והנה תראה כי
השלימות האמיתי הנה הוא מציאותו ית', וכל חסרון אינו אלא העלם טובו ית' והסתר
פניו.
ונמצא שהארת
פניו ית' וקרבתו תהיה השורש והסבה לכל שלימות שיהיה. והסתר פניו השרש והסבה לכל
חסרון, אשר כשיעור ההסתר כך יהיה שיעור החסרון הנמשך ממנו.
הארת פנים והסתר פנים:
דרך ה' (חלק
ב,ח,ג - בהבחנות פרטיות בהשגחה - השפעת הארת פנים והשפעת הסתר פנים): "והנה
כבר נתבאר בחלק א' פרק ד', שאולם מצבו של האדם בעוה"ז הוא מצב שהחומריות
והחשך שרשי בו, וההארה נרכבת ומשתתפת בו, שממנה הדעת והשכל.
והנה בראשית תולדתו של האדם סכלותו רב
ודעתו מועט, וכפי התגדל הנער כך ירבה דעתו. ואמנם הסבה לכל המציאויות האלה היא
השפעתו ית', כי כפי מה שיושפע על האדם כן ימצא בו מציאות וענין בכלל ובפרט".
"ושרש הכל הוא ענין הארת פניו ית'
והסתרם, שביארנו למעלה בחלק א' פרק ד', שהוא שרש מציאות הטוב והרע בכל מקום שהם.
והנה ההשפעה נמשכת על פי הארת הפנים או
הסתרם, כפי מה שתגזור החכמה העליונה. ומהשפעת ההארה יולד הריבוי, הזכות, והיקר.
ומהשפעת ההסתר יולד החסרון, העביות, והשפלות.
ובהיות שמציאות הנמצאים וההנהגה הראויה
להם מורכבים מהענינים האלה הרכבה רבה, כי בנמצא אחד עצמו ובמה שראוי להמצא בו,
יהיו עניני חסרון בבחינה אחת, ועניני ריבוי בבחינה אחרת, עניני עביות ועניני זכות,
עניני שפלות ועניני יקר, על כן ההשפעה שתושפע להם לפי מה שראוי המצא בם, צריך
שיהיה בענינה הרכבות מן ההארה ומן ההסתר, כפי מה שראוי שיולד במושפעים, וכפי מה
שישתרש בה. וכפי הסדר שיוסדר וההדרגה שיושרשו הענינים בהשפעה, כן תצא התולדה בכל
בחינותיה וגבולותיה. וזה כלל גדול לכל המציאיות והמקרים בכל מקום שהם. הדרגה
רביעית במצבי העולם".
דעת תבונות
(עח): "ותדעי עתה, כי שתים אלה הם מוסדות הנהגתו ית' ושרשה עם כל ברואיו -
מדת הסתר פנים, שהוא מתעלם ומסתתר ואינו מגלה הדר כבודו, ומדת הארת הפנים.
ומה שהוא בהנהגה - הוא בבריאה כי
הנבראים הגסים העכורים לא נבראו אלא בהסתר פנים, כי לא האיר להם פני קדשו,
והרוחניים הנכבדים ברואים בהארת פנים.
ועל פי יסודות אלה נעשה החיבור הזה של
הגוף והנשמה; שהגוף, עניניו בכל דרכיהם, בהסתר הפנים נמשכים ובאים; והנשמה וכל
עניניה - בהארת הפנים.
והנה האדם הוא עצמו המתקן והנתקן, כי
את עצמו הוא מתקן בעבודתו, והוא ענין (סנהדרין צט
ע"ב), "ועשיתם אותם" - ועשיתם אתם כתיב, שדרשו חז"ל, ובידו
הוא להגביר בעצמו את הגופניות ודרכיו, או הרוחניות ודרכיו.
כי אם ילך אחר מראה עיניו ודרכי לבו
הגופניים, הנה נשמתו, תחת מה שהיה ראוי לה להיות להועיל לגוף הזה, שתהיה מזככת
אותו כמו שביארנו, אדרבא, גורמת הפסד ונזק גדול לעצמה, שהיא משתקעת בחשך. ולהפך
מזה, אם יתגבר על יצרו ויסור מדרכי ההבל, ללכת בדרכי התורה והמצוה - תגבר הנשמה על
הגוף ותזככהו...
כי הגוף בראו האדון היחיד ית' בהסתר
פנים, ולא בהארת הפנים, על כן היה מציאותו חשוך ועכור;
מה שאין כן הנשמה, שהיא אדרבא ברואה
בהארת פנים ובהשקפה לטובה, על כן היא קיימת ונצחית, ובריאתה זכה.
ואמנם, אם מגביר האדם את גופו
ומשליטו, הנה האדון ית"ש במדה שהוא מודד כן ימדוד לו - להנהיגו רק בהסתר פנים.
ומכאן נמצא שיהיה רחוק מאור החיים, מן החכמה והדעת, ומשוקע בזבל זוהמת החומריות
והבלי העולם הזה...
לא כן בהיות האדם משליט את נשמתו, כי
אז גם הקב"ה יאיר פניו אליו, ויעלהו לעילוי גדול
להיות כאחד מן השרפים, כי גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, וכמו שהיה לדור דעה על
הר סיני, וכמו שיהיה לעתיד לבא בזמן שנאמר (יואל ג,א), "אשפוך את רוחי על כל
בשר" וגו'...
וראי, שכאשר נבין פרטי מציאות הגוף
והנשמה, ומצביהם בהסתר הפנים ובהארת הפנים, כמו שנבראו בכל חילוקי פרטיהם שבענין
זה, נבין ממילא כללי סדרי הנהגתו ית' שנהג ושהוא מנהג את עולמו, עתים לטובה
ועתים לרעה ח"ו; ונראה כמה חכמה גדולה אנו מוצאים בהנהגה הזאת; ונראה גם
כן כמה עיקר גדול הוא האדם, שבו - בעניינו ובמעשיו - תלוי כל העולם, וכל מה
שנעשה בו מראש ועד סוף".
תאוות (אפילו של היתר) מסוכנות אפילו
לאדם גדול!
הגמ' (שבת
קמז:) אומרת: "חמרא דפרוגייתא (שם מדינה שיינה משובח) ומיא דדיומסת (שם נהר
שמימיו מלוחים וטובים לרחיצה) – קיפחו עשרת השבטים מישראל (רש"י - שהיו
בעלי הנאה, ועסוקים בכך, ולא היו עוסקים בתורה, ויצאו לתרבות רעה). רבי אלעזר בן
ערך איקלע להתם (לפרוגייתא ודיומסת), אימשיך בתרייהו (נמשך אחר היין והרחיצה)
איעקר תלמודיה (ונעקר תלמודו ושכחו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא
"החדש הזה לכם", אמר: החרש היה לבם. בעו רבנן רחמי עליה, והדר
תלמודיה".
מי הוא ר' אלעזר בן ערך?
למדנו במסכת אבות (פ"ב מ"ח) חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן
רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל
ורבי אלעזר בן ערך הוא היה מונה שבחן רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד
טפה רבי יהושע אשרי יולדתו רבי יוסי חסיד רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא ורבי
אלעזר בן ערך כמעין המתגבר.
"הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי
ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו
אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר
בכף שניה מכריע את כולם".
וכן בחגיגה (יד:)
תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי
אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי! שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה! אמר לו: לא כך
שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו, אמר לו: רבי, תרשני
לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור,
ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור, אמר: אפשר
אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על
החמור, מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים
וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. מה שירה אמרו – הללו את ה' מן
הארץ תנינים וכל תהמות… עץ פרי וכל ארזים הללויה. נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן
מעשה המרכבה. עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל
שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין
נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם
אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך".
הנה אפילו מי שהיה דורש במעשה מרכבה,
שקול כנגד כל חכמי ישראל, הגיע לדרגת שכחה שכל תינוק של בית רבן לא היה טועה כן,
וכל זה שהלך אחרי תענוגות ועזב את חכמת התורה.
אומר המדרש שאם יעקב
אע"ה היה נותן לעשו בית מלא זהב הוא לא היה מוכן למכור את הבכורה, כאשר ראה
יעקב שבא עשו מן השדה ורצה לאכול ונכנס לתאוה מיוחדת, הבין יעקב שעתה זו ההזדמנות
שימכור את בכורתו. כי אדם מוכן לתת עבור תאותו את כל אשר לו ואפי' בית מלא כסף
וזהב.
אומר התניא (פרק יד'): גם
בתאוות של היתר, אף שבאותו רגע אינו עובר במפורש על ציווי המלך, אבל באותו רגע הוא
נפרד ח״ו מה' ומוריד את נפשו לשלש קליפות הטמאות, בכך שהוא עושה דבר לא מפני רצון
ה׳, אלא מפני רצון הסטרא אחרא, מפני תאוות נפשו. (שלא לדבר על חז״ל שאמרו: ״כך
אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך
ועבוד עבודה זרה׳׳.
מה השורש של התאוות?
הרצון של הנשמה להתענג על ה' בשביל כך
היא נוצרה, הגוף מתרגם את הרצון האדיר הזה למשהו גשמי של תאווה לשוקולד ודברים
אחרים כי זה מה שהוא מבין הוא חומר.
אבל אם האדם משליט את השכל והנשמה
שלו על הגוף, הוא מבין שאם הגוף עכשיו רוצה שוקולד כנראה
שהנשמה מרגישה שאמור להגיע עכשיו איזשהו תענוג רוחני גדול ושפע מהשמים! אז אל
תבזבז את השעת רצון הזאת עכשיו על התאווה שהגוף משתוקק אליה!!! תתגבר תקרא
תהלים תלמד משהו תעשה איזו מצוה וכך תכין כלי לשפע שמגיע ותזכה בו בשלימות!
זו דוגמא מצויינת לעבודת ה' גם על
ידי היצר הרע, הוא זה שמגלה לך שעכשיו מגיע שפע מהשמים...
הארת פניו של ה' מביאה ברכה עצומה:
ברכת שים שלום בתפילה: "כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תּוֹרָה
וְחַיִּים אַהֲבָה וָחֶסֶד, צְדָקָה וְרַחֲמִים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם".
זוה"ק (ח״א
קפט.): "תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, קוּדְשָׁא
בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן. דָּוִד אָמַר, (תהלים כג) גַּם
כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ
וּמִשְׁעַנְתְּךָ וְגו'. בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, שְׁכִינְתָּא
אָזְלָא עִמְּהוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן.
[בֹּא רְאֵה, בְּכָל מָקוֹם
שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אוֹתָם וְלֹא
עוֹזֵב אוֹתָם. דָּוִד אָמַר (שם כג) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא
אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךְ וּמִשְׁעַנְתֶּךְ וְגוֹ'. בְּכָל
מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים, הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת עִמָּהֶם וְלֹא
עוֹזֶבֶת אוֹתָם].
יוֹסֵף אָזַל בְּגֵיא צַלְמָוֶת
וְנָחֲתוּ לֵיהּ לְמִצְרַיִם, שְׁכִינְתָא הֲוַת עִמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב,
וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף. וּבְגִין דְּהֲוַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא בְּכָל מַה
דְּהֲוָה עָבִיד הֲוָה מַצְלַח בִּידֵיהּ. דְּאָפִילּוּ מַאי דְהֲוָה בִּידֵיהּ
וְהֲוָה תָּבַע לֵיהּ מָארֵיהּ בְּגַוְונָא אָחֳרָא, הֲוָה מִתְהַפֵּךְ בִּידֵיהּ
לְהַהוּא גַוְונָא דִּרְעוּתָא דְמָארֵיהּ הֲוָה רָעֵי בֵּיהּ. כְּמָה דְאַתְּ
אָמֵר, וַיַּרְא אֲדוֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה יְיָ
מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי יְיָ אִתּוֹ.
[יוֹסֵף הָלַךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְהוֹרִידוֹ
אוֹתוֹ לְמִצְרַיִם - הַשְּׁכִינָה הָיְתָה עִמּוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְהִי ה'
אֶת יוֹסֵף. וּמִשּׁוּם שֶׁשְּׁכִינָה הָיְתָה עִמּוֹ - בְּכָל מַה שֶּׁהָיָה
עוֹשֶׂה, הָיָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. שֶׁאֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדוֹ וְהָיָה
מְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ אֲדוֹנוֹ בְּגָוֶן אַחֵר - הָיָה מִתְהַפֵּךְ בְּיָדוֹ לְאוֹתָהּ
הַצּוּרָה שֶׁרְצוֹן אֲדוֹנוֹ הָיָה רוֹצֶה בָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּרְא
אֲדנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.
מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי ה' אִתּוֹ].
תָּא חֲזֵי, וַיֵּדַע אֲדֹנָיו כִּי
יְיָ אִתּוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדֹנָיו, דְּהָא בְּעֵינוֹי הֲוָה
חָמֵי עוֹבָדָא דְנִסִּין בְּכָל יוֹמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד
בִּידֵיהּ, וְעַל דָּא וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל
יוֹסֵף".
[בֹּא רְאֵה, וַיֵּדַע אֲדנָיו כִּי ה'
אִתּוֹ לֹא כָתוּב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדנָיו, שֶׁהֲרֵי בְּעֵינוֹ הָיָה רוֹאֶה
מַעֲשֵׂה נִסִּים בְּכָל יוֹם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בְּיָדוֹ,
וְעַל כֵּן וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף].
הסתר הפנים הוא זה שהוליד את הרע
בעולם:
דעת תבונות
(קיח): "ונמצא, שבהיותו הוא ית' תופס בשתי המדות כאחת, בהסתר הפנים והארת
הפנים שזכרנו, יולידו מזה הנשמה והגוף, שדברי הגוף יהיו פחותים משל נשמה, ויהיו בו
החסרונות שאין יש בנשמה; אך לא מפני זה יהיה בו רע. אמנם ברצותו ית' לחדש מציאות
הרע, שהוא ההפך לשלמותו ית' ממש, כמו שביארנו, הנה אז הסתיר פניו הסתר היותר גדול
שאפשר לחשוב, עד שבהיותו רק מסתיר פניו ולא מאיר אותם כלל, יוולד מזה הווית
ההפסדים ממש, וברא משחית לחבל. ונמצא כלל הרע, אשר הוא ית' השיב אחור ימינו מהנהגת
עולמו, וינהגהו בכבדות, תוקף חשך סתרו, ושם בטבע הלז כל הפסדי הטוב, הלא המה כל
מדות בית דין, להביא במשפט על כל נעלם ורשעים. ואמנם זעמו של הקב"ה רגע,
וחימה אין לו אלא בכדי שיעשו הנחשים השרפים המקודשים ומזומנים לגיהנם, להכות את
הרשע כדי רשעתו במספר".
הרע נולד מהסתר הכוונה שהיה אור
ועכשיו הוא מוסתר - הרע זה תמיד הפסקה של טוב שהיית רגיל אליו!!!
ועל כן הנברא
הזה העומד בשיקול בין השלימויות והחסרונות, שהם תולדות ההארה וההסתר, בהתחזקו בשלמויות
והקנותם אותם בעצמו, הנה הוא אוחז בו ית' שהוא השרש והמקור להם.
וכפי מה שירבה בשלמויות
כך הוא מרבה האחיזה וההתדבקות בו, עד שבהגיעו אל תכלית קנית השלימות, הנה הוא מגיע
אל תכלית האחיזה וההתדבקות בו ית', ונמצא מתדבק בו ית' ונהנה בטובו ומשתלם בו,
והוא עצמו בעל טובו ושלימותו.
התהליך הוא כמו ספירלה, תנועה
מעגלית, אבל לא של הליכה במקום אלא של התקדמות.
ככל שאתה מתעלה אתה מתקרב יותר ויותר
מקבל הארת פנים שיותר עוזרת לך להתקרב עוד (מצוה גוררת מצוה) ואז אתה יותר עושה
טוב ואז יותר הארה וכו'
