאלה, לאן שהוא הולך אני הולך איתו, אני לא מכיר. הם היו פה בעולם, אז הם מכניסים בלב האדם, לוקחים אותו לכל מיני דרכים. הוא צריך להתגבר. הוא צריך לומר להם אתם מושכים אותי? אני צריך למשוך אתכם! בשביל מה באתי לעולם? הוא צריך לחפש מה באמת התיקון האמיתי של הנשמה שלו, ולא רק לשים לב לתיקון של הנשמות שבאו בגלגול איתו. הוא צריך לתקן אותם ולא הם יקלקלו אותו. זה גלגול.

עיבור לא בא מהלידה של האדם, אלא זה באחת התחנות של הזמן, אדם פתאום זוכה לעיבור. זה לא קורה באקראי, אלא רק אם יש לו זכות, אם הוא עושה איזו מצווה מיוחדת, איזו מסירות נפש מיוחדת, איזה תפילה מיוחדת, וכן על זה הדרך, בפרט אם הוא מדקדק במצוות דקדוקים רבים. כי הנשמות בגן עדן, הנשמות הקדושות, לא יבואו לסייע בעיבור אם אתה לא תעשה משהו מיוחד שחסר להן. כשאותו הצדיק שנמצא בגן עדן רוצה להכנס בעוד דרגה אחת יותר פנימית בגן עדן, אומרים לו תראה, מי נמצא שם? רק אלה שדקדקו. אתה לא דקדקת, איך תכנס לשם? אומרים לו אם אתה רוצה להכנס למקום הזה, לך תכנס קודם באחד פלוני שמדקדק באותן מצוות שאתה לא דקדקת בהן. תכנס בו ואז תזכה יחד איתו באותן דקדוקי מצוות ותקח לך את מה שאתה צריך. הוא שואל, כמה זמן אני צריך להיות שמה? – אומרים לו חודש. ואז אחרי חודש מכניסים אותו למקום יותר פנימי.

כלומר העיבור בא בעיקר בשביל עצמו. אבל, כשהנשמה של צדיק באה, היא גם מסייעת לאדם, מכניסה בו התלהבות, אש להבת שלהבת. והראיה, כשהעיבור עוזב את האדם, האדם חוזר לעצמו, מרגיש ירוד. כלומר, כשהיה בו העיבור, הוא חשב שכל העילוי וההתלהבות באה ממנו. אבל תדע, זה לא אתה, זה מישהו פה שנמצא איתך, הוא מלהיב אותך, ואז האדם מדקדק ומדקדק ואז כשהעיבור משיג את מה שהוא צריך, הוא הולך.

לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי[8]:
ההבדל בין עיבור לגלגול – שהעיבור רק בא לרווח ולא להפסד. זה לא 'היתר עסקה', שהיא לרוח ולהפסד. העיבור בא רק להרויח. אם האדם רוצה לעשות איזה חטא או עברה, העיבור יאמר רגע רגע, חכה שניה, תן לי לצאת ותעשה מה שאתה רוצה, לא איתי. הוא בורח. הוא לא קשור אליו מהלידה עד המיתה כמו גלגול. הוא עיבור. אם תעשה מה שאני אומר לך, בסדר. אתה רוצה לעשות איתי מה שאני לא רוצה? – שלום, הוא בורח. זה עיבור.

אומר רבנו האר"י, "שלח לך אנשים", הם היו צדיקים[9].
בתחילה הם היו צדיקים, רצו ללכת לראות את טוב הארץ, לקרב את ארץ ישראל לעם ישראל. הם נשאו בדעתם ללכת לשליחות קודש גדולה כדי לשדך לעם ישראל את ארץ ישראל, וממילא לשדך להם את קרבת הבורא. כי הרי בארץ ישראל "עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"[10]. כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה[11]. למה? כי בכל מדינה בחו"ל יש שר ממונה. כשאתה שולח את התפילה, את המצווה, את התורה, השר ההוא לוקח משהו, כי הוא מתווך, לכן דומה כמי שאין לו אלוה. אבל בארץ ישראל הממונה זה הקב"ה. מי שדר בארץ ישראל זה דבר חשוב. אז לכן הנשיאים משדכים לעם ישראל לא רק את הארץ, אלא גם את הקב"ה.

למי נתנה ארץ ישראל? לאבות, ומי ירש אותה? השבטים – ארץ בנימין, ארץ יהודה. מי שלמד את חלוקה של ארץ ישראל לשבטים, רואה שקוראים לכל חלק וחלק על שם השבט. השבטים קבלו את הארץ. לכן כשעלה בדעתם של הנשיאים לעשות את השליחות הזו, השבטים באו בעיבור לסייע למרגלים, כי הם ידעו שזו שליחות קשה מאוד ועלולים להכשל. אז הם באו להתעבר בהם כדי לשמור וסייע להם.

אומר רבנו האר"י, בכולם יש אותו לשון כגון "לְמַטֵּה דָן, עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי"[12] וכו', חוץ משבט מנשה שיש לו לשון אחרת, "לְמַטֵּה יוֹסֵף, לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה, גַּדִּי בֶּן סוּסִי"[13]. למה באפרים כתב "לְמַטֵּה אֶפְרָיִם, הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן"[14] למה לא כתב "למטה יוסף למטה אפרים" כמו במנשה?
כאמור בכל נשיא נכנס השבט שלו. יוסף איפה נכנס? במנשה. לכן הוסיף "למטה יוסף למטה מנשה" כי כתוב "ראשי בני ישראל המה" בני ישראל ממש נכנסו בהם. מנשה ואפרים הם בני יוסף לא בני ישראל. אז אצל מנשה נכנס יוסף בעצמו בעיבור. ראה משה רבנו, אוֹי אוֹי אוֹי, כולם יש להם עיבור של השבטים. מי נשאר חשוף בלי עיבור של בן ישראל, שרק אפרים בן יוסף נכנס בו? הושע בן נון, זה התלמיד של משה רבנו. אַי אַי אַי, כולם שואלים למה הוא התפלל רק עליו? כי הוא ראה אותו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, אין לו עיבור של שבט בן ישראל. אז משה רבנו פחד עליו מאוד, לכולם יש סיוע של שבט בן ישראל, והוא פחות מהם, פחות מאחיו.

משה רבנו שם לב שהקב"ה אמר לו "שלח לך", כאילו אמר לו, חוץ ממה שאתה שולח את הנשיאים, ואת השבטים, תשלח גם לך, תשלח שליח שלך. מאיזה שבט משה? שבט לוי. שבט לוי לא מקבל נחלה, לכן לא שלחו ממנו אף אחד, הוא לא מופיע שם.
החליט משה רבנו, הכי טוב, מה אני אעשה להושע בן נון למטה אפרים? – אני אתן לו את לוי, אני אעבר בו את לוי, הרי לוי נמצא אצלי. משה רבנו, כשהיה הולך, לא היה הולך לבדו, היה הולך עם עמרם, עם קהת, עם לוי, עם יצחק, עם אברהם, כולם היו אצלו.
פשיטא, אדם שזוכה להיות צדיק, מתעברים בו כל הנשמות של אבותיו ואבות אבותיו, והוא מוביל את כולם בהמשך הדרך. זה התפקיד של הבנים להמשיך את דרך האבות, ואז האבות נמצאים בתוכו.

אז משה רבינו לקח את לוי, והכניס אותו ביהושע. ומה עוד עשה לו? הוסיף לו י' לשמו: "יה יושיעך מעצת מרגלים"[15]. עכשיו אתה תהיה יותר טוב מהם. הם, העיבור שלהם יכול לברוח, אבל אני מכניס לך עיבור בקבע, לא אחד שיברח ממך.
אומר רבנו האר"י, על ידי התפילה של משה, בעצם כאילו הוא בעצמו התעבר ביהושע ביחד עם שבט לוי, "שלח לך", הוא שלח את עצמו עם לוי בתוך יהושע. ואומר רבנו האר"י, נתן לו עיבור בקבע, עיבור מחיים. ואז מובן למה הוא התפלל על יהושע.
מפה יש לנו יסוד מהתורה, שיש עניין להוסיף שם. כשאדם לא טוב לו גשמית, רוחנית, בריאותית, אז מוסיפים שם ומתפללים עליו. אז הנה יש לנו ראיה מפורשת. ומה המשמעות שלה? המשמעות שלה שאתה מוסיף עוד איזה כח רוחני לאדם. לנשמה שלו, אתה מוסיף לו כח עזר שמסייע לו.

כלב בן יפונה כתוב עליו "וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ"[16]. למה אמר "עבדי"?
אומר רבנו האר"י, ידוע שכלב גלגול של אליעזר עבד אברהם, לכן אמר "עבדי".
מה זה "רוח אחרת עמו"? כתוב "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר"[17], משה רבנו נתן להם תכנית איך לרגל את הארץ. קודם כל נגב, הם עלו את כל הנגב, אחר כך עלו לים. התחילו נניח מעזה ועלו דרך הים עד הר ההר, עד צור וצידון למעלה, ומשם הלכו מזרחה וחזרו בחזרה. כלומר, עברו את כל הארץ בארבעים יום. אז כתוב "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן"[18], "ויעלו זה בנגב" לשון רבים, כולם עלו.

"ויבוא עד חברון" מה זה ויבוא? למה לא "ויבואו"? אף אחד לא הלך עד חברון, רק כלב. כלב בן יפונה הלך לבד לחברון[19]. שם לב שהם מדברים ומתווכחים, אמר עכשיו זו הזדמנות שלי לברוח, אף אחד לא ישים לב. אף אחד לא יראה מה אני עושה, מה אני לא עושה, אחר כך אני אתחבר אליהם, אני יודע את התכנית.

בא לחברון. למה הלך לחברון? הלך להשתטח על קברי האבות שבחברון[20]. למי הובטחה הארץ בברית בין הבתרים? לאברהם, לאלה שאהבו את הארץ, לאלה שמסרו את נפשם. וכתוב שאברהם הלך לאורכה ולרחבה[21], אמר לו הקב"ה, תהיה סימן לבניך, אתה עכשיו כובש את הארץ בשביל הבנים שלך[22].

אז הוא הלך להשתטח על קברי האבות, והוא התפלל על עצמו שלא יוסת מעצת מרגלים[23]. אז מה הוא עשה בזה? הוא זכה על ידי ההשתטחות על קברי הצדיקים שיתעברו בו האבות הקדושים. חוץ מהשבט שלו, יהודה, יש לו עכשיו "רוח אחרת", הוא השכיל לתמוך בעצמו חזק, לא הסתפק בסיוע שנתנו לו. הסיוע שנתנו לו מהשמים זה בשביל לראות את האמת, והוא רואה את האמת, אבל האנשים האלה עושים שטיפת מח, איזה דיבורים הם מדברים? יהושע – אין פחד שהוא יוסת, כי יהושע קנאי, הוא שומע איזה דעה, הוא מתוכח איתו, צועק, 'איידי דטריד למיפלט לא בלע', הוא עסוק להתווכח איתם אז הוא לא בולע את ההשפעה שלהם. אבל כלב היה בעל אופי שקט, לא חם מזג כמו יהושע.

אז מיהושע היה להם חשש שהוא יקלקל להם את הכל, אמרו, נהרוג אותו. לכן משה התפלל עליו שלא יהרגו אותו: "יה יושיעך מעצת מרגלים". לא היה חשש שיוסת, אלא שתהיה להם עצה של "טרף טרף יוסף" ויהרגו אותו. אבל כלב – אין חשש שיהרגו אותו. הוא יושב ומניע בראשו, שומע את כולם, והם חושבים שהוא שותק מכיון שהוא מודה, שתיקה כהודאה. אבל בליבו הוא ידע את האמת. אבל הוא חשש לקלקול בדעה, בהשקפת עולם האמיתית, הלך לחברון לקבל את ההשקפה, ואז הוא קיבל עיבור גדול של אבות העולם.

[מהתורה יש לנו ראיה על השתטחות על קברי צדיקים. אדם אומר, מה אני אשתטח? לא חבל שאני אסע שעה או שעתיים עד מירון, ועוד זמן החזרה, ואני נשאר שם רק איזה חצי שעה? במקום זה אני אלמד שלוש שעות פה וזהו. לפעמים בן אדם מתעצל ללכת להשתטח על קברות צדיקים. תדע לך, מה שזה נותן, הרבה דברים אחרים לא יכולים לתת, אתה זוכה שאיזה ניצוץ מהנשמה של הצדיק תכנס בך, ואתה נדלק! היתה כבוי, לא היה כח לכלום, ומי יודע אם תשאר במצב הזה לאיפה תדרדר. אתה הולך, ממלא את המצברים, את הנשמה, מדליק את עצמך ועכשיו אתה ממשיך הלאה. זה מה שעשה כלב, "עקב רוח אחרת היתה בו"].

אומר רבנו האר"י, מה שכתוב במרגלים כשבאו אצל משה, לא כתוב "ויבואו אל משה", מענין. אלא מה כתוב? "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה"[24], הנה, רשום מפורש. אומר רבנו האר"י מה זה "וילכו ויבואו אל משה"? – כשהם באו אל משה לדבר לשון הרע על ארץ ישראל, קודם כל הלכו העיבורים של הנשמות של השבטים, ואז "ויבואו את משה" וכו'.

מכל זה, אנחנו צריכים להתעורר חזק מאד. דבר ראשון על תפילות. אדם לא יודע, התפילה הופכת עולמות, "יה יושיעך", כמה צריך שאדם ישתדל בתפילות. אם אדם מתפלל ולא מצליח – אז לך למקום של השראת השכינה, לכותל, לשמואל הנביא, לרשב"י, לעוד מקומות.

