יום רביעי, 29 בנובמבר 2017

פרשת וישלח - המשפחה היא הכח!!!

המשפחה היא הכח!!!


אחת הפגיעות הנוראיות של התרבות המערבית היא הפגיעה בתא המשפחתי.

עם השנים ממוצע גיל הנישואין עולה, ממוצע הילודה יורד, ולדאבוננו אפילו נשמעים קולות התומכים בכל מיני סוגים של קשרים שהקשר בינם לבין המושג 'משפחה' מקרי בהחלט. מקסימום 'אני', מינימום התחייבות למען משהו אחר.

בפרשתנו אנו שותפים למפגש הטעון בין יעקב ועשו לאחר 22 שנות נתק מתוח.

יעקב שברח לחרן לאחר שלקח מעשו את הברכות בחכמה, הקים משפחה בבית חמו לבן ועכשיו הוא חוזר הביתה לארץ ישראל.

עשו שומע את החדשות ויוצא לקבל את פניו של אחיו מלווה בארבע מאות איש חמושים.

כשסוף סוף הם נפגשים עשו נדהם מהמחזה שנגלה לנגד עיניו: "וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ?".

עשו לא מבין מה יעקב עושה עם הנשים והילדים, אנו עסוקים במאבק כוחות, עושר וכבוד ומה הם שייכים לכאן?!

עשו חושב שבני אדם הם כמו פס יצור טכני, איש ואשה נפגשים ויוצאים מהם ילדים. תהליך פשוט וקל, טכני מאוד, קר מאוד.

אבל עבור יעקב אבינו המצב שונה בתכלית. כל עניין המשפחה היה עמוק יותר מכל דבר אחר.

הוא עומד מול עשו ומאות אלפי הלוחמים שלו ובקול בוטח מגלה להם את הסוד: "לא בחיל ולא בכוח, אינכם מסוגלים להבין ולעולם לא תבינו. משפחתי היא הדבר החשוב ביותר בעולם, מכאן אני יוצא ולכאן אני חוזר. נשיי וילדיי הם הדבר הגדול ביותר בעבורי, מהם אני שואב את הכוח, את השמחה, את החיים. ולכן לא יעזרו החניתות, לא הפיתויים עבור עושר וכבוד, לא תנצחו אותי. אני בבית, ואין חזק ומאושר ממני"[1].

בראשית (לב,ד): "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים".

רש"י: "מלאכים ממש".

הרב מסעוד ריוח זצ"ל: לכאורה קשה וכי יש מלאכים שיש בהן ממש ויש לא?
ופירש בזה כי כאשר שמע יעקב שעשו בא וארבע מאות איש עמו, נתיירא וטעמו היה שהוא אין לו אוכלוסיא כנגדו, שבסך הכל יש לו רק 21 נפשות 11 ילדים 4 נשים 5 עבדים ששלח עם המנחה והם ביחד כ"א נפשות, ועל זה התפלל אל השי"ת הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מיד שלח לו הקב"ה 380 מלאכים כדי להיות ביחד 400 חוץ מיעקב כנגד ארבע מאות איש של עשו, וזהו שכתב רש"י ז"ל מלאכים ממש, הכוונה כחשבון ממש שהם 380.

זאת אומרת שהמשפחה הם חלק מהמלאכים – חלק מהכח שלך!

לצערנו נפוץ מאוד היום שבמקום שהעבודה תהיה מכשיר לרווחת המשפחה, היא הפכה לדבר העיקרי שנותן לנו ערך, ואילו המשפחה נזנחה בצד.

אם המשפחה זה העיקר אז צריך מאוד מאוד להיזהר שהעבודה לא תגלוש גם לזמנים המשפחתיים.

"קופי משפחתי":


אתמול ילדי בא לעולם,
באותה דרך כמו כולם.
אך לי היו פגישות ותשלומים וערעורים,
והוא למד ללכת בעוד אני בסידורים.
ולפני ששמתי לב הוא כבר ידע לדבר,
וכשגדל והתפתח קצת הוא היה אומר :
אני אהיה כמוך, אבא, עוד תראה אותי,
ממש בדיוק, אתה יודע, קופי משפחתי.

סבתא סורגת, סבתא בישלה דייסה,
התינוק גדל, כבר לא בעריסה.
מתי תבוא הביתה, אבא? לא יודע, בן,
אבל כשאחזור אז מתנה לך אתן
וגם, אני מבטיח, יחד נתפנן.

אתמול מלאו לו עשר, בחור גדול ממש,
תודה על הכדור, אבא, בוא קצת למגרש;
תלמד אותי לקלוע "ג'מפשוטים" לסל.
היום אני עסוק, אמרתי, וחסל !
תשכח מזה, אמר, וכשהפנה לי גב
הספקתי עוד לראות אצלו כזה חיוך רחב,
שאמר: אהיה כמוהו, עוד תראו אותי,
ממש בדיוק, אתם יודעים, קופי משפחתי ...

אתמול הוא בא לחופש מהמכללה
כל-כך יפה, כל-כך בוגר, ממש שמחה גדולה,
בני, אני גאה בך, בוא שב קצת, נדבר...
מצטער, ענה לי, אבל אני ממהר;
זרוק לי את מפתחות המכונית, בבקשה,
אני יורד דרומה למשך החופשה.

אני מזמן בפנסיה ובני מזמן עזב
ורק אתמול הרמתי טלפון אליו.
בוא ניפגש, אמרתי, אולי תמצא קצת זמן .....
אין בעיות, ענה לי, רק תן לבדוק ביומן;
מצטער, נזכרתי שיש לי ועידה
ובכלל, אני טובע בים של עבודה.
טוב שצלצלת, אבא, והרבה תודה.

הנחתי את השפורפרת ואז עלה בדעתי,
שהוא נעשה כמוני, שחיקה אותי,
ממש בדיוק, אתם יודעים, קופי משפחתי.

בזכות הנישואין, יעקב היה שלם בכל !

בראשית (לג,יח): "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם".

רש"י: "שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן".

הגאון רבי יעקב חיים בנו של מרן ה'בן איש חי בספרו "ציצים ופרחים" דרש יפה שכל ענין השלימות היה בגלל הזיווג שלשם כך יצא ועתה חזר.

"שלם בגופו" כדברי חז"ל מאן דלא נסיב איתתא אתקרי פלג גופא – מי שלא נושא אשה אין גופו שלם אלא חצי, והנה אחר שנשא יעקב נעשה גופו שלם.

"שלם בממונו" ידוע שאין הברכה מצויה אלא בשביל ביתו – אשתו של אדם שנאמר "ולאברם היטיב בעבורה".

"שלם בתורתו" הרי אמרו חז"ל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, לכן כשיצא יעקב מארץ ישראל לא היה שלם בכל שלושה אלו, ומעתה בחזרתו אחר נישואיו נשלם בגופו בממונו ובתורתו.

אומר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: אתה בטלפון עם הבוס והמזכירה אומרת לך שאשתך מתקשרת אתה שם את הבוס בממתינה ומדבר עם האשה!!!

בין ההימליה לג׳ימליה (אבינועם הרש): באסון שהתרחש בשבוע שעבר בנחל צאלים נהרג ד״ר עמרי ניר בנפילה מצוק בעת שניסה להציל את בנו עילי - הוא חיבק ועטף אותו, ושניהם נפלו יחדיו. והעולם שותק.

למחרת נמרחו כותרות העיתונאים בגבורת האב ובטרגדיה. זה נמשך יומיים. תוחלת החיים המרשימה של אייטם שמקפל בתוכו את חורבן הבית. בכיתי. בקול ובשקט. התכווצתי כהורה. אב שבשברירי שנייה מתנהג כמו אבא ומוסר את נפשו בשביל חיי בנו. מובן מאליו? לא יודע. אקסיומת חיים שנעשתה מרגשת במיוחד בעולם משוגע שבו האמת מופיעה בלוק של זאב עם משקפי סבתא ורודים ושיניים גדולות. רוצים להאמין במשהו? להיות בטוחים בקרקע שמתחת לרגליכם? אמצו לכם סימן שאלה קטן, טפחו אותו, השקו אותו, טיילו אתו בחוץ. ככה זה כשהספק הופך לדבר האמין ביותר בשוק ואילו חוסר הוודאות זוכה לפופולריות של רודן צפון קוריאני.

אני חושב על ד״ר עמרי ניר הורה שהאינסטינקטים הקמאיים שלו להגן על בנו בגופו, לבטל את עצמו בשבילו, העמידו מראה חותכת וברורה לכל הורה ששומע על המקרה הזה, שגם המילים השורפות ביותר מתאדות כשהן נדרשות לתאר אותו. אני חושב על מאות אלפי ההורים ששמעו על המקרה במכונית, בתור לסופר, בכניסה לבנק, וישר חשבו לעצמם: "ואיך אנחנו היינו מתנהגים?" ואני רוצה כל כך לנחם את עצמי. להרגיע. להבטיח לעצמי שגם אני הורה טוב ומסור ששם את טובת ילדיו בראש סדר העדיפויות.

אבל למה ללכת כל הזמן למצבי קיצון? צוקים והרים גבוהים והרי ההימלאיה. בואו קודם נדבר על הרי הג'ימיילים ועל העבודה ועל שאר הדברים ששותים לנו בקשית את הזמן היקר הזה שאמור להיות מוקדש לילדים. כי בדיוק הרגע הגיע עוד דוא׳׳ל ממש חשוב, והנה נשאבו לנו עוד דקות יקרות שלא יחזרו. ופתאום אני מרים מהמסך את העיניים האדומות שלי ומגלה שהתינוק הקטן שלי התחיל ללכת ומחכה שאתייחס אליו, אבל גם את זה פספסתי כי בדיוק הייתי עסוק בלהציל את העולם...

לזכרם של ד׳׳ר עמרי ניר ובנו עילי, שהמילים "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" הנאמרות עליהם - מקבלות בפעם הראשונה משמעות אחרת לגמרי".





[1] עד כאן מדבריה של הראלה ישי.

יום שני, 27 בנובמבר 2017

פרשת ויצא - האמהות בחינוך הילדים

האמהות בחינוך הילדים


בראשית[1] (ל,א): ״הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״.

תגובתה של רחל אמנו לעקרות היא תגובה קיצונית במיוחד, תגובה אשר נקודת המוצא שבה והמסקנה שלה היא, שאין טעם לחייה של אשה ללא ילדים, כי אינה יכולה לממש את אימהותה.

וכן אצל רבקה (כג,כד): ״אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי״ - מה טעם לאני שלי, מה הטעם לחיי, אם בסופו של דבר לא יחזיק ההריון מעמד, ואצטרך להפיל את שני עובריי ולחזור לעקרותי כבראשונה.

האומנם, האם אין לחייה של האישה ערך ומשמעות מצד עצמה ללא קשר להיותה אמא?

בעל העקדה (במקום): ״והנה בשני השמות אשה וחוה, נתבאר שיש לאשה שתי תכליות: האחד מה שיורה עליו שם אשה - ׳כי מאיש לוקחה'... והשני - עניין ההולדה, בהיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה - אם כל חי״.

אז אם האמהות אינן יכולות להוציא אל הפועל את ה'חוה' שבהן, שיגלו בכל אופן את האשה שבהן, למה הן אומרות - ״למה זה אנכי״ ״ואם אין מתה אנכי״?

למה אשה ללא בנים נקראת ׳עקרה' דהיינו שהעיקר חסר לה, הרי יכולה וצריכה היא להוציא מהכוח אל הפועל ולממש את כל כשרונותיה ויכולותיה, אשר גם הם חלק עיקרי מאישיותה ומתפקידה בעולם בחייה?

ברור שחובתה של כל אשה למצות את אישיותה וכשרונותיה בעיסוקה המקצועי, ובתרומה לקהילה ולחברה וכדו', ובכך להיות שותפה בתיקונו של עולם, שהרי לשם כך ריבונו של עולם נתן לה את הכשרונות האלו.

אך עניינה המרכזי, ה׳חידוש׳ שבה (שאת זה אם היא לא תעשה אף אחד אחר לא יוכל לעשות) - היא היותה מסוגלת להיות אמא כמובן השלם והכולל של המילה כהגדרתה של התורה - ״אם כל חי״.

לא רק אמא לחיים פיזיים - הריון, לידה, הנקה וטיפול כילדים ובבית, אלא עליה להקנות את האימהיות על כלל צדדיה - הרגשיים, הנפשיים, הערכיים והרוחניים - לילדיה בפרט ולדורות הבאים בכלל.

את זה יודעת לעשות רק אמא (לא אבא, ובודאי לא המטפלת...) בטבעיותה וברגישותה האימהית הייחודית רק לה.

הרב קוק (עין אי״ה ברכות ב, פרק שביעי, מו, נא:): ״חנן לה הקב״ה בינה יתרה, הרגשה דקה... שתצא אל הפועל הנעלה, רק בהיותה פועלת על-פי אורחה (דרכה) להרחיב ולהטעים את יסודי המוסר, ולבארם על פי רגשות טבעיים טובים הנקלטים מחזיון הנהגת בית יפה״.

לכן אם האשה מתמקדת יתר על המידה בלימודיה, בקריירה שלה ובהצלחתה המקצועית, יופר האיזון הנכון בין שני כוחותיה אלו - אשה וחוה ומימושם במציאות, ו״יצא מזה קלקול עצום בחיים המוסריים והחומריים... ויצא במשך הזמן דור חלש ורפה אונים שלא יהיה מוכשר כלל מרוב חולשתו לקבל את יסודי החכמה והצדק ואור דעת אלקים שצריכים נפש בריאה וגוף בריא״.

זאת אומרת שעקרה לפי הפירוש הזה זו אשה שמולידה ילדים אבל לא מגדלת אותם עם התכונות האמהיות שלה...

אין ספק שבתקופתנו, לא פעם, מפני כורח המציאות הכלכלית, או מתוך ׳אידיאליזציה׳ של פיתוח קריירה, מימוש עצמי וכדומה, אין אמא בבית כפשוטו וכדרשו, והילדים גדלים כ׳ילדי מפתח׳ ו׳ילדי מיקרוגל׳ במובן העמוק של הדברים על כלל ההשלכות והנזקים המשתלשלים מכך כפי שאנו רואים לצערנו בדורנו.

חוסר האימהיות - מתבטא באי עדינות טבעית, חוסר רגישות חברתית, ציניות מחוספסת והיעדר שייכות טבעית, רגשית ורוחנית לערכי היסוד של העם, הארץ וכו׳ (אשה = מלכות = ארץ ישראל).

זו התוצאה של סיבות רבות, שאחת המרכזיות שבהן היא העדפת אשה על פני חוה, המצויה כל-כך בחברה המודרנית שבתקופתנו.

צריך לעודד את הפיתוח של האישיות והכשרונות הנשיים היחודיים שצריכים לצאת אל הפועל כפי כוחה ותפקידה של האשה, כדי להיות שותפה בבניין העולם, אבל בגבולות הגזרה הראויים ובמסגרת הנכונה, בלי לפגוע כלל ב׳אימהיות הישראלית׳ לה זקוקים אנו כל-כך בדורנו בחיי המשפחה ובחיי האומה כולה.

הרבנית ימימה מזרחי: בתפילת ערבית אומרים את פרק התהלים שמיוחס ליעקב אבינו, "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים", כשאדם בבעיה הוא נושא עיניים אל - ההורים[2].

חולין (כד:): "אמרו עליו על רבי חנינא שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו אמר רבי חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי".

רבי אברהם בן הגאון מוילנא (סערת אליהו שם): "כי לא רצה להחזיק טובה לעצמו, כאילו הוא עשה לו את הנפש הזאת. אמר: הלא תדעו למי נאה התודה, מי יסד בליבי מוסדות הצדקה, ביד מי כוננה עמודי האמונה ומוסדי דת אבותינו בחדרי לבבי, אשר לנצח לא ימוטו. הלא רק יד אמי עשתה זאת, והיא זאת כוננה.
וזה 'שמן וחמין' וכו', רצונו לומר, אשר ההתלהבות אשר הציתה מוקד לבבי ליקוד עולם, נצח לא יכבו, להעלות שלהבת ק- ה בקרב חדרי נפשי פנימה, המה קמו גם נצבו לנגד עיני, ושמן משחת קודש האמונה אשר יצקה על ראשי, ובקרב רגשות נפשי, אשר כמטר השמים הרעיפה - המה ייסדוני, והמה תמכו את ידי, למען לא ייכשלו פעמי ולא אמוט לעת זקנותי, ונפש תשחק ליום אחרון".

לנו, הבעלים ישנה השפעה עצומה על האווירה בבית בנושא הזה, אם אתה מביא עוזרת לכמה שעות זה ייתן לאשתך קצת אוויר לנשימה ואורך רוח עם הילדים... או כל צורה אחרת של אוורור...[3]

אם אתה ואשתך יושבים וחושבים איך להוריד ממנה קצת את העול של העבודה היא תוכל להתמסר יותר ויותר לילדים...

זה מה שייבנה את הדור הבא מוצק ועם ערכים איתנים...

שירת הי"ם (על הרב חרל"פ עמ' 19 בשם הרבנית מרים שיף, נכדת הרב): לכהונת רבה של "שערי חסד" התמנה הרב יעקב משה חרל״פ כשהוא בן 28 בלבד. מינוי שכזה, בגיל כה צעיר בשעה בה נהגו למנות לכהונת רבני שכונות רק תלמידי חכמים בזקנותם, היה מעשה נדיר ומיוחד מאד.
כל גדולי ירושלים, וביניהם הרב יוסף חיים זוננפלד, באו לטקס ההכתרה שנערך ׳ברוב עם הדרת מלך'.
באותה העת, הייתה הרבנית מרים, אמו של הרב חרל״פ (על שמה נקראת סדרת ספריו 'מי מרום') מאושפזת בבית החולים בימי חייה האחרונים. כאשר באו לבקר אותה בני המשפחה, על מנת לעודד את רוחה במיטת חוליה סיפרו לה על השמחה העצומה שהייתה בטקס הכתרת בנה, והנה היא שומעת ובוכה.
עוד הם תוהים האם בכייה של הרבנית הוא בשל צערה על שלא זכתה להשתתף בעצמה בשמחה. נאנחה הרבנית מרים ואמרה: ״אבל אני הלא קיוויתי שיענקלה שלי יישאר צדיק נסתר...״.






[1] מעובד מתוך הספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.

[2] ישעיה (נד,י): "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ".
רש"י: "ד"ה כי ההרים ימושו: אף אם תכלה ותתם זכות אבות ואמהות, חסדי מאתך לא ימוש".
ויקרא רבה (ל"ו):  "ר' יודן בר חנן בשם ר' ברכיה אמר: אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות נתמוטטה, לך הדבק בגמילות חסדים, הה"ד 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה' – הרים אלו אבות וגבעות אלו אמהות – מכאן ואילך 'וחסדי מאתך לא ימוש'".

מאין יבוא עזרי – העזר כנגדי? הרב מוצפי מביא מדברי המקובל הרמ"א פאנו, שאמר: כל האומר מזמור "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" בתפילת ערבית, מזמנים לו מיד בת זוגו ההוגנת לו.

[3] קייטנה לאמא: רעות, החברה הכי טובה שלי, הייתה בצימר עם המשפחה, והתכוננתי לעוד יום של שעמום.
נכנסתי למטבח וגיליתי את אמא שותה כוס קפה. "בוקר טוב, חמודה", היא חייכה אליי. "מה את עושה היום?"
"אין לי מושג", אמרתי, "אין פה אף אחד! אמא, אולי תעשי לי קייטנה פרטית היום?"
אמא הביטה לעבר ערמת הכלים שהייתה בכיור. "אולי את תעשי לי קייטנה?" היא נאנחה. "יש לי המון עבודה. כביסות לקפל, ארוחת צהריים לארגן למחר כי אני בעבודה. לא הייתה מזיקה לי איזה פעילות כיפית...".
איזה רעיון מגניב! חשבתי. "יאללה, אמא, אני מוכנה! תני לי להתארגן, ואני מכינה לך אחלה קייטנה שבעולם!".
"רק צחקתי", היא אמרה, "יש לי באמת המון עבודה, אני לא בטוחה שיש לי זמן לזה".
"נו, די, אמא, אל תהיי כזאת", התחננתי, "אני אעזור לך במה שאני יכולה, ותראי שיהיה בסדר".
אז אמא הסכימה. איך לא? ואני הלכתי להכין את כל הפעילויות. כשסיימתי, חזרתי למטבח לקרוא לחניכה שלי. "אז ככה, אמא. את בקבוצת החרציות. למען האמת, את כל הקבוצה, כי אין כאן אף אחד אחר... הכנתי לך סמל וחולצה, בואי תלבשי".
אמא לבשה בצייתנות את חולצת הטריקו הגדולה שציירתי עליה פרח, והדביקה על עצמה את המדבקה.
"עכשיו עושים מורלים", פקדתי, והתחלתי לצעוק "חר-צי-יות!!! על כולן עולות! יההה!!!!" אמא הצטרפה, בהתחלה בשקט, אבל אחר כך היא התחילה להתלהב. "אני מקווה שהשכנים לא שומעים אותנו, הם יחשבו שהשתגענו..." היא אמרה, ופרצה בצחוק.
"ועכשיו, אני אלמד אותך ריקוד", המשכתי. שמתי את השיר "ראו באורי" של אודי דוידי בנייד של אמא, ולימדתי אותה את התנועות שלמדנו בבית הספר. אמא למדה צ'יק צ'ק, ורקדנו יחד מסביב לסלון.
"זה היה כיף!" היא אמרה כשסיימנו, והתיישבה מתנשפת וצוחקת על הספה. "ממש התעמלות בוקר. מה עכשיו, המדריכה?"
"ארוחת בוקר", הצהרתי, והבאתי מהמטבח שקית סגורה. "לחמניות ושוקו!" התלהבה אמא, "איך לא?" ישבנו על הרצפה ואכלנו יחד. כשסיימנו, הובלתי את אמא לחדר של בני, שעל המיטה שלו הייתה ערימת כביסה ענקית. חילקתי אותה לשניים, והסברתי לאמא שהגיע זמן התחרויות. "כל אחת מאיתנו צריכה לקפל את כל הבגדים בצד שלה, ולשים במקום. המנצחת זוכה במדליה!"
קיפלתי הכי מהר שיכולתי, אבל לא היה לי סיכוי מול אמא. חשבתי שאני אהיה יותר זריזה בלרוץ לארונות, אבל היא ניצחה אותי בלי שום בעיה. הלבשתי עליה מדליה שהכנתי קודם ושהיה כתוב עליה "אלופת העולם בקיפול כביסה!", ואמא הייתה מאוד גאה בעצמה. אחר כך עשינו יצירה - תיק לים מחולצת טריקו ישנה. אמא צבעה את התיק בצורה ממש יפה. "אין לך מושג איזה כיף לי קצת ליצור", היא אמרה, "אני מאוד אוהבת להכין דברים יפים, אבל איכשהו אני אף פעם לא מוצאת זמן..."
את יום הפעילות סיימנו בבוקר בישול. בתור המדריכה, אני תכננתי את התפריט (מקרוני וקציצות, ועוגת שוקולד למנה אחרונה), ואמא רק עזרה לי לחתוך ולטגן. יצא מעולה. "נאכל קצת היום, והשאר יישאר למחר!" אמרתי לה, "את כבר לא צריכה לדאוג להכין ארוחה... נו, אמא, נהנית?"
"מאוד מאוד, המדריכה!" היא אמרה וחיבקה אותי. "כמה את לוקחת ליום? נראה לי שאני ארשם לקייטנה שלך באופן קבוע".

פרשת ויצא - ׳בורח׳ או ׳שליח׳?

׳בורח׳ או ׳שליח׳?


בראשית[1] (כח,י): ״וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה״ יציאתו של יעקב מבאר שבע והליכתו לחרן - נראית לכאורה כפעולה שגרתית וסתמית.

אך מהתבוננות מדויקת יותר לסיבת יציאתו של יעקב מביתו ועזיבתו את מקומו, כמסופר בסוף הפרשה הקודמת - פרשת תולדות, מתבררים הדברים באופן שונה לחלוטין.

כאשר נודע לרבקה שעשו רוצה לרצוח את יעקב לאחר לקיחת הברכות ממנו, היא קוראת ליעקב, מספרת לו על כך ומצווה עליו לעזוב את הבית ולברוח מעשו המבקש להרגו - ״וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה״.

לאחר-מכן פונה רבקה ליצחק, לא מספרת לו על כוונתו של עשו לרצוח את יעקב, ומשכנעת אותו בנימוק אחר לחלוטין, לומר ליעקב לעזוב את הבית כי הגיע זמנו להתחתן ולהקים את משפחתו שלו, ואכן יצחק קורא ליעקב בנו ושולח אותו למצוא את בת זוגו ולהקים עימה את ביתו - ״וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב... לָקַחַת-לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה״.

לפי רבקה, יעקב יוצא לדרכו כבורח מאחיו הרוצה להרגו, וככזה, ניתן לשער, שיעקב יוצא לדרך מפוחד, לחוץ, מתוח, חסר ביטחון, ׳מוריד פרופיל׳ ו׳מכווץ׳ ככל הניתן את מציאותו כדי שלא תבלוט מעל פני השטח.

לעומת זאת לפי יצחק, יעקב יוצא לדרכו כשליח, ההולך לממש את משימת חייו - להקים לא רק את ביתו הפרטי אלא את בניין האומה הישראלית, וככזה, ניתן לשער שיעקב יוצא לדרך זקוף קומה, מלא בעוז ובגבורה, עם ביטחון עצמי גבוה, נחישות, גדולה ותחושת אחריות אדירה כדי להצליח במשימתו, שהרי עתיד האנושות ותיקון העולם כולו מונח על כתפיו.

כיצד אפוא יוצא יעקב מבאר שבע, כפליט בורח או כשליח? בקולו של מי הוא שומע - בקולה של אמו או בקולו של אביו?

בראשית (כח,ז): ״וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב, אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ״ - הוא שומע בקול שניהם, ואף מקדים את אביו לאמו.

מה משמעות הדבר?

חיינו כוללים אידאלים רוחניים גדולים מחד, וצרכים והכרחים חומריים וטבעיים מאידך.

כלפי חוץ בממד הגלוי נראים ההכרחים החומריים, אך לעיני הנשמה - בעומק הדברים וביסודם באופן פנימי וסמוי, גנוזים וטמונים האידיאלים הרוחניים, הנחשפים ומתגלים אט-אט בפועל במציאות דרך כל ההכרחים וה׳אין ברירה׳ לסוגיהם השונים.

מצד התוכן הפנימי והאידאל הרוחני שומע יעקב לאביו על היותו שליח אלוקי לבניין עם ישראל ותיקון העולם כולו, אך מצד המציאות החיצונית הגלויה שומע הוא גם לאימו בהיותו יוצא לדרך כפליט המוברח מביתו בעל-כרחו, כדי להינצל מידו של עשו הרוצה להרגו.

הידיעה והתחושה הכפולה הזו גרמה ליעקב להיות בורח מבחוץ ושליח מבפנים, כלומר לתת לתחושותיו הטבעיות את מקומן וביטוין ולעשות את כל הנדרש באופן מעשי כדי להינצל מעשו אחיו מחד, אך מאידך להשתייך בהכרתו הפנימית ובגדלות נפש לחזון הגדול - הקמת האומה הישראלית, חזון אשר למען מימושו יצא לדרכו. ידיעה ותחושה כפולה אשר רק בהופעת שתיהן ויצירת היחס הנכון שביניהן יוכל לצאת כראוי מביתו ולהצליח בשתי משימותיו.

כאז כן היום.

כל מאורעות ההיסטוריה העוברים עלינו כוללים שני צדדים - רוחני וחומרי, אלוקי וטבעי, אידאלי ומציאותי.

עלינו מוטלת האחריות הכבדה לזהות את השליחות המסתתרת בעומק הבריחה, בעיקר במצבים הקשים והמסובכים, ומתוך כך לפעול באופן מעשי בשני מסלולים אלו ללא סתירה, באחדות והרמוניה גמורה, תוך יצירת היחס הנכון והראוי ביניהם.

שמואל א' (כ,כב): "אִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'".

יהונתן רומז לדוד שאם אכן יש לו סכנה בבית שאול והוא צריך לברוח, זהו לא אילוץ אלא חלק מתכנית אלוקית- "לך, כי שלחך ה'". יש לך שליחות במקום אחר ואתה צריך לבצע אותה.

כל מקום שאנחנו מגיעים אליו בחיים מזמן לנו תפקיד, גם אם נראה שהגענו לכאן "בטעות" או "במקרה"...

סיפור על השגחה פרטית מופלאה כפי שסופר בשבת פר' משפטים מפי הרב זאיד הי"ו:

בחור בשם אוריאל - תלמיד בישיבתי חלה ל"ע במחלה הנוראה בראש. הוא נשלח לצרפת לטיפול רפואי - המקום המתמחה ביותר. בסיום הטיפול התגלה שמצבו נשאר בכי רע והטיפול לא הצליח. הרופאים הרימו ידיהם, ואמרו שאין בידם היאך להושיעו, ואין לו אלא לספור ימיו עד למוות.
החלטנו שאין בידם של הרופאים ליאש, אלא רק לרפא, וחיפשנו ישועה ממקום אחר. לאחר בירורים, התגלה שיש רופא פרטי בארה"ב עם שיטה יחודית, שע"י ניתוח מיוחד יכול להציל את חייו של אוריאל. הבעיה היתה שהניתוח עולה בסך של 130,000$(!) ולנו אין מאיפה להשיגם. כמו כן רופא פרטי זה צריך חדר בבי"ח לצורך עריכת הניתוח, חדר בבית מלון לשהיה, טיסות לארץ וכו' (הוא מגיע לפציינט).
למחרת קיבלתי טלפון מאחותו של אוריאל, גב' אבוטבול, והיא מודיעה: ניתן לערוך את הניתוח!
שאלתי אותה, כיצד? והיא עונה בפשטות: אני מוכרת את הדירה שלי ובכסף שאקבל, אשלם למנתח....
שאלתי אותה: את בטוחה במה שאת עושה? אולי תשאלי רב? הרי יש לך 6 ילדים קטנים ובעל אברך, ואיפה תגורו? והיא ענתה שהכל בסדר, וזה סגור מצידה.
גב' אבוטבול גרה ברמת בית שמש, באותו יום פרסמה את דירתה למכירה במחיר מוזל של 130,000$ כמחיר הניתוח למי שיתן את הכסף במזומן. מיד קפץ קונה על המציאה, והכסף לניתוח- בידיה! בשומעינו זאת, קבענו מיד מועד לניתוח עם הפרופסור מארה"ב.
מישיבתי נשלחו תלמידים לגיוס תרומות לצורך השכרת החדר בבי"ח, טיסות וכו' - סכום של 30,000$.
ביום ד'- יום הגעת הרופא ארצה, הייתי בדרכי למסירת שיחה לבנות בצפון הארץ, התקשר אלי תלמידי יהודה ובפיו שאלה: נהג המונית הלוקח אותם לגייס הכספים מבקש ממנו ומחברו לקחת חבילה ולהעבירה למען מסוים, ורצונו לקבל את אישורי. סירבתי בתוקף. אינני מעונין להסתבך עם חבילות עלומות ומפוקפקות.
לאחר כמה דקות , מתקשר אלי יהודה תלמידי שוב: הנהג ממש מתחנן שניקח החבילה.. אמרתי לו שיפסיק להטרידני, ואם רוצה שיבוא להיפגש עימי אחרי השיחה שאני עומד למסור בצפון.
מסרתי השיחה לבנות היקרות, ובצאתי מחדר ההרצאות, רואה אני את תלמידי יהודה, והנהג ממתינים לי בחוץ.
ניגשתי לנהג, והבהרתי לו את עמדתי. הנהג - גבי שמו, פתח החבילה – היתה זו מזוודה קטנה שבה היו סכינים ופנסים קטנים ומוזרים. וכך הוא מספר: "היום בבוקר לקחתי משדה התעופה אדם הנראה כעשיר ומכובד. כשיצא מהמונית שכח את המזוודה הקטנה, ולקח עימו רק את מזוודתו הגדולה. רוצה אני להחזיר המזוודה לאותו האדם שנסע עימי - שפרטיו כתובים על המזוודה..."
הבטתי בפרטיו של הנוסע והחוורתי... היה זה פרופסור רייץ - שבא מארה"ב לנתח את אוריאל תלמידי!
אמרתי לגבי הנהג: אינני נוגע במזוודה זו, בא ניגש עכשיו למלון ונשאל שם האם אבדה מזוודה כזו, למר רייץ.
נסענו, ביקשנו את מר רייץ, כשהזכרנו את המזוודה, הוא ירד מיד ללובי כדי לפגוש אותנו.
מר רייץ הרופא היקר סיפר לנו שבמזוודה זו נמצאים כל כלי הניתוח שהוא צריך ע"מ לנתח את אוריאל, ועלותם בסך של 400,000$ ולא זו בלבד, אלא שאין אפשרות להשיגם כי הוא תכנן והמציא אותם במשך כמה חדשים במעבדותיו...
ששמעתי זאת, קישרתי הדברים, ואמרתי לד"ר רייץ: הבט, אתה הולך לנתח את תלמידי – אוריאל, והיכן נמצאה מזוודתך? במונית שבה נסעו תלמידי כדי לאסוף כסף בשבילך! והם אלה שיצרו עימי קשר למצוא אותך, והמזוודה שלך חזרה אליך על ידינו - הדואגים לאוריאל, האין זו השגחה מופלאה? והאם הינך יודע שבשביל לשלם לך ישנה אשה שמכרה את ביתה, ואין לה ולילדיה בית לגור?
ד"ר רייץ עיכל את הדברים, שתק למשך כמה דקות, ואז חשק שפתיו ואמר: אינני לוקח כסף עבור ניתוחו של אוריאל!!!
היינו המומים. שד"ר רייץ יוותר על 130,000$? זה היה בגדר חלום...
באותו שבוע נכנס אוריאל לניתוח ע"י ד"ר רייץ. ליבנו פעם, ותפילותינו בקעו רקיעים.
למחרת התבשרנו שהניתוח הצליח!!! ואוריאל בריא לחלוטין!!
גב' אבוטבול , אחותו היקרה של אוריאל, היתה צריכה לפנות את דירתה לקונה. ע"פ החוזה.
היה עליה לחפש דירה חילופית. וכך ישבה עם בעלה, כדת מה לעשות, ואמרה: אתה יודע, אם כבר אנחנו מחפשים דירה חדשה, אולי נחפש דירה בירושלים. כל חיי חלמתי לגור שם..."
"מה ירושלים?"- עונה בעלה, "יש לך מושג מה המחירים שם כיום?, הרי ה-130,000$ שיש לך מספיקים אולי למחסן בירושלים.... לא לדירה!
גב' אבטבול לא השתכנעה, נסעה לחברתה המתגוררת בי-ם ובקשה ממנה: תסייעי לי למצוא דירה...
חברתה לקחה אותה למתווך בשכונת קרית משה, והמתווך צחק ואמר: ב-130,000$ תוכלי לקנות כאן לחם וחלב, לא דירה!
יצאה גב' אבוטבול והחלה להסתכל סביבה, לפתע צדה עינה מודעה על מכירת דירה, שנתלתה בדירה בבנין ממולה. בלי לחשוב פעמיים, עלתה לדירה זו ונקשה על הדלת. הדלת נפתחה בידי גברת מופתעת.
"זה בקשר למודעה" - התנצלה והוכנסה לראות הדירה. הדירה היתה מטופחת, יפה וגדולה – 5 חדרים. "כמה אתם דורשים עליה?" שאלה, אך הגברת אומרת: "קראתי לבעלי והוא יגיע ויסכם איתך על מחיר", "אך יש לי בעיה, אני מוגבלת מאד במחיר" - עונה לעומתה גב' אבוטבול, אך היא בשלה: "כשיבוא בעלי תדברי עימו והוא יתגמש איתך"...
בעל הדירה הגיע והחל לספר בשבח הדירה, כווני אויר וכו', "כמה אתה רוצה עליה?"- שואלת גב´ אבוטבול.
"310,000$" - עונה בעל הדירה. "אך יש לי רק 130,000$"...- משיבה. "מה? אז למה קראתם לי? חשבתי שמדובר בלקוחה רצינית"... כעס לעומתה. גב' אבוטבול ניסתה להסביר "תבין, היתה לי דירה ברמת בית שמש, ומכרתי אותה בשביל הוצאות ניתוח לאחי, בסוף בנס חזר אלינו הכסף ואני רוצה למצוא דירה בירושלים שאני כ"כ אוהבת".
מה אמרת? ניתוח לאחיך? האם קוראים לך במקרה גב' אבוטבול???"- שואל בעל הדירה.
כן - עונה היא בשקט.
אני הוא הנהג - גבי - אצלי היתה המזוודה של ד"ר רייץ..!!!! וואו אני לא מאמין שאחותו המיוחדת של אוריאל נמצאת בביתי, ועוד רוצה לקנות את הדירה שלי...!
גבי הנהג - בעל הדירה - התקשר אלי(הרב) מיד ואמר לי: תראה, אני מוכר את הדירה שלי מפני שקיבלתי בירושה מאימי ע"ה וילה בישוב שקט, והנני רוצה לעבור לשם. מתחשק לי למכור לגב' אבוטבול היקרה את הדירה ב- 130,000$.... מה אעשה?
אמרתי לו: אינך מוכר לה את הדירה! אנו ניסע מחר לרבי דוד אבוחצירא ונשאל לפיו.
יום למחרת, כבר היינו בנהריה אצל רבי דוד וכך אמר: תמכור לגב' אבוטבול הדירה, ותזכה אתה ואשתך לאריכות ימים ושנים!
וזהו סוף הסיפור... זכתה גב' אבוטבול בזכות של הצלת חיי אחיה אוריאל, וקבלה דירה מעולה בירושלים עיר הקודש, והכל בהשגחה פרטית וניסית שלא תאומן!!!!
הסיפור הינו סיפור אמיתי. עוד שבועיים תתקים מסיבת הודיה לד' בצרפת על הצלת אוריאל ממות.
אמר רבי דוד אבוחצירא על סיפור זה, שזהו אחד מסיפורי ההשגחה הפרטית מהגדולים שנתקל בהם בעשור האחרון.




[1] ערוך מתוך הספר בנין אמונה לרב ערן טמיר עם תוספות.

יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

פרשת תולדות – גאולה על ידינו!

גאולה על ידינו!


במהלך הפרשה[1], יצחק ורבקה נאלצים לעזוב את מקומם לאחר לידת עשיו ויעקב ולעבור לאזור "גרר" ממלכתו של אבימלך מלך פלישתים.

שם קורה לכאורה דבר דומה מאד למה שקרה לאביו באותו המקום, יצחק אינו מספר לאנשי המקום שרבקה היא אשתו, אלא קורא לה אחותי.

אלא, שבניגוד לסיפורו של אברהם שם הקב"ה התערב כדי להחזיר את שרה לאברהם, והתגלה לאבימלך בלילה, כאן אין התערבות אלוקית כלל, ובינתיים הזמן עובר ושום דבר לא קורה "ויהי כי ארכו לו שם הימים".

יצחק נוהג קרבה באשתו "מצחק", ואבימלך רואה את שניהם ומבין שרבקה היא אשתו ולא אחותו, הוא נוזף בו ומזהיר את כולם על רבקה.

מדוע הקב"ה לא התערב לטובתו של יצחק כמו שעשה אצל אברהם?

סיפורי אברהם ויצחק במצרים ואצל אבימלך, מקבילים באופן מדהים לגלויות שעברו עם ישראל:

הגלות הראשונה במצרים הופסקה ע"י הקב"ה באותות ובמופתים כדי להוציא את עם ישראל ממצרים כמו אצל שרה[2] "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים על דבר שרי אשת אברם".

הפעם השניה של אברהם אצל אבימלך, מקבילה לגלות בבל - הקב"ה נגלה לאבימלך וגילה לו ששרה היא אשת אברהם, ללא אותות ומופתים, וכך גם קרה בגלות בבל, עם ישראל חזרו לארץ בעקבות גילוי אלוקי של הנביאים שאמרו שהגיע הזמן לעלות.

לעומת זאת יצחק ורבקה אצל אבימלך מקבילים לגלות האחרונה, והכתוב רומז לכך שזו הולכת להיות גלות ארוכה "ויהי כי ארכו לו שם הימים".

כיצד משתחררים מגלות זו?

אם נתבונן בסיפור אצלנו, אבימלך רואה את יצחק ורבקה אשתו נוהגים בקרבה גדולה, והוא מבין לבד שאי אפשר להפריד ביניהם והוא עצמו יוזם את חזרתה של רבקה.

כך גם התנועה הציונית וחיבת ציון גורמות להם להבין שהפתרון לבעיה היהודית נמצא אך ורק בארץ ישראל, ולכן, הם עצמם מכירים בזכותם של עם ישראל על ארץ ישראל, ללא אותות ומופתים וללא גילוי אלוקי.

הדרך שבה מצליחים עם ישראל לגרום לתהליך הזה, הוא בזכות אותו "מצחק", אותה אהבה חסרת גבולות לארץ, והרצון להיות קרוב אליה אפילו במחיר איבוד החיים, כפי שהיה עלול לקרות ליצחק.

אולי הסיבה שהקב"ה לא התערב, היא כי הפעם יצחק היה צריך לפעול בעצמו!

בני יששכר (מאמרי חודש ניסן, מאמר ח' מצות תאכל, אות ג): "והנה עם היות הנס ההוא מופלא מאד, עם כל זה יותר היה טוב לנו באם היינו ראויים שתהיה הגאולה על ידי פעולת מעשינו הטובים באתערותא דלתתא, אז היה מתקיים ההארה ההוא לעולמי עד. וזה שהבטיחנו יוצרנו על העתיד "כי לא בחיפזון תצאו" – כי תהיה גאולה על ידי פעולת מעשינו, ותהיה גאולה נצחית לעולמי עד".

מהר"ל (נצח ישראל, פרק מז): "ומפני ההבדל הזה שיש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, נאמר בגאולה ראשונה "ואכלתם אותו בחיפזון" (שמות יב,יא) "כי בחיפזון יצאת ממצרים" (דברים טז,ג), ובגאולה אחרונה כתיב "כי לא בחיפזון תצאו משם וגו'", ולמה החילוף הזה?
ובמכילתא "'כי לא בחיפזון תצאו', לפי שנאמר בגאולת מצרים 'ואכלתם אותו בחיפזון'... יכול אף לעתיד לבוא כן יהיה בחיפזון, תלמוד לומר 'כי לא בחיפזון תצאו'".
וביאור עניין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא הייתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה, וכך היה עניין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה ומיד עובר, ולא הייתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחיפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה.
אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שינוי כלל, רק תמיד קיים, ולכך לא יהיה לדבר זה חיפזון, כי החיפזון מורה על דבר שהוא לשעה וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר".

הראי"ה קוק (אגרות הראיה): "לא חלישות כוח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא קמעא, כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כול וממלאה את הכול".

הרב חרל"פ (ממעייני הישועה, פרק ו): "בגאולה העתידה ייגאלו הנפש והגוף גם יחד, הן בדרך נס והן בדרך טבע, הן לאט לאט והן בחיפזון, הנפש בנס ובחיפזון והגוף בטבע ולאט לאט.
ולפי שבמצרים היה בעיקר שחרור הנפש, לכן הייתה הגאולה בחיפזון, "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים", ומצד הגוף נשאר עם ישראל בצביונו הגלותי, לפחד מכל דבר ולחשוק ולחזור אל הגלות, "נתנה ראש ונשובה מצרימה".
לא כן הגאולה העתידה, הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות, שאז ייגאל גם הגוף, ולפיכך היא מתנהלת לאט לאט, "קמעא קמעא", "כי לא בחיפזון תלכו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלוהי ישראל". אמנם כל זה הוא רק בגאולת הגוף, אבל גאולת הנפש תהיה גם לעתיד בחיפזון, "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים"(מלאכי ג,א)".

אם הבנים שמחה (עמוד צח-קא): "המדרש מדבר על הגאולה שתהיה בדרך הטבע, אז צריך שתהיה קמעא קמעא כדי שלא תזיק להם, דומיא דהארת השמש עלי ארץ דבר בהדרגת הטבע. אבל כשתהיה על פי נס, תהיה בפעם אחת שלא בהדרגת הטבע. ויען שהצרות באו על ידי עוונותיהן, שאלמלי היו בבחינת "זכו" שעושין רצונו של מקום, לא היו בצרות גדולות והיו יכולין לסבול האור הגדול של הגאולה, והייתה יכולה להיות בבת אחת, אבל בעת שיהיו בבחינת "לא זכו" אזי מוכרחים להיות חבלי משיח וצרות גדולות... אזי אינם יכולים לסבול אור גדול הבא בבת אחת, על כן מוכרחת לבוא הישועה והגאולה קמעא קמעא, בבחינת הטבע שבא קמעא קמעא, וזה אמת וברור...
הרי דביארו לנו חכמינו האמתיים במקומות הנ"ל, שלא כמו שרבים מבני עמנו מדמים ועולה על לבם שהמשיח יבוא לישראל פתאום כנהר שוטף מאפלה לאור גדול בפעם אחת, כי אם עלייתם תהיה מעט מעט, ממדרגה למדרגה אשר למעלה הימנה, ואחר שיתרגלו לאותה מדרגה יעלו למדרגה שלמעלה ממנה, עד שיעלו ויבואו למדרגה היותר גבוהה על ידי שכבר הורגלו במדרגות העולות סולם בית אל מעט מעט. כי העלייה כמו רגע מקצה האחרון אל קצה העליון, מלבד שהיא רחוקה מהמציאות, אף גם זאת הן עם בני ישראל לא יוכלו לסבול רוב טובה, כמו שלא יוכל הנרפא ממחלתו הקשה והמסוכנת לקבל תכף ריבוי המאכלים ותענוגות בני אדם לרוב חולשתו. וכמו למאן דגני בבית אפל, אם פתאום ירווהו אור גדול, לא יכול ליהנות מזיו אורו, וכמו שאמרו זה המשל בירושלמי ובזוהר הנ"ל. כמו כן הוא אצל גאולתן של ישראל, שתבוא אלינו רק במדרגה ולא בבת אחת...

ונראה לי דמשום זה כינו בנביאים את משיח צדקנו בשם "צמח", כדכתיב (זכריה ג,ח) "הנני מביא את עבדי צמח", "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" (זכריה ו,יב), "והקימותי לדוד צמח צדיק" (ירמיה כג,ה). וכן אנו אומרים בתפילתנו "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". והוא על דרך שכתב הגאון בספר "עזרת כהנים" במידות פרק ג, בשם השלטי גיבורים, דעל כן נקרא זרובבל "צמח" "כי מעלתו תהיה כמו צמח האדמה שגודל מעט מעט כן מעלתו תעלה מעט מעט עד שתגדל מאוד", עד כאן לשונו. ועל כן משיח נקרא גם כן "צמח", שכן תעלה מעלתו ומעלת ישראל מעט מעט עד שתגדל מאוד, כמו צמח האדמה. ממילא מוכח מכל זה, דישועתנו שלעתיד תצמח בדרך הטבע, רצוני לומר בנס המלובש בטבע, ועל כן יצטרך לזה עת השתלשלות הטבע, שבא במעט מעט ולא בבת אחת".

בהמשך, יצחק מקבל את האומץ הדרוש ונאבק על בארות המים, והפעם יצחק עומד על שלו מול אבימלך, וטוען בפניו "אתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם" - גישה זו מזכה אותו בכבוד מצד אבימלך הפוקד על עבדיו להפסיק להציק לו.

סיפורו של יצחק אצל אבימלך רלוונטי מתמיד לדורינו, מפני שהוא רומז לסיפורו של עם ישראל בעת האחרונה, על הגלותיות שהובילה להתבוללות והשכלה, על ההתעוררות של חיבת ציון שגרמה לתחיית המדינה, ועל המאבק שלנו כיום על הזכות הלגיטימית שלנו בארצנו אל מול אויבינו!

הקב"ה מחכה לראות אותנו נוהגים בגבורה ובאומץ לב ומביאים את מדינת ישראל לקומה הבאה ע"י מעשינו!





[1] הרב אשר סבג.

[2] כך מובא בזוה"ק, שמעשה אבות סימן לבנים לכן שרה היתה צריכה להיות שם כדי שפרעה יחטוף וזה יהיה הסימן לכך שיחטוף גם את עשרת המכות בעתיד.

יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

פרשת חיי שרה- חינוך ילדים - להצליח או... שלא!

חינוך ילדים - להצליח או... שלא!


ארבע[1] פעמים בפרשתנו (כד,כא. כד,מ. כד,מב. כד,נו), מופיעה בקשתו-תפילתו של אליעזר להצליח במשימתו, משימה שבה תלויה יסודה של האומה הישראלית בבניינו של עם ישראל ומתוך כך הצלחת וגאולת העולם כולו - למצוא את האשה הראויה ליצחק:
״ואומר ה׳ אלוקי אדוני... אם ישך נא מצליח דרכי״.

מהי הצלחה, וכיצד ניתן להשיגה?

מבאר הרב הירש (בראשית כד,כא): "'צלח׳ קרוב ל׳שלח׳, להניע דבר לקראת מטרה. אות הצדי מוסיפה את עניין ההתגברות על מכשולים. נמצאת משמעות ׳צלח׳ להגיע למטרה, מתוך התגברות על כל מכשול העומד בדרך״.

אם כן, ׳הצלחה׳ היא השגת מטרה הניצבת לפנינו על-ידי צליחתנו אותה, כלומר הצלחתנו להתגבר על המעכבים, המונעים, המכשילים והמפריעים שבדרך.

והנה כמה מפתיע... או שלא, בכל ארבע הפעמים הללו כהן מתפלל אליעזר להצלחתו, מופיעה האפשרות השניה, האלטרנטיבה שלא יצליח במשימתו, כגון: ״והאיש משתאה לה מחריש לדעת, ההצליח ה׳ דרכו, אם לא״, ״ויאמר אלי ה׳... ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי... ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי״.

מה משמעות הדבר, ומה בא הדבר ללמדנו ביחס להצלחותינו בכל תחומי חיינו?

המדד המצוי בעולמנו להעריך דבר ולבחון את הצלחתנו ביחס אליו, הוא מבחן התוצאה, תוצאה שפעמים רבות היא חלקית ומוגבלת. הצלחות חלקיות אלו מעוררות כנו תחושת אכזבה, תסכול ופעמים אף תחושת כשלון וייאוש. זאת מפני שאנו רוצים שלמות, הכול או לא כלום.

"האויב של הטוב הוא טוב יותר...".

אך באמת אין זו אלא השקפה של טעות, כי הרי אין הדבר נמדד לפי ההישג החיצוני בפועל, אלא לפי ההשתדלות והמאמץ, התהליך והדרך אותם מוכן האדם לעבור האדם כדי להשיג את מטרותיו ואת יעדיו, השקעה החושפת את מדרגת קישורו ושייכותו האמיתית, הפנימית והעמוקה לדבר בו רוצה הוא להצליח.

כדבריו הקצרים של בן הא הא במשנה (אבות ה,כג): "לפום צערא אגרא".

כפירושו של הרמב״ם (במקום): ״לפי מה שתצטער בתורה (וכן בכל דבר בעל ערך וחשיבות) בעמל וביגיעה, יהיה שכרך״.

אם כן, האדם אינו מצווה להצליח, אלא מצווה להשתדל להצליח.

מחויבותנו היא להתאמץ, להשקיע ולעשות מה שנכון וראוי לעשות כדי להצליח, אך לא בכל מחיר, בוודאי לא במחיר מעשה שאינו מוסרי ואינו רצון ה׳.

הרב קוק (עולת ראי"ה ב עמ' קס'): ״יש חסרון בטבע האדם, שמה שהוא חפץ - הוא הרבה מאוד, וכשאינו יכול להגיע למבוקש שלו, הוא מניח ידו ואינו חפץ להשתלם כלל. ובאמת אע"פ שצריך לחפוץ הרבה, מכל מקום כשאין עולה בידו הרבה צריך להוקיר (להחשיב, להעריך) הרבה כמה שעולה בידו... וזהו חובת האדם להתקרב כל מה שיכול למבוקש הרם גם שאינו יכול להגיע לו בשלמות״.

התוצאות המעשיות החיצוניות אינן העיקר, אלא דווקא הדרך, המאמץ, ההשקעה, ואפילו המוכנות לשלם מחירים בתהליך הארוך והמסובך בדרך להצלחה, שהרי, אם אנו לא נצליח, ישלימו אחרים את הדבר, ואם לא היום אז מחר.

הרב קוק (עולת ראי"ה א,רא): ״הבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת, לא המציאה שהיא תמיד בלתי אפשרית, כי הננו צועדים מגודל אל גודל, ומבקשה לבקשה מבהירות לבהירות, מוודאות לוודאות, יותר עליונה״.

איננו מחפשים שלמות אלא השתלמות, כאשר דווקא אי השלמות וההצלחות החלקיות הן המאתגרות אותנו והמאפשרות לנו להמשיך ולהשתדל, ובע״ה להצליח - לצלוח את המעכבים שבדרך עוד ועוד.

הרב קוק (אורות התשובה ה,ו): ״אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות, והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת״.

אמנות ההכלה (הרב מיכאל אבולעפיה, עמ' 40) - הכלה אמונית: "לחשוב טוב, זו אולי האמנות היחידה שמוטלת עלינו. לחשוב טוב פירושו לחשוב פנימה, שהרי קליפת הרע מכסה על הטוב. החשיבה השלילית נעצרת אפוא באמצע המסלול ולא חודרת פנימה.
לדוגמה, עיקר ההכלה האמהית (וגם של האב) מתחיל כשהתינוק בוכה ואפילו צורח, והיא נשארת בנחת, מזדהה עם הקושי של התינוק אך מרגיעה אותו: ״אל תבכה, חמודי שלי, אני בדרך אליך!״ וכשבגיל שלוש, כשיקבל מכה מאחיו בן החמש, האם תחבק אותו, תוך כדי מילות נחמה: ״אני בטוחה שגם אם אתה עצוב, אתה תתמודד גם עם זה!״.
אך הקושי הוא בגיל שש-עשרה, כשהוא ״יורד מהפסים״. מהי יכולת ההכלה שלנו אז? הרי אם נחשוב עליו רע, באותו רגע ניתפס בחשיבה חיצונית עליו ונאבד כוח מכיל.
אולם עלינו לדעת שאין כוח מכיל בזמן של קושי אמיתי אלא כוח האמונה.
אנו מובטחים ששם, עמוק פנימה, גם הנפילה היא מתוקנת, כי הרי ״אתה הראת... כי ה׳ הוא הא-לוהים אין עוד מלבדו״ (כהסברו של הרמח״ל), עלינו לעבור בדרכנו אל הראייה העמוקה, מראייה חיצונית של הנהגת המשפט (שכר ועונש) להנהגת הייחוד, שבה מצטייר בראייה פנימית הפסוק: ״וביום רעה ראה... את זה לעמת זה עשה האלוקים״ ואם זה מרגיע, זה מרפא".

הרמח"ל (קל"ח פתח פא) מסביר שהתכנית האלוקית קבועה מראש, רק אנחנו לא יודעים אותה, כדי שתהיה לנו בחירה
"...שאז בני האדם פועלים לפי ענינם - לפי הבחירה שלהם, כי בהתעלם הידיעה, אם יעשו דבר ויתקיים, הרי לא נודע להם שכך כבר היה ידוע שיעשו. מפני זה נחשב להם מעשיהם. ואם השתדלו לעשות ולא יכלו, עדיין ניתן להם שכר טוב בעולם. ואילו ידעו שלא היה עתיד לעלות בידם - לא היו עושים. כך כל כיוצא בזה. והקב"ה מקיים עצתו, פירוש - כבר סוף סוף האמת הוא, שמה שידעה הידיעה הוא שנהיה, אלא שההעלם עצמו גרם התיקון...". (וכן באדיר במרום  ח"ב - מאמר רישא וסופא (המשך) - דרך המנוחה שהיתה לפני חטא אדה"ר).

מאוד מנחם לדעת שגם הבעיות שלנו עם הילדים המתבגרים קבועים בתכנית מראש...

[חשוב לציין שעיקרון זה לא גורע מאומה מחובת ההשתדלות! הרי איננו יודעים מה קבעו למעלה בתכנית... אבל אחרי שהשתדלנו וראינו שזה לא עוזר – צריך להבין שזה מלמעלה וזה לטובה!]

המבט הנפשי על הילד בתהליך גדילתו מופיע בפרשתנו (בראשית כד,כא): "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא".

ההשתדלות היא לפי כוחותינו:


"בשעה שאמר הקב"ה למשה ועשו לי מקדש, נזדעזע משה ואמר איך יכול האדם לעשות בית להקב"ה, והלא כתיב הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו הקב"ה, לא לפי כוחי אני מבקש אלא לפי כוחם וכו"' (ע"פ במד"ר יב,ג).

חפץ חיים (עה"ת): "מדברי חז"ל אלו, אנו רואים, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכל אחד מהם מחויב לעשות רק מה שיש בכוחו וכו'".

חז"ל אומרים: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". זאת אומרת, שאל לו לאדם להחליט שלא להתעסק ברוחניות משום שאין בכוחו לגמור את המוטל עליו, שכן "לא עליך המלאכה לגמור" - הקב"ה דורש את המאמץ, לא את התוצאה. לכן גם "לא אתה בן חורין ליבטל ממנה" - חייבים אנו לעשות לפי כוחותינו.

כאשר נעשה אנו את חלקנו, כביכול הקב"ה ישלים את חלקו.

לכן, אף שבודאי אין בכוח האדם לבנות מקדש להקב"ה - אבל הקב"ה אינו דורש זאת מהאדם. רק זאת הקב"ה מבקש, שכל אחד יעשה כפי יכלתו - "לא לפי כוחי אני מבקש אלא לפי כוחם".

כאשר כל אחד משתדל - לפי כוחו - לבנות מקדש להקב"ה, זהו הבית אשר חפץ בו ה' להשכין שם את שכינתו.

תפילת ר' נחוניא בן הקנה: "אני עמל והם עמלים - אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר" (ברכות כח:).

נשאלת השאלה, וכי סנדלר, נגר או חייט אינם זוכים לשכר בסוף  יום עבודה. מדוע אנו אומרים "הם עמלים ואינם מקבלים שכר"?

מבארים המפרשים שבודאי גם הם זוכים לשכר, אבל שכרם אינו על העמל אלא על התוצאה. למשל, אם יגלה חייט בסוף יום של עבודה שהוא תפר בטעות חליפה שלא לפי מידותיו של הלקוח, הוא לא יזכה לתשלום כלל למרות כל עמלו. אבל המשתדל ללמוד תורה או לקיים מצווה, אף אם אינו מצליח בכך, בכל זאת גם על עצם המאמץ שהוא השקיע לקיים את המצווה זוכה לשכר. לכן: "אני עמל ומקבל שכר" - על עצם העמל אני מקבל שכר.

סנכרון בין ההשתדלות לבין האמונה - איך אפשר, מצד אחד, לנהל, לארגן, לקבל החלטות ולעמוד בעומס, ומצד שני, להיות בנחת ובשלווה, בשמחה ובאמונה?


התשובה היא, שלמעשה, האחריות על המכלול היא באמת לא שלי. אני צריך להתמקד במה שעלי לעשות בלבד, ולא בתוצאות. אני אמנם יודע שיש תוצאות, אבל הן לא תלויות בי, אלא רק בבורא עולם. אני אעשה את מירב המאמצים, שיקול הדעת, ההתייעצות והעבודה - עלי לסדר את המשימות שלי לפי סדרי עדיפויות ולטפל בהן אחת אחרי השנייה, אבל הלחץ נובע מכך שאני חושב שהמכלול של הדברים תלוי בי, ואת הלחץ הזה אני יכול באמת "לשחרר" ממני.

במילים אחרות: אני לא הקבלן על העבודה, אני רק שכיר. גם אם אני עובד בתור קבלן, הקבלן האמיתי הוא ריבונו של עולם, והוא מצפה ממני לעשות את המוטל עלי ולסמוך עליו באשר לתוצאות.

את האיזון העדין והמדויק הזה אנו רואים אצל דוד המלך לאורך כל ימי חייו:

אחד הביטויים המפעימים ביותר בחיי דוד, היה בעת בריחתו מפני אבשלום בנו, כאשר בעקבות חטא בת שבע כל מלכותו מתרסקת ומתפוררת לנגד עיניו, ועוד על ידי בנו היוצא ממעיו ומתכונן להורגו, אחרי שהצליח להמריד במרמה את כל העם כנגד אביו.

בשעה קשה ונוראה זו, שאין מילים לתאר את הנוראות שבה, מביאים הלויים את ארון הברית כדי שיתלווה לדוד ביחד איתם בגלותם (עדיין לא היה אז בית מקדש והארון היה תחת יריעה מלכותית בחצר ביתו של דוד).

דוד מורה להם להחזיר את הארון למקומו  בירושלים. אין הוא מסכים לקחת איתו את ארון הברית.

הנימוק שלו מדהים בחדותו ובביטולו המוחלט לה': "אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' - וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ. וְאִם כֹּה יֹאמַר: לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ – הִנְנִי! יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו!".

"הנני", אין פירושו רק להתבטל לה' ולקבל את הדין באהבה, אלא זו בעצם הכרזה שאני מוכן ומזומן לקבל את הדין בגבורה ובמסירות, ולא מתוך מסכנות וחוסר ברירה.

כל זה לא סותר את זה שדוד באותו זמן גם עושה את כל ההשתדלות הטבעית והמאמצים לארגן את המלחמה נגד אבשלום, ולהשאיר בירושלים מרגלים שיודיעו לו מה קורה, ולהשתיל יועץ שיטרפד את עצת אחיתופל הרעה, מתוך הבנה שאמנם הוא כרגע נענש על החטא, אבל ה' עדיין חפץ בו ומענישו כדי לתקן ולמרק את חטאו, ובאמת לא עזב אותו.

זו עמדה נפשית לא פשוטה, אבל כאשר מצליחים להגיע אליה ניצלים מהלחץ, הטרדה והעצבנות.

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!






[1] הרעיון מתוך הספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: