‏הצגת רשומות עם תוויות ציצית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ציצית. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 ביוני 2022

פרשת קרח – קדושה פנימית וקדושה בחירית

קרח – קדושה פנימית וקדושה בחירית




התורה מספרת לנו שאנשי קרח היו אנשים גדולים - "נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם" - לכן חייב להיות עומק בטענתם.

הרמ"ד ואלי כותב שהם התעקמו במחשבתם "נשיאי עדה קראי מועד" ר"ת 'נעקם'... מרוב עומק הם נעקמו לגמרי.

מה היתה הטענה שלהם?

הזוה"ק (ח"ג קעו.) כותב שהם רצו להפוך את הסדר הרגיל שהלווים זה סטרא דדינא והכהנים שייכים לחסד.

במדבר רבה (יח,ג): "וַיִּקַּח קֹרַח, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (במדבר טו, לח): וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, אָמַר לוֹ חַיֶּיבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח טַלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵין פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטְרוֹת אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ חַיָּב בִּמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶן, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לָשׁוֹן פְּלִיגָא, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ. וְכָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו, יב): מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ, הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ט): הַמְעַט כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, ט): וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, וְקֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת, וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, מִיָּד צִוָּה וְעָשׂוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָן, אָמְרוּ לָהֶן מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה, לֹא נִתֵּן כְּלוּם, לֹא דִּבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה, הָלַךְ לְפַיְסָן, מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ לְקַדְּמוֹ לִפְנֵי משֶׁה. וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם".

איך הציצית קשורה לטענה של הזוה"ק? ואיך שניהם קשורים לטענה העיקרית של "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה' "?

זוה"ק (ח"א ב:): "כַּד בְּעָא לְמִבְרֵי עָלְמָא, אָתוּ (מקץ ר''ד א', ויגש ר''ה ב) כָּל אַתְוָון קַמֵּיהּ מִסּוֹפָא אֲרֵישַׁיְיהוּ... עָאלַת אָת ש קַמֵּיהּ, אָמְרָה קַמֵּיהּ, רִבּוֹן עָלְמִין, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּבִי אִתְקְרֵי שְׁמָךְ שַׁדַּ''י, וְיָאוֹת לְמִבְרֵי עָלְמָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. אָמַר לָהּ, יָאוֹת אַנְתְּ, וְטַב אַנְתְּ וּקְשׁוֹט אַנְתְּ, אֲבָל הוֹאִיל וְאָתְוָון דְּזִיּוּפָא נָטְלִין לָךְ לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן, לָא בָעֵינָא לְמִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא, דִּבְגִין דְּלָא יִתְקַיַּים שִׁקְרָא, אֶלָּא אִי יִטְלוּן לָךְ ק''ר. מִכָּאן מָאן דְּבָעֵי לְמֵימַר שִׁקְרָא (ויקהל רט''ו ב) יִטּוֹל יְסוֹדָא דִקְשׁוֹט בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יוֹקִים לֵיהּ שִׁקְרָא, דְּהָא אָת אָת קְשׁוֹט אִיהוּ, אָת קְשׁוֹט דַּאֲבָהָתָן דְּאִתְיַיחֲדוּ בַהּ".

איזו אמת לקחו קרח ועדתו כדי שהשקר שלהם יעמוד?

בנקודה הפנימית של עמ"י כל יהודי שווה לחלוטין לחברו!

שמות רבה (כח,ג): "וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', אוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה וּלְדַבֵּר עִמָּהֶם (בלי מתווך), וְהָיָה משֶׁה עוֹמֵד, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי משֶׁה, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת אוֹפִימְשְׁטָאטָא (כרוז לקהל) חוּץ מִדַּעְתּוֹ שֶׁל אִפַּרְכוֹס, אָמַר לוֹ עֲשֵׂה דָבָר פְּלוֹנִי, אָמַר לוֹ, כְּבָר נַעֲשֵׂית. שׁוּב אָמַר לוֹ, לֵךְ קְרָא לִפְלוֹנִי סִינְקְלִיטָקוֹס וְיָבֹא עִמְּךָ, עַד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ עָשָׂה הַמֶּלֶךְ מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ. כָּךְ בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת, הָיָה משֶׁה עוֹמֵד מִצִּדּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי גוֹלֶה לָהֶם אֶת הָרָקִיעַ וְאוֹמֵר (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. הֵם אוֹמְרִים, מִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ משֶׁה, אֶלָּא יֵרֵד משֶׁה וְאַחַר כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות יט, י): לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם, אָמַר לוֹ כְּבָר הִקְדַּשְׁתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כג): כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר וגו'. אָמַר לוֹ (שמות יט, כד): לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ, עַד שֶׁמּשֶׁה יוֹרֵד, נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כה): וַיֵּרֶד משֶׁה אֶל הָעָם, מִיָּד (שמות כ, א): וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים".

חכמים מלמדים אותנו כאן שמשה רבינו היה צריך להיות במדרגה שווה עם כל היהודים בזמן עשרת הדברות!

זו היתה ההתגלות שחשפה את הנשמה הפנימית של כל עמ"י! בבחינה זו אין חילוקים ומדרגות!

ירמיה (ב,ג): "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה".

תניא (פ"ב): "על דרך משל נשמות ישראל עלו במחשבה, כדכתיב (שמות ד,כב): "בני בכורי ישראל", (דברים יד,א): "בנים אתם לה' אלהיכם". פירוש, כמו שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך, דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא".

זוה"ק (ח"ב קכא.): "(שמות כב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (איוב כח) וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵיזֶה מְקוֹם בִּינָה. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְיַקְּרָא לוֹן, יַתִיר (נ''א ביקרא דלהון) עַל כָּל שְׁאַר בְּנִי עָלְמָא. בְּקַדְמִיתָא אָמַר לוֹן, (שמות יט) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. לָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא סַגִיאָה מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן וְגוֹי קָדוֹשׁ דְּאִיהוּ יַתִיר. לָא אַעְדֵּי רְחִימוּתָא מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן (דברים יד) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה. לָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן (שמות כב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי דְּאִיהוּ יַתִיר מִכֹּלָּא.

כְּתִיב וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא. אוֹרַיְיתָא (בראשית מ''ז ע''ב) מֵחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי (נ''ט) קֹדֶשׁ. וְהַחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, וְכֵן יוֹבְלָא אִתְקְרֵי קֹדֶשׁ. דִּכְתִּיב, (ויקרא כה) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וְיִשְׂרָאֵל כְּלִילָן מִנַּיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי.

בְּקַדְמִיתָא קָדוֹשׁ, וְהַשְׁתָּא קֹדֶשׁ. מַה (ויקרא רצ''ט ע''א) בֵּין הַאי לְהַאי. אָמַר רִבִּי יוֹסִי, דָּא לְעֵילָּא לְעֵילָּא (קודש), וְדָא לָאו הָכִי (קדוש). דִּכְתִּיב, (ישעיה ד) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. בְּהַאי אֲתָר אִקְרֵי (דף קכ''א ע''ב) קָדוֹשׁ וּלְעֵילָּא לְעֵילָּא קֹדֶשׁ".

הקודש הוא המקור של ה'קדוש', עמ"י נמשכים מהמקור של הקדושה בעולם!

הקדושה העליונה הזאת לא תלויה במעשינו "אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש" נקודה!

הרב קוק (אגרת תקנ"ה): "שני דברים עקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם. הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם" , "והייתם לי סגולה מכל העמים" ; והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם" . והב' הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, ע"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה האמונה ותלמוד-תורה. והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם : לפעמים כח-הבחירה מתגבר וכח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח-הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית - אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות- אבות , הוא בא מצד כח-הסגולה, ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר כח-הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות".

אם היינו נשארים רק עם הכח סגולי לא היה על מה לתת לנו שכר! לכן יש את ענין הבחירה: אתה יכול להוסיף קדושה עד אין סוף מדרגות על עצמך בבחירתך!!!

דעת תבונות (קס): "והנה עוד ענין עיקרי אודיעך, והוא שיש לכנסת ישראל שורש של קדושה, שהיא כללית לכל האומה הקדושה מצד היותם ישראל, ואפילו לרעים שבהם, שהרי ארז"ל (סנהדרין מד ע"א), "אף על פי שחטא - ישראל הוא". ואף על פי שדבר זה מושרש בענינים גבוהים מאוד, בהיות ישראל משתלשלים ממנו ית', כמו שאמר הכתוב (איכה ג, כד), "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו", אף על פי כן הנהגת העולמות הרבה והרחבה מאוד בכל סדרי הנמצאות לטוב או למוטב אינה תלויה בזה, אלא בענין המעשים של בני האדם, לדון כל אחד לפי מעשיו. ונמצא שיש מציאות לכנסת ישראל - מציאות כללי שאין לו תולדות הרבה וענפים רבים, אבל הוא מציאות שאינו כל כך עיקרי, אף על פי שהוא גבוה הרבה. ועוד יש מציאותה העיקרי, שהוא מציאותה לפי ענין העבודה שבידה, שתלויים בה כל עניני ההנהגה הגדולה והעמוקה".

לעמ"י יש שתי מציאויות: עיגולים (סיבוב בלי התקדמות) ויושר (התקדמות עם מטרה), עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא, קדושה מלמעלה וקדושה מצד מעשינו.

עיקר עבודת האדם היא להתקדש עוד ועוד עד שיתגלה אור העיגולים החקוק בו מלמעלה!

מאור ושמש (פרשת בשלח ד"ה עוד): "איתא בגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם וכל אחד מראה באצבעו זה ה' קוינו לו. ופירש רש"י מחול סביב כמו מחול הכרם. ולהבין הדבר נראה דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם צמצם אלקותו יתברך שמו ונעשה עיגול ואחר כך ברא את העולמות בקו הישר וכל העולמות ממשיכין אלהותו יתברך שמו בשוה, עד שנתגשם העולם והתחיל להיות ברורי עולמות ונעשו צמצום, דהיינו בעולם העליון צמצם אלהותו מעט ובעולם התחתון ממנו צמצם יותר וכן עד סוף כל העולמות. ואנו משיגים אלוהותו מתתא לעילא שצריכים אנו לברר הניצוצות הקדושות ולילך ממדריגה למדריגה. וכל העולמות וכל הברואים הם בבחינת דכר ונוקבא בחינת משפיע ומקבל, כי העולם היותר גבוה משפיע לעולם התחתון ממנו וכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו, כי כל דבר שהוא בקצוות יש לו סוף וראש ומראשו עד סופו הוא רחוק, וכל שהוא למעלה מן הסוף הוא קרוב יותר להראש, כן כל שהוא למעלה למעלה מעולם התחתון הוא קרוב יותר לאין סוף ב"ה. ולכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו עבדות השם כי הוא משיג יותר ומשפיע לקטן ממנו, אבל לעתיד יתקן כל אחד חלק נשמתו עד שרשו ויעלו הניצוצין הקדושים והחיצוניות יתבטלו מכל וכל, ויופיע אז אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה העיגול והקו שוה ולא יהיה אז בחינת דכר ונוקבא כי כולם בשוה ישיגו אור אלהותו יתברך שמו כמו בדבר עגול שאין ראש וסוף, ולא יצטרך עוד שום אדם ללמוד מחבירו כמו במחול הכרם שהוא מקו האמצעי קרוב לכל העיגול בשוה, כן אז ישיגו כולם מאור הבהירות אלהותו בשוה כדכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדלם. וזהו פירוש הגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והקב"ה יושב ביניהם, פירוש לעתיד לבא ישיגו הצדיקים השגה גדולה מאור העליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא ואין שום אחד מהם יצטרך ללמוד מחבירו כי אז יתגלה אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה עיגול עם הקו בשוה כמו מחול הכרם שמקו האמצעי הוא קרוב לכל העיגול בשוה".

וכן במי השילוח (וזאת הברכה ד"ה 'ויהי בישורון מלך').

נקודת האמת שהסתתרה בטענת קרח היתה הנקודה הפנימית של כל יהודי, אבל השקר הוא ההתעלמות של הקדושה הבחירית של הצדיקי אמת העצומים שמשה רבינו בראשם!

הטענה שלו מתכחשת לצמצום שהקב"ה עשה כדי לגלות את הקדושה האישית של כל אדם.

קרח מנסה לדלג ישיר אל הקדושה שתהיה בסוף ללא צורך במצוות של הגוף.

הוא מתכחש ליצרים, למידות הרעות, לטומאה האוחזת בגוף, אלא ישר מדלג אל הנשמה וטוען "כל העדה כולם קדושים"!

הרב קוק (אורות, אורות ישראל ותחיתו טו): "הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'" היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם".

להשתמש בדבר אמיתי קדושתה של הנשמה כדי למחוק את ההבדל בין הצדיקים לרשעים זהו סילוף נורא!!!

הקב"ה משרה את קדושתו רק במקום שראוי לזה, והצדיק עבד קשה מאוד בשביל זה!

זוה"ק (תרומה קכח.): "וְרוּחַ קוּדְשָׁא לָאו הָכִי, אֶלָּא בַּאֲגַר שְׁלִים, וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתָא רַב סַגִּי, וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּגַרְמֵיהּ וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּמִשְׁכָּנֵיהּ, וּבִרְעוּתָא דְּלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ. וּלְוָאי דְּיָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ, דִּישַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ עִמֵּיהּ. וְעִם כָּל דָּא דְּיָהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר, דְּלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, וְאִי לָאו, מִיָּד אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְאִתְרְחַק מִנֵּיהּ. וְלָא יָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ כְּדִבְקַדְמֵיתָא.

וְעַל דָּא כְּתִיב, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ, מֵהַהוּא דְּאִקְרֵי אִישׁ, דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ. וְכָל מַאן דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ, אִקְרֵי אִישׁ. אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, מַאי אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. אֶלָּא. (דף קכ''ח ע''ב) דְּיִתְרְעֵי בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים כז) לְךָ אָמַר לִבִּי".



הטלית היא רמז לעולמות כולם (שער הכוונות דרושי ציצית ג).

היא בסוד "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תהלים קד,ב), היא האור המקיף שסובב הכל כמו אור אין סוף של הקב"ה שאין בו הדרגות והבחנות.

הציציות זה האור שנמשך מהאור המקיף, ל"ב חוטים שרומזים לשפע שיורד למטה אל העולמות התחתונים (ל"ב אלהי-ם של מעשה בראשית ראה עולת ראיה א עמ' ד-כא).

וכן מהר"ל (תפארת ישראל כב).

זוה"ק (ריש פרשת קרח): "אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֵילָא דִּימִינָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא, מַאן דְּעָבִיד יְמִינָא שְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא יְמִינָא, הָא אִיהוּ כְּאִילּוּ חָרִיב עָלְמָא.

תָּא חֲזֵי, אַהֲרֹן יְמִינָא. לֵיוָאֵי שְׂמָאלָא, קֹרַח בָּעֵי לְמֶעְבַּד חִלּוּפָא דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, בְּגִין כָּךְ אִתְעַנָּשׁ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ לִישָׁנָא בִּישָׁא, וְאִתְעֲנָשׁ בְּכֹלָּא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, שְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל תָּדִיר בִּימִינָא, קֹרַח בָּעָא לְאַחְלְפָא תִּקּוּנָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּגִין כָּךְ אִתְאֲבִיד מֵעֵילָּא וְתַתָּא".

הלווים הם ההכנה אל הקדושה – לכן הם השוערים בכניסה למקדש, קודם כל תעבור אצלנו אח"כ תגיע לקדושה.

זה כח הדין, היראה, המדרגות, הצמצום, הכח להילחם ביצרים ובקטנות ולהתכונן לקדושה.

בכל זה קרח זלזל.

קרח זה מלשון קרחת "שעשה קרחה בישראל (סנהדרין קט:), השערות הן סוד הצטמצמות האור בבחינת דין (כמו שהזקן הוא כח ההשפעה ללמטה, עיין קל"ח קה', אורות הקודש ג' עמ' עג).

לעומת זאת על הכהנים נאמר "לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו" – הם משפיעים.

לכן נבלע באדמה בתוך הפנימיות גנוז ונעלם...

האר"י הק' לימד אותנו (שער הפסוקים תהלים צא) ש"צדיק כתמר יפרח" זה ס"ת קרח, שהרעיון של קרח יתגלה באחרית הימים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וכלם יהיו בבחינת כהנים.

מכאן לומדים כמה צריך להיזהר ולעבוד בהדרגות על הקדושה לאט לאט כמו המסילת ישרים ולא לדלג ישר אל אורה העצום של הנשמה, ללא יראת שמים ותיקון המעשים.

שנזכה לראות בתיקון המעשים והמידות ובגילוי הקדושה הפנימית והחיצונית בקרוב בימינו אמן.

יום ראשון, 10 ביוני 2018

פרשת שלח לך - חוסר אונים נרכש ואיך לצאת ממנו

חוסר אונים נרכש ואיך לצאת ממנו


הרב יונתן זקס (קרוב אליך שלח לך התשע"ח, עם דגשים ותוספות): בפילדלפיה ישנו איש לגמרי לא צעיר, שערו לבן ודיבורו עדין ומניין שנותיו מתקרב למאה. לאשתי איליין ולי היה העונג לפגוש אותו כמה פעמים, והוא מן האנשים הנחמדים ביותר שנתקלנו בהם מעודנו. אנשים רבים צריכים להיות לו אסירי תודה, מפני שעבודתו שינתה את חייהם. הוא הציל רבים מדיכאון ומשאר מצבים נפשיים הרסניים.

שמו אהרן בֵּק, והוא מייסדה של אחת מהגישות הפסיכותרפיות היעילות ביותר שישנן: התרפיה הקוגניטיבית-התנהגותית. הוא גילה אותה בעבודתו במרפאה לחקר הדיכאון שהוא הקים באוניברסיטת פנסילבניה.

בעבודתו עם מטופליו הבחין בדפוס אופייני: הם נוטים לפרש חוויות ואירועים באופן פטאליסטי ומתוך זלזול בעצמם. דומה היה שהם תמרנו את עצמם, באמצעות דרך החשיבה שלהם, אל המצב שמרטין זליגמן, מן המבריקים בתלמידיו של בק, עתיד היה לכנות "חוסר אונים נרכש".

בדרך אחת או אחרת הם אמרו לעצמם בעצם: "אני כישלון. שום דבר שאני מנסה לא מצליח. אני חסר תועלת. המצב לא ישתנה אף פעם". המחשבות הללו באו להם באורח מוכני. זו הייתה תגובת-המחדל שלהם לכל דבר שלא הסתדר.

תובנה זו יכולה להאיר לנו את פרשת המרגלים.

כזכור, משה שלח שנים-עשר אנשים לתור את הארץ. הם היו מנהיגים: נשיאי השבטים, נכבדי העדה. ובכל זאת, עשרה מהם חזרו ובפיהם דו"ח מדכדך. יושבי הארץ חזקים מאתנו. הם ענקים. אנו היינו כחגבים בעיניהם. וכך הידרדרו הדברים לאסון. העם נתקף בהלה. הם עמדו לרגום באבנים את המיעוט בקרבם, יהושע וכלב, שגרסו כי כיבוש הארץ אפשרי. ה' זעם ואיים להכות את העם בדֶבר. משה התחנן למענו. ה' חס על העם, אבל קבע שאיש מבני הדור הזה לא יזכה להיכנס לארץ.

דו"ח המרגלים היה חסר יסוד. ידיעה זו חיונית להבנת הפרשה. כעבור עשרות שנים, על סף הכניסה לארץ, כשיהושע עצמו ישלח מרגלים, ילמדו בני ישראל לדעת מה באמת קרה כאשר שמעו יושבי הארץ על בני ישראל המתקרבים אליה.

כך סיפרה רחב, האישה מיריחו שנתנה מחסה למרגלים (יהושע ב,ט-יא): "וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת".

המרגלים בפרשתנו נבהלו מפני הכנענים, ועיניהם טחו מראות שהכנענים מבוהלים מפניהם. איך הגיעו לידי טעות חמורה כל כך?

נבין זאת אם נפנה אל תורת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ונתבונן בכמה מדפוסי החשיבה המעוותים שזיהה דיוויד בֶּרְנְס, תלמידו של אהרן בק:

א. חשיבה של הכול או לא-כלום. כל דבר הוא שחור או לבן, טוב או רע, קל או בלתי-אפשרי. כזה היה פסק דינם של המרגלים באשר לאפשרות הכיבוש: אין סיכוי שנצליח. לא היה אצלם מקום לגוונים, לניואנסים, למורכבות. הם יכלו לומר "יהיה קשה, נצטרך להפעיל כוח ומוח, אבל בעזרת ה' נעשה ונצליח". אבל הם לא אמרו כך. החשיבה שלהם הייתה מקוטבת. חשיבה של או-או.

ב. סינון שלילי. אנחנו זונחים את הצדדים החיוביים וממעיטים בחשיבותם, ומתמקדים כמעט אך ורק בצדדים השליליים. המרגלים פתחו אתּ סיפורם בציון הצדדים החיוביים: "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ", ואז בא האֲבָל הגדול. שרשרת ארוכה של צדדים שליליים, שהאפילה לחלוטין על הפתיחה החיובית עד שנותר רק רושם שלילי.

הרב אשר סבג: לא מזמן נכחתי בסיור שנעשה בשכונות של דרום תל אביב כדי לראות בעינים את המצב הקטסטרופלי שאליו נקלעו אחינו תושבי השכונות בגלל זרם המסתננים שהגיע אליהם. לסיור הצטרף גם בחור ששייך לארגוני הסיוע לפליטים, ובסופו של הסיור יצא לי לשוחח איתו, נדהמתי לראות כיצד לי ולו היו מסקנות הפוכות זה מזה, אם בשבילי הסיור המחיש את המצוקה האדירה של התושבים, בשבילו הוא העצים את המצוקה של הפליטים.

זה הזכיר לי את הבדיחה הידועה על מישהו שראה את חברו קורא עיתון בערבית, הוא שאל אותו מדוע הוא עושה זאת? והוא ענה לו שבעיתון בעברית כתוב שישראל היא המדינה הכי גרועה, ושיש אבטלה וצרות וכדו', ואילו כאן כתוב איך היהודים מנהלים את העולם ושכל הבנקים שלהם, ושישראל המדינה הכי חזקה בעולם.

בכל מקום שהגיעו היו לוויות, יהושע וכלב ראו בזה סימן אלוקי כיצד הקב"ה מסייע להם לרגל מבלי שיבחינו בהם בגלל שכולם עסוקים באבלם. לעומת זאת שאר המרגלים ראו בתופעה הזו דבר שלילי שאולי נובע מבעיה שיש בארץ הזאת הגורמת לאנשים למות.

כלב ויהושע רואים בפירות הענקיים שנמצאים בארץ עדות לברכה השורה בארץ ישראל, ואילו המרגלים האחרים רואים גם בפרות האלו הוכחה לכך שהארץ הזו משונה ומקוללת וכל האנשים בתוכה גם הם גדולים וחזקים כמו הפרות ולכן אין סיכוי לנצח אותם.

ג. ציפייה לאסון, ביטחון בכך שקטסטרופה ממשמשת לבוא. צורת החשיבה הזו מתבטאת באמירתם של בני ישראל "וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז".

ד. קריאת מחשבות. ברור לנו, כביכול, מה חושבים אחרים. לאמיתו של דבר מחשבותיהם אחרות לגמרי מאלו שאנו מייחסים להם, שכן האמונה שלנו מתבססת על הרגשות שלנו עצמנו, לא שלהם. המרגלים כשלו בקריאת מחשבות כזו כאשר אמרו: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

ה. חוסר יכולת להפריך. האדם דוחה כל ראיה וכל טענה העלולות לסתור את המחשבות השליליות שלו. המרגלים שמעו את טיעוני הנגד של כלב אך פטרו אותם בלא כלום.

ו. הסקה רגשית. האדם נותן לרגשותיו, במקום לשיקול הדעת, להכתיב את החשיבה שלו. דוגמה לכך היא הפרשנות שנתנו המרגלים לכך שערי הארץ הן – "עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם" (דברים א,כח),  הם לא עצרו וחשבו עלּ האפשרות שעם הבונה ביצורים עד השמיים כנראה מפחד מאוד. לו עשו כן אולי היו מבינים שהכנענים אינם בטוחים, אינם ענקים, אינם חסינים. אבל הם נתנו לרגש להחליף את החשיבה.

ז. האשמה. אנו מאשימים אדם אחר במצוקתנו במקום לקחת אחריות. כך עשה העם למשמע הדו"ח – "וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" - לו רק נתתם לנו להישאר במצרים! אנשים שמאשימים אחרים מצויים כבר בדרך אל חוסר האונים הנרכש. הם רואים את עצמם כחסרי כוח לשַנות. הם קורבנות סבילים של כוחות שמעבר לשליטתם.

קריאתו של סיפור המרגלים במשקפיים המושגיים של התרפיה הקוגניטיבית-התנהגותית מאפשרת לנו לראות את הרלבנטיות של הסיפור העתיק – לנו, כאן, עכשיו.

קל מאוד ליפול לצורות אלו ואחרות של עיוות קוגניטיבי, והתוצאה עלולה להיות דיכאון וייאוש – מצבי תודעה מסוכנים המצריכים התערבות טיפולית או תרופתית מיידית.

אהרן בק גם גילה שכאשר הם נעשים מודעים למחשבות השליליות, מבינים שאינן מוצדקות, ומפתחים דפוסי חשיבה מציאותיים יותר, אפשר להתרפא.

מרגש מאוד לראות את המרשם הטיפולי שהתורה עצמה נותנת:

לפרשיית המרגלים ולפרשיית ציצית (שתיהן בפרשת השבוע שלנו), משותפות שתי מילות מפתח: "ורְאִיתֶם" (בפרשת המרגלים: יג, יח. בפרשת ציצית: טו, לט), והפועל 'לָתור' להטיותיו (בפרשת המרגלים: פרק יג, פסוקים ב, טז, יז, כה, לב. בפרשת ציצית: טו, לט).

בפרשת ציצית הן מופיעות באותו פסוק: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

שימו לב לסדרם התמוה של האיברים, העיניים והלב. אפשר היה לצפות שיהיה הפוך. הרי קודם רואים, ואז מרגישים.

אך התורה הופכת את הסדר, ומטרימה את מה שעתידה לומר תורת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי: פעמים רבות הרגשות מעוותות את התפיסה. אנו חומדים משהו, במקרה של הציצית, או מפחדים ממשהו, במקרה של המרגלים – ואז רואים אותו, גם אם אינו קיים כלל.

לכך מכוונים דבריו הידועים של הנשיא האמריקני רוזוולט בנאום ההשבעה לכהונתו הראשונה: "יש לפחד רק מן הפחד עצמו – אימה עלומת שם, נטולת היגיון ונטולת הצדקה, המשתקת את המאמצים הדרושים כדי להפוך נסיגה להתקדמות".

פתיל התכלת שבציצית נועד, לדברי חז"ל, להזכיר לנו את הים, את השמיים, ואת כיסא ה'. התכלת גם ציינה בעולם העתיק מלוכה.

הציצית עצמה היא אפוא צורה של תרפיה קוגניטיבית-התנהגותית. היא אומרת:

אל תפחדו, ה' עמכם!

אל תיכנעו לרגשות שלכם, שכן אתם בנים למשפחת מלוכה. אתם ילדיו של מלך העולם!

אל תיתנו לרגשות שליליים לסלף את תפיסת העולם שלכם. אינכם חגבים. המתנגדים לכם אינם ענקים!

כדי לראות את העולם כפי שהוא, לא כפי שאתם פוחדים שהוא עלול להיות, תנו לאמונה להדוף את הפחד.

הציצית עצמה גם שומרת את היהודי מפגעים רוחניים וגשמיים וכך מעניקה לו ביטחון אישי:

-המעביר ציצית על עיניו בשעת קריאת שמע, לא יבוא לסימוי עיניים.
-תיקונ"ז (תיקון ח"י) גורי האריז"ל: ע"י הציצית "אדם מכוסה מכל המזיקין ומלאכי חבלה".
-ניצול מיצר הרע כמעשה יוסף הצדיק.
-ניצול מדינה של גהינום.

הציצית גם מעניקה השראת שכינה ושמחה ללובש:

ירושלמי, זוה"ק: כל המקיים מצוות ציצית כאילו מקבל פני שכינה.


להרחבה:







יום חמישי, 15 ביוני 2017

פרשת שלח לך - ציצית – עוצמה של מצוה

ציצית – עוצמה של מצוה


הרבנית ימימה: בהפטרה מסופר על רחב, שהיתה אישה פרוצה מגיל עשר עד גיל חמישים, לא עלינו. איך היו מגיעים אליה? היו מטפסים על חומת יריחו בעזרת חבל ונכנסים לחלון שלה. ויום אחד הפסיקו לבוא לביתה. אף אחד לא מגיע. והיא לא מבינה: "קרה משהו?" היא שואלת.
"ארבעים שנה כולם באו אליך, נכון?" עונים לה. "כי את האישה היפה בעולם. מעכשיו – נגמר. ארבעים שנה עם ישראל הלך במדבר ועכשיו הם פה, עומדים לכבוש את יריחו אז כל הגברים מתים מפחד ומסתתרים בבית. אין מי שיבוא אלייך. לֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ" (יהושע ב,יא).
"אם בני ישראל רוצים לכבוש את יריחו, הם בטח ישלחו מרגלים", חושבת רחב. היא מסתכלת בחלון ורואה, אכן, שני מרגלים: פנחס וכלב. והיא מחביאה אותם אצלה. הרי איש לא יעלה על הדעת לחפש צדיקים כאלה בבית של אישה כזו.
והיא רואה תופעה מוזרה: הם לא נוגעים בה (טוב, זה ברור). הם לא מדברים איתה (גם ניתן להבין), אבל הם גם לא מביטים בה.
"איך זה יכול להיות? אנשים מוזרים. עם מוזר", היא חושבת.
"נכון", הם אומרים לה. "אנחנו העם היחיד שיש לו איסור להביט. אצלנו כתוב וְלֹא תָתוּרוּ [...] אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו,לט).
את זה רחב עדין לא הכירה. 
מה זה "לא תתורו"? הרי היום העולם בנוי על להביט. מי שלא מביטים בה, נעלבת. מה, נס לֵחי? כהתה עינם? איך יכול להיות שאף אחד לא מביט בי?
"איך אתם מצליחים לא להביט בי?" היא שואלת.
"יש לנו שכפ"ץ נגד הצצות, קוראים לו ציצית. כל פעם שאנחנו רואים אותו, אנחנו נזכרים".

אומר ה"בן איש חי": כשגבר קם בבוקר ואומר בתפילה את המילים "ולא תתורו אחרי לבבכם", הוא מסתכל בציציות והוא לא ייכשל בהבטות אסורות כל אותו יום!!!

הרב שמעון כהן: הגמרא במסכת מנחות (מד.) מספרת סיפור מופלא שמלמד על העוצמה האדירה החבויה במצוות הציצית, וזו לשון הגמרא:
"תניא, אמר רבי נתן: אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה, שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה".
יהודי שמקיים מצוה, עתיד לקבל עליה שכר לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה.
אין דבר כזה, שיהודי מקיים מצוה והמצוה הזו לא מצילה אותו מאיזה חטא[1]. מהיכן אנו לומדים זאת?
"צא ולמד ממצוות ציצית! מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן".
לא כתוב לנו דבר על זהותו של האיש מלבד העובדה שהמצוה החביבה עליו ביותר היתה מצוות ציצית, שסגולתה לשמור את האדם מלתור אחרי עיניו. והנה אף על פי כן גבר עליו יצרו דווקא בדבר זה, והיה מוכן לטרוח טרחה מרובה ולשלם סכום עתק כדי לעבור עבירה.
"כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח.
נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר ליך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח.
אמרה היא: יכנס. נכנס. הציעה לו שבע מיטות (זו על גב זו), שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה (למיטה העליונה סולם) של זהב, עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה".
כדי להגיע אל המופקרת הזו ולְרצות את תשוקת יצרו, הוא נדרש למאמצים מרובים, הוא עולה בסולם ובעוד סולם... - שבעה סולמות כנגד שבעה רקיעים. והוא מגיע לרקיע השביעי, ושם מחכה לו תפאורה שלמה. יש כאן תיאור מזעזע של מן תפאורה עוצמתית, שכל עניינה הוא להכריח את האדם לחטא. יש אנשים שמוכנים להשקיע הון רב כדי לייצר תפאורה של חטא. אי אפשר להבין את הדבר הזה.

תעשיה שלמה שמייצרת חטא
צריך לדעת שתרבות החטא איננה רק פורקן של יצרים, יש מועצה של חכמים להרע שיושבים וחושבים איך לסחוף כמה שיותר אנשים לתרבותם. כמו שיש מהנדסי בנין שיושבים וחושבים איך בונים בניינים, יש מהנדסי אופנה שיושבים וחושבים איך לייצר בגדים שיצליחו למשוך את העין וליצור אצלנו כמה שיותר גירויים. יש תעשיה שלמה שמייצרת חטא, ויושבים בה טובי המוחות, אנשים שמכירים בדיוק את נפש האדם ויודעים לזהות מהי האופנה שמתאימה לכל אוכלוסייה ולכל תקופה.

באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו
מי שעומד מול עוצמה כזו, שואל את עצמו: האם יש כוח שמסוגל לעמוד מול העוצמה הייצרית הזו?
"באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע".
הוא התרומם אל החטא, וגם הציציות מתרוממות אליו. הוא מתבונן בציציותיו וחש כיצד ריבונו של עולם מאיר לו פנים ושולח לו גלגל הצלה. ברגע אחד הוא שומט את עצמו ונופל על הקרקע, כל המאמץ שהשקיע כדי לעלות אל החטא יורד לטמיון והוא נושם לרווחה. ישיבה על גבי קרקע זה סימן לאבלות, הוא מלא בצער על כך שהגיע לשפל כזה ומרגיש את הבושה והחרפה.
אבל לאחר רגעים ספורים הוא מגלה שגם היא נשמטה, ושוב היא יושבת לידו. היצר לא מרפה, קשה להשתמט ממנו. בהתחלה הוא מנסה לצייר בפנינו מין תפאורה נוצצת, ואחר כך הוא מבקש לדבר אתנו בגובה העיניים.

יש מצוה ששווה יותר מכל העולם המטריאליסטי
כעת מתחיל דיון תיאולוגי-רוחני:
"אמרה לו: גפה של רומי (נשבעת אני בחיי המלך, שהוא שרה של רומי), שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי".
עומדת אותה מופקרת ונשבעת בחיי מלך רומי, שלא תניח לו עד שיגלה לה מהו המום שמצא בה. רומי, זה מקום שבו התפיסה המטריאליסטית מופיעה בכל עוצמתה, ובמרכז החיים עומדת תרבות הגוף. בזה נשבעת אותה מופקרת, זו הפסגה הרוחנית שבה היא נמצאת.
למעשה בפנייתה זו חבויה שאלה עמוקה יותר. היא לא מבינה כיצד קרה שכל התפאורה החיצונית שהושקעו בה כל כך הרבה עמל ומחשבה, לא פעלה את פעולתה, ולכן היא שואלת: הלוא עשית מרחק גדול, הגעת עד כרכי הים ושילמת מחיר יקר, אז מה קרה פתאום? יתרה מזאת, כבר הגעת ונחשפת לכל התפאורה הזו, כבר קיבלת הדרכה לגבי התהליך שעתיד להביא אותך אל החטא וכל החושים הייצריים שלך התחילו לפעול, אז מה קרה, איך הכול קרס בבת אחת?
"אמר לה: העבודה, (נשבע לך) שלא ראיתי אישה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציוונו ה' אלקינו וציצית שמה, וכתיב בה: 'אני ה' אלקיכם' שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כארבע עדים".
יש מצוה אחת ששווה יותר מכל העולם המטריאליסטי הזה שאת נשבעת בשמו, וממוטטת את כל העולם החומרי שאת שקועה בו. מצוות ציצית אוחזת בציציות ראשנו ולוקחת אותנו למסע ארוך שסופו בכיסא הכבוד.

תגלית מדהימה שכדאי להשקיע בה
מבין מצוות התורה, המצוה הראשונה שאנחנו פוגשים בשולחן ערוך, זו מצוות ציצית. בהתחלה מופיע סדר הנהגות הבוקר, דיני ההשכמה, לבישת הבגדים, הנהגות בית הכסא ודיני נטילת ידיים, ואז באות הלכות ציצית.
מצוות ציצית כוללת בתוכה שתי כוחות, כוח של 'עשה טוב' וכוח של 'סור מרע'. ההארה הגדולה שמאירה את נפשו של מקיים המצוה עוזרת לו להתגבר על הרע, "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ומתוך כך "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

"אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה.
כתב ונתן בידה".

האישה המופקרת מתקשה להבין את מה שארע לה, הלוא העולם שהיא חיה בו הוא עולם שכולו שקוע ושטוף בזימה וזוהמה. אחרי כל התפאורות שהעולם מציב בפני האדם, היעלה על הדעת שיש משהו שמסוגל לעצור את הסחף האדיר אחרי היצריות הזאת?!
היא צריכה להבין מאיפה באה העוצמה הזו, מאיפה יהודי יונק את הכוח הזה. לכן היא מבקשת את כל הפרטים, היא רוצה לדעת את השם ולקבל כתובת מדויקת של מוסדות החינוך שבהם הוא למד. אם יש ליהודי כוח לעמוד מול כל היצריות ולסלול לעצמו דרך משלו, על ידי מצוה כל כך פשוטה, צריך לבדוק מה המתכון של זה. זו תגלית מדהימה שכדאי להשקיע בה.

שמא עינייך נתת באחד מהתלמידים
ממשיכה הגמרא ומספרת:
"עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של רבי חייא. אמרה לו: רבי, צווה עלי ויעשוני גיורת.
אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?
הוציאה כתב מידה ונתנה לו.
אמר לה: לכי זכי במקחך, אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, זה מתן שכרו בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה".

כשכוח של עבודה זרה נפגש עם עוצמת האמת האלקית המשוחררת מכבלי היצר והתאווה, הוא מבין שלמעשה יש כוח הרבה יותר גדול - הכוח האלקי.
יושב רבי חייא בבית המדרש, ומגיעה לפניו איזו אישה מופקרת ואומרת לו: רבי, צווה עליי ויעשוני גיורת!
הוא רואה אותה ושואל: בתי, שמא עינייך נתת באחד מהתלמידים? והיא עונה לו בכנות: כן, נכון, אתה צודק! והוא משיב לה: לכי זכי במקחך!

לכאורה זה נגד ההלכה.
הרמב"ם כותב (הלכות איסורי ביאה יג,יד): "כשיבא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל".

לכן מבאר רש"י (שם):
"הוציאה כתב מידה - וספרה לו כל המאורע, שלשם שמים היא מתגיירת, לפי ששמעה נס גדול של חומר מצוות, שטפחו לו ד' ציציות על פניו".

אם כן היא לא נתנה עיניה בבחור מבחורי ישראל, אלא במצוה ממצוות התורה - מצוות ציצית.

יש תפיסת עולם כזו, שהדת היא 'הפצה של יהדות', אבל האמת היא, שבשום מקום איננו מצווים 'להפיץ את היהדות'. אנחנו מצווים לחיות חיים של תורה, חיים של קדושה וטהרה. לא מספיק להחזיק באידיאולוגיה דתית, התורה צריכה להיות תורת חיים, ומצוות התורה צריכות למלא את האישיות.

מצוות התורה אינן רק איזה קוד רוחני דתי, אלא הן נשמת חיינו. זה מה שפוגשת אותה אישה מופקרת, כשהיא רואה כיצד מצוה אחת ממצוות התורה מצליחה להוציא את האדם מעומק החטא.

בסוף הלכות מזוזה (ו,יג) כותב הרמב"ם:
"חייב האדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם', בריך רחמנא דסייען".

כשאדם יוצא מפתח ביתו למרחב הגדול של החיים, הוא פוגש בחוץ הפקרות, הוא נפגש עם עולם של עסקים וקומבינות. בתוך הבית הכל טוב, ב"ה יש יראת שמים, אבל בחוץ יש כל מיני תככים ומניפולציות. מי שרוצה להסתדר בג'ונגל של החיים, צריך להיות מתוחכם ובעל מרפקים. יש אנשים שזו תפיסת העולם שלהם...

לכן אומר הרמב"ם, שהיוצא מביתו צריך לזכור את ייחוד ה', ולדעת שאין דבר בעולם שיש לו קיומיות, מלבד דעת ה'. כל המציאות המטריאליסטית שנראה כאילו היא הולכת לכבוש את העולם, הכל זמני ובר חלוף.




[1] ראה "שפת אמת" שם. לדבריו, שכר מצוה בעולם הזה, היינו הצלתו מחטא, שכן שכר מצוה ממש בהאי עלמא - ליכא, וכבר אמרו במסכת אבות "שכר מצוה - מצוה".

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: