ר"ח סיון - תפילת השל"ה הקדוש

 תפילת השל"ה הקדוש

תפילת השל"ה הקדוש - בקולו של מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

תפילה נפלאה שתיקן רבינו השל"ה הקדוש (רבי ישעיהו הלוי הורביץ, נקרא כך על שם ראשי התיבות של שם ספרו. שני לוחות הברית) עבור הורים. תפילה לזכות לילדים, ושיהיו הילדים יראים ושלמים, בתורה, יראה ומידות טובות וכו'. תפילת חובה לכל הורה!

שעת רצון מיוחדת לומר את תפילת השלה, היא בערב ראש חודש סיוון, אז נוהגים שיתפלל כל אחד על עצמו ועל זרעו שיהיו לומדי תורה ולילך בדרכי ישרים ולהצלחה בכל צרכיהם וזיווגיהם ואומרים תפילה זו.

זו לשון השל"ה בספרו: חל עלינו חובת התפלה ובקשה להשם יתברך בכל צרכינו, כי הכל מאתו יתברך, על כן בכל מה שיצטרך האדם בכל עת ובכל שעה, ירגיל על לשונו תפלה קצרה להשליך על ה' יהבו. ובעת הפעולה יאמר בכל צרכיו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, רבון העולמים הצליח דרכי כי מאתך הכל וכו'. וביותר צריך זירוז להתפלל שיהיה לו זרע כשר עד עולם, ואגב כל צרכיהם וזיווגם, מה' יצא הדבר. ולבי אומר שעת רצון לתפלה זו בערב ראש חודש סיון, הוא החודש שבו נתנה התורה, ואז נקראים בנים לה' אלקינו. וראוי לישב בתענית ביום ההוא הוא ואשתו, ויתעוררו בתשובה ויתקנו כל ענייני הבית איסור והיתר וטומאה וטהרה וכל העניינים, ויתנו צדקה לעניים הגונים. ואם אפשר לבעל להתענות אז הפסקה מה טוב ומה נעים, ועל כל פנים יהיה תענית גמור ככל דיני תענית צבור. וזו הנוסחא של התפלה:

אַתָּהּ הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּהּ הוּא אֱלֹהֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. וּבָרָאתָ עוֹלָמְךָ בְּגִין לְאִשְׁתְּמוֹדַע אֱלָהוּתָךְ [=כדי שתפורסם מלכותך] בְּאֶמְצָעוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. "בְּרֵאשִׁית", בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנָתַתָּ לָהֶם תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. וְעַל קִיּוּם הָעוֹלָם וְעַל קִיּוּם הַתּוֹרָה בָּא לָנוּ מִמְּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שְׁנֵי צִוּוּיִים. כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", וְהַכַּוָּנָה בִּשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לֹא לְתֹהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבוֹדְךָ בָּרָאתָ, יָצַרְתָּ אַף עָשִׂיתָ, כְּדֵי שֶׁנִּהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֶצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתֶךָ.

וּבְכֵן אָבוֹא אֵלֶיךָ יְיָ מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי לְהַזְמִין לִי בָּנִים וּבָנוֹת, וְגַם הֵם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְּנֵיהֶם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת לְתַכְלִית שֶׁהֵם וַאֲנִי וַאֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ יַעַסְקוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַּלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְווֹתֶיךָ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ. אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, תֵּן לְכֻלָּנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים וּבְרוּכִים, מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמִים זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים, זָכְרֵנוּ לְחַיִּים נִצְחִיִּים כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אָבִינוּ "לוּ יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּיִרְאָתֶךָ". כִּי עַל כֵּן, בָּאתִי לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵּן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם זֶרַע כָּשֵׁר, וְאַל יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם שׁוּם פְּסוּל וָשֶׁמֶץ, אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוֹב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וּבְעֵינֵי אָדָם, וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי תוֹרָה, מָארֵי מִקְרָא, מָארֵי מִשְׁנָה, מָארֵי תַלְמוּד, מָארֵי רָזָא, מָארֵי מִצְוָה, מָארֵי גוֹמְלֵי חֲסָדִים, מָארֵי מִדּוֹת תְּרוּמִיּוֹת, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה פְּנִימִית, וְלֹא יִרְאָה חִיצוֹנִית. וְתֵן לְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה מֵהֶם דֵּי מַחְסוֹרָהּ בְּכָבוֹד, וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וְכֹחַ, וְתֵן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְתַזְמִין לָהֶם זִוּוּגִים הֲגוּנִים מִזֶּרַע תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִזֶּרַע צַדִּיקִים, וְגַם הֵם זִוּוּגָם יִהְיוּ כְּמוֹתָם כְּכָל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, כִּי זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן.

אַתָּה יְיָ יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמוֹת, וּלְפָנֶיךָ נִגְלוּ מַצְפּוּנֵי לִבִּי, כִּי כַוָנָתִי בְּכָל אֵלֶּה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ וּלְמַעַן תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה. עַל כֵּן עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי בַּעֲבוּר הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּבִגְלָלָם תּוֹשִׁיעַ בָּנִים לִהְיוֹת הָעֲנָפִים דּוֹמִים לְשָׁרְשָׁם, וּבַעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ רֶגֶל רְבִיעִי בַּמֶּרְכָּבָה, הַמְּשׁוֹרֵר בְּרוּחַ קָדְשֶׁךָ.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו. יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תאֹכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ. הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'. יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.

אָנָּא יְיָ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, יְקֻיַּם בָּנוּ הַפָּסוּק. וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

(המשך התפילה מסידור השל"ה דפוס ראשון, שאינו מופיע בספר השל"ה:)

אָנָּא אֱלֹהַי, זַכֵּנִי לְקַיֵּם מַה שֶׁצִּוִּיתָנוּ: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם. וְיִתְקַיֵּם בִּי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וְיִהְיוּ בָנַי מוֹרֵי הוֹרָאוֹת כְּשֵׁרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְלֹא יִטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל מִדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וּדְבַר שֶׁקֶר יְרַחֲקוּ. וְלֹא יִמָּצְאוּ בָם מוּם וְלֹא מִדָּה רָעָה מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם. וְיִהְיוּ בָנַי מֵאוֹתָם שֶׁכָּתוּב "מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ הוֹלֵךְ תָּמִים וּפוֹעֵל צֶדֶק וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ לֹא רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרוֹבוֹ":

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁאוֹלִיד בָּנִים וּבָנוֹת וְלֹא יָמוּת שׁוּם אַחַד מִבָּנַי בְּחַיַּי, וְלֹא אַחַת מִבְּנוֹתַיי בְּחַיַּי. אֶקַּח נָשִׁים לְבָנַי, וְלֹא יָמוּתוּ נְשׁוֹתֵיהֶם מִקֹּצֶר שָׁנִים. וְאֶזְכֶּה לְהַשִּׂיא בְנוֹתַי לַאֲנָשִׁים הֲגוּנִים וְצַדִּיקִים, וְלֹא יָמוּתוּ בַּעְלֵיהֶן בְּקֹצֶר שָׁנִים. וְלֹא תִפָּטֵר זוּגָתִי בְּקֹצֶר שָׁנִים.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ שֶׁתַּזְמִין לְכָל אַחַד מִבָּנַי אֶת בַּת זוּגוֹ, וּלְכָל אַחַת מִבְּנוֹתַי אֶת בֶּן זוּגָהּ הַמְיֻחָד לְכָל אַחַד מֵהֶם, וְלֹא יַקְדִּימֵם אַחֵר בְּרַחֲמִים, וְלֹא יִדָּחוּ מִפְּנֵי אֲחֵרִים. וְיוֹלִידוּ בָּנַי וּבְנוֹתַי בְּמַזָּל טוֹב וּבְשָׁעָה טוֹבָה. וְכָל הַסִבּוֹת בֵּין אֱלֹהִיִּים וְהַשְׁגָּחִיּוֹת בֵּין מַעֲרָכִיּוֹת בֵּין בְּחִירִיּוֹת יִפְעֲלוּ לְטוֹבָתָם וּלְזַכּוֹתָם בִּבְנֵי חַיֵּי וּבִמְזוֹנֵי רְוִיחֵי. וְלֹא יֶחְסַר לָהֶם לְעוֹלָם מָזוֹן וְטֶרֶף בֵּיתָם. וְהַצִּילֵם מִמְּאֹרָעוֹת וּפְעֻלּוֹת רָעוֹת. וְלֹא יֶחֶטְאוּ לֹא בְזָדוֹן וְלֹא בְשׁוֹגֵג לֹא בְאֹנֶס וְלֹא בְּרָצוֹן. וְיִשְׁמְרוּ אֶת בְּרִית קֹדֶשׁ מִכָּל טֻמְאָה וְעֶרְוָה. וּבְעֵת רָאוּי יְקַיְּמוּ מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְהַשְׁכֵּן בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת, וְכֵן בֵּין קְרוֹבֵיהֶם. וְאֶזְכֶּה לָזוּן אוֹתָם בְּקַטְנוּתָם בְּכָבוֹד, בְּלִי חֶרְפָּה וּבִזָּיוֹן. וְיִהְיוּ תּוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם בְּכָבוֹד. וְלֹא יִצְטָרְכוּ לַבְּרִיּוֹת. וְאֶזְכֶּה לִרְאוֹת בְּשִׂמְחָתָם. וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם עָקָר וַעֲקָרָה וּמְשַׁכֵּלָה. וְיִמְצְאוּ חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. וְלֹא אֶעֱזֹב אוֹתָם בְּיַד אֲחֵרִים חַס וְשָׁלוֹם. וְיִהְיוּ שׁוֹמְעִים בְּקוֹל אֲבִיהֶם וְאִמָּם וְרַבָּנֵיהֶם, וְאָח קָטָן יִשְׁמַע לְגָדוֹל וִיכַבְּדֵהוּ. וְיִהְיֶה טוֹב וְנָעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד בְּאַהֲבָה רַבָּה. וּבְנוֹתַי תִּהְיֶינָה יָפוֹת וְנָאוֹת וּבַעֲלוֹת שֵׂכֶל וַחֲסִידוּת צְנוּעוֹת צִדְקָנִיּוֹת וַחֲסִידוֹת מְעֻטָּרוֹת בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת, וְכָל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה, תִּהְיֶינָה שְׁלֵמוֹת בְּלִי מוּם. וּבָרֵךְ מַעֲשֵׂה יָדַי, כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְבּוֹת לָהֶם מֹהַר וּמַתָּן כָּרָאוּי לִבְנֵי גִילָן. וּמֵהֶם יֵצְאוּ פֵּרוֹת טוֹבוֹת וּבָנִים צַדִּיקִים זוֹכִים וּמְזַכִּים לְכָל יִשְׂרָאֵל, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגֹאֲלִי

הרב ניסים פרץ - הספד על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

הספד על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל: מה נדבר ומה נאמר. אלו אנשי קדם. אנשים מהדור הקודם. להגיד עליו שהוא בנם של קדושים זה מספיק. בנו של ה'כרם שלמה'[1]! איזה זכות! 

חכם מרדכי אליהו ע"ה זה נשמה שירדה מן השמים עם כוונות האר"י והרש"ש. הרי בדורו ה'כרם שלמה' היה 'חד בדרא', אחרי שנפטר השד"ה[2]. הוא היה התלמיד המובהק שלו שהעביר את הקבלה שלו לעולם. מי שרצה ללמוד את כוונות סידור הרש"ש היה בא אליו. הוא כתב את פירוש ה'כרם שלמה' על ה'עץ חיים'. חבל שאבד לנו הכתב יד המלא, נשאר רק עד דרוש או"א, מה שהוציאו.

אבל ברוך השם, חכם מרדכי ע"ה, שקע בלימוד הזה חזק ומצא כדי מידתו, עד שהתחילו לקרוא לו המקובל האלקי, ולא רק הראשון לציון. אז הוא זכה ברוך השם גם לחכמה הזו. בבחינת כל העוסק בתורה לשמה זוכה ומגלים לו רזי תורה[3]. אצלו עסק התורה היה לשמה. הוא היה טורח ומתיגע בתורה ללמוד אותה וללמד אותה, להקים עולה של תורה.

היו לו ידים נקיות. לא היה רודף אחרי הכסף. מספר הרב שמואל זעפרני, שהיה ראש הלשכה שלו, הוא בעצמו ראש ישיבה, תלמיד חכם גדול, אני מכיר אותו אישית. והוא מספר שהוא התלווה אליו לחו"ל, והיה אחד שהתפעל ממנו הרבה ובא והביא לו פתק, הרב זעפרני ראה שמדובר בצ'ק בסכום עתק. נתן את זה לרב. הרב אמר מה זה? תחזיר לו, אנחנו לא לוקחים כסף. לא רוצים כסף. אמר לו הנדיב זה בשביל הישיבה שלך, בשביל העניים. אמר לו הרב, תחלק אתה, אני לא לוקח כסף.

איפה יש דבר כזה? זה דברים מיוחדים. הוא גדל בבית שהיתה בו עניות. חכם סלמאן אליהו מה היה לו? אפילו לא היה לו ניירות לכתוב את החידושים שלו. ככה זה היה בירושלים.

אז אני אומר זה דרגה של עוד דור, שלא יהיה חס ושלום חילול השם. שם בחו"ל חושבים – רב זה כסף. זה מה שמונח בראש שלהם, הוא בא בשביל כסף. אבל הוא הלך בשביל לחזק את הקהילות נטו. לחזק את הקהילה היהודית בארה"ב. הוא הלך מבית כנסת לבית כנסת, ותיקן תקנות, והיה עורך שבתות. כל שנה היה נוסע. זה עשה רושם גדול.

טוב, על גדולתו בתורה לא צריך לספר, כמה היה אדם גדול, משכמו ומעלה. הוא למד ב'פורת יוסף' אצל חכם עזרא עטיה ע"ה, כמו הרב עובדיה יוסף שליט"א והרב בן ציון אבא שאול ע"ה. בתקופה ההיא של ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה, כולם, אחד, אחד, יצאו גדולים.

על כל פנים, מה שראו אצלו, חוץ מהענין של התורה, שהוא היה ענק בתורה, בנגלה ובנסתר, בכל מכמני ומקצועות התורה, בדרשות, בהלכה בעיקר. 

הוא היה נאמן ביתו של ה'בן איש חי', כיון שבאמת הוא צאצא של אחותו של ה'בן איש חי'. אימו וחכם יהודה צדקה ע"ה היו בנים של בת אחותו של ה'בן איש חי'.

אבל חוץ מהדבר הזה של הגדלות בתורה, הוא שמר על הפסיקה ההלכתית הספרדית שהיתה נהוגה קודם בכל ארצות המזרח. על פי ה'בן איש חי' יסעו ועל פיו יחנו, לא זזים לא ימין ולא שמאל. כל מה שאמר ה'בן איש חי' היה קודש קודשים. והוא שמר את הדרך הזו. הוציא ספרים, הוציא הגהות על קיצור שולחן ערוך על פי דרכו של ה'בן איש חי' ו'כף החיים', הכל בשביל לחזק את דרך הפסיקה הזו. תמיד נטה לדרך הקבלה בפסיקה שלו, כמו ה'בן איש חי'.

אבל אני אומר, מה שראו אצלו, זה את ה'בן אדם' שבו. אמיתות, שמחה. אפילו בזמן של היסורים הקשים. פעם ביקרו אצלו כמה תלמידי חכמים, ביקור חולים, והוא יושב ביסורים, אז אחרי שגמרו את הביקור אמר להם תשירו לי איזה שיר. אז הם התחילו לשיר לו איזה שיר ככה 'רחם בחסדך', זה שיר של עצבות. אמר להם לא, תשירו לי 'מצווה גדולה להיות בשמחה'. משהו שמח ככה, מה אתם שרים כזה שיר, צריך להיות בשמחה.

היתה לו הארת פנים לגדול ולקטן, לצעיר ולזקן, היה מתיחס לכל אדם, היתה לו התיחסות נפלאה לכל אדם.

אני אספר משהו אישי שהיה לי. כשחליתי והייתי בארה"ב קרוב לשנה, הייתי תקוע באיזה מרתף, Basement , מי שיודע מה זה. לא היה לי כסף לקחת בית מלון. כשיצאתי מאושפז בבית החולים, היו שם אנשים בעלי חסדים, שהם גרים בבית, ואת המרתף הם מסדרים כמו דירה עם כניסה לבד, ונותנים את זה לכל מיני דברים של מצווה, ויש כאלה שמשכירים את זה ומרויחים הרבה. אלה אומרים, בשביל מה כסף? חסר לי כסף? מצוות חסר לי! משכירים את זה לאנשים, לאורחים, לשליחים שמגיעים ואין להם איפה להיות והם לא מכירים אף אחד.

לאט לאט הכירו אותי רבנים משם והיו באים ללמוד איתי. וככה הכירו את הענין של הקבלה, בפרט אלו שלמדו קצת קבלה לפני – היו באים בשביל שאני אתן שיעור. ואח"כ ארגנו שיעור גדול, וכל יום, אפילו כשלא יכולתי לשתות אפילו מים, אבל שיעור שעתיים רצוף, עם קול צרוד, נתתי. הם היו מקליטים על המקום, היתה להם מכונה מיוחדת שמקליטה ומיד על המקום היו מכינים הרבה קלטות וכל אחד היה לוקח. נגמר השיעור כבר יש קלטת.

אז עכשיו אני לא רואה אף אחד מהארץ ולא יודע כלום מה קורה בארץ. כל הזמן הראש שלי רק שמה, ללכת לבית החולים, לחזור, ופתאום מופיע רבי מרדכי. הרב זעפרני אמר לו אתה יודע שפלוני חולה והוא נמצא פה? הרב אמר, מה? פה בארה"ב? אני צריך ללכת לבקר אותו. איפה הוא ימצא אותי? צלצל לארץ שהם יצלצלו ויחפשו את המספר שלי בבית. ואני יכול להיות פעם פה, פעם פה, איפה הוא ימצא אותי? וחיפש וחיפש, ובא עם הרב זעפרני לבקר. תראה איזה מידות! מה אני בשבילו? מה יש לבקר? מספיק שהיה מתפלל עלי. לבקר? הוא היה עסוק שמה, פה לוקחים אותו לשיעור, פה לוקחים אותו לתלמוד תורה, פה לוקחים אותו לאיזה ישיבה, וזה לא קל למצוא ולבוא ולרדת שמה לתוך המרתף. איזה גדלות של אדם. והוא עוד אומר "זה זכות בשבילנו", ואיזה הארת פנים, כמה זה עודד אותי. תראה מה זה, סמל המידות, סמל המידות.

הרי הוא אדם שגדל ב'פורת יוסף', גדל בעולם החרדי, גם ההשקפות שלו הם ככה. אבל בכל אופן הוא היה רבם של התנועה הדתית לאומית. בפרט אלו עם הכיפות הגדולות, התורניים, שאצלם אין מעורב, אין את כל השטויות. הם חזקים, ציציות בחוץ, כיפות גדולות, פאות, הם עושים תלמודי תורה לבד שמלמדים כמו שצריך. בפרט אלה היו קרובים אליו מאד. פעם שאלו אותו, כבוד הרב למה הם באים אליך? אז הוא אמר, מה הם לא צריכים רב? אני באתי אליהם? הם באו אלי. לאחרים יש רבנים, הם הולכים אליהם, אלא הבנים שלי. כלומר, מצד אחד באים אליו העדה החרדית ומבקשת אותו על זה ועל זה, וחוגים כאלה ואחרים באים, והחילונים באים, והוא היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות, אין אצלו הבדל בין זה לזה. רוצה תורה? רוצה יראה? השם יעזור, למה לא? כל אדם באשר הוא אדם.

ככה היתה הדמות של הרבנים של פעם. הרבנים של פעם, בפרט הספרדים, הם היו 'הכל בו'. יש לו אהבת ישראל לכל יהודי. היה בורח מן המחלוקת אפילו בבית דין. אם היה רואה שזה עלול להגיע למחלוקת, לא היה מדבר, היה משאיר אותם להתווכח ופתאום היה קם ועוזב אותם.

אוי ואבוי אם מישהו היה מדבר נגד מישהו איזה דבר של גנות או משהו כזה. זה יהודי! צריך ללמד עליו זכות! וכל שכן שלידו אי אפשר היה לדבר על זרם מסוים, לדבר סרה על כלל ישראל. אהבת ישראל שלו, האחדות שהיתה בתוכו. אַי אַי אַי, איבדנו כח גדול, איבדנו ראש ועטרה. צריך למלא את החלל, בפרט בענין של הקבלה, צריך ללמוד יותר, למלאת את החלל.

בנגלה – ושקעה ושמש וזרחה השמש, יש ממלאי מקום, יש הרבה אנשים שיהיו דיינים, שיהיו רבנים, מהבנים שלו, ברוך השם, דיינים גדולים. הוא העמיד הרבה תלמידים, בכולל ההוראה שלו יש מאתים אברכים בעלי הוראה, בעלי דיינות, מרביצים בהם תורה. 

אבל מי יעמיד לנו את המקובל, זה שעומד בתוקף שהפסיקה צריכה להיות רק על פי הקבלה? להנחות את הדרך, את העם, על פי הסוד? 

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים ויהיה מליץ יושר. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן כן יהיה רצון.

[1] רבי סלמאן אליהו זצוק"ל

[2] רבי שאול דוויק הכהן זצוק"ל

[3] אבות ו' א'

מעלת הצדיק (לכבוד הילולת הרב מרדכי אליהו זצוק"ל)

מעלת הצדיק

(לכבוד הילולת הרב מרדכי אליהו זצוק"ל)

כוחו של הצדיק:

שמואל ב' (כג,ג): "אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים".

גמ' (מועד קטן טז:): "אמר רבי אבהו, הכי קאמר: אמר אלוהי ישראל: לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה".

גמ' (בבא בתרא קטז.): "כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: (משלי טז,יד) 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה'".

הרב ומפקד יחידת החיסול של המוסד (אביהם של ישראל, ישראל טויטו אל"מ במילואים):

יש לי הרבה חברים מהצבא. לא כולם שומרים את כל תרי"ג המצוות. חלקם מהדרים במצוות כאלה וחלקם מהדרים במצוות אחרות. אחד מהם היה מפקד יחידת החיסול של המוסד, והוא הידר "למהדרין מן המהדרין" בכל מה שקשור להצלת יהודים על-ידי חיסול אויבים.

גדולי האויבים שבכל העולם מצאו את מותם מידו הארוכה. מי בתאונה ומי בהרעלה. מי בהצטננות ומי בפיצוץ שגרתי. בדרך כלל, הוא היה פועל בדרכים יצירתיות מאוד, יחד עם פיקודיו. חזק כמו עשרה אנשים ופיקח כמו עשרה מחשבים. אדם כזה לא היה קיים בשום מקום בספרים, אבל בהחלט קיים במציאות – "מפקד יחידת החיסול של המוסד".

יום אחד הוא התקשר אלי בבהילות. באתי אליו לרמת-אביב ג', בית שאי-אפשר לאכול בו דבר. אפילו מזוזה אין בו, ואני רואה אותו יושב על כיסא גלגלים. זה היה מפליא, כי זכרתי אותו כמו גיבור, ענק. פתאום אני רואה אותו והוא בקושי זז. הוא אמר לי: אין לי יותר כלום בחיים. אני הולך למות, כך אומרים לי הרופאים. הגרורות של הסרטן התפשטו בכל הגוף, אין להם מה לעשות. פניתי אליך כי אתה מכיר רבנים. אני לא ראיתי כאלה בחיים שלי. שמעתי על אחד כזה, האם אתה יכול להפגיש אותי איתו?

את מי אתה רוצה? שאלתי.

הוא הוציא פתק מהכיס וקרא: אחד, מרדכי אליהו. אמרו לי שאם אני מקבל ברכה ממנו – אני חוזר להיות בריא כמו שור. אתה מכיר אותו? אמרו לי שהוא סוף הדרך.

אמרתי לו שאני מכיר, בכל יום שישי אני מגיע לבית הרב לקבל ברכה. בוודאי מכיר. וגם מכיר את הפלאים שהרב מחולל באמצעות ברכותיו. אבל אמרתי לו שאני לא יודע איך אוכל להפגיש אותו עם הרב, כיוון שהוא אינו יכול לצאת מהבית, ואילו הרב גר בירושלים.

בכל מקרה, נסעתי ממנו היישר לבית הרב זצ"ל בירושלים וסיפרתי לרב שיש יהודי חולה, יהודי שהמדינה חייבת לו את החיים שלה. אדם שמסר את נפשו והציל הרבה יהודים. אין מבצע שיוצא לדרך בלעדיו.

הרב שמע את הדברים ומייד אמר: אם זה אדם שהציל כל כך הרבה חיים כמו שאתה מספר – מגיע לו שאגיע אליו עד הבית. הערב ב-19:00 אבוא לביתו ברמת-אביב לברך אותו. תיארתי לעצמי שהרב ביטל כמה וכמה אירועים שהיו לו באותו ערב, כנראה בגלל הזכויות של האדם הזה שהציל כל כך הרבה יהודים.

התקשרתי למפקד ואמרתי לו: הערב ב-19:00 הרב אצלך. הוא לא האמין שזה קורה לו ואמר לי, בשפתו: רציני הרב שלך, יצא גבר. ביקשתי ממנו שלא יעשה בושות, שידע שמדובר ברב ולא כך מדברים אל רב, אבל לא נראה לי שהוא כל כך הבין מה אמרתי לו. הגעתי ב-18:45 לביתו של המפקד, ומכוניתו של הרב כבר היתה שם. עלינו לביתו של המפקד והנה, שוד ושבר, אשתו לא לבושה בצניעות, בלשון המעטה. ביקשתי ממנה שתלבש חולצה, כי נמצא כאן רב גדול, אבל היא הזעיפה אלי פנים ואמרה: בבית שלי לא יגידו לי איך להתלבש.

הרב אמר לי: אל תשים לב. תתמקד בעיקר. בעלה ישב בקצה הסלון על כיסא גלגלים, והרב ניגש אליו.

– מה יש לך? שואלו הרב. – סרטן בריאות, הוא משיב.

– מי אמר לך? – הרופאים.

– תגיד דבר אחד שעשית לטובת עם ישראל. – לא יכול להגיד. אסור, אלה סודות מדינה.

– אם אתה רוצה להבריא אתה חייב לספר. שומעים אותך עכשיו בשמים.

הרב ביקש מכולנו לצאת מהחדר, גם אשתו יצאה, והרב הסתגר איתו למשך שעה ארוכה. אחר כך שניהם יצאו מהחדר והפנים של הגיבור הזה שטופות בדמעות. הדיבור היה קשה לו, והוא רק אמר לי: מאיפה הבאת את הרב המדהים הזה? יש לו כוחות פלא. הוא העביר את היד שלו מעל הגוף שלי פעמיים וניקה לי את כל הגוף. הוציא את כל המחלה.

באותה שעה לא הבנתי את מה שהוא אמר, רק מיהרתי ללוות את הרב למכונית. בדרך, הרב אמר לי: כל מה שסיפרת לי עליו זה כלום. אתה בעצמך לא יודע מה האיש הזה עשה למען עם ישראל. הזכויות שלו הגנו עליו. ברוך ה'.

בתמימותי שאלתי את הרב מה הוא סיפר לו, והרב השיב: מצטער, אי-אפשר לספר. הבטחתי לו.

חזרתי אל הבחור שלי היושב על כיסא הגלגלים. הוא לא יכול היה לדבר, רק פרץ בבכי אדיר. הבנתי שקרה ביניהם משהו שאני לעולם לא אדע אותו. הוא רק אמר לי: הרב הזה הוציא לי את כל הקישקע החוצה. אבל עדיין לא הבנתי במה דברים אמורים.

בפורים הייתי בבית הרב, ושאלתי אותו מה שלום החבר שלי. הוא אמר לי: הכול בסדר, אין צורך להתקשר. אחרי כמה דקות שאלתי שוב, ושוב הרב אמר: בשביל מה להתקשר? הכול בסדר.

סקרנותי גברה והתקשרתי מבית הרב לביתו של חברי. אשתו ענתה לי, ושאלתי אותה מה קורה עם בעלה, שלפי חוות דעת הרופאים היה צריך להיות בקבר כבר לפני שבועיים.

היא סיפרה לי שבעלה חזר לפעילות במוסד. היא לא מבינה איך הפלא הזה עבד, אבל בכל מקרה הוא נמצא כעת בגרמניה והיא לא יכולה למסור יותר פרטים.

הרב ראה אותי מדבר בטלפון וכנראה הבין עם מי אני מדבר. מייד הוא אמר לי: תסגור את הטלפון.

יש דברים שהרב לא רצה שנדע.

למה יש לצדיק כזה כח?

רבינו הרמח"ל (דעת תבונות התחלת סימן ע"ב): "הזיכוך הוא עיקר הפעולה אשר לנשמה בעולם הזה, ואחר זה יש לה ענינים אחרים, ואין כאן מקום ביאורם. ועל ענין זה אמרו (זוהר ח"א, מדרש הנעלם, קטו ע"א), "ר' חייא אמר, תא חזי - עד שהגוף עומד בעולם הזה, הוא חסר מן התשלום לאחר שהוא צדיק והלך בדרכי יושר ומת ביושרו - נקרא שרה בתשלומו", עכ"ל. והנה זה כל פרי צדקתה (של הנשמה) - עילוי כבודו של מקום ב"ה, המתעלה בשלמות בריותיו, שהכל ברא לכבודו, וזה כל אשר יולד מן המעשה הטוב כלפי מעלה, אשר על כן נקבע לו שכר מלמעלה, כי כנחת רוח שעשה לפניו ית', כן יעשה לו".

אוהבם של ישראל (הרב אברהם בליקשטיין- נשוי לנכדתו של הבבא סאלי):

מסופר במשפחה, שלבבא סאלי לא הייתה פיז'מה! לעלות על מיטה?! הוא מימיו לא עלה על מיטה! גם כשהיה בזקנותו, לפני שהיה ממש חולה בשנים האחרונות, היה יושב על כיסא, מוריד את הראש לחצי שעה, ואחר כך היה ממשיך ללמוד, כך בכל לילה ולילה. וגם כשהוא לא היה יכול לקרוא, כשהיו לו בעיות בראייה, מישהו שהיה קורא לו, לא היה לו מושג של שינה.

ועוד מנהג מיוחד שהיה לבבא סאלי, בחורף הוא היה ישן בלי שמיכה, ובקיץ היה ישן עם שמיכה. אמרו לו, שראוי לנהוג הפוך, ועל כך הסביר הבבא סאלי: בקיץ אני צריך שמיכה כדי שיהיה לי חם וכך לא אוכל לישון הרבה, ובחורף אני צריך לישון בלי שמיכה כדי שיהיה לי קר ואני לא אוכל לישון הרבה!

מספרים שבבא סאלי הגיע לצרפת. הייתה ישיבה של חב"ד בצרפת, שם היה מוצא את שלוות הנפש בנסיעותיו לחו"ל, ובפרט בשל היותה מרוחקת. וסיפרו, שפעם אחת כשהגיע לאותה ישיבה, והוא כבר בן שבעים וארבע, הגיע מנסיעה ארוכה ממרוקו לצרפת. עם הגעתו, מיד התמקם בחדרו הקבוע שהיו מכינים לו מראש. מתוך סקרנות גדולה למעשיו ולפועלו של הצדיק, החליטו הבחורים להעמיד שומר לפי תור מול הדלת. אותם ה"שומרים" היו מסתכלים דרך חור המנעול במהלך הלילות שבהם שהה הבבא סאלי בחדרו בישיבה.

המחזה שנגלה אליהם לא נמחק מזיכרונם, כיצד יהודי זקן בא בימים נוטש את המיטה המוצעת ומניח מחצלת על רצפת החדר. הוא התיישב על הרצפה ללמוד מתורת הנסתר, וכל זאת אחרי עשר שעות של נסיעה רצופה. למרות טורח הדרך והנסיעה הארוכה, הוא למד תורה ביגיעה תוך מיעוט הנאות ובקדושה נוראה. במשך שבע שעות רצוף, משמונה בערב עד שלוש בבוקר.

בשלוש בבוקר עוד היה מדפדף ולומד, עד שלפנות בוקר הגיע לעמודים האחרונים, וראו כיצד מנשק הוא את הספר עם סיומו, ומכין עצמו לקראת טבילה במקווה. ה"שומר" התורן שעמד ליד החור של המנעול כבר התעייף ומדי פעם נרדם וביקש שיחליפו אותו. אותם ה"שומרים" סיפרו שלא ראו אותו מרים את העיניים מהספר, במשך שעות רצופות.

לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה (אוהבם של ישראל, הרבנית צביה אליהו):

הרב בבא סאלי התארח חודשיים בשנה בביתו של סבי זצ"ל, הרב יוסף שלוש, והם היו לומדים גמרא ברצף, במשך שעות, מהשעה שלאחר התפילה עד שעות הלילה. אני הייתי הילדה הקטנה בבית, וביקשו ממני להביא להם שתייה ואוכל. בבוקר שמתי לפניהם כוס תה ועוגה, אבל כנראה שהם היו שקועים מאוד בלימוד ולא הבחינו בזה, כי כאשר הגעתי בצהריים להגיש להם ארוחה, ראיתי שהם לא נגעו כלל בתה ובעוגה. בשעות הערב נכנסתי שוב לחדר שבו הם למדו על מנת להגיש להם ארוחת ערב, ואז גיליתי שהמגש של ארוחת הצהריים נשאר מיותם, מלא כמו שהגשתי אותו.

יתגבר יותר מארי (אביהם של ישראל, יוסי אליטוב):

שתיים וחצי לפנות בוקר. הרב זצ"ל מתעורר בחדרו שבטיפול נמרץ בבית החולים 'שערי צדק'. מצבו קשה וכאבים עזים הוא סובל כבר חודשים ארוכים.

מבעד למכשירים המלפפים את קלסתרו האצילי הוא מברר: "מה השעה?" ואחר כך ישאל: "מתי הנץ?". הנץ החמה מנצח את המורפיום. "הנץ בחמש וארבעים", עונה המקורב. "תעירו אותי שעה וחצי לפני כן" מבקש הרב, כמו מתחנן על נפשו.

"אבל הרב צריך לנוח, מספיק שעה", התחנן רבי חיים סויסה, המשמש הנאמן, על נפשו של הרב.

"לא, שעה וחצי. שעה זה מעט מדי. יש תיקון חצות ולהתכונן לתפילה, כתוב להתגבר כארי", לוחש האריה בהתאמצות.

אך הרב סויסה מתעקש: "אריה שהיה עובר את מה שהרב עובר ועוד תחת מורפיום, היה ישן שבוע שלם", אמר.

מבעד למסכת החמצן הנודניקית נשמע חיוך של לוחם. "בשביל זה נאמר 'כארי' ולא אריה ממש. צריך להתגבר יותר מאריה", אומר הרב ונרדם לעוד כשלושים דקות. אחריהן הוא שוב יקיץ, ישאל מה השעה ויבקש שוב להעיר אותו שעה וחצי לפני הנץ...

הצדיק מזכה את בני דורו ומתפלל עליהם:

גמרא (סנהדרין לז.): "כי נח נפשיה דרבי זירא (כשנפטר רבי זירא) אמרי עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה (רבי זירא כּוּנָה בשם זה כי ישב מאה תעניות שלא תשלוט בו אש הגיהנם, והיה בודק את עצמו על ידי שישב בתוך תנור ולא שלטה בו האש, עד שפעם אחת נתנו בו חכמים עיניהם ונחרכו רגליו מעט) דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה" (אמרו אנשי העיר: כל עוד היה רבי זירא בחיים הוא היה מבקש רחמים על העיר, אבל משנפטר מי יבקש עלינו רחמים, ועשו תשובה).

מסילת ישרים (פרק יט): "נמצאת למד שב' דברים יש בענין זה, אחד הכונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל ושלותן. ואמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז"ל (ב"ב ט"ו): היש בה עץ אם יש מי שמגין על דורו כעץ, ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): יבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו.

וכבר אז"ל (יומא ע"ז): על הפסוק "ואני באתי בדבריך" שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): "לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י"א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם".

בוכה על הפיגוע ב'מרכז הרב' – עוד בטרם התרחש:

סיפר אחד מראשי ישיבת 'אור שמח' כי הזמין את מו"ר הרב זצ"ל להכנסת ספר תורה, שבוע ימים לפני הפיגוע שהיה בישיבת 'מרכז הרב'. ברגע שהרב שמע על ההזמנה, התחיל לבכות בכי תמרורים. המזמין התפלא על התגובה של מו"ר הרב, ושאל מה קרה. אמר לו מרן הרב זצ"ל: "ולוואי שבאותו לילה ירד שלג". גם המשפט הזה היה פלא בעיניו למשך שבוע.

באותו יום של הפיגוע ביקש מו"ר הרב לארגן תפילה בכותל המערבי, ואף אחד לא הבין על מה ולמה הרב ביקש לבוא לתפילה. הרבה בחורים מישיבת 'מרכז הרב' הגיעו לתפילה. הרב התפלל עם הציבור בכותל וביקש למשוך את התפילה עוד ועוד. בסופו של דבר הסתיימה התפילה ובשעה שבחורי הישיבה נסעו חזרה מהכותל לישיבה נכנס המחבל הארור והרג שמונה בחורים, מהצעירים של הישיבה, שנשארו בספרייה ללמוד תורה. האוטובוסים שהחזירו את התלמידים הבוגרים מהכותל נתקלו בחזרתם במחסומים של המשטרה שהוצבו ברחוב הישיבה.

איך אפשר לסגור את הדלת? (אביהם של ישראל):

"את לא צריכה לסגור את דלת ביתכם", היתה אומרת שכנתה של הרבנית לרבנית שתחיה, כשנוכחה לראות באופן יום-יומי איך בבית הרב זצ"ל זה הולך וזה בא, כמעט מדי רגע. עם ישראל יוצא ונכנס, מבקש עצה, ברכה, או רק לחזות במאור פניו של הרב.

כיוון שמדובר בעם ישראל, אהוביו, לא היתה מציאות שהרב היה מסרב להיענות לאדם שהגיע אליו. מעולם לא אמר: "לא עכשיו, השעה דוחקת, אני לא יכול, אין אפשרות". תמיד היה מסור לעם ישראל . תמיד יכלו לבוא אליו ולמצוא אצלו ישועה.

לילה אחד, בשעה 02:00 בלילה, דפקו על דלת ביתם. "לפתוח?" שאלה הרבנית, ענה לה הרב: "בטח לפתוח".

הדלת נפתחה ולבית הרב נכנסה אישה, בוכה במר נפשה, ושטחה בפני הרב את בקשתה: "אני צריכה לעבור ניתוח ואני לא מסכימה לעבור אותו בלי ברכה מהרב". כמובן שהרב עודד אותה וצייד אותה בברכתו.

כשיצאה אותה אישה, אמר הרב לרבנית: "את רואה? האם אפשר לסגור את הדלת?"

מצטער בצערם של ישראל ושמח בשמחתם (אביהם של ישראל, תהילה):

בעיני ראיתי שהרבנית שתחיה מספרת לרבנו זצ"ל על חולה שביקשו שהרב יתפלל בעדו, והתרשמתי שהחולה איננו מכר או קרוב משפחה.

הרבנית תיארה את מחלתו של אותו אדם באופן כללי, ולאחר מכן החלה לפרט את פרטי מחלתו. לפתע הבחנתי שהרב לופת את ראשו בידיו מרוב צער, ממש היה נראה בעיני כאדם שחלילה מודיעים לו על סבלו של אחד מקרוביו.

מאידך, ראיתי שכאשר הרבנית סיפרה לרב שבשעה טובה נולד בן לזוג שחיכו לילד במשך שנים, הרב כל כך שמח ובירך, כאילו נולד לו בן או נכד חדש.