י"ז בתמוז – הלכות ומעלת היום
החתם סופר
בדרשותיו[1] מוכיח מהכתוב במגילת רות כי בי"ז
בתמוז היה העיבור של עובד, סבו של דוד המלך. שהרי נעמי ורות הגיעו לבית לחם
בערב פסח, "וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ
הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר
שְׂעֹרִים" (רות א, כב). ומסביר רש"י "בקצירת העומר הכתוב
מדבר", דהיינו ט"ז בניסן.
רות מלקטת שעורים עד סוף תקופת הקציר
שאורכת שלושה חודשים. "א"ר שמואל בר נחמן מתחילת קציר שעורים עד כלות
קציר החטים שלשה חדשים" (מדרש רבה רות ה יא). שהם חודשי הבחנה שכל גיורת
צריכה לעבור (מלבים ב כג).
לפי זה, סיום קציר חיטים היה בט"ו
תמוז, ובליל ט"ז תמוז באה רות לגורן לבקש מבועז שיגאל אותם ויישאנה לאשה. הוא
אומר לה שיש גואל קרוב יותר לאלימלך ממנו, ועל כן הוא ישאל אותו. "לִינִי
הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ
לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר".
ביום ט"ז תמוז לוקח בועז עשרה
זקנים שיושבים כבית דין בשער והוא שואל את הגואל אם ירצה לגאול. הגואל לא רוצה
לשאת את רות, ובועז גואל באותו יום כמו שאמרה נעמי לרות. "וַתֹּאמֶר שְׁבִי
בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי
אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם" (רות ג יח). חכמינו אמרו "אותו הלילה שבה
עליה מת" (מדרש רות ב). אם כן, נתעברה רות ממנו בליל י"ז בתמוז ונולד
ממנה עובד שהוא אבי ישי שהוא אבי דוד המלך.
יום י"ז בתמוז הוא יום שיש בו
מעלה גדולה ביותר. היום הזה היה צריך להיות יום חג יותר
מיום כיפור, כי ביום זה היינו צריכים לקבל את הלוחות הראשונים שמעלתם הייתה יותר
מהלוחות השניים שניתנו ביום כיפור. ורק בגלל חולשתם של ישראל עשו את העגל בו ביום
ונשתברו הלוחות.
על מעלת התענית בין י"ז בתמוז
לט' באב אפשר ללמוד ממה שכתוב בטור (תקנא) כי שלושת
השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב הם כנגד שלושה שבועות שהתענה בהם דניאל.
כוונתו למה שנאמר בפרק י' בדניאל: "בִּשְׁנַ֣ת שָׁל֗וֹשׁ לְכ֙וֹרֶשׁ֙ מֶ֣לֶךְ
פָּרַ֔ס דָּבָר֙ נִגְלָ֣ה לְדָֽנִיֵּ֔אל". דניאל צם בגלל כורש שביטל את
הרישיון שנתן לעם ישראל לבנות את בית המקדש. "שצוה להתחיל וחזר בו על פי כתב
צרי יהודה ובנימין" (רש"י שם). "בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם אֲנִ֤י דָֽנִיֵּאל֙
הָיִ֣יתִי מִתְאַבֵּ֔ל שְׁלֹשָׁ֥ה שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים: לֶ֣חֶם חֲמֻד֞וֹת לֹ֣א
אָכַ֗לְתִּי וּבָשָׂ֥ר וָיַ֛יִן לֹא־בָ֥א אֶל־פִּ֖י וְס֣וֹךְ לֹא־סָ֑כְתִּי
עַד־מְלֹ֕את שְׁלֹ֥שֶׁת שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים".
אחרי התענית זוכה דניאל לגילוי גדול, ובו הוא רואה מלאך שנשלח אליו ואומר לו כי התפילות שלו במשך 21 יום עשו
רושם: "וַיֹּ֣אמֶר אֵלַי֘ אַל־תִּירָ֣א דָנִיֵּאל֒ כִּ֣י׀ מִן־הַיּ֣וֹם
הָרִאשׁ֗וֹן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תָּ אֶֽת־לִבְּךָ֛ לְהָבִ֧ין וּלְהִתְעַנּ֛וֹת לִפְנֵ֥י
אֱלֹהֶ֖יךָ נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ וַאֲנִי־בָ֖אתִי בִּדְבָרֶֽיךָ". בזכותו
מכניע מיכאל את שר מלכות פרס שעיכב את מלכות פרס מבניין ירושלים. "וְשַׂ֣ר׀
מַלְכ֣וּת פָּרַ֗ס עֹמֵ֤ד לְנֶגְדִּי֙ עֶשְׂרִ֣ים וְאֶחָ֣ד י֔וֹם וְהִנֵּ֣ה
מִֽיכָאֵ֗ל אַחַ֛ד הַשָּׂרִ֥ים הָרִאשֹׁנִ֖ים בָּ֣א לְעָזְרֵ֑נִי וַאֲנִי֙
נוֹתַ֣רְתִּי שָׁ֔ם אֵ֖צֶל מַלְכֵ֥י פָרָֽס". על כן מחזק המלאך את דניאל
להמשיך להתפלל על בניין הבית ועל גלות השכינה. "וַיֹּ֜אמֶר אַל־תִּירָ֧א
אִישׁ־חֲמֻד֛וֹת שָׁל֥וֹם לָ֖ךְ חֲזַ֣ק וַחֲזָ֑ק וּֽבְדַבְּר֤וֹ עִמִּי֙
הִתְחַזַּ֔קְתִּי וָאֹ֥מְרָ֛ה יְדַבֵּ֥ר אֲדֹנִ֖י כִּ֥י חִזַּקְתָּֽנִי".
