אפילו נחש כרוך על עקבו
ליקוטי הלכות (או"ח - הלכות ברכת הפרות הלכה ה): "... אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים
שֶׁהָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח שֶׁבָּאוּ
לִשְׁאֹל לָמָּה נִגָּרַע. אֵלּוּ שָׁאֲלוּ כַּהֹגֶן. וְתִקְּנוּ בָּזֶה הַרְבֵּה
מְאֹד, כִּי נִתְגַּלְגֵּל זְכוּת עַל יָדָם שֶׁנִּתְגַּלָּה עַי"ז לְמֹשֶׁה
דִּין פֶּסַח שֵׁנִי שֶׁהוּא תִּקּוּן גָּדוֹל שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמְשָׁכַת
דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה הַנַּ"ל, כִּי זֶה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּשׁוּבָה
שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁרוֹאֶה הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מֵה'
יִתְבָּרַךְ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים, אעפ"כ יְחַזֵּק אֶת
עַצְמוֹ וְיָבוֹא בְּקִידָה וְהַכְנָעָה לִפְנֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת וְלִפְנֵי ה'
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁאַל עַל נַפְשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁשָּׁאֲלוּ אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים
שֶׁהָיוּ טְמֵאִים שֶׁשָּׁאֲלוּ לָמָּה נִגָּרַע לְהַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' וְכוּ'.
כְּמוֹ כֵן יִשְׁאַל כָּל אֶחָד עַל נַפְשׁוֹ אִם יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ טֻמְאָתוֹ
מִמַּעֲשָׂיו שֶׁיָּבוֹא וְיִשְׁאַל וְאִם נַפְשִׁי מְטֻמָּאָה בְּמַעֲשַׂי
הָרָעִים אַף-עַל-פִּי-כֵן לָמָּה אֶגָּרַע לְהַקְרִיב קָרְבַּן ה' דְּהַיְנוּ
לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּלְהִתְפַּלֵּל וְכוּ' שֶׁהוּא
בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת? כִּי בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה גַּם - כֵּן
לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ. וְאָז בְּוַדַּאי יִמְצָא לוֹ ה' יִתְבָּרַךְ
תִּקּוּן וְיוֹדִיעַ לְהַצַּדִּיק כְּמוֹ שֶׁהוֹדִיעַ לְמֹשֶׁה תִּקּוּן הַפֶּסַח
שֵׁנִי שֶׁהוּא פְּלִיאָה נִשְׂגָּבָה, ... וּבָזֶה הוֹרָה לָנוּ דֶּרֶךְ
הַתְּשׁוּבָה שֶׁאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי אע"פ שֶׁעָבַר
זְמַן שֶׁל עִקַּר הַתִּקּוּן וַאֲנַחְנוּ טְמֵאִים בְּמַעֲשֵׂינוּ עֲדַיִן יֵשׁ
תִּקְוָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ ... וּבִלְבַד שֶׁלֹּא נְיָאֵשׁ עַצְמֵנוּ
מִצְּעָקָה וּתְפִלָּה לִשְׁאֹל בְּכָל פַּעַם לָמָּה נִגָּרַע לְהַקְרִיב אֶת
קָרְבַּן ה'".
האדמו"ר מהוסיאטין (רבי יעקב פרידמן[1]
- אהלי תורה - פרשת בהעלותך): "... כתיב בפרשת
השבוע ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן
ד' וכו' והקשה אאמו"ר זצוק"ל וכי נעלם מהם שאין קדשים קרבים בטומאה
ושטמא אסור באכילת קדשים ... אכן מגודל התשוקה להקריב קרבן ה' ולקיים מצות הבורא
לא חשו לאשר היו טמאים וצווחו למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' הן אמת שאנחנו בלתי
טהורים אבל אנו משתוקקים מאד מאהבת הבורא לעשות המצוה. ועל ידי השתוקקות הזאת
לעשות מצוה זכו שפרשה חדשה שלא היתה עוד בעולם הזה ניתנה על ידיהם. ומזה יוצר לנו למוד גדול אף איש שהוא טמא לנפש
ח"ו או בבחינת דרך רחוקה (במובן דברי ירמיהו ב' ה' מה מצאו אבותיכם בי עול כי
רחקו מעלי) - ע"י כמיהה וכיסופין והשתוקקות לשוב לאביו שבשמים יכול להמשיך על
עצמו הארה חדשה שעל ידה יכול בנקל לשוב אל דרך המלך, אשר תעה ממנו - וזה שאמרו
ז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו) תכף בהתעורר בלב האדם הכמיה ועריגה
לשוב אל ה' כך המסכים המבדילים ספו ותמו, עיקר התשובה היא החלטה להיות עובד ה'
מכאן ולהבא - והמעשים שבעבר אל יעכבו. משל לאחד שהולך למקום ולפניו שתי דרכים: דרך
טובה וישרה ודרך מקולקלת מלאה ביצות, ותעה והלך בדרך הרעה לאור הבוקר רואה הוא כי
תועה הוא והדרך הטובה רחוקה ממנו - העצה היא שאל יעמוד לנקות הטיט והבוץ שעליו
(כמו אלו הטמאים לנפש עוד טומאצם עליהם ולא חכו בשאלתם עד יטהרו הלכו שאלו ועסקו
והתענגו במצוה) רק יפנה תיכף ובזריזות אל הדרך הטובה והבוץ ממילא יפול. כן האיש
אשר נכספה נפשו לשוב אל דרך ה' אל יתרשל ואל יעצב בגלל כתמי העוון אשר עליו, אלא
יתחרט בלב שלם וישוב אל ה' בשמחה והבוץ ממילא יפול. - הכלל לא לחכות עד תום הלכלוך
של הדרך הרעה רק לפנות תיכף אל הדרך הטובה...".
יש לך כנפי רוח (עמ' קנד' מובא מפנקס ז קא. מאורות הראיה נט כ): "לא נבראו עכובים
בעולם, בין עכובים גשמיים בין עכובים רוחניים, כדי לעכב דברים אלא כדי לחזק
ע"י ההתעכבות עוד יותר ויותר את זרם האורה ואת גדולת החיים בצחצחותם העליונה.
לא נוצרה הרגשת התשובה ומידתה בעולם,
כדי שיהיה על ידה איזה עיכוב של השלמה בעולם, בין השלמה רוחנית בין השלמה חומרית,
כי אם אדרבה, להוסיף על ידה פאר והוד בעולם.
על כן אין לשער כמה גדולה היא האיוולת,
אם אדם נופל במחשבתו ומחסיר בליבו עוז ושמחה בעשיית הטוב והישר – בין בפועל, בין
ברעיון, בין בשכל ותלמוד, בין בתפילה ועבודה, בין בתכונת החיים בכללותם – ע"י
מה שליבו דואג על עוונותיו שהם עליו כמשא כבד, שהרי כל יסודה של תשובה בא כדי להקל
את משא העוון, למען לא יהיה על ידו עוד שום עיכוב בהשלמת העולם הכללית והפרטית,
ואיך יגרום רעיון זה עצמו להכביד על מהלך השלימות והגדלת החיים?!
על כן רעיון בהיר הוא שתשובה אמיתית
וברורה לא תוכל בכל העיכובים שלפעמים האדם מוצא לתקנת העבר שלו, יהיו מה שיהיו –
בין מהדברים שבין אדם למקום בין מהדברים שבין אדם לחבירו, בין מהדברים שאפשר לו
לאדם לתקן אותם בין מהדברים שאין האדם רואה שום אפשרות לתקן אותם – שכל אלה יהיו
גורמים איזה עיכוב או קהות במהלך הפנימי של חיי השלימות, של התורה, של העבודה, של
החכמה ושל החסד, שרוח של אדם השלימה שואפת היא אליהם בטהרתה.
וסוף כל סוף יביאו פעולותיו הטובות
ושקידתן את הכל לכלל תיקון, גם את הדברים שלפי מראית עיני האדם התיקון שלהם הוא
דבר שלמעלה מהאפשָרִיוּת והיכולת האנושית, כי גדול הוא מעיין החסד הזורם מתוך הים
הגדול אשר ליסוד התשובה".
יש לך כנפי רוח (עמ' קלט' מובא מקובץ ה,רפב): "אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק.
אם התכונה הגופנית מאפילה את העולם, אם היא מזהמת את הטוהר האצילי של החיים, לא
יחת ולא יבהל, הוא יעשה את שלו, הנשמה תשוטט בגדלותה כראוי לה, וכריכת הנחש לא
תמעט את אומץ הרוח, כי אם עוד תגדלהו, ובתחבולות תעשה לך מלחמה".
זוה"ק
(תיקונים תיקון כא' עמ' מב:): "... אִתְּמַר אֲפִילוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל
עֲקֵבוֹ לֹא יַפְסִיק, אַף עַל גַּב דְּסָחִיר לָהּ לְהַאי נְקוּדָה דְאִיהִי
קוֹצָא דְאָת ד', בְּכַמָּה חוֹבִין לְאוֹלָפָא קַטֵּיגוֹרָא עַל בְּנוֹי
דִּשְׁכִינְתָּא, לֹא יַפְסִיק לְהַהִיא נְקוּדָה, דְּאִם יַפְסִיק, בְּגִינֵיהּ
אִסְתַּלַּק קוֹצָא מִן ד' מִן אֶחָד, וְאִשְׁתָּאַר אַחֵר, דְּאִיהוּ נָחָשׁ
כָּרוּךְ בַּעֲקֵבוֹ, דִּבְגִין חִוְיָא לָא יַפְסִיק, וְלָא אִסְתַּלַּק קוֹצָא
דְאָת ד' מִן אֶחָד, אֲבָל בְּגִין עַקְרָב אִסְתַּלַּק, וְאִיהוּ פּוֹסֵק,
וּבָרַח מִנֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לט,יב) וַיַּעֲזוֹב בִּגְדוֹ
בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה".
[תרגום: ... נֶאֱמַר אֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ
עַל עֲקֵבוֹ לֹא יַפְסִיק, אַף עַל גַּב שֶׁסּוֹבֵב אֶת הַנְּקֻדָּה הַזּוֹ
שֶׁהִיא הַקּוֹץ שֶׁל אוֹת ד', בְּכַמָּה חֲטָאִים לְלַמֵּד קָטֵגוֹרְיָא עַל
בְּנֵי הַשְּׁכִינָה, לא יַפְסִיק אֶת אוֹתָהּ נְקֻדָּה, שֶׁאִם יַפְסִיק,
בִּגְלָלוֹ מִסְתַּלֵּק הַקּוֹץ מִן ד' מִן אֶחָד, וְנִשְׁאָר אַחֵר, שֶׁהוּא
נָחָשׁ כָּרוּךְ בַּעֲקֵבוֹ, שֶׁבִּגְלַל הַנָּחָשׁ לֹא יַפְסִיק, וְלֹא
מִסְתַּלֵּק הַקּוֹץ שֶׁל הָאוֹת ד' מִן אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁבִיל עַקְרָב
מִסְתַּלֵּק וְהוּא פוֹסֵק, וּבוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיַּעֲזֹּב
בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה].
הרב דוד חי הכהן: 'עקרב – עקר בית' הסביר הרב קוק זצ"ל שרק חטא אחד יכול לגרום
ח"ו פירוד בין יהודי לבוראו, כאשר היהודי עוקר את עצמו מהבית ואיננו רוצה
להיות שייך לעם ישראל, והוא טוען שאיננו יהודי. פה הסכנה מוחשית ממש, וכאן יפסיק.
הקשר היהודי (בלוג אמרי שפר בשם אנשים מספרים על עצמם – 6):
אני איש עסקים הנוסע הרבה לחו"ל
במסגרת עסקיי ברחבי העולם. פעם, בעת שהותי באחת מהמדינות הנידחות, קיבלתי טלפון
מידיד בארץ, שביקש ממני ללכת לבית חולים המקומי שם אושפז קצין ישראלי לשעבר שנפצע
קשה במהלך טיול. הגעתי לבית החולים ומצאתי אדם מרוסק גופנית נפשית. הוא ערך טיול
באחד הג'ונגלים וטיפס על עץ גבוה ולפתע נשבר אחד הענפים והוא הוטח ארצה ושבר את
הרגליים, האגן והצלעות. הוא עבר מספר ניתוחים, במהלכם הוחדרו ברגים לעצמותיו כדי
לחברן. הוא איש תמיר גבוה וחזק ששירת ביחידות מובחרות בצה"ל, שלפתע מצא עצמו
שבר כלי. שהיתי לצידו ודאגתי לכל מחסורו, ניסיתי לעודדו אך הוא בקושי תיקשר עימי
ובליבי חשתי, שמעבר לפציעתו, יש כאן עניין נוסף, אך לא הצלחתי להבין מהו.
הצלחתי לארגן את הטסתו לארץ והוא הועבר
להמשך טיפול ושיקום בארץ. בשדה התעופה, פגשתי את אביו שהיה קיבוצניק רחוק מדת
בשנות ה-60 לחייו. מיד כשנפגשנו, הוא חיבק אותי בהתרגשות והודה לי על כל מה שעשיתי
למען בנו. מפעם לפעם הייתי יוצר קשר
ומתעניין בשלומו. באחד הימים כשדרשתי בשלומו אצל אביו, אמרתי לו כי אני מרגיש
שמלבד הפציעה עבר על בנו משהו נוסף, הוא התרגש ואמר: אין לך מושג כמה אתה צודק
וביקש להיפגש עימי.
נפגשנו במשרדי והוא החל לספר:
"כשהנאצים פלשו להונגריה, הייתי ילד קטן ועברתי עם הורי את כל התלאות. המצב
נהיה גרוע, אנשים רבים הוגלו ולא נודע מה עלה בגורלם. יום אחד אמר לי אבי, שהולכים
להיפרד מהאדמו"ר מסאטמר הנוסע ברכבת לארץ ישראל, היתה זו רכבת קסטנר שהצילה
1680 יהודים. הלכתי עם אבי לתחנת הרכבת להיפרד מהאדמו"ר, אבי נשא אותי על
כתפיו ואמר לי: "כשתראה את הרבי תבקש ממנו ברכה", הוא נצמד לרכבת והלך
לאורך הקרונות ובכל חלון שאל אותי: "אתה רואה אותו"? ואז פתאום ראיתי
אותו מולי, הרבי חייך אלי, תפס את ידי
מבעד לחלון וברכני: "שתגדל ותביא הרבה הרבה נחת יהודית", ואז נזכרתי
לצעוק: "קיבלתי ברכה מהרבי, הוא החזיק לי את היד". לאחר חודשיים גררו
אותנו לאושוויץ, שם הופרדתי מהורי ולא ראיתי אותם יותר. בדרך לא דרך, שרדתי עד סוף
המלחמה, עליתי ארצה והופניתי לקיבוץ - מובן ששם לא נשארתי דתי. גדלתי והקמתי
משפחה, נולדו לי בן ובת, בני גדל והתגייס לצבא לסיירת מובחרת, פנה לקצונה והגיע
לדרגת סגן אלוף. תמיד ייחלתי שיינשא, אך הוא היה עסוק למעלה מראשו ולא מצא פנאי
לכך.
בהיותו בן 35, פרש מהצבא ומצא את פרנסתו
באפריקה הרחוקה. לאחר שנתיים, הודיע לי שהוא מתכוון להתחתן, שאלתי אותו: "מי
המיועדת"? והוא סיפר לי שהכיר אשת מחשבים אמריקנית, שאלתי אותו מיד:
"היא יהודיה"? "נו אבא, באמת"?! "רק תגיד לי אם היא יהודיה"
, "לא בדקתי וזה לא מעניין אותי", הוא השיב. אמרתי לו: " בני, אני
יודע שמעולם לא חינכתי אותך להיות דתי, אבל להישאר יהודי זה המינימום, לפחות את זה
תבדוק", אך הוא השיב: "אין לי מה לבדוק, היא נוצרייה קתולית, אבל להם זה
לא מפריע, וגם לי לא", הרגשתי שחבטו בפני, התחלתי לבכות ולהתחנן שלא יעשה
זאת, אך הוא כעס מאוד ואמר שאין לי זכות להחליט בשבילו עם מי הוא יתחתן ובודאי לא
אחרי החינוך שנתתי לו. עולמי חרב עלי, ואע"פ שאני חילוני שלא שמרתי שום מצוה,
כולל שבת וכשרות - החלק היהודי היה אכפת לי תמיד, אולי בגלל הברכה של הרבי?! אך
עכשיו, איה ברכתו של הרבי? כך עברו מספר חודשים בני נסע לטיול הג'ונגלים שלו, ואז
אירעה לו התאונה. הוא הובהל לביה"ח והמיועדת יחד איתו. וכשהתברר לה מצבו
הרפואי והברגים הרבים שהוחדרו לגופו וישארו שם לעד, היא נתנה לאחות פתק וביקשה
שתמסור לבני כשיצא מחדר הניתוח ונעלמה... בפתק שקיבל היתה כתובה מילה אחת:
"מצטערת", כך נותר בני מרוסק פעמיים, גם בעצמותיו וגם בליבו שנשבר
לרסיסים... אתה הראשון ששמת לב לכך ולכן סיפרתי לך כל זאת...
תראה, לא נעים לי לבקש, אבל אולי תמצא
מישהי לבני? הוא כבר הולך באופן רגיל והחל לעבוד בעבודה חדשה, אבל משהו מת בתוכו,
אולי לא חינכתי אותו להיות יהודי, אך חינכתי אותו להיות בן אדם". אמרתי לו
שאני צריך לחשוב ונפרדנו. סיפרתי לאשתי
ומיד היא שאלה: "ומה עם אנה"? את אנה הכרנו אני ורעייתי באחד ממסעותיי,
היא יהודיה ממוצא רוסי ועבדה כדיילת במטוס, אשתי יצרה עימה קשר קרוב, ואף סייענו
לה למצוא עבודה אחרת כבקשתה בכלכלה ומנהל עסקים בה הצטיינה. היא הייתה מגיעה אלינו
מידי פעם לשבתות, ואף שלא הייתה דתיה, לא לחצנו עליה, אך תמיד אמרנו שיש בה משהו
יהודי טבעי, בצניעות, בעדינות ובראיית החיים... החלטנו להכיר ביניהם, הזמנו אותו
לשבת וכמובן הזמנו את אנה. במהלך השבת הם התעניינו זה בזו , והחלו להכיר ולהיפגש,
תוך מספר חודשים, התקשר אלי אביו בהתרגשות: "הבן שלי מתחתן עם יהודיה,
בזכותכם", הם נישאו כחילוניים, אך דווקא אחרי נישואיהם, החלו להתקרב לדת, זה
החל דווקא ממנו והיא אחריו ושניהם החלו בהליך תשובה, והם עשו זאת עד הסוף... נולדו
להם 5 ילדים והם השתלבו בצורה נפלאה בשכונה חרדית, אני מאמין שהפחד של אביו לאבד
את בנו וצאצאיו לעם אחר, גרמה לו לשמוח
ולתמוך ואפילו להתקרב, והוא היה אומר לי שוב ושוב: "ברכתו של הרבי התקיימה,
יש לי הרבה הרבה נחת".
מכאן יש לימוד זכות על כל הרחוקים
בימינו, למרות חוסר זהירותם בקיום מצוות, כולם מתפארים
שהם ישראלים[2].
אם כן, עדיין הם קשורים ומפותלים עם הקב"ה, והוא הטוב והמיטיב, ברחמיו הרבים
יפקח את עיני כולם, ויורנו מדרכיו, ונראה את דרך האמת ונלך בה כולנו כאחד בשם ה'.
[1] היה אדמו"ר ציוני מאוד
וערך טישים ביום העצמאות.
[2] אגרות הראי"ה (שלב'): "... בזמן שהי' רחוק מגאולה הי'
אפשר לקליפה להתלבש באמונות רעות בפועל כמו ע"ז וכשוף, ומינות היא ג"כ
אמונה רעה תמציתה היותר רעה של ע"ז, וכשהיא בולעת איזה נפש סובבת היא אותו
במצודים ומוצצת את דם החיים הרוחניים שבנשמתו, רח"ל. בסוד "שממית בידיה
תתפש". אבל בזמן הקרוב לגאולה אין כח לקליפה להמציא אמתות רעות, כ"א
להקליש ח"ו את אור האמונה בלב החלשים. וחלישות זו, אע"פ שהנלכדים בה
חושבים שהיא כפירה, והם כמו נתפסים ברשת באין דרך הצלה, אין לה שום ערך ועל מציאות
כלל כ"א חסרון הסברה והארת השכל והרגש, ע"כ מיד שמאירין להם
בדרך ד', ע"פ דרכי שכל ישר והרגשות טובות, הולך האור ומאיר עליהם וסופם לחזור
למוטב, והם שבי פשע ביעקב ואליהם יבא לציון גואל.
ע"כ עלינו להיות בטוחים בחסדי
השי"ת, הזוכר חסדי אבות להביא גאולה לבני בנים, שכל בנינו, אפילו הנדחים
והאובדים לפי מראית-עין, יהיו למודי ד', והכתוב אומר )זכריה י' ט'( :
"ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם ושבו". כי הרע שבהם איננו כ"א
חיצוני ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש, ע"כ הם מתעוררים לכמה מחשבות של יושר
וצדק, אע"פ שהם תועים בדרכם ולא זו הדרך ולא זו העיר, מ"מ הרבה מהם
דבקים באומה בכללה ומתפארים בשם ישראל, אע"פ שאינם יודעים בעצמם מפני מה
ולמה, ואע"פ שהם מחקים בזה את האומות שהם דבקים עכשיו כל אחד בלאומיות שלו, מ"מ שורש מדתו של עשו הוא פורה ראש ולענה, מקור רשע ושפיכות דמים
וחורבן, ושורש ישראל הוא קדוש וטוב מוכן לצדק ויושר, שהוא באמת דעת ד' בעולם...".
