‏הצגת רשומות עם תוויות חסד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חסד. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 ביוני 2022

פרשת קרח – קדושה פנימית וקדושה בחירית

קרח – קדושה פנימית וקדושה בחירית




התורה מספרת לנו שאנשי קרח היו אנשים גדולים - "נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם" - לכן חייב להיות עומק בטענתם.

הרמ"ד ואלי כותב שהם התעקמו במחשבתם "נשיאי עדה קראי מועד" ר"ת 'נעקם'... מרוב עומק הם נעקמו לגמרי.

מה היתה הטענה שלהם?

הזוה"ק (ח"ג קעו.) כותב שהם רצו להפוך את הסדר הרגיל שהלווים זה סטרא דדינא והכהנים שייכים לחסד.

במדבר רבה (יח,ג): "וַיִּקַּח קֹרַח, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (במדבר טו, לח): וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, אָמַר לוֹ חַיֶּיבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח טַלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵין פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטְרוֹת אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ חַיָּב בִּמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶן, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לָשׁוֹן פְּלִיגָא, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ. וְכָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו, יב): מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ, הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ט): הַמְעַט כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, ט): וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, וְקֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת, וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, מִיָּד צִוָּה וְעָשׂוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָן, אָמְרוּ לָהֶן מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה, לֹא נִתֵּן כְּלוּם, לֹא דִּבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה, הָלַךְ לְפַיְסָן, מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ לְקַדְּמוֹ לִפְנֵי משֶׁה. וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם".

איך הציצית קשורה לטענה של הזוה"ק? ואיך שניהם קשורים לטענה העיקרית של "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה' "?

זוה"ק (ח"א ב:): "כַּד בְּעָא לְמִבְרֵי עָלְמָא, אָתוּ (מקץ ר''ד א', ויגש ר''ה ב) כָּל אַתְוָון קַמֵּיהּ מִסּוֹפָא אֲרֵישַׁיְיהוּ... עָאלַת אָת ש קַמֵּיהּ, אָמְרָה קַמֵּיהּ, רִבּוֹן עָלְמִין, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּבִי אִתְקְרֵי שְׁמָךְ שַׁדַּ''י, וְיָאוֹת לְמִבְרֵי עָלְמָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. אָמַר לָהּ, יָאוֹת אַנְתְּ, וְטַב אַנְתְּ וּקְשׁוֹט אַנְתְּ, אֲבָל הוֹאִיל וְאָתְוָון דְּזִיּוּפָא נָטְלִין לָךְ לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן, לָא בָעֵינָא לְמִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא, דִּבְגִין דְּלָא יִתְקַיַּים שִׁקְרָא, אֶלָּא אִי יִטְלוּן לָךְ ק''ר. מִכָּאן מָאן דְּבָעֵי לְמֵימַר שִׁקְרָא (ויקהל רט''ו ב) יִטּוֹל יְסוֹדָא דִקְשׁוֹט בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יוֹקִים לֵיהּ שִׁקְרָא, דְּהָא אָת אָת קְשׁוֹט אִיהוּ, אָת קְשׁוֹט דַּאֲבָהָתָן דְּאִתְיַיחֲדוּ בַהּ".

איזו אמת לקחו קרח ועדתו כדי שהשקר שלהם יעמוד?

בנקודה הפנימית של עמ"י כל יהודי שווה לחלוטין לחברו!

שמות רבה (כח,ג): "וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', אוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה וּלְדַבֵּר עִמָּהֶם (בלי מתווך), וְהָיָה משֶׁה עוֹמֵד, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי משֶׁה, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת אוֹפִימְשְׁטָאטָא (כרוז לקהל) חוּץ מִדַּעְתּוֹ שֶׁל אִפַּרְכוֹס, אָמַר לוֹ עֲשֵׂה דָבָר פְּלוֹנִי, אָמַר לוֹ, כְּבָר נַעֲשֵׂית. שׁוּב אָמַר לוֹ, לֵךְ קְרָא לִפְלוֹנִי סִינְקְלִיטָקוֹס וְיָבֹא עִמְּךָ, עַד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ עָשָׂה הַמֶּלֶךְ מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ. כָּךְ בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת, הָיָה משֶׁה עוֹמֵד מִצִּדּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי גוֹלֶה לָהֶם אֶת הָרָקִיעַ וְאוֹמֵר (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. הֵם אוֹמְרִים, מִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ משֶׁה, אֶלָּא יֵרֵד משֶׁה וְאַחַר כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות יט, י): לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם, אָמַר לוֹ כְּבָר הִקְדַּשְׁתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כג): כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר וגו'. אָמַר לוֹ (שמות יט, כד): לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ, עַד שֶׁמּשֶׁה יוֹרֵד, נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כה): וַיֵּרֶד משֶׁה אֶל הָעָם, מִיָּד (שמות כ, א): וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים".

חכמים מלמדים אותנו כאן שמשה רבינו היה צריך להיות במדרגה שווה עם כל היהודים בזמן עשרת הדברות!

זו היתה ההתגלות שחשפה את הנשמה הפנימית של כל עמ"י! בבחינה זו אין חילוקים ומדרגות!

ירמיה (ב,ג): "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה".

תניא (פ"ב): "על דרך משל נשמות ישראל עלו במחשבה, כדכתיב (שמות ד,כב): "בני בכורי ישראל", (דברים יד,א): "בנים אתם לה' אלהיכם". פירוש, כמו שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך, דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא".

זוה"ק (ח"ב קכא.): "(שמות כב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (איוב כח) וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵיזֶה מְקוֹם בִּינָה. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְיַקְּרָא לוֹן, יַתִיר (נ''א ביקרא דלהון) עַל כָּל שְׁאַר בְּנִי עָלְמָא. בְּקַדְמִיתָא אָמַר לוֹן, (שמות יט) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. לָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא סַגִיאָה מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן וְגוֹי קָדוֹשׁ דְּאִיהוּ יַתִיר. לָא אַעְדֵּי רְחִימוּתָא מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן (דברים יד) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה. לָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן (שמות כב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי דְּאִיהוּ יַתִיר מִכֹּלָּא.

כְּתִיב וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא. אוֹרַיְיתָא (בראשית מ''ז ע''ב) מֵחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי (נ''ט) קֹדֶשׁ. וְהַחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, וְכֵן יוֹבְלָא אִתְקְרֵי קֹדֶשׁ. דִּכְתִּיב, (ויקרא כה) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וְיִשְׂרָאֵל כְּלִילָן מִנַּיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי.

בְּקַדְמִיתָא קָדוֹשׁ, וְהַשְׁתָּא קֹדֶשׁ. מַה (ויקרא רצ''ט ע''א) בֵּין הַאי לְהַאי. אָמַר רִבִּי יוֹסִי, דָּא לְעֵילָּא לְעֵילָּא (קודש), וְדָא לָאו הָכִי (קדוש). דִּכְתִּיב, (ישעיה ד) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. בְּהַאי אֲתָר אִקְרֵי (דף קכ''א ע''ב) קָדוֹשׁ וּלְעֵילָּא לְעֵילָּא קֹדֶשׁ".

הקודש הוא המקור של ה'קדוש', עמ"י נמשכים מהמקור של הקדושה בעולם!

הקדושה העליונה הזאת לא תלויה במעשינו "אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש" נקודה!

הרב קוק (אגרת תקנ"ה): "שני דברים עקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם. הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם" , "והייתם לי סגולה מכל העמים" ; והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם" . והב' הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, ע"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה האמונה ותלמוד-תורה. והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם : לפעמים כח-הבחירה מתגבר וכח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח-הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית - אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות- אבות , הוא בא מצד כח-הסגולה, ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר כח-הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות".

אם היינו נשארים רק עם הכח סגולי לא היה על מה לתת לנו שכר! לכן יש את ענין הבחירה: אתה יכול להוסיף קדושה עד אין סוף מדרגות על עצמך בבחירתך!!!

דעת תבונות (קס): "והנה עוד ענין עיקרי אודיעך, והוא שיש לכנסת ישראל שורש של קדושה, שהיא כללית לכל האומה הקדושה מצד היותם ישראל, ואפילו לרעים שבהם, שהרי ארז"ל (סנהדרין מד ע"א), "אף על פי שחטא - ישראל הוא". ואף על פי שדבר זה מושרש בענינים גבוהים מאוד, בהיות ישראל משתלשלים ממנו ית', כמו שאמר הכתוב (איכה ג, כד), "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו", אף על פי כן הנהגת העולמות הרבה והרחבה מאוד בכל סדרי הנמצאות לטוב או למוטב אינה תלויה בזה, אלא בענין המעשים של בני האדם, לדון כל אחד לפי מעשיו. ונמצא שיש מציאות לכנסת ישראל - מציאות כללי שאין לו תולדות הרבה וענפים רבים, אבל הוא מציאות שאינו כל כך עיקרי, אף על פי שהוא גבוה הרבה. ועוד יש מציאותה העיקרי, שהוא מציאותה לפי ענין העבודה שבידה, שתלויים בה כל עניני ההנהגה הגדולה והעמוקה".

לעמ"י יש שתי מציאויות: עיגולים (סיבוב בלי התקדמות) ויושר (התקדמות עם מטרה), עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא, קדושה מלמעלה וקדושה מצד מעשינו.

עיקר עבודת האדם היא להתקדש עוד ועוד עד שיתגלה אור העיגולים החקוק בו מלמעלה!

מאור ושמש (פרשת בשלח ד"ה עוד): "איתא בגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם וכל אחד מראה באצבעו זה ה' קוינו לו. ופירש רש"י מחול סביב כמו מחול הכרם. ולהבין הדבר נראה דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם צמצם אלקותו יתברך שמו ונעשה עיגול ואחר כך ברא את העולמות בקו הישר וכל העולמות ממשיכין אלהותו יתברך שמו בשוה, עד שנתגשם העולם והתחיל להיות ברורי עולמות ונעשו צמצום, דהיינו בעולם העליון צמצם אלהותו מעט ובעולם התחתון ממנו צמצם יותר וכן עד סוף כל העולמות. ואנו משיגים אלוהותו מתתא לעילא שצריכים אנו לברר הניצוצות הקדושות ולילך ממדריגה למדריגה. וכל העולמות וכל הברואים הם בבחינת דכר ונוקבא בחינת משפיע ומקבל, כי העולם היותר גבוה משפיע לעולם התחתון ממנו וכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו, כי כל דבר שהוא בקצוות יש לו סוף וראש ומראשו עד סופו הוא רחוק, וכל שהוא למעלה מן הסוף הוא קרוב יותר להראש, כן כל שהוא למעלה למעלה מעולם התחתון הוא קרוב יותר לאין סוף ב"ה. ולכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו עבדות השם כי הוא משיג יותר ומשפיע לקטן ממנו, אבל לעתיד יתקן כל אחד חלק נשמתו עד שרשו ויעלו הניצוצין הקדושים והחיצוניות יתבטלו מכל וכל, ויופיע אז אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה העיגול והקו שוה ולא יהיה אז בחינת דכר ונוקבא כי כולם בשוה ישיגו אור אלהותו יתברך שמו כמו בדבר עגול שאין ראש וסוף, ולא יצטרך עוד שום אדם ללמוד מחבירו כמו במחול הכרם שהוא מקו האמצעי קרוב לכל העיגול בשוה, כן אז ישיגו כולם מאור הבהירות אלהותו בשוה כדכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדלם. וזהו פירוש הגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והקב"ה יושב ביניהם, פירוש לעתיד לבא ישיגו הצדיקים השגה גדולה מאור העליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא ואין שום אחד מהם יצטרך ללמוד מחבירו כי אז יתגלה אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה עיגול עם הקו בשוה כמו מחול הכרם שמקו האמצעי הוא קרוב לכל העיגול בשוה".

וכן במי השילוח (וזאת הברכה ד"ה 'ויהי בישורון מלך').

נקודת האמת שהסתתרה בטענת קרח היתה הנקודה הפנימית של כל יהודי, אבל השקר הוא ההתעלמות של הקדושה הבחירית של הצדיקי אמת העצומים שמשה רבינו בראשם!

הטענה שלו מתכחשת לצמצום שהקב"ה עשה כדי לגלות את הקדושה האישית של כל אדם.

קרח מנסה לדלג ישיר אל הקדושה שתהיה בסוף ללא צורך במצוות של הגוף.

הוא מתכחש ליצרים, למידות הרעות, לטומאה האוחזת בגוף, אלא ישר מדלג אל הנשמה וטוען "כל העדה כולם קדושים"!

הרב קוק (אורות, אורות ישראל ותחיתו טו): "הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'" היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם".

להשתמש בדבר אמיתי קדושתה של הנשמה כדי למחוק את ההבדל בין הצדיקים לרשעים זהו סילוף נורא!!!

הקב"ה משרה את קדושתו רק במקום שראוי לזה, והצדיק עבד קשה מאוד בשביל זה!

זוה"ק (תרומה קכח.): "וְרוּחַ קוּדְשָׁא לָאו הָכִי, אֶלָּא בַּאֲגַר שְׁלִים, וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתָא רַב סַגִּי, וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּגַרְמֵיהּ וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּמִשְׁכָּנֵיהּ, וּבִרְעוּתָא דְּלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ. וּלְוָאי דְּיָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ, דִּישַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ עִמֵּיהּ. וְעִם כָּל דָּא דְּיָהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר, דְּלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, וְאִי לָאו, מִיָּד אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְאִתְרְחַק מִנֵּיהּ. וְלָא יָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ כְּדִבְקַדְמֵיתָא.

וְעַל דָּא כְּתִיב, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ, מֵהַהוּא דְּאִקְרֵי אִישׁ, דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ. וְכָל מַאן דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ, אִקְרֵי אִישׁ. אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, מַאי אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. אֶלָּא. (דף קכ''ח ע''ב) דְּיִתְרְעֵי בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים כז) לְךָ אָמַר לִבִּי".



הטלית היא רמז לעולמות כולם (שער הכוונות דרושי ציצית ג).

היא בסוד "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תהלים קד,ב), היא האור המקיף שסובב הכל כמו אור אין סוף של הקב"ה שאין בו הדרגות והבחנות.

הציציות זה האור שנמשך מהאור המקיף, ל"ב חוטים שרומזים לשפע שיורד למטה אל העולמות התחתונים (ל"ב אלהי-ם של מעשה בראשית ראה עולת ראיה א עמ' ד-כא).

וכן מהר"ל (תפארת ישראל כב).

זוה"ק (ריש פרשת קרח): "אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֵילָא דִּימִינָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא, מַאן דְּעָבִיד יְמִינָא שְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא יְמִינָא, הָא אִיהוּ כְּאִילּוּ חָרִיב עָלְמָא.

תָּא חֲזֵי, אַהֲרֹן יְמִינָא. לֵיוָאֵי שְׂמָאלָא, קֹרַח בָּעֵי לְמֶעְבַּד חִלּוּפָא דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, בְּגִין כָּךְ אִתְעַנָּשׁ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ לִישָׁנָא בִּישָׁא, וְאִתְעֲנָשׁ בְּכֹלָּא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, שְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל תָּדִיר בִּימִינָא, קֹרַח בָּעָא לְאַחְלְפָא תִּקּוּנָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּגִין כָּךְ אִתְאֲבִיד מֵעֵילָּא וְתַתָּא".

הלווים הם ההכנה אל הקדושה – לכן הם השוערים בכניסה למקדש, קודם כל תעבור אצלנו אח"כ תגיע לקדושה.

זה כח הדין, היראה, המדרגות, הצמצום, הכח להילחם ביצרים ובקטנות ולהתכונן לקדושה.

בכל זה קרח זלזל.

קרח זה מלשון קרחת "שעשה קרחה בישראל (סנהדרין קט:), השערות הן סוד הצטמצמות האור בבחינת דין (כמו שהזקן הוא כח ההשפעה ללמטה, עיין קל"ח קה', אורות הקודש ג' עמ' עג).

לעומת זאת על הכהנים נאמר "לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו" – הם משפיעים.

לכן נבלע באדמה בתוך הפנימיות גנוז ונעלם...

האר"י הק' לימד אותנו (שער הפסוקים תהלים צא) ש"צדיק כתמר יפרח" זה ס"ת קרח, שהרעיון של קרח יתגלה באחרית הימים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וכלם יהיו בבחינת כהנים.

מכאן לומדים כמה צריך להיזהר ולעבוד בהדרגות על הקדושה לאט לאט כמו המסילת ישרים ולא לדלג ישר אל אורה העצום של הנשמה, ללא יראת שמים ותיקון המעשים.

שנזכה לראות בתיקון המעשים והמידות ובגילוי הקדושה הפנימית והחיצונית בקרוב בימינו אמן.

יום שישי, 6 באוקטובר 2017

סוכות - שבעת תפקידי הסוכה

שבעת תפקידי הסוכה




תפקיד[1] ראשון: נצח - חיריק - הגנה מפני המזיקין!


בש"ס ובפוסקים רואים באופן ברור שהעניין המרכזי בסוכה הוא הסכך!

רש"י (סוכה יב.): "כל סוכה הכתוב סכך משמע דדופן לא איקרי סוכה".

הלכה עיקרית מאוד בעניין הסכך היא הצל צריך שיהיה מרובה מהחמה כמו שכתוב בישעיה (ד,ו): "וסכה תהיה לצל יומם" רואים שהתפקיד העיקרי של הסכך הוא להצל מפני השמש שנקראת חמה!

השמש היא מצד אחד מקור אור וחום וטובה ומאירה, מצד שני שמש יכולה לשרוף וצריך הגנה מפניה!

מצד אחד משולה לקב"ה שנאמר (תהילים פד): "שמש ומגן ה' " מצד שני משולה לאומות העולם כמו שכתוב בגמ' (סוכה כט.): "תנו רבנן בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים". וגם בנביאים (מלאכי ג): "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", וכנגד (ישעיה כד): "ובושה החמה".

פה נלך לפי הבחינה הראשונה שהשמש היא דבר שצריך להישמר ממנו כמו שכתוב (תהלים יט) "ואין נסתר מחמתו", וכן ענני הכבוד היו שומרים על עמ"י במדבר מפני אומות העולם.

לפי זה סוכה היא הגנה של הקב"ה על בניו!

פסיקתא דרב כהנא (נספחים ב'): "זש"ה אלהים י"י עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק (תהלים קמ,ח). א"ר פנחס הכהן בן חמא ואיכא היו ישראל כשהיו אוכלוסין של פרעה זורקין חיצים, אלא שהקיפן הקב"ה בענני כבודו סיכך עליהם ולא היו מזיקין אותם, שנא' וענני עומד עליהם (במדבר יד,יד), לכך נאמר סכותה לראשי ביום נשק (תהלים קמ,ח). ד"א סכותה לראשי ביום נשק, אמר הקב"ה אף אני לעתיד לבא עתידים כל אומות העולם להכנס על ארץ ישראל ולעשות מלחמה עמהם, ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה (זכריה יד,ב). ומה הקב"ה עושה, יוצא ונלחם עם הגויים, שנא' ויצא י"י ונלחם בגוים ההם (זכריה יד,ג). היאך, כיומו של פרעה, שנא' כיום הלחמו ביום קרב (זכריה י"ד). ומהו עושה, מסכך על ראשם של ישראל, שנא' סכותה לראשי ביום נשק (תהלים קמ,ח)".

תקונ"ז (ב:): "... דתלת הדסים רמיזין לתלת אבהן תרי בדי ערבות לתרי נביאי קשוט, לולב צדיק כתמר יפרח, אתרג רמיז לשכינתא, סוכה רמיזא לאימא דמסככת עלייהו"

זוה"ק (ח"ג רנה:): " 'וסכה תהיה לצל יומם', דסכך בעינן וסכך אתעביד לצל דאיתמר ביה 'בצל שדי יתלונן' ולא בצל סוכת הדיוט דאגין על גופא משמשא, אלא צל לאגנא על נשמתא 'בצילו חימדתי וישבתי' אשר אמרנו בצלו נחיה בגויים' ".


תפקיד שני: גבורה - שוא - מסך בפני האור


אם ניקח עכשיו את המהות השניה של השמש שהיא אור והטבה במובן זה השמש היא משל לאור ה' הגדול והצל הוא בחינת הצמצום וההסתרה, שמתאים את אור השמש ליכולת הקיבול שלנו!

תניא (שער היחוד והאמונה פ"ד) – 'שמש ומגן ה' אלוקים' היינו שהיחס בין שם הויה (אור ה') ובין שם אלוקים (צמצום האור) הוא היחס בין השמש והמגן שלה, כאשר המגן מווסת את האור בהתאמה למקבלים, כן שם אלוקים מצמצם את תקפו וגבורתו של שם הויה למען יוכלו העולמות לקבל את אורו ולא יתמוססו מרוב זיו וזהר!
(כמו להאכיל תינוק מבקבוק במקום מצינור 4 צול)

פסיקתא דרב כהנא (נספחים ב): "לפיכך עתיד הקב"ה לנחמם דכתיב 'וסכה תהיה לצל יומם' (ישעיה ד,ו) אמר רבי לוי: כל מי שמקיים מצוות סוכה בעולם הזה אומר הקב"ה הוא קיים מצוות סוכה בעולם הזה אני מסיך עליו מחמתו של היום הבא, לעתיד לבוא מה הקב"ה עושה? גולה השמים הללו כמו שכתוב (ישעיה לד) 'נגולו כספר השמים' מוציאו מתוך נרתיקו והוא יוצא על תקופתו ופורע מן הרשעים שנאמר 'כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל הזדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא אשר לא יעזוב להם שורש וענף' אותה שעה הקב"ה עושה סוכה לצדיקים ומשמרין אותם לתוכה, שנאמר (תהלים כז,ה) 'כי יצפנני בסכה ביום רעה' וכן 'וסכה תהיה לצל יומם מחורב' מחמתו של יום".

אריז"ל (ספר הליקוטים כי תשא לד): "...וזה השם (הוי-ה) הוא המסך... ובאדרא קראו רשב"י פרסא, והוא שפורס סוכה ומסך שלא להשיג שום בריה באין סוף ית' ומילת פרסא כי שם זה הוא פורס ומסכך".

וזה סוד הצמצום שהוא כעין פריסת מסך להגן בפני האור העצום והוא כדמיון חומה בפני מימי האוקיינוס האדירים אשר סובבים ומגינים על אי קטן שיוכלו בני אדם לחיות בו כן כביכול כח הצמצום הוא בחינת הוי-ה ומציאות ממשית העומדת בפני האור העצום אא"ס וכביכול בולמת אותו ברוב שפעו שלא יהיה מוחק את העולמות שנאצלו ונבראו תוך החלל הפנוי.

ומצאנו שאור עצום שאין יכולת לקבל הוא דבר קשה כמו שרואים בסנחריב (סנהדרין צה:) שמתו כל אלופי הצבא מכך שהקב"ה השמיע להם את שירת המלאכים.


תפקיד שלישי: חסד - סגול - אור המקיף


ילקוט שמעוני (ויקרא כג,תרנג): "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (ישעיה ד,ו). א"ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנא' התמלא בסוכו עורו וגו' (איוב מ,לא). את מוצא בשעה שבאו הייסורין על איוב היה עומד וקורא תיגר אחר מידת הדין, שנא' מי יתן ידעתיו אמצאהו (איוב כג,ג), אדעה מלין יענני (איוב כג,ה). א"ל הקב"ה איוב מה אתה עומד ואומר מי יתן ידעתיו אמצאהו, הרי עורו של לויתן שאני עתיד לעשות לצדיקים לעתיד לבא, אם מחסר אני מטלית אחת ממנו יש לי למלאת, שנא' התמלא בסוכות בעורו (איוב מ,לא). אם תאמר שאינו דבר משובח עורו של לויתן, א"ר פנחס הכהן בן חמאו ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק פופסים הרוחות שלו מכהות גלגל חמה, שנא' האומר לחרס ולא יזרח (איוב ט,ז), תחתיו חדוד יחרש ירפד חרוץ עלי טיט (איוב מא,כב)".

רואים במדרש שמצוות סוכה היא התנוצצות מאור העתיד שהוא אור סוכת עורו של לויתן שעליו אומרים חכמים שהוא כ"כ מאיר שמכהה גלגל חמה.

אריז"ל (שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ד'): "והנה זהו טעם מצוות סוכה כל שבעת הימים של החג, כי הנה עניין הסוכה הוא אור המקיף אל השכינה..., ואנחנו בנ"י בני מלכים בני המלכות... עושים סוכה ויושבים בצל אור המקיף ההוא המתפשט בה המקיף וסובב אותה כעין סוכה, כדי שנמשיך אלינו מהאור המקיף ההוא".


תפקיד רביעי: מלכות - ללא ניקוד - גלות ודלות


פסיקתא דרב כהנא (נספחים ב'): " 'באספך מגרנך ומיקבך' אמר רבי אלעזר בר מריום למה עושים אנו סוכה אחר יוה"כ? לומר לך שכן את מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם וביוה"כ הוא חותם את הדין שמא יצא דינם של ישראל לגלות ועל ידי כן הן עושים סוכה וגולין מבתיהם לסוכה והקב"ה מעלה עליהם כאילו גלו לבבל שנאמר (מיכה ד,י): 'חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן, כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה, וּבָאת עַד בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ ה', מִכַּף אֹיְבָיִךְ' ".

ופה הסוכה היא דירת עראי של מסכנות וגלות כדי לכפר על העוונות, ואתה לא נמצא בבית היפה והקבוע והנח שלך.


תפקיד חמישי: הוד - קובוץ - בית לה'


מדרש רבה (שמות לד,ג): "ד"א ועשו ארון מה כתיב למעלן ועשו לי מקדש אמר הקב"ה לישראל אתם צאני ואני רועה שנאמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם ואני רועה שנאמר (תהלים פ) רועה ישראל האזינה עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם לכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אתם כרם שנא' (ישעיה ה) כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואני שומר שנאמר (תהלים קכא) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל עשו סוכה לשומר שישמור אתכם אתם בנים ואני אביכם שנאמר (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם ואני אביכם שנאמר (ירמיה לא) כי הייתי לישראל לאב כבוד לבנים כשהן אצל אביהם וכבוד לאב כשהוא אצל בניו וכן הוא אומר (משלי יז) עטרת זקנים בני בנים עשו בית לאב שיבא וישרה אצל בניו לכך נאמר ועשו לי מקדש".

משמע מכאן שהסוכה היא מגורים לקב"ה כדי לאפשר לו להתגלות בעולם כמו הפקיד של בית המקדש, כמו שכתוב בתהילים (עו,ג): "וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתו בְצִיּוֹן".

תקונ"ז (ב:): "... סוכה רמיזא לאימא דמסככת עלייהו, הא אינון תמניא לקבל י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י דאיהו חושבן סוכה כ"ו ה"ס".

האותיות ס"ה מבחוץ שזה בגי' אדנות, והאותיות כ"ו מבפנים שזה גי' הוי-ה, להראות ששם אדנות שהוא ההיכל מכיל בתוכו את שם הוי-ה, כמו שכתוב בחבקוק (ב,כ): "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ" 'הס' זה בגי' היכל ואדנות ושם נמצא שם הוי-ה, כי אין אורו הגדול יכול להאיר לעולמות אלא דרך בית המכיל ומקבל את אורו הגדול, וזאת מהות הסוכה.

לפעמים המצב הוא הפוך שהקב"ה חופף בכבודו את המקום ואז כתוב (במדבר יז,ז): "וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן" שהאותיות כ"ו מסובבות את האותיות ס"ה.


תפקיד שישי: תפארת - חולם - חופה


ישעיה (ד,ה-ו): "וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה: וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר".

תיקונ"ז (נו.): "ושכינתא תתאה איהי סוכ"ה, כ"ו ה"ס, דאיהי הויה-האדנות,  כלילא מתרויהו שמהן, סוכה חבורא דתרוייהו כגונא דא יאהדונה"י".

בפעם הראשונה בתורה שמופיע סוכות כתוב בבראשית (לג,יז):"וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת". אם הדבר הראשון שיעקב אבינו עושה כשהוא נכנס לארץ כנראה שזה דבר חשוב, יעקב אבינו הוא מידת התפארת וארץ ישראל היא השכינה והכניסה שלו ארצה רומזת על יחוד קוב"ה ושכינתיה, ולכן ישר בנה את החופה לחתונה!

תיקונ"ז (קז:): "ועם כל דא לא יהא שלם אלא בבת זוגיה דאיהי אדנ-י, ובאן אתר? בסוכה, דאיהו כ"ו ס"ה דאיהי יאהדונה-י, ורזא דמלה 'ויבא יעקב שלם' בהוי-ה, מיד 'ויבן לו בית' דא סוכה, כמה דאת אמר 'ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית' ".

תיקונים חדשים לרמח"ל (תיקון כה): "סוכה כ"ו ס"ה דאימא איהי חופה על רישא דחתן וכלה, דעד לא עיילין לחופה לא מתחברן, ואיהי מחברת לון, ולזמנא דאתי 'כי על כל כבוד חופה' (ישעיה ד,ה) מסטרא דאימא".


תפקיד שביעי: יסוד - שורוק - סוכת שלום


גמ' (סוכה כז:): "כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכת מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת".

בתפילה (ערבית של חול): "ופרוס עלינו סוכת שלומך", ושל שבת: "ופרוס עלינו ועל ירושלים עירך סוכת רחמים ושלום".

מדרש (בתי מדרשות ח"ב מדרש אלפא ביתות): "אמרתי לכם עשו סוכה כדי שאפרוס לכם סוכת דוד הנופלת, סוכת שלום".

תקונ"ז (כב:): "ודא איהו רזא דהפורס סוכת שלום עלינו, אימא עילאה דאיהי סוכת שלום דמסכך עלייהו ושלום עמה, דאתמר ביה הנני נותן לו את בריתי שלום".







[1] ערוך מטללי חיים סוכות.

יום שלישי, 14 בפברואר 2017

ט"ו בשבט זוגי - על שלושה עמודים הבית עומד

על שלושה עמודים הבית עומד


ט"ו בשבט הוא תיקון הדיבור:
ר' נתן: (ליקוטי-הלכות ערלה ג'): "וזה בחי' מה שקורין שירת הים לעולם בחודש שבט דהיינו סמוך לחמשה עשר בשבט שהוא ר"ה לאילנות. כי ט"ו בשבט הוא סמוך לעולם לשבת שירה ולפעמים חל שבת שירה בט"ו בשבט בעצמו. כי ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות לענין ערלה ונטע רבעי. שהוא בחי' תיקון חטא אדה"ר ע"י הקול המשקה את הגן שהוא שיר פשוט כפול משולש מרובע וכו' וע"כ קורין שירת הים בשבת הסמוך לט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות שהוא בחי' תיקון זה כנ"ל".

המדרש מגלה[1] כי העצים מנהלים שיחה זה עם זה.
מדרש רבה (בראשית פרשה יג פסקה ב): "וכל שיח השדה - כל האילנות כאילו משיחין אלו עם אלו כל האילנות כאלו משיחין עם הבריות".

במקורות נוספים אנו מגלים על "שיחת דקלים" ו"שירת העשבים".

גם המחקרים מעידים כי צמחים מאותתים זה לזה על סכנה מתקרבת או מאגר מזון.

מצינו בפרקי דרבי אליעזר (פרק לד) "בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". הרי שיש לו כאב וקול.

אבל עצים ושיחים הם רק 'צומח' ולא 'מדבר', למה?

השיחה של הצמחים (ושל החיות) לא מחשיבה אותם למדברים. כי דיבור אינו רק אות סכנה או אייקון של לייק. דיבור הוא גילוי נפשי, חשיפה של הלב וכוח רוחני בלתי יתואר.

ומה איתנו? המדברים?

האם הדיבור שלנו מסתכם באימוג'ים וקיצורי סלנג?

האם השיחה שלנו עם האישה היא אמצעי פרקטי על החלב במקרר או שעת האיסוף מהחוג?

או שהדיבור שלנו משמעותי יותר, ארוך יותר ומבקש להגיע לגבהים אישיים יותר?

דיבור = חיבור!

בזמנים האסורים כן מתחברים, אבל בדיבור!!!


אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ
אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.
אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ
אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.
אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ
אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.

כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו
בַּקָּרָה,
אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.
וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.
בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.
לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע -
אַל תִּירָא.

הבית היהודי (ח"א 190-193): התייחסותו של גבר אל השיחה, שונה במקצת מהתייחסותה של אשה.
גבר מעוניין ליהנות משהות עם חבריו ולשם כך הוא משתמש בשיחה.
אצל אשה, לעומתו, בנוסף להיות השיחה אמצעי קשר, היא גם מטרה. לכן אשה, עשויה לחפש חברה כשהמטרה היא לשוחח.
כלומר, הגבר משתמש בשיחה במטרה להתקשר עם החבר, כאשר השיחה עמו היא האמצעי לכך.
האשה משתמשת בחברתה, כדי שיתאפשר לה לשוחח; המטרה היא השיחה, כאשר האמצעי לכך הוא ההתחברות עם חברה.

התייחסותו של גבר אל הדיבור כאמצעי, נותן לו תחושה שהוא משוחח עם רעייתו כפי שנדרש ממנו. משום שלגביו השיחה נועדה להשגת צרכים או להסדרת דברים הנדרשים ממנו.
בעוד שהיא טוענת שהוא אינו משוחח עמה.

אשה פונה אל בעלה ומתלוננת: מדוע אינך משוחח עמי?
איני משוחח עמך? שואל הבעל, חושבני שאכן אני משוחח.
אולי תוכל לציין מתי שוחחת עמי בפעם האחרונה, מקשה האשה.
הבעל: הרי רק לפני מחצית השעה שאלתי אותך, היכן נעליו של דוד, ומה עם טפול השיניים של אילנה...
אתה רואה שאינך משוחח עמי, מגיבה הרעיה. אתה מדבר איתי רק כשצריך לסדר משהו, אבל אינך משוחח סתם כך...

בורא העולם נטע באשה צורך ונטיה לדבר, כדי שייקל עליה לדבר עם ילדיה ולפתח את כושר חשיבתם.
ממחקרים רבים עולה שילדים הגדלים במשפחה שבה ההורים משוחחים עמם רבות, הם ילדים בעלי כושר חשיבה  מפותח יותר מאשר ילדים שגדלו במשפחות שבהם ההורים אינם מרבים לשוחח עם ילדיהם. לכן, מוצע להורים לדבר אל ילדיהם, כבר מימיהם הראשונים. למשל, כאשר אם מלבישה את ילדה הרך, הרי טוב תעשה אם תדבר אליו ותאמר ״תן לי את יד ימין, בוא נכניס אותה לשרוול. יופי, הנה אנו רואים את האצבעות. נהדר, הנה אנו רואים גם את כף היד" וכדומה. כמו כן, לאחר שהילד גדל ומתחיל לשאול שאלות, יש להשתדל להשיב על שאלותיו בנועם, בחביבות ובהרחבה ולא בצורה רפה ודוחה.

רש״י (שמות א, טו): ״פועה - זו מרים, על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה".

עירובין (סג:): ״אמר רב ברונא, אמר רב, כל הישן בקילעא (-מדור) שאיש ואשה שרויין בה, עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה...״.
מסביר המהרש״א: ״שבושים לדבר זה עם זה״.

כה חשובה השיחה בין בני-זוג עד שה׳חזון איש׳ מחייב אותה מן התורה: ״...׳נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח׳(דברים כד, ה) - חובה. כיצד משמחה? טבע שלה להתענג על חינה בעיניו, ואליו עיניה נשואות.
עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב ברבוי שיחה ורצוי. ומה שאמרו ׳אל תרבה שיחה עם האשה׳, באינו צריך לריצוי מדבר, ולא בשנה ראשונה שצריך להשתדלות ההתאחדות״.

השיחה משדרת לבן-הזוג: אתה מעניין אותי, יש מה ללמוד ממך, נעים לשהות במחיצתך, וכדומה.

בגמרא (נדרים סו:) ישנה דוגמא נפלאה על בית שכמעט ונהרס בעקבות בעיות תקשורת:
"ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל, נסיב איתתא, אמר לה: בשילי לי תרי טלפי, בשילה ליה תרי טלפי, רתח עלה. למחר אמר לה: בשילי לי גריוא, בשילה ליה גריוא. אמר לה: זילי אייתי לי תרי בוציני, אזלת ואייתי ליה תרי שרגי. אמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא. הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה. אמר לה: מה הדין דעבדת? אמרה ליה: כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא".
[תרגום: בן בבל שעלה לארץ ישראל נשא אשה ואמר לה: בשלי לי שני עדשים  (=כשכוונתו- שתבשל מעט עדשים) בשלה לו בדיוק שני עדשים. רתח עליה. למחר אמר לה: בשלי לי סאה של עדשים (כשכוונתו- כמות גדולה) בשלה לו סאה (=בדיוק סאה, שזו מידה גדולה- בין 7 ל14 ליטר, הרבה יותר מסעודת אדם אחד. (אמר לה: לכי הביאי לי שני אבטיחים (או דלעות קטנות או קישואים בארמית בבלית (הלכה והביאה לו שני נרות ("בוצינא" בארמית ארצישראלית גם: נר). אמר לה (בכעס): לכי שברי אותם על ראש השער. בשער היה יושב בבא בן בוטא והיה דן דין. הלכה ושברה אותם על ראשו ("בבא" בארמית זהו שער, וזה גם היה שמו של החכם). אמר לה: מה זה שעשית? אמרה לו: כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא)].

חז"ל אמרו: "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".

שלושה יסודות אלו שעליהם העולם עומד מבטאים שלושה קווים, שלושה כיוונים שונים בעולם ובנפש[2].

קו החסד הוא קו של אהבה, עונג ושלמות עצמית. הוא מצוי בעמוד 'גמילות חסדים'.

קו הגבורה הוא קו שמתחיל ממקום של חוסר ומחפש השלמה. עמוד ה"עבודה" מתייחס לקו הגבורה. שכן, העבודה זו תפילה שעניינה להביא שינוי במציאות ולמלא את החוסר. גם עבודה בעולם עניינה להשלים חסרים ולהשיג יעדים שמחוץ לאדם.

קו התורה הוא קו התפארת, הקו האמצעי, המחבר. התורה היא זו שמחברת בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, ומגלה לנו את רצונו ואת פנימיותו. באמצעות התורה אני מכירים את רצונו של הקדוש ברוך הוא.

כשם שהעולם עומד על שלשת הקווים כך גם הבית, שהוא עולם קטן, עומד על שלשת המרכיבים הללו- התורה - ההזדהות, העבודה- החסר שמעורר שאיפה לשינוי, וגמילות חסדים- אהבה ונתינה.

בזוגיות מתוקנת נמצא ביטוי לשלושת הקווים הללו בשיחות שמתנהלות בין בני הזוג. שלשת סוגי הדיבור מבטאים שיעור קומה שלם בתקשורת הזוגית.

ימין להתענג על הקשר – שיחות של אהבה
באופן הפשוט ביותר, צריך ונכון לדבר דיבורים של אהבה.
משפטים כמו 'אני אוהב אותך', 'אני מאושר בקרבתך', 'אתה גורם לי נחת' ודומיהם, הם משפטים שצריכים להיות שגורים בפי בני הזוג במערכת זוגית בריאה ותקינה. האמירות הללו חושפות באומר את תחושת העונג והטוב שבקשר וכמים הפנים לפנים, הן חושפות את המימד של אהבה ועונג בשומע. אמירות אלו מבטאות את העובדה, שהמציאות של אחד מבני הזוג גורמת טוב לשני, ומעוררות בו רגשות דומים.
על ידי הדיבורים שמביעים קירבה, נבנה המקום של העונג המשותף בקשר הזוגי; קו ימין שבקשר. כאשר בעל אומר לאשתו כמה הוא מאושר מהאופן בו היא מטפלת בילדים, או כאשר אישה אומרת לבעלה שטוב לה שהוא חרוץ ושאפשר לסמוך עליו - הם מעניקים בזה עונג אחד לשני. המטרה באמירה הזו היא לא מחמאה או עידוד בלבד, אלא משהו הרבה יותר עמוק - אני מבטא עד כמה אני נהנה מהמקום שלך, אני מגלה את התענוג שבקשר ובזה יוצר את החיבור והקרבה.
החסד הוא מקום נותן. מה שעומד מאחרי שיחה של אהבה, הוא לגרום לשני טוב, לגמול לשני חסד, לשבח אותו. לכל אחד מבני הזוג יש את האחריות לדבר, להוציא מהפה כמה שיותר מילים מאירות שגורמות טוב לשני. כדי ליצור זוגיות טובה צריך להיות הרגל בשיחות של אהבה, עידוד, שבח ונתינה. כדי שדיבורי האהבה יכנסו ללב, הם צריכים לצאת מן הלב, "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב", כך שתוך כדי אמירה, הרגשות יתגברו. מילות אהבה אי אפשר להגיד בקרירות ובאדישות. ביסוד הקשר שבין איש לאישה יש אש, האש עלולה להיות חלילה שלילית בבחינת "אש אוכלתם". אולם, יש אש חיובית בקשר הזוגי שבאה לידי ביטוי גם במילים הטובות שנאמרות בחום וגורמות לכך שהמסר יחדור יותר ללב.
פעמים רבות, במקרים שמתעוררות בעיות בזוגיות, המציאות היא שמילים של אהבה וחסר לא נאמרות כלל או שנאמרו רק בעבר. במקומם מוצאים מילים של הפך האהבה, כמו "אני שונא אותך" או "כמה רע לי איתך", "כמה אתה מצער אותי". מילים אלו מבטאות מצב לא תקין בזוגיות. כמו שמילים טובות יוצרות חיבור וקשר כך כשמתרגלים להגיד מילים שליליות ללא הבחנה הן גורמות לניתוק ולהעצמת הקושי בקשר הזוגי.
כשבני הזוג מקפידים גם במצבים של קושי לא לבטא מילים של ריחוק וניתוק היכולת להתגבר על הקושי תהיה הרבה יותר קרובה וזמינה.

תיאום ציפיות – 'שיחות עבודה'
בקו שמאל ישנה חוויה של חסר ושל רצון להגיע להישג והשלמה. בקשר זוגי מתוקן, למרות שעיקרו אהבה והזדהות, קיימים גם רצון וציפייה אחד מהשני.
כיוון שאין תקיף כרצון, רצון חזק יכול להופיע כדרישה או תביעה שמשדרת תקיפות כלפי השני, שליטה, כורח. הבעת רצון תקיף, אפילו כשהוא נכון וצודק הוא מערער את המקום של השני ופוגע בו. בדרך זו יכול להיות שהרווחת את מה שרצית, אבל הפסדת את הקשר.
במקום המתוקן, הרצון צריך להתבטא באופן עדין ומתחשב של 'מטי ולא מטי'- נוגע ולא נוגע. אני רוצה אבל לא מכריח. אני מקבל את הסירוב של השני מבלי להיפגע. רצון שמביעים בקשר הזוגי צריך להיות עדין. סגנון עדין של אמירה מעדן את הרצון. סוג של דיבורים כמו: 'אם אתה יכול...' 'רק אם לא קשה לך... ואם לא זה גם בסדר....' וכדומה. סוג כזה של רצון מבטא שאני מקבל את המציאות של השני, מתחשב בו ומכיל אותו.
ציפייה עדינה ורצון לא תקיף הם חלק מהמבנה של זוגיות מתוקנת. החלק של האש שהוא הכרחי בקשר זוגי.
מצב שלא מצפים אחד מהשני בכלל הוא לא נכון בזוגיות; הוא אף עלול להיות פוגע ומעליב. כשלאיש אין שום ציפיות מאשתו ולאישה אין שום ציפייה מבעלה, נפגע המרקם הבריא של הקשר. למשל, כשיש אמירות כמו: 'תחזור מוקדם הביתה או מאוחר - זה לא משנה' או 'תתן מתנה או לא תתן זה לא מעלה ולא מוריד' או 'תבשלי או לא תבשלי מבחינתי זה אותו דבר' זה מצב שפוגע בשני ומביע חוסר ההערכה למאמצים שהוא עושה. יש בכך מעין אמירה סמויה ש'אני מסתדר בלעדיך ומקומך לא חשוב בעולמי'...
אולם כאמור, הציפייה והרצון של האחד מהשני עלולים בקלות להתדרדר לרצון תקיף, לרצון לשליטה אחד על השני, דבר שמערער את ה'ביחד' הזוגי.
ביטוי נוסף לדיבורים של קו שמאל הוא שיחות סביב מילוי חסרים והשגת יעדים משותפים לשני בני הזוג. שיחות סביב ארגון נושאים טכניים בבית, בעבודה, מצב כלכלי, חינוך הילדים, שליחות, מה עושים, לאן הולכים, זה מקום של עבודה, בו בני הזוג צריכים לפתור בעיות, לקדם ולשנות את המציאות. בדרך כלל, שיחות העבודה מרובות בכמות הזמן שמושקע בהן.
שיחות העבודה מיועדות גם לפתור את הטענות ההדדיות שלנו אחד על השני.
'בשיחות העבודה' הללו קורות רוב הנפילות, כי שם אנו מבטאים מקום לא מרוצה, שעלול להיות פוגע וביקורתי. לכן, דווקא בשיחות אלו, בהן רוצים לשנות את המציאות, צריכים הקפדה שלא ייווצרו ניתוק וריחוק.
אם בשיחות האהבה צריך להגביר את הרגש, הרי שבשיחות של העבודה יש להנמיך את עוצמת הרגשות על ידי דיבור בנחת וברוגע, ללא התרגשות. אז הדיבור יהיה ענייני ומתקבל.

שנינו יחד אחרי שכל אחד לחוד - שיחות היכרות
הקו האמצעי הוא המקום שמחבר בין הפכים. המקום של החיבור וההזדהות השלמה בין איש ואישה.
בשיחות העבודה של קו שמאל כל אחד מבני הזוג מרגיש את עצמו, את הציפיה שלו מהשני או מהעולם, את המקום החסר שאמור להתמלא, את הרצון שלו מהשני. גם בשיחות האהבה של קו ימין, שיש בהם הרבה אור, תועלת ותענוג, כל אחד מבני הזוג עדיין מרגיש את עצמו הנפרד "יש מי שאוהב". רק בשיחות של קו האמצעי בני הזוג מתעלים למקום חדש בו ה'אני' הפרטי מתכלל במציאות של שנינו ביחד. אנחנו ביחד זה האני השלם. זו הנקודה היותר עצמית בזוגיות.
דיבור של קו האמצע אלו דיבורים שיש להם את הכוח להעצים את החיבור. דיבורים שמבטאים את ה'ביחד' המוחלט. משפטים כמו: "אנחנו נשמה אחת", "אנחנו ביחד לתמיד", "מה שעובר עליך עובר עליי", "איכפת לי ממך", "חשוב לי מה עובר עליך", "טוב לי שטוב לך", "קשה לי שפוגעים בך", "ברית כרותה בינינו" ועוד, הם משפטים שיעצימו את תחושת החיבור וההזדהות בין בני זוג.
דיבורים כגון אלו, מבטאים את האמונה שבחיבור וממשיכים בצורה בלתי מודעת את המקום הפנימי הנעלם, בו אנחנו אחד ממש, למציאות הגלויה.
דיבורים שמבטאים את היפך החיבור הם דיבורים כמו 'חבל שהתחתנו' 'נתגרש וזהו' 'יהיה לי יותר טוב בלעדייך'. מילים מסוג זה יוצרות בתודעה ריחוק וניכור. פעמים אומרים מילים קשות אלו ללא תשומת לב מספיקה למשמעותן, ולאחר מכן מצטערים על כך שהמציאות מבטאת את הפירוד והניתוק שמילים אלו המשיכו והורידו למציאות.
בקשר זוגי מתוקן, יש לקבוע זמנים קבועים לשיחות של קו האמצעי; שיחות ההזדהות שמעמיקות את הקשר ואת ההזדהות ההדדית.

לסיכום – כל זוג צריך למפות לעצמו את מצב העמודים אצלו בבית, לתקן דיבור ההורס את העמודים, ולהשלים את החסר.

ככל שנקפיד על הדיבור המתוקן כך הבית יהיה יציב ושמח!!!







[1] הרב אבינדב אבוקרט.

[2] הרב יצחק ערד.

יום שישי, 2 בדצמבר 2016

פרשת תולדות - איך מתגברים על הכעס?

איך מתגברים על הכעס?


מדרש (ויקרא רבה לג): רבי שמעון בן גמליאל היה אחד הנשיאים בישראל. מבני בניו של הלל הזקן היה, וכמו סבו הִלל היה גם הוא חכם גדול בתורת ה'. אנשים רבים למדו אצלו תורה ובהם טבי עבדו, שתמיד היה בקרבתו, ולמד ממנו דברי חכמה[1].
פעם קרא רבי שמעון לטבי ואמר לו: "לך נא לשוק וקנה לי איזה מאכל טוב!" הלך טבי, קנה לשון של פרה והביא אותה לרבי שמעון.
"הנה" אמר, הבאתי מאכל טוב. 
"יפה" אמר רבי שמעון, "ועכשיו, לך נא עוד פעם וקנה לי מאכל רע וגרוע".
התפלא טבי מאוד, אבל שתק וחזר לשוק כמצוות רבו.
בדרך חשב: "מדוע ציווה עליי רבי שמעון לקנות לו מאכל רע? לשם מה נחוץ לו דבר כזה גרוע? בוודאי רוצה הוא ללמד אותי דבר חשוב. אבל מה הדבר הזה?"
חשב טבי וחשב ופתאום הבין! כאשר הגיע לשוק נכנס שוב לחנות הבשר, ומה קנה שם? עוד לשון! חזר טבי אל אדוניו ומסר לו גם את הלשון השנייה שקנה.
שאל אותו רבי שמעון: "אמור לי טבי, מדוע עשית זאת? כאשר ביקשתי אותך לקנות לי מאכל טוב הבאת לשון, וכעת, כאשר ביקשתי ממך לקנות מאכל רע, שוב קנית לשון. האם הלשון גם טובה וגם רעה היא?"
"באמת כך הדבר!" ענה טבי. "כאשר הלשון טובה, אין דבר טוב ממנה! וכאשר היא רעה, אין דבר רע ממנה!"
שמח רבי שמעון בן גמליאל שטבי עבדו הבין מה שהיה עליו ללמוד בשוק, וסיפר את המעשה לתלמידיו, כדי שילמדו גם הם לשמור על לשונם ולדבר רק דברים טובים.

הדיבור הוא אחד הכלים הכי חזקים בקשר בין בני האדם ובפרט בקשר הזוגי!

מרוקאית אומרת לבעלה: "מותק, מזמן לא אמרת לי מילה חמה". עונה לה הבעל: "שתשרפי"... :-)

דיבור בנחת יכול לחולל פלאים!

משלי (טו,א): "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה"

איגרת הרמב"ן: "יתנהג תמיד לדבר בנחת כל דבריו לכל אדם בכל עת, ובזה ינצל מן הכעס".

אי אפשר לריב בלחש! אי אפשר לריב בעדינות... זה לא עובד... תנסו :-)

דיבור מכובד ומעודן הוא מהמאפיינים של האדם הצדיק, ואילו דיבור גס ובוטה הוא ממאפייניו של הרָשע.

בפרשתנו רואים את ההבדל שבין דיבורו של יעקב לדיבורו של עשיו: "כיון שנכנס [עשיו] הרשע [לאוהל יצחק כדי לקבל את הברכות] התחיל קורא לאביו בזדון [=בעזות]: 'יָקֻם אָבִי, וְיֹאכַל!' ; והכתוב אומר עליו : 'בְּבֹא רָשָׁע - בָּא גַם בּוּז' [כלומר: כאשר הרשע מגיע - מגיעים גם הדיבורים המבזים, הלא מכובדים. שהרי עשיו אמר] 'יָקֻם אָבִי!' - היה גוזר עליו [לקום]! אבל יעקב לא אמר כן, אלא בא בלשון בקשה : 'קוּם נָא, שְׁבָה, וְאָכְלָה': ...לשון בקשה, לשון שפלות וענוותנות [שהרי יעקב אמר: 'נָא'!]" (תנחומא יא').

אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו מדבר עם ברואיו בלשון עדינה:
כאשר הקב"ה מוכיח את אהרון ומרים על כך שדברו במשה, הוא אומר להם : "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי [אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' וגו']". "וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם" וגו'. "וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הָשָּׁמַימָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים" וגו'. "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". "וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ". "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם" ועוד ועוד.

משלי (כה,טו): "לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם".

כאשר שלט הצאר ברוסיה היו יוצאים בשליחותו חיילים לחטוף נערים יהודים ולהכשירם לעבודת הצבא. נערים אלו נקראו קנטוניסטים.
בין הילדים היה ילד קטן, כבן שבע בלבד, שנקטף באכזריות מבית הוריו וחונך אצל איכרים בסיביר עד גיל 18, אז התגייס לצבא. הבחור הצעיר הצליח בשירותו ושירת את הצאר ניקולאי כ-25 שנים.
חלפו השנים, ויהודי זה, בעל הגוף החסון והפנים העזות נכנס לאכסניה שבוילנא ובקול גס ורווי בוז פקד על המשרתת: הגישי לי בשר ומשקה חריף. את האוכל והשתיה בלע בגסות, ללא ברכה כמובן, וללא כל אמירת תודה למלצרית, עליה הביט בבוז מתנשא.
באותו ארוע שהה גם החפץ חיים, רבי ישראל מאיר הכהן, וכל כולו נרגש ונסער אל מול המראה הקשה. הוא ביקש לגשת אל החייל, היהודי המגושם, אך בעל האכסניא רץ אל הרב וניסה להניע אותו מצעד זה. הוא חשש פן יפגע הצדיק מקללותיו וגידופיו של איש הצבא.
הוא סיפר לחפץ חיים את עברו של האיש, ואמר: אנא רבי עזבו לנפשו. אך החפץ חיים הרגיע אותו והסביר לו כי הוא לא מתכוון לייסר אותו. הוא ניגש אליו ואמר: "שמעתי כי בעודך רך בשנים נחטפת לצבא, עברת צרות, איומים ועינויים. למרות כל זאת לא השתמדת, לא נטשת את יהדותך.
מאושר אני, המשיך החפץ חיים ואמר, לו היו לי זכויות כשלך. מסירות נפש כזו, למעלה משלושים שנה לא להמיר את דתך חרף כל מסע השמד, והחרפות שוודאי חווית".
החייל, הביט כלא מאמין ברב הזקן העומד לפניו, ופרץ בבכי עז. הוא לא שמע מילים מן הסוג הזה כבר 30 שנים. הוא כנראה, גם לא חשב על עצמו ככזה מעולם. הוא נישק את החפץ חיים ולא זז ממנו עד שהפך לתלמידו...

מה האינטרס שלך? לקדם את רצונך? להרגיע את בן זוגך? ליצור אהבה ורוגע בבית – זו הדרך!

צעקות יובילו לדרך ההפוכה לגמרי...

אבל כשאני מדבר ככה בעדינות ובלחש ובמילים יפות - זה לא אני! זה ממש מלאכותי!?!

בקבלה מבואר[2] שבריאת העולם על ידי הקב"ה הייתה חסד גמור. לפני שנברא העולם לא היה מי שיעמול כדי לזכות לטובו של הבורא, ועל כן כל שפע הטוב שהופיע בבריאה היה מתנת חינם.
אולם מאז שנברא העולם השפע השמימי תלוי לא רק בחסדו של ה', אלא גם במעשים ובמאמצים שלנו!
גם ב'בריאה' האישית שלנו אנחנו עוברים תהליך דומה - כתינוקות אנחנו מקבלים שפע של טוב גשמי - מזון, לבוש והגנה - ויותר מכך, שפע של חום ואהבה, וכל זה כמתנת חינם בחסד גמור. אנחנו מלכלכים וצוותים, שורטים או נושכים, ואיננו מעוררים שום תגובה זועמת, אלא רק חיוך וליטוף אוהבים ואין ספור ניסיונות להיטיב לנו, לדעת מה מכאיב לנו, לרצות ולפייס אותנו.
אך כשאנחנו גדלים, כדי לזכות לטוב, לאהבה ושפע, אנחנו נדרשים להתאמץ ולעשות.
ואולם כשגם בבגרות אנחנו נותרים עם אותם דפוסים שהפנמנו, בילדות, ומצפים לטוב ולחסד בלא כל תנאי, אנחנו מרחיקים מעצמנו את ההזדמנות לטוב ולאושר.
הצורך שלנו כגדולים לעמול למען הטוב הוא בעצמו חסד גדול. אין טוב עמוק יותר מהאפשרות להיות שותפים בטוב שאנחנו זוכים לו.

הרמח״ל כותב שהקב"ה ברא את העולם "כדי להשפיע לו מטובו".
כמו כן הוא כותב שה' העניק לנו את הבחירה החופשית, את הניסיונות ואת ההתמודדויות, כדי שנזכה בטוב בכוחותינו שלנו.

אין טוב יותר טוב מהאפשרות שלנו לפעול ולעשות. לכן ההתבגרות ותביעת המאמץ והעמל שבאה אתה, אינן אובדן אלא הזדמנות מופלאה.

הבית שבו גדלנו, בית הורינו, ובייחוד בשנות ינקותנו, היה אכן ראוי להיות בית שבו כמעט כל מה שנביא יתקבל בברכה כמובן מאליו.

אבל כשהתורה אומרת ״על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו״ היא מתארת בכך גם את השינוי באופי מערכות היחסים שמתלווה לכך.

עזיבת בית ההורים היא עזיבת הציפייה לבית מובן מאליו, ונכונות לעמול למען בית שבו מה שנביא וניצור הוא מה שיהיה בו.

האמת היא שהרצון שלנו לזכות לאושר ללא עמל, איננו רק התפנקות, ואיננו רק הפנמת דפוסים שהתרגלנו אליהם מינקות. יש ברצון שלנו שהכול יהיה טבעי ופשוט גם היגיון עמוק.

יש לנו מין יצר שכזה, שלוחש לנו, שרק הטבעי הוא אמתי - רק מה שאנחנו זוכים לו באופן טבעי, ורק מה שיוצא מאתנו בטבעיות.

אנחנו נוטים לחשוב שאם אנחנו פועלים בניגוד לנטיות לב, אם התנהגותנו מלאכותית, ממילא אנחנו מזייפים, כמעט משקרים, לעצמנו ולאחרים.

אמירת תודה שלא מתוך חשק ורצון פשוטים עלולה להיראות בעינינו כמעשה של חוסר כנות.

אנחנו מצפים שכל מה שנפיק מעצמנו יהיה ״ללא מגע יד אדם״.

אבל אין שקר גדול מהמחשבה שמלאכותיות אינה אמת. בעלי החיים חיים חיים טבעיים. גם המלאכים הם יצורים טבעיים.

לעומת זאת, אנחנו כולנו, בני האדם, נתונים בין שמים לארץ - בין בהמיות המושכת אותנו מטה לבין פוטנציאל מלאכי שמימי שבנו.

זכריה (ג,ז): ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה״.

המלאכים מכונים 'עומדים' מפני שיחד עם מדרגתם הא-להית הרוממה, הם אינם משתנים ואינם בעלי בחירה. לעומתם האדם הוא 'מהלך' - בוחר ומשתנה, ובכוחו להתפתח ולצמוח, או חלילה ההפך.

מלאכותיות היא הדבר הטבעי לנו ביותר כבני אדם!

תכונות טובות שקיימות בנו בצורה טבעית הן מתנות שזכינו בהן, אבל בראש ובראשונה אנחנו נמדדים לפי הבחירות שלנו, לפי הדברים שאנו מתאמצים למענם.

בהתחלה המאמץ הוא מלאכותי כי עוד לא קניתי אותו כהרגל אבל המלאכותיות מובילה לאמיתיות!

בדרך זו פירש הרבי מלובביץ׳ את הביטוי ״תוכו כברו׳׳:

לכאורה היינו צריכים לשבח אדם ולומר ש״ברו כתוכו״, כלומר שמה שהוא מבטא כלפי חוץ, הוא נטול זיוף ומתאים עם מה שמתחולל בתוכו.
אולם, אומר הרבי, כוונת הביטוי ״תוכו כברו״ היא לתאר את מעלתו של מי שמתנהג ופועל ״בחוץ״ בצורה ראויה ואמתית, גם כשתוכו עדיין איננו בהכרח מסכים ונענה לכך. הוא עושה כן מתוך הבנה שהתוך עתיד להימשך אחר החוץ, ולבסוף יהיה תוכו כברו.

דברים אלו צריך לאמץ בשתי ידים ולהתנהג כך בבית בכל מחיר! עם הזמן רואים בבית שינוי מבורך של עדינות הקשבה ואהבה!


כדוגמת ביתו של הלל הזקן:


גמרא (ברכות ס.) - מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי...".

אחד הפירושים אומר שהוא ידע שאין זה מתוך ביתו כי גם בשעת צרה - בני ביתו מחונכים לא לצעוק...


דרך נפלאה נוספת להשתמש בדיבור כדי להתגבר על כעס אפשר ללמוד מבנג'מין פרנקלין.

כל שצריך לעשות כשאדם מכעיס אותנו, זה לעשות לו טובה, או לבקש ממנו טובה. המנגנון זכה לכינוי "אפקט בנג'מין פרנקלין", וזה הסיפור שעומד מאחוריו:

באוטוביוגרפיה שלו מספר פרנקלין על עמית מחוקק חדש שהגיע ונשא נגדו נאום ארוך. פרנקלין, מן הסתם, לא ממש חיבב את האדון שנאם, אבל הבין שעתידה להיות לו השפעה בבית המחוקקים ולכן חיפש דרך להסתדר איתו. 
"אולם לא התכוונתי לזכות באהדתו דרך כבוד מתרפס", כותב פרנקלין, "נקטתי גישה אחרת". הוא מספר כי בשלב כלשהו גילה כי אותו אדון מחזיק בספרייתו ספר נדיר ומסקרן. הוא החליט לכתוב לו פתק שבו הביע עניין רב בספר וביקש לשאול אותו למספר ימים. המחוקק היריב נעתר מיד ופרנקלין אכן השיב לו את הספר לאחר מספר ימים עם פתק תודה והערכה. 
"בפעם הבאה שנפגשנו בבית המחוקקים", הוא ממשיך, "הוא פנה אליי (מה שהוא לא עשה מעולם) ובאדיבות רבה; והביע מוכנות תמידית לעמוד לרשותי בכל הזדמנות, כך שנהיינו חברים טובים והחברות שלנו המשיכה עד מותו".

דרך נוספת להשבית כעס היא על ידי תחבולה:

משלי (כד,ו): "בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה".

סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: 

מעשה שהיה כך היה, במוצאי ראש השנה תשע"ז: השעון כבר הצביע על השעה 1:30 בלילה. בתחנת אוטובוס באחד הרחובות הראשיים בעיר בני ברק, עומדים כשישים איש מתושבי ירושלים עיה"ק, וממתינים כבר למעלה משעתיים לקו 402 הנוסע לירושלים. המדובר היה במשפחות עם תינוקות וילדים, שהתארחו בבני ברק בימי החג, וכעת עומדים ומחכים לאוטובוס שיחזיר אותם לביתם, אך בוששו פעמיו מלבוא. האנשים כבר החלו לחשוב בליבם שמא יצטרכו להישאר כל הלילה ברחובה של עיר על טפיהם ומטלטליהם...   

הם המתינו והמתינו, עד בוש, וגם כל הטלפונים לחברת האוטובוסים, לא נענו. האנשים לא ידעו את נפשם מרוב צער עייפות ודאגה.

לאחר המְתנה ממושכת ומורטת עצבים, לפתע נראה מרחוק אוטובוס, ריק לגמרי 
מנוסעים. ותעל הרינה במחנה - הנה ישועתנו קרובה לבוא... 

אך כשהתקרב האוטובוס, הבחינו לאכזבתם, שהוא נושא על גבי המסך שבחזיתו, את המספר 318, העומד לעשות את דרכו לעיר רחובות...

מכיון שכך, החליטו כמה מהאנשים לעצור את הנהג, והתנפלו עליו בתחנונים, 
"אנא תרחם עלינו, קח אותנו לירושלים! הרי לעיר רחובות יש בשעה הזו בקושי כמה נוסעים בודדים, שניים או שלושה בלבד, ואנו כשישים איש, משפחות עם עולליהם הרכים, הממתינים שעות באישון לילה ברחוב... תהיה לך שנה מבורכת ומתוקה, רק תעזור לנו להיוושע ולהגיע לביתנו, אנא קח אותנו לירושלים...".

הנהג לא אבה בשום פנים ואופן לשמוע להם, "הרי נשלחתי מטעם החברה לנסוע לרחובות, וכיצד אתם דורשים ממני לנסוע לירושלים?!". 

האנשים המשיכו להפציר ולהתחנן אליו, עד שלבסוף, הנהג הואיל בטובו להיענות לבקשתם. 

הם עלו בזריזות ומילאו את האוטובוס, בישיבה ובעמידה עד אפס מקום. הנהג החליף את מספר הקו מ-318 ל-402, והחל לנסוע ירושלימה. 

הנוסעים שבחו וקלסו את הנהג, והודו לו מקרב לב, על שסיכן את עבודתו למענם. 
כולם הרעיפו עליו את כל הברכות האמורות ושאינם אמורות בתורה, ואיחלו לו גמר חתימה טובה ו'פתקא טבא'... 

ובכן, האוטובוס הגיע לחוצות ירושלים, ואחד מן הנוסעים הרגיש צורך להודות לנהג באופן אישי על הנסיעה המיוחדת. לאחר מילות התודה והברכה, הנוסע שטח בפני הנהג את תמיהתו: 

"דבר אחד איני מבין - הרי בכל אוטובוס קיים כיום מכשיר 'איתוראן', ובוודאי שבמסוף רואים היטב ששינת את מסלול נסיעתך ושאינך נוסע לרחובות אלא לירושלים, ואם כן כיצד אתה לא חושש לשנות את הקו ולסכן את עבודתך בשורות החברה?!".

כאן, חייך הנהג, והשיב לנוסע בבת צחוק: "האמת היא, שהקו שלי לא היה כלל 318, אלא - - - 402!. 

הנה בחדר הפיקוח ראו (על ידי מצלמות), שישנם בתחנה ההיא בבני ברק אנשים רבים הממתינים לאוטובוס שיושיעם. 

הוכרז שחייבים לשלוח לשם אוטובוס, וביקשו ממני לשמש כנהג. 


כפי שידוע לך, מנהג הנוסעים הממתינים זמן ארוך כל כך, להביע את רוגזם וקצפם כלפי הנהג (אף שלא לו החטא והאשמה), ומכיון שחששתי מתגובות חריפות של הנוסעים, החלטתי לנקוט ב'תחבולה' מקורית, ופשוט החלפתי את המספר טרם הגעתי לתחנה ל-318, כשהתכנון היה בכל מקרה לקחת אתכם לירושלים, רק לא בתור נהג נזוף, אלא אהוב ואהוד... ואכן הרווחתי שכל ה'קללות' נהפכו ל'ברכות' על בלי די...".






[1] "וכשמת טבי עבדו – קבל עליו תנחומין. אמרו לו תלמידיו: "לא לימדתנו, רבנו, שאין מקבלין תנחומין על העבדים"? אמר להם: "אין  טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה" (משנה, ברכות ב,ז). במשנה (סוכה ב,א) מצאנו שרבי שמעון מספר לזקנים שטבי עבדו היה תלמיד חכם.

[2] הרב יהושע שפירא (לצאת מהדעת).

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: