חודש חשון - גבורה מחזקת!

למה ירדנו לעולם ואיך זה קשור לחודש חשון?

פרי צדיק (לראש חדש מרחשון): "...ועד גמר בנין הבית על ידי שלמה המלך ע"ה היה רושם משפט דור המבול בעולם וכמו שכתוב (תנחומא נח) שבכל שנה בחדש חשון היו מ' יום המים שוטפים ולכך נקרא חודש חשון במלכים בגמר בנין הבית ירח בול בלא מ' שבגמר בנין הבית פסקו המ' יום רושם משפט המבול. שתכלית המכוון מהבריאה להיות דירה בתחתונים לשכון השכינה בארץ ובחטא דור המבול ודור הפלגה נסתלקה השכינה ועל ידי בנין הבית חזרה. כי בבית המקדש היה השראת השכינה בקביעות כמו שקרא יעקב למקום המקדש בית, והיינו קביעות מקום לגילוי שכינתו יתברך שמו ומשם יראה יוצא לעולם כמו שנאמר למען תלמד ליראה את ה' וגו', לא יראת עונש רק יראה אמיתיות, כי במקום גילוי שכינתו נופל יראה... והנה לכל חודש יש ענין מיוחד לעסוק וחודש מרחשון העסק להתחזק להחל לקום מהנפילה ולהכניס עצמו לקדושה ביראת ה' ".

בשביל להתחזק ולקום מהנפילה ולהיכנס לקדושה צריך גבורה...

מסכת תענית (א,א): "מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים".

מסכת תענית (ב.): "מאי גבורות גשמים? אמר רבי יוחנן מפני שיורדין בגבורה".

השפע של הגבורה המתגלה בחודש זה יכול לעזור לנו להתגבר על הכל בעבודת השם...

 

הסבר עבודתנו בעולם ביתר פירוט:

דרך מצוותיך (מצות פריה ורביה): "ענין ירידת הנשמה לעולם הזה למה הוא, שהרי נודע שהנשמה טרם ירידתה לגוף היתה עומדת למעלה ונהנית מזיו השכינה כדכתיב באליהו: "חי ה' אשר עמדתי לפניו" (מלכים א' יז,א), לפי מקומה ומדרגתה באצילות או בבריאה או ביצירה ועשייה, ולמה זה תרד פלאים בגוף חומרי המסתיר על אור קדושת ה' הנמשך ורודף בטבעו אחר הנאת העולם הזה, שהם מיסודו וטבעו, אשר הם הגורמים הסתר והעלם אלקותו יתברך. וגם כי באמת כלא הוא כל תענוגי וחמדי העולם הזה, מה שיכול להיות, גם אילו חיה אלף שנים בשלוה והשקט ובטח והיה מלך המלכים, עד אשר לא יחסר לו כל מה שבעולם מהתענוגים, אינן כדאי באמת להיות נערכים עם כמות תענוג האלקי שעה א' גם במדריגות היותר פחותות שבעולמות הרוחניים. דהיינו כמאמר רז"ל: יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (משנה אבות ד,יז)?

אמנם באמת ברוך אלקינו ברוך הוא הטוב והמיטיב, וברצונו הפשוט חפץ להיטיב לעמו הישראלים, וירידה זו צורך עלייה היא להעלותם עוד מעלה מעלה עד אין קץ ותכלית ממצבם ומעמדם הראשון, אשר עלייה זו הוא דווקא ע"י ירידתם בעולם הזה תחילה. והוא מה שאמרו רז"ל: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (משנה אבות ד,יז), ואומרו: "מכל חיי העולם הבא" – כוון לכל מדריגות המעולות והנכבדות הנמצאים בעולמות הרוחניים, מקום תפנוקי הנשמות, ושנהנין שם מזיו השכינה גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, כידוע לבאי שערי האריז"ל, כולם אינן כדאי נגד שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעולם הזה. והיינו כי גילוי אלקות הנמשך על ידי איזו מצווה בעולם הזה היא העולה על כולנה ועודפת לאין קץ ושיעור ותכלית על כל תענוגי וחיי העולם הבא כנ"ל.

פירוש, כי מודעת זאת שאין סוף ברוך הוא סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, דהיינו שמחיה את העולמות בב' פנים:

הא' הוא ע"י מה שמתלבשת הארה ממנו יתברך בתוכם ובפנימיותם, בכל א' כפי מדריגתו אשר יוכל שאת, ולא יתבטל ממציאותו; והארה זו נקראת "ממלא", דהיינו כמאמר רז"ל (מדרש תהלים על פסוק "ברכי נפשי"): מה הנשמה ממלא את הגוף, אף הקב"ה ממלא את כל העולם כולו.

אך כולם בכלל הם בחינת אדם אחד ואור ה' השופע בהם להחיותם נקרא ממלא כל עלמין כנשמה לגוף.

אמנם הנה עצמות אור אין סוף ברוך הוא הוא למעלה מעלה מזה, והוא הנקרא סובב כל עלמין, כי עם היות שאינו מתלבש בעלמין, אבל מכל מקום הוא סובב ומקיף עליהם. וזוהי הבחינה השנית שאור אין סוף ברוך הוא מחיה העולמות, על ידי שאורו הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית סובב ומקיף עליהם.

וזאת היא תכלית ירידת האדם לעולם הזה, להמשיך גילוי אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין מההעלם אל הגילוי בבחינת פנימית ממש[1]. ועניין גילוי זה איך ומה הוא אין בכוחנו להשיג, אך נודע שכן יהיה לעתיד לבוא בבחינת גילוי, וזוהי הבטחת הנביאים: "ולא יכנף עוד" וגו' (ישעיהו ל,כ) "ונגלה כבוד ה'" וגו' (ישעיהו מ,ה), והיא המעלה הנפלאה ועיקר ההבטחה, כי הרי כל בחינת גן העדן עם היות כי רבה היא, כנזכר לעיל באורך המענה, כבר נתבאר לעיל שלגבי עצמותו יתברך הוא כטיפה מן הים ואצילות עם עשייה שווים בהשוואה אחת ממש.

וזאת המעלה אי אפשר להגיע כי אם על ידי ירידת הנשמה לגוף דוקא, בהיות כי בחינת אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין – הרי בו נאמר: "ומתחת זרועות עולם" וגו' (דברים לג,כז).

וגם כי הנה נודע מעניין שבירת הכלים, שנפלו ניצוצים דתהו בנגה דבריאה יצירה עשייה, וכל מה שנפל למטה יותר, הוא בשרשו מאד נעלה[2]. ומזה הוא סוד היצר הרע ונפש הבהמית וכל המאכלים וצרכי הגוף, ועם כי הם מסתירים על אור קדושת ה', אבל כשהאדם יגביר נפשו האלקית ותבררם, על דרך מה שאמרו: "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים", הנה יתגלה בהם כחם ואורם מעולם התהו, ששם היו האורות מרובים בבחינת בלי גבול כידוע, ויעורר גילוי אלקות הסובב כל עלמין. וזוהי עניין באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא שבזוהר ועניין מיין נוקבין ומיין דכורין שבעץ חיים, וזהו עניין ירידה צורך עלייה עם כי הירידה רבה היא מאיגרא רמא, אבל מה מאד נפלאה העלייה שלא בהדרגה ודילוג רב ועצום אשר כמוהו לא נהייתה, רצוני לומר ההעתקה מהשגות גבוליים לבחינת גילוי אור אין סוף הבלתי בעל גבול כנ"ל. וזהו שנצטווינו לפרות ולרבות ואין משיח בא עד שיכלו נשמות שבאוצר, כי בחינת משיח ותחיית המתים הוא עניין גילוי הסובב כנ"ל, וזהו על ידי שירדו הנשמות בגוף דווקא שבו ועל ידו מגיע הכוח הנפלא הזה לעצור ולקבל הארה זו.

---

[1] כמו שכותב הזוה"ק (שמות ויקהל קצ"ט.): "הָכָא אִית לָן סֶמֶךְ בְּעָלְמָא, עַל עוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא בְּהַאי עָלְמָא. יוֹנָה דְּנָחַת לַסְּפִינָה, דָּא אִיהִי נִשְׁמְתָא דְּבַר נָשׁ, דְּנַחְתָּא לְהַאי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי בְּגוּפָא דְּבַּר נָשׁ...".

[2] עיין 'טללי חיים' על סוכות על אברהם אבינו.

שבת חזון - בניית בית מקדש פנימי של נחת

בניית בית מקדש פנימי של נחת

https://www.9instyle.com

כשאדם רוצה[1] לעבוד את ה', בתחילה עליו לבנות, אפילו בצורה מלאכותית, כעין חדר פנימי בתוכו, שהוא יכול ללכת אליו בכל זמן שירצה. יותר מכך: לא זו בלבד שהוא יכול ללכת לשם בכל עת שירצה, אלא שמעולם אין הוא יוצא משם. זו מדרגה עליונה מאוד, שהכי טוב ללמוד אותה מתוך איגרת הרמב"ן לבנו.

כותב הרמב"ן:

"תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת".

אפשר להסביר זאת בשני מובנים:

א.     צורה טכנוקרטית: כשם שיש מצוה להניח תפילין וללבוש ציצית, כך גם יש מצוה לדבר בנחת.

ב.       צורה פנימית: אדם שחי כך, שתמיד חי בנחת, כל מה שקורה בחוץ, ובעולם, זה התרחשות משנית עבורו. אין זו ההתרחשות הראשונית עבורו. בד"כ אדם נתון כשבוי בתוך המאורעות שעוברים עליו, ואז הוא נע בכף הקלע, שהכל דוחף אותו מפה לשם, מבלי שימצא את עצמו.

אחת הבעיות הקשות ביותר היא ההתחלפות של מצבי הרוח: ללכת לשם או לא, לעשות כך או לא. להתחיל את זה או לא.

האדם מיטלטל בין מיליון דרישות נפשיות ומצבים מתחלפים. יש לו בלבול הדעת והוא לא מוצא את עצמו. פעמים רבות, האדם מובס ע"י בלבול הדעת הזה, שמרוב ההתרחשויות החיצוניות, שהוא חוטף כל הזמן "זפטות", הוא מרים ידיים. אולם זה לא עוזר שהוא מרים ידיים. הוא קם בבוקר והוא כל הזמן מתגונן. קשה לו מאוד לקום בבוקר, כי יש לו מתחים רבים. מצד אחד הוא רוצה לקום ולהתפלל במנין, אולם מצד שני הוא מרגיש "נאחס", כי יש כל מיני דברים שהוא לא רוצה לעשות.

בין אם הוא נדחף לעשות משהו חיובי ובין אם זה משהו שלילי, הוא מרגיש נפסד.

לראות את הדברים כמתרחשים למישהו אחר

אולם כשאדם מדבר את כל דבריו בנחת, הוא מרגיש שהוא חי בשני רבדים. כל מה שמתרחש בעולם החיצוני הוא תמיד התרחשות משנית עבורו. זה קורה מבחינתו כאילו שמישהו בא להתייעץ איתו בענין כלשהו, שיש לו בעיה כלשהי, והוא שואל אותו מה לעשות. לעתים הוא יענה לו תשובה פשוטה, ולעתים פשוט יאמר לו ללכת למישהו אחר שיענה לו (-שכן לא תמיד יש לך פתרון). בכל מקרה אין מה להילחץ מהענין - כל מה שמתרחש לא קורה עבורו, ולכן הוא מקבל את הכל בנחת. 

אם לראובן יש בעיה והוא בא לדון איתך, אתה יושב איתו בנחת ומדבר איתו ברוגע. כך גם אם יש לך בעיה – עליך להמשיך לדון בה באותה נחת.

אם אתה נוסע בכביש ומישהו עוקף אותך בצורה מסוכנת, אתה יכול להשתגע מכך. אם מישהו ישאל אותך מה לעשות במצב כזה, היית אומר לו "תחכה, ותאפשר לו ליסוע, ואל תנסה לעקוף אותו שוב".

אסור שלאירועים תהיה בעלות עליך, אלא עליך להיות הבעלים עליהם. אתה משתדל לעשות כמה שיותר, ואם אינך מצליח – אזי אינך נלחץ מכך.

אם המאורעות בעלים עליך, אזי כשמישהו עוקף אותך, אתה משתגע, כי יש פה מאבק ביני לבינו, ואסור שהוא ינצח אותי. אולם אם אתה הבעלים על המאורעות, אז אם הוא עוקף אותך – שיהיה לו לבריאות, וב"ה שיצאת בשלום. לא שייך שתרדוף אחרי הנהג הזה ותמשוך לו בזקן ותנסה לחנך אותו.

הדוגמה הכי טובה לנחת היא לראות כאילו זה קורה לחבר שלך, מישהו אחר. אתה שומע חדשות, ולדוגמה אתה שומע שיש מאבק בין שר האוצר לראש הממשלה, (-דבר שתמיד קורה בכל הממשלות. תמיד העיתונים מתרגשים מזה, ובסופו של דבר כמעט תמיד שר האוצר ממשיך להישאר שר ולא מתפטר). אם לדוגמה שר האוצר מגיע אליך, ושואל בעצתך, אזי אתה עונה לו בנחת, ואם אח"כ מגיע אליך גם ראש הממשלה כדי לשאול בעצתך, אתה מייעץ גם לו בנחת.

זה לא שזה לא נוגע אליך ולא איכפת לך. אם לדוגמה חבר שלך נעשה חולה, זה נוגע בך ואיכפת לך מכך, אולם אינך מאבד את העשתונות בגלל זה.

עיקר המקדש הפנימי הוא שיהיה לך ישוב הדעת, יציבות נפשית, מבלי לאבד את העשתונות.

תוכן המקדש הפנימי

תוכן המקדש הפנימי הוא אמונה ובטחון, או בטחון ואמונה. יש ניגון של ברסלב "מה לכם לירא ומה לכם לדאוג – שאני הולך לפניכם". אנחנו יש לנו "רבה" גדול יותר מרבי נחמן, והוא הקב"ה, וממילא כשאנו שרים זאת יש לנו פי 1000 נחת, ואנו הולכים אחריו. הקב"ה הולך לפנינו ואנו הולכים אחריו, והוא דואג לנו.

בכל פעם שחבר בא אליך ומתייעץ איתך, תדע שזה בא ללמד אותך משהו. וכך גם לכל דבר שקורה לך, אין להילחץ, אלא יש לנסות לראות מה זה בא ללמד אותנו.

הבטחון בה' לא ימנע אותנו מלפעול אם יש לנו בעיה, אלא נפעל, תוך ניסיון להבין מה ה' רוצה ללמד אותנו.

אם יש מישהו במצוקה, אני אעזור לו יומם ולילה, אך אוכל להמשיך לישון. אם זו היתה הצרה שלי ובגללה לא הייתי מסוגל לישון – אזי איבדתי את העשתונות והובסתי בקרב.

הרב משה שפירא אומר שצריך לדאוג למצב, ולא לדאוג מהמצב.

אחד המופתים הגדולים ביותר של בעל התניא הוא שהוא תמיד ענה על כל דבר במנגינה. זוהי נחת עצומה.

הבעש"ט קורא לכך "זריזות במתינות". אתה עושה ופועל, אולם הכל בנחת, מכיון שהקב"ה הולך לפניך, ויתכן שלא תצליח, אך עדיין הכל בסדר. אינך משתעבד למה שקורה לך מבחוץ. אפילו אם דברים לא יסתדרו ואני אצא פראייר וכולם יצחקו עלי, לא אפסיק לרצות להיות עובד ה'.

כעת עלינו למלא את המקדש הפנימי בתוכן. המקדש הפנימי הוא מקום שבו תמיד יש לך נוכחות אלוקות. מקדש הוא מקום שבו הקב"ה משרה את שכינתו. כך גם האדם צריך שיהיה בו מקום שבו תמיד הוא יראה שאת הכל הקב"ה עושה. ומתוך כך גם הקב"ה שולח אותך לכל המעשים בחוץ. אדם צריך להיות נטוע בתוך המקום של הנוכחות האלוקית שבתוכו.

תמיד טוב להחזיק משפט של נוכחות אלוקית בראש, כגון "מה לכם לירוא ומה לכם לדאוג – אני הולך לפניכם", "שיויתי ה' לנגדי תמיד", "הריחוק – תכלית הקירוב", "כל הנפילות אינן באות אלא מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה". אדם תופס משפט והולך איתו. אחד הדברים הנפלאים שאפשר ללמוד מתורה רפב' הוא "וציווה רבינו ז"ל ללכת עם התורה הזו". יש כאלה שהולכים כל הזמן עם ספר ביד, וגם בכך יש מעלה כי בכך הם הולכים כל הזמן עם קדושה ביד (-גם אם היא לא נמצאת בתוך האדם), כמו בבית מדרש, אולם חשוב יותר שאדם ילך עם מקדש בתוכו, משפט כלשהו, שאפשר לדוגמה להחליף אותו כל שבוע. האדם צריך להתרגל להיות שרוי בתוך הנוכחות האלוקית הזו, ללכת עם זה שהקב"ה נמצא איתך.

ממילא זה יביא לנחת לעומת הלחץ מהמאורעות, ואפשר לשם כך ללכת עם המשפט של נחום איש גמזו: "כל מה שעושה הקב"ה – גם זו לטובה".

הגדלות האמיתית של האדם היא עד כמה הוא לא יוצא מהמקדש הפנימי שלו, וכל מה שקורה מסביבו לא נוגע ולא פוגע בו.

אתה מרגיש וסופג את המאורעות החיצוניים, אם אדם מגיע לביתו ונוכח ששודדים הגיעו לביתו ועשו בלאגן והרס בבית, א"א שלא להצטער על כך. אולם הוא יכול לאפשר לצער הזה להיספג עד המקדש הפנימי שלו, ולומר: "הקב"ה, אם אתה רוצה שזה מה שיקרה לי, אני מקבל זאת ומבין שזה לטובה".

נחום איש גמזו הלך לרצות את הקיסר עם אוצרות, ובלילה החליף בעל הבית את האוצרות שבתיבתו בעפר, ולבסוף העפר הפך לחיצים. הוא נשאר רגוע למרות שהזהב הפך לעפר, כי הוא הבין שהקב"ה רוצה שהשליחות שלו למען עמ"י תהיה בצורה כזו. זו מדרגה נוראה, אולם היא מלמדת אותנו להיכן צריך לשאוף.

כשבאים לעבוד את ה', צריך להתרגל לחיות כאילו זה עובר על חבר שלך ולא עליך. חלק גדול, רוב המשברים שעוברים עלינו, הם מכיון שכשאנו מגיעים למסלול אנו מאבדים את העשתונות מכיון שאנו מתנתקים מהמקדש הפנימי שלנו. פעמים רבות האדם מגיע מעצמו למקדש הפנימי שלו, ואז הוא בכלל לא מבין מה הוא מתבלבל מהחיים? אז מה אם היו לו תחושות של ריחוק?

אם עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה, מדוע הוא נלחץ ואינו עושה תשובה?

ואם בכל מקום שאדם נמצא, ה' איתו, עימו ואצלו, אז ממה יש לו לדאוג?

המילוי האמיתי של המקדש הוא ללכת עם נוכחות אלוקית. כל אחד צריך להיות במקדש שלו כהן גדול, שכל מה שקורה לו בעולם, ואפילו אם אביו או אימו מתים ח"ו, בכ"ז "ומן המקדש לא יצא", והוא ממשיך לשמור על הנחת הזאת. (מת מצוה מלכתחילה לא נוגע באדם, כי אין לו קרובים, והוא בכלל לא מכיר אותו, וממילא הוא לא ממש יוצא מהמקדש. אולם כשזה אביו שנפטר, אז הכל נשבר מול עיניו).

אחד הכללים החשובים ביותר הוא, שכשלא יודעים איך לפעול בענין מסוים – פשוט צריך לספוג אותו, לתת לכאב להיכנס פנימה עד המקדש הפנימי, ששם הוא פג ונעלם.

אם לדוגמה אבד לאדם דבר יקר מאוד שהוא עמל עליו, באשמתו או שלא באשמתו, אסור לו להילחם ולנסות לשבור את הכאב. אלא יש לומר "הקב"ה, אם אתה רוצה שזה יכאב לי – אני מקבל זאת".

אמנם בתחילה יש צורך להתנתק מהעולם החיצוני בצורה שתפגע בקשר עם העולם החיצון, ולדוגמה אדם יהיה פחות מעורב עם מה שקורה לעמ"י, אולם זהו שלב מעבר (כמו תיבת נח שהרב מדבר עליה במוסר אביך פ"ב, ב,א), ובסופו של דבר האדם יפעל יותר למען עמ"י דוקא מתוך המקדש הפנימי שלו, שכן המקדש הפנימי כולל גם רצון גדול להטיב, ודוקא כשהאדם משתחרר מכל האילוצים של הסביבה להטיב, וכגון מה יגידו, ולא נעים, הוא יכול באמת להטיב (אם כבר נכשלת והגבת לא כראוי, אין צריך להצטער על כך עוד).

סיכום:

ענין המקדש הפנימי הוא שיהיה לאדם ישוב הדעת ונחת בכל מעשיו, וירגיש כאילו האירועים שעוברים עליו קורים למישהו אחר. את המקדש הפנימי הזה הוא ממלא בפסוקי אמונה ובטחון, ובנוכחות אלוקית, שהוא מרגיש שה' תמיד איתו, והכל לטובתו.

קריאת הקרבנות לפני התפילה בונה אצלך בית מקדש פרטי בנפש:

הרב קוק (שמונה קבצים / קובץ א / קמד): "בית המקדש בתור מרכז הרוחני של האומה ומקור החיים הרוחניים של כל יחיד ממנה, מצד החזיון המורגש המרהיב עין ביפיו ומנשא את הרעיון בעזוז איומו צריך הוא להבנות ברוח בכל יום אצל כל יחיד מישראל, כדי להשאיב את נפשו במלא חייה בתוכיות האומה במצבה השלם. אז ישובו להיחיד כחותיו הנפשיים הרעננים, שחיי האמונה וחום ההרגש ואורו פורחים בהם בפרחי חמד של שלל צבעים נחמדים למאד. תעודה זו מתכוננת בפועל ע"י סדר היום של הקרבנות הנאמרות לפני התפלה: פרשת הכיור, התמיד, הקטורת. זורעים הם את הגודל האלהי שבבית הגדול והקדוש במעמקי הנשמה, קרוב למדת השיגוב שהיתה לכל יחיד בעת היות האומה חיה, ומקדשה בתוכה על אדמתה. גרעיני התשוקה אל השלמתה של האומה בתכונתה הרוחנית, הולכים הם ועושים את פירותיהם על תלמי הלב, הם הולכים ורבים, משתרגים עם כל המון הרעיונות הטובים המתיחשים לתכונה המרכזית הזאת, וכנסת ישראל נבנית ברוח בנין איתן בכחה לאלהים, אשר יתן לה עצמה מצד ההוד הנצחי האצור בסגולת מאוייה, יותר מהמון בנינים חמריים ומוסדות לאומיים של חול, המאמצים כח כל לאום, אשר רק על בשרו וחילו הגשמי יחיה. אהבת אלהים התמימה והנשאה מתעוררת ומתיצבת, חיה בעז גדול בנשמת האומה, ע"י זכרונותיה מימי קדם, בהיות נר אלהים תמים עמדה. והאידיאליות של זכר נשגב זה, דולה ממעמקים כל רעיון נחמד וכל משאת נפש כבירה וקדושה, ומצבת לעיני האומה בכללה את ערכה האלהי הגדול, שממלא הוד והדר את כל חדרי לב של כל יחידי בניה".

---

[1] הרב יהושע שפירא.

פרשת וירא - לא לסמן v

לא לסמן v

בראשית (יח,א): "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם".

רש׳׳י (ע"פ הגמרא ב"מ פו:): ׳׳לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו".

כאן מתגלית גדלותו של אברהם אבינו איש החסד. למרות שיש לו את כל ׳הסיבות שבעולם׳ לשכב חולה במיטתו הוא מעדיף לראות האם יש מישהו בחוץ שצריך עזרה. למרות כאביו בעקבות מילתו, הוא מחפש למי אפשר לעזור.

אדם מן השורה, אפילו גומל חסדים, עשוי היה לא להיות מוטרד כלל מכך שאין אורחים כאשר הוא חולה. בזמנים רגילים הוא שמח לעזור אך בשעת מחלה מה הוא יכול לעשות?!

אדם מן השורה עלול לעשות מצוות רק אם הוא חייב, אבל אם עכשיו יש לו סיבה טובה להיפטר אז הוא ישב בצד ויגיד מה אני יכול לעשות...

ההבדל בין יהודי רגיל לבין אברהם אבינו הוא הסיבה, למה אתה עושה מצוה?

אם אתה עושה כי אתה חייב – אז אחרי שסימנת וי אתה מחפש משהו אחר לעשות...

אם אתה עושה כדי להתחבר לה' כדי לעשות את רצונו או כי אתה מכיר בחשיבות המצוה אז אתה תעשה מעל ומעבר, וגם אם יש לך באמת סיבה טובה להפסיק – אתה תמשיך ותנסה בכל דרך...

זה ההבדל בצבא בין ראש גדול לבין ראש נצנץ...

המזכיר היה המום לגמרי. העוזר החדש שהגיע לפני כחודש ושימש נער שליחויות עקף את כל המערכת והפך פתאום למנהל המחלקה. זה נכון שמנהל המחלקה הקודם התפטר. זה נכון שהמשבצת הייתה בדיוק פנויה. אבל איך יכול להיות שדווקא את העוזר החדש מינו למנהל המחלקה בסך הכול חודש אחרי תחילת העבודה, ואילו הוא שיושב כאן כמעט שני עשורים לא זכה אפילו לקידום?

הוא התרומם בכבדות מהכיסא המסתובב שלו, פסע בצעדים כבדים עד לקצה המסדרון ודפק בלהיטות על דלת עץ מפוארת שעליה היו חקוק באותיות מוזהבות 'מנכ"ל'. 'יבוא!' נשמע קולו הסמכותי של המנכ"ל מבעד לדלת. המזכיר נכנס, ועוד איך נכנס, בצעדים כבדים אך נחושים, באף מורם ובגב זקוף. 'למה הוא? ' שאל המזכיר. 'למה מי?' החזיר המנכ"ל שלא הבין על מה הסערה. 'למה קידמת את משה, העוזר החדש, לתפקיד מנהל המחלקה? הוא נמצא כאן בקושי חודש. אני פה כבר עשרים שנה. אז למה הוא?'

'תעשה לי טובה רק רגע', אמר המנכ"ל, 'תברר לי קודם מתי יוצאת הטיסה הבאה לקנדה?' המזכיר לא הבין מה הקשר אבל בהכנעה המתאימה למעמדו הוא חצה שוב את המסדרון פנה אל מעבר לדלפק וחזר כעבור כמה דקות כשבפיו תשובה פשוטה: 'בעוד חמש שעות אדוני, בשעה ארבע אחר הצהרים!' 'וכמה עולה כרטיס?' משך המזכיר בכתפיו וחצה שוב את המסדרון. כשחזר הוא ידע לומר שהכרטיס עולה שמונה מאות ארבעים ותשעה דולרים במחלקת העסקים. 'וכמה עולה כרטיס במחלקה הראשונה?' ביקש המנכ"ל לדעת. ושוב עמד המזכיר לחצות את המסדרון הארוך, אלא שהמנכ"ל עצר בעדו: 'שב לידי!' ביקש המנכ"ל, ובאינטרקום הפנימי חייג למנהל המחלקה החדש, 'תברר לי בבקשה מתי יוצאת הטיסה הבאה לקנדה', ביקש.

לא חלפו דקות ארוכות והאינטרקום הבהב. המנכ"ל לחץ על כפתור הרמקול וקולו של מנהל המחלקה החדש בקע בשטף: 'בעוד חמש שעות, בשעה ארבע אחר הצהרים יצא המטוס הבא של חברת לופטהנזה, מחיר הכרטיס שמונה מאות ארבעים ותשעה דולר במחלקת העסקים, ואלף וחמש מאות במחלקה הראשונה. אם אתה חבר מועדון תוכל לזכות להנחה של עשרים אחוז, וכרטיס החזרה הוא כרטיס פתוח. האם להזמין לך הסעה לשדה התעופה אדוני?' 'תודה, לא' אמר המנכ"ל והניח את השפופרת. 'ואתה?!', חזר המנכ"ל ופנה למזכיר שעמד לפניו מבויש, האם הבנת למה קידמתי את משה למנהל המחלקה? אם הייתי מקדם אותך הייתי זקוק לעוד שלושה אנשים כדי למלא תפקיד אחד פשוט. אבל משה בשיחת טלפון אחת עשה את כל העבודה וביסודיות.

משנה (פאה א,א): " אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה".

המשנה מונה רשימה של דברים שאין להם שיעור, השאלה היא לאן לוקחים את ה'אין להם שיעור'?

לכיוון למטה שאף במעשה מינימלי ניתן לצאת ידי חובה, או לכיוון למעלה כמה שאני לא אעשה אני לא אעצור כי עוד לא הגעתי לכמות המקסימלית...

לצאת ידי חובה / אופיר זקס, ביכורים:

אני דתי מאוד

שומר שבת וכשרות

מתפלל שלוש תפילות

גם אם לא בדבקות

פסוק אחד ביום

ופסוק אחד בלילה

זהו המקום

לנשמה שלי ודי לה...

לא צריך ציצית

לבגד שלוש כנפות

מכוון בתפילה

רק בברכת אבות...

אמסור נפשי על המזבח

אם תהיה לי הזדמנות

אך עד אז - הזמן רווח

העיקר – המוכנות.

לא צריך יותר

לעצמי לא משקר

לא עובד מאהבה

רק לצאת ידי חובה...

כמה שזה נכון בעשיית המצוות זה לא פחות חשוב בזוגיות...

לאשה חשובה ההשקעה יותר מאשר העשיה!

פתק עם שיר קצר שמצורף למתנה או הידיעה שהבעל כיתת את רגליו ושבר את ראשו בנסיון למצוא משהו שיתאים לה – ישמח את האשה יותר מהמתנה עצמה!

היה בעל טרי ששמע מהמדריך חתנים שצריך להביא מתנות לאשה אז הוא קנה מלא מתנות שם בארון נתן לאשה את המפתח ואמר לה כל פעם שאת מרגישה צורך תפתחי ותקחי לך אחת...

קראתי פעם סיפור על חנות תכשיטים בסנטר 1 בירושלים, שנכנסו זוג והאשה הצביעה על כל מיני תכשיטים והתווכחה עם בעלה כי הוא רצה לקנות והאשה בסוף סירבה כי זה עלה יותר ממה שהם יכולים לשלם ואח"כ נכנסה אשה שקנתה תכשיט מאוד יקר התקשרה לבעלה הוא נכנס תוך כדי שיחת טלפון הוציא את האשראי שילם והם יצאו.

המוכרת מספרת שהאשה מהזוג הראשון יצאה ממש מאושרת והאשה השניה נכנסה עצובה ויצאה עצובה עוד יותר...

לא לעשות וי, להשקיע בכל דבר שעושים בבית את כל הלב ולחשוב עם ראש גדול, מה אני יכול להפתיע ולהוסיף מעבר למה שאני חייב.

זוג שישקיע אחד בשני אקסטרה, גם הקב"ה יעשה לזוג הזה מעבר למה שהוא חייב...

הפטרת וירא: "וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה"

למה קוראים לה אשה גדולה?

מלבי"ם (בשם חז"ל): "גדולה במעשים טובים".

הנביא הגיע בשביל לאכול לחם – "וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם" אבל היא לא הסתפקה בלתת לחם וזהו אלא הרבה מעבר - "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה"!

לכן גם ההנהגה איתה מהשמים היא לא הנהגה רגילה אלא – "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן", וכן "וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד: וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו".

פרשת נצבים - עבודת ה' - לא על חשבון המשפחה

עבודת ה' - לא על חשבון המשפחה

הפסוק האחרון בפרשה[1] מגדיר את עבודת ה' ותפקיד האדם במילים הבאות:

"לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ, וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיך".

למרבה הצער והעלבון והיגון, יש אנשים שמוסרים נפש על עבודת ה' ומשתדלים לעשות לו הרבה נחת רוח. רק הבעיה היא שהם לא מוסרים את הנפש שלהם, אלא נפשות של אנשים אחרים. הם מקריבים לשם כך את בני הבית, את האישה והילדים, ומנסים לסחוט מהם עוד קצת עבודת ה'.

הם מסוגלים לאלץ את הילד לשבת על הכסא ולקרוא תהילים - כדי שיהיה לה' עוד קצת נחת רוח, אך הם מתעלמים מכך שהילד לא נמצא בדרגה שהם דורשים ממנו. הם מצפים מבני ביתם "לעבוד על המידות" ולהתעלות על רגשותיהם, ודורשים מהם דברים למעלה מכוחותיהם.

הם לא יבואו לאסיפת הורים בתלמוד תורה ולא למסיבת חומש של הילד, הם גם לא יצאו עם המשפחה לטיול רגלי וכו', אין להם זמן להשקיע בבית... באישה... בילדים... הם מעדיפים להשקיע את הזמן הזה בעבודת ה'. עוד שיעור תורה, עוד דף גמרא, עוד איזו מצווה... הם רעבים כל הזמן לעשות לה' נחת רוח - ולא מעניין אותם שזה בא על חשבון אחרים, על חשבון בני ביתם. מה רע בכך?

מסופר על שתי עסקנים יהודים שהיו צריכים להתייעץ עם רב העיר על נושא מסוים, והם פנו לבית הרב. הם הגיעו אל ביתו ועמדו לנקוש בדלת, והנה הם שומעים את הרב זוחל על הרצפה עם בנו הקטן ועושה לו קולות מוזרים ומצחיקים. קול של חתול, של תרנגול... אותם עסקנים התביישו לדפוק על הדלת באותם רגעים - כדי לא להביך את הרב, ולא הבינו מה קרה לרבם הנערץ. מה ההסבר לכך שנסתרה בינתו - והוא הגיע לרמה רדודה שכזו.

לעת ערב הם באו שוב. כעת כבר הרב ישב ליד השולחן וסביבו ספרים פתוחים, ולא היה זכר למעמד המביש של הצהרים.

הם התייעצו עם הרב וקיבלו ממנו "דעת תורה" לנושא שלשמו באו, ועמדו לשוב לדרכם. לפתע הרב פונה אליהם ושואל: הרי מדובר בנושא מאוד מהותי וחשוב. אם כן מדוע הזנחתם אותו עד עכשיו? למה לא באתם אלי כבר בבוקר?

נבוכו העסקנים ולא הייתה להם ברירה, והם גמגמו לרב את הסיבה האמיתית. שמענו את הרב משחק עם הילד ועושה קולות של חיות, ולא רצינו להביך את הרב.

באותו רגע הרצינו פניו של הרב, והוא אמר: לשחק עם הילד זה בושה? האם לתת לו חתיכת אבא, קצת תשומת לב לפי הרמה שלו, זה חיסרון? מה ציפתם, שאני אלמד איתו גמרא? חכו, יבוא יום וגם זה יקרה. בינתיים הוא עוד קטן ועלי לספק לו את צרכיו הגשמיים, וזה מחייב אותי גם לשחק איתו ולהתחבר איתו ולהשתעשע איתו בקולות של חיות המשמחות אותו. אחרת אני בוגד בתפקיד שלי "כאבא", ואני עתיד לתת על כך את הדין.

המעשה הזה משקף לנו בדיוק את הרגישות של "עבודת ה'" בצורה נקייה, ומלמד אותנו שלדאוג לנוחות בני הבית "וגשמיותם" - זה א' ב' בעבודת ה'.

בל נשכח את דברי התנא (אבות ו,ד) שאמר: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך".

שמתם לב לדברי התנא? המשפט הפותח הוא כך היא דרכה של תורה. אכן התנא מסיר את הכפפות ופורס לנו את הפסגה הגבוהה של הפרישות והמסירות בעבודת ה', והוא מחכים אותנו בפרטי הפרטים. פת במלח תאכל... על הארץ תישן... אך התנא טורח ומוסיף כאן עוד משפט:

ואם אתה עושה כן, אשריך. אם אתה עושה זאת ודורש מעצמך להתאמץ, סימן שאתה בדרגה גבוהה. אך אם אתה דורש מאחרים את הדרגה הזו, אוי לך! שהרי זה גובל בהתעללות ואכזריות.

וכבר אמר האדמו"ר מקוצק: בן תורה אמיתי אמור לדאוג לרוחניות שלו, ולגשמיות של הזולת. ולצערנו, יש כאלו שעושים ההיפך. הם משקיעים היטב בגשמיות שלהם, ודורשים מבני ביתם את הרוחניות הגבוהה ביותר.

עובד ה' לא מפעיל את אשתו וילדיו על טורבו כדי להפיק מהם עוד כמה מצוות, הוא יודע גם לסגור את הספר ולהתפנות לאשתו וילדיו ולהקדיש להם זמן ולשחק עימהם ולרדת לרמתם "כמה שצריך" - ולשוחח עימם "שיחת חולין", והוא מבין שכל זה נקרא עבודת ה' מושלמת.

מי שחי כך, עובד את ה' בצורה הכי גבוהה, ואשריו בזה ובבא. בעזרת ה' הוא עוד יראה את התוצאות בחינוך הילדים ובשלום בית, ביחסי גומלין עם החֶברה, ואין ספק שישועת ה' תלווה אותו תדיר. מצד שני מי שלא חי כך, מי שמשקיע בעבודת ה' ועושה זאת על חשבון "נוחות" אשתו וילדיו, צר לנו לאכזב אותו - אבל חובתנו להודיעו שהוא עושה ההפך מרצון ה'. מדוע?

נפסק בהלכות צדקה (שו"ע יו"ד רנ,א) שמותר לממן מכספי צדקה את צרכי העני, הגופניים והנפשיים. עד כדי כך שעשיר שהיה רגיל לחיות בכבוד גדול - ונתהפך עליו הגלגל והוא ירד מנכסיו, צריך לדאוג להשלים לו את אותו כבוד חסר - שהרי זה "צורך נפש" שלו.

נציין רק שהגמרא (כתובות ס"ז:) מביאה מעשה על הלל הזקן שהיה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו - ודאג לו לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" [כבוד].  הגמרא מספרת שיום אחד לא מצא הלל עבד שירוץ אחרי אותו עני ויובילו על הסוס, והלל בעצמו רץ אחריו שלוש מִיל!!!

לא יאומן! הרב הראשי רץ עם המושכות "שלוש מִיל", לכבוד איזה עני קבצן. לא חבל על הזמן שלו? הרי זה ביטול תורה! יש כאלה שיטענו שזה גם "בזיון התורה".

אך הלל מלמדנו שעיננו עקומות. משום שלעשות צדקה עם הזולת ולהשלים להם את החֵסר הנפשי, זה לא ביטול תורה ולא השפלה.

אבא יקר! שמת לב? הלל לא ניגש לאותו עני ולחש לו על האוזן "שיתגבר על מידותיו" ויוותר על הרכיבה על הסוס, אלא הוא נתן לו את זה דבר יום ביומו. ובל נשכח! אנו מדברים על אותו הלל שלמד תורה מתוך מסירות נפש - ואף כמעט קפא למוות למענה (יומא לה:) - ואין ספק שהוא ידע יותר מאיתנו את מעלת התורה ומעלת ניצול הזמן. ולמרות זאת הוא היה מוכן לסגור את הספר ולהשפיל את מעמדו ולהרכיב אדם זר על סוס, והוא לא ראה בכך כל סתירה לעבודת ה', וזה מלמדנו שלדאוג לנוחות השני ולצורכי הנפש שלו, זו עבודת ה' עליונה ביותר.

לקראת סיום הפרשה, כותבת התורה את הפסוק הבא:

"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶך".

כל מי שמבין עניין, רואה כאן שתי שאלות מהותיות:

א) מדוע התורה כפלה את דבריה פעמיים? "חיים ומוות", "ברכה וקללה"?

ב) מה הקשר בין עבודת ה' של האדם - לילדיו (וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ)?

ההסבר פשוט: עם ישראל קיבל בהר גריזים "קללות וברכות". קללות - אם יעשה עבירות, וברכות - אם יעשה מצוות.

כעת באה התורה ומודיעה לאדם דבר נוסף. חוץ מזה שהנך צריך לדרוש מעצמך לבחור את מסלול המצוות (הברכה) - ולהיזהר מהעבירות (מהקללה), עליך להתייחס למערכה נוספת - מערכת שנקראת "חיים ומוות".

עליך לדעת למזג את המצוות עם החיים הכלליים, עם החברה והמשפחה, ולא לצער את הציבור ולצמק את נוחותו - רק בגלל שבא לך להתקדש.

התורה נוקטת זאת באזהרה חמורה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. בורא עולם רוצה שעבודת ה' של האדם לא תפריע לו לנהל "חיי משפחה", ושהיא לא תיעשה על חשבון אשתו וילדיו - ולא על חשבון נוחותם. בורא עולם חפץ שהחיות הרוחנית של האדם לא תסתור את הלְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

לתוספת הפנמה - ממליץ בחום לקרוא את הדרשה הזאת של הרב יעקב זכריה נמן.

---

[1]  בשם אברהם לוי אתר חידוש.