פרשת תזריע - לידת האדם והאומה

לידת האדם והאומה

מעפילים מורדים לחוף בנהריה, 1.1.1948. הארכיון הציוני

התורה מצווה על היולדת להביא קרבן בתום ימי הטהרה, כמתואר בפרשתנו (יב,ו-ח):

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה: וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה".

הצורך של היולדת להביא קרבן המורכב למעשה מקרבן עולה הבא יחד עם קרבן חטאת, העלה את תמיהתם של פרשני התורה ודרשניה. על שום מה נצרכת היולדת להביא קרבן, מה תכליתו ומשמעותו בעולם הקורבנות המוכר לנו. בפרט יש לתמוה על מקומו של קרבן חטאת הבא על חטאים שעשה האדם בשגגה ואילו כאן - יולדת זו במה חטאה?

שאלות אלו עמדו בבסיסה של דרשת חז"ל המפורסמת (נדה לא:): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן".

דברים אלו, שבאו ליישב את שאלתנו הראשונה, הוסיפו עליה כמה וכמה תמיהות. לא כל הנשים נשבעות, שבועה זו הינה על דבר שבאחריותו של בעלה (שאגב יכול להפר אותה), גם אם תפר האישה את שבועתה אין זה מצריך ממנה קרבן, מדוע אם כן מביאה היולדת קרבן עולה ועוד שאלות רבות.

דומה שרשב"י מבקש מאתנו לחדור לנבכי הרגשתה של הכורעת ללדת ולהבין את המהלך הנפשי העובר על היולדת במהלך הלידה ולאחריה. היולדת עוברת למעשה תהליך המכיל בתוכו שתי תנועות נפש עוצמתיות מאוד אך גם הפוכות במשמעותן.

מחד, היא חווה בפלא הבריאה, נשמה חדשה באה לעולם לאחר חודשים שלמים של ציפייה והכנה. חוויה זו היא חוויה מיוחדת במינה, שהאישה תזכור למשך כל ימי חייה ושכל הנוכחים במהלכה מרגישים את עוצמתה המיוחדת.

מאידך, הלידה מלווה במציאות פחותה ומזולזלת - דם רב, חלקי שליה והפרשיות רחמיות יוצאים מן הגוף, קולות של זעקות שבר ובכי נשמעים בחלל חדר הלידה והאוירה פעמים רבות מתוחה, לא פשוטה וגסה.

הדיכוטומיה של תהליך הלידה - אירוע רוחני מול מראות גופניים - בא לידי ביטוי גם במדרשי חז"ל המתארים את אופן ביאת האדם לעולם בשני סגנונות:

ויקרא רבה (תזריע יד): "ר' לוי אמר: בנוהג שבעולם, מפקיד אדם אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב בפרהסיא, אינו מחזיק לו טובה? כך הקב"ה: מפקידין לו הבריות טיפה של לכלוכית בחשאי והקב"ה מחזיר להם נפשות משובחות שלמות בפרהסיא - ואין זה שבח?..."

מדרש ילמדנו "ואם ראה אדם נאה ומשובח וקווצותיו תלתלים הוא משבחו, חברו אומר לו: לזה אתה משבח? אילו ראית מאיזו טומאה וסירוח יצא, לא היית יכול להסתכל בו. נמצא האבן והעץ יפים מן האדם".

התורה מנסה לסייע ליולדת לפתח יכולת לשלב בין שתי התחושות, במעשיה של היולדת באות לידי ביטוי ההתייחסות לתהליך הלידה על כל גווניו והיבטיו.

ראשית היולדת טמאה, טומאה הממחישה את ההליך הפיזי של הלידה ואת השלכותיו, כדברי הרמב"ן (יב,ז): "כי האשה בלדתה תהיה לה מעין נרפס ומקור משחת, ואחרי עמדה בימי הנקיון, או בימי יצירת הולד לזכר או לנקבה, תביא כופר נפשה שיעמוד מקורה ושתטהר, כי השם יתעלה רופא כל בשר ומפליא לעשות".

החוויה הפיזית של הלידה המביאה לידי ביטוי בצורה מוחשית את קללת האישה 'בצער תלדי בנים' מביאים את היולדת להישבע שלא להזדקק יותר לבעלה. שבועה זו, שאין ודאות שהיא מתרחשת בפועל, היא ביטוי של תחושות האישה הרואה את עצמה מתבוססת בדמה ונאנקת תחת כאבי גוף סובל.

אולם הטומאה הזו זמנית, התורה אינה חפצה להבליט ולהעמיק את החוויה הפיזית הנמוכה של הלידה. מיד בסיומה של הטומאה התורה פונה במסר אל היולדת:

אמת הוא שבמהלך הלידה נתקלת בצדדיה הנמוכים והמאוסים של המציאות הגופנית, אבל אלו היו דברים זמניים, מקריים וחיצוניים לעניין עצמו.

במסר זה הבורא מנחם את היולדת ומקהה את הסבל הגדול שהביא אותה לרצון שלא לחזור על החוויה ובמילותיו של המדרש (בראשית רבה כ,ז): "ואל אישך תשוקתך, בשעה שהאשה יושבת על המשבר, היא אומרת עוד איני נזקקת לבעלי מעתה, והקב"ה אמר לה תשובי לתשוקתך, תשובי לתשוקת אישך".

אין זו מלאכה פשוטה, היכולת לראות צללים ואורות באירוע אחד היא יכולת מופלאה שצריכה לימוד.

יש המעדיפים להישאר בעולם התיאורטי, להימנע מדם שפיר ושליה המלווים את תהליך הלידה.

כאלה היו בני עלי שעיכבו את הנשים מלחזור לביתם מתוך התפישה שהרוצים לשמור על קדושתם צריכים להתעלות מעל החיים עצמם.

כמאמר הרב קוק (עין איה, שבת נה:, נג): "אבל זה לא יתכן, איך ישהה את הקן, איך ימעט את המטרה הראשית, שלום הבית וסדרי החיים הטובים והשוקטים, שהם חפץ ד' בעולמו? אבל מתוך קלקול ההשקפה, הנה נעשה ציור עבודת הקודש לענין בפ"ע, שדבר אין לו עם קדושת החיים והתמלאותם".

לאחר מכן, פונה התורה לאישה במגמה להעצים בה את תחושת ההתעלות הרוחנית שליוותה את הלידה.

על האישה להכיר במשמעותו הגדולה של האירוע שעברה ובהשלכותיו הרוחניות הגדולות.

כך למשל כתב הרש"ר הירש: "יותר מבכל מקום אחר מוטל כאן על תורת הבחירה החפשית-מוסרית של האדם בעל הדעת והבחירה להרים את נסה. וביחוד שומה על האם – מתוך הרושם החי של שעבודה לסבלות הצירים והחבלים שהטילו עליה חוקי טבע פיסיים בעת מלוא יעודה הנשגב ביותר עלי אדמות – שומה עליה לחדש בקרבה את התודעה של רום מעלתה המוסרית ורק אחרי עבור לגמרי הרושם החושני הזה, מותר לה לגשת מחדש אל הקודש של מילוי חובותיה בגיל ורעדה אחרי הביאה קרבנה לרגלי שובה להתמכר בלב שלם לתפקידה המוסרי העליון של אשה ואם".

היכולת להכיל את שני הדברים גם יחד - את הפחיתות הגשמית ואת ההתעלות הרוחנית - מתאפשרת על ידי הבאת הקורבנות - הקורבן הוא הסמל ליכולת לשלב בין שני הכיוונים המנוגדים זה לזה והמשלימים זה את זה.

באופן הזה ביאר הרב קוק (שם) את קרבנה של היולדת:

"שטף החיים כשעובר, והוא נושא עמו ג"כ את מחשכיו וצרותיו, מי יאירו, מי ישיבו לתחיה להדר ותפארת? רק שם ד' אלקים הנקרא על החיים כולם. הלידה האנושית, קול חיים חדשים, שָׂשׂונים חדשים הגיעו במשפחה ע"י ילד יולד.

אמנם הביא עמו ג"כ חלי וקצף, חבלי לידה ויסורים מסובכים, אשר רק אחרי עבור משך זמן מסויים הכל ישכח, והחיים ישובו להאיר בשמחות וצהלה. אבל מי ימחה את רושם הקודר מהיסורים והעצב, אשר חטאת אמנו גרמה לזה בראשית היות אדם על הארץ?

הקירוב אל ד', החטאת והעולה, להתם חטאת האדם הכרוכה עמו בשובבות לבו ולהינשא בנפש נישאה אל אהבת רוממות צור חי העולמים, מקור אהבת כל היצורים.

הנה צריכה העבודה הזאת, קרבן לידה ביחוד, לשאת עליו את תיו של התאחדות העבודה הקדושה עם החיים והשלמתם, וממילא לא יוכל המוסר האנושי הטהור לבוא עם מושג העבודה בטרוניא, והכל יתאחד באחדות הרמונית נחמדה".

החלוקה בין היחס לשתי התחושות בולטת בשני הקורבנות שמביאה היולדת.

קרבן החטאת מתייחס לתחושת המיאוס של האישה מהלידה והסלידה שלה מהכאב והמראות הקשים, לעומתו ובמקביל אליו, קרבן העולה יעורר באישה תחושות של התעלות רוחנית בעקבות החוויה הרוחנית העצומה שלה זכתה בהבאת ילדה לעולם.

באופן הזה, מתייחסת התורה לשני האספקטים שיש בלידה - נשמה טהורה שניתנת בתינוק הנברא למול טומאה סרוחה שיש בגוף האישה הכאוב והמדמם.

תיאור מרתק לאירוע הכפול הזה מצוי בדברי השם משמואל (תזריע תרע"ד): "מפני זה גופא שהי' שורה ענין אלקי היינו מפתח של חי' שאיננו נמסר ביד השליח אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הפותח, ואח"כ כשנסתלק הענין האלקי זה שורים לעומתו כחות הטומאה".

בה' באייר תש"ח נגאלה כנסת ישראל ונשמת ישראל מגלותה. ביום העצמאות חלה לידתה של כנסת ישראל מחדש, לאחר שהייתה בגלות אלפיים שנה ונשכחה כמת מלב.

ישעיהו (סו, ח-יא): "מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת, כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ. הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה', אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹקָיִךְ. שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ, לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ".

הדברים נכונים גם "לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה" (תהלים כב,לב), גם כאן יש המתעלמים מהזוהמה המלווה את בניין האומה ולידת העם בארצו, אחרים בוחרים להתמקד רק במחיר הדמים ובצדדים המאוסים שיש בתהליך.

אולם התורה מבקשת מאיתנו לראות את הדברים במבט של מקדש, להקריב קורבן חטאת על כל הצדדים המלוכלכים והמצערים שבמציאות הלאומית ובד בבד להקריב קורבן עולה של שאיפה להעלות את המדינה למקומות נעלים וגבוהים יותר.

דואליות זו, סוכמה יפה בדבריו הממצים של הרב קוק (אורות ישראל ד,ג): "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום".

וכן באורות (אורות ישראל ו,ז): "מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון.

אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול"!!!

פרשת לך לך - בריאה בירור ברית ורחל אימנו

בריאה בירור ברית ורחל אימנו

בראשית (יב,א): " לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

הרב גינזבורג: הפשט של "לך לך" הוא לעלות לארץ ישראל.

מבואר בחסידות שכאשר הקב"ה אמר לאברהם אבינו עזוב את ארצך ולך לארץ ישראל - באותו רגע התחילה עבודת הבירורים.

לנשמה יהודית יש כח ליצור קשר עם ניצוצות קדושים שנמצאים במציאות. בכל מקום שיהודי הולך אליו יש ניצוצות שמחכים לו מתחלת הבריאה (משבירת הכלים דעולם התהו) - וכשהוא אומר שם ברכה, אומר דבר תורה, או אפילו רק חושב ומאמין ש"ה' אחד", הניצוצות נגאלים. לכך קוראים עבודת הבירורים.

כאשר יתבררו כל הניצוצות הללו - שמספרם הכולל בקבלה הוא רפ"ח - יבוא משיח ותהיה גאולה שלמה.

אברהם אבינו הוא האדם הראשון שפעל להביא גאולה לעולם, והוא עשה זאת על ידי גאולת הניצוצות שיש בכל דבר בעולם שהוא בא עמו במגע.

זה מתחיל בתחלת הפרשה - "לך לך", למה תלך? כי יש ניצוצות שמחכים לך שתגאל אותם.

שתי האותיות העיקריות במלה 'בירורים' הן בר.

שתי האותיות האלה הן גם ההתחלה של כל התורה כולה, שתי האותיות הראשונות של התורה הן בר של "בראשית", ואחר כך יש א, והמלה השניה בתורה היא אותן שלש אותיות, ברא. "ברא" היינו בריאה יש מאין - אך שתי האותיות הראשונות של ברא, בר, רומזות לכח לברר ולהוציא ניצוצות קדושים מתוך מציאות שבורה.

בהתחלה ה׳ ברא מציאות שלא היתה מתוקנת.

הבריאה הראשונה של עולם התיקון היא אור, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", והוא בא על רקע מציאות הפכית בלתי מתוקנת, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום". גם לאחר בריאת האור, לפני שה' הבדיל בין האור ובין החשך, היו "אור וחשך משתמשים בערבוביא". היתה תערובת של חשך ואור (של תהו ותיקון) - תערובת אפורה - ואחר כך כתוב "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך".

כלומר, בהתחלה גם הקב"ה עשה בירור והבדלה בתוך הבריאה שלו, בין האור ובין החשך.

אמרנו שיש שתי מילים עיקריות מאותיות השער בר - ברא ו-ברר.

הבריאה מתחילה בפרשה הראשונה, בראשית, ועבודת הבירורים (שלנו) מתחילה בפרשה השלישית, לך לך, פרשתנו.

ה׳ קודם ברא ועושה בירור - מבדיל בין האור ובין החשך, וקובע תחום לכל אחד מהם, "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה", ואז "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", נשלם היום הראשון של הבריאה.

ה׳ המשיך לברר, אבל הוא השאיר גם לנו - הנשמות היהודיות - להשתתף עמו בעבודת הבירורים.

מלה שלישית, מאד חשובה, שגם באה משער בר היא ברית.

יש משהו בברית מילה שהוא גם בירור ותיקון, כמו שה' הבדיל בין האור ובין החשך - זה מה שקורה כשילד (או מבוגר, כמו שהיה אברהם) נימול.

אבל הרעיון של ברית - כריתת ברית עם ה׳ - הוא יותר חשוב ועמוק מהרעיון הפשוט של בירור לכשעצמו. זהו הבירור האולטימטיבי, להיות יהודי - על ידי הברית נעשים יהודי שלם בבשר, עם הכח היהודי המיוחד לברר ניצוצות קדושים.

ואכן פרשת השבוע מתחילה עם כח הבירור, "לך לך", ובהמשך הפרשה יש שתי בריתות.

בפרשה מופיעות שתים מתוך שלש הבריתות העיקריות שה׳ כרת בינו לבין עם ישראל:

הברית הראשונה היא הברית על הארץ, כשה׳ הבטיח את הארץ המובטחת לאברהם אבינו. גבולות הארץ המובטחים כאן הם רחבים מאד, יותר ממה שזכו לו על ידי משה בכניסה הראשונה לארץ ושרק בימי שלמה הגיעו אליהם.

החזון העתידי הוא "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" - כל העולם, כל הפלנטה, תהפוך לארץ ישראל. אבל השלב הקודם, הגבולות הרחבים ביותר של הארץ המובטחת, הם הגבולות שה׳ מבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. זו הברית הראשונה.

אחר כך, בסיום פרשת לך לך, יש את הברית השניה - הברית שחושבים עליה כאשר סתם אומרים את המלה ברית, ברית המילה. זו ברית המילה שה׳ צוה לאברהם אבינו בסוף פרשת השבוע.

אם כן, לברוא, לברר ולכרות ברית הם שלש מילים בתורה שבאות מאותו שער - 

הכל שייך לפרשת השבוע.

גם שמו של אברהם כולל בתוכו אותיות בר.

שלש האותיות הראשונות שלו הן אבר - הוא אבר-מה (ברית המילה היא באבר).

או אותיות ברא-מה, לברוא דבר מה.

בחלק הימני של המח, מח החכמה - בוראים, ובחלק השמאלי מח הבינה - עושים עליו ברור. זה היחס בין חכמה ובינה. יש בריאה בחכמה, ועבודת הבירורים בבינה.

הברית היא סוד הדעת, לשון התקשרות והתחברות (כמבואר בתניא פ"ג).

בדעת יש תרין עטרין, עיטרא דחסדים מצד החכמה ועיטרא דגבורות מצד הבינה.

העיטרא דחסדים היא השרש של רמ"ח מצות העשה של תורתנו הקדושה (שעיקר קיומן הוא מצד האהבה, החסד, שבנפש).

ואילו העיטרא דגבורות היא השרש של שס"ה מצות לא תעשה (שעיקר קיומן הוא מצד היראה, הגבורה, שבנפש).

בפרשתנו, הברית הראשונה שה' כרת עם אברהם אבינו, ברית בין הבתרים על ירושת הארץ, היא מצד העיטרא דחסדים שבדעת.

הברית השניה, ברית מילה, ברית הבשר, היא מצד העיטרא דגבורות שבדעת.

יום פטירת רחל - להושיע כל המקשה לילד

אנחנו נכנסים עכשיו לי"א חשון, יום ה-אם של השנה - היום הארבעים ואחד מראש השנה. אם - האם היהודיה, רחל אמנו.

בספרי הקבלה רחל אמנו מכונה "שכינת עזנו". היא השכינה הקדושה, כנסת ישראל כולה היא השכינה, ומוסיפים לביטוי שכינה את העוז, "שכינת עזנו" זו רחל אמנו.

לביטוי שכינת עזנו, שמזוהה עם רחל אמנו, יש גימטריא מאד יפה - בראשית, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

ההתחלה של התורה והבריאה היא להתקשר ולקבל כח מרחל, שנקראת שכינת עזנו, היא ה"בראשית".

מכל האמהות יש חביבות מיוחדת לרחל אמנו, שמסרה את נפשה בפועל ממש להעמיד תולדות, להעמיד יהודים.

בזכות זה גם כתוב שיש לה כח אדיר - שהאויבים שלנו נופלים רק בידי בניה, האויב המושבע והאדיר שלנו, עמלק, נופל רק בידי בניה של רחל אמנו.

הבעל שם טוב: עמלק הוא הספק, שמחליש את תוקף האמונה שלנו בה, בתורה, בזכותנו לשבת בארצנו הקדושה. הספק הזה נופל ומתבטל מכח רחל, שהיא שכינת עזנו.

אמרנו קודם שרחל אמנו מסרה את נפשה בפועל ממש - היא נפטרה מתוך לידה. היא היתה בתוך מצב שקוראים לו מקשה לילד.

ככלל, אשה שמקשה לילד - ה' עושה נס והיא יולדת בסוף, הכל מסתדר.

אבל יש מקרים נדירים, חריגים, שהראשון ביניהם הוא רחל אמנו - שהאמא לא יוצאת מזה. כלומר, שהיא מוסרת את נפשה על הלידה שלה. לשם כך נשמתה ירדה לעולם הזה, להוריד את הנשמה הזאת, להמשיך את ה׳׳נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

כשמדברים על צדיקים גדולים, יודעים שצדיקים פועלים ישועות בקרב הארץ, וכל צרה שלא תהיה - באים לצדיק, מבקשים ממנו שיתפלל, שיעורר רחמים רבים למעלה ותבוא הישועה למי שזקוק לה. במקרה הזה, של מקשה לילד, יש הרבה סיפורי צדיקים. בכלל, היות שזה דבר די מצוי - וכמו שאמרנו קודם, ברובא דרובא של המקרים זה יוצא טוב, אבל בכל אופן זו סכנה - האשה נמצאת בסכנה, והיא מכניסה את עצמה לסכנה. היא יודעת מראש שאולי יהיה כזה סיפור ונכנסת לזה בטבעיות, בטבע יהודי.

לרבי נחום מטשרנוביל (שההילולא שלו היום י"א חשון) היתה נכדה צדיקה מאד גדולה, שהיתה מפורסמת באותו דור - חוה, חוה'לה. היא התחתנה עם הנכד של המגיד ממעזריטש - רבי שלום שכנא מפראהביטש. הם ההורים של רבי ישראל מרוז'ין.

מגיע לרבי נחום מטשרנוביל מקרה של אשה מקשה לילד - צריך לעורר רחמים ולהציל אותה. הוא אומר לבני המשפחה, מי שהביא את הפדיון, שילכו מהר ל'חתן שלי' - שהוא אברך צעיר מאד.

זו סכנת נפשות, רצים מהר ומחפשים את רבי שלום-שכנא ואומרים לו שהרבי שלח אותנו אליך - יש פה אשה מקשה לילד, רחמנות, צריך מיד לעשות משהו. הוא אומר - מה אתם רוצים ממני? אני לא יודע מה לעשות.

חוזרים לרבי נחום ואומרים לו שהלכנו לחתן הצעיר והוא אומר שהוא לא יודע מה לעשות.

רבי נחום נעשה רציני מאד, הקפיד, ואומר - לא, לכו אליו שוב ותצוו אליו חזק שאני אמרתי שהוא חייב לעזור לה, הוא ורק הוא יכול לעזור לאשה הזאת.

חוזרים אליו והוא אומר להם - אני באמת לא יודע מה לעשות, אבל אם הצדיק כבר שלח אלי אז אספר לכם סיפור, ואולי בכח הסיפור הזה יהיה כח לעזור לאשה הזו.

הוא מספר סיפור מקהילת היהודים באסטנבול, בטורקיה. יש שם קהילה של יהודים ומאד מסוכן שם, במיוחד לבנות, כי הישמעאלים הערבים שטופי זימה ופשוט חוטפים בנות ונשים, רחמנא ליצלן. לכן כאשר אשה צריכה לצאת שם החוצה, ובפרט כשאשה צריכה לטבול, הולכות נשים ביחד, בקבוצה, הרבה נשים יחד כדי לשמור על האשה.

פעם אחת - יצאה אשה אחת לבד ברחוב, ובאמת ר"ל לאחר הטבילה בא איזה ערבי, איזה ישמעאלי, וחטף אותה, לקח אותה בשבי והביא אותה לבית שלו.

היה נחוץ לאותו ערבי משהו חשוב לעשות, אז בינתים הוא לקח אותה בכח, שם אותה בעלית הגג שלו, נעל את הדלת, והתכוון לצאת לעשות את מה שהוא צריך ולחזור אליה.

האשה הזו היתה כלה חדשה - התחתנה לא מזמן. היא בוכה ובוכה - בוכה על שני דברים, קודם כל שלא יטמאו אותה ושנית בוכה על בעל נעוריה שמן הסתם יגרש אותה.

היא מסתכלת בעלית הגג בה הוא נעל אותה ורואה שיש שם מרפסת שפונה החוצה, לרחוב - בגובה של כמה קומות. היא חושבת, ממה נפשך - כדי להשמר ושלא יטמאו אותי אני קופצת עכשיו מהמרפסת, ואחד מהשנים, או שאני אמות או שה' יעשה לי נס ואנצל ואברח מכאן.

היא עושה חיפוש קצר בחדר מה יש שם ומצאה איזו אדרת, בגד עבה, עוטפת את עצמה בבגד וקופצת מהמרפסת. ה' עשה לה נס - אולי קצת גם בדרך הטבע, בעזרת הבגד הזה - והיא נפלה בלי לקבל מכה, הכל בסדר, ומיד קמה וברחה הביתה.

כשהיא הגיעה הביתה היא לא ספרה לבעלה מה היה, כנראה שעדיין היתה בטראומה מהסיפור הזה, אבל הבעל מיד חשש שמשהו קרה פה. הוא התחיל לחשוש ולפחד מה קרה, ופחד להתקרב אליה בכלל. למחרת בבקר, הוא שכר סירה קטנה ויצא לשוט במים ולהתבודד, וכך להפיג את הדאגה שלו. באמצע הים הוא רואה עוד סירה מתקרבת אליו עם ערבי אחד. הוא לא מכיר את הערבי והערבי לא מכיר אותו, אבל היה ברור שאם יש פה שני אנשים בודדים, כל אחד בסירה שלו, כנראה לשניהם יש דאגות.

שואל היהודי את הערבי מה הבעיה שלך - אתה תספר לי ואחר אך אני אספר לך.

הערבי מתחיל לספר, ומספר את כל הסיפור - שאתמול הוא חטף אשה יהודיה, כך וכך, ולא כל כך מצטער עליה, אבל יחד איתה נעלמה האדרת שבתוכה הוא החביא את כל העושר שלו, מליונים של זהב ויהלומים, כל העושר שלו היה בתוך הבגד. הוא בברוך מאד רציני.

היהודי שומע, מבין מה קרה, מסיח את דעתו למשהו אחר וממהר ללכת הביתה.

האשה ברחה יחד עם הבגד ושמה אותו תחת התנור והוא ראה זאת. הוא מיד הלך, קרע את הבגד ומצא את האוצר, ואז 'שישו ושמחו'.

הוא מספר שהשמחה שהיתה אצל הזוג היהודי הצעיר הזה היתה עד בלי די, שאי אפשר לשער את השמחה, ומתוך השמחה הזו נולד להם בן צדיק - מכח היחוד הקדוש של השמחה העצומה של הזוג.

כשרבי שלום מפראביטש סיים לספר את הסיפור הוא אמר - כעת האשה שבקשתם עליה, שקשתה לילד, ילדה למזל טוב.

והוא הבטיח שכל מי שיספר את הסיפור הזה במקרה של אשה מקשה לילד - היא תלד בשעה טובה ומוצלחת.

אמרנו קודם שכל עם ישראל הוא "שכינת עזנו", רחל אמנו. כנסת ישראל נמצאת היום, עכשיו, בחבלי לידה. יש לה צירים - צירים חזקים וכואבים - של להוליד. להוליד מה? להוליד משיח בן דוד, ולהוליד את הגאולה הגשמית של משיח בן יוסף לעם ישראל.

[הגוי בסיפור – זה ישמעאל ועשיו כל אחד מהכיוון שלו, צריך לדעת שאנחנו מהסיפור הזה נצא עם כל העושר שלהם לחיים טובים ולשלום!!!]

לכן אין מצב יותר סמלי, שמסמל את המצב של העם כולו, מאשר אשה שמקשה לילד וצריך לעורר רחמים רבים עליה - שתלד בשעה טובה ומוצלחת, שתבוא הגאולה.

יום האם, הוא גם היום שמסוגל לעורר את הרחמים הרבים שהאשה, כנסת ישראל, שכינת עזנו, תלד את הגאולה היום, ברחמים!