כשאדם מתפלל על קבר של צדיק – יש לו סיוע מצד מקום השראת השכינה הקדושה ומצד הנשמה הקדושה של הצדיק.

כמה אנחנו צריכים להודות להשם שאנחנו בארצנו הקדושה. כמה צריך תמיד להסתכל בטוב הארץ. להסתכל על עם ישראל באופן של "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל"[25]. ללמד זכות על עם ישראל.

אם אדם מדבר רע, הוא נהיה רע. אם אדם מדבר טוב, הוא נהיה טוב. הטוב מתעבר בך. צריך כל הזמן להזהר מלדבר רע, מלדבר בגנות, לא בגנות של דומם ולא צומח ולא חי וכל שכן לא בני אדם. צריך ללמוד שאף אחד לא מושלם, גם אתה לא מושלם. אז אל תסתכל ואל תדבר על החלק הלא מושלם, על החלק הרע. תסתכל בכל אחד רק על החלק הטוב שבו, תדבר עליו סנגוריה, תדבר עליו טוב, והוא יהיה יותר טוב. כשמדברים על אדם טוב, הופכים אותו ליותר טוב. כל המלמד זכות על ישראל, אז בעצם הוא מעלה אותו מכף חובה לכף זכות על ידי הדיבור. זה כמו תפילה, אתה הופך אותו לטוב. חס ושלום אם אדם מדבר רע, אז הוא הופך אותו, הוא זורק אותו לכוון לא טוב.
לפעמים יש בן אדם קורא לבן שלו "חמור" מכיון שהוא אמר לבן שלו לעשות משהו, והוא עשה את זה לא טוב. אומר רבנו האר"י, אוי ואבוי. שיזהרו ההורים לא לקרוא כאלה מילים לבנים. כי אתה מכניס בו קליפה של חמור. אתה יכול לעשות ממנו באמת חמור. תגיד לו איזה מילה טובה, תגיד לו מה לעשות, תגיד לו ככה לא טוב לעשות. מה אתה קורא לו חמור?! או כל מיני כינויים אחרים. לפעמים גם מפחידים אותם, תזהר, החתול יבוא... השם ישמור! אפילו אם לא יבוא חתול, אתה אמרת חתול יבוא, יכול להכנס בו איזה קליפה של חתול. מה אתה מדבר?! או שאומרים הכלב יבוא ויעשה לך כך וכך. חסר איך לדבר עם הילדים? איך לגעור בהם? צריך האדם מאד להזהר במילים שהוא מוציא. כי אם אתה מאמין שמילים טובות משפיעות, תאמין גם שמילים הפוכות גם משפיעות. זה כמו עיבורים. אדם מתפלל, אדם מדבר, כשאתה מדבר עליו טוב אתה מכניס בו רוח של קדושה. אתה הופך אותו לטוב.

כמה חשוב לימוד זכות על ישראל, לימוד זכות על הכלל, על הפרט. ואהבת לרעך כמוך, אף פעם אל תסתכל על הצד הלא מושלם של אשתך, תסתכל על הצד המושלם. תסתכל כמה היא מיטיבה לך. אותו דבר בבנים, אותו דבר בשכנים, אותו דבר בבית הכנסת. לא הביט אוון.


[1] במדבר (יג,א-ג).
[2] במדבר (א,טז), במדבר (י,ד), יהושע (כב,כא).
[3] בראשית (מב,ט).
[4] יומא (לח:), ובעוד מקומות.
[5] כמ"ש בשער הגלגולים הקדמה א' בשם מדרש הנעלם כ"י על הבא ליטהר מסייעים אותו: ר' נתן אומר נשמתם של צדיקים באות ומסייעים אותו.
[6] שער הגלגולים הקדמה ד'.
[7] איוב (לג,כט).
[8] נדרים (לו.).
[9] במדבר רבה (ט"ז ה').
[10] דברים (יא,יב)
[11] כתובות (קי:).
[12] במדבר (יג,יב).
[13] שם י"א.
[14] שם ח'.
[15] סוטה (יא:).
[16] במדבר (יד,כד).
[17] במדבר (יג,יז).
[18] שם כ"ב.
[19] סוטה (יא:).
[20] שם.
[21] בראשית (יג,יז).
[22] רש"י: שתחזיק במתנה מעכשיו להנחילה לזרעך, כמו שאמרו רבותינו, (ב"ב קיט:) ירושה היא להם מאבותיהם.
[23] סוטה (יא:).
[24] במדבר (יג,כו).
[25] במדבר (כג,כא).
[26] אבות (א,ו).

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: