‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת צו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת צו. הצג את כל הרשומות

יום שני, 14 במרץ 2022

פרשת צו - מה עם הלילה?

פרשת צו - מה עם הלילה?


הרב ניסים פרץ זצוק"ל:

ויקרא (ו,א-ב): "וַיְדַבֵּר ה', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה – הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ".

רש"י אומר "צו את אהרן – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".

ידוע שאף על פי שהתורה אומרת "צו את אהרון ואת בניו" – אנחנו בכלל "אהרון ובניו". התורה היא נצחית. כל פסוק ממנה שייך לכל אדם בכל דור ודור.

מה רומזת לנו פה התורה? מה המשמעות של "מיד ולדורות", ומה פירוש "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס"?

הנה זה הענין. "זאת תורת העולה", אומר רש"י "הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין – איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל 'תורה' – לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים ואפילו פסולין, שאם עלו – לא ירדו".

נראה בסייעתא דשמיא שהפסוק הזה ירמוז על ענין גדול מאד שאינו נמצא כל כך בספרי הפוסקים הפשטנים. הוא ענין מיוחד שכתוב בזוהר הקדוש ומבורר היטב בכתבי האר"י והרש"ש על פי ההלכה.

חכמים תיקנו לנו את התפילות כנגד הקורבנות (ברכות כו:). תפילת שחרית כנגד קורבן התמיד של שחר, תפילת המנחה כנגד קורבן התמיד של בין הערביים. אלה שני הקורבנות שהם בתוך היום. תפילת ערבית, לדעת רבי יהודה אפשר להתפלל גם ביום לאחר פלג המנחה. ואפילו לדעת חכמים, מתפללים ערבית בתחילת הלילה מיד בצאת הכוכבים, אז זה בסוף היום, זה קשור גם כן לענין היום. נמצא שכל העבודה של האדם היא ביום.

אז יש לנו פה שלוש תפילות – שחרית, מנחה וערבית. ואדם שמתפלל אותם חושב – זהו, סיימתי את עבודת השם שלי. עכשיו אני יכול ללכת לאכול ארוחת ערב ולישון טוב כל הלילה. זהו, נגמרה העבודה.

באה התורה הקדושה ואומרת – רגע, מה עם כל הלילה? כל הלילה אתה תישן? עד הבוקר? תדע לך, יש עוד ענין חשוב, "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר" לרמוז על מה שכתב הזוהר הקדוש. כמה הזוהר מסביר וצועק – אוי לו לאדם שישן כל הלילה! (זוה"ק ויקרא כג.) אוי לה לַמִטָּה שישנו עליה כל הלילה!

איך האדם יכול לשכב על מטתו בזמן שהשם צועק בחצות הלילה ובוכה ואומר אוי לי שהחרבתי את ביתי והגלתי את בני (ברכות ג.). והאדם לא שומע את הצעקה? איך אתה יכול לישון אם אתה שומע כזו צעקה? צריך לקום לצעוק עם השם, לעשות תיקון חצות.

לרמוז – יש עוד עבודה של האדם בתוך הלילה. הקריאת שמע שעל המטה עם תיקון חצות זה עוד תפילה! זה עוד עבודת השם! (שער הכוונות, דרושי הלילה)

יש קריאת שמע של ערבית, ויש קריאת שמע של שחרית שמועילה לשתיים – לשחרית ומנחה (שער הכוונות, דרושי כוונות קריאת שמע דרוש א). כל תפילה מלווה בקריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים. אז יש לנו עוד עבודה – קריאת שמע שעל המטה ותיקון חצות. שבעצם קריאת שמע שעל המטה שאדם קורא – היא פועלת בחצות הלילה בדיוק, היא מחוברת למושג הזה של תיקון חצות שהוא עוד תפילה, עוד עבודת השם. והרמז לענין הוא "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר".

אם אדם כבר קם ואמר תיקון חצות ובכה לפני השם על חורבן הבית, איך תעזוב עכשיו את השכינה לבד? הרי למה קמת? – בגלל שהיא יורדת, היא בגלות והיא בצער והיא בחושך ואין לה אור, וקמת לבכות על החורבן שלה, על הצער שלה, אז איך תעזוב אותה עכשיו? לחזור למטה לישון?

"זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה", תקח עכשיו את התורה הקדושה ותאיר לשכינה, תאיר לאמא "על המזבח כל הלילה, עד הבוקר". ואז יתקיים בך "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה", אז אתה, כמו שכותב הזוהר הקדוש, כשהיא עולה – אתה עולה עמה (זוה"ק שמות מו. "וְלָא עַלָּה בִּלְחוֹדָהָא, אֶלָּא עַלָּה, וְעַל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּתְּפִין בַּהֲדָהּ").

אם אתה כל הלילה נתת והמשכת לה אור, כשיגיע עמוד השחר והיא תעלה – אתה מתחבר איתה ואתה עולה איתה, "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה". השכינה מתחברת אליו וחוט של חסד משוך בו (זוה"ק ויקרא כג.) ואין לך אדם מובחר מהאדם הזה שקם בחצות ולמד עד הבוקר – ברכתו ברכה, זה אדמו"ר גדול, אפילו אם אדם עשה את זה פעם אחת, באותה הפעם שהוא עשה – הוא מגיע למעלה גדולה מאד – אש!

אבל מה – למה צריך לזרז את האדם בעבודה הזו? צו – אין צו אלא לשון זירוז! בגלל שזו עבודה קשה מאד. אדם צריך לקום מהמטה שלו, חסר לו שינה, המטה חמה... הוא גם אומר, אם אני אעשה את זה – מה יהיה ביום? מה אני אעשה ביום? אני כבר גמור, אני יכול ללכת לעבוד בצורה כזו? אני יכול ללכת ללמוד בצורה כזו? אז אדם דואג.

אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. האדם הזה אומר לא לא לא, מי יקבל אותי לעבודה? אני כל הזמן ארדם להם באמצע העבודה? אין לי כבר כח, את כל הכוחות נתתי בשביל השכינה, את כל הכוחות נתתי בשביל קימת חצות עד הבוקר והתפילה, אין לי כבר כוחות בשביל לתת למשהו אחר!

לכן הזוהר הקדוש אומר שאם האדם קם בחצות עד הבוקר – מזונותיו מצויים לו! הוא זה שמשפיע את השפע של כל העולם, אז הוא יחסר לו? כל השפע יורד בזכות הדבר הזה!

זוה"ק (שמות מו.): "כַּד אִסְתְּלִיק לֵילְיָא, וְאָתֵי צַפְרָא, וְאִתְקָדַּר, כְּדֵין מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא בְּרָזָא בְּחֶדְוָה, וְיָהִיב לָהּ מַתְּנָן, וּלְכָל בְּנֵי הֵיכְלָהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִיהוּ בְּמִנְיָינָא".

יום חמישי, 31 במרץ 2016

פרשת צו - הגומל לחייבים טובות

הגומל לחייבים טובות


ויקרא (ז,יב): "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ"[1].
רש"י (כאן בפס' בשם הגמ' בברכות נד:): "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם (תהלים קז,כא), ויזבחו זבחי תודה".
בימינו שאין עדיין מקדש ומזבח, אין מקריבים תודה אך מודים לה' ע"י ברכת הגומל.

כותב השולחן ערוך (ריט,ז): "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה".
פרסה היא ארבע מיילים (מיל = קילומטר). כשהולכים אותה ברגל זה אורך 72 דקות. על כן קבעו הפוסקים כי מברכים הגומל רק על נסיעה של 72 דקות או יותר (עיין רב פעלים ח"ג יו"ד סי' כ"ד).
אולם אם נסע אדם במקום סכנה אפילו פחות מפרסה – פחות מ-72 דקות – בזה אין מחלוקת בין מדינות אשכנז וצרפת לבין ספרד. כולם מודים שמברכים על נסיעה כזאת "הגומל", אפילו שלא אירע לאדם שום דבר – רק שהיה במקום סכנה.
אנשים הנוסעים יום יום מרחקים ארוכים באופן קבוע, מברכים פעם בחודש.

חולה - לדעת בעל השולחן ערוך, כל מי שהיה חולה והיה צריך לשכב על מיטתו, אזי כשיבריא וירד ממיטתו, יברך בפני עשרה אנשים את ברכת 'הגומל', ואפילו על מחלה קלה כשפעת, מאחר שהחולה נאלץ לשכב במיטתו, כשיקום - יודה לה' ויברך 'הגומל', וכן הוא מנהג הספרדים.
אלא שכתב הבן איש חי (ש"ר עקב ז'), שרק אם החולה שכב על מיטתו שלושה ימים, כשיבריא יברך 'הגומל'. אבל אם המחלה היתה כל כך קלה עד שלא הוצרך לשכב על מיטתו אפילו שלושה ימים, גם לפי מנהג הספרדים שנוהגים כדעת השולחן ערוך, אין לברך הגומל.
לעומתו, הרמ"א כתב שמברכים 'הגומל' רק לאחר מחלה שיש בה סכנה. כמובן, שאין הכוונה למחלה מאוד מסוכנת שחמישים אחוז מן החולים בה מתים, אלא הכוונה היא שכל שהיה במחלה חשש רחוק של פיקוח-נפש, לאחר שמתרפאים צריכים לברך 'הגומל'. הכלל בזה הוא: כל מחלה שמחללים עליה את השבת - המתרפאים ממנה צריכים לברך 'הגומל'. וכידוע, על כל מחלה שיש בה אפילו חשש קטן של סכנת-נפשות, מחללים את השבת (שו"ע ריט,ח).

מי שניצול מתאונת דרכים, אין לברך ברכת הגומל, ואף אם היו עמו ברכב כאלה שנפצעו קשה, או ח"ו נהרגו באותה תאונה, אין הניצולים מברכים הגומל, אלא אם כן שהו בנסיעתם מהלך שעה ורבע, שאז יכולים לברך הגומל על הנסיעה.

בגמ' (ברכות נד:) מוזכרים ארבעה אנשים שצריכים לברך "הגומל" כשניצלים מהסכנה שהיו מצויים בה: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא ואסיר שהשתחרר.

מה הדין בסכנות אחרות כגון מלחמה וירי טילים? האם מברכים כשניצלים מהם?
בשאלה זו דן הריב"ש[2]. יש להניח שהוא עצמו דן בשאלה גם על עצמו, כיוון שחלק מחייו היו בבריחה מספרד לצפון-אפריקה, בעקבות רדיפות שהיו שם כנגד היהודים.
הריב"ש (בסימן שלז) נשאל מה דינו של אדם שניצל מסכנות אחרות, כגון שקפץ עליו אריה, שירו עליו חץ, שנפל עליו כותל וניצל או שניצול מדריסת שור ונגיחותיו, וכיוצא בנסים כאלו. האם יברך או לא?
ענה הריב"ש: "נראה שצריך לברך; שהרי הולכי מדברות, שצריכין להודות, זהו מפני סכנת אריה וגנבי המצויים בדרכים, ואם כן, כשעמד עליו אריה לטורפו, אפילו בעיר, אם גנבים באו לו, אם שודדי לילה, וניצל מהם, וכיוצא בנסים אלו, כל שכן שצריך להודות. ולא הוזכרו הארבעה בכתוב, אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים".
הפוסקים האשכנזים (משנה ברורה ריט,לב) פסקו כמו הריב"ש, ולדעתם מי שניצל מסכנה אחרת כמו מלחמה או ירי טילים צריך לברך "הגומל" בשם ובמלכות.
השולחן ערוך הביא את דעתו של הריב"ש, אבל אח"כ הביא את דעת הרד"א בשם "יש אומרים", שלדעתו רק הארבעה שנזכרו בגמרא ובפסוקים בתהלים מברכים "הגומל", וסיים כי טוב לברך הגומל בלי שם ומלכות במקרה כזה, או לשמוע מישהו אחר שחייב ומברך ולענות אחריו אמן.

מים חיים (לר' יוסף משאש ח"א, סימן עו): "ברכת הגומל צריך לברך בפני עשרה, (שנאמר "וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם" – זה עשרה שנקראים קהל) ואדם שבירך בינו לבין עצמו, לא עשה כתקנת רבנן שהצריכו עשרה, אך על כל פנים יצא בדיעבד, רק טוב לחזור ולברך בלא שם ומלכות בפני עשרה אם אפשר.
עוד תנאי לברכת הגומל הוא לברכה ביום דווקא ולא בלילה ובעמידה, מכיוון שאפשר שברכת הגומל היא במקום זבח תודה, שיש להקריבו ביום ובעמידה, אך גם בזה אם לא עשה כן יצא ידי חובתו".
צריך לברך מיד כשקרה הנס. אמנם אם עבר זמן – ישתדל שלא לאחר יותר מג' ימים. ואם עבר שבוע או שבועיים – גם חייב לברך. אפילו אחרי שנים ארוכות (שו"ע ריט,ו).

ילד קטן שהגיע לגיל חנוך (בן שש) האם צריך לברך ברכת הגומל?
בשו''ת מהר''ם מינץ שכתב שקטן אינו מברך את ברכת הגומל משום שכתוב בה ''הגומל לחייבים כל טוב'' וכו', וקטן איננו בכלל מי שיכול להתחייב בעונש בגלל שאינו מחוייב במצוות, לכן לא נענש על עבירות שעושה. וכ"פ המגן אברהם והמשנה ברורה (ריט,ג).
אבל כדאי לעשות איזה דבר בגלל המאורע כמו שכתוב במשנה ברורה (ריח'): "כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו" (עיין כה"ח סי' רי"ט ס"ק ב', ועיין ב'שמח נפש' עמוד כ"א).

חיי אדם (חלק ב-ג הלכות שבת ומועדים כלל קנה סעיף מא): "וכן אנו עושים על הנס שנעשה לנו בשנת תקס"ד אור ליום ט"ז כסליו, שהיתה הריגה בחצר שאני דר בו מחמת הבערה שיצאה ללהב מן פולווער (אבק שריפה) ונפלו כמה בתים בחצר וגם בית אחד שלי. ומחדר שהיו שם כל בני ביתי, נפל ב' חצי חומות וקורה אחת. והחומה נפל על בתי וויטקע, עד שהיה כפסע בינה לבין המות. וכן אשתי נתפצעה בפניה, השפה העליונה לכמה חתיכות, והשינים התחתונים כולם נשברו בפיה. וגם בחדר שישבתי שם עם בני, נשברו החלונות והדלת, ונתקבעו החומות. וגם נעשה בגב בני ב' נקבים. ובכל בני ביתי כולם וממני, אין אחד שלא יצא מהם על כל פנים איזה טיפות דם. וה' יתברך ברחמיו וחסדיו חשב לנו הדם כקרבן לכפר, והצילנו ונשארנו כולנו בחיים. אף שהיה לי היזק גדול כמה מאות אדומים, החליף ה' יתברך בחסדיו דמים לדמים. וזולתנו נהרגו בעונותינו הרבים בחצרי ל"א נפשות. וגם בחצר המנוח מהו' נח במהו' פייבש ובנו הנגיד הרבני המופלא מהו' פייבש נתבקעו החומות והכיפות. והדברים ארוכים לכתוב השגחת השמים על אנשי החצר, מי שראוי להנצל ולהזדמן לשם מחצרות אחרים שיהרגו, ולהראות כי עיניו על כל דרכי איש. ולמען ספר נפלאות ה', כדכתיב [תהילים קיא, ד] זכר עשה לנפלאותיו, קבלתי עלי ועל זרעי בלי נדר יום ט"ז כסליו, אחר שהוא בלאו הכי במדינתנו בהרבה קהלות יום תענית לחברא קדישא גומלי חסדים, לעשותו כמעט חציו לה' על כל פנים, ומי שיוכל יתענה. ובלילה שאחריו, יתאספו יחד תיכף אחר מעריב וידליקו נרות כמו ביום טוב ולומר שיר היחוד כולו בנעימה ובמתון, ושיר הכבוד בזמרה, ואחרי זה מזמורי תהלים במתון, ואלו הם, קי"א קי"ו קי"ז כ"ג ל"ד ס"ו ק' ק"ג קכ"א ק"ל קל"ד קל"ח קל"ט קמ"ג קמ"ח ק"נ. ואחרי זה לעשות סעודה ללומדי תורה למי שאפשר, וליתן צדקה כברכת ה' כפי השגת ידו. ה' ירפא שבר עמו".

מי שנתחייב בברכת הגומל מברך: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב'.
השומעים עונים 'אמן', ואומרים: 'מי שגמלך כל טוב, הוא יגמלך כל טוב סלה'.
או בנוסח הארוך יותר (תמיד מרוקאים מוסיפים עוד... למה לא? כל המוסיף מוסיפים לו...): 'האל אשר גמלך כל טוב בחן בחסד ובחמלה, יתברך ויתרומם על כל ברכה ותהילה, הוא ברחמיו ישמרך ויגמלך כל טוב נצח סלה'.
והמברך עונה אחריהם: 'אמן כן יהי רצון'.

מדוע לא מספיק לענות אמן אחרי ברכת המברך ברכת הגומל כמו בשאר ברכות, מדוע צריך להוסיף את המלים הנ''ל?
שלמי נדרים (בהקדמה לספר): אחרי כל נס שנעשה לאדם מנכים  לו מזכויותיו, כמו שאמר יעקב אבינו ''קטונתי מכל החסדים'' ומפרש רש''י שם: "נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי".
לכן מאחלים למברך ברכת הגומל - ''מי שגמלך כל טוב'' – בעבר, ''הוא יגמלך כל טוב'', פירוש שלא ינכו לך מזכויותיך בעקבות הנס שנעשה לך ושעליו אתה מברך ברכת הגומל.

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי כשאדם מודה לאלוקים הוא מביא ברכה רבה. לכן יש כאלה שאומרים בסיום "על הנסים": "וְעָשִֹיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה". והיה הרב זצ"ל שואל על הנוסח הזה, למה הוא מדבר בלשון עתיד? הרי בתחילה הודינו על הנסים שהיו בעבר, אם כן היה צריך לומר "ומודים לשמך הגדול, סלה". או "והודינו לשמך הגדול, סלה"?
והיה עונה הרב ואומר, כי בכל פעם שאנו מודים לאלוקים אנו מושכים עלינו נסים חדשים לעתיד.
לכן בסיום הודאת "מודים" באה ברכת כהנים וברכת "שים שלום", שהן ברכות של שפע גדול היוצא מתוך ההודאה.
לכן אנו אומרים בהלל: "הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". מודים לה' כי טוב – ומזה מגיע חסד לעולם. גם לעולם כולו וגם לעולם ולעולמי עולמים. כך יש לפרש את האמור בהלל "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה". כי ההודאה גורמת לישועה בעתיד. "וַתְּהִי" – לשן עתיד.

יה"ר שבזכות שחגגנו השבוע את פורים בסעודה משתה והודיה לה' על הנס הגדול שעשה לעמ"י - ה' יראה לנו עוד הרבה ניסים ונפלאות ברחמים מרובים אכי"ר!





[1] בהכנת הדרשה נעזרתי בדבריהם של הרב שמואל אליהו שליט"א, הרב אליעזר מלמד, והרב אילן אלסטר.

[2] רבי יצחק בר ששת (1326 - 1408) - מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידו של הר"ן.

יום שישי, 25 במרץ 2016

פרשת צו - ככה בדיוק!

ככה בדיוק!


ויקרא (ז,יא): "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה'".

זהר הקדוש (ח"ג יב:): מכל הקרבנות לא חביבים לפני הקדוש-ברוך-הוא כמו השלמים, בגלל שנמצא על ידו שלום בעליונים ובתחתונים.

נתיבות שלום: ענין קרבן שלמים החביב יותר מכל הקרבנות ועושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, על פי המובא ב״תורת אבות״, שאם יהודי מרוצה מהנהגת הבורא בכל אופן שהקדוש ברוך הוא מתנהג עמו, מדה כנגד מדה מקבל גם הקדוש ברוך הוא את הנהגתו הוא בכל אופן שמתנהג.

מדה זו היא עיקר העבדות, שהפגם הגדול ביותר הוא כאשר יהודי אינו מרוצה מהנהגת הבורא, ועבודתו של יהודי היא להיות מרוצה מהשם יתברך והנהגתו.

יש לומר שזו משמעות קרבן שלמים, שיהודי מקריב אותו בנדבה מתוך היותו מרוצה מהנהגת הבורא, ועל זה נאמר שעושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שיהודי מרוצה מהנהגת השם יתברך והשם יתברך מרוצה מהנהגתו של יהודי.

לכן חביב קרבן שלמים לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל הקרבנות, ולכן נאמר בו ״אשר יקריב לה'״, כי הוא מקרב את ישראל לאביהם שבשמים.

היה פעם דיון בין תלמידי המגיד ממעזריטש, "לו הייתי אלוקים, איך הייתי בורא את העולם?"
אחד ענה: הייתי בורא אותו ללא מחלות. השני ענה: הייתי בורא אותו ללא עניים. וכו' וכו'
אמר האדמו"ר הזקן: אילו הייתי אלוקים, הייתי בורא את העולם כפי שהוא כעת - שהרי כך רוצה ה' ולכן הוא נברא כך!

שבוע שעבר אחת המשפחות בקהילה עשתה סעודת הודיה על 'החיים'! על חיי היום -יום שהקב"ה זיכה אותם!!!

כתוב בשולחן ערוך שיהודי חייב לשתות עד שלא יוכל להבחין בין "ברוך מרדכי" ל"ארור המן".

את כל מה שאמרנו אפשר לסכם במשפט הזה – כל מה שקורה לך גם דברים שהם המן וגם דברים שהם מרדכי – בזכות האורות של פורים (שתיה = שת-י"ה = מוחין עצומים) אתה לא מבחין מה טוב ומה לא, מודה לה' על זה ועל זה ואומר ברוך על שניהם!


אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: