פרשת עקב - מוצא פי השם

דברים (ח,ג): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

בצורה פשוטה[1], בא לומר, שאפילו אנשים שהם לא כל כך קרובים לתורה ומצוות אבל הם אנשים שמבינים שאדם זה אדם, שחוץ ממה שיש לו גוף, יש לו נפש, יש לו רוח. אתה רואה אותם שהם אומרים, מה אני בהמה? אני צריך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה? אני בן אדם! עם כמה שיש לי – אני מסתדר. מה אני יכול לעשות? עשיתי השתדלות. אומר לאשתו, אני לא רוצה כלום, אל תתנו לי אוכל, אני מבקש שבמשכורת שלי תכלכלי את כל החודש, ותני לי רק נסיעות לעבודה להביא לך עוד משכורת כזו וזהו. אני בן אדם, אני צריך לנוח, אני צריך לשמוע קצת מוזיקה, צריך קצת להנות מאומנות. רואים שאפילו בן אדם שעוד לא קרוב לתורה, כאילו דואג לצד הרוחני שלו, מה? רק לחם? לעבוד בשביל לאכול ולאכול בשביל לעבוד? די! ככה אומרים גם המפרשים. לא על הלחם לבדו יחיה האדם, יש עוד דברים שנותנים לאדם חיות.

אבל רבינו האר"י, יש לו פירוש קצת שונה. וכך הוא אומר, לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא גם על כל מוצא פי השם שבתוך הלחם יחיה האדם. לא מדובר פה על שני דברים, הלחם, ומוצא פי השם, שהם עוד דברים רוחניים שאתה צריך לעשות, אלא הפסוק אומר, לא על הלחם לבדו, אלא בלחם עצמו ובכל דבר אחר, יש גם מוצא פי השם.

בעצם פה הוא פותח שער להסביר את הדבר הבא. מוֹצָ"א זה אותיות צומ"א, מוצא פי השם זה צומא רבא דישראל שזה יום הכיפורים. אומר רבינו האר"י, בא ותראה שביום הכיפורים אתה לא אוכל לחם, אבל מוצא פי השם שבתוך הלחם – אתה אוכל. אדם חושב שביום הכיפורים הוא צם. אתה לא צם, אתה אוכל את כל האוכל שאתה צריך לאכול. לו יצויר שאדם לא יכול לאכול מהפה, יש אנשים כאלה בר מינן, אולי הוא אפילו בלי הכרה, אז איך הוא אוכל? נותנים לו הכל דרך הוריד, הוא אוכל בצורה אחרת. גם פה אומר רבינו האר"י, אתה יודע? ביום הכיפורים אתה מחובר לצומא, מוצא פי השם, אתה מחובר למקורות של המזון והמחיה, לצורה הרוחנית של המזון שאם אתה מחובר אליה אתה מקבל השפעה גם לגוף, והגוף לא צם, הוא אוכל. לכן ישנם חמישה מיני דברים שחייבו אותנו להמנע מהם ביום הכפורים שהם כנגד חמישה מיני השפעות רוחניות שהאדם מקבל, ופה הוא מתנתק מההשפעה הגשמית שלהם ומקבל אותם בצורה רוחנית בלבד.

נחזור לענין. "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". אומר רבינו האר"י, כאשר ברא הקב"ה את העולם, כל האור היה מתפשט בכל הבריאה, וכל הבריאה היתה נשפעת מהאור של הקב"ה, הדומם הצומח החי המדבר. כשחטא אדם הראשון, הוא ערב קודש בחול, טוב ברע, "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" גם הם נתערבו בערב רב, ונתקלקלו כל הנבראים. דומם צומח חי מדבר, כולם צריכים תיקון. כולם צריכים בירורים ועל כן צריכים גלגולים, להתגלגל בכל מיני אפשריות, בדומם, בצומח, בבעלי חיים, עד שיתוקנו. אחד מהדברים של התיקון זה לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי השם שנמצא בלחם יחיה האדם.

קודם מביא רבינו האר"י את הפירוש הפשוט יותר ואחר כך מביא עוד ועוד. הפשט הפשוט הוא שכל אחד יודע שבכל חומר יש צורה, יש רוחניות. אפילו בדומם, כל שכן צומח, כל שכן בבעלי חיים, יש בכל דבר ודבר רוחניות. אם אתה יודע לפרק את הגשמיות והרוחניות ולברר אותם כאשר אתה אוכל למשל את הלחם, ובלחם יש מוצא פי השם, אז בעצם כשאתה אוכל, זה כמו שאתה מתפלל, כמו שאתה לומד תורה. כאשר אתה מפרק את הלחם, הלחם לבדו, צורתו החומרית הגשמית הולכת לחומר שבגוף, מחזקת אותו, והצורה הרוחנית שבתוך הלחם, מוצא פי השם, השפע האלקי המקיים את הלחם כמות שהוא, או עגבניה, או בשר, או כל דבר שיש בעולם, משפיע לנשמה.

כמו שאנחנו אומרים, שכל דבר ודבר מורכב מאבות המזון, ומי שצריך ויטמין מסוים, ימצא אותו בסוג אחד של מזון, מי שצריך חלק אחר של אבות המזון ימצא בסוג אחר של מזון. כלומר כמו שלאדם יש לדוגמה ריאה, לב, מח, גם בצומח יש חלקים שכשאתה אוכל אותם, הם מחזקים את אותו מקום. גם לצבעים השונים של המזון, יש תפקיד ותיקון לחלקים מסוימים בגוף.

באותו אופן, ופי כמה וכמה, הרוחניות, שאף אחד לא דיבר עליה, אף אחד לא בודק אותה, אף אחד לא יודע לפצח אותה. רבינו האר"י אומר, תדע לך שמאז שהשם ברא את העולם, הוא שם בכל דבר את מוצא פי השם. את הכח, את האנרגיה האלקית, את הכח העצום, שנמצא בכל דבר שמחבר אותו להיות מה שהוא. הנה תראה, זה לחם, זה עגבניה, זה מלפפון, מה ההבדל ביניהם? הכל תלוי בפנימיות של הדברים. אם אתה אוכל את זה בכוונה הראויה, ואתה מצליח לפצח את אותה הנוסחה של חיבור בין חומר לצורה, של חיבור בין גשמיות לרוחניות, אז אתה לוקח את מוצא פי השם ואתה מחזק את עצמך. נמצא שהאכילה שאדם אוכל מעלה אותו. הוא מתעלה כמו שהוא מתפלל, כמו שהוא לומד תורה, שבזה בוודאי הוא מעצים את הכח של הנשמה שלו.

לכן האר"י צווה מאד מאד את מהרח"ו על ברכות הנהנין. אמר לו – זה הקלקול שלך וזה התיקון שלך. בזה אתה נופל ובזה אתה עולה. ככה הוא אמר לו. כל העליה והירידה שלו תלויה בזה (שער רוח הקודש, דרוש ג'). ואז הוא הסביר לו עוד משהו. מאז שאדם הראשון חטא, נתגלגלו נשמות ונתערב טוב ורע בכל חלקי הבריאה, דומם צומח חי מדבר. נמצא כשאדם אוכל, חוץ ממוצא פי השם שדיברנו לעיל, שזה השפע האלקי המקיים, יש פה עוד תוספת. החטאים של כל הדורות, אפילו מאדם הראשון, מגולגלים פה בצורה רוחנית, מעוותת, שנמצאת בתוך המזון. אם אדם מצליח לישר אותה, הצליח לקחת כח אדיר. ואם לא הצליח – מכיון שהיא מעוותת – היא מעוותת אותו. אדם יכול לראות לפעמים, כשהוא קם בבוקר, בשתים בבוקר, מתי שהוא קם, והוא לומד תורה, ומתפלל ואחר כך לומד – הוא מרגיש את עצמו מלאך. אחר כך הוא הולך הביתה ואוכל ארוחת בוקר, ואז הוא שוכח מכל עבודת השם. הוא מתלהב מהאכילה, אחרי שהוא גומר לאכול, הכל נעלם. מה קרה? נכנסו בו אותם המגולגלים, אותם הכוחות, אותם הטוב ורע שמעורב, וזה לא דבר אחד או שנים, זה כמה מערכות, שנמצאות בתוך האוכל חוץ ממוצא פי השם.

לכן צריך האדם לגשת לענין הזה של הלחם לבדו, מה שאתה אוכל, לגשת אל זה בחרדת קודש. מי שיכול לכוון כוונות האכילה מסידור רבינו הרש"ש – מצוין. אם האדם עוד לא הגיע לזה, לפחות יכוון בדעתו שהוא אוכל בכדי לעבוד השם. הוא יודע – יש לי גוף, יש לי נשמה, גם המאכל שאני אוכל יש בו גוף, יש בו נשמה, יש בו משהו רוחני. אב רחום וחנון אני רוצה לאכול את זה לתועלת הגוף וגם לתועלת הנשמה. ואז אני נזהר, מה שצריך צריך, מה שלא צריך – תפסיק. מה אתה אוכל לתאווה? "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד". אם אתה לא צריך את זה – זה יזיק לך, גם באופן גשמי וגם באופן רוחני. מה שאתה לא יכול להתגבר כדי לקדש את זה, אז זה יקדש אותך, כלומר יפעל בך פעולה הפוכה.

דבר נוסף, הברכות. בברכות צריך לדקדק. מי שמדקדק בברכות הנהנין, אז איך שלא יהיה, אם הוא אומר את מטבע הברכה, בין אם כוון, בין שלא כוון, הדבר כבר מכוון ועומד מאנשי הכנסת הגדולה שתיקנו את הברכות.

עוד כתבו וגם האר"י כתב את זה, שצריך להזהר ללמוד תורה, אפילו מעט, בתוך הסעודה. גמרת מנה ראשונה? תעצור. שתהיה לך איזה ספריה קטנה ליד השולחן, איזה ספר קטן, 'שערי קדושה' או ספר מוסר, ספר הלכות, תלמד קצת. תכניס תורה. התורה מבררת את האכילה.

ועל הכל ויותר מהכל, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – וּבֵרַכְתָּ", ברכת המזון. ברכת המזון היא התיקון הגדול והעצום, גם למה שאכלת, גם למה שלא אכלת, גם למה שלא כוונת. כמו שאומרים, עכשיו זה הסיום, מכיון שברכת המזון היא מדאורייתא, היא עושה תיקון גדול. לכן, אומר ה'בן איש חי' ע"פ האר"י, שיש ענין לא לפנות את האוכל עד אחרי ברכת המזון, כדי שגם מה שנשאר ולא אכלת, גם הוא יתברר, גם הוא יתוקן. "ואכלת ושבעת וברכת". מתי אתה יכול לברך להשם ברכה מכל הלב? מתי שקיימת בסעודה ואכלת ושבעת. שבעת – מספיק, אל תמשיך. כלומר, כמו שאומרים ש"איזה הוא עשיר – השמח בחלקו", כך גם "צַדִּיק – אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ", ואכלת – ושבעת. לא להכנס לכיוון של תאווה ושל עוד ועוד. אתה רואה שתיקנת, עשית, מה שהיה לך כח לתקן תיקנת, די, עכשיו תברך ברכת המזון. תסיים את הענין, מים אחרונים חובה, וברכת המזון.

אז "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". עכשיו אם אדם יתבונן בפסוק הזה, יראה שזה לא רק על אכילה ושתיה. אתה לא יכול לדעת מה אתה עושה כשאתה הולך בדרך, הוו שקלי ואזלי באורחא, אתה מברר ניצוצות הקדושה, אין לך דבר שבעולם שאין בו ניצוצות של קדושה. כשאתה נושם, באותו חמצן שאתה נושם, יש ניצוצות של קדושה, יש רוחניות, אתה נושם אתה פולט, אתה עושה אותם פעולות כמו באכילה. אתה מדבר עם חבר, אם אתה יודע לגשת לדבר איתו כמו שצריך, אתה מברר אותו. אתה יכול לגרום לו שהוא יתפוצץ עליך, או אתה יכול לגרום לו שהוא יכנע וישמע את הדברים שאתה מדבר, תלוי איך אתה ניגש לענין.

גם זה נקרא "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – מי זה הלחם? אשתו. מהיכן לומדים זאת? מהפסוק "וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף, וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. האשה של האדם זה הלחם, כלומר הוא צריך לדעת איך לדבר, איך לברר. לפעמים בן אדם אומר, כבוד הרב, כל מה שאתה אומר זה טוב, אבל לא על אשתי. אשתי, תעזוב, אשתי זה משהו לא מהעולם הזה. כל אחד יכול להגיד ככה על אשתו, אז מה? אם השם נתן לך אותה – יש לך את הכוחות לדעת לברר, לדעת לרדת, לדעת לתקן את הענין.

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם", הכל זה "מוצא פי השם". כלומר תגש לכל ענין וענין כתיקון, כבירור, העלאת ניצוצות של קדושה, כאתגר, כל דבר שמופיע לך – תקח את זה כמו עבודת השם. יש פה משהו לברר, יש פה משהו לעשות. ואז גם כשאדם יודע שהעבודה קשה, אין בעיה, מה זה עבודה קשה? וכי אני עושה עבודה בשבילי? אני רוצה פה משהו בשבילי בכל הענין? אני רוצה לכבד את הקב"ה! אני רוצה לעבוד את העבודה של השם! אם אתה בא בגישה כזו אז מובטח לך סייעתא דשמיא, אתה לא עובד את השם לבד, "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

כשאדם ניגש לעולם באופן של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אז ודאי, כמו שהוא מפעיל כוחות, מפעילים כנגדו כוחות, מי יודע מי ינצח? אבל כשאתה הולך לעבוד את השם, אז אין לך כלום. הקב"ה מסייע בידך, רואה את תמימות ליבך, את המחשבה הטהורה, איך אתה ניגש לאכילה, איך אתה ניגש לשינה, איך אתה ניגש לכל ענין. אם זה פרנסה, אם זה כל דבר אחר, בכל דבר ודבר צריכה להיות המחשבה הזו של עבודת השם, ואז, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", יוצא לאדם לקיים מה שנאמר בגמרא על הפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". הגמרא אומרת (ברכות סג.), וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח רל"א), איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך". דהיינו, אין שום דבר שזה לא עבודת השם. אתה יכול מכל דבר להתחזק. כל דבר זה כמו תורה, כמו תפילה, אם אתה ניגש בכל דבר לשם שמים, בגישה של "בכל דרכיך דעהו", אז הוא, יישר אורחותיך. יש דברים שהם אורחות. שהם טבעיים באדם. קשה לו לאדם להתגבר עליהם, קשה לו לעשות הפוך מהטבע שלו, אבל כיון שאתה מחפש לעבוד אותו, הוא, שהוא כל יכול, יישר אורחותיך. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו.

---

[1] הרב ניסים פרץ זצוק"ל.

דרך השם - שיעור 7 - חלק א פרק ב - איך משיגים הארת פנים?

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

והנה תראה כי השלימות האמיתי הנה הוא מציאותו ית', וכל חסרון אינו אלא העלם טובו ית' והסתר פניו.

ונמצא שהארת פניו ית' וקרבתו תהיה השורש והסבה לכל שלימות שיהיה. והסתר פניו השרש והסבה לכל חסרון, אשר כשיעור ההסתר כך יהיה שיעור החסרון הנמשך ממנו.

הארת פנים והסתר פנים:

דרך ה' (חלק ב,ח,ג - בהבחנות פרטיות בהשגחה - השפעת הארת פנים והשפעת הסתר פנים): "והנה כבר נתבאר בחלק א' פרק ד', שאולם מצבו של האדם בעוה"ז הוא מצב שהחומריות והחשך שרשי בו, וההארה נרכבת ומשתתפת בו, שממנה הדעת והשכל.

והנה בראשית תולדתו של האדם סכלותו רב ודעתו מועט, וכפי התגדל הנער כך ירבה דעתו. ואמנם הסבה לכל המציאויות האלה היא השפעתו ית', כי כפי מה שיושפע על האדם כן ימצא בו מציאות וענין בכלל ובפרט".

בשפת הקבלה ענין זה נקרא מוחין, להרחבה עיין כאן.

"ושרש הכל הוא ענין הארת פניו ית' והסתרם, שביארנו למעלה בחלק א' פרק ד', שהוא שרש מציאות הטוב והרע בכל מקום שהם.

והנה ההשפעה נמשכת על פי הארת הפנים או הסתרם, כפי מה שתגזור החכמה העליונה. ומהשפעת ההארה יולד הריבוי, הזכות, והיקר. ומהשפעת ההסתר יולד החסרון, העביות, והשפלות.

ובהיות שמציאות הנמצאים וההנהגה הראויה להם מורכבים מהענינים האלה הרכבה רבה, כי בנמצא אחד עצמו ובמה שראוי להמצא בו, יהיו עניני חסרון בבחינה אחת, ועניני ריבוי בבחינה אחרת, עניני עביות ועניני זכות, עניני שפלות ועניני יקר, על כן ההשפעה שתושפע להם לפי מה שראוי המצא בם, צריך שיהיה בענינה הרכבות מן ההארה ומן ההסתר, כפי מה שראוי שיולד במושפעים, וכפי מה שישתרש בה. וכפי הסדר שיוסדר וההדרגה שיושרשו הענינים בהשפעה, כן תצא התולדה בכל בחינותיה וגבולותיה. וזה כלל גדול לכל המציאיות והמקרים בכל מקום שהם. הדרגה רביעית במצבי העולם".

דעת תבונות (עח): "ותדעי עתה, כי שתים אלה הם מוסדות הנהגתו ית' ושרשה עם כל ברואיו - מדת הסתר פנים, שהוא מתעלם ומסתתר ואינו מגלה הדר כבודו, ומדת הארת הפנים.

ומה שהוא בהנהגה - הוא בבריאה כי הנבראים הגסים העכורים לא נבראו אלא בהסתר פנים, כי לא האיר להם פני קדשו, והרוחניים הנכבדים ברואים בהארת פנים.

ועל פי יסודות אלה נעשה החיבור הזה של הגוף והנשמה; שהגוף, עניניו בכל דרכיהם, בהסתר הפנים נמשכים ובאים; והנשמה וכל עניניה - בהארת הפנים.

והנה האדם הוא עצמו המתקן והנתקן, כי את עצמו הוא מתקן בעבודתו, והוא ענין (סנהדרין צט ע"ב), "ועשיתם אותם" - ועשיתם אתם כתיב, שדרשו חז"ל, ובידו הוא להגביר בעצמו את הגופניות ודרכיו, או הרוחניות ודרכיו.

כי אם ילך אחר מראה עיניו ודרכי לבו הגופניים, הנה נשמתו, תחת מה שהיה ראוי לה להיות להועיל לגוף הזה, שתהיה מזככת אותו כמו שביארנו, אדרבא, גורמת הפסד ונזק גדול לעצמה, שהיא משתקעת בחשך. ולהפך מזה, אם יתגבר על יצרו ויסור מדרכי ההבל, ללכת בדרכי התורה והמצוה - תגבר הנשמה על הגוף ותזככהו...

כי הגוף בראו האדון היחיד ית' בהסתר פנים, ולא בהארת הפנים, על כן היה מציאותו חשוך ועכור;

מה שאין כן הנשמה, שהיא אדרבא ברואה בהארת פנים ובהשקפה לטובה, על כן היא קיימת ונצחית, ובריאתה זכה.

ואמנם, אם מגביר האדם את גופו ומשליטו, הנה האדון ית"ש במדה שהוא מודד כן ימדוד לו - להנהיגו רק בהסתר פנים. ומכאן נמצא שיהיה רחוק מאור החיים, מן החכמה והדעת, ומשוקע בזבל זוהמת החומריות והבלי העולם הזה...

לא כן בהיות האדם משליט את נשמתו, כי אז גם הקב"ה יאיר פניו אליו, ויעלהו לעילוי גדול להיות כאחד מן השרפים, כי גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, וכמו שהיה לדור דעה על הר סיני, וכמו שיהיה לעתיד לבא בזמן שנאמר (יואל ג,א), "אשפוך את רוחי על כל בשר" וגו'...

וראי, שכאשר נבין פרטי מציאות הגוף והנשמה, ומצביהם בהסתר הפנים ובהארת הפנים, כמו שנבראו בכל חילוקי פרטיהם שבענין זה, נבין ממילא כללי סדרי הנהגתו ית' שנהג ושהוא מנהג את עולמו, עתים לטובה ועתים לרעה ח"ו; ונראה כמה חכמה גדולה אנו מוצאים בהנהגה הזאת; ונראה גם כן כמה עיקר גדול הוא האדם, שבו - בעניינו ובמעשיו - תלוי כל העולם, וכל מה שנעשה בו מראש ועד סוף".

תאוות (אפילו של היתר) מסוכנות אפילו לאדם גדול!

הגמ' (שבת קמז:) אומרת: "חמרא דפרוגייתא (שם מדינה שיינה משובח) ומיא דדיומסת (שם נהר שמימיו מלוחים וטובים לרחיצה) – קיפחו עשרת השבטים מישראל (רש"י - שהיו בעלי הנאה, ועסוקים בכך, ולא היו עוסקים בתורה, ויצאו לתרבות רעה). רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם (לפרוגייתא ודיומסת), אימשיך בתרייהו (נמשך אחר היין והרחיצה) איעקר תלמודיה (ונעקר תלמודו ושכחו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא "החדש הזה לכם", אמר: החרש היה לבם. בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה".

מי הוא ר' אלעזר בן ערך?

למדנו במסכת אבות (פ"ב מ"ח) חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך הוא היה מונה שבחן רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה רבי יהושע אשרי יולדתו רבי יוסי חסיד רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא ורבי אלעזר בן ערך כמעין המתגבר.

"הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בכף שניה מכריע את כולם".

וכן בחגיגה (יד:) תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי! שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה! אמר לו: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו, אמר לו: רבי, תרשני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור, אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור, מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. מה שירה אמרו – הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות… עץ פרי וכל ארזים הללויה. נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה. עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך".

הנה אפילו מי שהיה דורש במעשה מרכבה, שקול כנגד כל חכמי ישראל, הגיע לדרגת שכחה שכל תינוק של בית רבן לא היה טועה כן, וכל זה שהלך אחרי תענוגות ועזב את חכמת התורה.

אומר המדרש שאם יעקב אע"ה היה נותן לעשו בית מלא זהב הוא לא היה מוכן למכור את הבכורה, כאשר ראה יעקב שבא עשו מן השדה ורצה לאכול ונכנס לתאוה מיוחדת, הבין יעקב שעתה זו ההזדמנות שימכור את בכורתו. כי אדם מוכן לתת עבור תאותו את כל אשר לו ואפי' בית מלא כסף וזהב.

אומר התניא (פרק יד'): גם בתאוות של היתר, אף שבאותו רגע אינו עובר במפורש על ציווי המלך, אבל באותו רגע הוא נפרד ח״ו מה' ומוריד את נפשו לשלש קליפות הטמאות, בכך שהוא עושה דבר לא מפני רצון ה׳, אלא מפני רצון הסטרא אחרא, מפני תאוות נפשו. (שלא לדבר על חז״ל שאמרו: ״כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה׳׳.

מה השורש של התאוות?

הרצון של הנשמה להתענג על ה' בשביל כך היא נוצרה, הגוף מתרגם את הרצון האדיר הזה למשהו גשמי של תאווה לשוקולד ודברים אחרים כי זה מה שהוא מבין הוא חומר.

אבל אם האדם משליט את השכל והנשמה שלו על הגוף, הוא מבין שאם הגוף עכשיו רוצה שוקולד כנראה שהנשמה מרגישה שאמור להגיע עכשיו איזשהו תענוג רוחני גדול ושפע מהשמים! אז אל תבזבז את השעת רצון הזאת עכשיו על התאווה שהגוף משתוקק אליה!!! תתגבר תקרא תהלים תלמד משהו תעשה איזו מצוה וכך תכין כלי לשפע שמגיע ותזכה בו בשלימות!

זו דוגמא מצויינת לעבודת ה' גם על ידי היצר הרע, הוא זה שמגלה לך שעכשיו מגיע שפע מהשמים...

הארת פניו של ה' מביאה ברכה עצומה:

ברכת שים שלום בתפילה: "כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תּוֹרָה וְחַיִּים אַהֲבָה וָחֶסֶד, צְדָקָה וְרַחֲמִים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם".

זוה"ק (ח״א קפט.): "תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן. דָּוִד אָמַר, (תהלים כג) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתְּךָ וְגו'. בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, שְׁכִינְתָּא אָזְלָא עִמְּהוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן.

[בֹּא רְאֵה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אוֹתָם וְלֹא עוֹזֵב אוֹתָם. דָּוִד אָמַר (שם כג) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךְ וּמִשְׁעַנְתֶּךְ וְגוֹ'. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים, הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת עִמָּהֶם וְלֹא עוֹזֶבֶת אוֹתָם].

יוֹסֵף אָזַל בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְנָחֲתוּ לֵיהּ לְמִצְרַיִם, שְׁכִינְתָא הֲוַת עִמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף. וּבְגִין דְּהֲוַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא בְּכָל מַה דְּהֲוָה עָבִיד הֲוָה מַצְלַח בִּידֵיהּ. דְּאָפִילּוּ מַאי דְהֲוָה בִּידֵיהּ וְהֲוָה תָּבַע לֵיהּ מָארֵיהּ בְּגַוְונָא אָחֳרָא, הֲוָה מִתְהַפֵּךְ בִּידֵיהּ לְהַהוּא גַוְונָא דִּרְעוּתָא דְמָארֵיהּ הֲוָה רָעֵי בֵּיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וַיַּרְא אֲדוֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי יְיָ אִתּוֹ.

[יוֹסֵף הָלַךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְהוֹרִידוֹ אוֹתוֹ לְמִצְרַיִם - הַשְּׁכִינָה הָיְתָה עִמּוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף. וּמִשּׁוּם שֶׁשְּׁכִינָה הָיְתָה עִמּוֹ - בְּכָל מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה, הָיָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. שֶׁאֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדוֹ וְהָיָה מְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ אֲדוֹנוֹ בְּגָוֶן אַחֵר - הָיָה מִתְהַפֵּךְ בְּיָדוֹ לְאוֹתָהּ הַצּוּרָה שֶׁרְצוֹן אֲדוֹנוֹ הָיָה רוֹצֶה בָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּרְא אֲדנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי ה' אִתּוֹ].

תָּא חֲזֵי, וַיֵּדַע אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדֹנָיו, דְּהָא בְּעֵינוֹי הֲוָה חָמֵי עוֹבָדָא דְנִסִּין בְּכָל יוֹמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בִּידֵיהּ, וְעַל דָּא וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף".

[בֹּא רְאֵה, וַיֵּדַע אֲדנָיו כִּי ה' אִתּוֹ לֹא כָתוּב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדנָיו, שֶׁהֲרֵי בְּעֵינוֹ הָיָה רוֹאֶה מַעֲשֵׂה נִסִּים בְּכָל יוֹם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בְּיָדוֹ, וְעַל כֵּן וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף].

הסתר הפנים הוא זה שהוליד את הרע בעולם:

דעת תבונות (קיח): "ונמצא, שבהיותו הוא ית' תופס בשתי המדות כאחת, בהסתר הפנים והארת הפנים שזכרנו, יולידו מזה הנשמה והגוף, שדברי הגוף יהיו פחותים משל נשמה, ויהיו בו החסרונות שאין יש בנשמה; אך לא מפני זה יהיה בו רע. אמנם ברצותו ית' לחדש מציאות הרע, שהוא ההפך לשלמותו ית' ממש, כמו שביארנו, הנה אז הסתיר פניו הסתר היותר גדול שאפשר לחשוב, עד שבהיותו רק מסתיר פניו ולא מאיר אותם כלל, יוולד מזה הווית ההפסדים ממש, וברא משחית לחבל. ונמצא כלל הרע, אשר הוא ית' השיב אחור ימינו מהנהגת עולמו, וינהגהו בכבדות, תוקף חשך סתרו, ושם בטבע הלז כל הפסדי הטוב, הלא המה כל מדות בית דין, להביא במשפט על כל נעלם ורשעים. ואמנם זעמו של הקב"ה רגע, וחימה אין לו אלא בכדי שיעשו הנחשים השרפים המקודשים ומזומנים לגיהנם, להכות את הרשע כדי רשעתו במספר".

הרע נולד מהסתר הכוונה שהיה אור ועכשיו הוא מוסתר - הרע זה תמיד הפסקה של טוב שהיית רגיל אליו!!!

ועל כן הנברא הזה העומד בשיקול בין השלימויות והחסרונות, שהם תולדות ההארה וההסתר, בהתחזקו בשלמויות והקנותם אותם בעצמו, הנה הוא אוחז בו ית' שהוא השרש והמקור להם.

וכפי מה שירבה בשלמויות כך הוא מרבה האחיזה וההתדבקות בו, עד שבהגיעו אל תכלית קנית השלימות, הנה הוא מגיע אל תכלית האחיזה וההתדבקות בו ית', ונמצא מתדבק בו ית' ונהנה בטובו ומשתלם בו, והוא עצמו בעל טובו ושלימותו.

התהליך הוא כמו ספירלה, תנועה מעגלית, אבל לא של הליכה במקום אלא של התקדמות.

ככל שאתה מתעלה אתה מתקרב יותר ויותר מקבל הארת פנים שיותר עוזרת לך להתקרב עוד (מצוה גוררת מצוה) ואז אתה יותר עושה טוב ואז יותר הארה וכו'

אפשר לקרוא כאן את הסיפור על הארת הפנים של הרב פתיה זצוק"ל!

לשיעור הקודם 💎

לשיעור הבא 💎

פרשת בהעלותך - חינוך באש

חינוך באש

במדבר (יא,ב): "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ".

בימי מלחמת נפוליאון, כשהקיסר הצרפתי כבש את אירופה בסערה, הגיעו גדודיו לעיר קטנה בפולניה. קוז'ניץ שמה. באחד הימים פרצה במקום שריפה. וזה דבר השריפות, שהיו מכלות כפרים ועיירות לעיתים תכופות. הבתים עשויים היו עץ, והגגות מחופים קש. ובכל בקתה תנור, אותו הסיקו ללא הרף בימות הגשמים, להחזיק מעמד בקור הנורא ולבישול ואפיה. ולכל תנור ארובה, לנקז את העשן הרב. די היה בהתלהטות האש ובכמה גצים שיצאו מאחת הארובות, כדי שגג הקש יתלקח, הבקתה תעלה באש, הרוח תסיט אותה לבקתה הבאה, ורחוב שלם יהיה תוך דקות לאודי פחמים.

דא עקא, שכאשר הייתה פורצת שריפה, לא היו ברזי שריפות בנמצא. לא היו כלל ברזים בנמצא. הייתה באר שכונתית, בה שאבו מים בדליים. וכשהייתה פורצת שריפה, היו הכל רצים בדליים חצי מלאים, שהיו כיריקות ננסים מול עמוד האש הרועם, הכובש בקתה אחר בקתה ללא רחם... לאושרם של תושבי קוז'ניץ שהה בעירם חיל הכיבוש. ומפקדו ראה עצמו מחויב לשלום נתיניו ורכושם. מיד הזעיק את חייליו החסונים והורה להם לשאוב מים ולהעבירם בשרשרת למקום השריפה המשתוללת. פעולה שהיה בה משום הבעת רצון טוב יותר מאשר תועלת...

בקוז'ניץ פעל באותם ימים איש פלא, איש א-לקים קדוש, המגיד מקוז'ניץ זצ"ל, שר התורה ועמוד העבודה, גאון בנגלה ובנסתר. חלש וידוע חולי מנעוריו, שכאשר הגיע לעבודת הבורא היה מתגבר כארי, ללא מליצה. כאשר השריפה השתוללה, והייתה סכנה שתכלה את העיר כולה, ביקש המגיד הקדוש שיישאוהו אל מקום השריפה. עשו כן. נשאוהו ממיטתו והושיבוהו על כיסא. הביאוהו למקום השריפה, בו עמלו החיילים לשווא. העמידו את הכיסא לארץ והמגיד הקדוש הביט באש – וראה זה פלא. היא התערבלה לפתע, התכנסה במקומה, והחלה לדעוך. תוך רגע קט שקעה האש. נפעם ונרגש הודה הגנרל לרב הקדוש, איש הפלא.

לא עבר זמן רב, והגדוד הצטווה להמשיך במסעו לתוככי רוסיה, שם ספג הצבא הצרפתי את מפלתו הניצחת ונמלט בעור שיניו מערבה. נסוג מרוסיה ופולין, ושב לצרפת דרך גרמניה. ושם, בגרמניה, הודיעו לגנרל ששריפה פרצה בעיר. יואיל לשלוח את חיילי הגדוד לעזור בפעולות הכיבוי. "אין צורך בכך", אמר הגנרל. מיהר למקום השריפה והורה להביא בפניו את הרב המקומי.

הרב הובא, רב 'מתקדם', זקנקנו קצוץ ומטופח, עניבתו מסומרת למקומה בסיכת פנינה, וכנפות מעילו המהודר מתנפנפות ברוח. התייצב לפני הגנרל, שהורה בשרביטו על האש המשתוללת. "כבודו הוא הרב המקומי?" שאל הגנרל. "אכן כך", השיב הרב. "אם כן, יואיל נא לכבות את השריפה!" פקד הגנרל. "איך, כיצד?!" תמה הרב. "מה פירוש איך? יביט כבודו באש, ותשקע!". הרב היה המום. לא הבין. "איני יכול!" הצטדק. "אם כן. אינך רב! מתחזה אתה", הרעים הגנרל. ובו במקום הדיחו ממשרתו, והורה להלקותו חמישים מלקות...

פרקי דר"א (פרק נג): "ותשקע האש - רבי יהודה אומר אותה האש שירדה מן השמים שקעה בארץ ולא חזרה למקומה לשמים, אלא נכנסה לאהל מועד, וכל הקרבנות שהיו מקריבין ישראל במדבר [אותה האש] היתה יוצאת ואוכלת אותן".

האש לא חזרה לשמים! משה רבינו השקיע אותה בארץ!

בילקוט שמעוני מובא בשם הספרי (בספרי לפנינו ליתא): "אמר ר' אייבו, נכנס משה בתוך [האש], והיה מדרס עליה ומשקיע בה כצפין של צמר, שנאמר 'ותשקע האש'".

ואח"כ השתמשו בה לקרבנות!

למה האש לא חוזרת לשמים?

רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מסביר בעניין חטא המתאוננים שמשפטי שמים במידה כנגד מידה.

חטא המתאוננים היה שהם בערו באש של תאווה אז מהשמים הורידו עליהם אש...

אז מה הפיתרון?

בא משה רבינו ולא מכבה את האש אלא משקיעה בארץ - "עשאה שקועה וטבועה בכל חלקי מעשי איש הישראלי, שקוע ומקושר במצוות התורה".

המטרה, מטרת המורה וההורה ומטרת האדם מעצמו, אינה לדכא את האש, אלא להפנימה ולנתבה. להפכה לאש שעל המזבח, לאש קודש ושלהבת התקרבות לבורא!

חובת התלמידים (פיאסצנא, שיח עם המלמדים ועם אבות הבנים): "אין מדה וטבע רע בהחלט בילד ישראל הורנו קדושי ישראל הבע"שט ותלמידיו אחריו זצ"ל, רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם. למשל... אם יראה תלמיד במדת הכעס, הן אמת שבאופן זה שהנער משמש עתה במדת כעסו רעה היא עד מאוד, אבל האם בשביל זה יכולים להחליט עליו לאמר שורש פורה ראש ולענה בו נמוך וגרוע הוא בטבעו. האם לא נשחק אנו על שוטה ששמע את תהלת האתרוג וחטף לאכול זרע גרעין או בוסר ממנו, ויצעק ויעולל עליו לאמור, פרי מר וארסי הוא האתרוג. והאם יכולים לשער מראש את גודל התועלת אשר יכול המנהל והמחנך להוציא מן רעת כעס הכעסן, כאשר יחדור אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו שיהיו מסורים לה'. .אש של מעלה יתהפך כעסו, כל מעשה עבודה אשר יעשה כגחלי אש יתלהבו, וכל דבוריו אשר ידבר לה' בתורה ובתפילה בקול חוצב להבות אש ירעם... החמימות שבכעס שמסתעף מן החמימות שבלב, וכל אדם הרתחן בטבעו עלול טבע לבבו להתלהב ברשפי אש התשוקה...".

איך עושים את זה? עם הרבה אהבה והשקעה!

שם: "כאשר יחדור אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו"!

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל (דרשה לפרשת ויגש):

"צריך לנשק את הבן, לחבק אותו, בבית. להראות לו אהבה, שאתה אוהב אותו. זה העיקר, החמימות שההורים נותנים להם זה החינוך, זה הבריאות הנפשית שלהם".

הרב סולובייצ'יק (הוראה תוך אמפטיה): "משה נצטווה להיות לא רק מורה ומחנך, אלא גם אומן ואב. מורה מלמד את הילד, וגם האומנת עושה זאת; אולם האומנת עושה את עבודתה תוך נשיאת התינוק בחיקה. היא משקעת את זהותה בזו של התינוק, נעשית חטיבה אחת עמו, ובו היא מוצאת את מימושה. שאיפותיה האישיות נעשות מִשְנִיות, ולצורכי התינוק יש מעתה עדיפות על פני חייה שלה. יש כאן מזיגה רגשית של שתי ישויות.

לעומת זאת המורה שומר על זהותו ועל אישיותו העצמית. הקשר עימו הוא אינטלקטואלי בעיקרו, ומתממש באמצעות חינוך והקניית ידע".

משה נוכח לדעת כי עובדת היותו מורה לא הספיקה. כדי למלא את התפקיד של מנהיג ישראל, בראשית שנות התפתחות האומה ועיצוב אופייה, זקוקה היא לאותו סוג של תשומת לב שהתינוק מקבל מן האם.

"מה שדרוש לנו היום הוא היחס החם באותה המידה כמו הרעיון המבריק. ההבנה האוהדת, קירוב הלבבות האמיתי, והסברת פנים אנושית... ההוראה לבדה איננה מספיקה ואיננה מתאימה... עלינו לשאוף למסירות יתר, למחויבות אישית... וכן אמפתיה, דהיינו היכולת ללמד מתוך הלב, ולא להסתפק בהסברה בהירה בלבד".

פרשת בהעלותך - אפילו נחש כרוך על עקבו

אפילו נחש כרוך על עקבו

ליקוטי הלכות (או"ח - הלכות ברכת הפרות הלכה ה): "... אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח שֶׁבָּאוּ לִשְׁאֹל לָמָּה נִגָּרַע. אֵלּוּ שָׁאֲלוּ כַּהֹגֶן. וְתִקְּנוּ בָּזֶה הַרְבֵּה מְאֹד, כִּי נִתְגַּלְגֵּל זְכוּת עַל יָדָם שֶׁנִּתְגַּלָּה עַי"ז לְמֹשֶׁה דִּין פֶּסַח שֵׁנִי שֶׁהוּא תִּקּוּן גָּדוֹל שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמְשָׁכַת דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה הַנַּ"ל, כִּי זֶה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁרוֹאֶה הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מֵה' יִתְבָּרַךְ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים, אעפ"כ יְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ וְיָבוֹא בְּקִידָה וְהַכְנָעָה לִפְנֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת וְלִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁאַל עַל נַפְשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁשָּׁאֲלוּ אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ טְמֵאִים שֶׁשָּׁאֲלוּ לָמָּה נִגָּרַע לְהַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' וְכוּ'. כְּמוֹ כֵן יִשְׁאַל כָּל אֶחָד עַל נַפְשׁוֹ אִם יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ טֻמְאָתוֹ מִמַּעֲשָׂיו שֶׁיָּבוֹא וְיִשְׁאַל וְאִם נַפְשִׁי מְטֻמָּאָה בְּמַעֲשַׂי הָרָעִים אַף-עַל-פִּי-כֵן לָמָּה אֶגָּרַע לְהַקְרִיב קָרְבַּן ה' דְּהַיְנוּ לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּלְהִתְפַּלֵּל וְכוּ' שֶׁהוּא בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת? כִּי בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה גַּם - כֵּן לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ. וְאָז בְּוַדַּאי יִמְצָא לוֹ ה' יִתְבָּרַךְ תִּקּוּן וְיוֹדִיעַ לְהַצַּדִּיק כְּמוֹ שֶׁהוֹדִיעַ לְמֹשֶׁה תִּקּוּן הַפֶּסַח שֵׁנִי שֶׁהוּא פְּלִיאָה נִשְׂגָּבָה, ... וּבָזֶה הוֹרָה לָנוּ דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה שֶׁאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי אע"פ שֶׁעָבַר זְמַן שֶׁל עִקַּר הַתִּקּוּן וַאֲנַחְנוּ טְמֵאִים בְּמַעֲשֵׂינוּ עֲדַיִן יֵשׁ תִּקְוָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ ... וּבִלְבַד שֶׁלֹּא נְיָאֵשׁ עַצְמֵנוּ מִצְּעָקָה וּתְפִלָּה לִשְׁאֹל בְּכָל פַּעַם לָמָּה נִגָּרַע לְהַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה'".

האדמו"ר מהוסיאטין (רבי יעקב פרידמן[1] -  אהלי תורה -  פרשת בהעלותך): "... כתיב בפרשת השבוע ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד' וכו' והקשה אאמו"ר זצוק"ל וכי נעלם מהם שאין קדשים קרבים בטומאה ושטמא אסור באכילת קדשים ... אכן מגודל התשוקה להקריב קרבן ה' ולקיים מצות הבורא לא חשו לאשר היו טמאים וצווחו למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' הן אמת שאנחנו בלתי טהורים אבל אנו משתוקקים מאד מאהבת הבורא לעשות המצוה. ועל ידי השתוקקות הזאת לעשות מצוה זכו שפרשה חדשה שלא היתה עוד בעולם הזה ניתנה על ידיהם.  ומזה יוצר לנו למוד גדול אף איש שהוא טמא לנפש ח"ו או בבחינת דרך רחוקה (במובן דברי ירמיהו ב' ה' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי) - ע"י כמיהה וכיסופין והשתוקקות לשוב לאביו שבשמים יכול להמשיך על עצמו הארה חדשה שעל ידה יכול בנקל לשוב אל דרך המלך, אשר תעה ממנו - וזה שאמרו ז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו) תכף בהתעורר בלב האדם הכמיה ועריגה לשוב אל ה' כך המסכים המבדילים ספו ותמו, עיקר התשובה היא החלטה להיות עובד ה' מכאן ולהבא - והמעשים שבעבר אל יעכבו. משל לאחד שהולך למקום ולפניו שתי דרכים: דרך טובה וישרה ודרך מקולקלת מלאה ביצות, ותעה והלך בדרך הרעה לאור הבוקר רואה הוא כי תועה הוא והדרך הטובה רחוקה ממנו - העצה היא שאל יעמוד לנקות הטיט והבוץ שעליו (כמו אלו הטמאים לנפש עוד טומאצם עליהם ולא חכו בשאלתם עד יטהרו הלכו שאלו ועסקו והתענגו במצוה) רק יפנה תיכף ובזריזות אל הדרך הטובה והבוץ ממילא יפול. כן האיש אשר נכספה נפשו לשוב אל דרך ה' אל יתרשל ואל יעצב בגלל כתמי העוון אשר עליו, אלא יתחרט בלב שלם וישוב אל ה' בשמחה והבוץ ממילא יפול. - הכלל לא לחכות עד תום הלכלוך של הדרך הרעה רק לפנות תיכף אל הדרך הטובה...".

יש לך כנפי רוח (עמ' קנד' מובא מפנקס ז קא. מאורות הראיה נט כ): "לא נבראו עכובים בעולם, בין עכובים גשמיים בין עכובים רוחניים, כדי לעכב דברים אלא כדי לחזק ע"י ההתעכבות עוד יותר ויותר את זרם האורה ואת גדולת החיים בצחצחותם העליונה.

לא נוצרה הרגשת התשובה ומידתה בעולם, כדי שיהיה על ידה איזה עיכוב של השלמה בעולם, בין השלמה רוחנית בין השלמה חומרית, כי אם אדרבה, להוסיף על ידה פאר והוד בעולם.

על כן אין לשער כמה גדולה היא האיוולת, אם אדם נופל במחשבתו ומחסיר בליבו עוז ושמחה בעשיית הטוב והישר – בין בפועל, בין ברעיון, בין בשכל ותלמוד, בין בתפילה ועבודה, בין בתכונת החיים בכללותם – ע"י מה שליבו דואג על עוונותיו שהם עליו כמשא כבד, שהרי כל יסודה של תשובה בא כדי להקל את משא העוון, למען לא יהיה על ידו עוד שום עיכוב בהשלמת העולם הכללית והפרטית, ואיך יגרום רעיון זה עצמו להכביד על מהלך השלימות והגדלת החיים?!

על כן רעיון בהיר הוא שתשובה אמיתית וברורה לא תוכל בכל העיכובים שלפעמים האדם מוצא לתקנת העבר שלו, יהיו מה שיהיו – בין מהדברים שבין אדם למקום בין מהדברים שבין אדם לחבירו, בין מהדברים שאפשר לו לאדם לתקן אותם בין מהדברים שאין האדם רואה שום אפשרות לתקן אותם – שכל אלה יהיו גורמים איזה עיכוב או קהות במהלך הפנימי של חיי השלימות, של התורה, של העבודה, של החכמה ושל החסד, שרוח של אדם השלימה שואפת היא אליהם בטהרתה.

וסוף כל סוף יביאו פעולותיו הטובות ושקידתן את הכל לכלל תיקון, גם את הדברים שלפי מראית עיני האדם התיקון שלהם הוא דבר שלמעלה מהאפשָרִיוּת והיכולת האנושית, כי גדול הוא מעיין החסד הזורם מתוך הים הגדול אשר ליסוד התשובה".

יש לך כנפי רוח (עמ' קלט' מובא מקובץ ה,רפב): "אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. אם התכונה הגופנית מאפילה את העולם, אם היא מזהמת את הטוהר האצילי של החיים, לא יחת ולא יבהל, הוא יעשה את שלו, הנשמה תשוטט בגדלותה כראוי לה, וכריכת הנחש לא תמעט את אומץ הרוח, כי אם עוד תגדלהו, ובתחבולות תעשה לך מלחמה".

זוה"ק (תיקונים תיקון כא' עמ' מב:): "... אִתְּמַר אֲפִילוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ לֹא יַפְסִיק, אַף עַל גַּב דְּסָחִיר לָהּ לְהַאי נְקוּדָה דְאִיהִי קוֹצָא דְאָת ד', בְּכַמָּה חוֹבִין לְאוֹלָפָא קַטֵּיגוֹרָא עַל בְּנוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, לֹא יַפְסִיק לְהַהִיא נְקוּדָה, דְּאִם יַפְסִיק, בְּגִינֵיהּ אִסְתַּלַּק קוֹצָא מִן ד' מִן אֶחָד, וְאִשְׁתָּאַר אַחֵר, דְּאִיהוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ בַּעֲקֵבוֹ, דִּבְגִין חִוְיָא לָא יַפְסִיק, וְלָא אִסְתַּלַּק קוֹצָא דְאָת ד' מִן אֶחָד, אֲבָל בְּגִין עַקְרָב אִסְתַּלַּק, וְאִיהוּ פּוֹסֵק, וּבָרַח מִנֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לט,יב) וַיַּעֲזוֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה".

[תרגום: ... נֶאֱמַר אֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ לֹא יַפְסִיק, אַף עַל גַּב שֶׁסּוֹבֵב אֶת הַנְּקֻדָּה הַזּוֹ שֶׁהִיא הַקּוֹץ שֶׁל אוֹת ד', בְּכַמָּה חֲטָאִים לְלַמֵּד קָטֵגוֹרְיָא עַל בְּנֵי הַשְּׁכִינָה, לא יַפְסִיק אֶת אוֹתָהּ נְקֻדָּה, שֶׁאִם יַפְסִיק, בִּגְלָלוֹ מִסְתַּלֵּק הַקּוֹץ מִן ד' מִן אֶחָד, וְנִשְׁאָר אַחֵר, שֶׁהוּא נָחָשׁ כָּרוּךְ בַּעֲקֵבוֹ, שֶׁבִּגְלַל הַנָּחָשׁ לֹא יַפְסִיק, וְלֹא מִסְתַּלֵּק הַקּוֹץ שֶׁל הָאוֹת ד' מִן אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁבִיל עַקְרָב מִסְתַּלֵּק וְהוּא פוֹסֵק, וּבוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיַּעֲזֹּב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה].

הרב דוד חי הכהן: 'עקרב – עקר בית' הסביר הרב קוק זצ"ל שרק חטא אחד יכול לגרום ח"ו פירוד בין יהודי לבוראו, כאשר היהודי עוקר את עצמו מהבית ואיננו רוצה להיות שייך לעם ישראל, והוא טוען שאיננו יהודי. פה הסכנה מוחשית ממש, וכאן יפסיק.

הקשר היהודי (בלוג אמרי שפר בשם אנשים מספרים על עצמם – 6):

אני איש עסקים הנוסע הרבה לחו"ל במסגרת עסקיי ברחבי העולם. פעם, בעת שהותי באחת מהמדינות הנידחות, קיבלתי טלפון מידיד בארץ, שביקש ממני ללכת לבית חולים המקומי שם אושפז קצין ישראלי לשעבר שנפצע קשה במהלך טיול. הגעתי לבית החולים ומצאתי אדם מרוסק גופנית נפשית. הוא ערך טיול באחד הג'ונגלים וטיפס על עץ גבוה ולפתע נשבר אחד הענפים והוא הוטח ארצה ושבר את הרגליים, האגן והצלעות. הוא עבר מספר ניתוחים, במהלכם הוחדרו ברגים לעצמותיו כדי לחברן. הוא איש תמיר גבוה וחזק ששירת ביחידות מובחרות בצה"ל, שלפתע מצא עצמו שבר כלי. שהיתי לצידו ודאגתי לכל מחסורו, ניסיתי לעודדו אך הוא בקושי תיקשר עימי ובליבי חשתי, שמעבר לפציעתו, יש כאן עניין נוסף, אך לא הצלחתי להבין מהו.

הצלחתי לארגן את הטסתו לארץ והוא הועבר להמשך טיפול ושיקום בארץ. בשדה התעופה, פגשתי את אביו שהיה קיבוצניק רחוק מדת בשנות ה-60 לחייו. מיד כשנפגשנו, הוא חיבק אותי בהתרגשות והודה לי על כל מה שעשיתי למען בנו.  מפעם לפעם הייתי יוצר קשר ומתעניין בשלומו. באחד הימים כשדרשתי בשלומו אצל אביו, אמרתי לו כי אני מרגיש שמלבד הפציעה עבר על בנו משהו נוסף, הוא התרגש ואמר: אין לך מושג כמה אתה צודק וביקש להיפגש עימי.

נפגשנו במשרדי והוא החל לספר: "כשהנאצים פלשו להונגריה, הייתי ילד קטן ועברתי עם הורי את כל התלאות. המצב נהיה גרוע, אנשים רבים הוגלו ולא נודע מה עלה בגורלם. יום אחד אמר לי אבי, שהולכים להיפרד מהאדמו"ר מסאטמר הנוסע ברכבת לארץ ישראל, היתה זו רכבת קסטנר שהצילה 1680 יהודים. הלכתי עם אבי לתחנת הרכבת להיפרד מהאדמו"ר, אבי נשא אותי על כתפיו ואמר לי: "כשתראה את הרבי תבקש ממנו ברכה", הוא נצמד לרכבת והלך לאורך הקרונות ובכל חלון שאל אותי: "אתה רואה אותו"? ואז פתאום ראיתי אותו מולי, הרבי חייך אלי,  תפס את ידי מבעד לחלון וברכני: "שתגדל ותביא הרבה הרבה נחת יהודית", ואז נזכרתי לצעוק: "קיבלתי ברכה מהרבי, הוא החזיק לי את היד". לאחר חודשיים גררו אותנו לאושוויץ, שם הופרדתי מהורי ולא ראיתי אותם יותר. בדרך לא דרך, שרדתי עד סוף המלחמה, עליתי ארצה והופניתי לקיבוץ - מובן ששם לא נשארתי דתי. גדלתי והקמתי משפחה, נולדו לי בן ובת, בני גדל והתגייס לצבא לסיירת מובחרת, פנה לקצונה והגיע לדרגת סגן אלוף. תמיד ייחלתי שיינשא, אך הוא היה עסוק למעלה מראשו ולא מצא פנאי לכך.

בהיותו בן 35, פרש מהצבא ומצא את פרנסתו באפריקה הרחוקה. לאחר שנתיים, הודיע לי שהוא מתכוון להתחתן, שאלתי אותו: "מי המיועדת"? והוא סיפר לי שהכיר אשת מחשבים אמריקנית, שאלתי אותו מיד: "היא יהודיה"? "נו אבא, באמת"?! "רק תגיד לי אם היא יהודיה" , "לא בדקתי וזה לא מעניין אותי", הוא השיב. אמרתי לו: " בני, אני יודע שמעולם לא חינכתי אותך להיות דתי, אבל להישאר יהודי זה המינימום, לפחות את זה תבדוק", אך הוא השיב: "אין לי מה לבדוק, היא נוצרייה קתולית, אבל להם זה לא מפריע, וגם לי לא", הרגשתי שחבטו בפני, התחלתי לבכות ולהתחנן שלא יעשה זאת, אך הוא כעס מאוד ואמר שאין לי זכות להחליט בשבילו עם מי הוא יתחתן ובודאי לא אחרי החינוך שנתתי לו. עולמי חרב עלי, ואע"פ שאני חילוני שלא שמרתי שום מצוה, כולל שבת וכשרות - החלק היהודי היה אכפת לי תמיד, אולי בגלל הברכה של הרבי?! אך עכשיו, איה ברכתו של הרבי? כך עברו מספר חודשים בני נסע לטיול הג'ונגלים שלו, ואז אירעה לו התאונה. הוא הובהל לביה"ח והמיועדת יחד איתו. וכשהתברר לה מצבו הרפואי והברגים הרבים שהוחדרו לגופו וישארו שם לעד, היא נתנה לאחות פתק וביקשה שתמסור לבני כשיצא מחדר הניתוח ונעלמה... בפתק שקיבל היתה כתובה מילה אחת: "מצטערת", כך נותר בני מרוסק פעמיים, גם בעצמותיו וגם בליבו שנשבר לרסיסים... אתה הראשון ששמת לב לכך ולכן סיפרתי לך כל זאת...

תראה, לא נעים לי לבקש, אבל אולי תמצא מישהי לבני? הוא כבר הולך באופן רגיל והחל לעבוד בעבודה חדשה, אבל משהו מת בתוכו, אולי לא חינכתי אותו להיות יהודי, אך חינכתי אותו להיות בן אדם". אמרתי לו שאני צריך לחשוב ונפרדנו.  סיפרתי לאשתי ומיד היא שאלה: "ומה עם אנה"? את אנה הכרנו אני ורעייתי באחד ממסעותיי, היא יהודיה ממוצא רוסי ועבדה כדיילת במטוס, אשתי יצרה עימה קשר קרוב, ואף סייענו לה למצוא עבודה אחרת כבקשתה בכלכלה ומנהל עסקים בה הצטיינה. היא הייתה מגיעה אלינו מידי פעם לשבתות, ואף שלא הייתה דתיה, לא לחצנו עליה, אך תמיד אמרנו שיש בה משהו יהודי טבעי, בצניעות, בעדינות ובראיית החיים... החלטנו להכיר ביניהם, הזמנו אותו לשבת וכמובן הזמנו את אנה. במהלך השבת הם התעניינו זה בזו , והחלו להכיר ולהיפגש, תוך מספר חודשים, התקשר אלי אביו בהתרגשות: "הבן שלי מתחתן עם יהודיה, בזכותכם", הם נישאו כחילוניים, אך דווקא אחרי נישואיהם, החלו להתקרב לדת, זה החל דווקא ממנו והיא אחריו ושניהם החלו בהליך תשובה, והם עשו זאת עד הסוף... נולדו להם 5 ילדים והם השתלבו בצורה נפלאה בשכונה חרדית, אני מאמין שהפחד של אביו לאבד את בנו וצאצאיו לעם אחר,  גרמה לו לשמוח ולתמוך ואפילו להתקרב, והוא היה אומר לי שוב ושוב: "ברכתו של הרבי התקיימה, יש לי הרבה הרבה נחת".

מכאן יש לימוד זכות על כל הרחוקים בימינו, למרות חוסר זהירותם בקיום מצוות, כולם מתפארים שהם ישראלים[2]. אם כן, עדיין הם קשורים ומפותלים עם הקב"ה, והוא הטוב והמיטיב, ברחמיו הרבים יפקח את עיני כולם, ויורנו מדרכיו, ונראה את דרך האמת ונלך בה כולנו כאחד בשם ה'.

---

[1] היה אדמו"ר ציוני מאוד וערך טישים ביום העצמאות.

[2] אגרות הראי"ה (שלב'): "... בזמן שהי' רחוק מגאולה הי' אפשר לקליפה להתלבש באמונות רעות בפועל כמו ע"ז וכשוף, ומינות היא ג"כ אמונה רעה תמציתה היותר רעה של ע"ז, וכשהיא בולעת איזה נפש סובבת היא אותו במצודים ומוצצת את דם החיים הרוחניים שבנשמתו, רח"ל. בסוד "שממית בידיה תתפש". אבל בזמן הקרוב לגאולה אין כח לקליפה להמציא אמתות רעות, כ"א להקליש ח"ו את אור האמונה בלב החלשים. וחלישות זו, אע"פ שהנלכדים בה חושבים שהיא כפירה, והם כמו נתפסים ברשת באין דרך הצלה, אין לה שום ערך ועל מציאות כלל כ"א חסרון הסברה והארת השכל והרגש, ע"כ מיד שמאירין להם בדרך ד', ע"פ דרכי שכל ישר והרגשות טובות, הולך האור ומאיר עליהם וסופם לחזור למוטב, והם שבי פשע ביעקב ואליהם יבא לציון גואל.

ע"כ עלינו להיות בטוחים בחסדי השי"ת, הזוכר חסדי אבות להביא גאולה לבני בנים, שכל בנינו, אפילו הנדחים והאובדים לפי מראית-עין, יהיו למודי ד', והכתוב אומר )זכריה י' ט'( : "ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם ושבו". כי הרע שבהם איננו כ"א חיצוני ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש, ע"כ הם מתעוררים לכמה מחשבות של יושר וצדק, אע"פ שהם תועים בדרכם ולא זו הדרך ולא זו העיר, מ"מ הרבה מהם דבקים באומה בכללה ומתפארים בשם ישראל, אע"פ שאינם יודעים בעצמם מפני מה ולמה, ואע"פ שהם מחקים בזה את האומות שהם דבקים עכשיו כל אחד בלאומיות שלו, מ"מ שורש מדתו של עשו הוא פורה ראש ולענה, מקור רשע ושפיכות דמים וחורבן, ושורש ישראל הוא קדוש וטוב מוכן לצדק ויושר, שהוא באמת דעת ד' בעולם...".

ט"ו בשבט - נקמה

ט"ו בשבט - נקמה

על ארץ ישראל נאמר: "ארץ חמדה טובה ורחבה".

שרש החמדה מתחיל מט"ו בשבט, שרש העצים:

פעם ראשונה שמופיע שרש חמד בתורה הוא ב"וַיַּצְמַח ה' אלקים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל".

יש לצמחים תאוה (חמדה):

מדרש רבה (במדבר פרשה ג פסקה א) "מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות, והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות, אמר להם דקלי (מומחה בצמחים) תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאווה לה בלבה, והביאו ממנה והרכיבו אותה מיד עשתה פירות".

"כל עץ נחמד למראה" צומח מ"ארץ חמדה טובה ורחבה", ארצנו הקדושה.

על ארץ ישראל נאמר: "לא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני שלש פעמים בשנה".

על המשיח נאמר: "אי מן מתיא כגון דניאל איש חמודות".

רש"י לומד ש"חמודות" זה לשון תאוה – "עשו איש חמודות" שחמד את הבגדים מנמרוד, ונמרוד עצמו חמד אותם מאדם הראשון.

ראינו שהחמדה והתאוה קשורות לעצים, לארץ ישראל, ולמשיח.

אם לא משתמשים בחמדה ובתאוה שצומחים בארץ ישראל בצורה מתוקנת זה מופיע בצורה משובשת בתאוות זרות.

מהי החמדה והתאוה המתוקנות?

ישעיהו (כו,ח): "אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ ה' קִוִּינוּךָ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ".

רש"י: "'אף אורח משפטיך ה' קוינוך' - כאשר צפינו לקיבול הטובה מאתך אף כך קוינו להראותנו אורח משפטי נקמתיך ברשעים, 'לשמך ולזכרך תאות נפש' - אותה נפשנו לראות שם שיצא לך מאז לעשות נקמה בצריך".

רש"י אומר שכל הפסוק מדבר על התקוה ותאוה לנקמה[1].

העצים יודעים גם לנקום!

מדרש רבה (בראשית פרשה יג פסקה ב) כל האילנות להנאתן של בריות נבראו - "מעשה בא' שבצר את כרמו ולן בתוכו ובאת הרוח ופגעתו"!

בגלל חינוך מסולף של אלפי שנים בגלות ותפישות נוצריות, אנחנו חושבים שנקמה היא תכונה שלילית שצריך להתגבר עליה.

אכן, קנאה הינה בדרך כלל מידה מגונה עד מאוד: וכבר אמרו חכמים: 'הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם'.

אבל יש להבדיל הבדלה נחרצת בין קנאה ב…, שהיא פסולה בתכלית, לבין קנאה ל…, העשויה לנבוע מרוח טהרה.

קנאה לדבר יקר ואמיתי, כגון קנאה לעם ולארץ, לבית ולמשפחה, לתורה ולאמונה, מקורה אינו בתשוקה אגוצנטרית, המעמידה עצמה כנגד זולתה, כמו הקנאה הפסולה. אלא באהבה טהורה, הזועקת בכאב למראה הפגיעה בדבר האהוב.

הבה נאזין לצליל הקנאה הטהור, המהדהד בנשגב שבפסוקי שיר השירים (ח,ו):

"שמני כחותם על לבך כחותם על זרועך.

כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה

רשפיה רשפי אש שלהבתיה".

בפסוק זה אנו מגלים, כי יש קנאה קשה כשאול, הנובעת מאהבה עזה כמוות, והיא עצמה מידה א-לוהית.

כלשון המדרש בשיר השירים רבה: 'עזה כמוות אהבה' – שהקב"ה אוהב את ישראל, שנאמר: 'אהבתי אתכם אמר ה' ' (מלאכי א'), ומתוך כך 'קשה כשאול קנאה' – שעתיד הקב"ה לקנא לציון, כמו שנאמר: 'קינאתי לציון קנאה גדולה' (זכריה ח').

הקנאה הפועמת בנו, דרך משל, שעה שעם ישראל מוכה ומושפל על ידי בני ניכר, הינה מידה נכונה, שראוי לטפחה ולבנותה בנפש פנימה, כמו את מידות החסד, הגבורה והיושר, שהדביקות בהן היא הליכה בדרכיו של מקום.

הרב קוק (אגרות ג', אגרת התע"א):

"הסובלנות, בזמן שהיא באה מתוך רכרוכיות הלב ורפיון הרוח, הרי היא נעשית לסם ממית ומכלה, שסופו להביא קנאה מרה וקשה כשאול; והמקנאים הלו יהיו דווקא הדוגלים בשם הסובלנות.

עלינו להכיר ולדעת, כי סובלנות, הבאה לחסום את העמידה כנגד כל מהרס עד היסוד את נשמת האומה, דומה לאותה סובלנות של איש, הרואה את כבוד ביתו ומשפחתו נתון למרמס כל פריץ והולל, והוא ברפיונו מעמעם ומחשה…".

כל שנה[2] עם התקרב שביעי של פסח ו/או שבת שירה, נאמרים דברים ואף מצוטטים מאמרי חז"ל, המוכיחים שאל לנו לשמוח במפלתן של רשעים.

הדבר חמור שבעתיים כי המסר המועבר דרכם הוא כי אל לנו לשמוח אם אנו חוזים במפלת אויבינו הקמים עלינו להורגנו ומתפוצצים ברחובותינו.

המסר הוא כי עלינו להיות עצובים על מותם של בני אדם גם אם הם רחוקים מלהיות חפים מפשע, ידיהם מגואלות בדם אחינו היהודים, ואולי אף קוראים לנו להתאבל על "קדושת חייהם" שקופדה.

יצחק לאור (ערב רב מעיתון הארץ): "לכל אלה שיודעים המון על מפעל חייה של דפנה מאיר ז"ל שנרצחה בביתה בעתניאל, ומתאבלים ומדווחים על כאבם, ומהללים את שמה של המנוחה, הנה תרגיל בסדנת ספרות: מה אתם יודעים על החשוד ברצח, שמו, משפחתו, האדמה שלו, הכפר, אמו, ילדי כיתתו, המחסומים שעברו, המכות, העוצר, הפחד מפני הצבא, הפחד מפני המתנחלים?".

אם מעיינים בדברי חז"ל במקור ולא בציטוטים מסולפים, מגיעים למסקנה הפוכה לגמרי!

להלן הציטוטים השכיחים ביותר:

גמרא (סנהדרין לט:): "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מאי דכתיב {שמות י"ד} "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" – באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא אמר להן הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?".

ומכאן משתמע כי אין לשמוח על מפלת הרשעים, ולא היא. אין במאמר איסור לשמוח אלא הצגת עובדה שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים והמשך המאמר מוכיח: אמר רבי יוסי בר חנינא: הוא אינו שש אבל אחרים משיש". והתלמוד אף מוכיח זאת מפסוקים (שם).

יתר על כן, מאמר זה, מופיע בשלמותו בילקוט שמעוני, (שמות טו המשך סימן רמא), ושם משתמע כי "מעשה ידי" אינן המצרים, כפי שניתן היה לחשוב, אלא בני ישראל דווקא:

"בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה ולא הניחן שנאמר "ולא קרב זה אל זה" ואומר "וקרא זה אל זה". למי היו דומין למלך שנשבה לו בנו, לבש נקמה באויביו והלך והביא אותו ובאו הבריות לומר לו הימנון אמר להם לשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי כך ישראל היו נתונין בצרה בים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה נזף בהם אמר להם הקב"ה בני נתונין בצרה ואתם מקלסין אותי?!...".

כאן מתברר כי הקב"ה לא הניח למלאכים לומר שירה כי מעשה ידיו (=בני ישראל טובעים – עומדים לטבוע) ואין זה הרגע המתאים לומר שירה.

משלי (כד,יז): "בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ".

אולם ציטוט אומלל זה מופרך מיסודו לאור דברי חז"ל.

גמרא (מגילה טז.): "אמר ליה (=המן למרדכי) סק (=עלה על הסוס) ורכב אמר ליה (=מרדכי להמן) לא יכילנא דכחישא חילאי מימי תעניתא (=אינני יכול שכוחי חלש מימי התענית) גחין וסליק (=התכופף המן ועלה עליו מרדכי). כי סליק בעט ביה (=כשעלה מרדכי בעט בהמן!). אמר ליה (=המן למרדכי) לא כתיב לכו {משלי כ"ד} "בנפל אויבך אל תשמח?!" אמר ליה (=מרדכי להמן) הני מילי בישראל (=דברים אלו הם לגבי היהודים, אם אויבך היהודי נופל אל תשמח) אבל בדידכו (=אבל לגביכם הגויים הרשעים) כתיב {דברים ל"ג} "ואתה על במותימו תדרוך".

איך יכולים עד כדי כך לסרס את דברי חז"ל, תוך התעלמות מפסוק אחר במשלי (יא,י) "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה"!

הגמרא בעצמה (ברכות יב.) אומר כי זו חובה לשמוח על מפלת הרשעים וזה אף נפסק להלכה: "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר "אמת ויציב" שחרית ו"אמת ואמונה" ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר {תהלים צ"ב} להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".

"אמת ויציב" ו"אמת ואמונה" אלה הן תחילת שתי הברכות שלאחר קריאת שמע. ומה נאמר בהן?

ב"אמת ויציב": "כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ. וּבְכוֹרְךָ יִשְׂרָאֵל גָּאָלְתָּ. וְיַם סוּף לָהֶם בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ. וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר: עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמְמוּ לָאֵ-ל. וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת. לְמֶּלֶךְ אֵ-ל חַי וְקַיָּם".

וב"אמת ואמונה": "הַמַּכֶּה בְעֶבְרָתוֹ כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם. וַיּוֹצֵא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵרוּת עוֹלָם: הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף. אֶת רוֹדְפֵיהֶם וְאֶת שׂוֹנְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע. וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ. שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ:וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם. מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה...".

יוצא שההלכה מחייבת לשמוח.

בפסוקי דזמרא אנו אומרים את דברי דוד המלך בתהילים: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים: לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל: לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּיָהּ".

דמים רבים שפכת לפני:

ילקוט שמעוני (שמואל ב,ז סימן קמה):

"האתה תבנה לי בית, וכתיב: לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת כיון ששמע דוד כך נתיירא, אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש.

אמר ר' יהודה בר' אלעאי:

אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא! חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל, לכך נאמר: שפכת ארצה ואין ארצה אלא צבי ואיל שנאמר: על הארץ תשפכנו כמים.

דבר אחר:

חייך, הם לפני כקורבנות דכתיב: כי דמים רבים שפכת לפני ואין לפני אלא קורבן, שנאמר: ושחט את בן הבקר לפני ה'.

אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו?

אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב.

אמרו לו: והרי יפה?

א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין, שכן כתיב: באהל בת ציון שפך כאש חמתו".

יש רבנים שנח להם לעצור את המדרש במשפט ׳דמים רבים שפכת לפני׳ ולסלף את כולו.

הדמים הרבים הם יתרון של דוד המלך. לא חיסרון. הרי הם כקרבנות לפני ה׳.

דווקא בגלל המסירות נפש שלו להרוג את אויבי ישראל וה׳ הוא לא יכל לבנות את בית המקדש. כדי שה׳ יכלה חמתו על עצים ואבנים ולא על עמו ח״ו.

חשוב מאוד לסגל את ההשקפה היהודית של התורה הקדושה כנגד כל העיוות בתקשורת ובעולם המערבי!!!

חשוב מאוד לנצל את ט"ו בשבט גם על התפילות שנזכה לראות את "נקמת דם עבדיך השפוך".

תפילות מהרמח"ל על הנקמה (מהספר תקט"ו תפילות):

תפילה מ"ט (אותיות ד"נ דאדנ"י הם הדורשים דין מלפניו ית' על או"ה מפני דמם של ישראל ששפכו. וכל עוד דין זה לא נעשה, אותיות א"י דאדנ"י מסתלקים והיכ"ל אינו עומד בקיומו):

"אל אחד יחיד ומיוחד הרי בך נא' ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון, שעד שלא נטלת נקמה מאומות העולם בעבור דמים ששפכו מישראל אין שם הקדוש יהו"ה ב"ה שוכן בהיכלו שהוא אדנ"י, שהרי קול דמי בניך צועקים אליך מן האדמה, כגון הבל שנאמר בו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, וזה דן דאדני שהוא שואל דין מלפניך בעבורם, ואי מסתלק ממנו, וזה אי הבל אחיך, ולכן היכל אינו עומד בקיומו, ובשעה שתנקם מהם מיד שם זה יעמוד בתיקונו כראוי, ובו וה' בהיכל קדשו, וה' שוכן בציון ודאי, הרי בניך מקוים לך, בעבור דמם שנשפך לא תהיה מתרחק מהם אפילו שיש בם חטאים, אלא ענני באמת ישעך, שאתה אל מלך נאמן ומקיים אמונתו לישני עפר, שהם כמה הרוגים שנהרגו על קדושת שמך, ובהם ידין בגוים מלא גויות וכו', לישועתך קויתי ה'".

תפילה קמ"ד ("כי עליך הורגנו כל היום" היינו באלף החמישי שנגזר בו גלות על ישראל, "נחשבנו כצאן טבחה" זהו באלף הששי, שאעפ"י שכבר תמה גזירת הגלות, עדיין נחשבנו כצאן טבחה):

"אל אחד יחיד ומיוחד הרי כתבת בתורתך אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והרי הרשעים שחטו אבות ובנים צדיקים וחסידים ביום אחד בכמה אכזריות, ולא עוד אלא ששחטו בנים בחיק אמותם, העל אלה תתאפק ה' והרי זמן שתמלא סאתם לבטל להעביר השקר, שהרי השקר הוא הוא הגורם כל ערבוב שהדברים אינם עומדים כראוי, ובערבוב כמה דמים נתערבו זה בזה שלא היה ראוי להתערב, כגון דמי אבות ובנים, דמי חסידים וחסידות, דמי בחורים ובחורות, דמי חתנים וכלות, דמי זקנים וזקנות, דמי חזנים ותלמידיהם, ארץ אל תכסי דמם, אלא תגלה לעינים העליונים לראות אותם, שיעלו כלם לגבוה שהרי הם עולות שכלה כליל שכן מסרו עצמם על יחוד שמך הקדוש להתיחד ביחוד, רבון כל העולמים כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, וזה הוא יום אלף החמשי, בו כל היום דוה מצד הוד, והרי היה ראוי לנו מנוחה באלף הששי מצד צדיק חי עולמים להנתן לנו חיים, והרי נחשבנו כצאן טבחה גם באלף הששי הזה, כצאן ודאי, כצאן, צדיק, נוהג כצאן יוסף, הן גוענו כלנו אבדנו האם תמנו לגוע, עורה למה תישן ה' הקיצה אל תזנח לנצח, תעורר נצחך, ובו נצח ישראל לא ישקר, שלזה מקוים ישראל עמך לאמתך, ומיד שזה יתגלה לא יהיו עוד קלקולים, אלא ואמת ה' לעולם, לעולם ודאי, גלה אמתך למקוים לך, גם כל קויך לא יבושו יבושו הבוגדים ריקם, ה' אל תאחר, לישועתך קויתי ה'".

תפילה צ"ה (תפלה מיוסדת על זכות האבות אברהם יצחק ויעקב):

"אל אחד יחיד ומיוחד הנה אבותינו אברהם יצחק ויעקב החזיקו בשלשלת דרכי אמונתך חסד דין ורחמים, והרי כל בניך יוצאי יריכם, (אם בלא ברכים התחזקו נא זכותו לפניך יהיה) [אם חסד אברהם יעלה לפניך] רחם על פליטת צאן ידיך, ואל תראה לעונם כי מרוב הדוחק והצרות אשר סבלו לא המירו את כבודך קיוו לגילוי אמתך, ואם זכות יצחק יעלה לפניך הלא מה יצדק אנוש עם אל ולפני גבורתך נתיצב אעפ"כ ראה ה' והביטה כמה הרעו לנו כל גויי הארץ, הלא אם תראה את בניך לנגדם צדיקים יהיו ותנקום את נקמתם מאת צורריהם וכל גבורתך תהיה על שונאיך וצדקתך לישרי לב, ואם צדקת ישראל אשר הקים את עדתך תראה, בזכותו תגלה אמתך בעולמך, שנא' בו כלה זרע אמת, ותקות בניך לא תהיה לרוח כי אתה אל אמת, לישועתך קויתי ה'".

תפילה קל"ח (תפלה לעורר קנאתו ית' נגד הגוים שמצליחים בשקר שלהם לשלוט בעולם. ולהודיע שכל שליטתם והצלחתם אינו אלא לחיי שעה):

"אל אחד יחיד ומיוחד אל קנא אתה, שנא' בך קנאתי לציון קנאה גדולה, והרי רשעים עתקו גם גברו חיל ואינם חושבים לקנאתך שנא' ערו ערו עד היסוד בה, ומדוע דרך רשעים צלחה ולא תשפוך חמתך עליהם, שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, שיש להם כמה אלי שקר שהם רופאי אליל שנא' בהם רופאי אליל כלכם, שנא' בהם פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו, תאלמנה שפתי שקר, וישראל עמך שהם מאמינים בך שאתה אל אמת ונא' באמתך הצמיתם, יצמיתם ה' אלהינו, תגלה אמתך ויודע שאתה שומר אמת לעולם, שהם ישראל זרע אמת, והרשעים שהצליחו היו לחיי שעה, שהרי אין להם קיוי, שהרי הקיוי עולה עד א"ס ונקשרים למעלה, וא"ה אינם כן אלא התפרדו כל פועלי און, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך, קנא לשם קדשך, קנא לאדמת קדשך, והשב גמולם בראשם, לישועתך קויתי ה'".

אכי"ר!

---

[1] עד כאן מהרב גינזבורג.

[2] ניסן יואלי: הדברים שיובאו להלן לקוחים מתוך מאמריהם של רבותי הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט זצ"ל (שהיה רבה של שכונת אחוזה בחיפה) – אסופת מאמרים (עמ' כ והילך) והרב ד"ר אליהו רחמים זייני שליט"א (ראש ישיבת "אור וישועה" בחיפה) – ענייני פסח בהלכה ובהגות (עמ' 25 והילך).