‏הצגת רשומות עם תוויות דיבור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דיבור. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 20 ביוני 2023

פרשת נח - מחמאות

פרשת נח - מחמאות



החיים שלנו מלאים במשימות, 

בבית בעבודה מול בן הזו, עם הילדים,  ועם עצמנו. 

מה נותן לנו את הכח להשקיע? מהו הדלק שמניע אותנו?


מחמאות!


"לעולם אל תפריע לאדם שמחמיא לך"


בואו נחשוב רגע,

איפה יהיה לנו יותר נעים? 

לאיפה נשמח להגיע? 

אצל איזה בוס נרצה לעבוד?

אחד שלוקח הכל כמובן מאליו או אחד שמחמיא בעין טובה ומפרגן על כל השקעה שלך…


אצל בן הזוג שלנו זה עובד בדיוק אותו דבר…


מחמאה מהלב,

על ההשקעה (אפילו שהתוצאה לא משהו …), 

שיקוף של החוזקות שלו,

מילים חיוביות, 

יעשו ממנו סופרמן!


אפשר לראות שהתורה יוצאת מגדרה לחלוק שבחים ומחמאות לנח, כאלו שלא נאמרו על שום אדם בתנ"ך: "צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח... אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה".


למה רק כאן? מה קרה עכשיו? ולמה לא פרגנה לו התורה בפעם הראשונה שהוזכר?

הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות, חלק ה, עמוד 44) מסביר שמחמאה לא נועדה רק לכבד את האדם המוחמא, 

אלא הרבה יותר מכך:

 היא באה לשכנע אותו שהוא מסוגל לבצע את המשימה.!

לגרום לו להכיר במעלות שלו וביכולות שלו.

למילים יש כח לא רק לתאר מציאות קיימת, אלא ממש ליצור אותה.


התורה ממתינה עם השבחים לנח כיוון שכעת הוא יוצא לקרב של חייו, 

למשימה שתיקח לו 120 שנה של עמל, 

כל העולם כולו התנגד לבניית התיבה,

 וכשהתחיל המבול כולם נלחמו כדי להיכנס לתיבה הזו…


מהיכן ישאב נח את תעצומות הנפש למאבק כזה?

 מהמחמאות.


מחקרים מראים כי זיהוי וטיפוח חוזקות של ילדים מעלים את רמת הרווחה הנפשית שלהם לאורך זמן, מסייעים להם לצמוח ולהתפתח, ומחזקים את יכולת ההתמודדות שלהם.

הדבר נכון גם בנוגע למבוגרים. לדעת פיטרסון וסליגמן (2004 ,Seligman & Peterson), ההכרה של האדם בחוזקותיו נובעת, בין השאר, מדברים שאחרים אומרים עליו: ההורים, בני המשפחה וחברים. 

האנשים הקרובים, המכירים היטב את האדם, צריכים לשקף לו את החוזקות שלו ובכך לתרום לשיפור הדימוי העצמי שלו. 

למעשה, אפשר להעצים את הזולת כבר מגיל צעיר. אם דמויות משמעותיות בעברו של האדם לא שיקפו לו מספיק את החוזקות שלו, זה עלול לפגוע בדימוי העצמי שלו.

חשוב שכל אדם ירגיש שיש לו תפקיד משמעותי בחיי אנשים בסביבתו הקרובה, בעיקר בחיי חבריו.


אנחנו כל הזמן מחפשים איך להוסיף בקשר בינינו כדי שהזוגיות שלנו תהיה יותר חזקה.

מחמאה היא אחד הדברים הכי מקשרים ומחזקים שיש!

והיא  בחינם!


הזוהר הקדוש כותב (ויקרא תזריע דף מו:)

 שלדיבור של יהודי יש כח מאוד גדול, בגלל הנשמה שלו שמגיעה עד גבהי מרומים, 

לכן דיבור רע גורם לנזק  אדיר בשמים…

אבל הזוה"ק מוסיף משהו מדהים:

"כמה דעונשא דהאי בר נש - בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין "מלה טבא דקאתי לידיה - ויכיל למללא ולא מליל"

הזוה"ק כותב שאותו נזק נעשה אפילו אם היתה לנו מחמאה שיכולנו להגיד למישהו אחר ושתקנו ולא אמרנו לו את המילה הטובה הזו


אז יאללה, להציף את בן הזוג שלנו, את עצמנו, את ילדינו ואת כל סביבתנו בכמה שיותר מילים טובות ומחמאות…


שעת ערב שגרתית, בסתם יום של חול. בקצה הרחוב עומד יהודי נכבד בגיל העמידה, ולפתע הוא מבחין באדם צעיר שחולף לנגד עיניו.

"מוישה, חכה רגע!" – הוא קורא לעברו של הצעיר, שמשפשף את עיניו וקורא בהפתעה: "רב'ה שמואל?"… '

"כן כן", מחייך הרב'ה שמואל, מלמד תשב"ר מיתולוגי, שכבר עשרות שנים מכהן בתפקיד. מוישה זה עבר תחת ידיו, כמוהו כל אחיו, בני דודיו, שכניו וחבריו… למעלה מאלף ילדים כבר הספיק לחנך בידיו האוהבות!

עכשיו הוא עוצר את מוישה – שהיה תלמידו לפני כעשור ומחצה, ואומר לו: "אני חייב להראות לך משהו, חייב!"… מוישה נעמד על עומדו, והרב'ה שמואל הוציא את ארנקו, ומתא פנימי משך החוצה פתקה קטנה, עליה התנוסס כתב יד ילדותי ועליז.

"מזהה את הכתב?" – הפנה הרב'ה שמואל את השאלה למוישה, שהשיב מיד: "כן, זה הכתב שלי, אבל זה מזמן, שנים עברו מאז!"

"אכן כן", חייך הרב'ה שמואל, "זה פתק שאותו כתבת, כשהיית כבר ילד גדול, ואחיך הקטן למד אצלי. הוריך לא היו בבית באותו בוקר, ואחיך מסיבה כלשהיא איחר לבוא לכיתה. אתה – כאח בוגר, כתבת עבורו את פתק האיחור. אבל ניצלת את ההזדמנות והוספת עוד כמה מילים: 'לרב'ה שמואל היקר, שדואג לכל התלמידים ומשקיע בהם באהבה, ואנחנו אוהבים אותו כל כך…".

"זהו" – אמר הרב'ה שמואל – "אתה רואה? זה מה שכתבת, בעודך ילד. אבל המילים הללו, מקרב לב תמים וזך, מילים שמביעות הערכת אמת שאין דומה לה – נחקקו בלבי. עד כדי כך, שגם היום, עשור וחצי אחרי, אני מחזיק את הפתק בארנקי, ובכל רגע קשה בעבודה, כשאני חש שכוחותיי לא עומדים לי עוד – אני מוציא את הפתק הזה, ומתחזק בעזרתו!".


אבינעם הרש:

מעולם לא הבנתי באמת את כוחה של מחמאה עד שפעם אחת תלמיד שלי בכיתה ד' ענה תשובה מבריקה בשיעור תורה. התלהבתי מהתשובה מאוד, אבל כרגיל הרושם התפוגג בהמשך היום, ועד שיצאתי הביתה כבר שכחתי ממנה לגמרי.

אחרי שעה, כשחיכיתי לאוטובוס, התחילו לצוף לי כל מיני חוויות מהיום, וגם התשובה המבריקה הזאת צפה ועלתה. אמרתי לעצמי: מה אכפת לי? גם ככה אין לי עכשיו מה לעשות, אולי לפחות אשמח את אימא שלו, אם חד-הורית קשת יום?

מייד התקשרתי אליה ואמרתי לה שהיום הילד שלה פשוט הבריק בשיעור, ושתדע שבאופן כללי מדובר בילד מקסים עם עתיד מבטיח. חיכיתי לשמוע את התשובה שלה, אבל כל מה ששמעתי מעבר לקו היה שתיקה.

"הלו?… את שומעת?"

שתיקה.

אחרי כמה רגעים ענה לי קול מרוסק מבכי: "אתה לא מבין, בדיוק היום הייתה לי מריבה נוראית עם אחת האימהות האחרות. היא העליבה אותי ואמרה לי בטון מזלזל: 'גברתי, את יודעת בכלל מה זה חינוך?' כאילו בגלל שנפרדתי מבעלי ויש לי קשיים כלכליים אני לא יודעת לחנך את הילד שלי. הבטן כואבת לי כבר מהבוקר, ועכשיו המילים האלה שלך, המחמאה הזאת… אתה באמת לא מבין…"

האמת היא שלא ציפיתי לתגובה כזו. כולה רציתי להרוג כמה דקות עד לאוטובוס וגם לא להשתעמם יותר מדי, ופתאום השיחה נלקחה למקום אחר לגמרי. ואז אמרתי לעצמי: בוא'נה, אני טיפש, אבל לגמרי!

מה אכפת לי להתחיל מנהג שבו בכל יום אני מתקשר להורה אחד או לפחות שולח לו הודעת ווטסאפ, מייל, יונת דואר, מה שיהיה, ובהודעה הזאת אני אשמח אותו ואפרגן לילד שלו ואהפוך את היום שלו לטוב וקסום יותר?

אני משקיע כל כך הרבה משאבים בשטויות ובדברים בטלים, ודווקא כאן, עם ההשקעה האפסית והרווח האין-סופי הזה אני מתעצל?

ומאז אני משתדל לפחות פעם ביום-יומיים לפזר את אבקת הקסמים המיוחדת של פרגון לילדים שרק מורים יכולים להחזיק.


עֶרְכָּהּ שֶׁל מַחְמָאָה / הרב יקהת רוזן

אַהֲרֹן, אִישׁ עֲסָקִים יְהוּדִי הַמִּתְגּוֹרֵר בְּלוֹנְדוֹן בִּצַּע עִסְקָה גְּדוֹלָה וְקִבֵּל אֶת שְׂכָרוֹ בִּמְזֻמָּן.

בְּצֵאתוֹ מִן הָעֲבוֹדָה הָיָה בְּמִזְוַדְתּוֹ סְכוּם שֶׁל כְּמֵאָה אֶלֶף לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג. הוּא לֹא הִסְפִּיק לְהִתְקַדֵּם יוֹתֵר מִכַּמָּה עַשְׂרוֹת מֶטְרִים,

וּמִיָּד הִתְנַפְּלוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה גּוֹיִים, וְדָרְשׁוּ לְקַבֵּל לִידֵיהֶם אֶת כָּל הַכֶּסֶף שֶׁבְּיָדָיו.

אֲנָשִׁים אֵלֶּה כַּנִּרְאֶה עָקְבוּ אַחֲרָיו וְיָדְעוּ עַל הָעִסְקָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבִּצַּע.

הֵם אִיְּמוּ עַל חַיָּיו וּבִקְּשׁוּ לִשְׁדֹּד אֶת הַסְּכוּם הֶעָצוּם. מֶה עָשָׂה אַהֲרֹן?

הוּא הִתְבּוֹנֵן עַל פְּנֵיהֶם, וְרָאָה בְּאֶחָד מֵהֶם אֶת דְּמוּת הַמַּנְהִיג. פָּנָה אֵלָיו וְאָמַר:

“תִּרְאֶה, אֲנִי רוֹאֶה בְּךָ תְּכוּנוֹת חִיּוּבִיּוֹת. אַתָּה נִרְאֶה לִי אָדָם חָכָם. עָשִׂיתָ בִּצּוּעַ מֻשְׁלָם.

אַתָּה גַּם עוֹשֶׂה רֹשֶׁם שֶׁל אָדָם טוֹב, נִימוּסִי וַאֲפִלּוּ אִינְטֶלִיגֶנְטִי.

אֱמֹר נָא לִי בְּבַקָּשָׁה – בִּשְׁבִיל מָה אַתָּה בְּעֶצֶם צָרִיךְ אֶת כַּסְפִּי?”

הַשּׁוֹדֵד הָיָה מֻפְתָּע מֵעֶצֶם הַשְּׁאֵלָה, אַךְ הֵשִׁיב:

 “אֲנִי צָרִיךְ ווֹדְקָה. תַּגִּיד לִי אַתָּה – אֶפְשָׁר לִקְנוֹת ווֹדְקָה בְּלִי כֶּסֶף? תָּבִיא אֶת הַכֶּסֶף מִיָּד וּבְלִי לְהִתְחַכֵּם!”

“כַּמָּה עוֹלֶה הַיּוֹם בַּקְבּוּק ווֹדְקָה?” הִתְעַנְיֵן הַיְּהוּדִי. “חָמֵשׁ לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג” עָנָה הַשּׁוֹדֵד.

אַהֲרֹן הוֹצִיא שְׁטָר שֶׁל עֶשֶׂר לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג, הִגִּישׁ אוֹתוֹ לַשּׁוֹדֵד, וְאָמַר: “הִנֵּה, קַח לְךָ עֶשֶׂר לִירוֹת, וַעֲזֹב אוֹתִי לְנַפְשִׁי…”

לְמַרְבֵּה הַתַּדְהֵמָה, פָּעֲלוּ הַדְּבָרִים עַל לִבּוֹ שֶׁל הַפּוֹשֵׁעַ. הוּא לָקַח אֶת הַשְּׁטָר, וְהוֹרָה לִשְׁנֵי חֲבֵרָיו לַעֲזֹב אֶת הַיְּהוּדִי לְנַפְשׁוֹ.

לְמָחֳרָת מַגִּיעַ אַהֲרֹן לְבֵית הַכְּנֶסֶת בָּאֵזוֹר הַחֲרֵדִי שֶׁל לוֹנְדוֹן, וּלְיַד הַשַּׁעַר הוּא מַבְחִין בְּמַנְהִיג הַשּׁוֹדְדִים מֵאֶמֶשׁ…

כְּשֶׁהִתְקָרֵב אַהֲרֹן אֶל הַשַּׁעַר נִגַּשׁ אֵלָיו הַשּׁוֹדֵד וְקָרָא לוֹ לְ’שִׂיחָה’ בַּצַּד.

בְּלֵית בְּרֵרָה הִשְׂתָּרֵךְ אַהֲרֹן אַחֲרֵי הַשּׁוֹדֵד, לְמֶרְחָק שֶׁל כַּמָּה עַשְׂרוֹת מֶטְרִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת.

הַשּׁוֹדֵד הוֹצִיא מִכִּיסוֹ שְׁטָר שֶׁל חָמֵשׁ לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג, הִגִּישׁ אוֹתוֹ לְאַהֲרֹן וְאָמַר:

 “הִנֵּה הָעֹדֶף מֵהַשְּׁטָר שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמְּךָ אֶתְמוֹל…”

תָּפַס הַיְּהוּדִי אֹמֶץ, הֵישִׁיר מַבָּטוֹ לְתוֹךְ פָּנָיו הַמְצֻלָּקוֹת שֶׁל הַשּׁוֹדֵד וְשָׁאַל: “עַכְשָׁו גַּם אֲנִי מְבַקֵּשׁ הֶסְבֵּר.

אֶתְמוֹל בָּאתָ עִם חֲבוּרָה שְׁלֵמָה כְּדֵי לִתְקֹף אוֹתִי וְלָקַחַת אֶת כַּסְפִּי. אִיַּמְתֶּם עָלַי בְּסַכִּינִים,

וּבִקַּשְׁתֶּם לְהַכְרִיחַ אוֹתִי לָתֵת לָכֶם הַכֹּל עַד הַפְּרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה. אַחַר כָּךְ הִסְתַּפַּקְתָּ בְּעֶשֶׂר לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג,

וְעַכְשָׁיו אַתָּה עוֹד מַחְזִיר לִי עֹדֶף?! מֶה עָבַר עָלֶיךָ?”

תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הַגּוֹי הִדְהִימָה אֶת אַהֲרֹן: “מָה אֲנִי אַגִּיד לְךָ? אֲנִי הַיּוֹם בֶּן 27, וְעַד הַיּוֹם אַף אֶחָד, אַף אֶחָד!

לֹא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי בֶּן אָדָם טוֹב. מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְתִּי מִישֶׁהוּ שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ לִי תְּכוּנוֹת חִיּוּבִיּוֹת, שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲנִי חָכָם אוֹ נִימוּסִי!

לְהֶפֶךְ. בַּבַּיִת שֶׁלִּי תָּמִיד אָמְרוּ שֶׁאֲנִי מֻפְרָע, שֶׁאֲנִי יֶלֶד רַע, שֶׁאֲנִי אַלִּים.

בְּבֵית הַסֵּפֶר תָּמִיד הַמּוֹרוֹת כָּעֲסוּ עָלַי, הֶעֱנִישׁוּ אוֹתִי, הִרְחִיקוּ אוֹתִי מֵהַכִּיתָה, וְנָשְׁמוּ לִרְוָחָה אִם לֹא הִגַּעְתִּי.

הַחֲבֵרִים תָּמִיד שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אַךְ בָּרוּר שֶׁזֶּה הָיָה רַק מִפַּחַד. אֲנִי בֶּן אָדָם טוֹב? הָה! אֶת זֶה לֹא שָׁמַעְתִּי אַף פַּעַם!

כְּשֶׁאַתָּה הִתְבּוֹנַנְתָּ בִּי וְאָמַרְתָּ לִי אֶת אוֹתָן מַחְמָאוֹת, רָאִיתִי שֶׁאֶצְלְךָ זוֹ גִּישָׁה אַחֶרֶת.

הֵבַנְתִּי שֶׁאַתָּה לֹא אוֹמֵר אֶת זֶה רַק בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא אֶקַּח מִמְּךָ אֶת הַכֶּסֶף, אֶלָּא בֶּאֱמֶת זֶה מַה שֶּׁאַתָּה חוֹשֵׁב,

שֶׁאַתָּה מְסֻגָּל לְהַעֲרִיךְ אֲפִלּוּ בְּפוֹשֵׁעַ כָּמוֹנִי אֶת הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁבּוֹ.

 זֶה שִׁכְנַע אוֹתִי שֶׁלֹּא מַגִּיעַ לְךָ שֶׁאֶקַּח מִמְּךָ אֶת הַכֶּסֶף, וְאַחֲרֵי שֶׁקָּנִיתִי אֶת מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ הֶחְזַרְתִּי לְךָ אֶת הָעֹדֶף…”


בזכות מחמאה אמיתית אחת: 5,000 צאצאים שומרי תורה ומצוות:

בעיר וירצבורג שבגרמניה התגורר לפני כ-150 שנה בחור צעיר בשם יעקב. באותה תקופה נשבו רוחות ההשכלה בעוז, ורבים וטובים נפלו ברשתם. יעקב, שהתייתם בצעירותו, נסחף אחרי חבריו הרעים, ולאט לאט נשכחה ממנו מסורת היהדות.

באחד מן הימים התעורר יעקב, ונזכר כי היום חל היארצייט של אביו. הוא הוסיף וזכר את הבטחתו לאביו טרם פטירתו, כי בכל שנה ושנה יזכור את התאריך ויגיד קדיש לעילוי נשמתו. יעקב ניסה להדחיק את המחשבה הזו, אך ככל שחלפו השעות הוא חש כי עליו לקיים את הבטחתו האחרונה לאביו. כך, לעת ערבו של יום, מצא יעקב את עצמו בפתח בית הכנסת הגדול בעיר.

יעקב נכנס פנימה, כשהוא מקווה שאף אחד ממתפללי בית הכנסת לא יזהה אותו. לשמחתו, היו הכל שקועים בתפילת שמונה עשרה בלחש, של תפילת מנחה, ואיש לא הבחין בכניסתו. הסומק שהציף את לחיו נרגע קמעא, וליבו חזר לפעום בקצב הרגיל.

יעקב נעמד בירכתי בית הכנסת, ממתין לעת ה'קדיש יתום' בסיום התפילה. כשהגיעה העת המיועדת נתן את קולו ואמר 'קדיש' בקול רם, תוך שהוא מחמיא לעצמו שהוא עוד זוכר את המילים הארמיות.

כאשר סיים את אמירת הקדיש, חיפש יעקב את הדרך הקצרה והצדדית ביותר להימלט מבית הכנסת, בלי להיתקל באיש. לפתע חש טפיחה חמה על שכמו. הוא הסתובב לאחור, ועיניו כמו נתקעו בחיוך ענק וחם, שמאחוריו איש הדור פנים המציג עצמו בשמו: 'שלום לך, שמי הרב יצחק דוב הלוי במברגר, ואני רב העיר. שלום עליכם וברוכים הבאים!', אמר לו הרב בחיוך רחב.

לא עבר זמן רב, עד שליבו המאובן של יעקב נמס לנוכח החום שהפיצה אישיותו של הרב. הרב במברגר התעניין בשלומו באכפתיות, והחמיא לו בכנות: "אני מעריך אותך מאוד על מאמציך לבוא לומר קדיש בקול צלול וברור ביום היארצייט של אביך. כל הכבוד על שהרוחות הסוערות בחוץ לא הצליחו לכבות את הגחלת הבוערת בלבך. אני בטוח שאביך בשמי מעל רווה היום מלוא חופניים נחת מזוקקת!"

הרב איחל ליעקב ברכת הצלחה, ונפרד ממנו לשלום. יעקב הביט אחר דמותו המתרחקת של הרב, וחש מענק בגרונו. הוא לא הצליח לעצור את הדמעות: משהו בחום של הרב המיס את לבו, גרם לו לגעגוע עז אל העולם שאותו עזב. המילים החמות והמעודדות גרמו לו לתחושה שאולי טעה בבחירת אורח חייו החדש. לאחר השיחה הקצרה עם הרב הוא חש אחרת לגמר.

יעקב שב לביתו, וניסה להמשיך בחייו כרגיל. באותו לילה בכה רבות, על אביו, על חייו, על העולם שכמעט החמיץ. אט אט החל לשוב לכור מחצבתו, ומצא עצמו יותר ויותר פעמים בא לבית הכנסת.

בהמשך התחזקותו הקים בית עם נערה יראת שמים, ונולדו להם שלושה עשר ילדים. היום, מאה וחמישים שנה אחרי, ולמרות השואה האיומה, מונים צאצאיו יותר מ-5,000 נפשות. כולם הולכים בדרך התורה והמצוות, מקפידים על קלה כחמורה, יראי שמים ואנשי אמת. 5,000 יהודים כשרים ונלבבים, מיליוני מעשים טובים שעשו צאצאיו עם השנים, מצוות, מעשי חסד, שעות לימוד תורה, עולם שלם של טוב וטוהר.

וכל זה, בזכות מי? בזכות מה? בזכות כמה מילות עידוד, איכפתיות עמוקה, התעניינות כנה בשלומו של נער בודד, ומחמאה מהלב על 'קדיש יתום' אחד. לרב במברגר הדבר ארך אולי שתי דקות, אך במעשה זו ניצלו דורות שלמים ונבנו אלפי עולמות של תורה ויראת שמים.


כאשר הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל הגיע ללמוד בוולוז'ין, היה בחור חסר כל שהלך בבגדים בלויים וקרועים. בהיכנסו לישיבה, גילה כי הבחורים כולם לבושים היטב, וחש בושת פנים איומה להראות עצמו בבגדים שלגופו, עד שעקב כך החליט לפרוש מהישיבה ולשוב לבית הוריו.

עודו אורז מעט מיטלטליו לקראת היציאה, ניגש אליו בחור ואמר: 'איסר זלמן, הראש ישיבה אמר לי אתמול שהבחור החדש שנכנס לישיבה זה עתה, שאל קושיא גאונית, ממש עוקר הרים. הראש ישיבה כ"כ התפעל מכך עד שהחמיא על זה', אמר הבחור וסיים: 'ודע לך, שהראש ישיבה כאן אינו מהמרבים להחמיא..., הוי אומר שבאמת כנראה הקושיא שלך מעידה שאתה בחור מיוחד...' – אמר ולא יסף.

רבי איסר זלמן שמע את המחמאה, ובעקבותיה החליט לנסות שנית. הוא שב ופרק את המזוודה, וחזר שנית להיכל הישיבה. התוצאות ידועות, ועם זאת מפעימות: רבי איסר זלמן הפך לאחד מענקי הרוח, מגדולי דורו, הן בחכמה ובעמקות ההבנה, הן בהיותו מתמיד עצום, והן בהיותו מנהיג, רבן של כל בני הגולה. בנוסף, הוציא לאור עולם את ספרו המפורסם 'אבן האזל', שהוא נכס צאן ברזל בלמדנות ומאיר עיני הלומדים כבר קרוב למאה שנים!

איך קרה כל זה? מה הציל את רבי איסר זלמן מלחזור לבית הוריו? התחושה הטובה. כן כן, אותם מילים חמות ומכבדות, אותה מחמאה שניתנה כמעט בלי שימת לב, אותה תחושה מכובדת ומעריכה שהמשפט הזה העניק – הם שזיכו את דורו ואת הדורות הבאים במאור עולם כרבי איסר זלמן זצ"ל!

כשעלה רבי איסר זלמן ארצה, אחד הדברים הראשונים שביקש הוא לפגוש את הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל. רבים ראו כן תמהו, לא ידעו מהי הסיבה שהארי שעלה מבבל מבקש לפגוש בראשונה דווקא את הרב בענגיס זצ"ל. תמיהתם גברה שבעתיים, בעת שהמפגש בין גדולי התורה יצא אל הפועל, ורבי איסר זלמן התרפק על הרב בענגיס בידידות ואהבה, כאילו היו ידידים רבות בשנים, ועוד מוסיף ואומר לו:

'יישר כח, אין לי מילים להודות למעלת כבודו. הצלתם את החיים שלי!'

עתה, גם הרב בענגיס עצמו התפלא. הוא לא הבין מה פשר ההערכה הרבה שרבי איסר זלמן רוחש לו, ובוודאי שלא הבין את פשרם של המילים המטלטלות 'הצלתם את החיים שלי'...

או אז גילה רבי איסר זלמן את דבר המעשה, וכי אותו בחור שהחמיא לו שם, רגע לפני שעזב את ספסלי הישיבה לעד, היה לא אחר מהרב בענגיס זצ"ל, שכלל לא זכר מהמאורע... היה זה רגע של סגירת מעגל מרגשת, בו התברר כי אותה מילה טובה שנתן כמעט כלאחר יד, אותה תחושה טובה שהעניק בלי שימת לב מיוחדת – זיכו את רבי איסר זלמן במדרגות תורה כה נעלות, ודורי דורות באור תורה מופלא!


מסופר על בחור שהתחתן והקים בית. כשלושה חודשים לאחר החתונה הוא רץ בבהלה אל הרב שלו ואמר לו: אם הייתי יודע שזה המצב לאחר החתונה, הייתי חושב פעמיים אם להתחתן. מפני מה? שאל אותו הרב, והוא ענה: אני לומד בישיבה, מלגת הלימודים היא 1500₪ לחודש, אשתי עדיין לא עובדת, והיא לא מפסיקה לקנות… היא קונה שתי חליפות בחודש, ונעלים כל שלושה שבועות… אני על הקרשים, האם זה נורמאלי? אמר לו הרב: נכון, זה קצת מוגזם, אבל לבעייתך יש פתרון אחד.

בפעם הבאה שאשתך חוזרת הביתה עם בגד חדש, תאמר לה: את יודעת שאת יפה מאד עם הבגד הזה… התלמיד החוויר ואמר: אני לא מסוגל לומר דברים כאלה, מימי לא אמרתי דבר כזה אפילו לאחותי… אמר לו הרב: אתה לא יכול לומר – תשלם! הרב והתלמיד נפרדו. לאחר מספר חודשים הם נפגשו שוב. הרב שאל: נו, מה בסוף? והתלמיד ענה: לא היתה לי ברירה, ראיתי שאני מתמוטט או מהמילים את יפה או מהמינוס בבנק… אז כשהיא חזרה שוב עם בגד חדש, אספתי את כל כוחותיי, הפה התייבש, הלב הלם בחוזקה, ואמרתי לה: את יודעת שזה יפה לך… ודבר נפלא קרה, היא התרפאה, היא הבריאה, היא הפסיקה את הרכישות האובססיביות. אבל כעת יש לי בעיה חדשה, היא לובשת רק את זה…

יום חמישי, 21 בנובמבר 2019

תפילה לפני דרשה

תפילה לפני דרשה


התפילה מהספר בית תפילה:

"ריבונו של עולם! 
גלוי וידוע לפני כיסא כבודך, שאני מוכרח כעת לסדר דרוש לדרוש ברבים, ועיני לך תלויות, כי אתה ידעת חרפתי ובשתי וכלימתי, כי דלותי מאד, ולא בינת אדם לי, ואין בלשוני מילה, וחסרתי כל טוב. 
אנא! האל אב הרחמן, החונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה ובורא ניב שפתיים!
חנני מאתך חכמה בינה ודעת, וזכני לסדר דרוש נאה, ותן לי לשון לימודים, באופן שיהיה דרושי ערב ומתקבל לשומעים, ואזכה להדריך בניך לעבודתך. 
ותצילני מכל גובה לב, ואכיר מיעוט ערכי, ואהיה שפל בעיני תמיד. 
ותצילני מעין הרע ומיצר הרע.
ענני ה' ענני! טוב אתה ומטיב למדני חוקיך, 
כי ה' (יפסיק מעט) ייתן חכמה. מפיו דעת ותבונה, 
עשה למען רחמיך הרבים, ולמען אבותינו הקדושים - אברהם יצחק ויעקב עבדיך, ולמען כל הצדיקים והחסידים, זכותם יגן עלינו אמן".

"יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים יט,טו)

"אֲדֹנָ-י שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים נז,יא)


בן איש חי (בניהו על תיקוני הזוהר תיקון נ"ה עמ' פט.): "בעלי קבלה מעשית אומרים שם זה (שם הוי-ה הי' בניקוד צֵירֵה, הה' האחרונה בניקוד קֻבּוּץ) יכוין כי הדרשן שיצליח בדרשתו ולכן נקרא שם הדורש...".


משנה (אבות א,א): "וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה".
אבות דרבי נתן: "עשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו", 
המאירי: "יראה לי בביאור זה, שהוא הזהיר להיות כל אדם שומר פתחי פיו, בל יכביד השומעים בהם, וכל שכן כשמדבר בדברי תורה, שלא ידבר בהם אלא בזמן הראוי, בשיעור הראוי, במקום הראוי לו, ובדברים הראויים לו, אם מצדו, אם מצד השומעים.
ובמשלי ערב אמרו על חכם אחד, שהיה מאריך בדבריו יותר מדי, ושאלו אותו: מדוע אתה עובר הגבול להאריך כל כך? ואמר להם: כדי שיבינו הפתאים. אמרו לו: בעוד שיבינו הפתאים, המשכילים יקוצו. 
ומה שאמרו: "כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו", עניינו: כמו שהקב"ה נתן התורה והמצוות והחוקים כפי מה שראוי לאדם לסבול לפי המונח בטבע, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כן יהיו כל דברי האדם במידה, במשקל ובמשורה, וכל שכן בדברי תורה"...

הרב עוזיאל (תפקיד הרבנים בדרשותיהם):
דבר חשוב זה הוא דבר בעתו, כי אמנם מטרה זאת היתה נהוגה ומקובלת בישראל, בדברים שבעל פה, בדרשות הרבנים בשבתות במנחה, שעליהם אמרו רז"ל שהם קיומו של העולם היהודי, וכן אמרו: "עלמא אמאי קא מקיים?... איהא שמיה רבא דאגדתא" (סוטה מ"ט). דרשות אלה, שהיו גופי תורה היו משכילים את העם באגדה שהיא רזי התורה ואורה הגנוז ועל ידי כך היו מחבבים את בית הכנסת בתפילותיו ובדרשותיו ושעוריו על כל העם, והיו מכניסים אור התורה בבית להביא שלוםבית הכנסת שמלך השלום שוכן בו אל בית ישראל שהוא בית שהשלום שרוי בו, ואמונת בית הכנסת ששכינת הקדש שרויה בו אל הרחוב והשדה שכן מעשיהם צריכים להיות באמונה.
ודרשות אלו היו מזונם של ישראל בכל ימות החול מבחינת "ודברת בם", שלא יהיה דבורך אלא בדברי תורה, ובבית הכנסת היתה מדת הגומלים הנעלה ביותר כאמור: "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה).

יום חמישי, 21 במרץ 2019

חודש ניסן - "לנקות ברוגע"


"לנקות ברוגע"


תהלים (ל,ז): "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי".

אפשר לפרש פסוק זה גם על הדרך הרמז, שדוד המלך השתדל שהדיבור שלו - 'ואני אמרתי', יהיה בשלוה ובנחת - 'בשלוי'...

הובא[1] בשמו של ר' לוי יצחק מברדיטשב שע"י ההכנות לחג הפסח יש ביד האדם להשיג מדרגת רוח הקודש, אך מדת הכעס מונעת ממנו השגה זו...

אמר הרה״ק רבי אשר מסטאלין זי׳׳ע בפסוק (שמות לד,יז) 'אלהי מסכה לא תעשה לך', וסמיך ליה (פסוק יח) ׳את חג המצות תשמור', כי מילתא דשכיחא היא שבאים לידי כעס בעת ההכנות לחג הפסח וכן בחג עצמו, והרי אמרו חז״ל (שבת קד:) כל הכועס כאילו עובד ע׳׳ז, לכן הזהירה תורה שבימים אלו יזהר ביותר שלא לעשות ׳אלהי מסכה׳ זה הכעס, אלא בניחותא ורוגע ומתוך שמחה של מצוה ינקה את ביתו מכל משהו חמץ.

ההכנות לחג לא צריכות להיות בצרחות וגערות... הרי לפני החג אתה צריך לעשות הכשרת כלים גם לפה שלך:

הרה״ק ה׳תפארת שלמה׳ זי״ע (ליקוטים חדשים ד"ה 'מצות תאכל') בקרא בפרשתן (ויקרא ו,ט) ׳מצות תאכל במקום קדוש', שיכין את עצמו קודם פסח לקדש את פיו שהוא המקום שמכניס שם המצה - להיותו ׳מקום קדוש׳, ויאכל את המצה בקדושה, ומקודם החג יקדש את מוצא שפתיו שלא יתערב בו לשון הרע ושאר דיבורים אסורים, ויהיו כל דיבוריו לשם שמים, ובכלל זה נמי להשגיח במשנה זהירות על הנכנס לתוך פיו, ואז ׳מצות תאכל במקום קדוש׳".

זו לא בעיה לבוא לאשתך ולהגיד לה הרב אמר לנקות עם חיוך!

אתה רוצה שהיא תחייך כשהיא משפריצה סנט מוריץ? תעזור לה!

הגה״צ רבי שמשון אהרן פאלאנסקי גאב״ד טעפליק זצ״ל ראה פעם בביהמ״ד אברכים השוקדים על תלמודם בהתמדה גדולה בערבי פסחים. והבין שבבית כמה מהם נצרכים לעזרתם בהכנות החג.
עלה הרב על הבימה והכריז: בידי רשימת אלמנות המשוועות לעזרה בדחיפות למען צרכי החג, מי ממכם מוכן לעזור ולסייע להן?
כאיש אחד ובלב אחד התאספו כולם לעזור ולסייע לאותן אלמנות. ביקש מהם הרב להתייצב לפניו בשורה ונתן בידי כל אחד פיתקא בו נכתבה כתובת של אחת מהמשפחות הזקוקות לעזרה.
כאשר פתחו את הפתקים מצאו כל אחד כתוב בפיתקא שלו מקום מגוריו - שנשלח לסייע לבני ביתו.
כוונתו היתה להוכיח להם. שלא טוב הוא המעשה שהם מוכנים ומזומנים לסייע לאחרים יותר מבני ביתם. ולא באלה חפץ לה׳ שהרי כתיב (ישעיה נח,ז) 'ומבשרך לא תתעלם'...

לא רק את החמץ שבבית צריך לנקות בשלוה, גם אם יש אנשים שיש להם חמץ בדעת ותפישת העולם שלהם שגויה לחלוטין ואתה מעוניין לשנות את דעתם או להסביר להם שהם טועים, גם את החמץ הזה אתה צריך לבער בניחותא...

עשה לך רב (עודד מזרחי, שניות אור עמ' 129):

"נכנסתי בערב שבת להתפלל במקלט שבו היה בית כנסת של חסידים חוזרים בתשובה. הרב, חוזר בתשובה ותיק בשם גיא אור, אחז בדעות של נטורי קרתא.
לאחר תפלת מנחה החל הרב גיא להעביר שיעור ובו דיבר את דיבוריו הקנאיים למרות שהייתי אורח לא יכולתי לשתוק.
״עם כל הכבוד״, אמרתי, ״גם לחברה החרדית יש מה לשפר״, והזכרתי את המקרה של בנות עמנואל שאירע באותם ימים, שבו הפרידו בנות סוג ב׳ מעבר לגדר.
הרב גיא מצמץ בעיניו, פניו האדימו מעט, הוא קם וזעק: ״אתה אנטי חרדי!״
״חס וחלילה!״, התקוממתי, ״יש לי כבוד גדול לעולם החרדי. יש לי כיפה שחורה, אמנם סרוגה, בניי לומדים בתלמוד תורה חב״ד ולפחות חצי מחבריי חרדים...״
״על מי אתה עובד?!״, זעק הרב, ״אתה כותב בעיתונים ושבועונים של מזרוחניקים, ובמקומון שמפרסם פאות נוכריות!״
״נכון", אמרתי, ״אבל אני כותב גם באתרי ברסלב והידברות״.
״מי אתה בכלל?!״, הרעים, ״אין לך שום שיטה ודרך. אתה סתם עב״ם!״
כל המתפללים הצטנפו במקומותיהם.
״אני משתדל להתחבר לטוב שבכל אחת מהדרכים הקדושות בעם ישראל״, הסברתי.
הוא התקרב אלי. פאותיו האדומות השתלשלו ממגבעתו הרחבה, פניו האדימו לחלוטין, חמת רצח בקעה מעיניו.
״למה אתה שייך? מי הרב שלך?״, הגביר את זעקתו.
מזה כמה שנים הייתי קשור לרב שוגרמן ואף זכיתי לשמשו, אבל באותה תקופה התרחקתי ולא הגעתי לשיעוריו. אמרתי לאשתי שאמנם הרב אומר דברי תורה נפלאים ומאוד מחכימים, אבל אולי הוא גבוה מדי לצורכנו. אולי נחפש רב אחר, רב חסיד ברסלב איכותי או רב דתי לאומי שמעמיק גם בחסידות. נסענו לגוש דן לשמוע רבנים כאלה, נהנינו משיעוריהם, אבל לא קיבלנו החלטה.
שתקתי והייתי נטוע במקומי. לא הצלחתי לזוז.
״מי הרב שלך?", צרח וקרב את ידיו אל צווארי. לא ידעתי מהו רצונו. היה נדמה לי שהוא עלול לחנוק אותי. ידעתי אמנם שהוא ירא שמיים ואינו נוהג לחנוק אנשים בשבת, אבל חששתי פן יעשה זאת בשינוי...
זה היה רגע גורלי. ציפיתי כבר לראות את סרט חיי חולף לנגד עיניי כמו שכתבתי בכמה סיפורי מוות קליני. באותו רגע חשבתי לעצמי שעלי להחליט מטעמי פיקוח נפש מי הרב שלי, נכון לעכשיו.
״הרב שוגרמן״, אמרתי לבסוף.
הרב גיא קפא על מקומו, נזכר בשם הרב שהכיר למזלי והחל להירגע. כעבור רגע שב למקומו והמשיך בשיעורו כאילו לא אירע דבר.
קמתי ויצאתי מהמקלט לכיוון בית הכנסת של הרב קלימי, שהיה בקרבת מקום. נשמתי את האוויר הצלול של ערב שבת בתאווה והודיתי לקדוש ברוך על כל נשימה ונשימה.
לאחר התפילה חזרתי לביתי, עדיין מסוחרר ממה שאירע. לאחר שקידשתי וברכתי ׳המוציא׳ על חלות השבת ואכלתי כזית, אמרתי לאשתי: ״אנחנו חוזרים לרב שוגרמן!״
״מה קרה?!״, תמהה.
סיפרתי לה מה שאירע וחתמתי: ״אי אפשר לעזוב רב שהציל את חייך".






[1] באר הפרשה (האדמור מלעלוב, שבת הגדול התשע"ח).

יום רביעי, 3 באוקטובר 2018

פרשת בראשית - הכל דיבורים!


הכול דיבורים!


בשנת תשע"ז דיברנו על תהא שנת עוצמה זוגית, השנה בע"ה נייחד את הדרשות בבוקר על חינוך ילדים, תשע"ח - תהא שנת עוצמה חינוכית!

היסוד הנפשי בחינוך הוא לדעת שאתה תעשה כל שביכולתך ע"י חינוך נכון ואמיתי וחם ואוהב ועם הרבה הרבה תפילות אבל בסופו של דבר יש לילד נשמה ותפקיד ועוצמות ובחירה חופשית שהוא בלבד יחליט איך להופיע אותם בעולם, במיוחד בדורות אלו של סוף התהליך הארוך והתחלת הגאולה שישנם הרבה תיקונים שלא תלויים בך או בבחירה החופשית של הילד.

בראשית (ב,ז) ״ויהי האדם לנפש חיה״.

הגדרה מעוררת תמיהה, הרי גם בעלי החיים מכונים כך בתורה, כפי שנאמר קודם לכן: ״ויאמר אלוקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ״.

מהו אפוא ההבדל בין ׳נפש החיה׳ שבאדם לזו שבבעלי החיים?

גם פירושו של אונקלוס: ״והוות באדם לרוח ממללא״ - ויהי האדם לרוח מדברת, צריך בירור, שהרי גם בעלי החיים ממלמלים - ׳מדברים׳ בהוצאתם קולות מגרונם, ומהו ההבדל העקרוני בין שני סוגי דיבורים אלו?

רש״י: ״אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתווסף בו דעה ודיבור (ולא רק דיבור)״.

יוצא מדבריו שיש הבדל יסודי בין דיבורו של האדם, ל׳דיבורם׳ של בעלי החיים:

מקורו של הדיבור האנושי הוא דעתו - שכלו ומחשבתו של האדם, בניגוד ל׳דיבורם׳ של בעלי החיים שאינם אלא רק קולות והברות המבטאים את חושיהם ורגשותיהם הטבעיים.

דעת על-פי התורה וחז״ל אינה רק שכל וחכמה, מידע ואינפורמציה ׳יבשה׳ העומדת מחוץ לנפשו ועצמיותו של האדם, אלא החיבור הפנימי בין האדם למחשבותיו, חיבור המבטא את הזדהותו ושייכותו של האדם עם מחשבותיו המתגלות בדיבוריו המוציאים את פנימיותו של האדם החוצה אל חלל העולם...

דיבורו של אדם אינו ׳שליפה מהבטן׳ בשל רגש חולף המתעורר ממציאות מזדמנת, אלא נובע ממחשבה ביחס לתוכנו, התועלת שבו וכד׳, וכן אינו דיבור ׳צבוע׳ כלפי חוץ, בחינת ׳אחד בפה ואחד בלב׳, אלא ביטוי חיצוני המבטא את מחשבתו ועולמו הפנימי של האדם. דיבור איתו מזדהה האדם באמת ובתמים.

זו גם כוונתו של אונקלוס בתרגומו ׳רוח ממללא׳ - דהיינו דיבור הנובע מרוחו של האדם המבטאת את עולמו הרוחני, עצמיותו ומהותו הפנימית.

זו גם הסיבה לכוחו, עוצמתו והשפעתו של הדיבור על האדם והעולם.

דיבור יכול להיות אמצעי לבניין העולם אם יופיע כדיבור חיובי, או לחורבנו אם יופיע כדיבור שלילי כלשון הרע וכד'.

"מילים יכולות לעתים, ברגעי חסד, להיות חזקות כמו מעשים" (אלי ויזל)

הרב קוק (עין אי״ה. שבת א׳ ב, תב): ״הרעה הגדולה שבלשון הרע, היא בעיקרה מפני שאין להעריך את גדולת ההפסד של פעולתה להרע. אמנם יסוד הדבר מפני מה פועלת לשון הרע כל-כך את פעולתה, ובמה כח הדיבור יפה כל-כך לפעול על הלבבות להזיק אל מה שהיא מכוונת להזיק ואת כל אשר תפגע, הוא מפני שכח הדיבור הוא כח נפשי עצום יוצא מהתמצית של כל האדם הפנימי״.

הרמב״ם (אבות א,טז) מחלק את הדיבור לחמישה סוגים: ״הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמישה חלקים: דיבור מצווה, דיבור אסור, דיבור מאוס, דיבור אהוב, דיבור מותר:

החלק הראשון - והוא הדבור המצווה הוא קריאה בתורה ולמודה והעיון בה, זו מצות עשה מחויבת, ״ודברת בם״ והיא כמו כל המצוות.

החלק השני - הוא הדיבור אשר נאסר והוזהר ממנו כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה... נבלות פה ולשון הרע.

החלק השלישי - הוא הדיבור המאוס והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו... כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה ואיך מנהג פלוני בארמונו ומה הייתה סיבת מות פלוני או עושר פלוני ואלה יקראו אצל החכמים שיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור.

החלק הרביעי - והוא הדיבור האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות וגנות הפחיתויות בהם... ויש אשר יקרא זה החלק ״דרך ארץ״.

החלק החמישי - והוא הדיבור המותר הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו.

ובזה החלק, הדיבור המותר ישובח לאדם מיעוט הדיבור... אבל הדיבור האסור והדיבור המאוס הרי אין צריך לדברים ולא לציווי שראוי לשתוק ממנו לגמרי, ואמנם הדיבור המצווה והדיבור האהוב אם יוכל לדבר בהם כל ימיו - הרי זו התכלית״.

החלוקה הזאת אינה חלוקה טכנית גרידא, אלא תלויה גם בנקודת המוצא והמטרה של המדבר.

בעיקר בנוגע לדיבור המאוס הנקרא שיחה (בטלה) אשר בדרך-כלל אין בו תועלת, אך במצבים מסוימים יכול גם הוא לשמש כלי ואמצעי לבניין העולם ותיקונו - כשיחה בין איש לאשתו ובחברה בכלל כדי להרבות אהבה אחווה שלום ורעות.

כדבריו של הרב קוק (אורות הקודש ג, רפא): ״וכל דיבור היוצא מעומק הרצון של קדושה ואצילות, גם כשהוא בחיצוניותו נראה כאילו הוא סתם שיחה, מכל מקום נובע הוא ממקור הרצון הקבוע (הנכון והרצוי) של בעליו״.

הדיבור עם הילדים הוא הדבר שהכי הכי מעצב אותם, את תודעתם, את חינוכם, ואת שאיפותיהם.

הסיפורים, ההתעניינות, ההקשבה, הצורה של הדיבור – הכל הכל חודר עמוק עמוק ומעצב את דעתו של הילד המתעצב.

הדעת שלך מעצבת דיבור המגיע אל הילד ומעצב את דעתו...

ברכות (ס.): "תנו רבנן, מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי".

אחד הפירושים הוא שבביתו של הלל לא צעקו, גם כשהיו בעיות...

מאיפה בני ביתו למדו להתנהג כך?

מהלל בעצמו!

גמרא (שבת לא.): "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי.
מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו.
אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות.
הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות.
הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים.
אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו: הן, אמר לו: אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל! אמר לו: בני, מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז.
אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד".

כשאתה גדל עם כזה אבא אתה לומד איך לדבר בנחת בעצמך...

זהו סוד החינוך!

כל השאר זה סוגים שונים של אילוף...

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!"

יום חמישי, 3 באוגוסט 2017

שבת נחמו - דברו על לב ירושלים

דברו על לב ירושלים


כידוע[1], בית ראשון חרב בגלל שלושת העברות החמורות בתורה - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו בית שני חרב בגלל שנאת חינם. חז"ל משווים חומרת שלושת העבירות בשלן חרב הבית הראשון לחטא לשון הרע, השווה כנגד כולן (ערכין טו: וירושלמי פאה טו, ד).

לשון הרע הוא הביטוי המילולי לעוון שנאת חינם ושקול כנגד שלושת העבירות החמורות בתורה. חטא זה אף חמור מהן, כיוון שבעקבות חורבן הבית הראשון גלינו שבעים שנה, ואילו בעקבות חורבן הבית השני ארכה הגלות ועדיין לא נגאלנו. מתוך כך, כתיקון לחטא שנאת חינם בשלו נחרב בית המקדש, עלינו להתעורר באהבת חינם.

כדברי מרן הרב קוק זצ״ל  (אורות הקודש ג, דרך הקודש פרק י' עמ' שכ״ד): "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם".

מהי אהבת חינם? אהבה היא בעיקרה בלב, אך כיוון שהלב רחוק מן האדם עד שאין לו יכולת לשלוט עליו ולכוונו, עיקר ביטויה של האהבה מתרחש במקום שיש לאדם יותר שליטה בו, בפיו.

כך פוסק הרמב״ם במפורש במצוות אהבת ישראל (הלכות דעות ו,ג): "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך' לפיכך צריך לספר בשבחו׳׳.

התוכן וההתפרטות של מצוות אהבת הרע מתבטא בפיו של האדם המספר בשבח רעהו. כאשר אדם מספר בשבח חברו הוא מקיים מצוות עשה מדאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך".

לפי הדברים הללו יש לומר שכל הגאולה תלויה ביכולת שלנו לדבר בשבח חברנו.

הרצי"ה היה אומר שלא לחינם שלח הקב"ה את החפץ חיים דווקא בדורנו, כדי להכין את ישראל להתחזק בהלכות לשון הרע שכמעט ולא נודעו עד אז, כחלק מן ההכנות לקראת הגאולה.

כאשר אדם כובש את יצרו ונמנע מלספר לשון הרע זהו בחינת "סור מרע". למעלה מכך, ישנה מדרגה נוספת ובה עיקר הטעם הפנימי של אהבת הרע בבחינת "עשה טוב" באמירת שבח חברנו.

בדיבורי שבח וחיבה לחבר קיים כוח רב הן לדחות את הרצון והתאווה לספר לשון הרע, בבחינת מעט טוב הדוחה הרבה מן החושך, והן להרבות ולהגביר את האהבה בין אדם לחברו. תוכן חיובי ודברי שבח בין אדם לחברו מהווים תיקון לכוח השלילי המבקש לדבר רע, ומעלים את כוח הדיבור בכללו לדרגות עליונות.

גאולת הדבור:

על מנת לבאר את תיקון הדיבור המתרחש בגאולה נתבונן בדברי הזוהר הקדוש על יציאת מצרים. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" משום שגאולת מצרים היא בנין אב שממנו נלמדו כל שאר הגאולות עד הגאולה האחרונה.

הזוהר הקדוש (ח"ב כה:, וראה פרי עץ חיים שער חג המצות, פ"א) מלמדנו כי עיקר גלות מצרים הייתה גלות של הדיבור.

קליפת פרעה (אותיות עורף) נמצאת במצרי הגרון, במקום מעבר הדיבור במוצאות הפה, ומונעת את היכולת לדבר. כאשר יצאו ישראל ממצרים על ידי משה רבנו שהיה כבד פה וכבד לשון, התחיל תהליך גאולת הדיבור שהגיע לשיא גאולתו בעשרת הדברות. גאולת מצרים כולה נקראת על שם הפה: פה - סח, ועיקר הגאולה היא בכך שהפה יכול לדבר ולשוחח.

מהו כוח הדיבור? עיקר מעלת האדם על בעלי החיים הוא הדיבור ("ויהי האדם לנפש חיה" בראשית ב, ז, ומתרגם אונקלוס שם "רוח ממללא").

האדם נקרא 'מדבר' דווקא על שם מעלה זו ולא על שם מעלות אחרות שלו על בעלי החיים, כגון שהוא בעל מידות, בעל בחירה או בעל יכולת מחשבה. זאת משום שעיקר כוחו של האדם נתון דווקא בפיו.

הדיבור הוא "מלכות פה" (פתח אליהו), ש״לית ליה מגרמיה כלום", מעצמו אין לו כלום, אך יש בו היכולת לגלות ולבטא את הנפש ולהמשיך חיות בעולם, כפי שדורשים חז"ל: "כי חיים הם למוצאיהם - למוציאיהם בפה" (משלי ד, כב. תנחומא דברים ח, סימן ה).

הנפש זקוקה לכוח הדיבור על מנת לגלותה ולהפרותה, כפי שזרע הטמון באדמה זקוק למים על מנת לגדול ולהתפתח (דורש ר' נחמן מברסלב את הפסוק: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו), שעל ידי הדיבור יוצאת הנפש מכוח אל הפועל: "כי על ידי ההשתוקקות נתהוה הנפש בכוח ועל ידי הדיבור שהוא מדבר בפיו ההשתוקקות, נגמר הנפש ויוצאה מכוח אל הפועל". ליקוטי מוהר"ן, קמא לא,ט).

כוח הדיבור היה במצרים בגלות, ולא הייתה יכולת לבטא את התוכן הפנימי של השעבוד.

כל אדם הנתון בצרה ומצוקה אינו יכול להביע את צרתו מפאת הלחץ והקושי, ותחילה הוא שותק - "ישב בדד וידום כי נטל עליו" (איכה ג,כח).

לאחר מכן, הוא מבטא את קשייו בבכי, ללא מילים - "שלושה ימים ראשונים לבכי" (מועד קטן כז:). הקול הסתמי, הצעקה או הבכי, מוציאים אמנם את המתרחש בנפש, אולם אין הם מפרים אותו כפי שמפרה אותו הדיבור. ממילא, אין קול סתמי כזה פועל את פעולתו כראוי. בני ישראל במצרים זעקו וצעקו, אך מפאת כובד הגלות וקשייה הם לא יכלו לבטא ולתת חיות ומשמעות לתוכן הפנימי שזעק בקרבם. היה זה קול ללא דיבור. הגלות והצרות הכבידו עליהם עד כי יכולת ההבעה של נפשם הוכנעה, וכל אישיותם נעשתה מצומקת כמת, ולא יכולה הייתה לצאת החוצה אל הפועל.

הסימן הראשון ליציאה מן הגלות הוא היכולת למלל את החוויות הקשות ולדבר בפה מלא על הגלות וקשייה מנקודת מבט חיצונית. הדיבור הוא שמפיח רוח חיים באדם: "חיים הם - למוציאיהם בפה". באמצעות הדיבור יוצא האדם משביו וגלותו וכל כוחות חייו נעורים לתחייה.

הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים, קובץ א', סעיף קנ"ו): "לרדת מעל הבמה ההיסתורית אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל, ולחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עימו לאור עולם. להתחיל ולא לגמור, זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות...

התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו, ובאוזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. לא נעזוב בשום אופן, לא את אורחות חיינו הלאומיים, ולא את שאיפותנו המופשטות, העולות מעל כל חוג פרטי, שהם יחד קשורים זה בזה, כשם שלא נעזוב את תקוותנו לשוב להיבנות ולהיות לעם על האדמה ההיסתורית שלנו כימי עולם. לא נוכל לעזוב את כל אלה האידיאלים המחיים את הכלל, אינם ניכרים כל כך איך הם תופסים מקום בחיים, אבל הם הם הנם המחיים את החיים כולם. כשהם מסתלקים, נשמת החיים מסתלקת.

לא ניבהל גם כן משום מה שאנו מגמגמים כל כך במבטאנו, כשאנו מדברים על דבר משא נפשנו. יודעים אנו שאין החסרון בבהירות הרעיון ואמיתתו. האמת בקירבנו חזקה היא למדי, אבל עשירה היא כ"כ, ושוטפת עלינו המון רעיונות, עד שאין אנחנו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה. בשביל כך לא נסוג אחור. כמה שכח הדיבור שלנו ירשה לנו, נדבר ונסביר.

בתוכיותנו אנו מבינים את הגיוננו. בהמשך הזמן יצא גם דיבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה, ונוכל לדבר, לתאר ולהסביר במבטאים ברורים, את אשר אנו מבקשים בהווייתנו השלימה. עד תור הזהב ההוא אמנם לא נחדל מעבודתנו המעשית והרוחנית".

כך התרחש בגאולת מצרים. מיד בסוף ארבע מאות שנה מופיעים דברי התוכחה של משה השואל על רוע הגלות ופשרה: "למה הרעותה לעם הזה" (שמות ה,כב).

כך אף יתרחש בגאולה העתידה, כאשר יצא הדיבור מגלותו.

יציאה מן הגלות באמצעות דיבור אנו מוצאים במצוות תוכחה. אומרת התורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז).

שנאה בין אדם לחברו היא מצב של גלות והסתר המצריך תיקון. לכן, אדם שיש לו הקפדה ושנאה על חברו ואינו מוחל לו, מצווה מדאוריתא להוכיח את חברו על כך, לשאול ולברר את הדברים בלשון רכה.

על מנת לרקום מערכת יחסים פורייה בין אדם לחברו, לא די שאדם יימנע מלספר לשון הרע על זולתו, אלא עליו לפתח ולשכלל את יכולת הדיבור שלו. לימוד זה כולל ליבון כנה של כל המעקשים ואבני הנגף שהינם כחיץ במערכת היחסים בין אדם לזולתו, ופיתוח היכולת להוכיח ולבקר את הזולת באופן מעודן ובונה. בדיבורי תוכחה כאלו תהיה רפואה לעלבונו וגאולה לגלותו.

כיום אנו עדים לתהליך שבו כוח הדיבור יוצא מגלותו.

מרן הרב קוק זצ"ל אמר שאי אפשר לתקן כיום את המידות מבלי להשתמש בכלים של הפסיכולוגיה המודרנית.

אחת מהן הוא הכלי הטיפולי העושה שימוש בכוח הדיבור. הפסיכולוגיה המודרנית לימדה כיצד להשתמש בדיבור כדי לפרוק את השנאה בין אדם לעצמו, לחברו, ולסובבים אותו, ובכך להשכין בתוכו שלום ולהגביר את האהבה בעולם[2].
בטיפול הפסיכולוגי באמצעות הדיבור מותר, ואף צריך, להביע תחושות קשות, מרירות וכעס, על אף שאין הם חיוביות לעצמן, משום שיש בכך תהליך מועיל ומרפא[3].

בתהליך טיפולי מעין זה מתקיימת בזעיר אנפין מצוות "לא תשנא את אחיך בלבבך", משום שמתגלה בו היכולת לבטא את הקושי בפה ולנסחו במילים באמצעות הדיבור.

דיבורי תוכחה הם השלב הראשון בגאולת הדיבור ובתהליך היציאה מגלות הנפש במערכת יחסים פגועה בין שני רעים. היכולת לבטא את מר הגלות ולגלות לזולת כי פגע בנו, היא ראשית של תהליך גאולה. מתוך דיבור כנה בין אדם לזולתו יצמחו פיוס והבנה, ומתוכם תתגלה אהבה.

לאחר תיקון דיבורי התוכחה שבין אדם לחברו, דרוש שלב נוסף בפיתוח יחסי אהבה וחיבה בין אדם לזולתו. שלב זה כולל דיבור חיובי - אמירת דברי שבח, חיזוק ופרגון לחבר. בדיבור זה אין רק סילוק המעקשים אלא אף הגברת האור והאהבה שבין אדם לרעהו.

ההבנה כי קיים כוח מרפא באמירת דברי חיזוק ופרגון הדדי לא הופיעה בפסיכולוגיה בראשית דרכה, אלא בשלב מאוחר יותר. תחילה הדבר בא לידי ביטוי בעיקר ביחסים של אדם לאלו הכפופים לו, כגון בין מעביד לעובדיו או בין מורה לתלמידיו.

אולם, כבר בתורה ישנה מצוות עשה מדאורייתא "ואהבת לרעך כמוך" - לספר בשבחו של חברו, המתקיימת אפילו שלא בפניו, וראוי להדר בה ולא לחסוך במילים טובות ובדברי אהבה.

בדורנו, דור שיצא מהגלות, אנו עדים להתפתחות משמעותית בתחום העידוד והפרגון החל מאמירות כמו "אנחנו אוהבים אותך" בסדנאות תמיכה שונות, וכלה, להבדיל, באמירות כגון "הקב׳׳ה אנחנו אוהבים אותך". באמירות אלה המבטאות את היכולת להביע את האהבה כלפי הזולת, מתגלה הביטוי הגדול ביותר למצוות "ואהבת לרעך כמוך" ויציאה של הדיבור מן הגלות.

אולם, תהליך גאולת הדיבור עם כל יתרונותיו, טומן בחובו סכנה גדולה.

מפאת הפער האינסופי שבין הפנים לחוץ, יציאת הדיבור הפנימי כלפי חוץ מתלווה בחיצונים הנתפסים ומחבלים בו. עם יציאת הדיבור, ישנה סכנה שחיצונים יחבלו בו. התפשטות הדיבור כלפי חוץ גורמת לדיבור להיעשות שטחי ורדוד, כביכול הוא יוצא לגלות נוספת.

גלות זו מתגלה באמצעי התקשורת השונים, בהם הופכות כל המילים היקרות והנפלאות ביותר להבל גמור. אפילו המילים הרוטטות והנוגעות ביותר אינן נוגעות ואינן אמיתיות כאשר הן נאמרות בראש כל חוצות.

ביכולת לדבר דיבורי אהבה ישנה סכנת נפילה לגלות לא פחות חמורה מזו הראשונה, מפני שאין היא מבחינה כי עדיין קיים מרחק בין אדם לחברו, ואין היא מזהה את הסיגים הדקים בנפש שעדיין מבקשים להם ביטוי.

המילים אשר היו בגלותן ונגאלו משעבודם, עלולות להיות למרמס עם יציאתן 'מן השפה אל החוץ' ולהיוותר בבדידותן כמאז. מילות אהבה המתנוססות בראש כל חוצות ועל כל מסך מרצד משקפות, כביכול, עולם שכולו טוב, אך חוסמות את הטוב היותר פנימי מלהתגלות באופן מתוקן.

על כן יש לשים ליבנו שהמילים היוצאות, יצאו מלב טהור ולא יהפכו להיות שכבה נוספת במסך המבדיל בינינו לבין חברינו.

עם זאת, אל לנו להתעלם מתהליך הגאולה המתרחש במעמקים וכמעין מפכה מימיו. עלינו להאזין לקול נביעתו.

תחילה פועם המבוע פעימה כקריאת כיוון ראשונית ויוצר שטף של מלים בעולם. לאחריה יבואו פעימות נוספות אשר ימשיכו להזרים באופן מתוקן יותר דיבורים של גאולה.

עד עתה התבוננו בתיקון הדיבור באמצעות דיבורי תוכחה ודברי שבח כחלק ממצוות "ואהבת לרעך כמוך".

פעמים רבות דורשים רבותינו את הביטוי 'רע' כמתייחס אל הקב"ה, ואף מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מתפרשת כך (למשל במשלי כז, י "רעך ורע אביך אל תעזוב" ורש"י על אתר).

מכאן נתבונן בתהליך יציאת הדיבור מן הגלות אף ביחס שבין אדם למקום.

במצוות תוכחה, דברי התוכחה בין איש לרעהו אמורים אף ביחס שבין ישראל לאביהם שבשמים. כך נהג משה רבנו בטענתו כלפי שמיא על רוע הגלות: "למה הרעות לעם הזה", ובכך החל את תהליך יציאת הדיבור מגלות מצרים. זהו בעצם תפקידה של מגילת איכה, שיש בה אמירה כנה מתוך ענווה כלפי שמיא. אנו תמהים וכואבים איכה נהיה המצב הזה - ״ראה ה' והביטה למי עוללת כה״ (איכה ב,כ).

הביטוי העז ביותר לגלות הדיבור בין ישראל לאביהם שבשמים מתרחש דווקא בתחום התפילה. מפאת הנתק שבין הפה ללב, פעמים רבות אין בתפילה דיבור אמיתי וכנה עם ריבונו של עולם, אלא היא נעשית כמצות אנשים מלומדה.

אולם בגאולה מתרחש תיקון ביכולת לבטא את מכאוב הלב גם ביחס שבין אדם למקום, בתפילה.

בהקשר זה, תורתו של ר' נחמן מברסלב מהווה נידבך חשוב ביציאת הדיבור מן הגלות.

ר' נחמן לימדנו את מעלת ההתבודדות והיכולת לדבר עם ה' יתברך - ״כאשר ידבר איש אל רעהו״ מסילת ישרים, פרק יט) בשיחה מן הלב ובהשתפכות הנפש (ליקוטי מוהר״ן תניינא כ״ה ועוד).

בדורות הקודמים דיבור פתוח וגלוי בנוגע לכאבים ומצוקות אישיות ומשפחתיות ואף בענייני עבודת ה' בין בני זוג, חברים ובני משפחה, היו בגדר טאבו, ולא היה אפשר לדבר עליהם ולהביעם.

כיום לעומת זאת, ביטוי והבעה של קשיים ומצוקות בקבוצות תמיכה ובשיחות נפש למיניהן, הם עניין שכיח ופופולרי.

גם בקדושה ובעבודת ה' יש כיום מקום רב לביטוי הקשיים המונעים מעבודת ה'. תהליך זה שבו ישנה אפשרות ויכולת לבטא את הקושי והמצוקה, גם בעבודת ה', הוא חלק מתהליך הגאולה.

נחמו נחמו עמי:

מלבד דיבור הקשיים בעבודת ה' כדברי תוכחה בין איש לרעהו, ישנה רמה נוספת בתיקון הדיבור בדיבורים חיוביים - דברי שבח, חיבה ונחמה. בדברי השבח לה׳ יתברך אנו מגלים את אהבתנו וחיבתנו אליו ואת אהבתו לעולמות וגילוי טובו.

ישעיהו הנביא בנבואת הנחמה שלו מנחם את ישראל בכך שהם אלו שעתידים בכוח דיבורם לנחם ולדבר טוב אל ה' החפץ לגאול ולהיטיב עם ירושלים: ״נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלם וקראו אליה״. (ישעיהו מ, א-ב).

כחלק מתהליך גאולת הדיבור עלינו ללמוד לדבר דיבורי נחמה. ראשית עלינו ללמוד להשתתף בצערו של אדם ולנחמו על כך. מלבד הנחמה על הקשיים האישיים, עלינו ללמוד לנחם אדם על קשייו בעבודת ה'. עלינו לדבר בשבחו ומעלתו ולחזקו, שכל המרירות שיש לו מפאת ריחוקו מה' היא בעצמה מעידה על מעלתו הגבוהה ומידת הקירוב לה יזכה.

בנוסף, ברמה נוספת, עלינו לעודד ולנחם כי ה' דיבר טוב על ישראל והוא חפץ לגאלם ולהושיעם. עלינו לומר שוב ושוב עד כמה אוהב ה' כל יהודי וחפץ בטובו, ומתוך כך נגיע גם אנו לדרגה של אהבה וחיבה לה'.

במאמרי הראי״ה במאמר ״נחמת ישראל״ אומר מרן הרב קוק זצ״ל כי נחמת ישראל היא עכשיו חובתנו היותר עליונה. וכפי שמנחמים משפחה על מות יחיד, כל שכן יש לנחם אומה שלימה שסבלה בכל הגלות הארוכה.

הגלות הפכה אותנו למנותקים ומיואשים, אך המפגש המחודש בינינו לבין הקב״ה מוליד פיוס ונחמה, שגם בכל הגלות לא עזבנו ה׳ והיה עמנו אף בגלותנו.

עיקר היציאה מהגלות תתרחש בגאולת הדיבור ובגילוי טוב ה' לעולמו, עד כי נזכה להודות אף על הגלות ולומר בפה מלא: ״אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני״ (ישעיהו יב,ה).




[1] הרב יהושע שפירא.

[2] שיטת "הטיפול בדיבור" אשר הונהגה בידי ברוייר ופרויד במטופלת ברטה פפנהיים או כפי שכונתה 'אנה או', היוותה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. לפי שיטת הטיפול בדיבור, לדיבור יש יכולת לרפא ובאמצעותו ניתן לשחרר מועקות וכעסים באדם הן כלפי עצמו והן כלפי מי שפגע בו. פפנהיים כינתה תהליך זה "ניקוי ארובות".

[3] אין כאן המקום לבירור המעלות והחסרונות הרבים של הפסיכולוגיה בכלל ושל דרך זו בפרט, אלא רק לציין כי קיים ממד של ריפוי עמוק על ידי דיבור.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: