פרשת ויחי - הכרת המקום שלי ושל האחר

הכרת המקום שלי ושל האחר

בראשית (מט,א-ב): "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב".

בפסוקים מודגש רצונו של יעקב שכולם יהיו יחד בשעת הברכה: "האספו" ו"הקבצו".

מדוע כל כך חשוב ליעקב לברכם יחד, הרי כל אחד מהבנים קיבל ברכה שונה, והדבר עשוי להוביל לקנאה ביניהם.

השאלה מתעצמת כשמדובר על בניו של יעקב. הוא יודע לאן בניו הגיעו כאשר הוא נהג בסוג של אפליה בין יוסף לאחיו, אז מדוע שוב הוא נוהג כך? מדוע להשמיע בפני כולם, מי הנבחר, מי נדחה, מי התאפיין בגבורה, מי התאפיין במסחר, ומי בלימוד תורה? הרי זה יגרום להפליה בין האחים, ועלול לגרום לעוד מריבות בין האחים?

בנוסף הרי יעקב יודע עוד מילדותו מהי קנאה בין אחים. עשיו אחיו קינא בו על הברכה, וגרם לו לגלות שנים רבות. האם עכשיו יעקב חוזר על אותה טעות, ומודיע לכולם, מי יקבל את ברכת ההנהגה?

מחלקי המים: ראה ספר אבודרהם סדר מוצאי שבת שכשאומרים את נוסח התפילה לאחר ההבדלה: "אלהינו ואלהי אבותינו החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים אלינו לשלום. חשוכים מכל חטא ומוצלים מכל דבר עון. וחנונים דעה והשכל מאתך. ותשמיענו בהם ששון ושמחה. ולא תעלה קנאתנו על לב אדם ולא קנאת אדם על לבנו" (לקוח מתוך סידור רב עמרם גאון) צריך לכוון על שם ויקנאו בו אחיו … כי הקנאה גורמת הרבה רעות כמו שמצינו בענין יוסף".

התשובה היא שיעקב לא רצה חלילה לגרום לקנאה או להפליה, אלא ההפך הוא רצה להעביר מסר לבניו, שהם כולם עם אחד.

יעקב חידש לבניו שרק כשכל כוח יעמוד על מקומו, השכינה תוכל לשרות על עם ישראל.

כשיהודה יהיה המנהיג, גד יהיה הלוחם, יששכר ילמד תורה, זבולון יעסוק במסחר וכו', יהיה טוב לכל עם ישראל.

זו משמעות סיכום הברכות (בראשית מט,כח): "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" - כל ברכה של כל אחד בפני עצמו, היא משמעותית לכולם.

ברגע שכל כוח יעמוד על מקומו, יוכלו כל עם ישראל לבנות את בניינם.

עומק העניין הוא, שלא רק שכל אחד יש לו את התפקיד שלו, אלא שכל אחד צריך שהשני יעשה את התפקיד שלו, בשביל שיהיה לו טוב, ורק כך עם ישראל יזכה לברכה^[1].

חינוך ילדים:

אוהבם של ישראל: סיפר מאיר אמסלם, שהיה השמש של הבבא סאלי בחו"ל: במרוקו היו שני אחים שהיו מסוכסכים ביניהם, הם היו גרים בעיר מידלת, ואף ששניהם היו עשירים, הייתה ביניהם קנאה בעניינים שקשורים בכסף. הדבר הגיע לכך שהם הפסיקו לדבר זה עם זה, ואחד מהם עבר לקזבלנקה והשתקע שם. מדי פעם הוא היה מגיע למידלת לצורך העסקים שלו.

יום אחד האח שבעיר מידלת עשה בר-מצווה לבנו והזמין את הבבא סאלי לאירוע. זה היה באמצע היום. הייתה סעודה גדולה ואורחים מכובדים. בעל השמחה ידע שאחיו נמצא בעיר לרגל עסקיו, וביקש מהרב שישלים בינו לבין אחיו.

הרב ניסה להתחמק ואמר: יש לכם רב קהילה, יש רבנים אחרים, שינסו הם. אמר לו אותו האח שכולם ניסו ולא הצליחו. כיוון שראה הרב כך, ביקש שילכו לקרוא לאותו האח, שיבוא למקום הבר-מצווה. כיוון שאותו אח ידע שאחיו עושה בר-מצווה לבנו והוא חשש שיזמינו אותו לשם, הוא יצא מהעיר וחזר בחזרה לקזבלנקה. הלכו לחפש ואמרו שהוא כבר נסע, חזר לעיר שלו.

כששמע כך הבבא סאלי הוא חשב ואמר: אתם יודעים מה, יתקלקל לו האוטו והוא יחזור. ובאמת כך היה הדבר. התקלקל לו האוטו והוא חזר למידלת. וכשחזר שמע מה שאמר הבבא סאלי, התגבר על מידותיו בא לביתו של אחיו ועשו שלום בניהם.

הרב שלמה אבינר (דרכי החינוך בגיל הילדות, מתוך: חינוך באהבה עמ' 168-230): כאשר שני ילדים חיים בבית קיימת ביניהם קנאה סמויה או גלויה, חלשה או חזקה.

גם בין אנשים מבוגרים קיימת לפעמים קנאה, ואפילו בין אנשים נעלים וחשובים. גם שאול המלך, שהיה אדם עניו מאוד ו"נחבא אל הכלים" (שמואל א' י,כב), לא עמד לו כוחו כנגד רגש הקנאה בדוד כאשר שמע: "הכה שאול באלפָו, ודוד ברבבֹתיו" (שמואל א' יח,ז).

קנאתו של הילד נובעת מן ההרגשה שיש לו מתחרים. כדי לסלק את הקנאה הילד צריך לדעת שהוא עולם בפני עצמו [עיין סנהדרין לז א: "... לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם" וכו']. כל ילד יחיד להוריו.

למדנו זאת גם מתגובתו של אברהם אבינו, כשנצטווה לעקוד את יצחק: "את בנך" – יש לי שניים; "את יחידך" – זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו; "אשר אהבת" – את שניהם אני אוהב (בראשית כב ב, רש"י שם).

מסופר על פדגוג שכאשר שאלו אותו איזה ילד הוא אוהב יותר מכל ילדיו, השיב: זה שאני נמצא איתו עכשיו!!!

קראתי בספר על חינוך ילדים שהופץ באמריקה, כי כאשר קיימת בעיה של חוסר תקשורת בין הורים לילדים, על ההורים להזמין מדי פעם ילד לראיון, לפי תור, ולומר לו: "שמע, החלטנו לזמן אותך לפגישה כדי להחליף דעות". לדברי מחבר הספר כדאי גם שיהיו כמה ביסקוויטים על השולחן, בעת השיחה, כדי ליצור אווירה נעימה יותר.

הכלה אמונית (הרב מיכאל אבולעפיה): ברוסיה היו 11 זנים של חיטה, לכל זן היה את היתרון שלו, אחד היה מוציא זרעים רבים, שני היה מוציא זרעים עבים יותר, שלישי היה גדל לאורך תקופה ארוכה יותר של השנה וכן הלאה.

יום אחד מצאו המדענים דרך לאחד את הגנים של כולם לזרע אחד רציני ממש וזרעו את כל שדות החיטה רק עם הזרע הזה, אחרי כמה זמן צמחו שדות חיטה מרשימים ממש ונהיה הרבה שמחה וששון…

אבל… אחרי כמה זמן כשפרצה מגיפה היא לא כילתה רק סוג אחד של תבואה אלא את כל מאגר החיטה במדינה כי הכל היה מאותו זן...

ישנן הרבה סוגי יחידות בצבא, כל אחת חשובה ויש לה תפקיד עצום! לא לשים את כל הילדים בסל אחד עם אותה התייחסות, לכל אחד יש את המשמעות שלו… כל ילד הוא עולם מלא!

---

^[1] עד כאן מהרב הלל מרצבך.

פרשת ויחי - מה עושים נגד 'עין הרע'?

מה עושים נגד 'עין הרע'?

משפט מפורסם אומר: "מרוקאים נולדים מברכות, חיים מסגולות, ומתים מעין הרע...".

סוגיית עין הרע היא סוגיה טעונה, ובדרך-כלל גם בלתי מובנת באופן שכלי-רציונלי.

מצד אחד, רבים המאמינים בה ובהשפעתה, ומצד שני, הייתכן שאדם תלוי בהשפעתם הרעה של אחרים עליו, ללא קשר למעשיו ולבחירתו החופשית, בחירה המבטאת את יסוד אמונתנו?

כיצד אפוא יש להתייחס לעין הרע, האם יש בכלל דבר כזה, ואם כן, מהי הדרך הנכונה להתמודד עמה?

עין הרע מוזכר פעמים רבות בחז"ל:

א. ביחס לתחום הכלכלי (ב"מ קז:) - ״אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ הונא אמר רב, אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה (בשיא פריחתה)״, וביאר רש״י: ״שלא יפסידנה (יגרום לה נזק) בעין הרע״.

ב. ביחס לתחום הבריאותי (שם) - ״והסיר ה׳ ממך כל חולי״ - אמר רב, זו עין״, וביאר רש״י: ״כל חולי״ - דבר שכל החולאים תלויין בו וזו העין - עין רעה״.

מוסיפה שם הגמרא ומספרת שרב הלך לבית הקברות וגילה שתשעים ותשעה מתוך מאה אנשים הקבורים שם, מתו מפני עין הרע קודם זמנם, ואחד בלבד מת בזמנו כדרך כל הארץ.

היוצא מכך, שיש במציאות כוח הנקרא עין הרע, כשהדרך להתייחס אליו אינה להתכחש לעצם מציאותו, אלא להבין את מהותו ודרכי פעולתו, ולהתמודד עמו נכונה על-פי דרכה והדרכתה של התורה.

הגמרא (ברכות נה:) מבארת ששני הפסוקים מהם אנו לומדים כיצד יש לעשות זאת נאמרו בפרשתנו:

האחד - בברכת יעקב לבנו יוסף (בראשית מט,כב): ״בן פורת יוסף בן פורת עלי עין״, וכדרשת הגמרא - ׳עלי עין - עולי עין׳ - עולה מעל עין הרע.

והשני - בברכת יעקב לנכדיו אפרים ומנשה בני יוסף (בראשית מח,טז) - ״וידגו לרוב בקרב הארץ״, וכדרשת הגמרא - וידגו לשון דגים - ״מה דגים שבים המים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם״.

מבאר הרב קוק (עין אי"ה ברכות ב׳ ט סב): ״על-ידי מה שהנפשות פועלות זו על זו יש מקום לעין הרע לפעול לרעה״.

הסבר - ישנם שני סוגי השפעה בין בני-אדם - השפעה גלויה והשפעה סמויה:

א. ההשפעה הגלויה היא תוצאה של דיבור, שכנוע שכלי וקר, השפעה שאופן פעולתה גלוי. בדרך כלל ההשפעה הגלויה היא בעניין מסוים, בנושא הספציפי בו מנסה המשפיע להשפיע על זולתו.

ב. לעומתה, ההשפעה הסמויה אינה השפעה נקודתית רק בעניין ספציפי, בנושא מסוים בו מנסה האדם להשפיע על זולתו, אלא השפעה כללית שהיא תוצאה של הקרנה ודוגמה אישית מתוך מכלול אישיותו של האדם. זו השפעה סמויה כי אופן פעולתה נסתר, עד כדי כך שפעמים, אפילו המשפיע עצמו אינו יורע כלל שזולתו הושפע ממנו.

אחת ההשפעות הסמויות דרכה יכול האדם להשפיע על חברו, השפעה אותה חקק הקב״ה בטבע עולמנו, היא עין הרע, דהיינו, מחשבה ומבט שלילי של אדם על זולתו בשל הסתכלותו הרעה - ׳עין הרע׳ עליו, על הצלחתו בעולם.

אוהבם של ישראל (בקבוק המים הלך עם הילד): פעם בא אל הרב מרדכי אליהו זצ"ל ילד בן שבע שפתאום הפסיק ללכת. ההורים של הילד גרו באילת ועסקו שם בהפצת תורה במסגרת הגרעין התורני במקום. הם הביאו אותו לטיפולים בבתי חולים במרכז הארץ. הרופאים לא מצאו מה הסיבה להפסקת ההליכה של הילד, וממילא לא מצאו את התרופה. 

בצערו בא האב עם הילד אל הרב מרדכי אליהו ז"ל. הסתכל הרב על הילד ואמר להם: "יש עליו עין הרע". ביקש הרב לדבר עם הילד ביחידות. דיבר מה שדיבר, ואחר כך הוציא מאחת המגירות בקבוק גדול ואמר להם: "אלו מים של הבבא מאיר, בנו של הבבא סאלי ז"ל". מזג להם מים בבקבוק קטן ונתן להם את המים. ההורים לקחו את המים הללו והביאו אותם לאילת, לעשות מה שהרב אמר. והנה, עבר יום אחד בלבד והילד חזר ללכת. ואולם גם בקבוק המים הלך – נעלם ולא יודעים איפה הוא. 

עין הרע אינה כוח מיסטי כישופי וכד׳, אלא כוח אחד בין שאר הכוחות הסמויים שבטבע, ככל כוח חומרי או רוחני שבעולם, מסוגל הוא לפעול בכללים מוגדרים ומדויקים, בגבולות גזרה וקריטריונים שרק כאשר יתקיימו, ישפיע אותו הכוח את השפעתו.

כהמשך דבריו של הרב קוק (שם): ״אמנם לא תפעל כי אם על-ידי חלישות הנפש המתפעלת ותוכן החלישות בא על-ידי מה שלא תמצא את הכרת ערך עצמה כראוי, ולא יהיו מרכז לפעולותיה כי אם מבט חיצוני של העין. ונפש חלושה כזאת שההשפעה החיצונה פועלת עליה להיות מרכזת את דרכה בחיים, תקבל על נקלה רושם מההשפעה החיצונה לרעה גם כן״.

הסבר - לכל אדם אישיות ייחודית - אופי וכשרונות, נשמה אלוקית ייחודית וממילא תפקיד רוחני מיוחד.

יחד עם זאת, האדם הוא יצור חברתי הנמצא ביחסי גומלין עם החברה הסובבת אותו. יחסים חברתיים אלו כוללים בתוכם השפעות שונות, ועל האדם לשים מאוד לב לא להיות מושפע מהחברה עד כדי ביטול אישיותו הייחודית, לעמוד אל מול הלחצים החברתיים המקיפים ולהיות נאמן לעצמו ולעצמיותו.

עין הרע ככל ההשפעות הסמויות, פועלת רק על מי שפתוח לקבל אותה, רק על מי שאינו מנהל את חייו באמת על-פי עצמיותו שלו, אלא כל הזמן תלוי ב׳מה יגידו׳ החברתי שמסביבו, וכמו שאר ההשפעות החיצוניות הפועלות עליו משום היותו נפעל על-ידי החברה, ומשום כך גם תפעל עליו העין הרעה של אחרים עליו. אך כאשר האדם נאמן לעצמיותו ובעל עמדה משלו, היא אינה יכולה לפעול עליו, משום שהעין הרעה הנשלחת אליו נתקלת ב׳דלת סגורה׳, ועל־כן היא אינה יכולה להשפיע עליו כלל וכלל. 

משל לדבר - אדם שגר על שפת הנהר, ובעת שיטפון המים עולים על גדותיו ונעים בזרימתם החזקה אל ביתו. אם דלתו תהיה פתוחה, המים יפרצו לביתו פנימה, יציפו אותו וסכנתו מרובה. אך אם דלתו סגורה, המים אמנם נעים לכיוון ביתו אך בהגיעם לדלת, יתקלו בדלת הסגורה ויוטו ויוסטו הצידה וימשיכו בתנועתם ללא שום השפעה עליו.

בסיום דבריו (שם): ״ומתוך שימצא את האושר האמתי ומנוחת נפשו בעולמו הפנימי, לא יהיה משועבד להשפעה החיצונה של הבריות הסובבות אותו, לשום את מבטיהן מרכז לחייו ודרכיו, ועם זה יהיה מתעלה משליטה הרעה החיצונית, הפועלת בפועל על אלה הנפשות הנמוכות והחלושות״.          

אם כן, יוסף הצדיק עלה מעל העין, בהיותו נאמן לעצמו ולעצמיותו על אף היותו במציאות כה קשה במצרים, וכך גם בניו ההולכים בדרכו, אפרים ומנשה, התברכו בכך שיהיו כדגים שמי התורה מכסים אותם, שהתורה קובעת את ערכיהם ומנהלת את חייהם באמת, ועל־כן אין עין הרע שולטת בהם כלל וכלל, אלא להפך ״וידגו לרוב בקרב הארץ".

כך הם, וכך אנו בני בניהם[1].

עודד מזרחי (שניות אור – תוכו רצוף אהבה): 
כשנה לאחר שהגענו לירושלים גלשתי עם עגלת הקניות ברחובנו הקסום לעבר ביתנו שנמצא בסופו. באמצע הרחוב ישבה אישה מבוגרת כבת שמונים עם הליכון ונעצה את עיניה בכל עובר ושב. כך ישבה שעות על גבי שעות, בוקר צהריים וערב, קיץ וחורף. רק בחמסין או בגשם שוטף חזרה לביתה הרעוע. היא הייתה חלק מהנוף, כמו עץ עתיק עם עלים חלודים.

מדי פעם אמרה ״שלום״ והחליפה כמה מילים עם מאן דהו, אבל כאשר ראתה אותי זעפו פניה ובערו עיניה. לא ידעתי מה הסיבה לכך, עד שפעם שמעתיה אומרת לשכנתה הזקנה ממול: ״אי אפשר לסבול את הדוסים האלה...״

מעולם לא חששתי במיוחד מעין הרע. סברתי שהיא שולטת רק על מי שמנסה להתבלט או מי שהוא חריג מאוד בסביבה מסוימת, אבל בשכונתנו איננו שומרי המצוות היחידים, וגם איני מתלבש בלבוש חרדי, כך שלא חששתי מעיניה.

כאשר ירדתי עם עגלת הקניות היא ישבה כהרגלה נתמכת על ידי הליכון וליוותה אותי בזעפה. עשרה קבין של אנטיפטיות ירדו לעולם והיא נטלה תשעה. חלפתי על פניה, ורגע לאחר מכן, קרוב לשער ביתי, לפתע התהפכה עגלתי ונפלתי ארצה. ידי הימנית הושטה מאליה לארץ ובנס לא נפגעתי בפני. חשתי כאבים עזים בידי. שני אנשים שהיו ברחוב ניגשו לעזרתי, סייעו לי לקום ואספו את המצרכים שהתגלגלו מתחת למכונית חונה. הביצים השבורות הפכו לביצה צהובה, שדוללה על ידי חומר ניקוי שקוף.

הזקנה המשיכה להתבונן בי באלף עיניה וחיוך קל בצבץ מתווי פניה החרבות. לא נזקקתי להיות סופר או משורר כדי להבין את משמעותו.

הגעתי חבול לחצרי, וכשנכנסתי לביתי נחתתי לתוך כורסתי באנחה. ״מה קרה?״, דאגה אשתי.

סיפרתי לה מה אירע, כולל ידי הכואבת שהצילה את פני מהטחה בקרקע וממבטיה של הזקנה הנצחית.

אתה צוחק על כול הסגולות שאימא שלי מביאה״, אמרה, ״אבל כעת אתה מרגיש בעצמך איזה כוח עלול להיות לעיניים! בלי הסגולות האלה היית על הפנים...

הסתכלתי על השולחן שעליו נחו סגולותיה של חמותי. הייתה שם שקית מלח כנגד כל נפש בביתנו, ועופרת יצוקה. מעליהן התנוססה חמסה לתפארת.

התאמצתי לחייך והתחלתי להעמיס את המצרכים החבולים על השולחן.

חלף שבוע ימים ויצאתי לקנייה נוספת. בירידה חזרה הבחנתי בזקנה המתבוננת בי בדריכות. האטתי את גלישתי והתקרבתי לעברה. מבטה היה נוקב וזיכרון השבוע שעבר נותר טרי. אמרתי בלבי שלא אוכל להשלים עם שנאת החנם שלה. אביה ואמה, ולבטח סבותיה וסבתותיה היו יהודים שהקדוש ברוך הוא היה במרכז חייהם, ואילו היא התדרדרה לדור פורק עול, שנוטר איבה לשומרי המצוות.

נעצרתי לפתע לידה, הבטתי לעברה ואמרתי: ״שלום, גברתי! שיהיה לך יום מקסים!״ הזקנה נדהמה. עיניה הושפלו ופיה פלט: ״גם לך, אדוני״.

ירדתי בביטחון עצמי במורד הרחוב, כשאני חש שמתחת לכול הקליפות, הכוח הגרעיני של נשמות ישראל אינו שנאה אלא אהבה. נכנסתי לשער ביתי החורק כמנצח עטור תהילה בקרב רחוב.

---

[1] עד כאן מהרב ערן טמיר – אמונה סדורה.

פרשת ויחי - זוגיות – מעלת השתיקה

זוגיות – מעלת השתיקה

בעיר העתיקה בירושלים עמד ילד עם מגש ועליו כעכים חמים למכירה.

אחד הסוחרים זיהה שהמגש מזהב והוא עתיק יקר המציאות, וכיוון שהבין שהילד שמחזיק בו איננו מבין את ערכו, אמר לו: "ילד, אם אתה רוצה אני אקח ממך את המגש ואתן לך 100 שקל".

אמר הילד בלבו אם הוא רוצה 100 כנראה זה שווה לפחות 200 והשיב בשלילה.

החליט הילד לבדוק עד כמה האיש רוצה את המגש ואמר לו: 'אם אתה רוצה נעשה החלפה, תביא את החמור שלך וקח את המגש'.

האיש הסכים מיד... הבין הנער שמגש כזה כנראה שווה כמה אלפים...

סירב הילד והצהיר שרק אם איש שיחו יראה לו כיצד עושה חמור הוא ימכור לו את המגש...

מיד החל הסוחר לנעור כחמור.

הבין הילד שאם הוא מוכן בשוק הומה אדם לנעור כחמור, משמע שמה שבידו שווה כנראה כמה עשרות אלפים...

לכן אמר מיד: "תשמע, לא ככה, חמור עומד על שניים?"

האיש מיד התכופף על ארבע והחל נוער בקולי קולות בזמן שתיירים מתקבצים ומצלמים ומסריטים את האיש...

הרהר אותו הנער אם זה מוכן לבזות את עצמו כך, משמע שיש לי כמה מיליונים ביד...

אמר הילד לאיש: "שמע! אתה יכול לקום... אני עם חמורים לא עושה עסקים".

חשב האיש לעצמו: "איזה טיפש אני, אילו הייתי שותק המגש היה אצלי כבר. נערתי כחמור - נשארתי חמור".

לא פעם אנו נתקלים באנשים שיש לנו הרבה מה לומר להם... במיוחד בשעת קטטה ומריבה אנו חושבים שיש לנו מה להגיד ומה לענות...

סייג לחכמה שתיקה...

על מעלת השתיקה אנו לומדים משני בני יוסף.

בזמן שהסבא משכל את ידיו, יכל מנשה לומר: "סבא, טעית! אני הבכור, שים את ימינך כאן על ראשי", אך הוא שותק.

כשיוסף מתערב ואומר לאביו "לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו" יכל אפרים לומר: "אבא, מדוע אתה מתערב?! סבא יודע מה הוא עושה" - אבל הוא שותק.

בכביש יש כלל: "אל תהיה צודק תהיה חכם" – נכון אתה צודק אבל זה שווה עכשיו את המריבה המטורפת שתתחיל כאן...?!? זה יהיה חכם?!?!

ראשית חכמה (102): "החסיד רבי לפידות עליו השלום העיד למורי [ר' משה קורדובירו] שראה בחלום את החסיד החכם רבי יהודה בר שושן עליו השלום אחרי פטירתו בגליל העליון, וראה שפניו היו מאירות כאור החמה, וכל שערה ושערה מזקנו היתה מאירה כאילו היתה אבוקה.

‏ושאל אותו על מה זכה לזה, ואמר לו: בשביל מעלת השתיקה שמימיו לא שח שיחה בטלה".

גם מנשה וגם אפרים יכלו לדבר אבל הם העדיפו לשתוק ולכן עד היום כל בית בישראל מברך את ילדיו בהם.

בזוגיות השתיקה (כשצריך) היא לא רק חשובה אלא קריטית...

זוג צעיר בנו את ביתם במזל טוב מתוך ציפיה לחיות באהבה ואחוה ושלום ורעות. ואכן מתוך ההתלהבות הראשונית של חיי הנישואין עשו האחד את רצון רעהו, חילקו מחמאות זה לזו, פינקו זה את זה. אולם כל התענוג הזה נמשך רק שלושה חודשים.

בחודש הרביעי לנישואיהם כאילו נשתכחה כל החגיגה, כל השמחה וכל ההתלהבות...

לפתע ביום בהיר אחד התחילו להתעורר בין בני הזוג חילוקי דעות קשים, שגררו ויכוחים ומריבות.

דא עקא, בני הזוג אוהבים זה את זה ורוצים לחיות בשלום, אולם כאילו נכנס שד לביתם והכניס בהם רוח רעה שלא יכלו להשתלט עליה. מריבות הפכו לחלק מסדר חייהם היום יומי - האיש מעיר משהו והאשה מגיבה בחריפות! מלה מעוררת מלה כנגד, וצעקה של האיש מעוררת תגובה לא נעימה מצד האשה. ואי אפשר לעצור את זה...

בהיותם זוג אוהבים, לאחר כל ריב האיש היה מתמלא צער, והאשה בוכה בכיות בדמעות שליש.

יום אחד ברגע של עת רצון פנתה האשה לבעלה ואמרה: מדוע אנו רבים כל הזמן? אולי כדאי שנפנה לרב ויורנו עצה, איך להיפטר ממריבות אלה שאיננו חפצים בהם כלל.

שמח האיש לעצת אשתו והם מיהרו ללכת לרב העיר.

פנתה האשה אל הרב ואמרה: כבוד הרב, בעלי ואני אוהבים זה את זה אולם רבים יום יום, הוא פותח בצעקות, ואני אינני מחזיקה מעמד ומגיבה בחריפות רבה.

גם האיש הסביר מדוע הוא פותח בצעקות...

הרב הקשיב קשב רב לדברי בני הזוג ובחן אותם במבטו. אחר כך הציע לאשה: הנה לך כד מים קדושים. והיה אם בעלך יצעק עליך שתי מעט מן המים שבכד, אך הישמרי שלא לבלוע אותם, ומובטח לכם שתפסיקו לריב.

שמחה האשה לקבל את המים הקדושים הודתה לרב וחזרה מרוצה לביתה מתוך אמונת חכמים שמעתה הכל יסתדר.

והנה למחרת היום צעק עליה בעלה כדרכו, וכעצת הרב היא מיהרה לשתות מן המים, וכשפיה מלא מים לא יכלה לענות לו. כך חזר הדבר על עצמו יום יום...

עברו כמה שבועות נגמרו המים שבכד ובני הזוג הפסיקו לריב, וכבר הספיקו לשכוח את הימים הקשים שעברו עליהם.

שמחה האשה על הזכות שנפלה בחלקה לשתות מן המים הקדושים, ועוד יותר שמחה על השלום השורר בביתה. עתה הגיעה העת להחזיר את הכד לרב ולהודות לו.

הגיעה האשה אל הרב מסרה לו את הכד ושאלה אותו: כבוד הרב, מהו סוד המים הקדושים?

ענה לה הרב, הסוד הוא לא במים, אלא בך, המים היו רק אמצעי לעזור לך לשתוק בעת מריבה.

סוד השתיקה יכול לעצור ויכוח קטן לפני שיהפוך למריבה גדולה.

העולם כולו עומד על מי שבולם פיו בשעת מריבה! כמו שכתוב "תולה ארץ על בלי מה".

פרשת ויחי - יהודה דוד אלאור ואיתן

יהודה דוד אלאור ואיתן

בראשית (מט,ח): "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ"[1].

דוד המלך ע"ה, שהיה מצאצאי יהודה, קיבל את הברכה הזו והודה על כך ואמר: "וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם" (שמואל ב' כב,מא).

מתי ידו של יהודה נמצאת בעורף האויב? בשעה שהאויב בורח - אעפ"כ יהודה מכה בעורף אויבו מכה ניצחת, גם כשהאויב בורח ולא מסכן אותו.

לגולית האיקס הראשון של דוד המלך, הוא ערף את הראש כשהוא כבר ממש לא היווה איום...

שמואל ב' (כב,לח): "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".

הגמרא (ע"ז כה:) מספרת כי מהפסוק הזה למד דוד שצריך ללמד את בני יהודה לירות בקשת על הבורחים - "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת, הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר" (ש"ב א).

קשת מגיעה לטווחים רחוקים ויכולה לפגוע גם במי שמנסה לברוח!

יעקב אבינו מדריך את עמ"י לצפות פני עתיד, להבין שאויב חי הוא סכנה גם כשהוא בורח.

הבריחה לא מוציאה ממנו לא את השנאה ולא את הסכנה. ואם לא תחסל אותו כשהוא בורח, הוא יחזור ויפגע בך.

דוד המלך מדגיש בדבריו כי הוא למד את ההלכה הזאת מ'סֵפֶר הַיָּשָׁר', כדי שנדע שרדיפה והכאה של אויב שבורח זאת ישרות שלמדנו מהאבות שנקראו ישרים, חסידים וצדיקים.

הוא לומד זאת גם מספר דברים: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו).

וכן מספר שופטים: "לְמַעַן דַּעַת דּוֹרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלָמְּדָם מִלְחָמָה" (שופטים גּ).

גמ' (עז כה.): "אֵיזוֹ הִיא מִלְחָמָה שֶׁצְרִיכָה לִמּוּד? הֱוֵי אוֹמֵר, זוֹ קֶשֶׁת" (כי בשונה מחרב וחנית, מי שלא לומד ומתאמן לא יכול לדרוך קשת, לכוון ולירות).

על זה נאמר ליהודה: "אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ"!

אַחֶיךָ יוֹדוּ לך ויבינו כי מלחמה מנהלים רק עם ראייה לטווח רחוק רק עם הכנה ארוכה של כוחות סדירים למלחמה, כשם שלימוד הירי בקשת בא אחרי הכנה ארוכה. כשם שהריגת הרוצחים הבורחים שנוטרלו באה מתוך חשיבה לטווח ארוך.

כולנו ראינו השבוע את בריחת הקצינים בפיגוע בארמון הנציב, שפגעה גם בחיילים שנדרסו בפעם השנייה וגם ברוח הלחימה ובהרתעה של ישראל.

300 חיילים (קצינים וצוערים) היו שם ורק איתן המדריך האזרחי עמד וירה...

דובר צה"ל שיקר השבוע לכל המדינה במצח נחושה, אבל אפילו לפי הגירסה שלו רק שני חיילים ירו בנוסף לאזרח, וגם הם ירו באיחור...

לדברי איתן המדריך אם החיילים היו יורים היה אפשר למנוע את פציעתם של כמה חיילים או לפחות למנוע את מותם.

החיילים היססו לירות, אומר איתן, גרוע מזה - סרטי ווידיאו מראים כיצד עשרות של חיילים שהיו במרחק של כ-30 עד 50 מטר ממקום הפיגוע, במקום לחוש לזירת הפיגוע ולהגיש עזרה פשוט בורחים בבהלה מהזירה.

עדות ראיה אחרת לפיגוע מוסרת, כי קבוצות של פלסטינים שעמדו באזור הפיגוע עמדו וצחקו, וחלקם מחא כפיים לנהג הדורס וקרא לעברו קריאות עידוד.

רק עיוור לא יקשר את הדברים האלו לפרשת החייל היחיד שכן העז לירות - אלאור אזריה, למשפט שלו, ולפסק דין ההזוי של בית המשפט הצבאי, בהנהגת שופטת משוחדת...

כבר בפיגוע הראשון לאחר פסק הדין, רואים את התוצאות שלו: צוערים בקורס קצינים בבה"ד 1 והמפקדים שלהם לא רק היססו מלירות במחבל, הם פשוט ברחו!!!

הדבר הראשון שמגדירים לך בבה"ד 1 הוא שקצין הוא היד הארוכה של הרמטכ"ל בכל מקום שבו הוא נמצא...

לכן לא צריך להדיח את ה298 צוערים וקצינים שברחו הם באמת היד הארוכה של הרמטכ"ל, זה בדיוק מה שהרמטכ"ל בעצמו היה עושה...

המשנה (סוטה מד.) אומרת שהמנהיגים היו צריכים להעמיד שרי צבאות גם בראש העם וגם בעקבו: " 'וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשּׁוֹטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם', וּבַעֲקֵבוֹ שֶׁל עַם, מַעֲמִידִין זְקִיפִין לִפְנֵיהֶם, וַאֲחֵרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם, וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶן, וְכָל הַמְבַקֵּשׁ לַחֲזֹר - הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו".

למה מענישים את הבורחים בעונש כל כך חמור? שֶׁתְּחִלַּת נִיסָה – נְפִילָה. שֶׁנֶּאֱמַר, (ש"א ד) "נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְּדוֹלָה הָיְתָה בָעָם". וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (שם לא) "וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים" וְגוֹ'.

את המשנה הזאת צריך להשמיע באוזני הרמטכ"ל, מפקד בה"ד 1 וראש אכ"א ולומר להם: תפקידכם לחזק את רוח החיילים ולא לשבור אותה. אתם צריכים לחשוב לטווח ארוך ולראות את תוצאות מעשיכם, שלא תיגרם חלילה ניסה ונפילה לחיילי צה"ל ולכלל ישראל.

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל ("אביהם של ישראל" על התורה):

בכל ליל-שבת אנחנו מברכים את ילדינו במילים של יעקב אבינו (בראשית מח,כ): "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה".

חכמינו אמרו, שדרכו של אפרים באה לידי ביטוי אצל יהושע, שגם היה מבני בניו של אפרים וגם היה ממשיך דרכו של משה רבנו - "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים" - גם תורה וגם כיבוש הארץ.

לעומת זאת, דרכו של מנשה באה לידי ביטוי אצל גדעון השופט. הוא שומע על הנסים והנפלאות שהיו לעם ישראל במצרים. הוא מבקש עליהם בתפילה, ובכוח אהבתו לעם ישראל הוא אף הולך ומנצח. באהבה ובגבורה. " לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן" (שופטים ו,יד). הוא נלחם בעבודה זרה. הוא מאמין באלוקים. נלחם ומנצח מתוך אמונה. אבל דבר אחד חסר לו, הוא לא מחובר לתורה ולא מעביר אותה הלאה לדורות הבאים...

התוצאה כואבת מאוד. הניצחון שלו הולך ומתפורר. הזהב שנאסף בעקבות הניצחון הופך להיות אפוד של עבודה זרה – "וַיעש אותו גדעון לאֶ פוד ויצג אותו בעירֹו בעֹּפרה, ויזנו כל ישראל אחריו שם; ויהי לגדעון ולביתו למוקש".

גם בנו אבימלך יוצא לתרבות רעה, מתחבר לאנשים ריקים ופוחזים. הורג את שבעים אחיו. ובסוף יוצאת אש מבית אבימלך, ואוכלת את כל בעלי שכם.

ברגע שגדעון מת – אין עוד קיום לכל האמונה הגדולה שהייתה מלווה בתפילה ובאהבת ישראל – "ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים וישימו להם בעל ברית לאלקים".

גם גדעון וגם יהושע נלחמו, גם גדעון וגם יהושע ניצחו את אויבי ישראל.

אצל יהושע הלוחמה הייתה מתוך תורה וקדושה. בכל רגע פנוי מלחימה הוא ישב ועסק בתורה (רש"י מגילה ג.).

בדרכו של יעקב "ינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל" (רש"י מח,יט), בדרך זו מעשיו עתידים להתקיים.

מעשיו של מנשה-גדעון ללא שילוב של אפרים-יהושע – לא יכולים להתקיים.

רק בשילוב כוחם של אפרים ומנשה אפשר להחזיק את התורה והארץ.

רק צבא המונחה על פי המוסר של התורה יחזיק מעמד לאורך זמן!

שבת שלום ומבורך!!!

---

[1] הרב שמואל אליהו שליט"א.

פרשת ויחי - זאב זאב

זאב זאב

יעקב אבינו מכנס את כל בניו ומברך כל אחד ואחד.

את אחרון בניו, בנימין, ממשיל יעקב לזאב: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל".

למה זאב?

בראשית (מד,כב): "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת".

רבינו אפרים ז"ל (שם פ' ויחי): "וקרהו אסון, כי בנימין היה זאב יטרוף וטורף בני אדם לעתים, וכשבא לו העת נהפך לזאב שנאמר בנימין זאב יטרף, ובעוד שהיה אצל אביו נשען על הרופא ובאותו זכות לא היה נהפך לזאב, שכך אמר 'ועזב את אביו ומת', כלומר כשיפרד מאביו יהפך לזאב לעוברי דרכים, והיה כל מוצאו יהרגהו".

החיד"א ז"ל (דבש לפי, מערכת ז' אות טו - טז): "זאב אחד יש שקורין לו לופגאר"ו והוא בן אדם ומשתנה לזאב ובשעה שמשתנה לזאב רגליו יוצאים בין כתפיו כך בנימין בין כתפיו שכן. וזה סגולה להנצל מזאב זה בשעה שנכנס לבית ליקח דשן הצבור באש וישליך אילך ואילך ולא ינזק ממנו וכך היו עושין במקדש משליכין דשן אצל המזבח דכתיב ושמו אצל המזבח. כתב זאב שנהפך לאדם אפילו שהוא משתנה לאדם בכל שעה יש לו זנב, כך היתה רצועה יוצאה מחלקו של בנימין ונכנסת לתוך חלקו של יהודה ועליה היה בנין בית המקדש".

המדרש (תנחומא ויגש ח) כותב שבנימין נמשל לזאב, משום שהמקדש נבנה בחלקו של בנימין, ומה שנאמר "בנימין זאב יטרף, בבקר יאכל עד" - הכוונה להקרבת התמיד של שחר. "ולערב יחלק שלל" - הכוונה לתמיד של בין הערביים (וכך תרגם אונקלוס).

מדוע נקרא המקדש בשם זאב[1]?

ידוע שדרכו של הזאב לטרוף את הקרבן, אך לא תמיד לאכול אותו ממש באותו זמן (בניגוד לאריה הדורס ואוכל מיד), כך גם התמידים ובמיוחד של בין הערביים, לא היה תמיד קרב כולו בתוך אותו יום, אלא הקטר חלבי ואברי התמיד היו קרבים במשך כל הלילה. לכן נמשל גם המזבח לזאב (סוכה נו:).

בא לרמז שלא תמיד התוצאה והשכר של הקרבן יורגש באופן ממשי ומידי, לפעמים השכר והכפרה שוהים לבוא - ורק לערב יחלק שלל. רק כשמגיע הערב (הסתר פנים), זוכים לשלל של הטרף.

ברכות (כו:): "ריב"ל אמר: תפילות כנגד תמידים תקנום".

כמו בקרבנות כך גם בתפילות, אין דבר כזה שהקב"ה לא מקבל את התפילות, אנחנו לא רואים את התוצאה מיד כי הקב"ה שומר את זה לזמן שבאמת תצטרך (הערב – הסתר...)!

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה רגיל לספר על אדם שהתפלל שנים לזכות בלוטו.

יום אחד ח"ו נגזרה עליו גזירה בשמים שייפגע ממשאית, הקב"ה ברחמיו לקח את כל התפילות והשתמש בהם להציל את חייו מהמשאית.

האדם ממשיך להסתובב ברחוב ולתהות למה תפילותיו לא התקבלו... הרי בלוטו הוא לא זוכה ואת המשאית הוא ב"ה לא פגש... (אביהם של ילדי ישראל ח"א עמ' 40).

הרב קוק (עין אי"ה ברכות א,ח): "אבל עוד דבר גדול יש בחסד עליון ית"ש, שהרי באמת ביהמ"ק שלמטה מכוון נגד בית המקדש שלמעלה...

א"כ צ"ל שלעולם פועלות כל העבודות את חק שלמותם כאילו בהמ"ק בנוי, אלא כיון שבעוה"ז הוא חרב, א"א שיושפעו הטובות הנמשכות מזה השלמות לעוה"ז, ונשארים רק למעלה.

וכשתבא זמן תשועת ישראל, וישתכלל העולם בביהמ"ק, ויהי' ראוי לקבל שלמות עליון, אז יופיע השי"ת בהדר גאון כל השלמות הנעשה מכח כל המצות והעבודות כולם, בערך שהם פועלים אם הי' ביהמ"ק על מכונו"!!!

---

[1] בשם הרב אבי כהנא.

פרשת ויחי - "אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם" - תיקון הברית

"אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם"

בראשית (נ,כד): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם".

תפארת שלמה (דברים - לשבת נחמו): "... אמר יוסף אע"פ שאנכי בחי' היסוד מת בגלות בכל זאת פקוד יפקוד אלהים אתכם בחי' היחוד של כנ"י (פקידה) יהי' תמיד עמכם גם בהגלות ועי"כ תזכו לגאולה...".

אפילו שאדם נפל בבעיות של היסוד (יוסף מת), תמיד יש בחינה יותר גבוהה שאפשר להידבק בה ולתקן הכל ולזכות לגאולה!

יעקב אבינו תיקן את הגילוי עריות של אדם הראשון!

אריז"ל (שער הפסוקים - פרשת ויגש): "ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי וגו'. צריך להבין, מה ענין קריאתו אותם מעט ורעים. והענין הוא, דע, כי אדה"ר נתגלגל בג' אבות, ולכן נקראים אבות, על שם האב הראשון שהוא אדה"ר. ונתבאר בספר התיקונין, בתיקון ס"ט וע', כי נפשו של אדם נתגלגלה באברהם. ורוחו, ביצחק. ונשמתו, ביעקב. גם נתבאר בר"מ, בפרשת קדושים, כי אברהם תקן עון ע"ז. ויצחק תקון עון ש"ד. ויעקב, תקן עון ג"ע. גם נתבאר בספר התיקונין, כי כשירד יעקב למצרים, אז נכנסה בו נשמת אדה"ר.

והנה אדה"ר, חטא בהשחתת זרעו, באותם ק"ל שנה הראשונים, כנז"ל בפסוק לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. והשחתת הזרע נקרא רע, כמש"ה (בראשית ל"ח ז') ויהי ער בכור יהודה רע. וכתיב (שם ו' ה') וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וכתיב אוי לרשע רע. ויעקב בא לתקן עון ג"ע, שהוא השחתת הזרע, הניתן בלילי"ת ונעמ"ה, הנקרא עריות כנודע. ולכן עברו עליו ק"ל שנה הראשונים, ביסורין ובגלות כנודע. וזש"ה, מעט ורעים, שלשים ומאת שנה, ר"ל, כי בהיותם רעים ביסורין, נתקן עון ק"ל שנה, בהשחתת הזרע דאדם, הנקרא רע. וכשנשלמו, אז נכנסה בו נשמת אדה"ר, כי כבר תקן אותם, ואז כתיב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, כי כבר נכנסה בו נשמת חיים דאדה"ר, וזהו ויחי יעקב, ונמשך שיעור זה י"ז שנה, כמנין טו"ב, להורות כי בק"ל שנים ראשונים נתקן הרע, ובי"ז שנים אחרונים היה טוב בלי רע, לכן ירד למצרים, כי שם היו מתגלגלים ניצוצות השחתת הזרע, כנז"ל בפסוק לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו".

בפרשתנו אנחנו רואים שהדבר הראשון שאמר יעקב לבניו כשברכם זה ענין קדושת הברית - "כחי וראשית אוני", כדי לעוררם להתחזק בזה בכל הזמנים עד אחרית הימים.

זה שאמר למנשה ואפרים, "המלאך הגואל אותי מכל "רע" (ע"ד שאמר הכתוב ויהי ער בכור יהודה "רע", שהמוציא ז"ל נקרא רע), הוא יברך את הנערים, באותה קדושה, ויהיו ראויים להקרא בהם שמי ושם אבותי, ע"י שימשיכו את שלשלת הקדושה.

כי יעקב אבינו היה שמור בשמירה עליונה, עד שבהיותו בן פ"ד שנה היה בכורו ראשית אונו.

הגמ' (חולין צא:) אומרת שהמלאכים עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה (במרכבה) ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה (של יעקב שישן), בעו לסכוניה, מיד והנה ה' נצב עליו, א"ר שמעון בן לקיש אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כאדם שמניף על בנו.

פירש"י בעו לסכוניה, מחמת קנאה. נצב עליו, לשמרו. שמניף על בנו, במניפה להצילו מן השרב עכ"ל.

וצ"ב לשון לסכוניה, הול"ל לאזוקיה או לפגוע בו וכיו"ב. וגם לשון מניף על בנו צ"ב שהרי לא מהשרב היה צריך שמירה להניף עליו, אלא להגן עליו מהסכנה, ולזה לא מועילה מניפה העושה רוח?

אמר הרה"ק ר' משה צבי מסאווראן ז"ל (נדפס בספרו), שהמלאכים כשנתקנאו ביעקב אבינו, רצו להראות שהוא רק בן אדם, ואינו ראוי להקבע צורתו בכסא הכבוד, ולכן רצו לחממו ולהכשילו בקרי, מלשון ותהי לו סוכנת (באבישג). וע"ז הגן עליו הקב"ה שהניף עליו במניפה לצננו מהחום.

שמירה זו הזכיר יעקב אבינו כאן, המלאך הגואל אותי מכל "רע", הוא יברך את הנערים גם כן באותה שמירה עליונה, דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו (מכות י).

בראשית (מט,כד-כו): "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל: מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם: בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו".

מי ששומר הברית, ושלם במדת היסוד, זוכה להשפיע ברוחניות וגשמיות, כי יסוד היא מדת ההשפעה.

לכן אמר יעקב ליוסף – מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל - צירף ה' שהיא השכינה לתיבת "רע" ונעשה "רֹעֶה".

גמרא (תענית ה:): "רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא, א''ל רב נחמן לר' יצחק לימא מר מילתא, א''ל: הכי א''ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. בתר דסעוד א''ל: הכי א''ר יוחנן יעקב אבינו לא מת"!

אמרי אמת (ר' אברהם מרדכי אלטר, ויחי תרצג): "לכל אחד מישראל יש נקודה מיעקב אבינו שלא יכולה למות ואפילו כשנופל".

פני מנחם[1] (ויחי תשנ"ה): "כוחו של יעקב אבינו עומד ומסייע בכל הזמנים הקשים ואפילו אחר טרף טרף יוסף, אם נכשל איש ישראל במדה זו ממשיך כוחו לסייע ויכולים לחזור למוטב להיטיב הכל".

שער הגלגולים (הקדמה לו'): "ריב"ז ור' עקיבא, ששניהם היו עמי הארץ במ' שנה הראשונים שלהם כנזכר, הסבה היא, לפי שהנפש שלהם היתה מבחי' טפת זרע אחת, מאותם עשר טפין, שיצאו מיוסף הצדיק מעשר אצבעותיו, לכן היו מ' שנה עמי הארץ, מ' הראשונים, ונתאחזו בהם הקליפות קצת בימים ההם, ובפרט ר' עקיבא, שהיה אומר במסכת פסחים דמ"ט, מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור. ומזה תקיש לכמה דברים אחרים, שהיו בו בהיותו ע"ה עם היות שאמרו בגמרא דבת כלבא שבוע חזיתיה דהוא צנוע ומעלי, ובהכרח שהיו לריב"ז ור' עקיבא חטאת נעורים".

ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק - אות צה): "בימי הנעורים רתיחת התאוה מתגברת ואז מרבה חטאים מצד היצר רע רחמנא ליצלן והם חטאת נעורים וזה היה בדור המבול כמו שנאמר שם (בראשית ח,כא) כי יצר וגו' מנעוריו. וגם כן מסגל טוב הרבה מצד היצר טוב וחשקות לדברי תורה, וזה היה דור המדבר כמו שנאמר (ירמיה ב,ב) וזכרתי לך חסד נעוריך והם עצמם אותם הנפשות כמו שמובא בזוהר פנחס (רטז.) עיין שם, דהיו ראוים לקבל תורה במבול אילו זכו ונשמת משה היתה שם.

ודורו של משיח אז יהיה פעם שלישי אותו דור בסוד מה שנאמר (תהלים קג,ה) 'תחדש כנשר נעוריכי' ואז יהיה התיקון הגמור שבאות בערבוביא חטאת נעורים וחסד נעורים והטוב יתגבר על הרע ויהפכו לטוב. וזה שמובא בזוהר (נח עב:) ובתיקונים (תיקון י"ח) 'כד תחמי קשתא באנפי נהירין תצפי לרגלי משיח' שהקשת הוא אות הברית נגד עונשי חטאת נעורים ובדורו של משיח יהיה זה באנפין נהירין בהארת פנים שהשם יתברך מאיר עיניהם לדעת כי סר עוונם בזה ועמך כולם צדיקים וגו' (ישעיה ס,כא) פירוש שומרי הברית כנודע".

גמרא (קידושין ל:): "אמר הקב"ה לישראל: בניי, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו".

הרי שהתורה לא נועדה לבטל את היצר הרע, את היצרים הארציים, אלא לתבל אותם ועל ידי כך להופכם לטוב.

זה עניינו של דור המשיח, שיתגלו בו כל הכוחות בעוצמה יתרה. המתירנות פורצת את כל הגדרות, והתאוות והנטיות השונות מתפרצות בלא גבול. ואין אפשרות עוד לדחוק את היצר ולנסות להכניע את כוחותיו. אלא מוכרחים להשתמש בעצה האלוקית העליונה, לעסוק בתורה הקדושה בקדושה ובעמקות כדי להאיר ולהדריך את החיים, ועל ידי כך נזכה לכוון את כל הנטיות הארציות, החומריות, לטוב ולקדושה.

אנחנו נכנסים השבוע לימי השובבי"ם, יש כל מיני תיקונים שאפשר וצריך לעשות אבל לימוד התורה עולה על הכל!

הרמב"ם (סוף הלכות איסורי ביאה פרק כב'): "גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד".

שבט לוי לא השתעבדו במצרים, רק ישבו ולמדו תורה.
אז איך הם תיקנו את הניצוצות שהיו צריכים תיקון (הסיבה שבגללה עמ"י ירד למצרים)?
ע"י לימוד תורה!
אתה יכול לבחור אם אתה רוצה עמל פיזי ותיקונים של פרנסה ובריאות וכו' או לתקן ע"י לימוד תורה!!!

תפילה לשמירת הברית מאת רבינו יוסף חיים זצוקלה"ה בעל הבן איש חי:

אנא ה' למען שמך הגדול ולמען רחמיך וחסדיך תעזרני ותסייעני לשמור אות ברית קודש אשר חתמת בבשרנו, ותצילני מכל חטא ומכל הרהורים רעים ומחשבות פגומות. ותצילני מכל פגם הברית הן במחשבה, הן בדבור, הן במעשה, הן בחוש הריאות, הן בחוש השמיעה, הן בשאר חושים. ובכולם אהיה טהור בקדושת הברית בלי שום פגם והרהור רע כלל, ותזכני שאתגבר על יצה"ר, ותהיה מחשבתי קשורה ודבוקה בקדושת תמיד, כי ברחמיך הרבים בחרת בנו מכל האומות ורוממתנו מכל הלשונות, והבדלת אותנו מכל טומאותיהם ותועבותיהם, ככתוב בתורתך "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".

נודה לך ה' אלהינו ואלהי אבותינו על שהוצאתנו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים ועל בריתך שחתמת בבשרינו, ועל תורתך שלמדתנו, ועל חוקי רצונך שהודעתנו, ועל חיים ומזון שאתה זן ומפרנס אותנו, אנא ה' "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי", ותמשוך עלי מחשבות קדושות וטהורות זכות ונכונות, ויהיה לי לב שמח בעבודתך תמיד, ותעזרני על דבר כבוד שמך מעתה ועד עולם. אכי"ר.

---

[1] הרב פינחס מנחם אלתר (נפטר בט"ז באדר ה'תשנ"ו) היה האדמו"ר השישי לחסידות גור. מבחינה פוליטית נחשב כבעל תפיסת עולם ימנית, התנגד למסירת שטחי יהודה ושומרון לערבים וביקר ביישוב בית אל. לא לחץ לרבין את היד כי זו יד שלחצה את ידו של עראפת. חודשיים לפני הרצח הזהיר את רבין: "אתה צריך לשנות את המדיניות בה אתה נוקט, שאם לא כן אתה מסכן את חייך, דע לך, יתנקשו בך ועליך להשמר, אתה עדיין יכול לעשות שינוי כיוון ולהציל את חייך".