ראש השנה - לשלם עם הלב (לפני התקיעות)

לשלם עם הלב

ילדה קטנה כבת שבע נכנסה לחנות תכשיטים, ושאלה על תכשיט מסוים האם הוא אמיתי, המוכר הנהן בראשו ואישר.

הילדה ביקשה לקנות אותו. והמוכר תמה: זה עולה המון כסף. יש לך לשלם?

הילדה השיבה בחיוב. והוציאה את ארנקה, מתוכו ערמה על השולחן עשרות אגורות וחצאי שקלים...

המוכר הסביר לה שמדובר בתכשיט יקר שעולה למעלה מאלף שקל ושאל עבור מי היא קונה אותו ולמה חשוב לה שהוא יהיה אמיתי.

"אמא שלי נפטרה לפני חצי שנה", הסבירה לו הילדה. "ואחותי הגדולה נטלה על עצמה את עול הבית. והיא מתמסרת אלי בצורה שקשה לתאר. משכיבה אותי לישון, מקיצה אותי בבקרים, מכינה לי סנדוויצ'ים ומלבישה אותי. מכינה איתי שיעורים אחרי הצהריים ומשחקת איתי.

"היום מלאו לה 18 שנה ואני רוצה לקנות לה תכשיט ולשמח אותה..."

הילדה סיימה בתמימות את סיפורה ופנתה חסרת אונים לצאת מהחנות בהבינה שאין לה כסף לאף תכשיט אמיתי בחנות הזו, ובעצם בשום חנות אחרת...

המוכר קרא לה שתיכנס בחזרה וארז לה את התכשיט. מתנה ממנו. הוא לא עמד בתמימות הטהורה הזו.

לאחר שעתיים מגיעה בחורה בת 18 עם התכשיט ושואלת האם הוא נקנה מכאן?

המוכר השיב לחיוב.

"היא שילמה?" שאלה הנערה. והמוכר הניד בראשו להן.

"מאיפה היה לה כסף?" הזדעקה האחות בחשש.

"תביני", הסביר המוכר, "יש מי שמשלם לי בכסף. ויש מי שמשלם בסחורה שוות ערך....

אחותך שילמה לי בלב שלה...".

הרב הלל מרצבך: החלטתי לשתף אתכם בתרומה הכי גדולה שקבלתי בהתרמה לאיגוד.
ילדיי ביום שישי האחרון ביקשו ממני לשבת על הספה, ואמרו שהם אספו גם כסף משלהם כדי להשתתף בהתרמה לאיגוד, היה שם 83 ש"ח.
בני אמר לי: "אבא, סליחה שהבאתי רק 10 שקלים. זה פשוט חצי מהכסף שלי".

היה לי קשה לעצור את הדמעות...

"כדלים וכרשים דפקנו דלתיך" - הלוואי ויהיו ברשותנו עשרות אגורות וחצאי שקלים...

אבל את הלב אנחנו יכולים לתת לרבונו של עולם. לרצות מכל הלב לקנות עבורו "תכשיט" אמיתי.

עם הרצון הזה אפשר לבקוע את כל המחיצות!

המלבי"ם (תהלים כז,ח): לך אמר לבי, רוצה לומר הגם שבפי אני מבקש ענינים אחרים, הצלה מהאויב וכדומה, הלא "לבי" כבר "אמר לך" את עיקר בקשתי, לבי אמר לך, כי "בקשו פני את פניך ה'", רק "זאת אבקש" והיא עיקר בקשתי 'שפני יבקשו את פניך', שפני לא יבקשו שום דבר רק השגת פניך, שהוא הדבקות וההשגה של פני ה', והיא כל מגמתי!!!

מאור ושמש (פרשת נצבים): ״ענין השופר הוא, שהוא קול פשוט בלא חיתוך הדיבור, ומן הצורך לשום כל מגמת כוונתינו בלב ומחשבה יחד לשוב לפניו יתברך שמו מעומק הלב בעת התקיעה, וכשתוקע בשופר מעומק הלב בתשובה, הקב״ה שהוא בוחן כליות ולב מקבל מחשבה זו לפניו... ואין שום מלאך ושרף יודעים... מה שישראל עושין בשופר, ועל ידי זה נתערבב השטן ונחלש הסטרא אחרא... והגבורות נמתקים, ומסכימין על החסדים שירדו על הכנסת ישראל״.

כעין זה איתא ב״אגרא דפרקא״ (אות רעג): ״בראש השנה שהוא יום הדין... צוה הקב״ה לתקוע בקול בלא דיבור, כיון שהוא יום הדין, אם יתוודה האדם בדיבור כמה מקטרגים יעמדו מלמעלה ח״ו, וצוה הקב״ה לתקוע בקול בלא דיבור לעורר הכונה שבלב, ותעלומות לב השי״ת לבדו הוא היודע ולא המלאכים״.

למה שהשטן יתבלבל מהשופר הקטנצ'יק שאתה משחק איתו פה!?! ולמה שלא יתבלבל מהאימונים של כל הבעלי תקיעות כל החודש לפני כן?

אלא השופר פה למטה מעורר אותנו לתשובה שהיא מעירה את הבינה שזה השופר העליון "יתקע בשופר גדול"! ואז השטן בורח...

משנה (ראש השנה ג,ז): "התוקע לתוך הבור, לתוך חלל ריק, לא יצא".

כי יש להתעורר מחמת התקיעה, וללבות על ידה את הניצוץ שבלב, שהוא העיקר.

הקב"ה עושה הכל בעולם, והוא גם זה שתוקע בשופר הגדול בינה עילאה – אנחנו צריכים לדאוג שהתקיעה לא תהיה לתוך בור ריק! צריכים להתעורר ולשבור את הלב לשמוע את קולו של הקב"ה בתוך לב חי ופועם ורגיש!

לא צדיק גמור – רק להסתובב!!!

לא צדיק גמור – רק להסתובב!!!

אורות התשובה (יד,לו): "כשאדם רוצה להיות דוקא צדיק גמור, קשה לו להיות בעל תשובה. על כן ראוי לו לאדם שתמיד ישים אל לבו את השאיפה להיות בעל תשובה שקוע ברעיון התשובה ושואף להתגשמותה המעשית, ואז תוכל תשובתו להרים אותו למעלה, עד מדת צדיקים גמורים, ולמעלה מזה".

אם[1] אתה לא מסתדר עם זה שאתה נופל וקם, מחליט ושוכח, ושוב מחליט, אז עדיין לא הסכמת לצאת לדרך. בעל תשובה חייב להיות גמיש, להבין שבין התקדמות להתקדמות יש גם נפילות, ולא לקחת את זה קשה. אם נכנס להלם בכל פעם שניפול – לא נצליח להתקדם סנטימטר. מי שרוצה להיות דווקא צדיק, לא יצליח מכיוון שעל הפסגה הוא לא נמצא, ולמיומנויות ולסבלנות הנדרשות לטיפוס ולמכשולים שבדרך הוא לא מוכן להזדקק. 

הפתיחות לשינויים בעבודת ה' בהתאם למצבי הנפש השונים, היא האל"ף בי"ת של התשובה.

רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן תורה ו): "מִּי שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת, הַיְנוּ 'בָּקִי בְּרָצוֹא' 'בָּקִי בְּשׁוֹב'... וְהַפֵּרוּשׁ הַפָּשׁוּט הוּא שֶׁמִּי שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה צָרִיךְ לַחֲגר מָתְנָיו, שֶׁיִּתְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּדַרְכֵי ה' תָּמִיד בֵּין בַּעֲלִיָּה בֵּין בִּירִידָה... שֶׁאֲפִילּוּ אִם יִפּׂל, חַס וְשָׁלוֹם, לְמָקוֹם שֶׁיִּפּׂל אֲפִילּוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, גַּם כֵּן אַל יִתְיָאֵשׁ עַצְמוֹ לְעוֹלָם וְתָמִיד יְחַפֵּשׂ וִיבַקֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא בְּכָל מַה שֶׁיּוּכַל".

החיים דינמיים, הכול משתנה כל הזמן. הגוף שלנו בתנועה תמידית והנפש על אחת כמה וכמה. הנפש שואפת ונושפת, השאיפה היא 'רצוא', לנסוק לשמים ולשאוף לעוד ועוד קרבת ה'. ואחרי העלייה הגדולה תמיד צריכה להגיע הנשיפה הנקראת 'שוב', הרוח יוצאת מהמפרשים ואנחנו חוזרים לממדנו הטבעיים. השמים נראים פתאום רחוקים, והרצוא כמו דמיון.

המעברים האלו יכולים לתסכל את מי שלא מבין שככה זה בחיים. עבודת ה' צריכה להתעדכן תוך כדי תנועה, כי מה שהיה נכון למצב הנפש של אתמול יכול להיות לא רלוונטי להיום. ככל שאדם מודע יותר לטלטלה התמידית הזאת, הוא יודע להתמודד איתה נכון, ואף לנצל אותה. אנחנו נדרשים "לילך בדרכי התשובה", וללכת זה לוותר על הנוחות שבשיווי המשקל ולהתקדם מתוך ניגודים.

בתוך כל יהודי, בכל מצב, מתחבא רצון טהור לה'. גם אם מתגלה ממנו רק ניצוץ אחד, הוא אמיתי לחלוטין. תנועה אחת, תזוזה קטנה, חושפת את האוצר האדיר הזה ומשנה את כל התמונה. את העיקרון הזה למדה תורת החסידות מהלכה בדיני גיטין.

גט שניתן לאישה ללא רצונו של הבעל איננו גט. אישה שקבלה גט כזה נשארת נשואה ואם תנשא לאחר בניה יהיו ממזרים. למרות זאת, אם בית הדין הכריח בעל על ידי מלקות לתת גט לאשתו – למרות שהוא הסכים רק בשביל להפסיק לספוג מלקות, הגט כשר. איך זה יכול להיות?

רמב"ם (משנה תורה הלכות גירושין פרק ב): "מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא רָצָה לְגָרֵשׁ - בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי. וְיִכְתֹּב הַגֵּט, וְהוּא גֵּט כָּשֵׁר... וְלָמָּה לֹא בָּטֵל גֵּט זֶה - שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס, בֵּין בְּיַד גּוֹיִים בֵּין בְּיַד יִשְׂרָאֵל: שֶׁאֵין אוֹמְרִין אָנוּס, אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּלְחָץ וְנִדְחָק לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹתוֹ, כְּגוֹן מִי שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁמָּכַר, אוֹ נָתַן; אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרַע לְבַטֵּל מִצְוָה, אוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה, וְהֻכָּה עַד שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹתוֹ, אוֹ עַד שֶׁנִּתְרַחֵק מִדָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ - אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ, אֶלָּא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה. לְפִיכָךְ מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ - מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, רוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְווֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵרוֹת; וְיִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר רוֹצֶה אֲנִי - כְּבָר גֵּרַשׁ לִרְצוֹנוֹ".

המלקות מכניעות את היצר הרע – לא את הבעל! מדהים הוא שבהלכות החמורות שבתורה, פוסקים הלכה מתוך וודאות של עקרון רוחני. כל יהודי, בפנימיותו, רוצה לעשות את רצון ה'. אנחנו יודעים את זה כל כך בוודאות, עד שאין כל סיבה לחשוש לכשרותו של הגט.

הרצון הפנימי הזה הוא הדבר החשוב ביותר בתהליך התשובה, ועלינו להעריך נכונה את הטמון בנו, ולהשתמש בו.

רבי יצחק יעקב מביאלא ('דברי בינה' פרשת בהעלותך): "נָתַן ה' יִתְבָּרֵךְ כֹּח בָּאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלי, שֶׁבְּכָל רֶגַע שֶׁיִּרְצֶה יוּכַל לְהָסִיר כָּל כֹּח הָרַע שֶׁבּוֹ. וְלוֹמַר 'עַד פֹּה תָּבֹא וְאַל תּוֹסִיף', כְּמוֹ שֶׁאָמַר אאמו"ז זצוק"ל פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק "כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ" (תהילים קג,יב) - הַיְנוּ כְּמוֹ אָדָם שֶׁעוֹמֵד וּפָנָיו לַמִּזְרָח, וּבְרֶגַע אַחַת יוּכַל לַהֲפֹךְ עַצְמוֹ שֶׁיִּהְיֶה פָּנָיו לַמַּעֲרָב. כְּמוֹ כֵן הִרְחִיק ה' יִתְבָּרֵךְ פְּשָׁעֵינוּ מֵאִתָּנוּ, הַיְנוּ שֶׁבְּרֶגַע אַחַת יוּכַל הָאָדָם לַהֲפֹךְ עַצְמוֹ וְלִהְיוֹת צַדִּיק גָּמוּר. כְּמוֹ שֶׁאָמְרו רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין (דף מ"ט ע"ב): "הַמְּקַדֵּשׁ אִשָּׁה... עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק, אֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתּוֹ".

הרבי מביאלא מדבר על רגע המהפך: כאשר אדם נמצא בתוך חטא, הוא מפנה את הגב אל ה'. התיקון הראשון והחשוב ביותר למצב הנפש הזה הוא – פשוט להסתובב! שוב 'להסתכל לה' בעיניים', ולהסכים שגם הוא יסתכל עלי. מה יקרה אם אסתובב? אולי אגלה שאני לא רחוק כמו שחשבתי, ואולי אגלה שאני רחוק יותר משהעלתי על דעתי. בין כך ובין כך יהיה טוב יותר. ה' מול עיניי, אני יודע לאן אני הולך, למי אני שייך.

את אותו עיקרון כותב בעל התניא (רבי שניאור זלמן מליאדי, 'לקוטי תורה' פרשת אחרי מות, ד"ה "כי ביום הזה"): "אך הענין הוא כי ענין התשובה הוא להשיב פנים בפנים אליו ית' כי הלא התשובה הוא לשוב ולהתקרב אליו ית' ולכאורה לא שייך לשון זה לגבי הקב"ה דכתיב ביה את השמים ואת הארץ אני מלא ולמה צריך לשוב ולהתקרב אליו ית' ובמה נתרחק?

אלא הענין הוא כמשל ב' בנ"א שעומדים זה אצל זה רק שחוזרים עורף זה מזה אין לך ריחוק גדול מזה ואין קירוב אלא בהחזרת פנים אל פנים. וכך הנה כתיב וראית את אחורי ופני לא יראו שיש בחי' פנים ואחוריים למעלה. וכתיב יאר ה' פניו אליך פי' שההשפעה תהי' בבחי' הארת פנים מפנימיות רצונו כדכתיב ואוהב את יעקב וכתיב כי מחה אמחה כו' ולכן ההשפעה שמשפיע לו להחיותו הוא מבחי' אחוריים דהיינו כמאן דשדי בתר כתפוי שנותן לשונאו שאינו נותנו ברצון גמור רק כמי שמוכרח להשפיע ואין השפעה זו מבחי' פנימיות ועיקר רצונו. אבל לצדיק בא ההשפעה מבחי' פנימיות רצונו שנותן ברצון גמור ובהארת פנים בשמחה ובטוב לבב ברוב עוז וחדוה. ועד"ז יובן ג"כ ענין התשובה, כי הנה כתיב כי פנו אלי עורף פי' כי פנו אלי שפונים אליו ית' בקיום תורתו ומצותיו. אבל מ"מ אין זה אלא בבחי' עורף שאינו מבחי' פנימית הרצון מאהבה ותשוקה אלא מצות אנשים מלומדה והולך בקרירות. והתשובה היא החזרת פנים בפנים להיות פנימיות רצונו וחפצו בתורת ה' ומצותיו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".

אי אפשר להתרחק מה' מכיוון שהוא נמצא בכל מקום. הריחוק שלנו הוא בהפניית העורף, והתשובה היא פשוט להסתובב חזרה ולהיות פנים בפנים. איך מסתובבים? חושפים מה אנחנו באמת רוצים. לחשיפה הזאת קוראים 'הרהור תשובה', אני בעצם מאוד רוצה את ה', והתגלית הזאת מחוללת מהפך בנפש האדם, והוא מיד נקרא בעל תשובה! כמה זמן לוקח לחזור בתשובה? שנייה וחצי!

יש לכך השלכות הלכתיות מרחיקות לכת, לא רק בהלכות גיטין אלא גם בהלכות קידושין.

הגמרא אומרת כי אם אדם רשע נתן טבעת לאישה ואמר לה שהיא מקודשת לו בתנאי שהוא צדיק גמור – היא מקודשת מספק, שמא הרהר בתשובה באותו רגע. שימו לב! הספק הוא האם הוא הרהר בתשובה או לא, אך אם היינו יכולים לדעת בוודאות כי הוא הרהר בתשובה, היא הייתה אשתו בוודאות! הרהור תשובה אחד הופך אדם רשע לצדיק גמור – וזאת הגדרה הלכתית לכל דבר.

גם אם אנחנו לא מאמינים לעצמנו שאנחנו באמת רוצים, גם אם איננו מרגישים שהרהורי הלב המעורפלים שלנו שווים משהו, הקדוש ברוך הוא יודע את אמיתיותם ומייקר אותם, וכך נפסק להלכה.

---

[1] הרב אהרוני ברנשטיין.

יום ירושלים - הגעגועים לירושלים

הגעגועים לירושלים

אלפי שנים עם ישראל חלם על ירושלים, התגעגע לירושלים, כתב עליה שירים, ובכה שיזכה לעלות אליה.

כשרבי עקיבא היה עדיין עני, הוא הבטיח לאשתו עדי שנקרא "ירושלים של זהב", שבו תוארה עיר הקודש בתבליט. לימים, כששמו הלך לפניו, והוא התעשר מילא את הבטחתו (שבת, מסכת נדרים). לאחר דיכוי מרד בר כוכבא היה אותו עדי ועליו "ירושלים של זהב", סמל לכיסופים לירושלים המשוחררת.

ציון הלא תשאלי - ריה"ל:

"אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת

אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,

לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ

בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!"

האתיופים ובית המקדש (קרן גוטליב, עובדת סוציאלית, מושב בני דרום):

בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קארוונים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.

בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.

היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.

הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה.

ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.

הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.

כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.

במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.

במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקוה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'?

החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.

אביב הגיע פסח בא...

הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח.

היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.

"היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש".

אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?"

חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!"

התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"

אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!

שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?

החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.

אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש?"

"שקט!", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!".

אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?

ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה.

כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה.

אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.

למחרת...

בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.

כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר.

השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"

ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.

"למה?", שאלתי אותו, "מה קרה?"

הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.

הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?

ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.

כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?"

"כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?"

"הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.

"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"

הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?"

עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום".

האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.

פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.

הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"

לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.

קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין.

האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.

נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.

עמדתי מולם, והייתי המומה.

הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!

כל אחד שיחשוב על משהו שהוא מתגעגע אליו: (תקופה\ אדם\ אירוע\ מקום\ חפץ).

מה משותף לרוב מושאי הגעגוע? (-חוויה ששייכת לזמן עבר, לדברים שחווינו וחסרים לנו, או לא קיימים היום).

איך אפשר להתגעגע ולרצות משהו שלא חווינו?

איך עמ"י מתגעגע לדבר שהוא לא מכיר ואפילו סבא רבא רבא שלו לא מכיר?!?

ירושלים ובית המקדש זה בזיכרון הגנטי שלנו! זה חי אצלנו בלב! אי אפשר לשכוח את זה! יש לנו בלב היסטוריה גנטית של אלפי שנים!!! אנחנו בעצמנו גלגולים של אנשים שחיו בירושלים והקריבו קרבנות ועלו לרגל!

הנשמה שלנו זוכרת את זה!!!

כתב צבאי ששידר ברשת השידורים העברים בעצם הקרבות מספר: "אני בדרום אי שם בסיני. דוקא היום, ביום השלישי למלחמה, נערך כאן קרב שריון בשריון שמעטים כמהו וכדוגמתו בתולדות המלחמות. המצרים ניסו אתמול וגם שלשום להתחמק ממאבק פנים אל פנים הם העדיפו את הבריחה. לחמו רק בהגנה בחוסר ברירה. עתה הם למעשה כמעט מוקפים אולצו ללחום. נכנסנו לקרב בו משתתפים כנראה כאלף טנקים משני הצדדים. שרידי חיל האויר המצרי גויסו למערכה מכרעת זו. שארית העצמה המצרית מוטלת על כף המאזנים. שאון הטנקים והתותחים הדי יריות ושריקת פגזים. רעש מטוסים העוברים ביעף וקול פצצות מתפוצצות מחריש אזנים. לפתע פתח מישהו טרנזיסטור. מבית השידור בירושלים, מבשר: "הכותל המערבי בידינו. צנחנים הגיעו בדהירתם לרחבת הכותל עתה הם חובקים את אבני הכותל ששממו עשרים שנה. מתרפקים עליה לאחר שעמדו בבדידותם מאז קמה המדינה. אבני הכותל שוב הרוו דמעה יהודית לה צמאו עשרים שנה". זה, כל זה שומעים בטרנזיסטור. בחזית פורצת שאגה אדירה. שריונאים פורצים מן התותחים, טנקיסטים מהטנקים. קצינים מתערבבים בחיילים כל אחד מחפש את אחרים כדי להתחבק. מתחבקים מתנשקים, חיילים קשוחים למודי קרבות, שחורים כפיח כשחול המדבר חדר לעורם, דוהרים עתה לאש תופת מבלי לדעת אם יסיימו את היום בעודם בחיים. גיבורים הבזים לפחד לגילוי כל חולשה. בוכים עתה כתינוקות. והוא מתאר את הדבר הזה: "כשבילי טהר ולובן נראים נחלי הדמעות. על כל האבק שלהם, לפתע אתה חש את אשר ידעת ידיעה שטחית מזמן: שאין אלה אלא בנים, נכדים של אותם הגולים שהוגלו מירושלים חבושים באזיקים בשרשראות של ברזל, מתיפחים בבכי אל מול פני המקדש העולה בלהבות".

חיים חפר "הצנחנים בוכים":

"הכותל הזה שמע הרבה תפילות,

הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות,

הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות

ופתקאות הנתחבות בין אבניו,

הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נרמס לפניו.

הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים,

אך הכותל הזה לא ראה צנחנים בוכים.

הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים,

הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים,

רצים אליו בהלמות לב, בשאגות ובשתיקה,

ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה.

והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים,

והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים,

והם קלים כנשר ועזים כלביא

והטנקים שלהם- מרכבת האש של אליהו הנביא.

והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם,

והם זוכרים את כל השנים הנוראות

שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות.

והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק,

והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק,

והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים

איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים?

איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר?

איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?

אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה,

נושאים על גבם - אלפיים שנה".

כמה הגעגועים חשובים:

לִפְעָמִים כְּשֶׁנִּמְצָאִים בְּמָקוֹם טוֹב בִּזְמַן מְמֻשָּׁךְ, אֵין יוֹדְעִים לְהַעֲרִיךְ אֶת זֶה.

גַּם כְּשֶׁיּוֹצְאִים מִן הַבַּיִת, מִן הָעִיר מִן הַשְּׁכוּנָה לִתְקוּפָה מְסֻיֶּמֶת מִתְגַּעְגְּעִים. כְּשֶׁנִּפְרָדִים מֵהַמִּשְׁפָּחָה, מֵאֲנָשִׁים שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים, מִן הַחֲבֵרִים מֵהַשְּׁכֵנִים אָז אָנוּ מַרְגִּישִׁים גַּעְגּוּעִים.

וְכַאֲשֶׁר אָנוּ חוֹזְרִים לַבַּיִת, לַמִּשְׁפָּחָה לַחֲבֵרִים לַלִּמּוּדִים לָעֲבוֹדָה, אָנוּ חוֹזְרִים עִם כּוֹחוֹת חֲדָשִׁים וּבְיֶתֶר חַיּוּת וְשִׂמְחָה.

כָּךְ גַּם הַגָּלוּת הִיא הֲכָנָה לַגְּאֻלָּה. בִּתְקוּפַת הַגָּלוּת מִתְגַּעְגְּעִים לַגְּאֻלָּה, וּכְשֶׁנִּגְאָלִים יוֹדְעִים לְהַעֲרִיךְ אוֹתָהּ כְּמַתָּנָה גְּדוֹלָה מִשָּׁמַיִם וּשְׂמֵחִים בָּהּ שִׂמְחָה אֵין סוֹפִית.

למה אנחנו מתגעגעים?

הרצי"ה זצ"ל: "...מתגעגעת היא אל ביתה, אל נחלתה, אל ארצה, לא רק כדי להסתר שם מחמת המציק, לברוח מפני המכות, החומריות או הרוחניות, אלא בחפצה החיובי העצמי לשוב אל ארץ חייה, לאלהיה, לעצמיותה, לחיות את חייה הטהורים והבריאים החפשיים, חייה שלה, חייה האלוהיים, עם השאיפה לבניין בית המקדש יצאה והתגלתה תנועת ישוב ארץ ישראל וחיבת ציון שלנו..."

"ועוד שאומר המשורר, אילו הייתה ארץ ישראל גם כיום זבת חלב ודבש, היה לשטן מקום לקטרג שבגלל טוב הארץ משתוקקים להגיע אליה, אבל עכשיו שהיא ריקה ויש בה רק עפר ואבנים, ובכל זאת משתוקקים לבוא אליה, סימן שלטובת הנפש הם משתוקקים אליה ולכן הם ראויים לגאולה, ועוד, אפילו בזמן שיש להם טובה בגולה, הם מוכנים לוותר על כל הטוב בחו"ל ובלבד לבוא לארץ ישראל אף כשהיא חרבה ושוממה, וכשם שהם נהגו בחן באבני ציון ועפרה נשא חן בעיניהם. גם אתה תרחם על ציון להחיות אבניה מערימות העפר"

ירושלים תיבנה ע"י הגעגועים:

הכוזרי (מאמר חמישי, סעיף כ"ז): "גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותנו, כמה שנאמר: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" - זאת אומרת: ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה".

"מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁיָּצָא מִיְּרוּשָׁלַיִם לְחוּצָה לָאָרֶץ.

אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים: הֲרֵי גָּזְרוּ שֶׁאֵין יוֹצְאִים חוּצָה לִירוּשָׁלַיִם, וּלְחוּץ לָאָרֶץ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

אָמַר לָהֶם: נִתְקַנֵּאתִי בִּבְנֵי חוּץ לָאָרֶץ. שֶׁהֵם מִתְגַּעְגְּעִים לִירוּשָׁלַיִם. וַאֲנִי, לֹא טָעַמְתִּי טַעַם גַּעְגּוּעִים אֵלֶּה. אֵצֵא וְאֵדַע טַעַם גַּעְגּוּעִים לִירוּשָׁלַיִם.

הִתִּירוּ לוֹ לָצֵאת עַל מְנָת שֶׁיְּסַפֵּר בְּשִׁבְחָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם".

איך אני מגביר את הגעגועים למשהו שאני לא זוכר?

- אפשר לחשוב על מה היה שם, לדמיין את זה, לחשוב כמה זה חסר היום, להבין שחורבן ירושלים וחסרון המקדש הוא הסיבה לכל בעיה שמתרחשת!

הרב קוק (עין איה שבת לא): "והציפייה כוללת שימת-עין תדירית. וגם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד ימים על שנה, לפעמים גם אין לפניו דבר מחודש ולא יעזוב עמדתו".

להוריד את זה לחיי המעשה:

הרב קוק (שם): "ועוד כלול בזה שבכל עת מצוא איזו הערה שיראה ראוי לעשות איזה דבר לישועה - יחיש פעולתו ולא יעזוב, כמו שהמצפה בראותו על פי צפייתו שבא שעת מעשה, לבריחה או הגנה מאיזה אויב ואלה, עליו לעשות מה שדרוש לטובת המצב, כן יזרז לעת נכון בלי איחור רגע וזמן".

-להתפלל

-לבכות

-לדבר עם החברים והמשפחה על זה בכל הזדמנות

-לחשוב על ירושלים באירועים השמחים

-לחגוג את יום ירושלים!

-ללבוש תכשיטים שקשורים לירושלים

על כפיו יביא - יורם טהרלב, יאיר רוזנבלום

ברחובנו הצר

גר נגר אחד מוזר

הוא יושב בצריפו

ולא עושה דבר.

איש אינו בא לקנות,

ואין איש מבקר,

ושנתיים שהוא

כבר אינו מנגר.

והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו

לבנות כסא לאליהו שיבוא,

על כפיו אותו יביא,

לאליהו הנביא.

והוא יושב ומחכה לו

כבר שנים חולם הוא שיזכה לו,

על סודו שומר ומחכה לו

מתי כבר יגיע היום.

ברחובנו הצר

גר סנדלר אחד מוזר

הוא יושב בצריפו

ולא עושה דבר.

מדפיו הריקים

מכוסים באבק

כבר שנתיים מונח

המרצע בשק.

והוא חולם כי נעליים הוא תופר,

בן על הרים ינועו רגלי המבשר.

על כפיו אותן יביא,

לאליהו הנביא.

והוא יושב ומחכה לו...

בירושלים ישנו

איש לגמרי לא צעיר,

שבנה הרבה בתים

בכל פינות העיר.

הוא מכיר כל סמטה,

כל רחוב ושכונה,

הוא בונה את העיר

כבר שבעים שנה.

והוא חולם כי, כמו שאת העיר בנה,

יניח למקדש את אבן הפינה.

על כפיו אותה יביא

אליהו הנביא.

והוא יושב ומחכה לו...

הַמַּסָּע לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל / מילים: חיים אידיסיס, לחן: שלמה גרוניך

הַיָּרֵחַ מַשְׁגִּיחַ מֵעָל,

עַל גַּבִּי שַׂק הָאֹכֶל הַדַּל,

הַמִּדְבָּר מִתַּחְתַּי, אֵין סוֹפוׁלְפָנִים

וְאִמִּי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

לְהָרִים רַגְלַיִם,

מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.

אוֹר יָרֵחַ, הַחֲזֵק מַעֲמָד,

שַׂק הָאֹכֶל שֶׁלָּנוּ אָבַד,

הַמִּדְבָּר לא נִגְמָר, יְלָלוֹת שֶׁל תַּנִּים

וְאִמִּי מַרְגִּיעָה אֶת אַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,

לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

וּבַלַּיְלָה תָּקְפוּ שׁוֹדְדִים

בְּסַכִּין, גַּם בְּחֶרֶב חַדָּה,

בַּמִּדְבָּר דַּם אִמִּי, הַיָּרֵחַ עֵדִי

וַאֲנִי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

יִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם,

עוֹד מְעַט נַגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

בַּיָּרֵחַ דְּמוּתָהּ שֶׁל אִמִּי

מַבִּיטָה בִּי; אִמָּא, אַל תֵּעָלְמִי;

לוּ הָיְתָה לְצִדִּי, הִיא הָיְתָה יְכוֹלָהל

ְשַׁכְנֵעַ אוֹתָם שֶׁאֲנִי יְהוּדִי.

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,

לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

לְהָרִים עֵינַיִם,

מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.

"לך אנא עורך"  נסים בן יצחק הלוי

לָךְ אֲנָא עוֹרֵךְ יָהּ אֵל הַלֵּל וְלִשְׁמָךְ צוּרִי אֲגַדֵּל  

וְגַם אַגִּיד שִׁבְחָךְ תָּמִיד רְצֵנִי עֵת פִּי יְמַלֵּל  

לָךְ אֲנָא יָהּ אֵלִי אֲהַלֵּל    

פְּדֵה נָא אֵל אֶת עִיר קָדְשָׁךְ וּבְנֵה לִי יוֹצְרִי מִקְדָּשִׁי  

וְיִזְרַח לִי אוֹר כְּבוֹדָךְ עַל צִיּוֹן הִיא חֶמְדַּת נַפְשִׁי  

וְאָשִׁיר לָךְ יָהּ אֵלִי יָהּ אֵל עַל הַדּוּכָן יָהּ אֵלִי יָהּ אֵל  

תִּרְאֶינָה עֵינַי יָהּ בְּבוֹא גוֹאֵל רוֹעֶה נֶאֱמָן לְיִשְׂרָאֵל  

לָךְ אֲנָא יָהּ אֵלִי אֲהַלֵּל  

צוּרִי הָגֵן עַל קְהָלִי וְאַבֵּד אוֹיְבִי אֵל קַנָּא  

אֶת סִבְלִי שׁוּר וַעֲמָלִי וְלִי אֵלִיָּה שְׁלַח נָא   

חָזָק גַּלֵּה לְקֵץ נִטְמָן וּבְנֵה לָנוּ דְּבִיר וְאוּלָם  

וּשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּה וִיבַשֵּׂר אֶת הַגְּאֻלָּה 

צִיּוֹן הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי

עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִך, יְרוּשָׁלַיִם,

וְתוֹתָחֵינוּ מַרְעִימִים לָךְ שִׁיר מִזְמוֹר.

וְרַק דִּמְעוֹת הַגַּאֲוָה שֶׁבָּעֵינַיִם

נוֹטְפוֹת דּוּמָם עַל הַמַּדִּים וְהַחֲגוֹר

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.

צִיּוֹן, זֶה הָאֹשֶׁר שׁוֹאֵג בְּחָזֵנוּ, פִּרְאִי

לִמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל מִקַּלָּע וְרִמּוֹן בִּשְׁעָרַיִך

בְּדָמֵנוּ חֲיִי, בְּדָמֵנוּ חֲיִי

מִשֵּׁיךְ גְ'רָאח עַד נֵבִּי סָמוּאֵל, לַיִל לַיִל,

הָיוּ רוּחוֹת תש"ח שָׁרוֹת לָךְ, בְּדַרְכָּן:

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם"

אַךְ לֹא שָׁכַחְנוּ - וַהֲרֵי אֲנַחְנוּ כָּאן!

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי...

אֵיכָה יָשַׁבְתְּ בָּדָד, שְׁסוּעָה בֵּין גִּדְרוֹת הַתַּיִל,

וְאֵיךְ נִשְׁבַּעְנוּ לָךְ, עִיר מֶלֶךְ וְנָבִיא,

כִּי לֹא נִשֵּׁק נַעֲרוֹתֵינוּ עַל שְׂפָתַיִם

עַד אִם נִשַּׁק לַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי.

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי...

הַר הַזֵּיתִים יוֹרִיק. נָכוֹן יִהְיֶה הַר הַבַּיִת

וּפַטִּישִׁים יְהַדְהֵדוּ בָּךְ, חֵי נַפְשִׁי!

יְרוּשָׁלַיִם, כֹּהֲנַיִךְ וּלְוִיַיִך

בְּדַם בּוֹנִים בָּךְ אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי...

עִיר חֲלוֹמוֹת וְאֶבֶן, מַאֲכֶלֶת וָאַיִל,

פַּעֲמוֹנֵי הַזְּמַן קָמִים בָּךְ לַהֲלֹם:

אֶת עִיר שָׁלֵם הָיִית בְּטֶרֶם גְּבוּל וָתַיִל

וְאַתְּ תִּהְיִי מֵעִיר שָׁלֵם לְעִיר שָׁלוֹם

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.

צִיּוֹן, זֶה רֵעַי שֶׁנָּפְלוּ הַיּוֹקְדִים בִּבְכִי.

לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל כִּתּוּת - חֲרָבוֹת בִּשְׁעָרַיִךְ

בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי, בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי

פרשת כי תשא - שאיפות

שאיפות

"אם אתם רוצים לבנות ספינה, אל תכניסו אנשים ותבקשו מהם לאסוף עצים, ואל תטילו עליהם משימות ועבודה. במקום זאת למדו אותם לכסוף אל אינסופיותו העצומה של הים"
אנטואן דה סנט-אכזופרי

שמות (ל,יב): "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם".

הדברי ישראל ממודז'יץ: תשא לשון הגבהה. ויש לרמז למשל הטובע בים כל זמן שראשו מבחוץ ואינו משוקע בתוך הים לא יזיק לו. כמו"כ הנה קשה מזונותיו של אדם כקרי"ס והדאגות וטרדות הפרנסה הם גלי הים. והעיקר לשמור ולהגביה את ראשו שהראש לא יהיה משוקע בתוך גלי הים. זהו כי תשא את ראש ב"י לפקדיהם העיקר להגביה הראש והמוח לפקודי ה' וממילא אף שהגוף עוסק בפרנסה גופא בתר רישא גרירא".

הראש צריך להיות פנוי לשאיפות של קדושה!

יהודי אחד בא לפני ה'נתיבות שלום' זצ״ל, ותלונתו בפיו: מה יצא ממני? יש לי הרבה שאיפות, אולם הן אינן מתגשמות, לכל היותר לאחר מאה ועשרים שנה יכתבו על מצבתי: ״פ״נ בעל השאיפות״.

נענה לו האדמו״ר: אילו הייתי יודע היכן מצוי ״ציון״ כזה, הייתי הולך להשתטח ולהתפלל אצלו.

שאיפות לא הולכות לאיבוד! הרצונות העמוקים האלו יוצרים מציאות של קדושה!

הרב מפונוביץ': ״משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו (תהלים צט,ו).

מה משמעות המילים ״ושמואל בקראי שמו״?

מדרש שמואל (פרשה ג): "רבי ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק אמר, בכל יום ויום היתה בת קול יוצאה ומתפוצצת בכל העולם כולו, ואומרת, עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל. וכל אשה שהיתה יולדת בן היתה מוציאה שמו שמואל, וכיון שהיו רואין את מעשיו היו אומרים זה שמואל אין זה אותו שמואל. וכיון שנולד זה, ראו את מעשיו, אמרו, דומה שזהו".

הוא שאמר הכתוב: ״משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו״, היינו, מבין כל אלו שנקראו בשם שמואל.

הוסיף הרב ואמר, שמובא בחז״ל (או בחיד"א) שכל אלו התינוקות שאימותיהן קראו להן בשם שמואל, אע״פ שלא היו כשמואל הנביא ובמעלתם של משה ואהרן, מכל - מקום גם הם זכו לאיזו דרגה של נבואה.

השאיפה של כל הנשים הללו שקראו לבניהם בשם שמואל היתה לזכות לבן שיהיה נביא ה׳ ומנהיג הדור, וכבר מעצם הרצון והשאיפה - זכו להשפיע על בניהם שתהיה להם איזושהי דרגה בנבואה!

לכן גם אם אתה לא מצליח או לא יכול, אל תשבית את השאיפות, תמשיך לחלום!

בטקס הנחת אבן הפינה לישיבת פוניבז׳ בבני ברק, טכס בו השתתפו הרבה מגדולי ישראל וביניהם הגאון החזו״א והגר״י אברמסקי זצ״ל - נשא הגרי״ש כהנמן זצ״ל דברים אודות שאיפתו להקים ישיבה לתפארת. בתוך דבריו אמר הרב כהנמן בהתלהבות: ״כאן תקום בעזרת ה' ישיבה לשש מאות בחורים - הישיבה הגדולה ביותר בתבל!״

כל הנוכחים הבליעו חיוך וגיחכו בליבם על חלומותיו המופרכים של הרב כהנמן, שכן היה זה מיד לאחר השואה הנוראה אשר כילתה את שמנה וסלתה של היהדות. הציבור היהודי בארץ ישראל - מנה מעט מזעיר, ובחורי ישיבה - היו באותם ימים חזון נדיר... כשגמר הרב כהנמן את דרשתו, ניגש אליו הגאון ר' יחזקאל אברמסקי ואמר לו: ״רבי, אתה חולם!״, אולם הרב כהנמן לא התפעל, רק השיב ברוגע: ״נכון, נכון, אבל אני לא ישן..."!

באמת, הוא חלם ועשה והצליח שבישיבה עכשיו יש למעלה מ1,000 בחורים כן ירבו!

הגמרא (ברכות כח.) מספרת על רבן גמליאל, נשיא ישראל, שהכריז ואמר עם כניסתו ל״תפקיד״: ״כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש״. ולשם כך הוצב שומר בפתח בית המדרש, למנוע כניסתם של תלמידים שלא עונים על הקריטריון. וכאשר עברה הנשיאות לידיו של ר׳ אלעזר בן עזריה סולק השומר וניתנה הרשות לכל מי שרצה להיכנס וללמוד תורה. הגמרא שם מציינת שבאותו יום נוספו ספסלים רבים לבית המדרש! יש אומרים ארבע מאות ויש אומרים שבע מאות.

ולכאורה תמוה: וכי השומר שהועמד בפתח היה נביא ובעל מדרגה של רוח הקודש, לידע מי היה תוכו כברו ומי לא? ואם כן, בודאי משום כבוד התורה לא היה ראוי להציבו בפתח כשומר-הסף?

מסביר האדמו״ר מסדיגורא זצ״ל: דלתות בית המדרש נסגרו עפ״י ציוויו של רבן גמליאל, על מנעול ובריח. והיה, ותלמיד שרצה במלוא הרצינות, מתוך רצון עז ושאיפה גדולה להיכנס וללמוד תורה - היה נוקט בכל האמצעים ולא היה חוסך כל מאמץ! חותר חתירות, פורץ גדרות, ומשתדל להגיע אל תוככי בית המדרש. כזה היה מבחן הכניסה שהציב רבן גמליאל בפני מי שחשקה נפשו בתורה.

בצורה זו ידע רבן גמליאל מי תוכו כברו - אשר שאיפתו היא אמיתית וחזקה - ומי לא.

המגיד מדובנא: בעת מגיפת שפעת רבתה הדרישה למכשירי אדים. עלה אדם לגמ״ח תרופות וביקש מכשיר. "חפש בחדר הסמוך״, נענה.

נכנס למחסן הגמ״ח, חיפש בכל זווית ולא מצא. חזר כעבור שעה, מאובק ומתוסכל, והודיע לממונה: חיפשתי ולא מצאתי״. גחן הממונה, והוציא לו מכשיר מתחת לדלפק...

היה האיש המום: ״אם המכשיר היה בהישג ידך, למה הטרחתני?״ שאל.

ענה המוכר: ״הלא תבין, רבים הבאים לבקש, אך מעטים מהם זקוקים לו באמת. האחרים חושבים להקדים רפואה למכה, להבטיח עצמם לכל מקרה. איך אדע מי הוא הנזקק? אם יחפש בכל מדף, ולבסוף ישוב אלי - הוא הזקוק לו באמת, ולו אתנהו״...

רק מי שיש לו שאיפה חזקה מאוד יטרח ויצליח!

כשיהודי עולה לשמים שואלים אותו: שמרת מצוות? למדת תורה? תיקנת את המידות?

על חלק מהדברים הוא יכול לענות 'לא יכולתי', אבל אז ישאלו אותו אז למה לא רצית? לא יכול? לפחות תרצה, תשאף להגיע לשם.

אתה רואה מישהו עושה מצוה, לומד תורה, מתנהג יפה – אם אתה יכול תצטרף אליו, אבל אם לא, אז לפחות תקנא בו! תרצה להיות כמוהו!

הרצון והשאיפה האלו יקדמו אותך מאוד מאוד!

הרצון יוצר ואקום (כי הוא כח גדול אבל אין מעשה מאחורה) והואקום יוצר משיכה! כמו מזרק, תפתח מזרק כשאתה סותם את הפתח שלו בצד השני תראה הוא חוזר במהירות למקום...

כך הרצון שלך ימשוך אותך לקדושה פנימה!