‏הצגת רשומות עם תוויות צמצום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות צמצום. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 17 בספטמבר 2023

ראש השנה (לפני התקיעות) - התקיעה והתרועה בגלגל העולם

התקיעה והתרועה בגלגל העולם



במדבר (כט,א): ״ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם... יום תרועה יהיה לכם״.

גמרא (ראש השנה לג:): ״ומנין שפשוטה (תקיעה) לפניה (לפני התרועה)? תלמוד לומר ׳והעברת שופר תרועה׳ ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר ׳תעבירו שופר״׳.

מה זו תקיעה? מה זו תרועה? למה החג נקרא יום תרועה? ולמה צריך שתהיה תקיעה לפני התרועה ותקיעה בסופה?

בכתבי מרן הגרי״מ חרל"פ ז״ל מבואר - תוקעים אנו תקיעה פשוטה, להורות על השורש של ההוי׳ה, שנוצרה בחסד פשוט. אולם אחרי נפילת העולמות נכנסה הבריאה למצב של שברים-תרועה, גנוחי גניח או ילולי יליל או שניהם יחד. וכדי לבטא את תקותנו לעתיד הגדול, שבו יגיע העולם לכל תיקונו, אנו תוקעים תקיעה לאחריה.


הרב ראובן ששון:

יום תרועה - המילה 'תרועה' היא השורש ממנו הכל מתחיל. ואמנם, חכמים לומדים במידות שהתורה נדרשת בהן שיש לסבב את התרועה בתקיעה לפניה ולאחריה.

בסודם של דברים מבואר, שהתרועה רומזת על העולמות שנבראו.

כי למעשה נודע, שעיקר מהות בריאת העולם היא יצירת הריבוי. שכן קודם שנברא העולם היה הכל אור פשוט, ויצירת העולם היא בהופעת הנבראים הרבים. זו תכונת הצמצום, להגביל כל דבר ולהעמידו על תכונתו המיוחדת, ולא שיכיל את הכל בקרבו. בכך נוצרו נבראים מרובים ושונים זה מזה. 

נמצא שקודם בריאת העולם היה אור פשוט, הרומז לאחדות ה', ותהליך הבריאה הוא בחינת צמצום של האור הזה, והיינו יצירת גבולות, כדי שייווצרו נבראים שונים ומרובים.

משל לצליל אחד ופשוט, שמוסיפים לו עצירות שונות, כמו נגינה  בחליל, שהקול הפשוט נעצר בצורות שונות על ידי הנקבים השונים של החליל, ובכך נשמעת מנגינה מגוונת.

המצב קודם בריאת העולם נמשל לרוח העוברת בחליל, ללא שום סתימת נקב. כך יוצא אויר פשוט. הצמצום הוא בחינת הוספת לחיצה בנקבי החליל, והמנגינה שנוצרה היא העולם שהתהווה.

זה סוד התקיעה והתרועה, התקיעה היא קול פשוט, בלי מעצורים, סוד האור הפשוט שקודם הבריאה. והתרועה, היא למעשה סוד הצמצום, העוצר את הקול הפשוט, וממילא יוצר קולות מרובים, הרומזים על סוד הבריאה.

החידוש שבתרועה אינו הקול, אלא ההפסקות. הקול הוא אותו קול שהיה כבר בתקיעה, אלא שכעת נוסף לו עיצור, צמצום, ועל ידי כך נוצרו הקולות המרובים.

נמצא שהתרועה היא היא התקיעה, אלא שנוספה לה התגוונות, בסוד תוספת הצמצום.

התקיעה רומזת על האור שקודם הבריאה, והתרועה רומזת על האור שלאחר הבריאה, בסוד הצמצום והריבוי. 

אם נתבונן במשל נוכל לראות, שכשיוצא מחליל קול פשוט, אין בו זיופים. כי הוא קול אחד בלי חילוק כוחות. הזיוף מתחיל מהלחיצות השונות על נקבי החליל. אם לוחץ לחיצה שלא במקומה הראוי לה, הרי הוא מוציא צליל שאינו תואם את המנגינה, וכן אם הוא לוחץ לחיצה קצרה מדיי או ארוכה, או לחיצה חלקית וכן על זו הדרך.

ובנמשל אנו למדים, שהחטא נוצר עם יצירת הגבול. שם נוצרה גם האפשרות לפגמים ולקלקולים. כי אין קלקול באור הפשוט, שהוא שלמות בלי חיסרון כלל.

הופעת הנבראים הנפרדים היא השורש לפגמים. כי כשהנברא מוגבל אם יחרוג מגבולו הראוי לו, יהיה הדבר לפגם וקלקול. ובאמת כל מהות הרע היא חריגה מהגבולות. כי כל דבר נברא בחוקו ובגבולותיו, ואם יצא מהם יהיה קלקול לו ולזולתו.

אמנם, היות והבריאה נוצרה מהאור הא-להי שהוא בשלמות, לכן אם תשוב להתחבר אליו, היא תוכל לתקן את כל חסרונותיה. כי הקול הפשוט הוא המקור המתוקן, שבו אין זיוף ואין פגם. על כן עיקר התיקון יבוא בחזרה אל המקור, למצב שלפני מציאות הפירוט והריבוי.

נבאר זאת באופן נוסף – בעומק הלב שלנו יש רצון זך וטהור, רצון אחד פשוט – לעשות רצון ה', להיות אדם טוב שעושה טוב. זה גם הרצון הפשוט שעומד ביסוד קשר איש ואישה בחתונתם, קשר הורים לילדיהם ועוד. אך כשיורדים אל החיים – הרצון הזה מתפרט להרבה מאוד רצונות קטנים, בכל פינות החיים. שם כבר אפשר להסתבך, שם לפעמים יש התנגשויות וערבובים.

התיקון יהיה בכך שנחזור תמיד אל הרצון המקורי שבעומק הלב, ונאיר באמצעותו את כל הרצונות הקטנים והמרובים שבמשך היום יום. 

זה סוד ציווי התורה לסבב כל תרועה בתקיעה לפניה ואחריה, כדי להחזיר את התרועה למקוריותה, קודם הפגם.

הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 230 - החזרה למקווה):
כשלמדתי בישיבת 'תורה ודעת', היה שם בחור, מבוגר ממני. הייתי כבן חמש עשרה, שש עשרה, והוא היה אולי בן עשרים. הוא היה כל כך עדין, כל כך רציני. הוא למד יומם ולילה. והיה לו עניין כזה – ללכת למקווה כמה פעמים ביום. 
שנים רבות אחר כך נזדמן לי לחזור ולפגוש אותו. העלינו זיכרונות מהשנים שלנו ב'תורה ודעת', אצל ר' שלמה היימן זצ"ל, והוא סיפר לי את הסיפור הבא:
'אתה יודע כמה התאמצתי?', אמר. 'התאמצתי כל כך, השקעתי כל כך הרבה, אבל לא הלך לי. עזבתי את הישיבה והתחלתי להידרדר. בסוף עזבתי את הכל. הפסקתי אפילו לשמור שבת. לא רק מבחינה יהודית נפלתי, גם מבחינה אנושית פשוטה. לא עבדתי לא עשיתי שום דבר. מצאתי לעצמי חברה כושית, ברובע ברונקס בניו יורק. היא עבדה ואני חייתי על חשבונה. בקושי יצאתי מהבית. ישבתי רוב הזמן מול הטלוויזיה. הרגשתי כלומניק. אשפה.' 
עכשיו תקשיבו, בטח שמעתם על הרבי מקליבלנד – הוא לקח על עצמו את המצוה הגדולה של מקוואות. הוא תיקן ושיפץ מקוואות בכל העולם. למקוואות האלה קוראים 'קליבלנדר מקווה'ס'. 
המשיך אותו חבר מהישיבה: 'במשך איזו תקופה אחרי שעזבתי את הישיבה המשכתי ללכת למקווה. בשכונה בה גרתי היה קליבלנדר מקווה. כמובן, לאחר שהידרדרתי לגמרי לא הלכתי עוד למקווה. 
יום אחד, כשחייתי בברונקס עם החברה הכושית, הייתי צריך לצאת לקנות משהו. כל השכונה שם היא שכונה של שחורים. עמדתי שם בפינת רחוב, זה היה יום כל כך יפה. התבוננתי בשמים התכולים, ופתאום – אינני יודע מה קרה – זה ממש היכה בי. חשבתי לעצמי: גוואלד! איזה סוג יהודי רציתי להיות! איזה עובד ה' רציתי להיות! ואיך אני נראה עכשיו? סוף הדרך... האם אני עדיין יהודי? 
פתאום עוצרת לידי משאית. הנהג היה כושי, והוא שואל אותי: 'תגיד לי אתה יהודי?' 
'כן' עניתי.
'בוא תעלה', פקד.
עליתי על המשאית. הנהג נסע ללא אומר לברוקלין, וכשהגיע ליד הקליבלנדר מקווה עצר ואמר לי לרדת.'
לא יאומן, נכון? סיפור משיח ממש. 
סיים היהודי ואמר: 'כשראיתי כמה ריבונו של עולם שומר עלי, כשראיתי איך שלח לי את אליהו הנביא בשביל לקחת אותי מברונקס ולהחזיר אותי למקווה, כבר לא יכולתי לחזור לחיי האשפתות, וכך התחלתי בהדרגה לשוב להיות בן אדם, לשוב לחיות כיהודי.'

בן איש חי (אדרת אליהו פרשת ניצבים) - "ודאי לעתיד לבוא שיעביר הקב"ה רוח הטומאה מן הארץ ויתבטל היצר הרע.. אזי לא שייכא עוד תרועה שהיא סימן יללא, ולא שייכא כי אם התקיעה שהיא סימן שמחה ושלוה. והנה בזמן ההוא לא יהיה כי אם אחדות דוקא ואין פירוד כלל''.

אכן, התרועה היא העיקר, לכן ראש השנה קרוי 'יום תרועה', אך עיקר היום הוא עילוי התרועה והשבתה לשלמותה, קודם הפגמים. זה סוד "עָלָה אֱ-להִים בִּתְרוּעָה" (תהלים מז,ו), היינו שבאים אנו להעלות את התרועה ולאחדה עם התקיעה.

בכל שנה מתחדשת ההוויה, מעין בריאת העולם בראשונה. לכן יש להשיב את ההוויה למקורה, ולחדשה בשפע חדש ומתוקן.

בתחילה יש לזכך אותה מהסיגים שנדבקו בה, והוא סוד הקול הפשוט הראשון, ולאחר מכן התרועה, העולה ומתאחדת עם התקיעה שלאחריה.

התקיעה הראשונה רומזת לאור הטהור שבעומק הלב, וכשהיא מתעוררת היא נותנת לנו את הכוח גם להרים את כל פרטי החיים, הנרמזים בתרועה. ובכך נחזור אל היושר הפנימי שבקרבנו, אל הטבע הא־להי שבתוכנו, והתיקון הזה נרמז בתקיעה האחרונה, שחזרנו ושבנו אל הטוב והטוהר שבקרבנו. 

ראוי לכל איש ישראל להשיב אל לבבו ולדעת עד כמה גדול הוא האור ביום המלכת ה', ועד כמה כוח של חירות ותיקון יש בשופר שנתקע בע"ה שנה.

נתפלל לה' שנזכה שימלוך עלינו מלכות שלמה ומלאה, ויגאלנו גאולה שלמה במהרה.

שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל, אמן!

יום שלישי, 12 בנובמבר 2019

דרך השם - שיעור 3 – הקדמה - חלק ב' - צמצום קו וטובו ית'




לשמיעת השיעור לחץ כאן.




הרב קוק (אורות הקודש א', מ"א): הרוחניות סוקרת הכול ביחד, להבדיל מהסתכלות שכלית פשוטה, שהיא עסוקה בפרטים, ובקושי מקבצת אותם לכלל מאוחד".

כותב הרמח"ל באדיר במרום שכדי להבין את האמונה איך העולם נוצר ומונהג מראש ועד סוף צריך ללמוד את השתלשלות הקבלה.

אדיר במרום (תנא רזא דרזין) : "... הנה כתיב 'אל אמונה ואין עול' (דברים לב, ד). והוא כי הקב"ה מנהג את עולמו בכמה גלגולים עמוקים - והכל באמונה, לתת לכל אחד לפי מעשיו ממש. ונמשך מראשית הכל, כי שָׂם הקב"ה בעולם צד הקדושה וצד הטומאה זה לעומת זה, וביניהם שָׂם כל עניני העולם - להיות שולטת או זו או זו לפי המעשים...

והנה זאת היא אמונתינו הקדושה אנחנו בני ישראל, אשר אין מאציל אלא אחד, הוא לבדו עשה את הכל".

ושָׂם התפשטות ספירות קדושה, וכנגדם עשה מדריגת הרע, והוא המנהיג לבדו אדון יחיד להחזיר כל הרע להשתעבד לעבודת קדשו, ואין גם אחד עושה דבר זולת רצונו.

ואעפ"י שנראין הדברים קשים וזרים להבין דרכם - כי 'דרך רשעים צלחה' והצדיקים 'בשפל ישבו', אך הכל ינהיג בהנהגה נאמנת להשיב דבר על בוריו, וכל טוב יהיה נשגב לבדו בלי תערובות רע. ואין שום דבר בעולם נעשה לרע לבריות, רק הכל לטובם מאת המאציל היחיד ב"ה אשר אין זולתו.

וידיעת האמונה הזאת, תלוי בידיעת החוק אשר הכין המאציל ית"ש לסדר בו את הנהגתו. והוא ידיעת סדר ההמצאה הראשונה אשר המציא את נמצאיו, ואיך המציא את ספירותיו הקדושות, ואיך המציא ונתן מקום לרע. ושם נראה ונדע איזהו דרך התחזק צד האחד או צד האחר, ולהיכן נוטים ולהיכן הולכין הדברים".

ילקוט לקח טוב (ויקרא עמ' נ"א): בילקוט מעם לועז ספר שופטים עמ' פא מובא מעשה היהבתלמידו של הרמב"ן ז"ל שחלה ובא הרמב"ן לבקרו וראה שקיצו קרוב והולך לבית עולמו אמר לו שמע נא בני את אשר אצוך דע שבעולם העליון יש היכל עליון ושמה כסאות למשפט והשכינה ניצבת בעדתם הא לך קמיע ודע שבקמיע זו יפתחו לך כל שערי ההיכלות שברקיע עד שתגיע להיכל העליון הזה ושם תשאל כמה שאלות עצומות שיש לי בנוגע לכלל ישראל את השאלות נתן לו בכתב וביקשו שלאחר שיגיע לשם יבוא אליו בחלום ויגיד לו התשובות שישמע שם.
התלמיד נפטר לבית עולמו ויהי היום והרמב"ן היה יושב על יד חלונו ולומד תורה והנה דמות תלמידו הופיעה לעד עיניו אמר לו התלמיד ידע רבינו שבכל מקום שבאתי והראיתי את הקמיע נפתחו בפני השערים ונתנו לי רשות לעלות מעלה מעלה עד ההיכל הזה שאמרת לי וכשרציתי לשאול את הקושיות שהכין לי מורי ורבי נראה לי מיד שכל הקושיות אינן קיימות בעולם האמת ששם עלמא ויקשוט והכל בצדק ובמשפט.

"כי אז לא יפלאו בעינינו כל המסיבות הסובבות בעולם מן אז היה ועד סופו, וכל הנצחיות... ומי שיודע בזה ידיעה אמיתית, נקל יהיה לו להבין עניני ההנהגה, ויראה אותם כולם נכוחים למבין ואין זר בהם".

הרב קוק (אורות עמ' כט): "מאור הנס העליון מתגלה איך סעיפי הטבע כולם, הבלתי מובנים מצד עצמם, הם הם ענפיו והתפשטות אורו, 

וכל הטבע כולו המתגלה בכל תפקידיו, בעולם ובאדם, בנפש היחיד ובנפש העמים, בדאגות החיים היומיים ובהתגדרות הלאומים והממלכות, בעליותיהם וירידותיהם בנכלי הפוליטיקה, בשגעונות המשתגעים, בערמת הערומים ובישרת לבב הישרים, בחכמת החכמים, בבינת הנבונים, בגבורת הגבורים וברוח החלש של החלשים,

בכל, רק יד האורה העליונה, אור חכמת כל עולמים, רוח ד' נשמת חיי העולם היא מופיעה. והיד נטויה, והזרוע מושלת, "למשפטיך עמדו היום, כי הכל עבדיך".

וצפית הישועה חודרת היא אז ממעל לשחקים ועד עמקי תחתיות ארץ, עולה היא ממעמקים, וערבות היא רוכבת, ומכרת בסקירה אחת את כל הנפלאות ואת כל המפעלות, את כל האמת ואת כל השקר, את כל הצדק ואת כל הרשע, 

והנה הכל התיצב ומתיצב הכן לפקודת אור דבר אלהים חיים".

הצמצום:


אוצרות חיים: "דע כי תחילת הכל היה כל המציאות אור פשוט, ונקרא אי"ן סו"ף, ולא היה שם שום חלל ושום אויר פנוי, אלא הכל היה אור האין סוף.

וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל הנאצלים... אז צמצם עצמו באמצע האור שלו... ונשאר חלל..."

אמצע, הכוונה בנמשל שהכל בשבילנו, כל תכלית בריאת העולמות היתה כדי שעם נברא יהלל י'ה"!

"והנה כאשר צמצם עצמו, אז דרך צד אחד מן החלל העגול הזה, המשיך אור דרך קו אחד ישר דק כעין צנור אחד, אור הנמשך מהאין סוף אל תוך החלל הזה וממלא אותו".

הצמצום אצלנו!


בעל התניא (ליקוטי תורה הוספות לפ' בחקותי נב,ב): "צמצום זה אינו כפשוטו שנסתלק האור ח"ו, כי באמת לית אתר פנוי מיניה (תיקוני הזהר קכב.) וכמ"ש במדרש רבה פ' שמות פ"ב למה מתוך סנה ללמד שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה אלא הפירוש שהסתלקות זו היינו מבחינת הגילוי להיות בבחינת העלם ... שנתעלם האור מהיות בבחינת גילוי והלבשה והשגה, ומסתתר להיות מכוסה ומופלא ונעלם".

הצמצום הוא השורש של הכלים, כי זו הפעולה של הכלי – לצמצם את האור, "שמש ומגן הוי-ה אלוקים" – אלוקים הוא המגן מאור השמש שזה הוי-ה.
בזכות הצמצום אנחנו יכולים להיות, לראות, לדבר על זה, בלי הצמצום היינו מתאדים...

לאחר הצמצום - עיגולים ויושר:


האריז"ל (עץ חיים - שער א ענף ב): "יש מי שכתב כי הי' ספירות הם כסדר י' מדרגות זו אח"ז וזו למטה מזו... ורבים יחכמו ויאמרו כי הם בצורת גלגלים עגולים זה תוך זה וזה מקיף וסובב לזה... והנה האמת הוא שאלו ואלו דברי אלוהים חיים וכולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת...

והנה בהיות אור הא"ס נמשך בבחי' קו ישר תוך החלל הנ"ל לא נמשך ונתפשט תכף עד למטה. אמנם היה מתפשט לאט לאט ר"ל כי בתחלה התחיל קו האור להתפשט שם ותכף בתחלת התפשטותו בסוד קו נתפשט ונמשך ונעשה כעין גלגל א' עגול מסביב... ואחר כך נתפשט עוד הקו הזה ונמשך מעט וחזר להתעגל ונעשה עגול ב' תוך עיגול הא'... ועד"ז היה הולך ומתפשט ומתעגל עד עגול י'...

והנה כל עולם ועולם יש בו י"ס פרטית וכל ספי' וספי' פרטית שבכל עולם ועולם כלול מי' ספי' פרטי פרטית וכולם הם בצורת עיגולים זה תוך זה וזה לפנים מזה עד אין קץ ומספר וכולם כגלדי בצלים זה תוך זה ע"ד תמונת הגלגלים כנזכר בספרי תוכניים.

והנה הבחי' המחברת כל העיגולים יחד הוא ענין קו הדק הזה המתפשט מן הא"ס ועובר ויורד ונמשך מעיגול אל עיגול עד סיום תכלית כולם כנ"ל ודרך הקו הזה נמשך האור והשפע הצריך לכל א' וא' מהם...

ועתה נבאר בחי' הב' שיש בי"ס הלא הוא בחי' אור היושר כדמיון ג' קוים כצורת אדם העליון. והנה דרך הקו הנ"ל המתפשט מלמעלה למטה אשר ממנו מתפשטים העיגולים הנ"ל גם הקו ההוא מתפשט ביושר מלמעלה למטה מראש גג העליון של עיגול העליון מכולם עד למטה מתחתית סיום כל העיגולים ממש מלמעלה למטה כלול מי"ס בסוד צלם אדם ישר בעל קומה זקופה כלול מרמ"ח אברים מצטיירים בציור ג' קוים ימין ושמאל ואמצע כלול מי"ס בכללות וכל ספי' וספי' מהם נפרטת לי"ס עד אין קץ ע"ד הנ"ל בענין הי"ס שהם בדרך העיגולים.

והנה בחי' זאת הב' נקרא צלם אלהים ועליה רמז הכתוב באומרו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים וכמעט כל ס' הזוהר והתיקונים רוב דבריהם כולם מתעסקים בבחי' ב' הזאת בלבד והרי בזה יתקיימו ב' הסברות הנ"ל כי יש ב' בחי' דרך עיגולים ודרך קוים ושתיהם כא' טובים דברי אלוהים חיים".

הרב יהודה בן חמו – האריז"למלמד כאן כמה עניינים:


א. הספירות הם צורת הקשר של השלמות האלוהית אל המרחב החסר והמוגבל.

ב. מציאות אחת קבועה אבל חסרה מוגבלת לא מוסרית לא ערכית לא מוארת (העיגולים) ומציאות אחרת המשלימה אותה בונה אותה מעדנת ומרוממת אותה (יושר) וכך ליצור השתלמות מתמדת.

הקו בתוך העיגולים הוא כמו הנשמה בתוך הגוף, היא גם מחיה אותו אבל גם משפיעה עליו ומקדשת אותו לאט לאט.

ג. תורת הקבלה כמו כל התורה באה לרומם ולתקן את העולם ולהשלימו, זהו רצון ה' שהעולם ישתלם תמיד, לכן התורה לא מסכימה ולא משלימה במרחבים ירודים כמו העולם שלנו עם תופעות טבעיות כגון עצלות שנאה וכו' אלא מצווה על תיקונם ועילויים.

לימוד הדרך של התיקון זהו לימוד התורה, יישום הדרך הזאת נקרא קיום המצוות!


הרב יהודה בן חמו - איך נפגשים עם אלוהים בתוכנו?

כשאנחנו מנסים להיפגש עם מציאותו של אלוהים אנחנו בבעיה, כי לא ניתן להיפגש איתו שכלית כיוון שאינו נוסחה, ואי אפשר לחושו בחושים כי אינו חומר.

אולם יש בכל אדם ערוץ נוסף שהוא כולו ודאות גמורה ועליונה והוא אינו לא שכל ולא חושים - ערוץ הטוב.

בכל אדם טבוע עמוק עמוק גרעין של טוב שתמציתו היסודי אומר 'זה לא מוסרי לעשות רע לכל נברא ללא סיבה מוצדקת'.

כל אדם, מכל תרבות, מכל אומה ומכל דת, בכל יום שילך ברחוב ויראה אדם מבוגר מענה תינוק קטן על ידי שמניחו יחף על ריצפה רותחת באמצע הקיץ והתינוק צורח מכאבים וכשישאל אותו למה הוא עושה זאת ויקבל תשובה: 'סתם ללא סיבה', לא משנה אם הוא זקן, נער, אישה, עצוב, שמח, מדוכא, או מאושר, ממהר או לא, הוא יתקומם וילחם נגד המבוגר בכל כוחו כדי להפסיק את התעללות הזאת.

זה אנחנו, זה מהותנו, אנחנו בנויים באופן כזה שהטוב הוא מרכז חיינו והוא גובר על כל השיקולים וחוצה את כל היבשות, התרבויות והדתות.

אם יבוא מלומד גדול תוך כדי הסיטואציה ויאמר לנו מאיפה הוודאות שמה שאנחנו נלחמים בשבילו הוא האמת, אולי המבוגר צודק וזכותו להצחיק את עצמו על ידי הילד הקטן וכל אחד והאמת שלו וזה מקובל אצלם?

שאלות אלו בכלל לא יעלו לדיון כי יש לנו ודאות גמורה שהטוב הוא האמת ולא עושים נזק וצער לאדם אחר ללא סיבה מוצדקת נקודה.

אם ימשיך המלומד וישאל: 'ומניין לך הוודאות במשפט הזה'? קרוב לודאי שנחשוב אותו למשוגע ממש כמו ואפילו יותר מאדם שישאל מניין לך ששתים ועוד שתיים זה ארבע, זה ברור שזה כך ואם זה לא ברור לך אין לי מה לדבר איתך.

הטוב כל כך ודאי לנו שאנחנו מסוגלים להפסיד דברים רבים, קידום וכבוד רק בשביל שהטוב ינצח. איננו מסוגלים להסביר מדוע זה כך, אבל דבר זה איננו מוריד מהודאות הגמורה שהטוב הוא הדבר החשוב ביותר בחיינו.

לפי חכמי ישראל בערוץ זה ממש אנחנו פוגשים את אלוהים.

כשהבריטים השתלטו על היבשת ההודית הם אסרו לשרוף את האלמנה בחיים ביחד עם בעלה שנפטר.
בכפר אחד החליטו זקני הכפר לקיים את המנהג שלהם מימים ימימה והאשה הראשונה שבעלה נפטר הועלתה על המוקד ביחד איתו...
תפסו הבריטים את זקני הכפר והורו להרוג אותם.
אמר זקן התשובים, יש לנו מנהג קדמון לשרוף את האשה ביחד עם בעלה...
אמר לו השופט הבריטי, זה בסדר, גם לנו יש מנהג קדמון, לתלות את מי ששורף אנשים בחיים...

ההיסטוריה - זירת התגלות מידותיו של ה':

אלוהים מתגלה לא רק בעומק אישיות האדם בצורה ברורה וודאית אלא גם בכל המציאות כולה.

הרב קוק (אורות הקודש ב, מאמר שלישי, סדר א, ג - הופעת כללות ההויה): "השכלה פשוטה וישרה היא שכל המאורעות שבעולם, כל היצורים, כל מעשיהם, וכל פרטי עניניהם, טבעיהם, תכונותיהם, מדותיהם, ארחות חייהם, החמריים, וקל וחומר הרוחניים, הכל הוא תמצית מההופעה של כללות ההויה".

הדבר הכי בוטה ב'כל המציאות' היא צורת התפתחותה התמידית, הכל מתעלה בצורה עקבית לאורך כל שנות ההיסטוריה ונהיה יותר טוב ואיכותי, לכן אנחנו אומרים: "טוב ה' לכל".

ההטבה היא אופי המציאות של הכל, אדם הרוצה להיות מציאותי צריך להיות טוב, אדם שאינו טוב הוא אינו מציאותי הוא אינו תואם לאופי המציאות.

לסטיבן פינקר (Steven Pinker) יש הרצאה בTED עם 3 מליון צפיות בנתיים, המראה את ירידת האלימות מימי המקרא ועד היום, וטוען כי למרות שזה עשוי להיראות לא הגיוני, בהתחשב בעירק ודרפור, אנו חיים בתקופה השלווה ביותר בקיום המין שלנו.

יחוד קב"ה ושכינתיה חיבור הנבראים למידותיו:


עולם האידיאלים - עולם המידות הנקרא בחז"ל עולם האלוהות, אינו עולם של ערכים מתים המחכים שמישהו יואיל בטובו לגלות אותם בארץ ח"ו, אלא עולם חי מציאותי קיים רצוני נצחי אחדותי אורגני הדוחף ומושך את כל ההויה כל הזמן אליו.

תפקידנו בתורה ללמוד על העולם האצילי הזה וע"י המצוות לצוות את עולמנו אליו על מנת לינוק ממנו, היעד הוא לחבר את החיים שלנו אל מקורם האלוהי ובזה להמשיך חכמה שלום אחדות חיים נצח והרמוניה לעולמנו המשווע לחיים עליונים אלו ובזה להשלימם לחיותם להאדירם לאחדם ולתקנם.


והנה ע״פ הדברים האלה, חיברתי לך קורא נעים חיבור קטן זה, וכונתי בו להציע לפניך כללי האמונה והעבודה על בורים, באופן שתוכל לעמוד עליהם אל נכון, ויצטיירו בשכלך ציור מספיק מוצל מן הערבוב והמבוכה, ותראה שורשיהם וענפיהם במדריגותם בבירור האפשרי שיתישבו על לבך, ותקנה אותם בשכלך במובחר שבפנים.

ומשם והלאה יקל לך למצא דעת אלקים בכל חלקי התורה ופירושיה, ולעמוד על כל סתריה, כברכת ה' אלקיך אשר יתן לך.


להחליף משקפים! זו מטרת הספר הזה! מאותו רגע, כל מה שתראה בעולם יהיה צבוע בצבע של אמונה, ומראה אחרת לגמרי!!!


והנה נשתדלתי לסדר הדברים בסידור שנראה לי יותר נאות, ובמלות שחשבתים היותר הגונות, לתת לך ציור שלם מהדברים האלה אשר גמרתי להשכילך. ע״כ גם אתה עתה צריך אתה לדקדק על כל זה, ולשמור את כל זה שמירה מעולה, עד תמצא מקום שיועיל לך, ולא תוותר על שום דקדוק, פן יתעלם ממך ענין הכרחי. אבל זה אשר תעשה, תדקדק על כל המלות ותשתדל לעמוד על תוכן הענינים ולעצור כל אמתתם בשכלך, ומצאת לך מנוח אשר ייטב לך.

והנה קראתי שם הספר דרך ה׳,
כי הנה הוא כלל מדרכיו ית׳ שגלה לנו ע״י נביאיו והודיענו בתורתו, ובהם מנהלנו ומנהל כל בריותיו.

וחלקתי אותו לד׳ חלקים:

הא׳ - אדבר בו על כלל יסודות המציאות ופרטותיו.

הב׳ - בהשגחתו ית׳,

הג׳ - בנבואה,

והד׳ - בעבודה.

ואתה אחי כל מבקש ה׳ בדרך הזה לך, וה׳ יהיה עמך ונתן לך עינים לראות ואזנים לשמוע נפלאות מתורתו. אכי״ר.





יום רביעי, 2 באוקטובר 2019

פרשת וילך - הסתר או הארה?


הסתר או הארה?




הסתר[1] הפנים האלוקי בעקבות חטאיהם של ישראל, הסתר פנים אשר גרם לצרותיו הרבות של עם ישראל במהלך ההיסטוריה, כמאמר ה׳ למשה על העתיד להיות לאחר מותו (דברים לא, טז-יז):

״וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם... וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת...״ - ברור ומובן.

הרי זהו הסדר הקבוע אשר על פיו מנהיג הקב״ה את עולמנו, סדר הנקרא בפינו ׳שכר ועונש׳, המכונה על פי הרמח״ל (תחילת דעת תבונות) ׳הנהגת המשפט׳.

גם תגובתו של עם ישראל לצרות אלו - הודאתו בקלקוליו הרוחניים ובחטאיו, כנאמר (שם): ״וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה״, היא התגובה המצופה ממנו, התגובה הראויה והרצויה, המבטאת את השלב הראשון במהלך התשובה - הכרה החטא.

לכן, תגובתו השלילית של הקב״ה לאחר הודאתם של ישראל בקלקולם, תגובה הממשיכה ואף מעצימה ומכפילה את הסתר הפנים האלוקי, באומרו להם (בהמשך שם, דברים לא,יח) ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, מפתיעה מאוד ואינה מובנת.

האם זו התגובה האלוקית הראויה לתשובתם של ישראל? וכי לא היה צריך הקב״ה להסיר את מסכתו ולהפסיק את הסתר פניו ולהתחיל להאיר פנים לישראל?

כשאלתו של הרמב״ן (במקום) - ״כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלוקים ועל כי אין אלוקיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בעבודת כוכבים״, ומדוע אפוא לא התחלפה הנהגת הסתר הפנים האלוקית להנהגת הארת פנים, כפי הראוי וכפי המצופה, ולא עוד אלא שהתגברה ההסתרה האלוקית הסתר על הסתר, כנאמר ׳ואנוכי הסתר אסתיר׳?

מבאר הרמב״ן שישנם שני סוגי הסתר אלוקי:

האחד - הסתר שלילי הנובע מחטאיהם של ישראל, והמשמש כעונש על בחירותיהם החופשיות הלא מתוקנות, הסתר פנים הנקרא גם יסורי כפרה (על פי לשון הרמח״ל בספרו דרך ה׳), הבאים לכפר על מעשיהם המקולקלים בעבר.

והשני - הסתר חיובי, שאינו קשור כלל למעשים המקולקלים בעבר, אלא נובע מרצון ה׳ להמשיך ולהשפיע שפע חיובי על ישראל, התלוי בכלי הקיבול שלהם וביכולתם להכילו, שפעמים בשביל להכשירם לכך משתמש הקב״ה במנגנון היסורים המכונים יסורי הערה (הרמח״ל שם), אשר תפקידם לעורר את ישראל ולרוממם למדרגה עליונה זו הראויה להם באמת בעתיד.

זהו ההבדל המהותי בין הסתר הפנים הראשון, כנאמר ׳והסתרתי פני מהם׳, הסתר אלוקי שלילי, המופיע לפני הודאתם של ישראל עקב חטאיהם, להסתר הפנים השני, כנאמר ׳ואנוכי הסתר אסתיר פני׳, הסתר אלוקי חיובי, המופיע לאחר הרהור תשובתם על מנת לעוררם להשלים את תשובתם ובכך לקבל את הטוב האלוקי הראוי להם באמת, המכונה בלשונו של הרמב״ן ׳הסתר פני גאולה׳.

וזה לשונו: ״ולכך אמר כי על הרעה הגדולה שעשו... יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתיר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות (אלא) רק שיהיו בהסתר פני הגאולה... עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלמה... ״.

הרב קוק (אורות התשובה טז,יב), העמיק זאת יותר וביאר, שמטרת הסתר הפנים האלוקי המופיע בתקופת גאולתנו, המכונה בלשון הרמב׳׳ן ״הסתר פני גאולה״, הסתר פנים המתגלה בצורות שונות, בייסורים חומריים - כקשיים בטחוניים כלכליים וכדומה, ובייסורים תרבותיים-רוחניים - בקלקולים מוסריים ערכיים ודתיים, אינם באים רק בשביל לעוררנו למדרגה עליונה יותר, אלא גם משמשים כ׳משקפי שמש׳ המסננים את כמות האור והטוב האלוקי, וזאת בכדי לאפשר לנו להכיל את השפע והטוב האלוקי אותו רוצה להשפיע הקב״ה על ישראל בגאולתו האחרונה והשלמה.

כדוגמת אור חלש שעל מנת להסתכל בו, לקבלו ולהכילו בתוכנו אין צורך לחבוש משקפי שמש, כי כלי הקיבול המוגבל שלנו מספיק בשביל לקבלו, לעומת אור חזק כאור השמש שהדרך היחידה לקבלו אלינו היא על ידי משקפי שמש המהווים מסנן החוצץ בינינו לבינה, חציצה היוצרת הפסק והפרדה, שדווקא היא ורק היא מאפשרת את קליטת אורה והתקבלותה בתוכנו.

זה סוד הפסוק "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהילים פד,יב): שם הוי"ה הוא אור שאי אפשר להכיל אותו בעולם, לכן באה מידת הדין, בשם אלוקים, המצמצמת, ומגנה עלינו מפני תוקף האור של שם הוי"ה.

וזה לשונו (אורות התשובה טז, יב): ״התכונה של הסכלות ושל הרשע של העולם (משמשת) בתור מסכים, שהם רק מתקנים (מאפשרים) את הזרחת האור, מכינים לו מקום שיוכל להאיר בעולם, אבל לא מקלקלים ולא מהרסים אותו.

והדבר תלוי במידת האור עצמה. כי אורה קדושה מצומצמת הלא אינה צריכה סתומים (מסננים - ׳משקפי שמש׳ אלוקיים המופיעים כהסתר פנים) כדי לאפשר את ההנאה מזיוה...

(אך, לעומת זאת, כאשר) האור הטהור הוא הרבה יותר גדול מכוח העולם לשאת אותו, ועם כל זה מוכרח הוא להיות מאיר בעולם (כי כבר הגיע זמן הגאולה ותיקון העולם),

והכרח הוא מצד טבע העולם, שיהיו מסכים רבים להסתיר את האור, והמסכים הם הם הרשעה ונושאיה,

ונמצא שכל אלה גם כן מכלל תיקון סדרו של עולם הם. (איננה כי אם מסך המתקן (המאפשר) את הזרחת האור...״.

באר מים חיים (פרשת וילך): "ואמנם אחר כל זה אם היו כולם בגוון אחד כולו לבן טהור המורה על אור החסד לבד והיה השפעת החסד על בני אדם ההולכים לפני ה' תמיד בלי הפסק כלל. 

הגם שהיה במדה ובמשקל בכח לקבל האור אך אין כח בגוף נכאה ונשבר לקבל יראת שמו יתברך ואהבתו כל היום וכל הלילה מאין הפוגת בלי הפסק רגע כמאמר חז"ל מי לא בעי מינם פורתא וכדומה מהדברים שהגוף צריך להן בהכרח. ובגלל זה אי אפשר לאדם להיות השפעת האהבה והחסד חופפת עליו תמיד בלי הפסק.

ועל כן הנה שמו יתברך הרוצה בקיום הגופניות והחומריות גם כן כמאמר הכתוב (ויקרא יח,ה) וחי בהם, ברא בחינת המקמץ ואור חוזר גם כן לעתים מזומנים בבחינת (קהלת ג,ה) עת לחבוק ועת לרחוק מחבק. 

והכל לטובת ותועלת בני אדם שיתקיימו לפניו תמיד בעבודתו. בעת גדלות המוחין, לאהבתו ויראתו הגדולה בכל עוז ותעצומות. ובעת קטנות המוחין, לקיום הגוף. והכל באהבה ויראה לערך הזה.

והנה בחינה הזו הוא כמו מסך המבדיל בין האדם ובין האור הזך המצוחצח מלהסתכל בו תמיד כדי שיהיה משפטים ישרים שיחיה בהם האדם ויתקיים. ומזה נתהוה בחינת הדין והגבורה בעולם שהוא בחינת הקימוץ והצמצום וחזרת האור למעלה".






[1] בנין אמונה.

יום שני, 25 בפברואר 2019

פרשת ויקהל - בצלאל - להביא את האור לתוך הצל!


בצלאל - להביא את האור לתוך הצל!



שמות (לה,ל-לא): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה".

בצלאל הוא האמן המופלא המופקד על מלאכת המשכן. נער צעיר, אשר לפי חז"ל היה בסך הכל בן שלוש עשרה שנים כאשר בנה את המשכן.

בצלאל היה מיוחד עד כדי כך שמשה רבנו מעורר את עם ישראל להתבונן בפלא הגדול הזה, בנער-אומן שהוא תופעה יוצאת מגדר הרגיל: "רְאוּ קָרָא ה'...".

חז"ל דרשו את שמו של בצלאל "בְּצֵל אֵל", נמצא בצל ה' ויודע לכוון לדעתו. אבל למה דווקא צל?

קודם נשים לב שבצלאל הוא בן אוּרִי, לשון אור. גם הסבא קשור, שהרי חוּר פירושו צבע לבן, חִוֵר, כמו שקראנו במגילת אסתר "חור כרפס ותכלת". צֵל בן אוֹר בן לבן.

צל הוא מקום חשוך, נדמה שלא מאיר בו אור הקב"ה – זהו "חלל הצמצום" שבתוכו נברא העולם. בתודעה הראשונית שלנו, אנחנו נמצאים במקום חשוך, מרוחק ומנותק מה'.

והנה פלא, בתוך חלל הצמצום בוקע קו של אור, אור אלוקי הממלא את המציאות הנבראת בתוך החלל. זהו השלב השני בתודעה, תחילה היה חשך ואז "ויהי אור" – בצלאל בן אורי.

ועוד יותר, חלל הצמצום החשוך (שנראה כמו חוֹר שחור) הוא בעצם לבן, חוּר. כי "הצמצום אינו כפשוטו", ואורו האין סופי של הקב"ה נמצא ממש אתנו כאן.

את זה עשה בצלאל! הביא את האור של הבורא למקומות הכי חשוכים בצל – אל! הביא את שם 'אל' שזו המשכה של חסדים לתוך הצל!!!

איך ממשיכים את האור לתוך הצל?

בניגוד לעובדה שלרוב נחלקים הכוחות והכישרונות בין אנשי הרוח ובין אנשי המעשה, כמו שאומר האברבנאל: "החכמים בחכמה עיונית, דל כוחם בחיי המעשה" - הייחודיות של בצלאל היתה בשילוב המיוחד והלא מצוי של איש רוח שהוא גם איש מעשה - מצד אחד נאמר עליו "וימלא אותו רוח א להים" ומצד שני היתה לו היכולת המעשית "לעשות בכל מלאכת מחשבת".

גם בימינו יש אנשי אמונה וחזון ויש אנשי מעשה, הציונות החילונית, אשר הצליחה בבניין הארץ, צמחה מתוך התרחקות מתורת ישראל, ומנגד עמד עולם של תורה בחו''ל שבחלקו הגדול לא היה נטוע בעולם המעשה ובהוויה הציונית בארץ ישראל.

גם היום יש ניגודים ומחלוקות בין אנשי המעשה ואנשי האמונה והחזון, הבאים לידי ביטוי בתחומים רבים בנוגע לדמותה היהודית של מדינת ישראל, ליישוב הארץ, וליחסנו לאומות העולם.

הגאולה היא השילוב של הרוח והמעשה!

כמו שנאמר בישעיהו: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה': וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע".

גם המשכן והמקדש הם שילוב של רוח וחומר:

"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן".

רש"י מביא את המדרש: "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר 'הוקם המשכן', הוקם מאליו".

כך אפשר להסביר כיצד יבנה בית המקדש השלישי. מצד אחד, בניין המקדש הוא מצוה המוטלת עלינו, וכן כותב הרמב"ם שמלך המשיח יבנה את בית המקדש. אך מצד שני, יש מקורות האומרים שהבית השלישי ירד משמיים. והנה לנו הסבר המחבר בין הדברים: כמו שמשה רבינו הקים את המשכן בידיו ממש, כך אנחנו נבנה בידינו את בית המקדש השלישי, אבל בתוך מעשה ידינו יתלבש הכוח האלוקי – טבע ונס יחד.

רמח"ל (משכני עליון - דרגת השראת השכינה בבית העתיד): "אבל לעתיד, לא די שיהיו דומים, אלא שהבית העליון יתפשט ויגיע למטה. והוא משרז"ל, שמקדש שלישי הוא מעשה ידיו של מקום, כי לא יעקר הבית העליון ממקומו, רק יתפשט ויגיע למטה; ואז יבנה סביבותיו בנין חמרי כאשר לעולם הזה, ויתחבר בנין בבנין להיות אחד, לא יתפרדו זה מזה...".

רבי עובדיה ספורנו (בתחילת פרשת פקודי) כותב שבתי המקדש הראשון והשני נחרבו בגלל שנכרים השתתפו בבניינם. רק בעבודה עברית יכולה להיות השראת שכינה ממש בתוך מעשה ידינו.

העבודה שלנו היא להביא את האור העצום של בית המקדש השלישי לתוך העולם שלנו!

כותב הרבי מחב"ד לבבא סאלי זי"ע שהתייעץ איתו בנוגע למקום מושבו (אוהבם של ישראל): "נמצא הוא בארץ טובה ורחבה ג"כ אלא שצריך לגלות בפועל אשר ארצנו זו היא ארץ הקדושה ארץ אשר עיני ה"א בה מראשית שנה עד אחרית שנה בזמן הגלות ג"כ, ואין הדבר תלוי אלא בנו להאיר את חשכת הגלות חשך כפול ומכופל... ולהאירו באור עצמות ומהות א"ס ב"ה וקיום היעוד דלילה כיום יאיר, מתאים ליציאת מצרים שאז הי' ויאר את הלילה שהלילה עצמו האיר וכימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות...".

יום שישי, 17 בפברואר 2017

פרשת יתרו - "מי פעל עם אל"

"מי פעל עם אל"




אומר הירושלמי (שבת דף לט:): "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל - א"ר ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו".

באילו ישיבות למדו משה רבינו, יהושע בן נון? דוד המלך? ר' עקיבא?

למרות שמאות ואלפי שנות גלות נטו להאפיל על זה – ישיבות ההסדר היא הדרך היהודית המסורתית והמקורית. מה היו מערכות משה רבינו, יהושע בן נון, דוד המלך, רבי עקיבא - כפי שחז"ל תפסו ותיארו אותן - אם לא ישיבות הסדר?

רמב"ן (בראשית כו,כט): "ויתכן שהיה אברהם גדול מאד ורב כח, שהיו בביתו שלש מאות איש שולף חרב ולו בעלי ברית רבים, והוא גם בן חיל אשר לבו כלב אריה ורדף ארבעה מלכים גבורים מאד ונצחם. וכאשר ראו הצלחתו כי הוא מאת האלקים פחד ממנו מלך פלשתים פן יכבוש ממנו מלכותו... וכמעשה אבות עשו בנים, כי היה יצחק גדול כאביו, ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו".

מלבי"ם (ירמיה לא,כא): "המליצה תצייר את המדינה כנקבה, ואת העם היושב עליה כזכר הבועל אותה, כמ''ש כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, וכמו שמנהג העולם שהאיש יחזור ויסובב לבקש את האשה ולא בהפך, כן ישתדלו העם לכבוש את הארץ שירצו לשבת עליה ע''י כיבוש ומלחמה".

מובא במדרש מקצת מהמלחמות של השבטים ושל יעקב שממש אבל ממש לא היו סמרטוטים...

ילקוט שמעוני (בראשית לג - המשך רמז קלג): "ביום החמישי הלכו לגעש משום ששמעו שנאספו שם עם רב מן האמוריים והיו אומרים שהיו באים עליהם ועיר חזקה היתה געש אחת מן ערי מלכי האמורי הלכו לשם וערכו מלחמה עם העיר עד חצות היום ולא יכלו ללכדה מפני ששלש חומות היו לה חומה לפנים מחומה והתחילו מצערין להן והיו מחרפין להן. באותה שעה עלתה חמתו של יהודה ורוח קנאת גבור נכנסה בו וקפץ בכל כוחו ועלה ראשון לחומה. ושם הגיע יהודה למות אילו לא היה יעקב אביו שם היה נהרג שהוא משך בקשתו והרג מן ימין ומן שמאל. מן ימין היו משליכין עליו אבנים ומן שמאל ומלפניו היו עומדין למלחמה וכולן היו מבקשין לטרדו מן החומה. וכאשר עלה דן אחיו הבריחום מעט מן החומה ונפתלי שלישי מאחריהם. ושמעון ולוי כבשו ועלו מערב וחמשתן השעו ולא נתנו להם יד לעמוד והרגו בהם רבים הרוגים עד זמן שהיה מושך נחל של דם מדמן. ולכדו העיר בעת נטה השמש למערב והרגו כל הגבורים ביום ההוא והוציאו את השבי והלכו ונפשו מחוץ לעיר משום שיגעים היו".

שם בהמשך גם מובא השילוב המדהים של תפילה ומלחמה: "כיון שראה יהודה שנתחזקו ונתקבצו כל החיל למלחמה ועשו בדרך אחד להלחם עמם ועמדו על מעמדם לערוך עמהם מלחמה תלה עיניו להקב"ה לעזור להם לפי שיגעים היו מכובד המלחמה ולא היו יכולים להלחם בם. באותה שעה קבל הקב"ה תפלתם וראה בצרתם ועזרם והוציא רוח סערה מאוצרותיו ונשבה נגד פניהם ומלאה כל עיניהם חושך ואפלה לא ראו להלחם ועיני יהודה ואחיו היו מצהירות כי הרוח באה להם מאחריהם והתחילו יהודה ואחיו להרוג בהם ויפלו ההרוגים ארצה כאשר יפיל הקוצר קצירו ועומרי אלומותיו. ועשה אותם גדישים שהרגו כל החיל שבא לפניהם לדרום הבירה"[1].

עלינו לדעת שהשגחת ה׳ עלינו היא היא המסייעת לנו באופן נסתר וסמוי לניצחון המלחמה, כבמלחמת יריחו, שבה היה גלוי לכול הנס הגדול אשר עשה ה׳ לנו.

ומאידך, עלינו לדעת שאע"פ שרבש״ע הוא המנהל האמיתי של העולם ורק לו הניצחון, המלוכה והממשלה, אין הדבר פוטר אותנו מלעשות ככל הניתן את אשר ביכולתנו ללא שום רפיון וחולשה ביחס לכל מה שנמצא תחת אחריותנו, השתדלותנו ומאמצינו.

כמאמר הפסוק המסכם זאת בתמציתיות: ״סוס מוכן ליום מלחמה (חובת ההשתדלות האנושית), ולה׳ התשועה (האמונה המוחלטת בסייעתא דשמיא המתגלה דרך ההשגחה האלוקית).


כדבריו העקרוניים של הרב קוק (מועדי הראי״ה עמ׳ פז) המבארים מדוע המקוה הוא סמל ודוגמה לטהרתם של ישראל: 
״המקוה מורכב מן המים הבאים בידי שמים, ומן הבור - החפירה הנעשית בידי אדם... ושניהם מצטרפים כאחד לטהר ולהתעלות״...


הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: שמעתי מדודי הרה"ג רבי יהודה צדקה זצוק"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף", שאלו הם שני דברים הפכיים:

מצד אחד קריעת הים היא בלתי טבעית לחלוטין, מלחמה במצרים נגד כל חוקי הטבע, מלחמה של יד ה' "ואתם תחרישון".

מצד שני, מלחמת עמלק זאת מלחמה טבעית. ואע"פ שתפילת משה באותה מלחמה הייתה נִסית – "וכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" – הייתה זו מלחמה טבעית עם חרב וצבא – "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב".

מצד אחד "כוחי ועוצם ידי", ומצד שני "וזכרת כי ה' הנותן לך כח לעשות חיל". גם נסים וגם מלחמה. גם חרב וגם תפילה. שני דברים הפכיים.

לכן בא יתרו לראות את הכוח המיוחד שיש כאן. אנשים שיודעים לשלוף חרב ויודעים גם להתפלל ולחיות בנסים!

זו השמועה שגרמה ליתרו לעזוב את ארצו ומקומו ולהתגייר, רק אז הוא הבין שה' מתגלה בעולם דרך החרב של עם ישראל ומי שרוצה באמת דבקות בה' חייב להיות קשור אליהם!!!


רבי יצחק אבוחצירא זצוק"ל מחיפה, נפטר לפני 26 שנים, נינו של רבי יעקב אביחצירא זצוק"ל.
הצדיק היה מלומד בניסים וגאון אדיר בתורה,  כשהגיע לארץ התגייס לשירות צבאי ולשירות מילואים.
כתב באגרותיו שזאת היתה גאוותו ושמחתו כל ימיו. חיילי צה"ל הם קדושים וצריך להיזהר בכבודם כלשונו.

תמונת רבי יצחק, כשהיה בצבא במלחמת סיני:


זה מה שכתב על מעלת מצוות השירות הצבאי:




שמות (יח,א): "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה".
שואל רש"י: "מה שמועה שמע ובא"? ועונה: "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

למה דווקא שני אלו השפיעו על יתרו כהן מדיין?

בשביל להבין את התשובה נאמר הקדמה קטנה:

המקובלים מסבירים (רמח"ל אדיר במרום עמ' 261 וכן קל"ח פתח לב) שההנהגה יוצאת רק ממה שמופיע הקו ברשימו שזה אותיות ו-ה של שם השם שזה מקביל לאיש ואשה.

רק מה שהבעל נותן לאשה היא יכולה לפתח לכדי חיים שלמים ובלי האשה הבעל לא יכול לייצר חיים לבד.

על הברכה הנאמרת באירוסין: "מקדש עמו ישראל על ידי חופה בקדושין", אומרים חז"ל שבשעת מתן תורה, קידש הקב"ה [שהוא כביכול החתן] את כנסת ישראל [הכלה] על ידי חופה וקדושין.

הקדושין היו על ידי מסירת לוחות הברית, והחופה היתה כאשר כפה [העמיד] עליהם הקב"ה את ההר כגיגית.

כאשר אומר האיש לאשה "הרי את מקודשת לי", הרי הוא מקדש ומייחד אותה לו לבדו, וממילא היא אסורה לכל אדם אחר בעולם. ולכן, אם החתן אינו אומר את המילה "לי" – הכלה אינה מקודשת.

איפה הקב"ה אמר את זה לעם ישראל?
בזה שהקב"ה אמר לנו: "והייתם לי סגולה מכל העמים", א"כ בתיבה "לי" קידש את ישראל רק לו מכל העמים.

אמרו חז"ל (ויקרא רבה ב', ב'): "כל מקום שנאמר בו "לי" – אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".

נמצא, כי מה שקידש הקב"ה את ישראל במילה "לי", היה כדי שהקדושין יתקיימו לעד ולעולמי עולמים.

זו הכוונה של: "שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני" – בעת צרה אני מזכיר לה' יתברך את הקידושין שקידש אותנו בתיבת "לי", ועל ידי כך הקב"ה "ויענני".

כאשר אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לאחר חטא העגל: "ועתה הניחה לי", רמז לו בכך שיניח ויבטל את הקידושין של ישראל, שהוא קידש אותם במילת "לי", כדי שישראל יהיו נדונים כפנויה.

הקב"ה בחר במילה "לי", משום שבמילה זו נרמז יחוד הקב"ה עם כנסת ישראל. שכן האות ל' רומזת בצורתה על שמו יתברך [האות ל' מורכבת מהאות כ' ומהאות ו' על גבה שהם בגימטריא עשרים ושש – שם הוי"ה ברוך הוא]. לעומת זאת, האות י' היא הקטנה שבאותיות, ורומזת על כלל ישראל שהם בבחינת "המעט מכל העמים". נמצא שהחיבור בין האות ל' הרומזת על השם יתברך, לבין האות י' הרומזת לישראל, מורה על זיווג הקב"ה וכנסת ישראל לעד ולעולמי עולמים.

ז"א שהקב"ה פועל דרך עם ישראל שזו הכלה! הכל הולך דרכה!

סוג של שרה נתניהו :-)

ספר מבוא לחכמת הקבלה (חלק א שער ג פרק א): "ידוע פעולת הצמצום להסתיר את פעולתו ית' האין סופית ולהראותה אלינו בצורה מוגבלת. לכן צמצום פירושו הסתר וכסוי כלשון הפסוק וצמצמה פניה ולא ראתה המלך כמ"ש בס' נפש החיים שער ג' פ"ז.
ואמרנו למעלה שיש להבחין בשם הוי"ה ב"ה שתי בחינות, בחי' ראשונה י"ה הרומזת אל עולם ופעולה אין סופיים, ובחי' שניה ו"ק הרומזת אל עולם ופעולה מוגבלים כביכול. לכן י"ה בחי' הנסתר, ו"ה בחי' הנגלה. ומה"ט תבא מלת צמצום לרמוז על סלוק בחי' עליונה דשתי אותיות י"ה. לכן צמצם בא"ת ב"ש נהפך לשם יהיה בסוד יהיה לע"ל בבטול הצמצום וגילוי האמת הפשוט. וכמו"כ בשם מצוה תבואנה הב' אותיות י"ה בלבוש מ"צ, והשם בן ארבע ב"ה יכתב אז מצ-וה, ולא יה-וה.
כי תנאי הכרחי דרוש לעשית המצוות, שהוא ית' יסתיר ויסלק לעינינו בחינתו האמיתית דמלא כל הארץ כבודו, כי אז ניתן לנו מקום ואפשרות לעשות... לכן במלת מצוה, במקום ב' אותיות י"ה הרומזות אל בחינתו הבב"ת באות ב' אותיות מ"צ, כי כאן סדר האותיות נהפך מת' לא', עולה ומסתלק, משא"כ ספר הישר מא' לת' היורד מתפשט ומתגלה".

יוצא מכאן שמצוה זה בעצם שם הוי-ה שנעשה על ידינו!

אנחנו מופיעים את שם השם בעולם על ידי המעשים הגשמיים שלנו!

ר' אברהם אחי הגר"א (בספרו "מעלות התורה") אומר על הפסוק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו": כשהקול הוא קולו של יעקב - ראויים לו, ליעקב, ידיו של עשו. הרמוניה זו היא המושלמת, כשהידים משועבדות לקול הרוחני העולה מבפנים.





[1] ילקוט שמעוני (בראשית לג - המשך רמז קלג): "ויסעו ויהי חתת אלהים... רבותינו אמרו אף על פי שלא רדפו אחריהם בפעם ההיא אבל לאחר שבע שנים רדפו ונתכנסו כל מלכי האמורי על בני יעקב ובקשו להרגם בבקעת שכם. לפי שלאחר מיכן חזר יעקב ובניו לשכם ועמדו שם וישבו שם אמרו לא די להם שהרגו כל אנשי שכם אלא שיורשים את ארצם נתקבצו כולם ובאו עליהם להרגם.
כיון שראה יהודה כך קפץ לתוך מערכת הרגלים הנלחמים עמהם והרג בתחלה לישוב מלך תפוח שהיה מכוסה מראשו ועד רגליו בברזל ובנחשת והיה רוכב על הסוס והיה מורה חניתות בשתי ידיו מעל הסוס לפניו ולאחריו לא יחטיא בכל מקום שהיה מטיל כי היה גבוה בכחו לירות בשתי ידיו. כיון שראהו יהודה לא נתירא ממנו ולא מגבורתו קפץ ורץ לקראתו נטל אבן מן הארץ בשקלה ששים סלעים והשליכה עליו והוא היה רחוק ממנו שני חלקי ריס שהן מאה ושבעים ושבעה אמות ושליש. והוא היה בא לקראת יהודה מקושט בכלי ברזל ומורה חניתות. והכהו יהודה באותה האבן על מגינו והפילו מן הסוס. כיון שרצה לקום רץ יהודה ובקש להרגו קודם שיקום מן הארץ. והוא מהר ועמד על רגליו לקראת יהודה וערך מלחמה כנגדו מגינו מול מגינו ושלף כידונו ובקש לחתוך ראש יהודה. ויהודה הרים מגינו לנגד הכידון וקבל הכאת הכידון ופסק המגן לשנים. מה עשה יהודה גזל והכהו בכידונו וקטע שתי רגליו למעלה מן הקרסולים ואז נפל לארץ וכידונו נפל מידו וקפץ וקטע ראשו.
ועד שהיה חולץ שריונו באו עליו תשעה חביריו. הראשון שהגיעו נטל יהודה אבן והכהו את ראשו ומגינו נפל מידו ולקחו יהודה ועמד לקראת השמונה. ולוי אחיו הגיע ובא ועמד אצלו וירה אבן והרג לאילון מלך געש. ויהודה הרג כל השמונה ויעקב אביו קרב והרג לזירורי מלך שילה וכולם לא קמו לקראת בני יעקב ועוד לא היה להם לב לעמוד אלא לנוס. ובני יעקב רדפו אחריהם והרג מהם יהודה ביום ההוא אלף קודם שיבוא השמש.
ושאר בני יעקב יצאו מתל שכם מן המקום שהיו עומדין בצדו ורדפו אחריהם בהר עד שיצאו לחצר העיר ולפני חצר העיר היה להם מלחמה כבדה מן אותה המלחמה שנלחמו עמהם בבקעת שכם. וירה יעקב חצים והרג לפרעתון מלך חצר. ופסוסי מלך סרטן. וללבן מלך ארם. לשביר מלך מהנהי. ויהודה היה ראשון ועלה לחומה של חצר וארבעה גבורים ערכו מלחמה עם יהודה קודם שהגיע נפתלי אצלו שהיה עולה אחריו וטרם שעלה הרג לאותם ד' גבורים ונפתלי קפץ ועלה אחריו. עמד יהודה לימין החומה ונפתלי לשמאל החומה והתחילו להרוג בהם. ושאר בני יעקב דלגו ועלו אחריהם ושברו אותם ביום ההוא וכבשו לחצר. והרגו כל הגבורים ולא הניחו איש שלא הרגוהו ושבו כל השבי.
ביום השני הלכו לסרטן וגם פה היה עמם מלחמה כבדה עיר גבוהה ותלה גבוה וכתשה לכל מי שקרב אצלה ולא היה מקום לקרב אצל החומה משום שחזק היה השור וגבוה מאד ולא היה מקום ללכדה ביום ההוא כבשו אותה ועלו לחומה וקדם יהודה ועלה ראשון מן המזרח גד עלה מן המערב. עלו שמעון ולוי מן הצפון. עלו ראובן ודן מן הדרום. קרבו נפתלי ויששכר והדליקו צירי השערים. ועל החומה היה עמם מלחמה כבדה עד שעלו סיעת חבריהם שם. עמדו לנגדם על המגדל קודם שכבש יהודה את המגדל. ואחר כך עלה יהודה לראש המגדל והרג מאתים איש על גג המגדל טרם שירדו ממנו כל בני העיר לכדו והרגו כל הגוים ולא החיו מהם איש מפני שהאנשים חזקים וקשים היו למלחמה והוציאו כל השבי משם וחזרו לאחוריהם והלכו לתפוח. מפני שיצאו אנשי תפוח להציל מידם השבי שלקחו מחצר העיר והלכו משם לארבל והרגו לאותם אנשים שיצאו להציל השבי.
ביום השלישי הלכו לתפוח בעת הבוקר וכאשר היו מקבצים השבי ובני שילה באו אצלם לעשות מלחמה אז חלצו עצמם ויצאו אחריהם והרגו כולם קודם חצות היום ונכנסו אחר הנשים לתוך שילה ולא נתנו להם יד לעמוד. בו ביום לכדו העיר והוציאו כל השבי לסיעת חבריהם שהניחו בתפוח באו אצלם ועמהם שלל תפוח.
ביום הרביעי היו עוברים נגד מחנה שביר יצאו אף הם להציל את השבי וירדו מהם תוך הבקעה וקבצו ועלו אחריהם והרגום קודם שעלו המעלה. בו ביום יצאו אנשים ממחנה שביר לנגדם היו משליכים עליהם אבנים. בו ביום לכדום והרגו כל הגבורים והצילו לכל השבי ודבקוהו לאותו שהיה עמהם.
ביום החמישי הלכו לגעש משום ששמעו שנאספו שם עם רב מן האמוריים והיו אומרים שהיו באים עליהם ועיר חזקה היתה געש אחת מן ערי מלכי האמורי הלכו לשם וערכו מלחמה עם העיר עד חצות היום ולא יכלו ללכדה מפני ששלש חומות היו לה חומה לפנים מחומה והתחילו מצערין להן והיו מחרפין להן. באותה שעה עלתה חמתו של יהודה ורוח קנאת גבור נכנסה בו וקפץ בכל כוחו ועלה ראשון לחומה. ושם הגיע יהודה למות אילו לא היה יעקב אביו שם היה נהרג שהוא משך בקשתו והרג מן ימין ומן שמאל. מן ימין היו משליכין עליו אבנים ומן שמאל ומלפניו היו עומדין למלחמה וכולן היו מבקשין לטרדו מן החומה. וכאשר עלה דן אחיו הבריחום מעט מן החומה ונפתלי שלישי מאחריהם. ושמעון ולוי כבשו ועלו מערב וחמשתן השעו ולא נתנו להם יד לעמוד והרגו בהם רבים הרוגים עד זמן שהיה מושך נחל של דם מדמן. ולכדו העיר בעת נטה השמש למערב והרגו כל הגבורים ביום ההוא והוציאו את השבי והלכו ונפשו מחוץ לעיר משום שיגעים היו.
ביום ששי נתקבצו כל האמוריים ובאו אצלם בלא כלי מלחמה והיו משתחוים להם ובקשו מהם שיעשו שלום ואז עשו עמהם שלום ונתנו להם מתנה ולכל ארץ חרריה ואז עשה יעקב עמהם שלום ושלחו לבני יעקב כל הצאן ששבו מהם שנים באחד ונתנו להם מס והחזירו להם כל השבי ונטה יעקב לתמנה ויהודה לארבאל ומשם והלאה עמדו בשלום מן האמוריים.
וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו מפני שטר חוב ויש אומרים מפני הבושה שאמרו רבותינו שבודאי לפי שפנה עשו כליו מפני יעקב והלך. לא שהסיר הקנאה מלבו אלא ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח אף על פי שהלך לו באותו זמן לאחר זמן בא עליו למלחמה היא השנה שמתה לאה והיו יעקב ובניו יושבין באבלות וקצת בניו היו מתנחמין להם. בא עליהם בחיל גדול עורכי מלחמה לובשי שריון של ברזל ונחושת והיו מזויינין כולם מגינים וקשתות וכידונים והיו ארבעה אלף גבורים והקיפו לבירה אחת שהיו חונים שם יעקב ובניו הם ועבדיהם ובניהם וכל אשר להם כי נתקבצו כולם לשם לנחם יעקב על אבלות לאה והם יושבים בשלוה ולא עלה על לבם שיבוא עליהם אדם להלחם עמם. ולא ידעו עד שדבקו כל החיל לאותה בירה לבד יעקב ובניו היו שם ומאתים עבדים שלהם. כיון שראה יעקב לעשו שהחציף פניו לבוא עליהם למלחמה להרוג אותם בתוך הבירה והיה מורה עליהם חצים. באותה שעה עמד יעקב על חומת הבירה והיה מדבר עם עשו אחיו דברי שלום ריעות ואחוה ולא קבל ממנו עשו. מיד ענה יהודה ליעקב אביו עד מתי אתה מאריך עמו דברי שלומים ואהבה והוא בא עלינו כאויב לבושי שריונים להרגנו. כיון ששמע כן משך בקשתו והרג לאדורם האדומי ועוד משך קשתו והכה לעשו בכסא (צ"ל בכסל) ימנית ואז נחלה מן החץ נשאוהו בניו והרכיבוהו על עיר והלך ומת שם באדורין ויש אומרים לא מת שם וכו'.
ואז יצא יהודה ראשון ונפתלי וגד עמו לדרום הבירה וחמשים עבדים עמהם מעבדי יעקב אביהם ולוי ודן ואשר יצאו למזרח הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויצאו ראובן ויששכר וזבולון לצפון הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויצאו שמעון ובנימין וחנוך בן ראובן למערב הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויוסף לא היה כי כבר היה נמכר. באותה שעה החזיק יהודה למלחמה נכנס תוך החיל הוא ונפתלי וגד ולכדוהו לאותו מגדל של ברזל וקבלו במגינם חלוקי אבנים שהיו מקלעים עליהם והשמש חשך עליהם מפני קליעת אבנים וירית חצים ובליסטראות שהיו משליכים עליהם ויהודה נכנס ראשון לתוך החיל והרג מהן ששה גבורים ונפתלי וגד הלכו עמו אחד מימין ואחד משמאל והם היו משמרים אותו שלא יהרגוהו החיל. וגם הם הרגו בחיל ארבע גבורים כל אחד הרג שנים וגם חמשים עבדים שהיו עמהם עזרום וקרבו עמהם להלחם בם והרגו איש את אישו חמשים הגבורים. ובכל זאת לא יכלו יהודה ונפתלי וגד לטרוד החיל מדרום הבירה ולא הסיעום ממקומם. ואז נתחזקו למלחמה ויאספו כולם וילחמו בו ויהרגו מהם איש אישו. ובכל זאת לא הבריחום ממקומן אלא עמדו החיל לקראתם ערוכים למלחמה ברגליהם. ואז נתחזקו יהודה ואחיו ועבדיהם ונאספו יחדו ונלחמו בהם והרגו מהם כל איש שנים מן החיל. וכיון שראה יהודה שהיו עומדים החיל על עמדם לא יכלו להסיעם אזרו חיל ועצת גבורה לבשתו ויהודה ונפתלי וגד נתחברו יחד ונכנסו תוך אנשי המלחמה והרג בהם עשרה גבורים ונפתלי וגד הרגו בהם שמונה גבורים. וכיון שראו עבדיהם שנתחזקו יהודה ואחיו ונכנסו לתוך עמק המלחמה נתחזקו גם הם לעמוד עמהם להלחם בם והיה יהודה מכה בחיל מן ימינו ומן שמאלו מאה גבורים ונפתלי וגד היו הורגין אותם אחריו עד שטרדו כל החיל מדרום הבירה מדת ריס. כיון שראו החיל שהיו לקראת יהודה שנשתברו לפני יהודה ואחיו אז חרדו ונאספו כולם למלחמה וערכו מלחמה עם יהודה ואחיו ועמדו על עמדם להלחם בם בזרוע חיל וכן לוי ואותם שהיו עמו וכן ראובן ואותם שהיו עמו ושמעון ואותם שהיו עמו וכן עמדו שכנגדם למלחמה ומסרו נפשם להלחם בם בחזקה כיון שראה יהודה שנתחזקו ונתקבצו כל החיל למלחמה ועשו בדרך אחד להלחם עמם ועמדו על מעמדם לערוך עמהם מלחמה תלה עיניו להקב"ה לעזור להם לפי שיגעים היו מכובד המלחמה ולא היו יכולים להלחם בם. באותה שעה קבל הקב"ה תפלתם וראה בצרתם ועזרם והוציא רוח סערה מאוצרותיו ונשבה נגד פניהם ומלאה כל עיניהם חושך ואפלה לא ראו להלחם ועיני יהודה ואחיו היו מצהירות כי הרוח באה להם מאחריהם והתחילו יהודה ואחיו להרוג בהם ויפלו ההרוגים ארצה כאשר יפיל הקוצר קצירו ועומרי אלומותיו. ועשה אותם גדישים שהרגו כל החיל שבא לפניהם לדרום הבירה. וראובן שמעון ולוי עמהם עמדו למלחמה לקראת החיל שהיו לפניהם ואחר שהרגו יהודה ואחיו כל אנשי החיל שהיו לקראתם הלכו אצל אחיהם לעזור להם ורוח סערה ממלאה עיני שונאיהם חושך וראובן ושמעון ולוי וכל שעמהם נפלו בהם והרגו בהם והפילום ארצה גדשים גדשים עד שהרגו כל החיילים שהיו לקראת יהודה וראובן ולוי שהיו נגד שמעון נפלו ארבע מאות גבורים עושים מלחמה וברחו שש מאות הנותרים גבורים הם וארבע בני עשו רעואל יעוש יעלם קרח. ואליפז לא רצה לילך עמהם כי היה יעקב אבינו רבו. ורדפו בני יעקב אחריהם עד ארודין העיר והניחו לאביהם עשו מת מוטל בארודין והם ברחו להר שעיר למעלה עקרבים. ובני יעקב נכנסו ונחו שם בלילה ההוא ומצאו לעשו מת מוטל וקברוהו מפני כבוד אביהם. ויש אומרים לא מת שם אלא יצא מארודין חולה וברח עם בניו להר שעיר. למחר חלצו עצמם בני יעקב ורדפו אחריהם והלכו וצרו אותם בהר שעיר במעלה עקרבים יצאו בני עשו וכל אותם אנשים שברחו ונפלו לפני בני יעקב ונשתטחו לפניהם והתחננו להם עד שעשו עמם שלום ונתנום למס עובד".

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: