רוחניות הנקיון הגשמי!
הרב
מרדכי אליהו זצוק"ל: יש אנשים ששואלים
למה הנשים מנקות את כל האבק של הבית ביחד עם החמץ? למה הן זורקות מהבית את כל
החפצים המיותרים ביחד עם ניקיון החמץ, וכי אי אפשר לעשות זאת בזמן אחר? למה דווקא
עכשיו, הרי "אבק זה לא חמץ"?
ובאמת, אבק
הוא לא חמץ. וגם חמץ היה צריך להיות בטל בשישים כמו כל דבר אחר. אבל אנו נזהרים
במשהו חמץ ומבערים אותו מביתנו, מה שאנחנו לא עושים לכל איסור אחר. למה? כי אנחנו
יודעים שחמץ הוא מעין היצר הרע.
צריך
להסביר לכל השואלים כי כשמנקים את הבית מחמץ - מטהרים את הבית מכל הדברים
המיותרים, הרעים והמזיקים. גם מהדברים הרוחניים וגם מהדברים הגשמיים. אנו טורחים כדי שהבית יהיה קדוש, נקי וזך לקראת הפסח. גם הגברים שלרוב
טורחים פחות מהנשים בעניין יקר וחשוב זה, צריכים אחרי העזרה לנשים ללמוד מהן מוסר.
לנקות את הלב. לנקות את הנשמה. להכין את עצמם בטהרה ובקדושה לקראת חג הפסח.
לא לחינם
אנו אומרים בליל הסדר "קדש ורחץ" לפני תחילת הסדר, ללמד כי בשביל גאולה
צריך לרחוץ את הבית ולקדש אותו כמו שאנו עושים עם הגוף.
גם נוטלים ידיים וגם מרוממים אותם. גם מנקים את הבית וגם מטהרים אותו.
"לכלוך"
הוא לא טומאה, אבל "נקיות" היא חלק מהטהרה:
בגמרא (שבת מ"ט) מסופר על אלישע בעל כנפיים שטהרת הגוף שלו השפיעה על
טהרת הנשמה שלו. אומר שם רבי ינאי: "תפילין צריכין גוף נקי, כאלישע בעל
כנפים". ומסבירה הגמרא שצריך לנקות את הגוף מבפנים בגלל הקדושה של התפילין.
אחר כך הגמרא מסבירה שאלישע בעל כנפיים היה גם איש נקי וגם איש קדוש, בעל מופת
ובעל מסירות נפש על מצוות תפילין. כל זאת ללמד כי הנקיות של הגוף משפיעה על הנקיות
של הנשמה.
מעין זה
מצינו בגמרא (שבת כה) שכותבת כי חשוב לרחוץ את הגוף בחמין בערב שבת: "אמר
רב יהודה, אמר רב, כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אילעאי, ערב שבת מביאין לו עריבה
מלאה חמין, ורוחץ פניו, ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצויצין, ודומה למלאך
ד' צבאות".
בגמרא (נדרים מט) מסופר שהנוכריים היו שואלים למה נראות פניו של רבי יהודה כל
כך מאירות. ומסבירה הגמרא שהיה מקפיד רבי יהודה על טהרת הגוף שלו, שלא יהיה צריך
לנקביו. ושהיה בעל חכמה ו"חכמת אדם תאיר פניו".
כך גם
בטהרת הבית ובניקיונו. אנו מנקים את הרצפה והארונות ומכוונים על ניקוי המחשבות
הרעות, היצרים הרעים. ניקוי מטומאה ומקלקולים שונים. מנקים את הבית מחמץ, ומבטלים
אותו מהלב, מהנפש ומהנשמה.
הרבנית מנוחה רחל נ"ע הקפידה כל חייה על שמירת הנקיון - "הטוהר". המלה "טוהר" הייתה תמיד שגורה בפיה. הטהרה והניקיון שררו סביבותיה. אף רבב קטן לא נראה על בגדיה היא הייתה סמל הטוהר והנקיון. רגילה הייתה לומר בשם אביה וסבא הגדולים "במקום שיש טוהר וניקיון שם יש כשרות ויהדות". את ילדיה חנכה מילדותם להיות נקיים וטהורים. ומדי פעם בפגשה את יוצאי חלציה הסבה את תשומת לבם לדבר הזה. גם בשנותיה האחרונות למרות זקנותה המופלגה, תשישותה והיותה צמודה למיטתה, הייתה נקיה להפליא. ילדיה וילדותיה הושפעו הרבה מהחינוך לטהרה.
עמ"י
משלבים את הרוחניות והגשמיות בעצם הווייתם!
כמו המגן
דוד – משולש מלמעלה למטה ומשולש מלמטה למעלה!
החמץ זה
היצר הרע: כך היה מתפלל רבי אלכסנדרי בסיום תפילת העמידה
(ברכות יז.): "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי
מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות
חוקי רצונך בלבב שלם".
הנקיון
הגשמי מחמץ ושאור גורר נקיון רוחני מלמעלה!
רעיא
מהימנא (תצא רפב:): "רַעִִיָא מְהֵימָנָא - מָאנֵי
דְּפִסְחָא, בְּזִמְנָא דְּשָׁלִיט עָלַיְיהוּ לֵיל שִׁמּוּרִים, כֻּלְּהוּ
צְרִיכִים לְמֶהֱוֵי שְׁמוּרִים, וּנְטוּרִים מֵחָמֵץ וּשְׂאוֹר בְּכָל שֶׁהוּא,
וְכָל מַאֲכָלִים וּמַשְׁקִים כֻּלְּהוּ נְטוּרִין. וּמַאן דְּנָטִיר לוֹן
מֵחָמֵץ וּשְׂאוֹר. גּוּפֵיהּ, אִיהוּ נָטִיר מִיֵצֶר הָרָע לְתַתָּא,
וְנִשְׁמְתַא לְעֵילָּא. וְאִתְּמַר בֵּיהּ, (תהלים ה) לֹא יְגוּרְךָ רָע.
בְּגִין דְּהָא אִתְעָבִיד גּוּפֵיהּ קֹדֶשׁ, וְנִשְׁמָתֵיהּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים.
וְאִתְּמַר בְּיֵצֶר הָרָע (ויקרא כב) וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ, (במדבר א)
וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.
פֶּסַח,
דְּרוֹעָא יְמִינָא דְּאַבְרָהָם, כֶּסֶף מְזוּקָּק. מַאן דְּעָרַב בֵּיהּ
עוֹפֶרֶת, מְשַׁקֵּר לֵיהּ. הָכִי מַאן דְּעָרַב חָמֵץ אוֹ שְׂאוֹר כָּל שֶׁהוּא
בְּמַּצָּה, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר חוֹתָמָא דְּמַלְכָּא. וְהָכִי מַאן דְּעָרַב
בְּטִפָּה דִּילֵיהּ שׁוּם תַּעֲרוֹבֶת, כְּאִילּוּ מְשַׁקֵּר חוֹתָמָא דְּמַלְכָּא,
דָּא בְּדָא תַּלְיָיא".
[תרגום:
רוֹעָה הַנֶּאֱמָן, בַּעֲלֵי הַפֶּסַח, בִּזְמַן שֶׁשּׁוֹלֵט עֲלֵיהֶם לֵיל
שִׁמּוּרִים, כֻּלָּם צְרִיכִים לִהְיוֹת שִׁמּוּרִים, וּשְׁמוּרִים מֵחָמֵץ
וּשְׂאוֹר בְּכָל שֶׁהוּא, וְכָל הַמַּאֲכָלִים וְהַמַּשְׁקִים (כלי הפסח) כֻּלָּם
שְׁמוּרִים. וּמִי שֶׁשּׁוֹמְרָם מֵחָמֵץ וּשְׂאוֹר, גּוּפוֹ שָׁמוּר מִיֵּצֶר
הָרָע לְמַטָּה, וְנִשְׁמָתוֹ לְמַעְלָה, וּבוֹ נֶאֱמַר 'לֹא יְגֻרְךְ רָע'.
מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי גּוּפוֹ נַעֲשֶׂה קֹדֶשׁ, וְנִשְׁמָתוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים,
וְנֶאֱמַר בַּיֵּצֶר הָרָע 'וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ' 'וְהַזָּר הַקָּרֵב
יוּמָת'.
פֶּסַח,
זְרוֹעַ יָמִין שֶׁל אַבְרָהָם, כֶּסֶף מְזֻקָּק. מִי שֶׁעֵרַב בּוֹ עוֹפֶרֶת,
מְשַׁקֵּר אוֹתוֹ. כָּךְ מִי שֶׁעֵרַב חָמֵץ אוֹ שְׂאוֹר כָּל שֶׁהוּא בַּמַּצָּה,
כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בְּחוֹתַם הַמֶּלֶךְ. וְכָךְ מִי שֶׁעֵרַב בַּטִּפָּה שֶׁלּוֹ
שׁוּם תַּעֲרֹבֶת, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר אֶת חוֹתַם הַמֶּלֶךְ. זֶה בָּזֶה תָּלוּי].
רמ"ד
ואלי: "איסור החמץ בפסח הוא במשהו, שאם יהיה שמץ
עירבוב של חמץ ושאור שרומז אל אחיזת החצונים, בודאי תתבטל ההמשכה של ההוא
זיווגא עילאה, ונמצא שלא נעשה כלום מן התיקון הצריך לעשות".
טיפת חמץ
הורסת הכל!
בספרם של העיתונאים אהרון ועמליה ברנע "ללכת שבי" מסופרים קורותיו של הארכי-מחבל צאלח תעמרי:
סאלח תעמרי
ישב על המיטה עצוב ומיואש. רעש הנגמ'שים מחוץ לתאי המעצר
נשמע כל העת ללא הפסקה, ומערכת הכריזה קראה לאסירים להיכנס לתאים. כל התארגנות
שנראתה כחשודה פוזרה במהירות, והצלפים שעמדו הכן על מגדלי השמירה עם היד על ההדק
הבהירו היטב את סופו של מי שינסה להתעמת עם הסוהרים הצבאיים.
מחנה המעצר
'אנאצר' התרוקן במהירות מהאסירים ששוטטו בחוצות המחנה וכולם נכנסו לתאיהם במהירות.
האסירים כולם חששו להתעסק עם החיילים שהענישו קשות את האסירים שלא נהגו בהתאם
להוראות. כדי להסביר את ההתרחשות שהובילה אותנו למחנה מעצר זה, נצטרך לחזור קצת אחורה
ולספר את הרקע שקדם לפתיחת מחנה המעצר: בשנת 1981, שלטו על כל שטחה של דרום לבנון
חוליות מחבלים פלסטיניות של ארגון אש'ף. שמו של אחד מן המפקדים הבכירים ביותר
בארגון האכזרי הזה היה סאלח תעמרי שהתפרסם כארכי מחבל ורוצח. בעיני הילדים
הפלסטינים הוא נחשב גיבור ומושא להערצה ותמונתו הייתה תלויה בשלטי רחוב ובחדרי
הילדים. הוא היה אדם אינטליגנט ופיקח ששלט בערבית, אנגלית, צרפתית ועברית. חלק
מהפעולות שעליהן פיקד תעמרי היו ירי של קטיושות אל עבר ישראל, ומדי פעם הוא גם
תכנן פיגועי חדירה אל שטח המדינה על מנת לבצע פיגועי ראווה גדולים.
באמצע שנת
1982 החליטה ישראל לצאת למלחמה עם הטרוריסטים הפלסטינים שפעלו משטח לבנון, שם
המבצע היה 'מלחמת שלום הגליל'. צה'ל פגע אנושות בתשתיות של המחבלים הפלסטינים,
ומנהיג אש'ף יאסר ערפאת ברח לתוניס עם אלפי מחבלים. עוד אלפים רבים נלקחו בשבי
הישראלי, ונכלאו במחנה המעצר 'אנאצר' שבלבנון. בין העצורים היה גם הארכי מחבל
וממפקדי הזרוע הצבאית של אש'ף - סאלח תעמרי.
במחנה מעצר
זה היו כלואים כ3,000 מחבלים, ועד מהרה הם פיתחו לעצמם הנהגה משלהם בתוך המחנה
כשהם ממנים לעצמם מפקדים בשרשרת פיקוד של ממש. בראש ההנהגה תפס את המושכות סאלח
תעמרי. המצב הגיע לכך שתוך זמן קצר הייתה לו שליטה על כל הנעשה במחנה, ואף אחד לא
העז לעשות משהו ללא רשותו. הוא היה כל כך תקיף עד שקציני המשטרה הצבאית שאבטחו
בתחילה את מחנה המעצר פחדו ממנו ולא העזו להמרות את פיו. המצב האבסורדי השתנה כאשר
יחידה צבאית לקחה את הפיקוד על המחנה מהמשטרה הצבאית והיא החלה להשליט במחנה המעצר
משטר צבאי לכל דבר. הם סיירו עם נגמ'שים בין המכלאות השונות, האסירים נכלאו בתנאים
קשים מאוד, ומסביב לכלא הוצבו עמדות צלפים שירו בכל מי שניסה להתקרב לקו צהוב
שצויר כמטר לפני הגדר.
רוחו של
המפקד תעמרי נשברה לחלוטין מהדיכוי הישראלי. בשיחות שקיים עם חבריו הוא סיפר להם
שהוא כבר מיואש כמעט לגמרי מהמאבק הפלסטיני: 'תראו' הוא אמר להם, 'הם חיסלו לנו את
כל התשתיות בלבנון, סילקו את מנהיגינו לתוניס הרחוקה, הרגו אלפים מחברינו, ואותנו
הם משפילים עד עפר...' אמר תעמרי בייאוש הולך וגובר. 'בקצב הזה פשוט אין סיכוי
שנצליח לנצח אותם, הם הרבה יותר חזקים מאתנו בנשקם וברוחם...'
כשהמפקד
הראשי הולך בראש שפוף ומיואש, גם שאר האסירים מושפעים מכך עמוקות, וההרגשה המיואשת
הזאת חלחלה עמוק עד למפקדי אש'ף שנותרו מחוץ לכותלי הכלא. הם הבינו שהרבה כבר אי
אפשר לעשות, והיה נראה שהמאבק הפלסטיני עומד לקראת סיום.
ואז, ערב
אחד בעיצומו של חג הפסח, ישב סאלח תעמרי על מיטתו והביט מחוץ לסורגים. לפתע הבחין
בסוהר יהודי ההולך בין המכלאות תוך כדי שהוא אוכל משהו. סאלח התבונן בו היטב, והדבר
שראה היה מוזר מאוד בעיניו. הוא קרא לסוהר, וכשהאחרון התקרב, הוא הבחין לתמיהתו
בכך שהדבר שהיה בידו הוא לא פחות מאשר פיתה.
מכיוון שהוא
היה בקי בדת היהודית, הוא פנה אל הסוהר בתדהמה ושאל אותו: 'אתה יכול להסביר לי
כיצד אתה אוכל כעת פיתה? הלא היום זה חג הפסח שבו אסור ליהודים לאכול חמץ?!' הסוהר
הביט בסאלח מופתע, ולאחר רגע של מחשבה ענה: 'על מה אתה מדבר אדוני?! פסח זה דבר
ששייך להיסטוריה! אותי לא מעניין מה קרה לאבות אבותיי לפני אלפי שנים!' מפקד המחבלים התיישב על מיטתו מבולבל, ומבול של
מחשבות החל להסתובב במוחו. באותו רגע חדרה לראשו ההבנה שהעם היהודי כבר התנתק
משורשיו הקדומים, את רוב העם לא מעניינת המסורת שקיימה אותו במשך כל ההיסטוריה.
הוא חשב מספר שעות ולבסוף אמר לעצמו: 'עָם שלאנשיו אין קשר עם העבר המפואר שלהם,
עָם שמסוגל בריש גלי לנגד עיני לחלל את חוקי אמונתם, הוא עָם שניתק את שורשיו
מאדמתו ואנו נוכל להשיג את מטרותינו בקלות!' כל אותו הלילה הוא לא הצליח להירדם,
ולמחרת היום החליט לכנס את כל הנהגת המחבלים הנמצאת בכלא, וסיפר להם את מה שעבר
עליו בליל אמש, ועל כך שהוא החליט לצאת לדרך חדשה: 'דרך שלא תתפשר על אף שעל, עד אשר
כל פלסטין תשתחרר מידי היהודים המנותקים מעברם, ולא סנטימטר אחד פחות!'
באותו היום
החלה להתחדש האינתיפאדה הרצחנית, שבסופו של דבר גררה את העם בישראל לפיגועים קשים
במשך עשרות שנים, שגרמו לאלפי הרוגים ורבבות פצועים...
להבדיל אלפי הבדלות תראו איזו מסירות נפש על אכילת מצה:
סקופ היסטורי קטן ומרגש על המרגל הישראלי אלי כהן, "האיש שלנו בדמשק", מבכירי המרגלים הישראלים, שנתלה אחרי שנתפס בסוריה.
אחיו של אלי כהן המרגל מדמשק הי"ד, אברהם כהן, סיפר בראיון לעיתון "יתד נאמן" על אישה יהודייה שעלתה מסוריה לישראל והעידה על ההתרחשות הבאה:
"אבא שלי היה סוחר יהודי בשוק 'אל חמידיה' בדמשק. הייתה לו חנות לכלי צורפות. בחול המועד של חג הפסח 1962 נכנס לחנות שלנו אלי כהן, שאז עוד נקרא כמובן בשם הכיסוי כאמל אמין ת'אבת. זו הייתה השנה הראשונה שלו בסוריה. הייתי ילדה קטנה, ואני זוכרת איך כהן ניגש לאבא שלי ואמר: 'אדון יוסף, אני מאוד רעב, יש לך משהו לאכול?'. אבא שלי הסביר: 'אדון כאמל, אצלנו היהודים פסח עכשיו, אין לנו לחם או פיתות, רק מצות'. האורח המכובד העמיד פנים שהוא שומע על כך לראשונה: 'מצות? מה זה? טוב, לא משנה, תביא לי מצה, תביא לי מה שיש, העיקר לאכול משהו'. ואז אני זוכרת איך אלי כהן נטל את המצה בידיו, התרחק לפינה, מלמל לעצמו בשקט כמה מלים, ואכל אותה".
בגלל
שהרוחני והגשמי מקבילים - לכן הנקיונות מתחילים מפורים:
החסד
לאברהם (מעין ב' נהר נז' - סוד נפלא מענין השבתת חמץ ואכילת מצה): "אחר
שיצאו ישראל ממצרים ואילך מה עשה הקדוש ברוך הוא חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וצוה לישראל
בכל שנה שיעשו ז' ימי פסח בהשבתת חמץ ובאכילת מצה, וסוד הענין הוא כי היותר רשע שבישראל אף על פי
שירבה לפשוע ולהריע אי אפשר לכנוס בהיכל הנ' של טומאה עד שירשיע ויפשע
ד' מאות ימים רצופים זו אחר זו. ובכל שנה ושנה שלשים יום קודם הפסח הש"י עושה
להם לישראל משא פנים ברוב חסדיו, ומתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט מעט שיעור
חלק אחד משלשים בכל לילה, באופן שבליל ביעור חמץ כל פושעי ישראל עומדים בפתח
היכל החיצון מהנ' שיעור חלק אחד משלשים משיעור הכמות שהיו נכנסים ליל שלשים ואחת קודם הפסח, ובליל פסח
אינם נכנסים כלל ועיקר וכולם פטורים ובני חורין, וגזרה חכמתו יתברך להיות
חירות נפשות בשלשים יום מעט מעט שלא ירגיש ס"מ כל כך צער ולא
יקטרג".
אז למה
רק בפסח? למה לא כל השנה?
ככה
הורגים את היצר הרע:
פרדס
יוסף (שמות יב,טו) בשם הגאון הגדול בעל "אבני
נזר" זי"ע: על פי מה שפסק הרמב"ם (הלכות שבועות א,ז):
"נשבע על דבר שאין כח בו לעשות, כיצד כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה
ויום רצופים, או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים... עובר בלא תעשה שנאמר )שמות
כ-ז( לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, ואם היה מזיד לוקה ואם היה שוגג פטור מכלום. נמצאנו
למדים מזה, כי אי אפשר לחיות ז' ימים בלי מזון. והנה המזון של היצר הרע והסטרא
אחרא הוא חמץ שרומז על היצר הרע, על כן על ידי שנזהרים ממשהו חמץ בשבעת ימי הפסח, כי אז אין ליצר הרע והסטרא אחרא שלו מזון ז'
ימים, ועל ידי זה הם מתים ומתבטלים ממנו כל השנה".
בליל
הסדר עם ישראל נולד לכן כל דבר בלילה זה הוא מאוד משמעותי ומשפיע על כל השנה:
שפת אמת: "איתא בזוהר הקדש אי חמץ מרמז ליצר הרע למה הותר כל השנה? ומתרץ על
פי משל שהחולה נזהר איזה ימים נתחזק ואין מזיק לו שוב. וזה שאמר שעל ידי מצות אלו
תזכור כל ימי חייך, שאף שתאכל בהם חמץ ושאור, רק בשבעת הימים החמיר כל כך בחמץ
ובמשהו. והענין הוא כי בהתחלת קבלת עול מלכות שמים צריכין לקבל על עצמו בכל כחו...
וכלל הענין ללמד בא כי בתחילת העבודה צריך להיות בבל יראה ובל ימצא אף משהו בראשית
השנה, וזה מסייע על כל השנה. (פסח תרל"ט).
בהתחלה
צריך להתנתק קצת כדי להשתמש בו כמו שצריך כל השנה:
אנחנו
צריכים את היצר הרע, אמרו כבר חכמים שאלמלא יצר הרע לא נשא אדם אישה ולא בנה בית,
ונמצא שהוא חשוב לעצם קיומנו, ואף בעבודת ה' שלנו נצטווינו "בכל לבבך" –
בשני יצריך.
הרמב"ם נימק את איסור חמץ ב'משהו' משום שחמץ הוא "דבר שיש לו מתירין".
כלומר, כיוון שאפשר יהיה לאכלו בהיתר לאחר הפסח, אין טעם להשתמש ברוב כדי לבטלו
בפסח.
גם ביחס
ליצר הרע נאמר שכרגע אנחנו חיים לגמרי בלעדיו, כמלאכי-השרת וטועמים את טעמה של
חירות. אחר כך נשוב אל החיים בהם היצר שותף עימנו, מתוך עמדת חופש גמורה ויכולת
התמודדות.
זהו אמנם
"דבר שיש לו מתירין", יש אפשרות להתמודד, להפריד את הרע מהטוב, אבל לא
בשבעה ימים טהורים ונקיים אלה. הניקוי הפנימי יאפשר לנו לגשת לאחר הפסח בלב טהור
לטפל בעולם מורכב ולהבדיל את הטוב מהרע.
כך למדנו
בבית מדרשו של הבעש"ט: קודם תבוא הכנעת היצר. רק
לאחריה יבואו תהליכי הבדלת הטוב מהרע, והמתקתו של הטוב משאריות הרע הדבוק בו.
אם
הנקיון במקרו זה רוחניות צרופה אז גם במיקרו כל שפשוף זה נקיון רוחני כלשהו!
אתה מנקה
בגשמיות והרוחניות שלך ושל כל העולם מתנקה ממש!
אתה מנקה
את המסילות של החלונות וכמה אנשי דעא"ש מקבלים טיל ומתאדים מהמסילה של העולם
הזה...
טוב
לכוון לפני הניקיונות ו/או לומר: "הריני מנקה את
הבית ומכוונת בזה לקים מצות עשה מן התורה להשבית שאור וחמץ. ואתה האל הגדול הגבור
והנורא, תעזרני לנקות את מחשבותי. לנקות את מעשי. לטהר את ביתי. שלא יכנס בבית הזה
היצר הרע והמחלוקת. שתשפיע על הבית הזה שפע של טהרה וקדושה. אמן כן יהי
רצון".
גם הגברים מצווים
בנקיון!!!
הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "הרשע מוציא את עצמו מהכלל הוא שואל בלשון "מה העבודה הזאת
לכם" לא שייך אליו - "לכם ולא לו".
אבל מה בכך, הרי גם החכם שואל בלשון שלא שייכת
לו: "מה החוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם", פה "לכם"
ופה "אתכם" – מה ההבדל?
הסביר הרב על פי דברי האר"י ז"ל שאמר כי בעבודה ובזיעה של ערב פסח מתנקים ומתכפרים עוונותיו של אדם. ובזה
בדיוק מתברר ענינו של הבן הרשע. כשהחכם שואל "מה העדות החוקים והמשפטים אשר
ציווה ה' אלוהינו אתכם" כתוב שם "והיה כי ישאלך בנך מחר". היינו
אחר שעבד וטרח בניקוי הבית ובביעור החמץ. בנתיים הוא התנקה מעוונות כדברי
האר"י ז"ל, אחר זאת הוא שואל את האבא "הסבר לי מה זה שאנו עושים את
הפסח והנקיונות?". לכן כתוב בשאלתו המילה "מחר". אחרי המעשה.
הרשע לעומתו לא עוזר בנקיון הפסח. הוא לא מסייע בביעור החמץ. זה לא בשבילו. הוא משתמש בטיעון "אבק זה
לא חמץ" בשביל להשתמט מעבודה. לכן הוא שואל: "מה העבודה הזאת לכם?"
אתם עובדים ומתאמצים. אני לא עובד איתכם. לא עובד – לא מזיע - לא מתכפרים לו
העוונות. לכן נאמר עליו שהוא הוציא את עצמו מן הכלל ונשאר בגדר "רשע"
שלא נתכפר לו.
האגדה מספרת שכאשר
בני ישראל רצו לצאת ממצרים אמר פרעה: "רגע אחד, חבר'ה! כתוב בתורה
"ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", לא?! אתם פה רק מאתיים
ועשר..."? "אל דאגה", השיבו נשות ישראל הצדקניות, "שחרר אותם,
ואנחנו נדאג להשלים את היתרה לאורך השנים...". ההיסטוריה היהודית מוכיחה שהן
מקיימות באדיקות את חלקן בחוזה בעבודת הפרך ע"י הקירצופים לקראת החג ...
