פרשת עקב - מוצא פי השם

דברים (ח,ג): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

בצורה פשוטה[1], בא לומר, שאפילו אנשים שהם לא כל כך קרובים לתורה ומצוות אבל הם אנשים שמבינים שאדם זה אדם, שחוץ ממה שיש לו גוף, יש לו נפש, יש לו רוח. אתה רואה אותם שהם אומרים, מה אני בהמה? אני צריך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה? אני בן אדם! עם כמה שיש לי – אני מסתדר. מה אני יכול לעשות? עשיתי השתדלות. אומר לאשתו, אני לא רוצה כלום, אל תתנו לי אוכל, אני מבקש שבמשכורת שלי תכלכלי את כל החודש, ותני לי רק נסיעות לעבודה להביא לך עוד משכורת כזו וזהו. אני בן אדם, אני צריך לנוח, אני צריך לשמוע קצת מוזיקה, צריך קצת להנות מאומנות. רואים שאפילו בן אדם שעוד לא קרוב לתורה, כאילו דואג לצד הרוחני שלו, מה? רק לחם? לעבוד בשביל לאכול ולאכול בשביל לעבוד? די! ככה אומרים גם המפרשים. לא על הלחם לבדו יחיה האדם, יש עוד דברים שנותנים לאדם חיות.

אבל רבינו האר"י, יש לו פירוש קצת שונה. וכך הוא אומר, לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא גם על כל מוצא פי השם שבתוך הלחם יחיה האדם. לא מדובר פה על שני דברים, הלחם, ומוצא פי השם, שהם עוד דברים רוחניים שאתה צריך לעשות, אלא הפסוק אומר, לא על הלחם לבדו, אלא בלחם עצמו ובכל דבר אחר, יש גם מוצא פי השם.

בעצם פה הוא פותח שער להסביר את הדבר הבא. מוֹצָ"א זה אותיות צומ"א, מוצא פי השם זה צומא רבא דישראל שזה יום הכיפורים. אומר רבינו האר"י, בא ותראה שביום הכיפורים אתה לא אוכל לחם, אבל מוצא פי השם שבתוך הלחם – אתה אוכל. אדם חושב שביום הכיפורים הוא צם. אתה לא צם, אתה אוכל את כל האוכל שאתה צריך לאכול. לו יצויר שאדם לא יכול לאכול מהפה, יש אנשים כאלה בר מינן, אולי הוא אפילו בלי הכרה, אז איך הוא אוכל? נותנים לו הכל דרך הוריד, הוא אוכל בצורה אחרת. גם פה אומר רבינו האר"י, אתה יודע? ביום הכיפורים אתה מחובר לצומא, מוצא פי השם, אתה מחובר למקורות של המזון והמחיה, לצורה הרוחנית של המזון שאם אתה מחובר אליה אתה מקבל השפעה גם לגוף, והגוף לא צם, הוא אוכל. לכן ישנם חמישה מיני דברים שחייבו אותנו להמנע מהם ביום הכפורים שהם כנגד חמישה מיני השפעות רוחניות שהאדם מקבל, ופה הוא מתנתק מההשפעה הגשמית שלהם ומקבל אותם בצורה רוחנית בלבד.

נחזור לענין. "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". אומר רבינו האר"י, כאשר ברא הקב"ה את העולם, כל האור היה מתפשט בכל הבריאה, וכל הבריאה היתה נשפעת מהאור של הקב"ה, הדומם הצומח החי המדבר. כשחטא אדם הראשון, הוא ערב קודש בחול, טוב ברע, "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" גם הם נתערבו בערב רב, ונתקלקלו כל הנבראים. דומם צומח חי מדבר, כולם צריכים תיקון. כולם צריכים בירורים ועל כן צריכים גלגולים, להתגלגל בכל מיני אפשריות, בדומם, בצומח, בבעלי חיים, עד שיתוקנו. אחד מהדברים של התיקון זה לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי השם שנמצא בלחם יחיה האדם.

קודם מביא רבינו האר"י את הפירוש הפשוט יותר ואחר כך מביא עוד ועוד. הפשט הפשוט הוא שכל אחד יודע שבכל חומר יש צורה, יש רוחניות. אפילו בדומם, כל שכן צומח, כל שכן בבעלי חיים, יש בכל דבר ודבר רוחניות. אם אתה יודע לפרק את הגשמיות והרוחניות ולברר אותם כאשר אתה אוכל למשל את הלחם, ובלחם יש מוצא פי השם, אז בעצם כשאתה אוכל, זה כמו שאתה מתפלל, כמו שאתה לומד תורה. כאשר אתה מפרק את הלחם, הלחם לבדו, צורתו החומרית הגשמית הולכת לחומר שבגוף, מחזקת אותו, והצורה הרוחנית שבתוך הלחם, מוצא פי השם, השפע האלקי המקיים את הלחם כמות שהוא, או עגבניה, או בשר, או כל דבר שיש בעולם, משפיע לנשמה.

כמו שאנחנו אומרים, שכל דבר ודבר מורכב מאבות המזון, ומי שצריך ויטמין מסוים, ימצא אותו בסוג אחד של מזון, מי שצריך חלק אחר של אבות המזון ימצא בסוג אחר של מזון. כלומר כמו שלאדם יש לדוגמה ריאה, לב, מח, גם בצומח יש חלקים שכשאתה אוכל אותם, הם מחזקים את אותו מקום. גם לצבעים השונים של המזון, יש תפקיד ותיקון לחלקים מסוימים בגוף.

באותו אופן, ופי כמה וכמה, הרוחניות, שאף אחד לא דיבר עליה, אף אחד לא בודק אותה, אף אחד לא יודע לפצח אותה. רבינו האר"י אומר, תדע לך שמאז שהשם ברא את העולם, הוא שם בכל דבר את מוצא פי השם. את הכח, את האנרגיה האלקית, את הכח העצום, שנמצא בכל דבר שמחבר אותו להיות מה שהוא. הנה תראה, זה לחם, זה עגבניה, זה מלפפון, מה ההבדל ביניהם? הכל תלוי בפנימיות של הדברים. אם אתה אוכל את זה בכוונה הראויה, ואתה מצליח לפצח את אותה הנוסחה של חיבור בין חומר לצורה, של חיבור בין גשמיות לרוחניות, אז אתה לוקח את מוצא פי השם ואתה מחזק את עצמך. נמצא שהאכילה שאדם אוכל מעלה אותו. הוא מתעלה כמו שהוא מתפלל, כמו שהוא לומד תורה, שבזה בוודאי הוא מעצים את הכח של הנשמה שלו.

לכן האר"י צווה מאד מאד את מהרח"ו על ברכות הנהנין. אמר לו – זה הקלקול שלך וזה התיקון שלך. בזה אתה נופל ובזה אתה עולה. ככה הוא אמר לו. כל העליה והירידה שלו תלויה בזה (שער רוח הקודש, דרוש ג'). ואז הוא הסביר לו עוד משהו. מאז שאדם הראשון חטא, נתגלגלו נשמות ונתערב טוב ורע בכל חלקי הבריאה, דומם צומח חי מדבר. נמצא כשאדם אוכל, חוץ ממוצא פי השם שדיברנו לעיל, שזה השפע האלקי המקיים, יש פה עוד תוספת. החטאים של כל הדורות, אפילו מאדם הראשון, מגולגלים פה בצורה רוחנית, מעוותת, שנמצאת בתוך המזון. אם אדם מצליח לישר אותה, הצליח לקחת כח אדיר. ואם לא הצליח – מכיון שהיא מעוותת – היא מעוותת אותו. אדם יכול לראות לפעמים, כשהוא קם בבוקר, בשתים בבוקר, מתי שהוא קם, והוא לומד תורה, ומתפלל ואחר כך לומד – הוא מרגיש את עצמו מלאך. אחר כך הוא הולך הביתה ואוכל ארוחת בוקר, ואז הוא שוכח מכל עבודת השם. הוא מתלהב מהאכילה, אחרי שהוא גומר לאכול, הכל נעלם. מה קרה? נכנסו בו אותם המגולגלים, אותם הכוחות, אותם הטוב ורע שמעורב, וזה לא דבר אחד או שנים, זה כמה מערכות, שנמצאות בתוך האוכל חוץ ממוצא פי השם.

לכן צריך האדם לגשת לענין הזה של הלחם לבדו, מה שאתה אוכל, לגשת אל זה בחרדת קודש. מי שיכול לכוון כוונות האכילה מסידור רבינו הרש"ש – מצוין. אם האדם עוד לא הגיע לזה, לפחות יכוון בדעתו שהוא אוכל בכדי לעבוד השם. הוא יודע – יש לי גוף, יש לי נשמה, גם המאכל שאני אוכל יש בו גוף, יש בו נשמה, יש בו משהו רוחני. אב רחום וחנון אני רוצה לאכול את זה לתועלת הגוף וגם לתועלת הנשמה. ואז אני נזהר, מה שצריך צריך, מה שלא צריך – תפסיק. מה אתה אוכל לתאווה? "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד". אם אתה לא צריך את זה – זה יזיק לך, גם באופן גשמי וגם באופן רוחני. מה שאתה לא יכול להתגבר כדי לקדש את זה, אז זה יקדש אותך, כלומר יפעל בך פעולה הפוכה.

דבר נוסף, הברכות. בברכות צריך לדקדק. מי שמדקדק בברכות הנהנין, אז איך שלא יהיה, אם הוא אומר את מטבע הברכה, בין אם כוון, בין שלא כוון, הדבר כבר מכוון ועומד מאנשי הכנסת הגדולה שתיקנו את הברכות.

עוד כתבו וגם האר"י כתב את זה, שצריך להזהר ללמוד תורה, אפילו מעט, בתוך הסעודה. גמרת מנה ראשונה? תעצור. שתהיה לך איזה ספריה קטנה ליד השולחן, איזה ספר קטן, 'שערי קדושה' או ספר מוסר, ספר הלכות, תלמד קצת. תכניס תורה. התורה מבררת את האכילה.

ועל הכל ויותר מהכל, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – וּבֵרַכְתָּ", ברכת המזון. ברכת המזון היא התיקון הגדול והעצום, גם למה שאכלת, גם למה שלא אכלת, גם למה שלא כוונת. כמו שאומרים, עכשיו זה הסיום, מכיון שברכת המזון היא מדאורייתא, היא עושה תיקון גדול. לכן, אומר ה'בן איש חי' ע"פ האר"י, שיש ענין לא לפנות את האוכל עד אחרי ברכת המזון, כדי שגם מה שנשאר ולא אכלת, גם הוא יתברר, גם הוא יתוקן. "ואכלת ושבעת וברכת". מתי אתה יכול לברך להשם ברכה מכל הלב? מתי שקיימת בסעודה ואכלת ושבעת. שבעת – מספיק, אל תמשיך. כלומר, כמו שאומרים ש"איזה הוא עשיר – השמח בחלקו", כך גם "צַדִּיק – אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ", ואכלת – ושבעת. לא להכנס לכיוון של תאווה ושל עוד ועוד. אתה רואה שתיקנת, עשית, מה שהיה לך כח לתקן תיקנת, די, עכשיו תברך ברכת המזון. תסיים את הענין, מים אחרונים חובה, וברכת המזון.

אז "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". עכשיו אם אדם יתבונן בפסוק הזה, יראה שזה לא רק על אכילה ושתיה. אתה לא יכול לדעת מה אתה עושה כשאתה הולך בדרך, הוו שקלי ואזלי באורחא, אתה מברר ניצוצות הקדושה, אין לך דבר שבעולם שאין בו ניצוצות של קדושה. כשאתה נושם, באותו חמצן שאתה נושם, יש ניצוצות של קדושה, יש רוחניות, אתה נושם אתה פולט, אתה עושה אותם פעולות כמו באכילה. אתה מדבר עם חבר, אם אתה יודע לגשת לדבר איתו כמו שצריך, אתה מברר אותו. אתה יכול לגרום לו שהוא יתפוצץ עליך, או אתה יכול לגרום לו שהוא יכנע וישמע את הדברים שאתה מדבר, תלוי איך אתה ניגש לענין.

גם זה נקרא "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – מי זה הלחם? אשתו. מהיכן לומדים זאת? מהפסוק "וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף, וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. האשה של האדם זה הלחם, כלומר הוא צריך לדעת איך לדבר, איך לברר. לפעמים בן אדם אומר, כבוד הרב, כל מה שאתה אומר זה טוב, אבל לא על אשתי. אשתי, תעזוב, אשתי זה משהו לא מהעולם הזה. כל אחד יכול להגיד ככה על אשתו, אז מה? אם השם נתן לך אותה – יש לך את הכוחות לדעת לברר, לדעת לרדת, לדעת לתקן את הענין.

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם", הכל זה "מוצא פי השם". כלומר תגש לכל ענין וענין כתיקון, כבירור, העלאת ניצוצות של קדושה, כאתגר, כל דבר שמופיע לך – תקח את זה כמו עבודת השם. יש פה משהו לברר, יש פה משהו לעשות. ואז גם כשאדם יודע שהעבודה קשה, אין בעיה, מה זה עבודה קשה? וכי אני עושה עבודה בשבילי? אני רוצה פה משהו בשבילי בכל הענין? אני רוצה לכבד את הקב"ה! אני רוצה לעבוד את העבודה של השם! אם אתה בא בגישה כזו אז מובטח לך סייעתא דשמיא, אתה לא עובד את השם לבד, "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

כשאדם ניגש לעולם באופן של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אז ודאי, כמו שהוא מפעיל כוחות, מפעילים כנגדו כוחות, מי יודע מי ינצח? אבל כשאתה הולך לעבוד את השם, אז אין לך כלום. הקב"ה מסייע בידך, רואה את תמימות ליבך, את המחשבה הטהורה, איך אתה ניגש לאכילה, איך אתה ניגש לשינה, איך אתה ניגש לכל ענין. אם זה פרנסה, אם זה כל דבר אחר, בכל דבר ודבר צריכה להיות המחשבה הזו של עבודת השם, ואז, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", יוצא לאדם לקיים מה שנאמר בגמרא על הפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". הגמרא אומרת (ברכות סג.), וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח רל"א), איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך". דהיינו, אין שום דבר שזה לא עבודת השם. אתה יכול מכל דבר להתחזק. כל דבר זה כמו תורה, כמו תפילה, אם אתה ניגש בכל דבר לשם שמים, בגישה של "בכל דרכיך דעהו", אז הוא, יישר אורחותיך. יש דברים שהם אורחות. שהם טבעיים באדם. קשה לו לאדם להתגבר עליהם, קשה לו לעשות הפוך מהטבע שלו, אבל כיון שאתה מחפש לעבוד אותו, הוא, שהוא כל יכול, יישר אורחותיך. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו.

---

[1] הרב ניסים פרץ זצוק"ל.

פרשת לך לך - בריאה בירור ברית ורחל אימנו

בריאה בירור ברית ורחל אימנו

בראשית (יב,א): " לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

הרב גינזבורג: הפשט של "לך לך" הוא לעלות לארץ ישראל.

מבואר בחסידות שכאשר הקב"ה אמר לאברהם אבינו עזוב את ארצך ולך לארץ ישראל - באותו רגע התחילה עבודת הבירורים.

לנשמה יהודית יש כח ליצור קשר עם ניצוצות קדושים שנמצאים במציאות. בכל מקום שיהודי הולך אליו יש ניצוצות שמחכים לו מתחלת הבריאה (משבירת הכלים דעולם התהו) - וכשהוא אומר שם ברכה, אומר דבר תורה, או אפילו רק חושב ומאמין ש"ה' אחד", הניצוצות נגאלים. לכך קוראים עבודת הבירורים.

כאשר יתבררו כל הניצוצות הללו - שמספרם הכולל בקבלה הוא רפ"ח - יבוא משיח ותהיה גאולה שלמה.

אברהם אבינו הוא האדם הראשון שפעל להביא גאולה לעולם, והוא עשה זאת על ידי גאולת הניצוצות שיש בכל דבר בעולם שהוא בא עמו במגע.

זה מתחיל בתחלת הפרשה - "לך לך", למה תלך? כי יש ניצוצות שמחכים לך שתגאל אותם.

שתי האותיות העיקריות במלה 'בירורים' הן בר.

שתי האותיות האלה הן גם ההתחלה של כל התורה כולה, שתי האותיות הראשונות של התורה הן בר של "בראשית", ואחר כך יש א, והמלה השניה בתורה היא אותן שלש אותיות, ברא. "ברא" היינו בריאה יש מאין - אך שתי האותיות הראשונות של ברא, בר, רומזות לכח לברר ולהוציא ניצוצות קדושים מתוך מציאות שבורה.

בהתחלה ה׳ ברא מציאות שלא היתה מתוקנת.

הבריאה הראשונה של עולם התיקון היא אור, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", והוא בא על רקע מציאות הפכית בלתי מתוקנת, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום". גם לאחר בריאת האור, לפני שה' הבדיל בין האור ובין החשך, היו "אור וחשך משתמשים בערבוביא". היתה תערובת של חשך ואור (של תהו ותיקון) - תערובת אפורה - ואחר כך כתוב "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך".

כלומר, בהתחלה גם הקב"ה עשה בירור והבדלה בתוך הבריאה שלו, בין האור ובין החשך.

אמרנו שיש שתי מילים עיקריות מאותיות השער בר - ברא ו-ברר.

הבריאה מתחילה בפרשה הראשונה, בראשית, ועבודת הבירורים (שלנו) מתחילה בפרשה השלישית, לך לך, פרשתנו.

ה׳ קודם ברא ועושה בירור - מבדיל בין האור ובין החשך, וקובע תחום לכל אחד מהם, "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה", ואז "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", נשלם היום הראשון של הבריאה.

ה׳ המשיך לברר, אבל הוא השאיר גם לנו - הנשמות היהודיות - להשתתף עמו בעבודת הבירורים.

מלה שלישית, מאד חשובה, שגם באה משער בר היא ברית.

יש משהו בברית מילה שהוא גם בירור ותיקון, כמו שה' הבדיל בין האור ובין החשך - זה מה שקורה כשילד (או מבוגר, כמו שהיה אברהם) נימול.

אבל הרעיון של ברית - כריתת ברית עם ה׳ - הוא יותר חשוב ועמוק מהרעיון הפשוט של בירור לכשעצמו. זהו הבירור האולטימטיבי, להיות יהודי - על ידי הברית נעשים יהודי שלם בבשר, עם הכח היהודי המיוחד לברר ניצוצות קדושים.

ואכן פרשת השבוע מתחילה עם כח הבירור, "לך לך", ובהמשך הפרשה יש שתי בריתות.

בפרשה מופיעות שתים מתוך שלש הבריתות העיקריות שה׳ כרת בינו לבין עם ישראל:

הברית הראשונה היא הברית על הארץ, כשה׳ הבטיח את הארץ המובטחת לאברהם אבינו. גבולות הארץ המובטחים כאן הם רחבים מאד, יותר ממה שזכו לו על ידי משה בכניסה הראשונה לארץ ושרק בימי שלמה הגיעו אליהם.

החזון העתידי הוא "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" - כל העולם, כל הפלנטה, תהפוך לארץ ישראל. אבל השלב הקודם, הגבולות הרחבים ביותר של הארץ המובטחת, הם הגבולות שה׳ מבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. זו הברית הראשונה.

אחר כך, בסיום פרשת לך לך, יש את הברית השניה - הברית שחושבים עליה כאשר סתם אומרים את המלה ברית, ברית המילה. זו ברית המילה שה׳ צוה לאברהם אבינו בסוף פרשת השבוע.

אם כן, לברוא, לברר ולכרות ברית הם שלש מילים בתורה שבאות מאותו שער - 

הכל שייך לפרשת השבוע.

גם שמו של אברהם כולל בתוכו אותיות בר.

שלש האותיות הראשונות שלו הן אבר - הוא אבר-מה (ברית המילה היא באבר).

או אותיות ברא-מה, לברוא דבר מה.

בחלק הימני של המח, מח החכמה - בוראים, ובחלק השמאלי מח הבינה - עושים עליו ברור. זה היחס בין חכמה ובינה. יש בריאה בחכמה, ועבודת הבירורים בבינה.

הברית היא סוד הדעת, לשון התקשרות והתחברות (כמבואר בתניא פ"ג).

בדעת יש תרין עטרין, עיטרא דחסדים מצד החכמה ועיטרא דגבורות מצד הבינה.

העיטרא דחסדים היא השרש של רמ"ח מצות העשה של תורתנו הקדושה (שעיקר קיומן הוא מצד האהבה, החסד, שבנפש).

ואילו העיטרא דגבורות היא השרש של שס"ה מצות לא תעשה (שעיקר קיומן הוא מצד היראה, הגבורה, שבנפש).

בפרשתנו, הברית הראשונה שה' כרת עם אברהם אבינו, ברית בין הבתרים על ירושת הארץ, היא מצד העיטרא דחסדים שבדעת.

הברית השניה, ברית מילה, ברית הבשר, היא מצד העיטרא דגבורות שבדעת.

יום פטירת רחל - להושיע כל המקשה לילד

אנחנו נכנסים עכשיו לי"א חשון, יום ה-אם של השנה - היום הארבעים ואחד מראש השנה. אם - האם היהודיה, רחל אמנו.

בספרי הקבלה רחל אמנו מכונה "שכינת עזנו". היא השכינה הקדושה, כנסת ישראל כולה היא השכינה, ומוסיפים לביטוי שכינה את העוז, "שכינת עזנו" זו רחל אמנו.

לביטוי שכינת עזנו, שמזוהה עם רחל אמנו, יש גימטריא מאד יפה - בראשית, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

ההתחלה של התורה והבריאה היא להתקשר ולקבל כח מרחל, שנקראת שכינת עזנו, היא ה"בראשית".

מכל האמהות יש חביבות מיוחדת לרחל אמנו, שמסרה את נפשה בפועל ממש להעמיד תולדות, להעמיד יהודים.

בזכות זה גם כתוב שיש לה כח אדיר - שהאויבים שלנו נופלים רק בידי בניה, האויב המושבע והאדיר שלנו, עמלק, נופל רק בידי בניה של רחל אמנו.

הבעל שם טוב: עמלק הוא הספק, שמחליש את תוקף האמונה שלנו בה, בתורה, בזכותנו לשבת בארצנו הקדושה. הספק הזה נופל ומתבטל מכח רחל, שהיא שכינת עזנו.

אמרנו קודם שרחל אמנו מסרה את נפשה בפועל ממש - היא נפטרה מתוך לידה. היא היתה בתוך מצב שקוראים לו מקשה לילד.

ככלל, אשה שמקשה לילד - ה' עושה נס והיא יולדת בסוף, הכל מסתדר.

אבל יש מקרים נדירים, חריגים, שהראשון ביניהם הוא רחל אמנו - שהאמא לא יוצאת מזה. כלומר, שהיא מוסרת את נפשה על הלידה שלה. לשם כך נשמתה ירדה לעולם הזה, להוריד את הנשמה הזאת, להמשיך את ה׳׳נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

כשמדברים על צדיקים גדולים, יודעים שצדיקים פועלים ישועות בקרב הארץ, וכל צרה שלא תהיה - באים לצדיק, מבקשים ממנו שיתפלל, שיעורר רחמים רבים למעלה ותבוא הישועה למי שזקוק לה. במקרה הזה, של מקשה לילד, יש הרבה סיפורי צדיקים. בכלל, היות שזה דבר די מצוי - וכמו שאמרנו קודם, ברובא דרובא של המקרים זה יוצא טוב, אבל בכל אופן זו סכנה - האשה נמצאת בסכנה, והיא מכניסה את עצמה לסכנה. היא יודעת מראש שאולי יהיה כזה סיפור ונכנסת לזה בטבעיות, בטבע יהודי.

לרבי נחום מטשרנוביל (שההילולא שלו היום י"א חשון) היתה נכדה צדיקה מאד גדולה, שהיתה מפורסמת באותו דור - חוה, חוה'לה. היא התחתנה עם הנכד של המגיד ממעזריטש - רבי שלום שכנא מפראהביטש. הם ההורים של רבי ישראל מרוז'ין.

מגיע לרבי נחום מטשרנוביל מקרה של אשה מקשה לילד - צריך לעורר רחמים ולהציל אותה. הוא אומר לבני המשפחה, מי שהביא את הפדיון, שילכו מהר ל'חתן שלי' - שהוא אברך צעיר מאד.

זו סכנת נפשות, רצים מהר ומחפשים את רבי שלום-שכנא ואומרים לו שהרבי שלח אותנו אליך - יש פה אשה מקשה לילד, רחמנות, צריך מיד לעשות משהו. הוא אומר - מה אתם רוצים ממני? אני לא יודע מה לעשות.

חוזרים לרבי נחום ואומרים לו שהלכנו לחתן הצעיר והוא אומר שהוא לא יודע מה לעשות.

רבי נחום נעשה רציני מאד, הקפיד, ואומר - לא, לכו אליו שוב ותצוו אליו חזק שאני אמרתי שהוא חייב לעזור לה, הוא ורק הוא יכול לעזור לאשה הזאת.

חוזרים אליו והוא אומר להם - אני באמת לא יודע מה לעשות, אבל אם הצדיק כבר שלח אלי אז אספר לכם סיפור, ואולי בכח הסיפור הזה יהיה כח לעזור לאשה הזו.

הוא מספר סיפור מקהילת היהודים באסטנבול, בטורקיה. יש שם קהילה של יהודים ומאד מסוכן שם, במיוחד לבנות, כי הישמעאלים הערבים שטופי זימה ופשוט חוטפים בנות ונשים, רחמנא ליצלן. לכן כאשר אשה צריכה לצאת שם החוצה, ובפרט כשאשה צריכה לטבול, הולכות נשים ביחד, בקבוצה, הרבה נשים יחד כדי לשמור על האשה.

פעם אחת - יצאה אשה אחת לבד ברחוב, ובאמת ר"ל לאחר הטבילה בא איזה ערבי, איזה ישמעאלי, וחטף אותה, לקח אותה בשבי והביא אותה לבית שלו.

היה נחוץ לאותו ערבי משהו חשוב לעשות, אז בינתים הוא לקח אותה בכח, שם אותה בעלית הגג שלו, נעל את הדלת, והתכוון לצאת לעשות את מה שהוא צריך ולחזור אליה.

האשה הזו היתה כלה חדשה - התחתנה לא מזמן. היא בוכה ובוכה - בוכה על שני דברים, קודם כל שלא יטמאו אותה ושנית בוכה על בעל נעוריה שמן הסתם יגרש אותה.

היא מסתכלת בעלית הגג בה הוא נעל אותה ורואה שיש שם מרפסת שפונה החוצה, לרחוב - בגובה של כמה קומות. היא חושבת, ממה נפשך - כדי להשמר ושלא יטמאו אותי אני קופצת עכשיו מהמרפסת, ואחד מהשנים, או שאני אמות או שה' יעשה לי נס ואנצל ואברח מכאן.

היא עושה חיפוש קצר בחדר מה יש שם ומצאה איזו אדרת, בגד עבה, עוטפת את עצמה בבגד וקופצת מהמרפסת. ה' עשה לה נס - אולי קצת גם בדרך הטבע, בעזרת הבגד הזה - והיא נפלה בלי לקבל מכה, הכל בסדר, ומיד קמה וברחה הביתה.

כשהיא הגיעה הביתה היא לא ספרה לבעלה מה היה, כנראה שעדיין היתה בטראומה מהסיפור הזה, אבל הבעל מיד חשש שמשהו קרה פה. הוא התחיל לחשוש ולפחד מה קרה, ופחד להתקרב אליה בכלל. למחרת בבקר, הוא שכר סירה קטנה ויצא לשוט במים ולהתבודד, וכך להפיג את הדאגה שלו. באמצע הים הוא רואה עוד סירה מתקרבת אליו עם ערבי אחד. הוא לא מכיר את הערבי והערבי לא מכיר אותו, אבל היה ברור שאם יש פה שני אנשים בודדים, כל אחד בסירה שלו, כנראה לשניהם יש דאגות.

שואל היהודי את הערבי מה הבעיה שלך - אתה תספר לי ואחר אך אני אספר לך.

הערבי מתחיל לספר, ומספר את כל הסיפור - שאתמול הוא חטף אשה יהודיה, כך וכך, ולא כל כך מצטער עליה, אבל יחד איתה נעלמה האדרת שבתוכה הוא החביא את כל העושר שלו, מליונים של זהב ויהלומים, כל העושר שלו היה בתוך הבגד. הוא בברוך מאד רציני.

היהודי שומע, מבין מה קרה, מסיח את דעתו למשהו אחר וממהר ללכת הביתה.

האשה ברחה יחד עם הבגד ושמה אותו תחת התנור והוא ראה זאת. הוא מיד הלך, קרע את הבגד ומצא את האוצר, ואז 'שישו ושמחו'.

הוא מספר שהשמחה שהיתה אצל הזוג היהודי הצעיר הזה היתה עד בלי די, שאי אפשר לשער את השמחה, ומתוך השמחה הזו נולד להם בן צדיק - מכח היחוד הקדוש של השמחה העצומה של הזוג.

כשרבי שלום מפראביטש סיים לספר את הסיפור הוא אמר - כעת האשה שבקשתם עליה, שקשתה לילד, ילדה למזל טוב.

והוא הבטיח שכל מי שיספר את הסיפור הזה במקרה של אשה מקשה לילד - היא תלד בשעה טובה ומוצלחת.

אמרנו קודם שכל עם ישראל הוא "שכינת עזנו", רחל אמנו. כנסת ישראל נמצאת היום, עכשיו, בחבלי לידה. יש לה צירים - צירים חזקים וכואבים - של להוליד. להוליד מה? להוליד משיח בן דוד, ולהוליד את הגאולה הגשמית של משיח בן יוסף לעם ישראל.

[הגוי בסיפור – זה ישמעאל ועשיו כל אחד מהכיוון שלו, צריך לדעת שאנחנו מהסיפור הזה נצא עם כל העושר שלהם לחיים טובים ולשלום!!!]

לכן אין מצב יותר סמלי, שמסמל את המצב של העם כולו, מאשר אשה שמקשה לילד וצריך לעורר רחמים רבים עליה - שתלד בשעה טובה ומוצלחת, שתבוא הגאולה.

יום האם, הוא גם היום שמסוגל לעורר את הרחמים הרבים שהאשה, כנסת ישראל, שכינת עזנו, תלד את הגאולה היום, ברחמים!