פרשת ויגש - הכל מתחיל בגישה

הכל מתחיל בגישה

בגובה העיניים (חלי ברק): "נערינו אוהבים דברי מותרות, יש להם הרגלים רעים והם בזים לסמכות. הם מגלים אי כבוד למבוגרים מהם, ובוחרים לפטפט במקום להתאמן. הילדים הופכים לעריצים ולא לעוזרים במשק ביתם. הם חדלו לקום לכבוד המבוגרים הנכנסים לחדר. הם מתנגדים להוריהם. משוחחים בפומבי, זוללים את מאכליהם ומתנהגים בעריצות כלפי מוריהם".

נדמה, שהדברים לעיל מתארים במדויק את תחושותיהם של הורים רבים בימינו.

להפתעתכם אולי, נכתבו הדברים לעיל על ידי סוקרטס בשנת 400 לפנה"ס, ובאופן מדהים התלונות כה דומות לאלו שבפי ההורים בימינו.

לפיכך, יתכן, שהטענה "כשאנחנו היינו צעירים היתה יותר משמעת ופחות אנרכיה" נגועה במידה של נוסטלגיה ואינה כה מדויקת.

ההתמודדות עם בעיות משמעת  קשה היא, ונראה שהיתה כזו מקדמת דנא.

לעיתים הורים מנסים לאכוף משמעת בדרכים בלתי יעילות.

על פי ראפינו (1985) בסיפרו "משמעת':

ההורה 'הגנרל' דורש: "שב בשקט!"  הוא נותן פקודות ללא הסבר, ודורש ציות עיוור.

ההורה 'ההסטוריון' מציין: 'זאת הפעם החמישית שאתה...' מטיח פשעי עבר שגם עליהם יש לכפר.

ההורה 'הנביא' חוזה: 'אם לא תתחיל לעבוד- תיכשל'.  הוא מנבא בוודאות ובאיום את העתיד  הנורא.

ההורה 'המצליף' מכה: 'אם היית שותק אולי היית מבין משהו'. הוא משפיל ופוגע בציניות ובלעג.

'כהן הדת' מטיף: 'עליך להתחשב באחרים ובי ', מלמד מוסר באימרי שפר.

'השופט' פוסק: 'הפרעת ולכן נימנע ממך דמי כיס' -  כך הוא חורץ דין ומנמק לכאורה, אך בפועל אינו מביא לשיפור .

וההורה 'המיתמם' שואל: "איך לא הבנת ש?... איך לא שמת לב ש.?..". שואל שאלות רטוריות שמטרתן  להדגיש את הטעות.

"איך נתפסת בעיני 'המשמעת הרצויה'?

איך נראה בעיני רוחי המצב, האוטופי לכאורה, של 'משמעת טובה'?

אף אם תענו לעצמכם בהגיון: "אני הלא יודע שאין משמעת אידאלית, אני יודע שצריך להתפשר עם המציאות", אנו מזמינים אתכם לא לוותר מהר כל כך על הפנטסיה שלכם.

לכל אדם ציפיות אישיות מתהליך המשמעת. גם אם ציפיות אלו אינן רציונליות, הן משפיעות  על התחושות ועל התגובות, ולכן, כדאי להכירן.

לפיכך, חיזרו שוב לשאלה וענו לעצמכם בכנות המירבית: "איך נראית המשמעת שאני כה חפץ בה?"

משיחות עם הורים עולים מספר  'תסריטי משמעת אידאלית' הקיימים בפנטסיה.

קיימת  ציפיה ל'משמעת מלאה'.

משמעת בה יש ציות מיידי ומלא של הילד לדרישות הוריו,  ללא תהליך מתיש של  הדיינות או ויכוחים . זו משמעת בה ההורה אומר מה 'צריך' לעשות והילד מציית. לדוגמא, ההורה מבקש: "תוריד את הפח, בבקשה" והילד הדימיוני מציית באופן מיידי ללא קשר לפעילותו באותו רגע. הוא מבצע את הדרישה במלואה, גם אם צפה בטלויזיה או הכין שיעורים.

הורים מקווים ל'משמעת דמוקרטית':

משמעת המבוססת על הסכמה הדדית בין ההורה לילד. ואינה נכפית בכעס, או תוך שימוש בכוח.  משמעת דמוקרטית מתחשבת הן בצרכי הילד והן בצרכי ההורה. לדוגמא, ההורה מבקש: "תשחק בחדרך בשקט על מנת שאוכל לנוח", והילד מסכים מתוך קבלת זכותו הדמוקרטית של ההורה למנוחה.

הורים רוצים  'משמעת שקטה והגיונית':

'כמו הסכם בין שני בוגרים'. מצב בו ההורה אך מנמק את בקשתו, והילד משתכנע ונענה לו. ההורה אינו צריך לדרוש, לצעוק או להעניש. לדוגמא, ההורה מבקש מהילד שיקח את אחיו הקטן מהגן, ומנמק זאת בכך שהוא מתעכב בעבודה. הילד משתכנע ממהסבר, ומביא  את אחיו הביתה  מתוך הבנת המצב ונכונות לעזור.

ציפיה נוספת של הורים היא ל'משמעת מחייכת':

מצב בו הילד לא רק מציית להורה ומתנהג כנדרש, אלא גם מרגיש נוח ונעים עם הדרישה. הילד ממושמע הן בהתנהגותו והן ברגשותיו.

זוהי למעשה שאיפה ל'משמעת מרצון' - משמעת, שבה הילד מציית לדרישות מתוך רצון ובחירה חופשית.

זו הפנטסיה שציות הילד "יבוא ממנו", 'שיבין שזה חשוב', 'שירצה לציית'.

זוהי משמעת המצפה, שהילד יהיה 'מריונטה עצמאית'.

למשל, ההורה אומר לילד, שלא יוכל לצפות בתוכנית הטלויזיה האהובה עליו, כי ההורה  רוצה לראות חדשות. הילד אמור להסכים מתוך קורת רוח, ללא  גילויי כעס נראים לעין.

לסיום, ההורה רוצה להפעיל 'משמעת חנוכית'

ההורה רוצה להאמין, שדרישות המשמעת שלו תמיד הגיוניות ומקדמות את התפתחות ילדו. בדרך זו לא יאלץ ההורה, לעמוד אל מול העובדה שלעיתים הוא שרירותי בהתנהגותו,  או דורש דברים הנובעים מסיבות אנוכיות כמו עייפות.

למשל, ההורה רוצה לחשוב, שהוא מבקש מילדו ללכת לישון מוקדם רק מתוך דאגה למספר שעות השינה הנחוץ להתפתחות הילד, ולא מתוך צורך טבעי במעט שקט ופרטיות לעצמו.

אלו מהציפיות מוכרות לכם?

כנראה שחלק מהציפיות למשמעת אידאלית מוכר לכם. יתכן, שלעיתים אתם אף מצליחים להשיג משמעת בדרך מהירה  והגיונית,  המבוססת על הסכמה והבנה.

עם זאת סביר, שבעת קריאת הצפיות הן נראו לכם במידה מסוימת בלתי ריאליות, מעט מוגזמות, ובלתי ניתנות למימוש.

'משמעת מרצון'? 'משמעת הגיונית'? 'משמעת מיידית'? האם זה אפשרי?

הלא ישנה סתירה פנימית, בציפיה, שהילד יהיה  מריונטה צייתנית ובו זמנית עצמאי ובעל דעה משלו.

גם הרצון, שהילד יבין וישתכנע בצדק ובהגיון שבדרישות הוריו המקשות עליו, אינו אפשרי בדרך כלל, כי הילד נוטה להתרכז בצרכיו ולא בצרכי הוריו. 

תהליך המשמעת לעולם אינו פשוט ונוח, כפי שמציירת אותו הפנטסיה הלא רציונלית.

חשוב לציין שהפנטסיה משפיעה מאוד על ההורים - הציפיות מכתיבות את רגשות ההורה ותגובותיו במצבי המשמעת השונים.

למשל, אם ההורה מצפה שילדו יציית לו מתוך הבנה, והילד אמנם מציית, אבל מתלונן  'על מר גורלו', ירגיש  ההורה חוסר נחת ואכזבה.

אם ההורה שואף לציות מיידי ומלא, והילד מתעכב, ומנסה לדחות את ביצוע הדרישה (עוד רגע...), ההורה מתרגז. בסופו של דבר, גם אם הילד מבצע את הנדרש , עלול ההורה לחוש שילדו אינו באמת ממושמע.

בסופו של דבר את המשמעת ניתן להשיג עם הרבה אהבה וחיבור אל הילד, חיבוק דיבור משחק סיפור והרבה הקדשת תשומת לב, ואז גם מבינים איך ומתי לבקש מהילד את מה שאתה רוצה...

גם הגבולות בבית צריכים להיות עטופים בהרבה ריפוד...

לבקש מהילד אבל עם גישה נכונה אוהבת.

״ויגש אליו יהודה ויאמר... ידבר נא עברך דבר באוזני אדוני״.

דבריו של יהודה אל יוסף אשר התקבלו על לבו עד אשר התוודע אל אחיו - ״ולא יכול יוסף להתאפק... ויאמר יוסף אל אחיו - אני יוסף״, מצריכים התבוננות ותשומת לב.

מה היה בדבריו של יהודה אשר ׳המיס' את ליבו של יוסף, כדבריו הקודמים של יהודה אשר שכנעו את יעקב אביו לשלוח איתם את בנימין לשבור אוכל ממצרים( בניגוד לראובן שדבריו נדחו על ידו קודם לכן)?

היכולת לשכנע אחרים בדברינו, אינה תלויה רק בתכנים הנכונים ובנימוקינו המחודדים, אלא גם ואולי בעיקר בגישה - בנקודת המוצא, ביחס ובסגנון, אשר ממנה אנו יוצאים ועל־פיה נאמרים הדברים, כנרמז בתחילת פרשתנו במילה ויגש.

הגישה כוללת שלשה צדדים מרכזיים:

א - היחס לזולת - האם הוא נובע מהערכה פנימית, אהבה ושייכות אמיתית, או ח"ו מניכור ואפילו שנאה.

ב - המוכנות להכיל את צדדי האמת שבדבריו - האם אנו קשובים גם לדעתו של האחר החולק עלינו, ואף פתוחים להשתכנע מדבריו או ממקצתם, או שמא ברצוננו להביע רק את אשר בתוכנו. בלי להתחשב כלל בדעתו ולאשר מתחולל בנפשו.

ג - ענווה ואמונה בהשגחת ה׳ - האם אנו בעלי ענווה, אמונה וביטחון, שה׳ הוא המנהל את העולם ועל-כן הכול לטובה, בין אם דברינו יתקבלו וייעשה רצוננו ובין אם לאו, או שמא אנו מלאי אגו וחוסר אמונה וחושבים שהכל תלוי בנו ותמיד צריכים הדברים להיות לפי הבנתנו ולשביעות רצוננו.

נקודת המוצא - הגישה, האווירה והסגנון בהם נאמרים הדברים בכל שיח, מחלוקת וויכוח, חשובה כל-כך, עד כדי כך שפעמים רבות זהו הקריטריון המרכזי שעל-פיו יקבע האם ישמעו הדברים אם לאו.

מעשה בבן שירד מנכסיו, ששלח מכתב לאביו כדי שיעזור לו במצבו הכלכלי הקשה אליו נקלע. האב הזדקן, ואף כהו עיניו, ולכן לא יכול היה לקרוא את מכתב בנו, על-כן ביקש משכנו שיקריא לו את הכתוב בו.

קרא השכן לאב: ׳אבא תן לי כסף' בטון תקיף הנשמע כדרישה חצופה וכוחנית של הבן המחייב את אביו לתת לו מכספו. הגיב האב ואמר לשכנו ׳איך הוא לא מתבייש לדבר אלי כך, כאילו אני חייב לתת לו. לא אתן לו בשום פנים ואופן'!

משעבר זמן, והבן לא קיבל תגובה מאביו ובוודאי לא את הכסף אותו ביקש, שלח את המכתב שנית. הפעם ביקש האב משכן אחר לקרוא לו את המכתב. השכן השני קרא בעדינות וברוך: ׳אבא, תן לי כסף' מיד פתח האב את ארנקו ושלח לבנו סכום כסף הגון.

מסיפור זה אנו למדים שהדבר החשוב באמת כדי שהדברים יתקבלו על לב השומע, הוא לא רק התוכן – 'מה אומרים' אלא בעיקר הסגנון - ׳כיצד אומרים' סגנון המבטא באופן עמוק ופנימי את הגישה ואת נקודת המוצא.

פרשת ויגש - סמינר לאומי

סמינר לאומי

מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל (ארז תדמור עמ' 22): בימים שאחרי המהפך (1977, עלייתה לשלטון של מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין) היו אנשי השמאל הבכירים במערך הפקידות והממשלה משוכנעים שהכל נגמר. 

הם ארזו את חפציהם, נפרדו לשלום מצוות הלשכה וכתבו את מכתבי ההתפטרות שלהם. הם הבינו את כל מה שמבין מי שמעט שכל בקודקודו: חילופי שלטון מחייבים חילופי גברי גם בדרג הפקידותי הגבוה. ניצחון בבחירות הוא חסר ערך אם לא מגיע אחריו שינוי במדיניות, ושינוי במדיניות אפשרי רק אם צמרת השירות הציבורי פועלת ברוח המדיניות החדשה, עשרה שרים ו65 חברי כנסת אינם יכולים להוביל מדיניות חדשה בעצמם.

מכתבי הפיטורים כבר היו מונחים על השולחנות, אך בגין טרף את הקלפים, בראיונות לתקשורת לאחר המהפך פנה בגין לעובדי השירות ציבורי הבטיח: "באנו לשרת לא לרשת"! ... בגין החליף רק שלושה בעלי תפקידים מרכזיים: את מנהל לשכתו, מנכ"ל משרדו, ואת מזכיר הממשלה.

עד היום המדינה כולה סובלת מההחלטה האומללה הזו של בגין...

תגובתו[1] של יעקב לבשורה לה ציפה וחיכה מאז היעלמותו של יוסף בנו ״כי עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים״, ללכת למצרים כדי לראות את בנו האהוב אותו לא ראה שנים רבות - (בראשית מה,כח) - ״אלכה ואראנו בטרם אמות״, טבעית ומובנת מאוד.

ואכן, כך הוא עושה, הולך לבאר שבע ללא רכושו ומקנהו, כתייר זמני ההולך לביקור משפחתי כדי לראות את יוסף הנמצא במצרים ולחזור לארץ כנען.

אך באופן מפתיע הקב״ה מתערב ומשנה את תוכניתו של יעקב - ״ויאמר אלוקים... אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם״.

דהיינו - יעקב, אתה לא הולך רק לראות את יוסף, לבקרו ולחזור לארץ כנען, אלא אתה ומשפחתך, מקנך וכל רכושך יורדים לגור במצרים, אתם עוברים דירה.

יעקב ומשפחתו משנים את תכניתם המקורית, יורדים למצרים עם כל רכושם ומקניהם, ירידה המתחילה את גלות מצרים.

״ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו. בניו ובני בניו בנותיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו מצרימה״.

אין ספק שציוויו של רבש״ע לרדת למצרים ולהשתקע שם, ולא רק ללכת לראות את יוסף ולחזור לארץ כנען, מפתיע מאד את יעקב, אך לא פחות מכך ואולי אף יותר, הנימוק האלוקי לכך - ׳כי לגוי גדול אשימך שם׳, דווקא שם.

האומנם? האם משפחת יעקב העתידה להיות עם ישראל ולתקן את העולם כולו, לא יכולה להיעשות ל׳גוי גדול׳ בארץ כנען, היא ארץ-ישראל? הרי לכאורה אין מקום טבעי יותר לכך. מה היה בה אפוא בארץ מצרים כאותה התקופה, שדווקא בה הוכשרנו להיות ׳גוי גדול׳?

הנצי״ב: ״ולפי הפשט משמעות ׳גוי׳ בכל מקום - אומה שיש לה מדינה ומלוכה בפני עצמה, ובמצרים נעשו מוכשרים לזה״.

הסבר - המילה גוי היא מלשון גויה, דהיינו גוף לאומי המהווה את המסגרת החומרית והמעשית, את התבנית הטכנית החיצונית, אשר בתוכה מתגלה התוכן הפנימי התרבותי והערכי הרמוז במילה עם מלשון עִם, דהיינו המהות האלוקית הרוחנית הנמצאת בתוך - בעומק האישיות הלאומית, והעומדת בבסיסה.

אם כן, מטרת הירידה למצרים שהייתה באותם הימים הממלכה שבה היה המרכז הפוליטי, הצבאי והכלכלי של כל מדינות העולם, הייתה ללמוד כיצד מנהלים מדינה, דהיינו כיצד הופכים מעם - קבוצת אנשים בעלת תוכן תרבותי ייחודי, לגוי - לקבוצת אנשים המסוגלת לגלות ערכים אלו בפועל בתוך מסגרת לאומית חומרית ומעשית בעם ריבון ועצמאי בארצו ובמדינתו.

על-כן הוצרכנו לרדת דווקא למצרים, שהייתה באותה התקופה בית-הספר הטוב ביותר ללמוד זאת, ושם ורק שם נעשינו מוכשרים לכך.

אך דא עקא, ההבדלה העקרונית בין קבלת המסגרת המעשית מהממלכה המצרית בחינת גוי, לבין דחייה מוחלטת של ערכיהם ותרבותם בחינת עם, לא הייתה קלה על עם ישראל בשנים הארוכות בהם היה במצרים.

״וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד״.

הרש"ר הירש: ״הרי כאן רמז לאותו חטא... בהכרה המתוקה להתיישב ולהשתקע כאן. קרובה היתה הסכנה במשך הזמן לבגוד במסורת השבט (העם) ולהתנכר לתעודתו הגדולה״.

כגלות וגאולה ראשונה, כך גלות וגאולה אחרונה.

גם אנו נזרענו בגלות כאלפיים שנה, כשאחת ממטרותיה הייתה להזכירנו וללמדנו מחדש לאחר שנים רבות בה היינו קהילות קהילות מפוזרות ללא ארץ וללא מדינה, כיצד יש לנהל מערכת לאומית, ואיך ניתן להשתמש בכל הכשרונות המעשיים והיכולות הטכנולוגיות המתחדשות אותם פגשנו בגלותנו הארוכה במדינותיהם של עמי העולם.

אך כאז כן היום גם לנו - עם ישראל השב לציון - קשה מאוד ההפרדה הברורה בין היכולות המעשיות החיצוניות אותם עלינו לקחת ממחוזות גלויותינו כלבוש לאומי חיצוני חומרי ומעשי, לבין תרבותנו הישראלית וערכינו האלוקיים הייחודיים רק לנו.

וכאז כן היום, דווקא מתוך הבלבול והערבוב בין הכלי הלאומי לתוכן התרבותי, יצמח אור גדול, כפי שהיה במהלך כל ההיסטוריה שלנו.

דווקא ההכרח החומרי וה׳אין ברירה׳ המעשי בהתמודדותנו עם בעיותינו החומריות המעשיות החיצוניות כסוגיות הביטחון והכלכלה, יובילו לגילוי הערכים האלוקיים הישראליים האמיתיים.

הרב קוק (עין אי-ה ברכות ב׳ ט, רעז): ״כה יסדה החכמה העליונה, שהסיבה המכרעת להוציא את כל היתרון אל פועלו יהיה ההכרח, וזה ההכרח הוא ציר האמונים להעלות את הכלל ואת הפרט לרום מעלתו״.

בסופו של דבר אנחנו נבין בגלל ההכרח אבל אם היינו מבינים עוד לפני זה היה יותר טוב ויותר ברחמים...

---

[1] בנין אמונה.

פרשת ויגש - קשר חזק אבל עצמאי

קשר חזק אבל עצמאי

בתחילת הפרשה יוסף מתוודע אל אחיו ופונה אליהם במילים :"אני יוסף אחיכם".

בשלוש המילים האלה יוסף מבטא שני ערכים הנראים סותרים:

מצד אחד: "אני יוסף". נשארתי כפי שהייתי. המאורעות הקשים לא שינו את אופיי הבסיסי.

מצד שני אני אחיכם. העמידה על ערכיי המיוחדים לא מרחיקה אותי מכם.

דווקא היכולת של יוסף לשמור על ייחודו בתנאים לא תנאים, ולגדול דווקא מתוכם, גורמת לו להרגיש בטוח בעצמו ולא לחשוש עוד מהשפעה של האחים שתזיז אותו מתכונותיו היסודיות.

אחת הבעיות בזוגיות היא שבשביל השלום בית אחד מבני הזוג מוותר על אישיותו ומתקפל בכל סיטואציה, בהדרגה נוצר מצב שאחד בונה את עצמו ומתפתח והשני נהיה סמרטוט מיום ליום.

כמו אצל יוסף, חיוני להבין שקירבה אחווה ואהבה אינם וויתור על עצמיותך!

גם כשיש אהבה עזה מותר וצריך לומר לא. כל אחד מבני הזוג שומר על הדברים שחיוניים לו, ובו בזמן מסייע לשני לשמור על אלו החיוניים לו.

רק מתוך שמירה על ייחודיות אפשר לבנות זוגיות בריאה[1].

אורות (אורות ישראל ט,ד): "בכל אחד ואחד מישראל, מגדול ועד קטן, אור אלהים חיים ביפעת קודש בוער ומאיר, 'והסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ'. הדמיון הרואה בהופעתו של כל אחד מישראל הופעה אלהית משוכללת, הוא תולדה של הניצוץ הנבואי, שהוא נמצא רק בשביל ישראל".

במצב שאחד מבני הזוג הוא חסר משמעות עם ישראל מאבד את הניצוץ המיוחד שלו!

דוגמא יפה למשמעות אדירה של בני הזוג הם הרב והרבנית קפאח שלכל אחד מהם היה מפעל חיים אדיר מימדים ולא נתפס, לרב בספריו ובעבודתו התורנית. ולרבנית במפעל הצדקה הענק בכמות בהיקף ובמשך הזמן שהוא נעשה.

חלק מהנתינת מקום לשני בבית זו צורת הדיבור בין בני הזוג, דיבור אל אישיות מרוממת ובקשה מנומסת, או דיבור שתלטני ומתנשא...

הפניה לזולת בלשון רכה, אינה רק טקטיקה נבונה, אלא קיום מצות ״ואהבת לרעך כמוך", יש להדר בה, כפי שיש להדר בכל מצוה.

על כך כותב הרב דסלר זצ״ל (מכתב מאליהו חלק ד'), שכאשר אתה פונה לזולת בבקשה כל שהיא, ״אל תשתדל רק שיעשה, אלא שירצה לעשות, ויהיה מאושר בעשייתה״.

בראשית (לא,ג): ״וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ".

יעקב אבינו ייחל להוראה הזאת שנים רבות, לאחר הסבל הנורא שעבר עליו בבית חותנו. הוא קורא לנשותיו הצדקניות אל השדה, כדי לבשר להן על הבשורה הנכספת.

אולם, להפתעתנו הרבה, במקום לבשר להן מיד על ציוויו של הבורא, הוא מאריך בתאור מקיף מאד על הקשיים שהוא נתקל בהם בארץ זו, על העוול שנעשה לו בתשלום שכר עבודתו המסורה:

״וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת-פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי-אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם...  וְאַתֵּנָה, יְדַעְתֶּן:  כִּי, בְּכָל-כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת-אֲבִיכֶן. וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים".

רק לאחר תשעה פסוקים של תאור הקורות עמו, הוא מגלה להן סוף סוף שהקב״ה אמר לו:

"קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".

אין ספק, שאילו היה יעקב מקצר את דבריו ומציג מיד את הנקודה המרכזית - שהבורא ציווהו לעזוב את הארץ - היו רחל ולאה אמותינו הצדקניות מקבלות זאת בהתלהבות.

אך יעקב בחר בדרך אחרת, בתאור השלילה של המצב העכשוי, כדי ליצור המרצה עצמית בליבותיהן.

על כך כותב השל"ה הקדוש בספרו (פרשת ויצא):

"אין ראוי לאדם, כשירצה דבר-מה מאנשי ביתו, שיכריחם על זה על צד האונס והניצוח, אף כי הוא מושל בהם.

אבל ישתדל לפתות אותם על מה שירצהו, בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו לזה מעצמם. כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרה. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה, כדי שיתרצו בטוב לב - ואף על פי שהקב״ה ציוה לו שישוב לביתו״.

את זה אומר השל"ה הק' אפילו על דבר רוחני (ציווי מפורש של ה'), ק"ו שצריך להקפיד על היחס הראוי כלפי בן הזוג בדברים הגשמיים.

"זה כנגד זה ברא אלוקים" - להלן קטע מדברי המופתי של עזה מטעם הרש"פ, חסן אל-לחאם, המתארך את הכללים להכאת הרעייה (הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 8/2/2016):

"אללה יצר פתרון לעניין הזה (כלומר, סכסוכים בין בני זוג), כיצד?

האזהרה צריכה להתבצע באמצעות דיבור מנומס של הבעל אל אשתו, כשהוא מפגין יחסים טובים, קיום דו שיח, כבוד ואנושיות. 

זו שעומדת מולך היא בת אדם. יש לה קיום עצמאי וראויה לכבוד. לא קנית אותה כשפחה ולא קנית אותה בשוק. זו אישה מכובדת ממשפחה מכובדת, כמו שאתה גבר מכובד ממשפחה מכובדת. יכול גם להיות שהיא ממשפחה מכובדת יותר בחברה משלך, אולם היא הפכה להיות אשתך והיא תחת מרותך, והיא תחת חסותך כדי שאתה תנהג בה לפי מצוות האל.

האזהרה תתבצע באמצעות מילה טובה, באמצעות יחס טוב, במילים יפות, ובעין טובה".

מנחה: "מה השלב הבא אחרי האזהרה, כבוד השייח'?"

המופתי: "הוכיחו אותן, ייתכן שזה יוביל לפיוס...

לאחר האזהרה וההתרחקות מגיעות המכות - מכות שאינן גורמות לכיעור. הנביא [מוחמד] אמר: 'אל תכו בפנים ואל תגרמו לכיעור'. כלומר לא מכות מהסוג שבו מגיעה משטרה, והוא שובר את ידה ונוזל דם ו[המכה] מכערת את הפנים, לא....".

---

[1] עד כאן מהאתר של יונדב לוטוק.

פרשת ויגש - זיו הפנים

זיו הפנים

מעשה[1] ממהר"ר יהודה אסאד בדורו של החת"ס שעמד בראש משלחת רבים שנדרשו להתייצב לפני הקיסר האוסטרי.

הרבנים היו חרדים ומבוהלים לפני הפגישה, ופתאום בעברם במסדרון הרחב, אומר להם מהר"י אסאד: רבותי אין לנו מה לדאוג – ראיתי כי מלאך אלקים מלווה אותנו!

הפגישה אכן עלתה יפה, מעבר למשוער.

לאחר מעשה נתברר כי את דמות עצמו ראה, לראשונה בחייו, נשקפת במראה המלוטשת שבמסדרון!

דעת תבונות (לרמח"ל, עמ' עה): "יש דבר אחד נמצא מהתחברות הנשמה והגוף - הוא זיו הפנים... ואין הזיו הזה נמצא לא לנשמה בפני עצמה, ולא לגוף בפני עצמו, אבל הוא הדבר הנולד מחיבור הנשמה והגוף ביחד"!

בראשית (מה,כח): "אלכה ואראנו".

האור החיים הקדוש (מו,ל): "על כן לא היתה שמחתו שלמה מספק זה, עד וירא אליו והכיר בו בפניו, כי הכרת הפנים תענה באיש. וכמו כן מצינו לצדיקים שלמים וכן רבים שהכירו ברושם הפנים מעשה אדם, ומכל שכן יעקב אבינו שיכיר".

סוטה (לו:): "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון".

נראה כי בטרם העבירה שבא לעשות (כמ"ד לעשות צרכיו נכנס) היה יוסף בשיא יופיו וחיותו-חימומו, ואז בייחוד הוא בדיוקן יעקב שלא פגם ולא מת, כך שמיניה וביה ראה יוסף את דמות אביו השלם והבין כי את החיות המפוארת הזו הוא הולך לטמא ולהרוג, ופרש.

מהר"מ אלשיך אומר על הפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" שהרי צדיקים יש להם את חכמת הפרצוף שהם יודעים להכיר על הפנים את המעשים של האנשים[2].

השבטים ראו על יוסף הצדיק איזו הארת פנים יש לו ע"י שהיה טהור מחטא, והכירו כן על פניו ע"י חכמת הפרצוף, וכשהם עמדו מול הגדלות העצומה שלו הם התביישו כ"כ מפניו איך הם מכרו אותו וציערו אותו כ"כ!

איך מחזירים לעצמנו את השמחה ואת הארת הפנים שנאבדו לנו בכל מיני בעיות שעברנו?

חז"ל (נדרים מט:) כותבים שפניו של רבי יהודה בר אלעאי היו זורחות ממש.

וכן (שבת כה:): "אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות".

איך ר' יהודה זכה לכזו הארת פנים?

הוא קיים בעצמו את מאמר חז"ל על השבת (מכילתא פרשת בחדש, פרשה ז): "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו ... - רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון ברכו במן וקדשו במאור פניו של אדם הראשון".

שפת אמת (ויגש תר"ס): "... כשהנשמה והמוחין מאירין לאדם ואז שקטה מלחמת הלב ונעשה לב אחד. וע"ז כ' 'בשמחתו לא יתערב זר' כשנתמלא בשמחת הנפש מתבטל לב כסיל. לכן בשבת קודש דיש נשמה יתירה המאירה לנפש האדם. סט"א ערקית. ושבת הוא יום שמחה כמ"ש חז"ל ביום שמחתכם אלו השבתות לפי שהנשמה מאירה באדם...".

השעות של חול הסמוכות לשבת מאפשרות, כשממלאים אותן בתוכן ראוי של הכנה לשבת, להמשיך את קדושת השבת על החול, וכך פניו של האדם מקבלות מהאור של השבת!

כל הכנה לשבת, כל כיבוד של השבת במחשבה דיבור ומעשה מאירים את הפנים שלך יותר ויותר!

---

[1] בשם הרב עודד כיטוב.

[2] מעשה עם האר"י הק' שפעם היה אחד ששמע עליו שיש לו חכמת הפרצוף, אותו אחד אמר אני לא מאמין שהוא יכול להכיר על הפרצוף. הלך ושאל את האר"י מה הרב רואה עלי שעשיתי? א"ל האר"י שוטה עברת עבירה חמורה מאוד שנכשלת עם כנענית, הוא מאוד התבייש לשמוע את זה מהאר"י וא"ל שזה שקר ולא עשה כך מעולם, א"ל האר"י אני אוכיח לך את זה והוא שלח להביא לשם את אותה כנענית, ואז האיש הזה ראה אותה ונבהל ואמר להאר"י אמת אמרת ואני חטאתי עויתי ופשעתי, והאר"י נתן לו הרבה מוסר ע"ז והוא בכה הרבה וביקש לעשות תשובה ושהאר"י יתן לו תיקון מה לעשות וכל מה שיגזור עליו האר"י הוא מוכן לקבל, אמ"ל האר"י אתה צריך לקבל עליך שריפה, אמר לו אני מוכן, אמ"ל האר"י א"כ אני אגיד לשמש שילך ויכין עופרת חמה ונשפוך אותה לתוך פיך וכך תהיה לך מיתת שריפה וזה יכפר עליך, ובינתיים תכין את עצמך ותעשה תשובה ווידוי, הוא עשה תשובה ואמר וידוי ואח"כ הביאו את העופרת החמה ואמר לו הרב שיפתח את הפה, הוא עצם את העיניים ופתח את פיו והרב לקח כפית של דבש והכניס לו לפה וא"ל וסר עונך וחטאתך תכופר, האיש הזה צעק הרי הרב אמר לי שאני צריך לקבל שריפה ואיך זה שהכנסת לי דבש, א"ל הרב כיון שקיבלת עליך את העונש וחזרת בתשובה בלב שלם כבר התכפרת ומעכשיו תמשיך ללכת רק בדרך הטובה.

פרשת ויגש - ערבות הדדית ובית המקדש

ערבות הדדית ובית המקדש

בראשית (מה,יד): "וַיִּפּוֹל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו".

רש"י: שניהם בכו, בנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף, ויוסף בכה על בית המקדש שעתיד להיות בחלקו של בנימין.

למה בית המקדש נקרא צואר?

זוה"ק (ויגש רט:): "וַיִּפּוֹל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, הָא אוּקְמוּהָ, דְּבָכָה עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְעַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי.

פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ד) כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים. כְּמִגְדַּל דָּוִיד, מַאן מִגְדַּל דָּוִד. ושואל, ראשית צריך להבין מה הוא מגדל דוד בלא כ' הדמיון. ומסביר דָּא מִגְדַּל דָּוִד וַדַּאי, דְּבָנָה לֵיהּ דָּוִד, וְסָלִיק לֵיהּ גּוֹ יְרוּשָׁלַיִם זה מגדל דוד בודאי שבנה אותו דוד המלך שהוא בית המקדש, ונקרא כך כי הוא קנה את המקום והכין כל מה שצריך לבנינו ובנה אותה לגובה באמצע ירושלים. אֵלָא כְּמִגְדַּל דָּוִד, דָּא יְרוּשָׁלֵם דִּלְעֵילָא, דִּכְתִיב בֵּיהּ, (משלי יח) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְהֹוָה בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב אלא מה שאמר כמגדל דוד בכ' הדמיון זו ירושלים של מעלה שהיא המלכות בחינת דוד שכתוב בו מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, ה' היא המלכות, במלכות יש יחוד עם הצדיק שהוא היסוד. מַאן נִשְׂגָּב, אֵלָא הַהוּא מִגְדַּל נִשְׂגָּב, בְּגִין דְּבֵיהּ יָרוּץ צַדִּיק ומפרש מי הוא נשגב, כלומר האם תיבת נשגב מתייחסת אל היסוד או אל המלכות, ומפרש, אותו מגדל שהיא המלכות היא נשגב בשביל שבה ירוץ היסוד לצורך היחוד.

צַוָּארֵךְ, דָּא בֵּית מַקְדְּשָׁא דִלְתַתָּא, דְּאִיהוּ קָאֵים בְּתִקּוּנָא דְּשַׁפִּירוּ, כְּקַדְלָא לְגוּפָא מי זה צוארך, ומפרש. זה בית המקדש שלמטה ונקרא צואר מפני שהוא עומד בתיקון נאה ויפה כמו הצואר לגוף. מַה צַּוָּאר אִיהוּ שַׁפִּירוּ דְּכָל גּוּפָא, הֲכִי נָמֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִיהוּ שַׁפִּירוּ דְּכָל עָלְמָא ומפרש מה הצואר הוא היופי של כל הגוף, כך גם בית המקדש הוא היופי של כל העולם.

בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, תִּלָּא, דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא הֲווּ מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ, פירוש תל גבוה שכל בני העולם היו מסתכלים בו ומתפללים להקב"ה וְהֲכִי אוּקְמוּהָ תַּלְפִּיּוֹת, תֵּל דְּכָל פִּיּוֹת דְּעָלְמָא מְשַׁבְּחָן וּמְצַלָּאן לְגַבֵּיהּ וכך פירשו במסכת ברכות (ל.) תל שכל פיות העולם משבחים ומתפללים דרכו לקב"ה.

אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, אִלֵּין אֶלֶף תִּקּוּנִין, דִּמְתַקְּנִין בֵּיהּ כִּדְקָא יָאוּת פי' אלו תיקונים שמתקנים בו כראוי, שהן העשר ספירות שכל אחת כלולה מעשר ועשר מעשר הרי אלף, והן נתקנות ע"י הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש, וידוע שהמלכות נתקנת ע"י הגבורות שהם אלהים במילוי ההי"ן שהאחוריים שלו גימט' אלף, וכן ע"י שם א"ל שד"י שבעולם הבריאה ש"א"ל שד"י" במילואו עולה אלף וז"ש אלין אלף וכו'. כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים, דְּכֻלְּהוּ קָא אַתְיָין מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא פי' שכולם הם באים מצד הדין הקשה, מכיון שעיקר תיקון המלכות הוא ע"י החמש גבורות, שעל ידם היא מתקשטת.

מַה צַּוָּאר, כָּל תִּקּוּנִין דְּאִתְּתָא בֵּיהּ תַּלְיָין. כָּךְ בְּמַקְדְּשָׁא, כָּל תִּקּוּנִין דְּעָלְמָא בֵּיהּ תַּלְיָין וְשַׁרְיָין עוד מפרש, מה צואר כל תיקוני וקישוטי האשה בו תלויים כך בבית המקדש כל התיקונים של העולם, דהיינו השפע והברכה של כל העולם תלויים ושורים בו...

מַה צַּוָּאר, כֵּיוָן דְּאִשְׁתֵּצֵי, כָּל גּוּפָא אִשְׁתֵּצֵי עִמֵּיהּ. הֲכִי נָמֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִשְׁתֵּצֵי וְאִתְחַשַּׁךְ ועוד, מה צואר כיון שנכרת כל הגוף נכרת, עמו כך גם בית המקדש כיון שהוא נכרת ונחרב ונעשה חושך, כך, כָּל עָלְמָא הֲכִי נָמֵי אִתְחַשַּׁךְ, וְלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, וְלָא שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכֹכְבַיָא כל העולם גם כן נחשך אורו, ולא האירה השמש, והשמים והארץ והכוכבים לא נתנו ולא השפיעו את כחם".

ר' יחזקאל מקוזמיר: מדוע בכה יוסף על חורבן חלקו של בנימין, ובנימין בכה על חלקו של יוסף, הרי מן הדין היה שיוסף יבכה על חלקו ובנימין יבכה על חלקו?

כל אדם צריך להצטער ולבכות על אסון הפוקד את חברו, יותר מהצער על אסונו, ואפילו שמקבל באהבה את אסונו שלו, אבל של אחרים - אסור לו לקבל באהבה. לכך בכה יוסף על חלקו של בנימין ובנימין על חלקו של יוסף.

הפסוק הזה נדרש גם על ההשתתפות בצער אחרים וגם על בית המקדש, כי בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, והוא יבנה בזכות אהבת חינם!

הרבי מחב"ד (ע"פ לקוטי שיחות ח"י עמ' 146 ואילך): מדוע בכו איש על צוארי אחיו, ולא על ראש אחיו, הרי הראש הוא החלק העיקרי והנעלה של בן אדם?

הצואר הוא הממוצע בין הראש לכל הגוף. כי, כללות חיות האדם הוא במוח שבראש, והמשכת חיות זו מהראש אל הגוף היא באמצעות הצואר (הקנה, הוושט והעורקים שבגרון).

בעבודת האדם לקונו, הראש מורה על הבחינה הכי עליונה של האדם, שהוא נשמת האדם, והצואר מורה על עבודת האדם ותכליתו לקחת את חיות ה"ראש" – היא הנשמה – ולהמשיכו בעולם כולו, להאירו ולזככו.

לכן בכו יוסף ובנימין איש על צוארי אחיו, כי:

א. על ראשו ונשמתו של יהודי אין מה לבכות, כי נשמת ישראל "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'" (לשון אדמו"ר הזקן בתניא פכ"ד), וכמאמר רז"ל "אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א) – ישראל אותיות "לי ראש".

ב. תכלית האדם אינה ב"ראשו" – עבודת הנשמה כשלעצמה, אלא ב"צוארו" – לפעול על שאר הגוף ובכל העולם, להאירם באור הנשמה. ועליו דווקא בכו יוסף ובנימין.

אם אפשר להוסיף עוד משהו,

עינינו רואות שבענייני אהבת חינם ובית המקדש אנחנו מרבים לדבר אבל ממעטים לעשות...

צריך לקחת בעניינים אלו דווקא את הצואר שמעביר את ענייני המחשבה לגוף עצמו ולחיי המעשה!

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!!!

פרשת ויגש - "ראו באורי שזורח"

"ראו באורי שזורח"

בפרשת "ויגש" מגיעה הדרמה שבמרכזה עומד יוסף, לשיאה[1]. המתח בין שני הצדדים יוסף והאחים מגיע לנקודת רתיחה. ואז פורק יוסף את הכל ומגלה עצמו לעני האחים הנבוכים: "אני יוסף" אחיכם, לאחר מכן ממהרים האחים לעלות לאביהם את הבשורה "עוד יוסף חי".

במשך כל הדרמה הזאת, יוסף יודע שמולו עומדים אחיו, ואילו מהצד השני עומדים האחים שאינם יודעים שמולם עומד יוסף.

בראשית (מב,ח): "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ".

ע"פ הפשט האחים לא הכירו את יוסף, משום שכשמכרוהו היה צעיר ללא חתימת זקן ועכשיו כבר גדל לו זקן, ואילו הוא מכיר אותם כי בעת המכירה הם כבר היו בעלי זקן.

רש"י מעמיק עוד על פי המדרש, שההבדל בין שני הצדדים לא התמצה רק בהכרה חיצונית. גם מבחינת היחס הנפשי היה בניהם הבדל:

כאשר יוסף הגיע לאחים באותה פגישה מכרעת בשכם, הם לא "הכירו" אותו, כלומר לא נהגו בו אחוה ומכרוהו לישמעאלים.

ואילו כאשר הם נמסרו ליד יוסף הוא "הכירם" נהג בהם כאחים ולא התנקם בהם, למרות העוול שהם גרמו לו.

ר' הלל משיקלוב (קול התור פ"ב לט' בשם הגר"א): "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו - זוהי אחת מתכונותיו של יוסף, ולא רק בדורו כי אם בכל דור ודור – אשר הוא משיח בן יוסף מכיר את אחיו, והם לא מכירים אותו. ומעשה שטן הוא המסתיר את תכונותיו של משיח בן יוסף שאין מכירין בעקבות משיחא, וגם מזלזלים בהם בעוונותנו הרבים. כי לולא זאת היה כבר קץ לצרותינו. ואילו ישראל מכירים את יוסף, היינו עקבות דבן יוסף משיחא...הינו נגאלים כבר בגאולה שלמה".

מה הפעולות של משיח בן יוסף (תהליך ואנשים)?

החייאת הארץ, קיבוץ גלויות, כיבוש הארץ, מלחמה בגוים, מלחמה בערב-רב.

בא הגר"א ומלמדינו, שזה שאנשים מתנכרים (לא מכירים ולא מזהים מול העיניים את התהליך הזה), למשיח בן יוסף ופעולותיו - זוהי המלחמה לעיכוב הגאולה השלמה!

כותב המדרש (פסיקתא רבתי פרשה לו): "שנו רבותינו בשעה שמלך המשיח נגלה בא ועומד על הגג של בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר להם ענוים הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם, שנאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח".

המשיח עומד על גג בית המקדש [הרמ"ק (אור יקר שמות כט): "הוא ראש אמנה - עיקר האמונה לדעת שהכל שם אפילו בחורבנו, מפני ששם קדושתה ורואים ואינם יודעים מה שרואים"] ואומר לעם ישראל 'הגיע זמן גאולתכם'!

מה ההמשך?

'ואם אין אתם מאמינים'...

איך יכול להיות שהמשיח יעמוד על גג בית המקדש ועם ישראל לא מאמינים לו שהגיע זמן הגאולה?!?!?!?!?!

עובדה! תסתכלו מסביב...

איך המשיח משכנע את עמ"י?

'ראו באורי שזורח' – תפתחו את העיניים! תסתכלו על הקיבוץ גלויות ועל כל הניסים שהקב"ה עשה לכם!

תסתכלו איך הקב"ה הזריח אור כ"כ עצום על עמ"י בדורות האלו!!!

לפני שבועיים מצאה הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר, בסמוך לחומות העיר העתיקה בירושלים, חותמת של המלך חזקיהו בן אחז מלך יהודה.

הגמרא בסנהדרין (צד.) אומרת שחזקיהו המלך היה צריך להיות משיח, אבל לא זכה לכך כיוון שאחרי הנס שבו מושמד כל צבא סנחריב הוא לא אומר שירה.

בימינו זכינו לנס דומה: צבא סוריה, שמנה בעבר 350,000 חיילים ונשק חדיש, נמחק כמעט לגמרי והיום הוא צבא מדולדל וחלש.

50,000 חיילים רעבים ומפולגים, עם נשק מיושן וחלוד.

החיזבאללה איבדו בקרבות בסוריה שליש מהכח הצבאי שלהם!!!

העובדה שהערבים נלחמים אחד בשני - היא סייעתא דשמיא עצומה, כך כותב הרד"ק על הפסוק (תהלים סח,כא) - "הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת וְלֵיהוִֹה אֲדֹנָי לַמָּוֶת תֹּצָאוֹת".
"'האל לנו' - לנו הוא למושעות, ולאויבינו יש לו להמיתם 'תוצאות'. זהו 'למות תוצאות', כלומר יש לו תוצאות רבות להוציא משפטי המיתה בענינים רבים, להמית אויביו ולכלותם. כמו שטבע המצרים בים סוף, ועשר מכות ואבני ברד על מלכי כנען. או מהומתו בין האויבים - להכות איש את אחיו, כמו שנאמר בפלשתים (ש"א יד,כ) 'חרב איש ברעהו מהומה גדולה מאד'. וכן מכת הטחורים והעכברים בפלשתים, וכמו אלה רבים אחרים".

כל זה קורה בלי שנקפנו אצבע ובלי שחלקנו בכלל יודע את כל המספרים הללו.

אם אנחנו רוצים משיח, אנחנו צריכים ללמוד מהגמרא הזאת ולומר שירה לקב"ה על הנס הגדול הזה.

צריך לשיר לה' שיר חדש על כל הטוב שהוא עושה לנו בקיבוץ גלויות. בשפע כלכלי. בהתחזקות הרוחנית המופלאה. בהשמדת אויבינו – עירק, לוב, סוריה, החלשת מצרים ועוד.

עכשיו ממש מתקיים בנו: "וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ" (דברים ל').

למרות יש חלקים בעמ"י שלא רק שהם מתנכרים לתהליך של הגאולה של משיח בן יוסף אלא הם גם מתנכלים אליו, כפי שנאמר על יוסף: "ויתנכלו אותו להמיתו"!

עדיין, יוסף "הכיר" את אחיו, נהג בהם באחוה, משיח בן יוסף - מלא באהבת ישראל ומוכן לשלם למען גאולתם בסבל אישי רב!

כלשונו של ה"אור החיים" הקדוש (שעליו אמר הגר"א שהוא היה מטוריה דמשיח בן יוסף") על הפסוק שלנו: "ראה אותם בראיית אחים, והכיר אחוה להם"!

מי שיודע שעמ"י בתהליך של גאולה צריך לאהוב את ולהכיר אחוה לכל השאר, צריך לעודד אותם ולהסביר בנעימות ובקירוב לבבות שאנחנו טובלים באורו ית' וצריכים למלא פינו שירה בכל יום על דבר זה.

וכמו שכבר התקיים בנו הפס' מההפטרה (יחזקאל לז,כא): "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם", כך יה"ר שיתקיים בנו גם (שם יט): "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי".

חיבור של שני המשיחים - "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה"!!!

---

[1] המאמר האחרון שכתב הרב בנימין זאב כהנא ב"דרכה של תורה", דפי פרשת השבוע היו בדרכם לדואר ברכב שבו נרצחו בנימין ורעיתו והוכתמו בדמם. עם שינוי קל ותוספות מהרב שמואל אליהו שליט"א.