החיזוק הזה הוא חיזוק גם לנו שנבין
כי התפילות והתענית והבקשה לבית המקדש עושה רושם גדול מאוד בפמליה של מעלה, והיא
מעוררת אותם לפעול בשמים כנגד הכוחות שמנסים לעכב את בניין הבית וגאולת ישראל.
האבן עזרא מספר על שאלה ששאל רבי יהודה הלוי על תפילתו של דניאל: "והיה יהודה הלוי
אומר יש לתמוה איך טעה דניאל שהיה נביא וחכם בשבעים שנה, י"ט שנה?" הרי
הפקידה של עם ישראל שנאמרה על ידי ירמיהו היא רק אחרי 19 שנה? שהרי לא מונים שבעים
שנה למלכות בבל, אלא לחורבן בית המקדש וירושלים.
התשובה של
האבן עזרא, שרבי יהודה הלוי מסכים לה, היא שדניאל לא טעה, כי יש שתי פקידות. האחת
היא הפקידה שנעשתה על ידי כורש, והיא פקידה לעלות לארץ ישראל, אבל לא לבנות בית
המקדש.
ובאמת כורש שלח אותם מן הגלות, ובטעות
הם החלו לבנות את הבית כטעותו של כורש. אבל הנבואה של ישעיהו הייתה רק לקבץ את
הגלויות ולבנות את ירושלים. כאמור: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ
אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ
לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ" (ישעיהו מה א).
עליו נאמר: "אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי
יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד
אָמַר ה' צְבָאוֹת" (ישעיהו מה יג).
כן אומר גם ירמיהו הנביא (כט,י):
"כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד
אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל
הַמָּקוֹם הַזֶּה". רק שיבה לארץ ולא בניין בית המקדש.
כעבור 19 שנה, בימי דריווש השני,
הסתיימו שבעים שנה לחורבן הבית, וזו הפקידה השנייה לבנות את הבית, כמו
שמתפלל זכריה בימיו: "עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת
עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה". כדי שתתקיימנה שתי
הפקידות הללו היו צריכים את תפילות דניאל וכל ישראל עימו, כן היה צריך את תפילת
זכריה וכל ישראל איתו. כמו כן צריכים את המאמץ המעשי של העם בשני זמני הפקידות
הללו.
אחד הדברים הרעים שקרו לאבותינו
בי"ז בתמוז היה העמדת הצלם בהיכל. ובאמת ביום זה הייתה מעלה גדולה של
השראת שכינה שהופסדה על ידי הצלם שהועמד בהיכל. מהפסוק בדניאל "וּמֵעֵת
הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם" לומדת הגמרא, שביטול התמיד והצבת
השיקוץ היו ביום אחד בי"ז בתמוז. שואלת הגמרא (תענית כח ע"ב): למה כתוב
שאחרי ביטול התמיד הוצב "שיקוץ שומם" בלשון יחיד? הרי אחרי ביטול התמיד
מנשה העמיד שני אלילים בבית המקדש, דכתיב: "יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם"
(דניאל ט,כז).
מתרצת הגמרא, כי באמת מתחילה הציב מנשה
בהיכל שני פסילים במקום שני הכרובים: "אמר רבא: תרי הוו, ונפל חד על חבריה
ותבריה ליה לידיה", שני אלילים הציב מנשה, ונפל אחד אל חברו ושבר את ידו,
וכשידו שבורה הוא לא נחשב פסל בעיניו לכן כתוב שִׁקּוּץ שֹׁמֵם בלשון יחיד.
הגמרא אומרת, כי בתחילה לא העזו המלכים להכניס את העבודה הזרה לבית המקדש. שבתחילה
הציב המלך אחז את העבודה הזרה שלו על הגג של בית המקדש "שנאמר ואת המזבחות
אשר על הגג עליית אחז" וגו'. על כן כבה בימיו הנר המערבי של המנורה, שהיה
דולק מערב עד ערב, וציינו חכמים את היום שכבה בי"ח אב (שו"ע או"ח
תקפ).
מנשה נכדו מציב בתחילה את העבודה
הזרה בחצר. "וַיִּ֥בֶן מִזְבְּח֖וֹת לְכָל־צְבָ֣א
הַשָּׁמָ֑יִם בִּשְׁתֵּ֖י חַצְר֥וֹת בֵּית־ה'". אחר כך הוא מציב פסל בהיכל.
"וַיָּ֕שֶׂם אֶת־פֶּ֥סֶל הַסֶּ֖מֶל אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה בְּבֵ֣ית
הָאֱלֹהִ֗ים". אחר כך הוא עשה פסלים רבים, דכתיב "וְהֶעֱמִיד֙
הָאֲשֵׁרִ֣ים וְהַפְּסִלִ֔ים" (דהי"ב לג). "אמר רבי יוחנן בתחלה
עשה לו פרצוף אחד ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים כדי שתראה שכינה ותכעוס".
אמון, בנו של מנשה, הכניס את העבודה הזרה לבית קדשי הקדשים שנאמר "כי קצר
המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס" (סנהדרין קג ע"ב).
מהגמרא בירושלמי משמע שהשראת השכינה
בבית המקדש הפסיקה בעת הצבת הפסילים של מנשה:
"אָמַר רַבִּי זוּטְרָא בַר טוֹבְיָּה, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'יַעַר'?
דִּכְתִיב (מלכים א ז) 'בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן'? לוֹמַר לְךָ - מַה יַּעַר
מְלַבְלֵב, אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְלַבְלֵב. דַּאֲמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא,
בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים
שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּירוֹתֵיהֶן בִּזְמַנֵּיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהָרוּחַ
מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן, מַשִּׁירִים אֶת פֵּירוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים עב)
'יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ'. וּמֵהֶם הָיְתָה פַרְנָסָה לַכְּהֻנָה.
וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לַהֵיכָל, יָבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (נחום א) 'וּפֶרַח
לְבָנוֹן אֻמְלַל'. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לָנוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) 'פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד
הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ'" (יומא ל"ט ע"ב וכ"א ע"ב).
במדרש
(שיר השירים רבה ג) ובירושלמי (יומא פ"ד סוף ה"ד) משמע שהנוכרים נכנסו להיכל
בשליחותו של מנשה להציב את הצלמים הללו. או שלא היה יהודי שהיה מוכן לעשות כן, או
שלא ידעו לעשות כן. וסיבת הדבר היא שבית המקדש נקרא "בית חיינו", ולכן
כל דבר במקדש היה מלא חיות וצומח כמו מטה אהרון. ובשעה שסולקה משם השכינה, סולקו
משם החיים וכל העצים הללו הפסיקו לתת את פריים.
הרב ישראל פסח (רב הכפר 'הודיות', מהספר 'אביהם של ישראל'): פעם הדרכתי קבוצה של תיירים
יהודים מדרום אפריקה שהגיעו לארץ בתקופת בין-המצרים. הם שאלו האם מותר להם לטייל
או לקנות דברים בתקופת שלושת השבועות שבין י"ז לתמוז לתשעה-באב, והשבתי להם
שעל-פי ההלכה זה אסור. למרות שידעתי שזו ההלכה, היה לי קשה עם זה, שכן כמעט שלא
היו להם חוויות של תיירים, שאוהבים בדרך כלל לקנות מזכרות ותמונות בכל מקום שבו הם
מטיילים. כיוון שחששתי שאולי יש כאן טעות, הלכתי לשאול בעניין את הרב זצ"ל
והוא ענה לי: "מצווה עליהם לטייל בשלושת השבועות, מצווה עליהם לקנות תמונות
ומזכרות בבין-המצרים, ואף מצווה לקנות ולטייל בשלושת השבועות הללו כמה
שיותר".
שאלתי את הרב מדוע זה מותר, והרב השיב
לי שהסיבה של בין-המצרים היא חטא המרגלים, שלא הבינו את מעלתה של ארץ-ישראל ולא
הכירו בחשיבותה. אך במקרה הזה, מדובר בתיירים מחו"ל שצריכים לתקן את החטא הזה
ולאהוב את הארץ. אם הם לא יטיילו – איך הם יצליחו לרכוש את אהבת הארץ? ואם הם לא
יקנו – איך הם יביאו את סיפור הארץ הטובה לבני משפחותיהם?
כתוב "אך טוב לישראל" - יה"ר שא"ך (21) ימים שמי"ז בתמוז לט"ב יהפכו לטוב לישראל, כמאמר הנביא (זכריה ח,יט): "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ", ונזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.
