פורים - הדור קבלוה בימי אחשורוש

הדור קבלוה בימי אחשורוש

*סיכום מתוך שיעורו של הרב יהושע שפירא

שמות (יט,יז): "ויתיצבו בתחתית ההר".

גמרא (שבת פח.): "מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב! ואם לאו, שם תהא קבורתכם!"

מוסיף רב אחא בר יעקב לומר: "מכאן מודעא רבה לאורייתא".

מסביר רש"י: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם, יש להם תשובה שקיבלוה באונס".

כלומר, המעמד הגדול של נתינת התורה מרישא לא כלל קבלה מרצון.

"אמר רבא, אעפי"כ הדר קבלוה בימי אחשוורוש" - נמצינו למדים, כי פורים הוא המועד של קבלת התורה.

מדוע זכו ישראל שבאותו הדור, במצב של גלות, ולאחר שנהנו מסעודתו של אותו רשע ואף השתחוו לצלם, לְמה שלא זכו דור דעה, ודורם של דוד ושלמה?

שלוש מערכות יחסים שונות משמשות בדברי רבותינו[1] כמשלים עיקריים להבנת מערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל ובין אדם לאלוקיו:

א. היחס בין עבד אל אדונו.

ב. יחס הבן לאביו.

ג. יחס בין בני זוג- קודשא-בריך-הוא ושכינתיה.

הקשר שבין עבד לאדונו הוא קשר של יראה, הקשר שבין בן לאביו הוא קשר של אהבה, והקשר שבין בני זוג הוא קשר של דבקות עליונה ונשגבה מאוד.

המשותף לכל המודלים הללו, שהם מתארים את מערכת היחסים הן מצד הקב"ה והן מצד כנסת ישראל, כמערכת דינמית, שיש בה עליות וירידות.

 

בנוסף, מצינו בדברי חכמינו הקדושים שתי מערכות מושגים בדבר הקשר בינינו לבין הקב"ה. התנועה הבלתי פוסקת של העלייה והירידה מצד האדם, נקראת "רצוא ושוב", ואילו היחס מצידו יתברך נקרא "מטי ולא מטי", נוגע לא נוגע.

המושג "רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א,יד) מבטא תנועת חיים בלתי פוסקת של מתח בין גבוה לנמוך, בין מעלה למטה, ובין שמיים לארץ.

תנועת ה'רצוא' היא תנועה של דבקות אלוקית, התפעלות והשתוקקות בה 'רץ' האדם אל ה'. אך כיוון שלא ניתן להיות באופן מתמיד בדבקות אלוקית גדלה והולכת, אחרי תנועת ההתקרבות מוכרחת שתהיה גם תנועת התרחקות, הנקראת 'שוב', שהרי אם לא כן, יתמוסס האדם ויבטל ממציאותו.

'מטי ולא מטי' - 'נוגע לא נוגע' - הוא ביטוי המתאר את המתח של ההתגלות האלוקית. האור האלוקי מגיע ולא מגיע, נגלה ונכסה, ונע בין התפשטות להסתלקות.

 

'רצוא ושוב' הוא כמו הקשר של הלבנה אל החמה, הלבנה, לולי שהחמה תאיר בה, עומדת בחשכתה. פעמים היא רצה אל החמה ופניה מול חתנהּ, ואז היא מוארת, מלאה ושלמה. אך פעמים כשהיא בנפילה, פניה מוסבות אחור, ואז היא עומדת בשיממונה, כבויה וחשוכה. כך כנסת ישראל שנמשלה ללבנה אינה מאירה אור משל עצמה. כאשר היא נקשרת עם ה' היא מתמלאת ומאירה, ואם לא, היא נותרת ריקה וחשוכה.

"מטי ולא מטי" מבטא את יחס החמה ללבנה, של קשר בעל אופי שונה לגמרי. לעומת הלבנה, החמה תמיד מאירה בשיא אורהּ. כמו השמש, הקב"ה תמיד מאיר את האור האלוקי בלי גבול. הוא הוא מקור האור, 'המאור', ולכן הוא לא תלוי באף אחד אחר. אלא, כמו שקרני השמש פעמים מגיעות אלינו ופעמים לא, כך הקב"ה פעמים אורו מגיע ונגלה לפנינו, ופעמים, האור האלוקי נכסה, ואין הוא חודר ומגיע לתוך מציאותנו.

 

במפגש בין מערכות היחסים 'רצוא ושוב' מצד האדם, ו'מטי ולא מטי', מצד הקב"ה, אנו מוצאים שתי צורות של מפגש:

צורה אחת של מפגש היא, 'רצוא' ו'מטי', ו'שוב' ו'לא מטי'. כאשר האדם נמצא ב'רצוא', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'מטי', וכשהאדם נמצא ב'שוב', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'לא מטי'. כשהכלה רצה לקראת החתן, היא מוצאת את החתן רץ לקראתה, אך כשהיא מרוחקת, גם הוא מרוחק. צורת מפגש זו היא צורת המפגש הפשוטה והמובנת.

אולם, הצורה השנייה של המפגש נוצרת כניגודיות בין השניים- 'רצוא' ו'לא מטי', ו'שוב' ו'מטי'. כשהיא רצה - הוא בורח, וכשהיא שבה - הוא רודף אחריה. כשהוא רוצה - היא לא רוצה, וכשהוא לא רוצה - היא רוצה.

 

ישנם כאן שלוש דרגות של קשר:

 

הדרגה הראשונה, מתארת מערכת יחסים של שכר ועונש. זוהי מערכת יחסים ברורה, כמו בין עבד לאדונו, שכאשר אדם הוא ב'רצוא' הקב"ה מאיר לו, וכאשר הוא ב'שוב', הקב"ה נעלם, ומסתיר פניו. זהו פשט פרשת "והיה אם שמוע", התולה את טוב ה' בבחירתנו לעשות רצונו. כך גם על דרך דבריו של ריה"ל - "ובצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך". אם אתה הולך לקראתו, הוא הולך לקראתך. זהו השכר. אך אם אתה מתעלם, גם הוא יתברך מתעלם ממך ומסתיר פניו. זהו העונש.

במערכת יחסים מעין זו, כל מידת האור וההתגלות האלוקית תלויה בנו ובמעשינו. אף על פי שהיא מאירה באין ערוך למעשינו, אך היא הולכת ומתגדלת על פיהם, אם מעט-מעט כערכו יתברך, ואם הרבה-הרבה. הוא מצידו יתברך רוצה להאיר, כמו שהחמה תמיד מאירה בשחקים, אך אנו לא ראויים לכך. כאשר הלבנה מפנה את פניה אל החמה, ממילא הלבנה מוארת, ואור החמה מגיע עד אליה. אך אם הלבנה אינה פונה אל החמה, היא נשארת חשוכה ועזובה.

 

הדרגה השנייה מתארת יחס ניגודי. כאשר האדם ב'רצוא' הקב"ה מתרחק ממנו ב'לא מטי', וכאשר אדם ב'שוב' הקב"ה עמו ואצלו, ב'מטי'. דרגה זו שייכת למערכת יחסים שנכנה אותה 'אכפתיות', כיוון שבה בא לידי ביטוי יחסו המזדהה והמתחשב, כביכול, של הקב"ה במצבו של האדם. כמו ביחס בין אב לבנו, הבן גדל מכוח המרחק מאביו, אך מתעודד ומתנחם מכוח הקרבה. כך, הולך האב כמה צעדים לאחור ומתרחק מן הבן על מנת שילמד ללכת בכוחות עצמו, יגדל ויתפתח. אך כאשר הבן נופל- מיד חש האב לעזרתו, להיות עמו במצוקתו.

בתורת הבעש"ט דרשו את הפסוק בתהלים: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ", על סדר עבודתו של הבן. "אם אסק שמים" – כאשר האדם נוסק ועולה, ורץ אליך יתברך, בחינת 'רצוא', - הקב"ה נסוג ממנו, כביכול, ועדיין נראה אל האדם "שם" –בשמי- שמיים, רחוק ובלתי מושג. המילה 'שמיים' עצמה היא ריבוי של המילה 'שָם'. כלומר, כאשר מגיעים לשמיים, תמיד קיים שם עוד 'שָם', עד אין-סוף. לעומת זאת, כאשר אדם נופל מטה-מטה, אזי- "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ". דווקא שם, נמצא עמו הקב"ה בצרתו.

גם בזוגיות אנו מוצאים את שני הצדדים הללו באים לידי ביטוי. פעמים, כשצד אחד מתקרב – השני מתקרב, ופעמים, דווקא כשצד אחד מתקרב – השני מתרחק.

כמו מערכת היחסים המתוארת בשיר השירים: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו...  פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר".

קשר מעין זה של התקרבות והתרחקות ביחסי זוגיות, שייך בעיקרו דווקא לתקופת החיזור, אשר מהווה תהליך הכנה ובנייה של הקשר בצורה עמוקה ומשמעותית. תהליך זה מתרחש עד לשלב בו יוכלו הצדדים להתקשר זה לזו מתוך הדדיות ואמון מלא, כפי שנבאר להלן במדרגה הבאה. אולם כאמור, עיקרו של היחס האכפתי דומה למערכת יחסים שבין בן לאביו.

מדרגת האכפתיות היא עיקר גדול מאוד בתורתו של ר' נחמן מברסלב. כך מסביר ר' נחמן, שצריך כל אדם שתהיה לו בקיאות בשני המצבים של 'רצוא ושוב': "וצריך להיות לו שני בקיאות בקי ברצוא ובקי בשוב" (ליקוטי מוהר"ן קמא ו,ד). אם ח"ו האדם נופל, עליו להתחזק ולדעת שהקב"ה בעצמו, מתוך אהבתו וחמלתו, נמצא עמו ויורד למדרגתו על מנת לעזור לו, כמו אב המנמיך קומתו על מנת להרים את בנו. מצד שני, כאשר אדם רץ אל ה', אין לו לעמוד על מדרגתו, אלא תמיד לשאוף ולהתקדם להשגה גבוהה יותר. במצב זה של 'רצוא', אין הקב"ה מתקרב, אלא דווקא מתרחק. בדרך זו מעודד הקב"ה את האדם להמשיך במרוצתו, ובלשונו של ר' נחמן: "כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, מח). שהרי, אם הקב"ה היה מתקרב בחזרה, בכך הוא היה גורם לאותו אדם להפסיק את מרוצתו.

יתר על כן, הקב"ה מתרחק, כביכול, בגלל אינסופיותו. הרי אם האדם ייפגש עם הקב"ה בנסיקתו, הוא עלול להתבלבל ולחשוב כי הגיע למדרגה של דבקות. אך באמת, תמיד הקב"ה נראה אלינו כרחוק, שהרי אין יכולת להגיע אל האלוקות בשלמות. זוהי מעלת המדרגה השנייה על פני המדרגה הראשונה. במדרגת שכר ועונש הקב"ה מתייחס למעשיו של האדם, בבחינת "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך", עשית טוב – תקבל טוב, עשית רע – תקבל רע. לעומת זאת, במדרגת האכפתיות, הקב"ה לא מתייחס למעשיו של האדם, אלא למצבו של האדם עצמו. לקב"ה אכפת ממה שמתרחש עם האדם, ולכן הוא מעודדו כשהוא בעליה, ותומך בו כאשר הוא בנפילה.

 

מלבד שתי המדרגות שהבאנו, ישנה מדרגה שלישית, נוספת ועליונה מכולן. במבנה שלה היא זהה למבנה של המדרגה הראשונה- שב'רצוא' פוגשים ב'מטי', וב'שוב' ב'לא מטי'. אולם, מבחינת תוכנה היא שונה לחלוטין, גבוה- גבוה ממדרגת שכר ועונש וממדרגת האכפתיות. מדרגת שכר ועונש מתייחסת לדרגה בה נדמה, בחיצוניות, שלקב"ה איכפת רק ממעשי האדם. אולם בפנימיות התורה אנו מבינים, כי באמת אכפת לקב"ה מהאדם עצמו, ואף למעלה מכך. יש כאן נתינת אמון באדם עצמו ובכוחותיו.

כאשר לקב"ה אכפת ממצבו של האדם, לפי המדרגה השנייה, והוא בא להיות עמו במדרגתו ולעזור לו בנפילתו, כל תנועתו של האדם, בעליה או בירידה תלויה בה' וסמוכה בו. לפי המדרגה האחרונה, לעומת זאת, כאשר האדם נמצא ב'שוב', הקב"ה מתרחק ממנו כמו במדרגה הראשונה, אך לא כעונש על מצבו, אלא מתוך אמון מלא באותו אדם, שיוכל למצוא בעצמו את הכוחות לצאת מהקושי ומהמשבר.

יחסו של הקב"ה לנפילה ולהתרחקות לפי מדרגה זו, אינו יחס שלילי המתבטא בעונש, או יחס חיובי יותר, המתבטא באכפתיות, אלא יחס של אמון. ההיגיון הפנימי שביחס זה הוא, שאם האדם מתרחק, סימן שיש לו צורך להיות לבד.

כך מסביר מרן הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל פרק א', סעיף יג') את הכפירה המתגלה בדורנו, שכולה סימן לכך שאנו זקוקים לעצמאות, על מנת לגבש את האישיות העצמית שלנו:

אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלוקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ה' אלוקי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכלות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

נמשלו כנסת ישראל וקודשא בריך הוא לרעיה ודודהּ. בעת הריחוק, כנסת ישראל בונה עצמה, מתוך כוחה היא. אמנם במקום גבוה ועליון 'ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא', אך במציאות עולם הזה מתגלה כנסת ישראל כישות עצמאית. יש בקרבה נצחיות, מחמת שהיא 'עצם מעצמיו' - "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". על כן, יכולה כנסת ישראל להיבנות בעצמה, אף מתוך כל הפשעים, המחלות והנפילות.

בניית הזהות העצמית של האדם יכולה להתרחש רק מתוך התרחקות מצידו יתברך, ולא מתוך התקרבות שעלולה למוסס את הייחוד האנושי.

ההתרחקות לפי מדרגה זו, היא כמו המרד של גיל ההתבגרות. הנער מתנער מסמכות הוריו, מתרחק ואף נופל, כחלק מגיבוש אישיותו וזהותו העצמיים. המבחן הגדול של ההורים בשלב זה הוא, שהם צריכים להרפות במידה לא מבוטלת, ולתת לבנם ליפול את הנפילות שלו ולקום לבדו. כל התערבות מצד ההורים אם באמצעות הענשה, או אפילו באמצעות מתן ייעוץ ועזרה, מחטיאה את יכולתו של הנער לבנות את אישיותו באופן עצמאי. הבן צריך להרגיש שיש ערך לאישיות שלו מצד עצמה ולא בזכות האכפתיות והתמיכה שהוא מקבל מהוריו. לכן, כל תפקידם של ההורים מתמצה ביכולתם לתת לילדם מרחב, ואת מלוא האמון שיש ביכולתו לצאת מהמשבר בכוחות עצמו, ולגדול מתוכו. אם ההורים לא יתנו בשלב זה את האמון, הבן ימשיך ליפול, למרוד ולהתרחק, עד שיצליח לקנות בכוחותיו את עצמאותו. לעיתים נתינת האמון יש בכוחה להוציא אדם ממצבים שפלים וקיצונים, בהם אין לו כל אמון בעצמו, ולהעניק לאותו אדם אמונה בכוחותיו ובחייו.

יתרה מזו, כל מה שאנו מאמינים בה' יתברך, הוא מפני שהקב"ה מאמין בנו. כך מסבירים חסידים, כי באמונה בה' ישנו שיקוף "כמים הפנים לפנים". הקב"ה מאמין בנו ובכוחותינו. לכן הוא ברא אותנו בעולם הזה. האמונה הזו היא שמולידה את האמון שלנו בה' יתברך, והיא שמעוררת בנו את האמונה בו. בנוסף, לא רק שהקב"ה אינו מתערב בנפילה שלנו מפני שיש לו את האמון בכוחות שלנו לקום בעצמינו, אלא- שכל הטעם של הנפילה הוא מפני שבאמצעותה אנו קונים את דמותנו העצמאית. יש להדגיש, כי הריחוק מה' הוא חסרון גדול, ואנו לא בוחרים בו מלכתחילה, אך כאשר הוא מתרחש, אי אפשר להימלט ממנו, וסופו, שהוא מתגלה כיתרון, ויש בכוחו להצמיח טובה גדולה מאוד.

כשאנו מעמיקים עוד, אנו מוצאים כי לא רק ב'שוב' מתגלה האמון של הקב"ה באדם, שמתרחק ממנו ונותן לו לקום בכוחותיו, אלא גם ב'רצוא'. כאשר האדם ב'רצוא', ה' יתברך מתגלה אליו בכל תוקף גילויו 'מטי'.

גילוי זה בא לידי ביטוי באמון מלא הניתן מצידו של הקב"ה בכוחותיו של האדם להמשיך ולרוץ אליו יתברך, ולא לבלבל בין גילויו לדבקות בו. בנוסף, מתגלה כאן אמון בכוח עמידתו של האדם מול האינסוף, בלי שהאישיות הפרטית שלו תתמוסס ותימחק.

היחס של הקב"ה ל'רצוא' בדרגה השנייה הוא כאמור, בהתרחקות, 'לא מטי', מתוך האכפתיות כלפי האדם שימשיך להתקדם ולרוץ לקראתו. במדרגה השלישית הקב"ה משיב ל'רצוא' בהתקרבות, 'מטי', מתוך האמון שהאדם לא יתבלבל מכך, ויוסיף ללכת במהלך בו הוא צועד.

 

יחס האמון המתגלה במדרגה האחרונה, תואם יותר משאר המדרגות, את מערכת היחסים שבין בני זוג.

באמצעות האמון, באה לידי ביטוי מערכת יחסים בעלת מאפיינים שוויוניים, בה כל אחד מהצדדים בא לקראת בן זוגו, ומבקש לגלות את דמותו הייחודית. הקשר שבין איש לאשתו, מצמיח מערכת יחסים שאין בה עליונות של אחד הצדדים על משנהו, אלא יחס המצמיח כל אחד מהצדדים באופן עצמאי. כל תהליך בנייתה של האישה, כמו בבריאתה, מתחיל דווקא ממקום ריחוקה מן האיש. רק ממרחק יכולה האישה לבנות עצמה ולמצוא את צביונה הייחודי. האישה גדֵלה בבית אביה, כדמות עצמאית שאינה זקוקה לבעלה. רק לאחר מכן, כאשר היא עומדת כדמות עצמאית, היא יכולה לקשור את חייה עם בן זוגה, ולבנות עמו בניין משותף.

מערכת היחסים של 'רצוא'-'מטי', ו'שוב'-'לא מטי', של קירוב וריחוק, היא מערכת היחסים הזוגית המתבטאת אף בהלכות טהרת המשפחה. זמן הריחוק הוא הזמן בו בא לידי ביטוי האמון בין בני הזוג בדבר השוני ביניהם והצורך של כל צד לבנות עצמו בנפרד. זמן הקרבה, לעומת זאת, הוא הזמן בו בא לידי ביטוי עצם הקשר והדבקות בין בני הזוג, אשר בו כל אחד מבני הזוג הולך לקראת רעהו, בקרבת לב ונפש.

המפגש המתרחש בין בני הזוג הוא מפגש פנימי ושלם של דבקות עליונה. אין זה מפגש חיצוני כמו בין עבד ואדונו המתרחש מפאת עבודתו, ואין זה מפגש טבעי ותלותי שבין בן ואביו, המתרחש מן ההולדה והלידה, ולאורך כל תהליך הגדילה. אלא זהו מפגש פנימי של השלמה וקרבה עמוקה, על אף ובגלל, השוני והפער שבין בני הזוג.

 

אחר כל הדברים האלה אנו יכולים להבין, מפני מה זכה דורם של מרדכי ואסתר לקבלת התורה, מה שלא זכו דורם של משה, דוד ושלמה.

דווקא השוני והפער, ההסתר והריחוק, נתנו מרחב לכנסת ישראל לברר את רצונה האמיתי ולבקש מעצמה את דודהּ. כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. הקב"ה לא זנח את ישראל חלילה, אלא נתן בהם אמון שמתוכם ומעצמם הם יגלו את קישורם לתורה ואת דבקותם בו. הנס של 'ונהפוך הוא' העוסק בשליטת ישראל באויביהם, הוא השיקוף החיצוני של ה'ונהפוך הוא' הנסתר והפנימי, שבו הריחוק מתגלה כאמון וכדבקות עמוקה מכל אהבה.

אולם לא בכל שעה מתרחש נס, ויחד עם האור של הימים המופלאים שמקרינים עלינו את עומק הדבקות העליונה השרויה לעולם במעמקים ופורצת בייחוד בימי הפורים; אנו צריכים לראות את המכלול שמביא לידי ביטוי את כל מערכות היחסים בחיינו.  

 

בתהליך התשובה של כנסת ישראל לקב"ה בדורנו, אנו מוצאים את כל שלושת השלבים שמנינו לעיל.

ברמה הבסיסית, פעמים רבות אנו מוצאים דרכי הסברה שונות, מעודנות יותר או פחות, החורתות על דגלן את מערכת היחסים של שכר ועונש: אם תתקרב - תקבל, אם תתרחק- תפסיד, "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". מדרגה זו, הכלולה במושג 'יראת שמים', מהווה יסוד ובסיס בבניית מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה, ואין לזלזל בה, חלילה. אנשים רבים הנחשפים להסברה מעין זו, עוברים שינויים מרחיקי לכת בחייהם. עלינו להעמיק בהסברת השכר ועונש, מפני שהיא מהווה בסיס יציב ליראת שמיים איתנה, ואילו חסרון העמקה בהסברה זו עלול להוביל לכפירה, חלילה. על אף כל זאת, ולמרות שהסברה זו היא נצרכת, אין להסתפק רק בה.

מעל מדרגת השכר ועונש ניצבת מדרגת ה'אכפתיות', המכוננת מערכת יחסים של אכפתיות ותשומת לב למצב של ריחוק בינינו לה' יתברך. מדרגה זו מבטאת את האהבה שלו יתברך אלינו, ומולידה ממילא את אהבתנו אליו, כאהבת בן להוריו. מערכת יחסים מעין זו, המושתתת על אכפתיות וכבוד הדדי, מהווה מענה אמיתי ופנימי לקשיים ולמשברים הפסיכולוגיים והנפשיים שאנו מתמודדים עימם בייחוד בדורנו.

ההסברה בדרך האהבה והאכפתיות באה לידי ביטוי בפריחת תורותיו של ר' נחמן מברסלב, והשפעתם הנרחבת.

אולם מעבר למדרגה זו של האכפתיות, מערכת היחסים העמוקה שצריכה להתכונן בין הקב"ה לכנסת ישראל, היא מערכת כזו המושתתת על יסודות עמוקים של 'אמון הדדי' בין שני הצדדים[2].

עלינו ללמוד לתת בתוכנו מקום לכל שלושת המדרגות הללו, ולהפנים באישיותנו דרגות אלו ביחסינו עם ה' יתברך. כאמור, אין לפסוח על מדרגת השכר ועונש ויש להעמיק בה. מלבד זאת, עלינו ללמוד ולפתח בתוכנו את מדרגת האכפתיות, הקשר החם, העידוד והחיזוק ביחס לכל ריחוק בתוכנו, ואף מחוץ לנו. מעל לכל זאת, ובייחוד בימי המשתה והשמחה, עלינו להציב לנגד עינינו כיעד ומטרה את מדרגת האמון, שלמעלה מכל זאת, אשר עתידה לכונן מערכת יחסים של דבקות שלמה ועמוקה, "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".

 

---

[1] ר' יוסף אלבו בספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק ל"ז.

[2] חלוקה זו, לשלוש המדרגות, יש בה מענה חלקי לשאלת ההחזרה בתשובה בימינו, המתחוללת בעוצמה רבה בקרב אנשי ש"ס, ובקרב חסידות ברסלב, אך בעוצמה פחותה בקרב אנשי הציבור ה"דתי-לאומי". תלמידי החכמים המנהיגים את הציבור שלנו, הולכים בדרכו של מרן הרב קוק ועל כן, מדריכים בדרך של אמון. לפי דרך זו, יש לחכות שהתשובה תבוא מצד הרצון העצמי של הרחוקים, מפני שהכפירה צריכה למצות את עצמה מצידה ומתוכה.

פרשת וירא - הקשבה אמיתית לך ולאחר

הקשבה אמיתית לך ולאחר

"זוהי ארץ בה לכל אזרח זכות לומר את דעתו, אך אין בה חוק המחייב מישהו להקשיב" (אפרים קישון, זוהי הארץ שלי)

כאשר אברהם אבינו רוצה ללמד סנגוריא על אנשי סדום, אולי יש חמישים צדיקים בעיר אולי יש 45 צדיקים בעיר, ה' לא קוטע את דברי אברהם ואומר לו: שמע, בעיר אין אפילו תשעה צדיקים. ומדוע? אומרים בעלי המוסר, מכאן שה' רצה ללמד דרך ארץ שאדם בא לבקש ממך דבר, אף שאינך יכול לעזור לו, תשמע אותו עד הסוף ואל תקטע את דבריו.

היה פעם באמריקה בית כנסת גדול מאוד, שהרב שכיהן שם היה כבר יהודי זקן. בשעה טובה הוא הגיע לגבורות ופרש לגמלאות, והקהילה חיפשה רב חדש שינהיג את הקהילה. רבנים רבים שלחו קורות חיים והציגו מועמדות לתפקיד. מכל ההצעות בחרו נציגי הקהילה שני רבנים שהגיעו לקו הגמר. הזמינו אותם להתארח בקהילה בשבת, את שניהם באותה השבת. הדרשה שהם יישאו לפני הציבור היא זאת שתכריע את הכף.

את שני הרבנים המתחרים שיכנו באותו בית מלון, חדר ליד חדר. שני הרבנים היו טיפוסים הפוכים אחד מהשני, אחד מאורגן ומסודר, כל דרשה הוא הכין במדויק, כתב על נייר ואפילו סימן לעצמו איפה להשתעל ולכחכח בגרונו. ואילו הרב השני היה ספונטני, הוא הכין רק בערך, ממש בגדול, את הדרשה.

הרב הספונטני נח על המיטה שלו לפני שבת, בזמן שהקפדן עמד מול הראי והתאמן. הוא חזר על כל הדרשה, עם כל הפאתוס והדרמה, כמו שצריך. הרב השני שמע שהמתחרה שלו מתכנן לשאת דרשה ממש מיוחדת ויפה על פרשת השבוע. מצאה הדרשה חן בעיניו, והוא לא בזבז זמן. לקח עט ודף, ורשם מילה במילה את כל מה ששמע מעבר לקיר...

למחרת, ביום שבת, הרב הספונטני הלך לגבאי ושכנע אותו לתת לו לנאום ראשון. הוא עמד לדבר ונשא את הדרשה של הרב השני. בהתלהבות גדולה וברטוריקה משובחת הוא חזר בדיוק על מה ששמע אתמול מעבר לקיר. המתמודד השני האדים, החוויר והחליף צבעים. הוא היה נבוך לגמרי ולא ידע מה לעשות.

הרב סיים את הדרשה המרתקת, כולם מחאו כפיים בהתלהבות, והזמינו את הרב השני לעלות. "ריבונו של עולם, מה אני עומד לומר?"... פתאום עלה לו רעיון. הוא עלה לבימה, ואמר: "יש שני סוגים רבנים. יש רב שהמעלה שלו היא לחדש, לומר דברים חדשים שלא נשמעו אף פעם, רב יצירתי אורגינלי. אבל יש רב מסוג אחר, כזה שהכוח שלו הוא בהקשבה. היתרון שלו זה היכולת  לשמוע. הרב הקודם שאתם שמעתם, גדול כוחו בחידושים ובמקוריות. אבל הגדולה שלי היא בהקשבה, אני מסוגל להקשיב לאנשים, לקלוט אותם ולהבין ללבם. הנה, אני מוכן ורוצה להראות לכם, כאן ועכשיו, כמה כוח ההקשבה שלי גדול. אני הולך לחזור על הדרשה של הרב הראשון מילה במילה"... והוא חזר בשטף, בדיוק מופלא, על הדרשה שנשא הרב שלפניו.

אחרי שחברי הקהילה התרשמו מהשבת במחיצת הרבנים הטוענים לכתר, התקיימו הבחירות. ומי נבחר? כמובן, הרב שיודע להקשיב.

במשלי נאמר "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב,כה), לפי אחת הדעות בגמרא הפירוש של 'ישחנה' הוא מלשון שיחה "ישיחנה לאחרים" (יומא עה.).

כאשר האדם משוחח על דאגותיו עם הזולת, הוא לפתע מרגיש הקלה ושחרור. לפעמים אין הוא זקוק בהכרח לעצות, אלא עצם הידיעה שיש מישהו שמקשיב לו ומאפשר לו לבטא את תחושותיו, מסייעת לו למצוא בתוכו את הפתרונות לדאגותיו ואת האומץ להתמודד עם פחדיו.

מספרים על רבי אריה לוין, שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לרבי אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם?, מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד. ענה לו רבי אריה: "אני לא עושה להם שום דבר אני רק מקשיב להם…" (מתוך: "האומנם פיקוח נפש?' / דוד חייא בן יוסף).

גמרא (עירובין יג:): "אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

שלמה המלך מבקש מה': "ונתת לעבדך לב שומע... לשפוט את עמך הכבד הזה" (מלכים א,ג) ואע"פ שהשמיעה תלויה באיבר האוזן ולא בלב, רואים מכאן שלשמוע אינה פעולה טכנית אלא היא נעשית עם לב עם רגישות, לשמוע לדברי החבר.

תלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק ג דף כא): "רבי אבא בשם רבי ינאי – התובע והנתבע משיב והדיין מכריע, אמר רבי סימון, צריך הדיין לשנות טענותיהן (ז"א: לחזור ולסכם את דבריהם של שני הצדדים) שנאמר: ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וגו' (מלכים א, ג)". וכך נפסק ברמב"ם (הלכות סנהדרין כא,ט), בטור ובשולחן ערוך (חו"מ יז,ז). ובספר מאירת עיניים (שם ס"ק טו) הסביר את הדבר: "נראה פשוט שצריך לשנותן לפני בעל הדין מייד אחר שטענו, בעוד שעומדים הבעלי דינים לפניהם וקודם משא ומתן של הדיינים. וסברא הוא, כדי שיהא נוח דעת בעלי הדינין ולא יעלה על ליבם שמא הדיינים ישאו ויתנו בדין ולא הביאו טענתן, ואחר שיסכימו על הדין שוב לא יחזרו בהן. ועוד, שמא באמת הדיינים לא עמדו היטב על דברי טענתן, ובשנותן לפני הבעל דין יעוררו אותן לומר כה וכה היו טענותיהם".

הרב מוסקאטו ז"ל: "אם היה אפשר לאדם לעלות השמימה לראות בצבאות מעל סדרם וישרם לא היה מתענג בהשגתו עד שובו הנה לספר לחברו את המראה הגדול ההוא, ולהם ייתן אומר המבשר צבא רב, בגופים היקרים ההם עם פלאי פלאות נעשו במלאכתם הכי נכבדת". (מתוך דברי מוהר"ר הרב יהודה כהן בהסכמה לספר "קצות החושן").

רואים  מכאן איזה עונג עצום יש לאדם המספר את חוויותיו לחבר, עד שאפילו אם יעלה לרום השמים ויראה את המלאכים ואת כל מראות האלוקים לא יהיה לו עונג עד שישוב לעולם החומר ויספר זאת לחברו.

העונג הזה מתעצם שבעתיים כאשר האדם השומע אותו מעודדו לדבר ומקשיב לו ברוב קשב,איזה חסד עצום עושים כאשר מקשיבים ליהודי. ובפרט שאותו אדם המדבר נמצא במצוקה ושופך את לבו לפני חברו.

הקשבה פנימית:

הרב נחמני זצוק"ל: שמיעה זו הבנה מהותית על דברים שאין ביכולתך לעמוד על טיבם בראיה בלבד!

הקשבה אמיתית אינה רק למילים עצמן, אלא למה שמתנגן מאחורי המילים.

בערב פסח הגיע נפח יהודי לשאול את הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בהיותו רב קהילת סלוצק, האם מותר לקיים מצוות 'ארבע כוסות' בליל הסדר בחלב? הרב לא השיב על השאלה אלא אמר לאשתו לתת לאותו יהודי עשרים וחמישה רובל. "מדוע לתת ליהודי סכום כסף גדול כל כך?" שאלה אותו אשתו "והרי בדרך כלל שלושה רובל מספיקים לקנות יין?". הרב השיב ואמר "מי ששואל אם יכול לקיים את מצוות 'ארבע כוסות' בחלב, סביר להניח שאין לו גם בשר לסעודה ולכן יש לספק לו את שאר צרכי הסעודה" (הראשון לשושלת בריסק, עמ' 175-172).

רבי משה מקוברין הגיע פעם אחת לחצרו של האדמו"ר מאפטא והתבונן בהכנותיו לשבת. הרבי נכנס לבית המדרש והתחיל לקרוא את שיר השירים בהתלהבות ובדבקות, לפתע נפתחה הדלת ויהודי כפרי התפרץ פנימה והתחיל לצעוק "הפרה! הפרה!" והסביר שהפרה שלו מתקשה להמליט והוא זקוק לעזרה. להפתעתו של רבי משה מקוברין, הרבי הפסיק לומר את שיר השירים ופנה להרגיע את היהודי הכפרי. הרבי בירך אותו להצלחה והציע לו לגשת לווטרינר בקצה העיירה. לאחר שהכפרי הלך, רבי משה מקוברין שאל את האדמו"ר "מה חידשת לאותו יהודי כפרי וכי לא היה יודע שכאשר פרה מתקשה להמליט הולכים לווטרינר? והאם זו סיבה להפסיק לקרוא את שיר השירים שחשוב כקודש קודשים?".

"האם באמת שמעת מה שהיהודי צעק אלי?" שאל אותו הרבי. "בודאי" השיב רבי משה מקוברין "הכפרי צעק 'הפרה, הפרה!' " אמר לו הרבי: "אם כך, סימן שלא שמעת טוב. היהודי צעק 'רבי! אנא קרב אותי אליך, אני זקוק כל כך לקדושה ולרוחניות!' ".

"אכן, זה לא מה שהיהודי צעק, אך זה מה שהוא שידר, היהודי הפשוט חיפש את קרבת הרבי, ועל מה יוכל לדבר אתו? האפשרות היחידה שהייתה לו ליצור קשר עם הרבי, היא באמצעות עיסוק בצורכי היומיום שלו. אך המילים הללו שידרו מסר מעבר למה שנאמר".

הסיפור על המשפחה שאמרה שאורי חסם להם את החניה והלימוד זכות שלי...

הקשבה מעשית:

מהי הגישה הנכונה המאפשרת אקלים נוח להקשבה?

א. אמפתיה = המוכנות והיכולת שלך להכניס את עצמך לנעליו של הזולת ולראות את מצבו דרך עיניו הוא.

ב. סבלנות =  רצון אמיתי לשמוע את דברי הזולת עד הסוף בלי לקטוע את דבריו.

ג. פתיחות ויכולת הכלה = נכונות לקבל את עולמו של הזולת ( תרבותו חייו, עיסוקיו, אישיותו צורת חשיבתו ועוד) אף שזה שונה מעולמך.

ד. ניטראליות = נטרול האגו  העצמי, עכשיו אני כולי למען החבר, את אישיותי אני שם בצד, וכולי דרוך לשמוע את סיפורו של החבר.

ה. הכרה בייחודיות[1] = ראיית הזולת כאישיות נפרדת וייחודית בעלת זהות משל עצמה.

ו. יכולת העצמה =  זיהוי נקודות החוזק באישיותו של החבר והעצמתן. להדגיש לחבר את הנקודות הטובות שלו.

ז. אמונה = לתת לזולת ביטחון ביכולותיו הפנימיים, אמונה בעולם הפנימי שלו, ביכולת שלו להתמודד עם קשייו ורגשותיו, לתת לו אמונה שיש בכוחו לפתור את בעיותיו באופן עצמאי קל ופשוט.

חסמי תקשורת הם כל הדברים המפריעים לדובר לזרום בשיחתו, הם חוסמים את הדובר ומורידים לו את המוטיבציה לדבר , לעיתים התנהגויות או אמירות בלתי מכוונות ולא מודעות של האדם המקשיב יכולות לחסום את קלחת השיחה של החבר המדבר איתנו, לדוגמא :

א. הבעת ביקורת – אני חושב שטעית בגדול ועליך לבקש סליחה מהמנהל.

ב. שאלות אישיות מדי – אבא הרביץ לך פעם.

ג. הפרעות חיצוניות – סלולארי מצלצל, התעסקות עם ניירת, רעשים או מוסיקה הבאים מבחוץ.

ד. התנשאות ויהירות = כאשר תהיה בגילי ותרכוש ניסיון וחוכמת חיים , אז תבין.

ה. לגמור משפטים של השני = מתפרש כחוסר סבלנות של השומע לשמוע את החבר עד סוף דבריו.

ו. הטלת אשמה = כנראה , שאתה לא מבין שאתה אחראי על כל הבלאגן שנעשה כאן.

ז. הטפת מוסר=  התנהגותך ממש ילדותית.

ח. דיאגנוזה שגויה  = אני מבין שאצלכם במשפחה כולכם...

ט. מתן הוראות או עצות = לדעתי , אתה צריך לעבור בית ספר.

י. ציניות או לעג = מה חשבת שאתה תתפרע ותצעק והחבר יישב בחיבוק ידיים.

יא. שיפוטיות = רק אנשים חסרי חוט שדרה כמוך יכולים לעשות מעשה כזה.

יב. הבעת ביקורת = אני במקומך, הייתי אומר "לא" ועוזב אותם לנפשם...

כיצד נעודד את הזולת לדבר עימנו?

א. עידוד = כאשר אנו מקשיבים לחבר עד הסוף, אנו בעצם מעודדים אותו להמשיך ולדבר ולספר על עצמו. מידי פעם אנו משחילים מילה או קטעי משפט כדי להראות שאנו משתתפים בדו שיח אך רוב הזמן עלינו לשתוק ולתת את רשות הדיבור לחבר.

שימו לב כי 93% מהתקשורת הבין אישית נעשית באמצעיים לא מילוליים: שפת גוף  עוויות הפנים, רק 7%מהתקשורת נעשית באמצעות השפה ותוכן השיחה.

ב. שחזור/שיקוף  = חזרה על דברי החבר חזרה כמו "הד" על תוכן הדברים שהשמיע החבר. באותם מילים שהוא השתמש , בלי להוסיף פרשנות , פרטי הדברים כהוויתם. המטרה היא- להראות למדבר ששמענו אותו הבנו את דבריו בלי להחסיר אף פרט, והבנו את המסר שהוא רצה להעביר אלינו.

שחזור דברי החבר מעורר דיוק והעמקה , מונע חוסר הבנה ומאפשר תיקון טעויות, השחזור מונע חזרה מיותרת על דברים ובך הכול מקצר את השיחה ( בדרך כלל שהדובר מרגיש שלא הבינו את דבריו כהלכה הוא חוזר שוב ושוב על דבריו ואף משתמש באותן מילים..

באמצעות השחזור המדבר נעשה יותר אחראי למילותיו ודיוק בדבריו כי הוא יודע שמקשיבים לו ועוקבים אחריו, מה גם שדרך הטכניקה הזאת של השחזור ניתן לכוון את הדובר לכיוונים מסוימים.

ג. שיקוף רגשות =התייחסות לרגשות שמביע הדובר בין הביע זאת בגלוי: "אני פוחד מ.." ובין אם הביע זאת באופן סמוי: "הבן שלי עדיין לא חזר מהת"ת , איפה הוא יכול להיות?". אני החבר השומע נהיה כמו מראה ומשקף לחבר את רגשותיו באופן מלא וברור כפי שבאו לידי ביטוי בדבריו אלי.

המטרה – לזהות את עולמו הפנימי הרגשי של החבר, להבהיר למדבר את רגשותיו ולהראות לו שאנו מרגישים את רחשי ליבו והרגשותיו.

לדוגמא: אני מרגיש שאתה די לחוץ ממכתב הפיטורין שקבלת, נראה כי אתה מרגיש ששוב לא יקבלו אותך לעבודה , האם הבנתי נכון את דבריך?

ד. שאלות הבהרה = יש לשאול את הדובר שאלות, כדי שירחיב את הנושא שעליו הוא מדבר, יש להשתמש בשאלות פתוחות שאינן מזמינות את השואל לענות עליהן בקצרה ובאופן חד משמעי  "כן" או "לא", ע"י שאלות אלו החבר יהיה הדובר העיקרי של השיחה ובכך נקבל מידע נוסף. לדוגמא : "ספר לי יותר כיצד אתה רואה את העניין ..." או " נסה לעזור לי להבין יותר טוב את המצב בו ... " או למה אתה מתכוון כאשר אתה אומר ..".

דוגמא נוספת: במקום לשאול: "מדוע לא הגעת השבוע ללימודים". ניתן לשאול: "האם תוכל לספר לי מה הביא אותך להגיע למצב בו נעדרת מהלימודים במשך שבוע ימים?

כמו כן אין לשאול שאלות שהתשובה ידועה מראש. לדוגמא: ודאי היה לך קשה במבחן בתורה, אלא עדיף לשאול: תן לי להבין איך הרגשת לגבי המבחן בתורה ?

יש להימנע משאלות הפותחות במילים "למה ?" או " מדוע?" , שאלות אלו משדרות שיפוטיות ומעוררות התנגדות . עדיף להשתמש בשאלות הפותחות במילים "מה ?" או"איך ?"  במקום לשאול " למה עשית כך או כך "?   אפשר לשאול : " איך אתה מסביר את התנהגותך בקשר ל...?".

ה. מסגור = סיכום מחדש של תוכן דברי החבר ושיקוף רגשותיו , אך הפעם במילים שלי ובנוסח שלי, ובכך לעצב מחדש את תוכן השיחה. הבעיה של הרבה אנשים הפונים לייעוץ הוא חוסר יכולת לארגן את עולמם הפנימי, המסגור והעיצוב מחדש של דבריהם, מכניס את תוכן דבריהם לתבניות בהירות ומובנות. תבניות סיכום אלו נותנות לדובר תחושה של מוכרות, ומאפשרות שליטה ובקרה על עולם הרגשות אף בדברים שהוא עצמו אינו מודע להם.

ו. האמירה שלי = חוות דעתי האישית על הנושא עליו דיבר החבר, אין למהר ולתת עצה לנועץ, יש תחילה לשאול אותו מה נראה לך האפשרויות שאתה יכול להציע כדי לפתור את הקושי עליו דברת?. נרשום את האפשריות ונדון על כל פתרון על כל היבטיו, יתרונות וחסרונותיו ומה הכי מתאים לדובר כאשר הנועץ יציע רעיון ויחליט לקבל אותו  יהיה לו יותר קל לקבל זאת מבחינה רגשית וגם יהיה יותר קל ליישם זאת , כי לא הנחיתו לו רעיון והכריחו אותו לבצע זאת אלא זוהי בעצם החלטתו ומסקנתו האישית. במקרה ועדיין הנועץ מתלבט או שהוא קטין ואינו בשל לקבל החלטה , עלי לבקש את הסכמתו להציע פתרון ולשאול אותו אם זה נראה לו רעיון טוב.

הקשבה לקב"ה:

דיברנו על אמנות ההקשבה, אבל יש אמנות גדולה עוד יותר: להקשיב לקדוש ברוך הוא.

לפעמים הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בצורה שלא כל כך מובנת לנו או מקובלת עלינו. אם משהו מפריע לנו לקיים מצוות או מעכב אותנו מלהתקרב לקדושה, זה לא מסתדר לנו. זה הרי לא ייתכן, לא הגיוני. וכאן צריך לדעת להקשיב. לחשוב מחדש. ה' סוגר לך דלת אחת, כדי שתלך ותפתח דלת אחרת.

על הנקודה הזו אפשר ללמוד מסיפור נפלא על האחים הקדושים, ר' זושא ור' אלימלך. הם היו אחים, אבל לא סתם אחים. הם היו מחוברים בלב ונפש. לפני שהם התגלו בתור צדיקים גדולים, הם היו מסתובבים ונודדים מעיר לעיר ומכפר לכפר בתור אנשים עניים. הם לקחו על עצמם סדר עבודה כזה של נדודים וגלות, כדי לכפר על העוונות של עם ישראל.

פעם אחת הם חיפשו באיזו עיר מקום להניח בו את הראש אבל לא מצאו. הם נכנסו לבית הכנסת ושכבו על הספסל. בדיוק באותו זמן הסתובב באזור יהודי שבא לגייס כספים. הוא כנראה לא בורך במידות מזוככות כל כך, וכשהוא ראה שבאו עוד שני "שנוררים" קבצנים, הוא בנה פלפול הלכתי שלם למה הם עוברים על הסגת גבול. הוא בעצמו לא יכול לזרוק אותם, אז הוא הזעיק את המשטרה. הוא אמר להם שבאו שני זקנים לא מוכרים לבית הכנסת, הם מסתובבים בלי ניירות ומעוררים חשד. באו השוטרים לבדוק במה מדובר, וכמקובל באותה תקופה באותם מקומות, דבר ראשון לקחו אותם למעצר. אחר כך כבר יבדקו מה לא בסדר.

וכך האחים מוצאים את עצמם עצורים. מכניסים אותם לאולם, שלושים רוסים שיכורים מתגוללים שם. והם תופסים איזו פינה צדדית ושוכבים שם בשקט. ככה הם בילו את הלילה.

ר' זושא מתעורר בבוקר, מביט על אחיו ר' אלימלך, ורואה שהוא בוכה. ר' זושא מכיר את אחיו, הוא יודע שהוא אדם שמח תמיד. הוא יודע גם שאחיו מבין שהכל בהשגחה פרטית, ולכן כנראה לא על המעצר הוא בוכה. אז הוא שואל אותו: "ר' אלימלך, מה קרה? למה אתה בוכה?". מרוב בכי, ר' אלימלך אפילו לא היה מסוגל לענות. הוא רק סימן והצביע לכיוון קצה החדר.

ר' זושא מסתכל לכיוון שאליו הפנה אחיו את האצבע, ושם הוא רואה את הדלי שהיה מיועד לצרכים של העצורים. ר' זושא מיד הבין למה אחיו בוכה ועצוב כל כך. על פי ההלכה, אסור להתפלל ליד כלי שמיועד לשירותים. ר' אלימלך מצטער וכואב שהוא לא יכול להתפלל שחרית ולעבוד את ה'.

אומר ר' זושא לאחיו הצדיק: "ר' אלימלך, ר' אלימלך! לא אתה בוחר את עבודת ה' שלך. אותו בורא שציווה אותנו להתפלל כל יום, הוא זה שאמר לא להתפלל במצב כזה. ר' אלימלך! למה אתה בוכה? הרי גם לא להתפלל במצב כזה, גם זה עבודת ה'! תשמח שנפתחה לך דרך חדשה בעבודה. הוא ציווה לא להתפלל במקום כזה, ואתה באמת לא מתפלל במקום כזה".

ר' אלימלך שומע את הדברים, מהרהר בהם, ומיד מבין את המשמעות והעומק של הדברים שאמר אחיו. הוא שם את ידו על הכתף של ר' זושא והם מתחילים לרקוד, בשמחה עילאית של דבקות. הם עובדים את ה' בדרך חדשה!

שלושים הרוסים השיכורים רואים שני זקנים מניחים יד על כתף ופותחים במחול של שמחה, אז גם הם מצטרפים לריקוד, קופצים ומחוללים...

הסוהרים מבחינים במתרחש, ומביטים במחזה בתימהון גמור. הם לא רגילים לראות שמחה מתפרצת בין כתלי הכלא. הדלת נפתחת, נכנס הסוהר, תופס את אחד השיכורים בצווארון, מטלטל אותו ושואג: "מה קורה פה? מה פשר השמחה והריקודים?". אף אחד לא שומע אותו, מרוב רעש ובלגן... והאיכר עונה לו: "אין לי מושג. זה לא אני, זה הם. שני הזקנים האלה קמו בבוקר, הצביעו ודיברו על דלי הצרכים, והתחילו לרקוד".

"הבנתי הכל", אמר הסוהר. "הם שמחים שיש להם לפחות מכל להתפנות בו ולעשות את צרכיהם. אני כבר אראה להם מה זה. עכשיו ניקח להם גם את זה, נראה אותם שמחים!". לקח את הדלי איתו, ויצא החוצה בכעס.

ור' זושא פונה לאחיו ואומר לו: "תראה מה כוחה של שמחה, תראה מה היא פועלת. רק שמחנו, וכל המניעות והעיכובים התבטלו מאליהם. 'כי בשמחה – תצאו', השמחה שלנו שברה את כל המחיצות. עכשיו אנחנו יכולים לגשת להתפלל ביישוב הדעת. ואם כן, עכשיו אנחנו צריכים לשמוח עוד יותר". והם פצחו בריקוד חסידי סוער עוד יותר.

ביאור הגר"א (משלי ד,א): "שמעו בנים מוסר אב - שמעו משמש לג' לשונות. הא' לשון קבלה כמו השומע ישמע והחדל יחדל והיה אם שמוע גו'. הב' לשון הבנה כמ"ש כי שומעים אנחנו. והג' הוא לשון שמיעה כמשמעו ובו נכלל לשון הקשבה כי הוא ג"כ שמיעה רק בהטיית אוזן יותר בכדי להבין וזהו שמעו מוסר אב תקבלו מוסר אב".

---

[1] בספר 'ועלהו לא יבול' על הגרש"ז אוירעבאך מובא שלעיתים הגרש"ז השיב על אותה שאלה בתשובות שונות לאנשים שונים. הרב אברהם דב, בנו של הגרש"ז מסביר מדוע: "עוד תדע כי דרכו של אבא להלוך כנגד רוחו של כל אחד, ובטוחני שיש דברים שלך אמר כך ולפלוני אמר אחרת, וגם בצורה אחרת" (ועלהו לא יבול א', עמ' יח). וכך כתב עליו תלמידו המובהק, הרב אביגדור נבנצאל: "סתירות בדברי אדמו"ר זללה"ה תיתכנה מסבות שונות, כפי שציין כתר"ה: פעמים שענה לשואלים שונים תשובות שונות לפי המתאים לכל אחד ואחד..." (שם עמ' ט"ז). הגרש"ז ידע להבין את נפש השואל, הוא ידע לאבחן מאיזה מקום השאלה מגיעה וידע להתאים את התשובה לאדם.

ר' מאיר בעל הנס ופסח שני

ר' מאיר בעל הנס ופסח שני

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל: 

(הרב שר וכולם עונים:) אפתח פי ברינה, בשיר ונגינה. לכבוד זה התנא, הוא רבי מאיר.

בתוך הסעודה אנחנו נדבר על רבי מאיר, אחרי שנדליק את הנר לכבוד רבי מאיר. אבל עכשיו, לפני שנוטלים ידיים ועושים סעודה, נדבר על היום הזה מצד אחר.

היום הזה י"ד באייר. בי"ד בניסן הקרבנו קורבן פסח, זה זמן של קורבן פסח. והיום זה נקרא פסח שני, מקריבים קרבן פסח גם כן. מי? מי שהיה בדרך רחוקה, או שהיה טמא, ולא הקריב קרבן פסח ראשון – מקריב בפסח שני קרבן, והוא גם עושה את זה על מצות ומרורים. 

אז מה זה העניין של פסח שני? שמעו רבותי, מי שהיה בדרך רחוקה, או חס ושלום היה טמא. אנחנו לא רוצים לדבר על אנשים טמאים, אנחנו כולנו טהורים, אנחנו כולנו אנשים טהורים, צדיקים, קדושים. אני לא יכול לסבול לשמוע שיש יהודי טמא. יהודי טמא? אבל הלשון 'טמא' הוא גם לשון 'סתום'. כמו טוֹמְטוֹם, טום זה סתום, טמא מלשון סתום. לא היה לו בראש, הראש שלו נסתם, הלב שלו לא התרגש. אז בפסח ראשון – היה בדרך רחוקה, היה במקום רחוק מאוד ולא הרגיש את ההתעוררות של פסח ראשון, והבן אדם הזה ישן ולא התעורר. 

הקב"ה נתן לו עוד אפשרות, פסח שני, היום. אז אם כן מורי ורבותי, לפסח שני יש משמעות עצומה לכל אחד מאיתנו, שיש אפשרות לאדם להתעורר בכל העניינים של פסח. אם לא הספקת להתעורר ולעשות מה שצריך אז – אתה יכול להשלים עכשיו. זה נקרא פסח שני.

וכל שכן מי שהתעורר בפסח ראשון, יש לו אפשרות להוסיף מדרגה על מדרגתו. אם נגיד שמי שלא התעורר והיה בדרך רחוקה יעשה פסח שני, אז כל שכן – מי שהיה בפסח ראשון, מגיע לו לעשות גם פסח שני. לכן נוהגים לאכול מצות עבודת יד, כל אחד יקבל חתיכה מיוחדת בע"ה. אז נעשה קודם כל את נטילת הידיים, ונשב נסעד קצת, אחר כך נדליק את הנר ונביא את רבי מאיר בעל הנס לפה. על ידי הדלקת הנר, נביא לפחות איזה ניצוץ מטבריה. אתם יודעים עכשיו בטבריה, אווו, מדורה עד לב השמיים, ורוקדים ושרים ושמחים בהילולה של רבי מאיר בעל הנס.

האר"י הקדוש העיד שכשהוא בא מצפת לטבריה עם התלמיד שלו רבי חיים ויטאל, אמר, אני רואה את רבי מאיר בעל הנס קבור עומד (שער הגלגולים הקדמה ל"ז). 

אתם יודעים, כתוב "יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (ישעיהו נ"ז ב'). כשקוברים את המת, קוברים אותו שוכב, שינוח. רבי מאיר בעל הנס אמר אני לא יכול לשכב לנוח, עם ישראל עוד לא נגאל, יש צרות בישראל, אני מוכן להצטער, להיות קבור עומד, כדי שזכותי תעמוד לכל ישראל לכל הדורות. זה לא דבר לחינם רבותי. 

זכותו של רבי מאיר עומדת על כל יהודי ויהודי. לכן, אנחנו עכשיו מדליקים את הנר הזה, אב רחום וחנון, אנחנו מיחדים, להדבק נפשא בנפשא, רוחא ברוחא, נשמתא בנשמתא, ברבי מאיר בעל הנס ולהביא אותו לפה. כדי שנדרוש מדבריו ונלמד מאורחותיו.

ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו. אב רחום וחנון, אַי אַי אַי. מורי ורבותי, רבי מאיר בעל הנס היה מנהיג של עם ישראל אחרי רבי עקיבא. כשרבי עקיבא ראה שימיו ספורים, ורצה להפטר מהעולם, כינס את כל תלמידיו ומינה את רבי מאיר להנהיג את העולם (ירושלמי סנהדרין ו' ע"א).

רבי, רבי יהודה הנשיא, שהוא כמו משה רבנו, הוא הרבי של כל ישראל, אמר, האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי (עירובין י"ג ע"ב), זה מה שאני יותר חריף מחברי, זה בזכות שראיתי את רבי מאיר מאחוריו. כשרבי מאיר לימד, רבי ישב מאחורה, עוד היה קטן. ואמר, אם הייתי רואה אותו מלפנים, אוהו, איזה חכמה היתה לי. רק לראות את רבי מאיר.

רבי מאיר היה מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה. והיתה גזרה קשה מאוד, אוי לו למי שילמד תורה, אוי לו למי שיניח תפילין. ורבי מאיר היה מקהיל קהילות ברבים, מאיר עיני ישראל. בגמרא כתוב (עירובין י"ג ע"ב), השם שלו היה נהוראי. ולמה קראו לו מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ויש מאמר אחר בגמרא, שקראו לו מאיר ולמה קראו לו נהוראי? שמנהיר עיני חכמים בהלכה. אז יש לו שני שמות, מאיר ונהוראי.

אנחנו אומרים רבי מאיר 'בעל הנס'. מאיפה נדבק לו העניין הזה, רבי מאיר בעל הנס? מאיפה נדבק לו היסוד הזה של 'בעל הנס'? תשמעו טוב. פעם אחת גזרה עליו מלכות רומי גזרה, לתפוס אותו חי או מת (עבודה זרה י"ח ע"ב). שמו את התמונה שלו בכל הרחובות, ואמרו מי שיתפוס אותו, יקבל מליון דולר. פששש, כולם מחפשים את מי שבתמונה הזו, מי זה הבן אדם הזה? וכתוב מעשה, שרבי מאיר יצא מבית המדרש לבית, או לאיזה מקום אחר, וראהו קסדור, שוטר אחד, הסתכל עליו וראה שזה בדיוק התמונה. רדף אחריו לתפוס אותו חי או מת. ראה רבי מאיר שהמצב קשה מאד. מה עשה? רץ רץ מהר, נכנס לשוק, לשוק של העיר. בשוק הזה מה יש? אני לא רוצה לדבר, אוי ואבוי, היה שם מקום של... אני לא רוצה להגיד, אתם יודעים מה הכוונה שלי, השם ירחם. בתוך השוק יש מקום של נשים שהם לא בסדר, נשים מופקרות. נכנס לשם רבי מאיר, והשוטר אחריו. פתאום מה השוטר רואה? יצאה אחת, הראש של כולן, וחיבקה אותו ואמרה לו חיכיתי לך. אמר הקסדור אווו, זה לא יכול להיות רבי מאיר, זה סתם איזה פושע, זה לא יכול להיות, ועזב אותו. מי היתה אותה אשה? אליהו הנביא נדמה כמו אשה, ורבי מאיר הכיר אותו. נעשה לו נס. אלהא דמאיר ענני! בעל הנס!

אשתו קראו לה ברוריה, פששש, אַי אַי אַי, ברוריה, דביתהו דרבי מאיר, אשתו של רבי מאיר. היתה תנא! היתה לה גבורה של תנא! היא היתה חולקת על תנאים. הגמרא אומרת (עירובין נ"ג ע"ב), מעשה ברבי יוסי הגלילי שהלך בדרך ופגש את ברוריה, ועמד בצומת של דרכים, ולא ידע לאן ללכת ימינה או שמאלה. אמר לה לברוריה, שאל אותה, "באיזו דרך נלך ללוד?" אמרה לו "גלילי שוטה", השם ישמור, התנא רבי יוסי הגלילי, אתם יודעים מי זה רבי יוסי הגלילי? תנא אדיר! היא אמרה לו אסור לך לדבר עם נשים, תקצר, למה הוספת עוד מילים? תגיד "באיזה ללוד?" מה אתה אומר "באיזו דרך נלך ללוד"? מה אתה מוסיף עוד מילים? לא כך אמרו חכמים (משנה אבות א' ה') אל תרבה שיחה עם האישה? – באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מה אתה, מרבה שיחה עם האשה? היא היתה תנא אדיר! היתה מניחה שתי זוגות של תפילין. ברוריה, היא לא היתה אשה, זה היה תנא.

ברוריה היתה בתו של רבי חנינא בן טרדיון, אחד מעשרה הרוגי מלוכה! אַי אַי אַי. פעם אחת שבו הרומאים את אחותה (עבודה זרה י"ח ע"א). אסרו אותה בבית האסורים. אתם יודעים מה זה אשה שיש לה רק אחות אחת, היא כל הזמן היתה אומרת לרבי מאיר, רבי מאיר מה יהיה עם אחותי? אחותי! אחותי! למה אתה לא עושה שום דבר? אחותי, אחותי, אחותי... אתם יודעים כשהאשה רוצה משהו, לא יועיל לבעל שום דבר, חור בראש היא עושה לו. בבוקר, בצהריים, בערב, אני צריכה את זה, אני צריכה את זה, והוא אומר די, אני אתן לה הכל, רק שיהיה לי מנוחה.

בקיצור, רבי מאיר לקח סוס, ולקח איתו כיס של זהובים, אמר לה אני הולך לשם, אם היא טהורה אני פודה אותה, אם חס ושלום היא נטמאה, היא תשאר שמה. הלך רבי מאיר בעל הנס, והביא איתו כמה ברנשים, וניסה לפתות אותה, לראות אם היא התפתתה לגויים. כל מי שבא, היתה אומרת לו אני עכשיו לא טהורה, והיתה שולחת אותו. אמר סימן שהיא טהורה, הלך לשומר בית האסורים, אמר לו אני אתן לך כיס של זהובים, תן לי אותה. אמר לו אבל מה זה יועיל? אחרי שתתן לי את הכיס של זהובים, אני אתן חצי לכל הממונים עלי, אבל אחר כך זה יגמר. יבוא פתאום הממונה על כל הממונים, ויבקש את השבויה מה אני אגיד לו? – אמר לו אל תדאג, אם מישהו ירצה לעשות לך רע, תגיד שלוש פעמים "אלהא דמאיר ענני", ואתה תנצל. אמר לו איך אני אדע שזה אמת? היה שם בבית הסוהר כלב סגור בכלוב שהיה רגיל תוקף אנשים, אמר תשחרר אותו ותגיד "אלהא דמאיר ענני", הוא לא יוכל לנגוע בך כלום. שחרר את הכלב ואמר "אלהא דמאיר ענני" והכלב ברח. אמר לו אתה רואה? זו סגולה מיוחדת! וכך היה. אַי אַי אַי, רואים מה זה זכותו של רבי מאיר בעל הנס.

עד עכשיו זו היתה הקדמה. מה אני רוצה להגיד עוד? רבי מאיר בעל הנס היה דרשן עצום. כשהיה דורש בליל שבת, הגמרא אומרת היה דורש שליש הלכה, שליש אגדה, ושליש משלים (סנהדרין ל"ח ע"ב). היה מרתק את כל העם, אנשים נשים וטף, גדולים וקטנים כולם היו מרותקים לדרשה של רבי מאיר בעל הנס בליל שבת (ירושלמי סוטה ה' ע"א). והיתה אשה אחת שהיתה הולכת קבוע לדרשה של רבי מאיר, כל ליל שבת. והיתה אומרת לבעלה, בעלי היקר, אתה מפסיד, בא איתי. הדלקתי את הנרות, בא איתי לדרשה. למה לך ללכת לבית הכנסת פה קרוב? עוד כמה צעדים, יש לך שכר פסיעות. בא איתי לרבי מאיר, תראה איזה דרשה טובה. הוא אמר לה תראי, אשתו כגופו, את שומעת בשבילי, זה כמו שאני שומע. אני עייף מהעבודה, תעזבי אותי, אני אתפלל פה קרוב, אני בא הביתה ומחכה לך.

באותה השבת רבי מאיר התעורר. היתה לו התעוררות, והאריך, והאריך, והאריך בדרשה עם משלים ועם הלכות ואגדות. והבעל מחכה ומחכה עם כוס הקידוש מוכן, עם הפיתות, עם הכל. הנרות כבו, לא היה להם כמו היום פלורוסנטים על חשמל, זה מה שהיה. נהיה חושך והבעל לא אכל. האשה באה, היה חושך בבית, אמר לה אַי אַי אַי, זה אשת חייל? ככה את עושה לי בשבת? עד עכשיו לא עשיתי קידוש! חושך! אני אראה לך מה זה! את לא תכנסי לבית שלי יותר, תצאי מפה! היא ספרה לו, מסכנה, אמרה לו תראה מה אני אעשה, לא רציתי לצאת באמצע, ורבי מאיר האריך בדרשה, מה יכולתי לעשות, אני לא אשמה. אמר לה את לא תכנסי הביתה עד שתירקי לו בפנים!

מסכנה, חס ושלום, רבי מאיר זה קודש קודשים! אם בעלה היה יודע מי זה רבי מאיר הוא לא היה אומר ככה. מה היא תעשה מסכנה, הלכה לשכנים. דפקה בדלת, הכניסו אותה, נתנו לה לישון. אמרה, עכשיו הוא בכעס, אולי עד מוצאי שבת הוא ירגע. השכנות נכנסו לדבר איתו, והוא צעק עליהן, אמר בשום אופן! יום ראשון נכנסו – כלום, עוד יותר גרוע. יום שני, יום שלישי. ראו שהבן אדם הזה מתעקש, אמרו לה שתי שכנות שלה, בואי נלווה אותך, נלך לרבי מאיר ונתייעץ איתו מה לעשות עם הבעל הזה.

הלכו והלכו עד שהגיעו לבית המדרש של רבי מאיר בעל הנס. רבי מאיר בעל הנס שרתה עליו רוח הקודש, וראה ברוח הקודש ששלוש הנשים האלה מתקרבות אליו. פתאום רבי מאיר באמצע השיעור אומר, אַי אַי, כואבת לי העין. אמר לתלמידים תלכו תחפשו אם יש איזה אשה שיודעת לחש, ללחוש לעין. בימיהם היה מקובל שמי שיש לו כאב בעין, כנראה שקרה לו משהו, עין הרע, אז צריך ללחוש לעין. וכשלוחשים אומרים כמה מילים ויורקים, ככה עושים.

אז רבי מאיר ראה ברוח הקודש מה קרה עם בעלה, והוא הכין את העניין שיהיה לה קל יותר, ואמר לתלמידים לכו תחפשו איזה אשה שתבוא ללחוש. אמרו לה שכנותיה, אַי אַי אַי, זו הזדמנות! מי שלוחש גם יורק, תעשי ככה ותבואי הביתה, ואנחנו נעיד בפני בעלך שעשית בדיוק מה שהוא אמר. האשה הזו היא תמה, כשהגיעה לרבי מאיר, אמרה לו רבי, אני לא יודעת ללחוש, לא יודעת כלום, סתם שלחו אותי לפה. אמר לה אף על פי כן, תעשי טפו והכאב של העינים יעבור. עשתה אחד ככה חלש. אמר לה לא, תעשי יותר חזק. והיא מתביישת ועושה קצת יותר. והוא אומר לה עוד, עוד, שבע פעמים. אמר לה רבי מאיר, לכי תגידי לבעלך, אתה ביקשת לירוק פעם אחת, ירקתי עליו שבעה פעמים. לכי הביתה.

כששמעו את זה תלמידיו, אמרו לו מה זה? אנחנו נביא את הבעל, נעמיד אותו, וניתן לו פלאקה, אתם יודעים מה זה פאלקה? בימיהם התלמידים יכלו לקחת את הבעל ולתת לו פאלקה (מלקות). אבל רבי מאיר אמר להם לא. תשמעו מה שאני אומר. 

הקב"ה בשביל להטיל שלום בין איש לאשה, מה הוא עושה? כשהאיש מקנא לאשתו ולוקחים אותה לכהן – לוקחים קלף, כותבים עליו פרשת סוטה שיש בה כמה וכמה שמות הוי"ה, ומוחים את זה על המים ונותנים לה לשתות. אמר רבי מאיר אם הקב"ה מוחה את שמו בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, מה אני רבי מאיר? אז ירקה עלי שבע פעמים, העיקר שיהיה שלום בינה לבינו. תראו איזה ענווה של גדולי ישראל! רבי מאיר בעל הנס, איזה עניו!

ומזה אנחנו לומדים כמה אדם צריך לשמור על שלום בבית. הכי חשוב בעולם זה שלום. כשאדם יש לו שלום בבית, כשהוא הולך לעבודה, הוא הולך בשמחה, הוא מצליח. אין הברכה מצויה אלא בזכות אשתו (בבא מציעא נ"ט ע"א). אם אדם מכבד את אשתו הוא מתעשר, אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו. כל אלה שיש להם נשים, אני מבקש מכם, תדעו לכם דבר אחד, אשה לא רוצה כלום, רק כבוד קצת. תן לה מילים טובות, קנית אותה. כל מה שאתה רוצה, הכל אתה תקבל. תן לה מילה טובה, זה הכל. מילה טובה, תעריך אותה, אוקירו לנשייכו.

ואלה שאין להם עוד אשה, תקבלו עליכם לכבד את הנשים טוב טוב, אז האשה תבוא מהר. למה? הנשים מחכות אבל הן פוחדות לקחת איזה אחד שהוא נראה פראי ונראה שלא יכבד אותן. אשה אחת, עשיתי לה שידוך עם איזה בחור, מפה דוקא, מהרצליה, אמרה לי הרב, הוא נראה יותר מדי חזק, אני פוחדת ממנו, רק ראיתי אותו – אני פוחדת. יש לו מראה קצת נוקשה. אשה היא צריכה עדינות, רכות, דיבור בנחת, דיבור של כבוד. כל הבחורים שיקבלו עליהם לדבר בכבוד, אז השם יזמין להם זיווג בזכות רבי מאיר.    

* * * 

ישר כח למיכל סלומון שתמללה שיחה זו.

פרשת חיי שרה - לקנות את הארץ ולגלות את הנשמה

לקנות את הארץ ולגלות את הנשמה

שתי[1] רמות של קשרי שייכות לארץ אנו מוצאים אצל אברהם.

כבר מרגע הגעתו של אברהם לארץ, הוא מסתובב בה לארכה ולרחבה, על פי צו אלוקי. בפעולה שיש בה מעין "חלוקת הארץ", מקבל אברהם את איזור ההר למחייתו, ואילו לוט מקבל את סדום ועמורה. אולם, זהו רק קשר השייכות הראשוני לארץ.

בפרשתנו, מתגלה קשר של שייכות חזק יותר, במעשה הקניין הראשון בארץ.

בניגוד למה שהתרחש עד כה, ועל אף ההבטחה האלוקית של ירושת הארץ, קונה אברהם את מערת המכפלה מעפרון החיתי בכסף מלא.

זוהי הפעם הראשונה שיש לנו אחיזה גמורה בארץ, מתוקף הקניין המתרחש בה.

מדוע דווקא כעת, עם מותה של שרה, מתעקש אברהם לקנות את מקום קבורתה בכסף מלא?

אברהם אינו מוכן להתפשר עם עפרון ולקבל את הקבר במתנה. נראה, כי לא נוח לאברהם לקבל מתנות. אמנם אברהם קבל מתנות מאבימלך, אך לבסוף נתן אותם לבני הפילגשים (רש"י בראשית כה,ו). גם לאחר המלחמה בארבעת המלכים, אברהם אינו מעוניין לקבל מאומה ממלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם". אף בפרשתנו, אברהם אינו מעוניין לקבל במתנה מעפרון את מערת המכפלה.

במתנה אכן יש גדר של קניין, אך בכל זאת, עדיין נשארת במתנה חלק מן הבעלות של הנותן אצל המקבל. כביכול, גמילות החסד שלו נתונה בתוך המתנה. באותו אופן, כאשר עני מקבל לחם לצדקה, אמנם מן הצד המשפטי הלחם שייך לו לגמרי, והנותן אינו יכול לחזור בו, אך מן הצד הנפשי, העני אוכל לחם שאינו שלו, "נהמא דכיסופא" (לחם של בושה). כיון שאין הקניין נעשה בתשלום, הדבר מצביע על תלותו של המקבל בנותן.

גם אברהם אינו רוצה להיות תלוי בעפרון ולקבל את מערת המכפלה במתנה. אברהם אבינו מעוניין לקשור קשר של דיבוק גמור בארץ, ועל כן רוצה לקנות את הארץ ללא כל תלות מאף אחד, בקניין מוחלט ובכסף מלא. ועוד, למרות שלכתחילה מבקש עפרון ארבע מאות שקל כסף בלבד, אברהם נותן לו בכסף "עובר לסוחר", בצורה המעולה ביותר, ועל אף שמקבל זיבורית, שהרי חברון כולה טרשים, אברהם נותן לו בעידית.

מרן הרב קוק זצ"ל (אורות, ארץ ישראל א):

"אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ".

ישנן דעות הטוענות כי ניתן להקים מדינה ליהודים בכל חבל ארץ המאפשר הקמת אוטונומיה וניהול חיים עצמאיים (אוגנדה למשל...).

לפי דברי הרב קוק, אין הדבר כך, כי באמת ישנה משמעות דווקא לארץ ישראל. הארץ "איננה קניין חיצוני לאומה", אלא בעלת קשר מהותי לאומה.

טענה זו מוצאת את ביטויה בדברי רבותינו כי "כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי:), מפני מעלתה העליונה של הארץ.

גם במעמדם של המצוות כולן, שהינן בגדר "מצוות התלויות בארץ", באה לידי ביטוי מעלתה העליונה של הארץ. שהרי, כל קיומן של המצוות בחוץ לארץ הוא בבחינת "הציבי לך ציונים" (ירמיהו לא,כ). באמת, אין כל משמעות לקיום המצוות בחוץ לארץ, אלא רק בארץ ישראל. קיום המצוות בחוץ לארץ הוא בגדר תמרור ותזכורת, שלא ישתכחו מאיתנו, עד שנוכל לקיימם בשלמותם בשובנו אל הארץ (ספרי עקב מג,י. איכה רבה א,נד). גם הנבואה, לפי ריה"ל, אינה שייכת כלל בחוץ לארץ. הנביאים אשר התנבאו בחוץ לארץ לא התנבאו אלא בעבור הארץ. כביכול, ישנה המשכה של קדושת הארץ בכל עניין שנעשה בעבורה, אך אין כל משמעות לנבואה ולמצוות בחוץ לארץ (הכוזרי, מאמר שני, יד).

מהי מעלתה העליונה של ארץ ישראל? ומה המשמעות כי "ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה", אלא עצם מעצמהּ?

על מנת לבאר דברים אלו, נתבונן בדרגות הקיום של האדם ושל האומה - גוף, נפש, רוח ונשמה.

הדרגה הנמוכה, הבסיסית, היא קיום הגוף במציאות הפיזית. הגוף כשלעצמו הוא דומם, ואף השפל שבדוממים, שהרי כאשר מסתלקת החיות ביום המוות, הגוף מסריח, נרקב, ובטל תוך זמן קצר ביותר, במהירות רבה יותר משאר דוממים, המתכלים כעבור זמן רב.

למעלה מקיום הגוף, ישנן שלוש דרגות הבאות לגילוי במציאות: נפש, רוח ונשמה (-נר"ן) ומעליהן שתי דרגות שאינן נגלות בעולם הזה: חיה ויחידה (-ח"י).

הנפש היא כוח החיוּת הבהמי של הגוף הכוללת את דמו "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב,כג), ואת רצונותיו הקשורים לחיי הגוף - "אם יש את נפשכם... שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר" (בראשית כג,ח). הנפש הינה הצד בהמי של הקיום, השייכת גם בבהמה, ומבטאת את החיות והדינמיות של הגוף הדומם.

למעלה מן הנפש, באה דרגת הרוח, השייכת לצד האנושי והמופשט של הקיום, "אכן רוח היא באנוש" (איוב לב,ח). מדרגה זו באדם, עוסקת בתחומי התרבות, האומנות, המדע והיצירה, ובתחומי המוסר האנושי.

על גבי הרוח, באה הנשמה. הנשמה היא המבטאת את שייכותו של האדם אל האלוקי, שמעבר לו, ובה מתגלה השאיפה הבוערת לדבקות אלוקית- "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז).

כאשר אנו נמצאים בעולם הזה נדמה לנו שהעיקר בו הוא מימד הנפש. לפעמים מתגלה אלינו מימד הרוח, ולעיתים מציצה הנשמה מבין החרכים, אך הרגשתנו העיקרית היא, כי עיקר חיותנו בעולם הזה שייכת לנפש הבהמית, ואילו כל המדרגות שלמעלה ממנה נראות לנו כתוספת בלבד.

אך באמת, המציאות הממשית היא הפוכה. עיקר מציאותנו ואמיתת קיומנו שייכים דווקא למימד הנשמה, שהינה "חלק אלוק ממעל ממש" (תניא, א). המציאות הממשית היא הנשמה, ואילו שאר דרגות הקיום הינם דרגות התעבות שונות של הנשמה בעצמה.

כאשר יורדת הנשמה אל העולם הזה, היא הולכת ומתעבה, עד שהיא מולידה מתוכה את הרוח האנושית. לאחר התעבות הנשמה ברוח, יורדת הנשמה ומתעבה ונעשית נפש, ועוד מתעבה, ונעשית צורה לגוף.

כל הכשרונות, הרגשות, המחשבות והדיבור, שהינם הצד הרוחני האנושי שבאדם, הם רק צל של הנשמה האלוקית - "בצלם אלוקים ברא את האדם". הצלם, כשהוא עומד לעצמו הוא כמו צלם בהיכל, אך כאשר הוא מרגיש את מקורו, הוא נעשה כצל לאלוקות המתגלה בנשמה שבקרבו.

המתבונן באמיתת המציאות, יודע כי לגוף, ולמציאות הממשית כולה, אין שום חיים מצד עצמם. "הם לא נבראו אלא לשמשני" (קידושין פב:). כל המדרגות המתגלות בהתעבות הנשמה אינן עומדות כלל בפני עצמן, אלא מהוות שיקוף עבה לקיומה של הנשמה האלוקית. הגוף עצמו, אף הוא נשמה מעובה, לכן, לא ניתן להעלות על הדעת לשים נשמה של פלוני בגופו של אלמוני. סוד החיים קובע כי הגוף והנשמה הינם היינו הך, ומציאות אחת שלמה, במדרגות הופעה שונות ובאמת, אין שום הפרדה בין הגוף לנשמה. כל קיומו של הגוף, הוא הוא קיומה של הנשמה. רמ"ח האברים הגשמיים מקבלים את חיותם מרמ"ח מצוות עשה. רמ"ח מצוות, הם רמ"ח איברין דמלכא, וכאשר אדם מקיים מצוות בגופו, גופו עצמו משמש רמ"ח איברין למלכא, אלא שהוא מעובה בגשמיות (עיין תניא, פרק ה).

הגוף והנשמה הינם דבר אחד המשתקף באופנים שונים וברבדים שונים. גוף האדם הוא השתקפות בחיי החומר של מציאות נשמתו, ואינו דבר נפרד ממנה. לכן, גם כאשר הגוף מתכלה, הנשמה עדיין שוכנת בגוף במידה מסוימת. וכך הדבר אצל צדיקים עליונים, שגופם אינו מתכלה כלל, מפני שאור הנשמה מאיר כל כך חזק בגופם, עד כי הגוף עצמו נעשה בר קיום, והוא מתעלה לדרגת הנשמה, שאין לה כליון ("קרית ארבע היא חברון", נדרש בפירוש "אור החיים" הק', כי ארבעת היסודות המרכיבים את הגוף מתפרקים בעת המוות (זוהר א', דף קכב, ע"ב), אך אצל שרה נעשו לדבר אחד, לשון חיבור). ההליכה לקברות אבותינו מהווה ביטוי לעובדה, כי מצד הצדיקים אין חילוק בין הנשמה לגוף. מצידנו הם אמנם נראים מתים, אך מצד מעלתם, אין  בהם מוות גמור.

העלייה לקברו של כל אדם, ולא רק של צדיקים, הינה ביטוי לעובדה כי בכל אדם ישנה נקודה בגופו אשר אינה מתכלה ומתפוררת, אלא נשארת נצחית, וממנה עתיד הקב"ה להחיות את המתים. זוהי עצם הלוז, אשר מקבלת חיותה מסעודת 'מלווה מלכה', וממנה, כמו מהדנ"א, ניתן לשבט את האישיות כולה. המשכת השבת בסעודת מלווה מלכה היא עצמה בחינה של תחיית המתים, כאשר לוקחים מימות החול ומשייכים אותם לדרגת השבת, כמו שהגוף עצמו מתעלה לדרגת הנשמה בעצם הלוז שבו.

כשם שיש באדם הפרטי דרגות שונות של קיום - גוף, נפש, רוח ונשמה, כך ישנן דרגות קיום שונות אף באומה כולה, הכלולה מגוף, נפש, רוח ונשמה.

גופה של האומה הוא ארץ ישראל, שהינה כלי הקיבול הפיזי לחייה של האומה. כמו באדם הפרטי, הגוף הוא דומם ואין לו חיים משל עצמו, כך גם הגוף הלאומי. אין לארץ ישראל חיים כאשר ישראל אינם נמצאים על אדמתם, והיא נעשית שממה - "ושממו עליה אויביכם".

דרגת הנפש מקבילה לקיום המדינה על מוסדותיה העסוקים בפיתוח הצד הפיזי של החיים, כדוגמת משרד הביטחון, הכלכלה והשיכון.

דרגת הרוח באומה הישראלית, שייכת להתגלות התורה שבעל פה באומה, שהיא הרוח הלאומית שלנו. זוהי דרגה השייכת לצד האנושי שבשכלנו, המתגלה בקרב תלמידי החכמים העוסקים בהמשכת הנשמה האלוקית לתוך כלי השכל האנושי, בשקלא וטריא של ההלכה.

דרגת הנשמה היא דרגת התגלות האלוקיות שבנו המתגלה בעיקר בנביאים ובהשראת השכינה במקדש. נשמת ישראל היא הגילוי האלוקי שבעולם, היא השכינה בעצמה. לכן, כל מקום שגלו ישראל - שכינה עימהם, ובעת שיצאו ישראל לגלות אף השכינה בגלות.

כמו באדם הפרטי, גם באומה, נדמה למראית עין, כי המציאות האמיתית עיקרה במימד החיות של הנפש. אך באמת, כמו באדם הפרטי, המציאות האמיתית של האומה היא הנשמה, והיא שיורדת ומשתקפת ברבדים הנמוכים יותר של הקיום- ברוח, בנפש ובגוף. הנשמה האלוקית והשראת השכינה שבאומה, משתקפות בכל הרבדים הנמוכים, עד למימד הגוף, של הארץ בעצמה. עפרה של ארץ ישראל קדוש בקדושת השכינה, כיוון שהוא בעצמו נשמה אלוקית מעובה. כך אומר הכתוב בפירוש "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", שהארץ עצמה היא אלוקית, היא השכינה. הארץ היא המקום האחרון בו משתקפת הנשמה. לכן, כאשר מתבטל הקשר בין הנשמה לרוח, וחל ביניהם ניתוק, ממילא גם הארץ אינה משקפת את הנשמה, ובאה גלות.

לאור הסברנו, ניתן כעת להבין לעומקם את דברי מרן הרב קוק זצ"ל שהובאו לעיל, כי "ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה". הארץ אינה רק מקום פיסי לחיי האומה, אלא היא היא מציאותה הנשמתית של האומה, כפי שהיא משתקפת ברובד הגשמי, בדיוק כפי שגופו של האדם הוא השתקפות מציאות נשמתו.

כאשר נפטרה שרה אמנו, ונוצר הצורך לקברה, מבין אברהם אבינו כי כעת הקשר עם הארץ נעשה אחר לגמרי. עד כה היו אברהם ושרה הגילוי היחידי של נשמת ישראל בעולם. כל זמן שהנשמה שרתה בגופה של שרה, ללא שום חילוקים, לא היה צורך לעשות מעשה קניין שיקשור את הארץ עם נשמתן של ישראל. עד אז עוד לא היה יהודי בעולם שמת, ולכן, לא היה עיסוק בגוף כשהוא לעצמו. אך רק כאשר נפרדת נשמתה של שרה מגופה, יש צורך לקשור קשר של קניין בין הנשמה לארץ.

עד מותה של שרה, הגוף של הארץ היה בטל לגמרי לאור הנשמה. כמו שהגוף של אברהם ושרה היה טפל לגמרי לנשמתם. אברהם ושרה לא עסקו בגוף אלא בשעת הצורך, כפי שהתרחש במצרים בבית פרעה. רק אז אומר אברהם: "עתה ידעתי כי אישה יפת מראה את". עד כה לא ידע אברהם על יופי מראה דמותה של שרה, כי כשהנשמה מאירה, אין צורך לעסוק בגוף כשהוא לעצמו. אך כאשר אברהם ושרה מגיעים לבין הכושיים, שכל חייהם שייכים רק לחיי הגוף, אז גם הם מתבוננים על הגוף בלבד, ורק אז אברהם יודע "כי אישה יפת מראה את".

גם כאשר מגיע זמן קבורתה של שרה, זמן הפירוד שבין הנשמה והגוף, נוצר הצורך בהתייחסות לגוף - לגופה של שרה ולגוף האומה, לארץ. עד כה הייתה החיות של אברהם בארץ בדבר ה' - "לך לך מארצך". הקב"ה הוליך את אברהם בארץ, וממילא, כל הקניין והקשר עם הארץ היה טפל לגמרי אל המקום האלוקי. לכן, עד אז עוד לא היה כל צורך לעסוק בארץ, לגודל מדרגתה. אך כאשר מתרחש פירוד בין הנשמה לגוף, יש צורך לעשות קניין בארץ, על מנת לקשור בקשר ממשי בין הנשמה לגוף, ובין האומה לארצה.

מהי משמעותו של הקניין? לשון 'ליקוחין' בליקוחי אישה, "כי יקח איש אשה", נלמדת מפרשתנו ונדרשת במדרש הלכה בגזירה שווה. קיחה-קיחה מעפרון החיתי, "נתתי כסף השדה קח ממני", כלשון קניין, שהאישה נקנית. כל לימוד הלכות קניין בכללם, המופיעים במסכת קידושין, מתחילים בלימוד קידושי אישה. הרמב"ם מונה את קנייני האישה בסדר נשים, בנפרד משאר הלכות קניינים, אך אין סדר זה תואם את דרכו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, אשר סידר את ענייני הקניינים במסכת קידושין. מסדר המשנה אנו לומדים, כי בעצם כל קניין בעולם הוא המשך של קניין אישה.

אישה, אף על פי שהיא נולדה בנפרד מבעלה, וכביכול עומדת בפני עצמה, נעשית קשורה בחיבור עצמי לאישהּ, באמצעות הקניין. באופן זה, כל קניין יוצר קשר וחיבור עצמי בין החפץ לקונה. לכתחילה נראה, כי אין כל קשר בין החפץ לאדם, אך הקניין יוצר קשר עצמי בין החפץ לקונהו. ועל אף שהקונה לא עשה כל שימוש בחפץ, עצם לקיחתו לבעלותו יוצרת קשר עמו, עד כדי שעל הצדיקים נאמר כי "ממונם חביב עליהם יותר מגופם".

כאשר אדם לוקח אישה ומקדש אותה בקניין, בעצם הוא לוקח את מה שכבר שייך לו, שהרי הוכרז ארבעים יום קודם יצירת הוולד - "בת פלוני לפלוני". למראית עין חיצונית נראה, כי בעולם הזה ישנו ריחוק בין האיש והאישה, אך באמצעות הקניין הופכים האיש והאישה בשנית לאחד. אז מתגלה, כי בעצם מאז ומעולם הם היו אחד, ויש להם שייכות פנימית ועצמית זה לזו.

אך יש לתמוה, אם ממילא ישנה שייכות פנימית, בין הקונה לחפץ, ובין האיש לאישה, מדוע יש צורך לבצע פעולה של קניין ולקנות אותו, שהרי מראש ישנה שייכות עצמית בין השניים?

אלא, שבעולם הזה חל פירוד בין האיש לאישה. ארבעים יום קודם יצירת הוולד אמנם נקבע כי בת פלוני לפלוני, ואכן, בשורש הנשמה האיש והאישה הינם אחד. אך האיש והאישה ירדו לעולם כגופים מחולקים, "פלגא דגופא". על מנת לגשר על הפער שבין האחדות, הקיימת בשורש הנשמה, לפירוד המתגלה בעולם הזה, נצרכת פעולת הקניין. פעולת הקניין היא אשר מגלה, במציאות העולם הזה, את הקשר הפנימי והעליון בין האיש והאישה, שבעצם נשמתם אחת.

כאשר נפטר יהודי מן העולם, נעשה גופו חלק מארץ ישראל. יהודי, הרי הוא רסיס מנשמת האומה אשר גובל ברגב מרגבי אדמתה. בשעת מיתתו, חוזר הגוף אל האדמה אשר לוקח ממנה והנשמה נצררת שוב במקורה בצרור החיים כלפני ירידתה לעולם. על פי זה מובן גם עניין גלגול המחילות שנאמר ביעקב, אשר ביקש שלא להיקבר במצרים כדי להינצל מצער זה. גופו של יהודי הוא חלק מארץ ישראל ואין לו תחיה אלא בה. כשם שאם יושתל ליבו של ראובן בחזהו של שמעון, בתחייה, יחזור הלב לראובן, שהרי הדנ"א של תאי הלב הם עצם מעצמיו; כך יהודי שנפטר בגלות, עצמיותו זרה למקומו הפיזי, והוא עתיד לשוב לארצו ולמולדתו.

פרשתנו העוסקת במותה של שרה והפירוד בין הנשמה לגוף, נקראת דווקא פרשת "חיי שרה", מפני שכאשר נטמנת שרה בין רגבי אדמת ארץ ישראל, אין מוות לנשמתה. אין מוות לנשמתם של הצדיקים, שהרי "צדיקים במיתתם קרויים חיים", ויעקב אבינו אף הוא "לא מת". כל חייהם של הצדיקים הם מעשיהם הטובים הנמשכים בזרעם - "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". כך אף בפרשתנו, פרשת חיי-שרה, חייה של שרה נמשכים בבנה יצחק, ובו מתגלה עיקר תוקף מעלתה של ארץ ישראל. יצחק הוא "עולה תמימה" ואינו יוצא מן הארץ כלל, מפני שבו מתגלה קניין שלם בין הגוף לנשמה, ללא שום פירוד וניתוק.

באמצעות פעולת הקניין של שדה עפרון ומערת המכפלה, מגלה אברהם במציאות העולם הזה את הקשר הפנימי והעליון שבין הגוף לנשמה. במובן הפרטי, בקבורתה של שרה מגלה אברהם את מקום מנוחת הגוף, דווקא בין רגבי אדמתה של ארץ הקודש, מקום שהשכינה שורה. בנוסף, במובן הכללי, בפעולת הקניין קונה אברהם את החיבור הנצחי המתרחש בחברון מאז ולתמיד, בין הנשמה לגוף, הוא החיבור שבין האומה לארצה.

חברון, היא מקום החיבור שבין שמים לארץ, בה מתגלה כי בעצם אין כל ניתוק בין הגוף לנשמה. כלב בביאתו עם המרגלים לארץ, משתטח על קברי אבות על מנת שיוושע מעצת המרגלים. ואכן, ניצל כלב מחטא המרגלים אשר ביקשו לנתק את הארץ מן הנשמה, ולטעון כאילו יש חיים לנפשות ישראל ללא הארץ. עד עצם היום הזה מקום מערת המכפלה הוא המקום שתפילת הישועה על הארץ מתקבלת.

קניין הארץ, שנעשה דווקא בחברון, מגלה כי כל הפירוד והמרחק המתגלה בין הגוף לנשמה, כמרחק שבין האיש והאישה בעולם הזה, נועד על מנת שאנחנו ניעשה שותפים בקשר הזה שבין הנשמה לגוף, ונגלה במציאות המפורדת את קשר האחדות העליונה הזו. ועוד, ככל שיש יותר מניעות לחיבור הזה, כפי שאנו רואים בחברון בפרט, ובכל חבלי ארצנו, דווקא כך, נעשה החיבור והקשר בינינו לבין הארץ חזק ואיתן יותר. זאת, מצד שמוטל עלינו, במסירות נפש, לקנות חזרה את הקשר שבין הארץ, עצם מעצמינו ובשר מבשרינו, לנשמתנו.

יהי רצון שזכותם של יושבי חברון ואבותינו, שוכני עפר שבה, יעמדו לנו-  "בגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם", ונזכה לראות את הנשמה האלוקית שוכנת בארץ הזאת בגילוי שלם, במהרה בימינו, אמן.

---

[1] הרב יהושע שפירא.