פרשת ויחי - מה עושים נגד 'עין הרע'?

מה עושים נגד 'עין הרע'?

משפט מפורסם אומר: "מרוקאים נולדים מברכות, חיים מסגולות, ומתים מעין הרע...".

סוגיית עין הרע היא סוגיה טעונה, ובדרך-כלל גם בלתי מובנת באופן שכלי-רציונלי.

מצד אחד, רבים המאמינים בה ובהשפעתה, ומצד שני, הייתכן שאדם תלוי בהשפעתם הרעה של אחרים עליו, ללא קשר למעשיו ולבחירתו החופשית, בחירה המבטאת את יסוד אמונתנו?

כיצד אפוא יש להתייחס לעין הרע, האם יש בכלל דבר כזה, ואם כן, מהי הדרך הנכונה להתמודד עמה?

עין הרע מוזכר פעמים רבות בחז"ל:

א. ביחס לתחום הכלכלי (ב"מ קז:) - ״אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ הונא אמר רב, אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה (בשיא פריחתה)״, וביאר רש״י: ״שלא יפסידנה (יגרום לה נזק) בעין הרע״.

ב. ביחס לתחום הבריאותי (שם) - ״והסיר ה׳ ממך כל חולי״ - אמר רב, זו עין״, וביאר רש״י: ״כל חולי״ - דבר שכל החולאים תלויין בו וזו העין - עין רעה״.

מוסיפה שם הגמרא ומספרת שרב הלך לבית הקברות וגילה שתשעים ותשעה מתוך מאה אנשים הקבורים שם, מתו מפני עין הרע קודם זמנם, ואחד בלבד מת בזמנו כדרך כל הארץ.

היוצא מכך, שיש במציאות כוח הנקרא עין הרע, כשהדרך להתייחס אליו אינה להתכחש לעצם מציאותו, אלא להבין את מהותו ודרכי פעולתו, ולהתמודד עמו נכונה על-פי דרכה והדרכתה של התורה.

הגמרא (ברכות נה:) מבארת ששני הפסוקים מהם אנו לומדים כיצד יש לעשות זאת נאמרו בפרשתנו:

האחד - בברכת יעקב לבנו יוסף (בראשית מט,כב): ״בן פורת יוסף בן פורת עלי עין״, וכדרשת הגמרא - ׳עלי עין - עולי עין׳ - עולה מעל עין הרע.

והשני - בברכת יעקב לנכדיו אפרים ומנשה בני יוסף (בראשית מח,טז) - ״וידגו לרוב בקרב הארץ״, וכדרשת הגמרא - וידגו לשון דגים - ״מה דגים שבים המים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם״.

מבאר הרב קוק (עין אי"ה ברכות ב׳ ט סב): ״על-ידי מה שהנפשות פועלות זו על זו יש מקום לעין הרע לפעול לרעה״.

הסבר - ישנם שני סוגי השפעה בין בני-אדם - השפעה גלויה והשפעה סמויה:

א. ההשפעה הגלויה היא תוצאה של דיבור, שכנוע שכלי וקר, השפעה שאופן פעולתה גלוי. בדרך כלל ההשפעה הגלויה היא בעניין מסוים, בנושא הספציפי בו מנסה המשפיע להשפיע על זולתו.

ב. לעומתה, ההשפעה הסמויה אינה השפעה נקודתית רק בעניין ספציפי, בנושא מסוים בו מנסה האדם להשפיע על זולתו, אלא השפעה כללית שהיא תוצאה של הקרנה ודוגמה אישית מתוך מכלול אישיותו של האדם. זו השפעה סמויה כי אופן פעולתה נסתר, עד כדי כך שפעמים, אפילו המשפיע עצמו אינו יורע כלל שזולתו הושפע ממנו.

אחת ההשפעות הסמויות דרכה יכול האדם להשפיע על חברו, השפעה אותה חקק הקב״ה בטבע עולמנו, היא עין הרע, דהיינו, מחשבה ומבט שלילי של אדם על זולתו בשל הסתכלותו הרעה - ׳עין הרע׳ עליו, על הצלחתו בעולם.

אוהבם של ישראל (בקבוק המים הלך עם הילד): פעם בא אל הרב מרדכי אליהו זצ"ל ילד בן שבע שפתאום הפסיק ללכת. ההורים של הילד גרו באילת ועסקו שם בהפצת תורה במסגרת הגרעין התורני במקום. הם הביאו אותו לטיפולים בבתי חולים במרכז הארץ. הרופאים לא מצאו מה הסיבה להפסקת ההליכה של הילד, וממילא לא מצאו את התרופה. 

בצערו בא האב עם הילד אל הרב מרדכי אליהו ז"ל. הסתכל הרב על הילד ואמר להם: "יש עליו עין הרע". ביקש הרב לדבר עם הילד ביחידות. דיבר מה שדיבר, ואחר כך הוציא מאחת המגירות בקבוק גדול ואמר להם: "אלו מים של הבבא מאיר, בנו של הבבא סאלי ז"ל". מזג להם מים בבקבוק קטן ונתן להם את המים. ההורים לקחו את המים הללו והביאו אותם לאילת, לעשות מה שהרב אמר. והנה, עבר יום אחד בלבד והילד חזר ללכת. ואולם גם בקבוק המים הלך – נעלם ולא יודעים איפה הוא. 

עין הרע אינה כוח מיסטי כישופי וכד׳, אלא כוח אחד בין שאר הכוחות הסמויים שבטבע, ככל כוח חומרי או רוחני שבעולם, מסוגל הוא לפעול בכללים מוגדרים ומדויקים, בגבולות גזרה וקריטריונים שרק כאשר יתקיימו, ישפיע אותו הכוח את השפעתו.

כהמשך דבריו של הרב קוק (שם): ״אמנם לא תפעל כי אם על-ידי חלישות הנפש המתפעלת ותוכן החלישות בא על-ידי מה שלא תמצא את הכרת ערך עצמה כראוי, ולא יהיו מרכז לפעולותיה כי אם מבט חיצוני של העין. ונפש חלושה כזאת שההשפעה החיצונה פועלת עליה להיות מרכזת את דרכה בחיים, תקבל על נקלה רושם מההשפעה החיצונה לרעה גם כן״.

הסבר - לכל אדם אישיות ייחודית - אופי וכשרונות, נשמה אלוקית ייחודית וממילא תפקיד רוחני מיוחד.

יחד עם זאת, האדם הוא יצור חברתי הנמצא ביחסי גומלין עם החברה הסובבת אותו. יחסים חברתיים אלו כוללים בתוכם השפעות שונות, ועל האדם לשים מאוד לב לא להיות מושפע מהחברה עד כדי ביטול אישיותו הייחודית, לעמוד אל מול הלחצים החברתיים המקיפים ולהיות נאמן לעצמו ולעצמיותו.

עין הרע ככל ההשפעות הסמויות, פועלת רק על מי שפתוח לקבל אותה, רק על מי שאינו מנהל את חייו באמת על-פי עצמיותו שלו, אלא כל הזמן תלוי ב׳מה יגידו׳ החברתי שמסביבו, וכמו שאר ההשפעות החיצוניות הפועלות עליו משום היותו נפעל על-ידי החברה, ומשום כך גם תפעל עליו העין הרעה של אחרים עליו. אך כאשר האדם נאמן לעצמיותו ובעל עמדה משלו, היא אינה יכולה לפעול עליו, משום שהעין הרעה הנשלחת אליו נתקלת ב׳דלת סגורה׳, ועל־כן היא אינה יכולה להשפיע עליו כלל וכלל. 

משל לדבר - אדם שגר על שפת הנהר, ובעת שיטפון המים עולים על גדותיו ונעים בזרימתם החזקה אל ביתו. אם דלתו תהיה פתוחה, המים יפרצו לביתו פנימה, יציפו אותו וסכנתו מרובה. אך אם דלתו סגורה, המים אמנם נעים לכיוון ביתו אך בהגיעם לדלת, יתקלו בדלת הסגורה ויוטו ויוסטו הצידה וימשיכו בתנועתם ללא שום השפעה עליו.

בסיום דבריו (שם): ״ומתוך שימצא את האושר האמתי ומנוחת נפשו בעולמו הפנימי, לא יהיה משועבד להשפעה החיצונה של הבריות הסובבות אותו, לשום את מבטיהן מרכז לחייו ודרכיו, ועם זה יהיה מתעלה משליטה הרעה החיצונית, הפועלת בפועל על אלה הנפשות הנמוכות והחלושות״.          

אם כן, יוסף הצדיק עלה מעל העין, בהיותו נאמן לעצמו ולעצמיותו על אף היותו במציאות כה קשה במצרים, וכך גם בניו ההולכים בדרכו, אפרים ומנשה, התברכו בכך שיהיו כדגים שמי התורה מכסים אותם, שהתורה קובעת את ערכיהם ומנהלת את חייהם באמת, ועל־כן אין עין הרע שולטת בהם כלל וכלל, אלא להפך ״וידגו לרוב בקרב הארץ".

כך הם, וכך אנו בני בניהם[1].

עודד מזרחי (שניות אור – תוכו רצוף אהבה): 
כשנה לאחר שהגענו לירושלים גלשתי עם עגלת הקניות ברחובנו הקסום לעבר ביתנו שנמצא בסופו. באמצע הרחוב ישבה אישה מבוגרת כבת שמונים עם הליכון ונעצה את עיניה בכל עובר ושב. כך ישבה שעות על גבי שעות, בוקר צהריים וערב, קיץ וחורף. רק בחמסין או בגשם שוטף חזרה לביתה הרעוע. היא הייתה חלק מהנוף, כמו עץ עתיק עם עלים חלודים.

מדי פעם אמרה ״שלום״ והחליפה כמה מילים עם מאן דהו, אבל כאשר ראתה אותי זעפו פניה ובערו עיניה. לא ידעתי מה הסיבה לכך, עד שפעם שמעתיה אומרת לשכנתה הזקנה ממול: ״אי אפשר לסבול את הדוסים האלה...״

מעולם לא חששתי במיוחד מעין הרע. סברתי שהיא שולטת רק על מי שמנסה להתבלט או מי שהוא חריג מאוד בסביבה מסוימת, אבל בשכונתנו איננו שומרי המצוות היחידים, וגם איני מתלבש בלבוש חרדי, כך שלא חששתי מעיניה.

כאשר ירדתי עם עגלת הקניות היא ישבה כהרגלה נתמכת על ידי הליכון וליוותה אותי בזעפה. עשרה קבין של אנטיפטיות ירדו לעולם והיא נטלה תשעה. חלפתי על פניה, ורגע לאחר מכן, קרוב לשער ביתי, לפתע התהפכה עגלתי ונפלתי ארצה. ידי הימנית הושטה מאליה לארץ ובנס לא נפגעתי בפני. חשתי כאבים עזים בידי. שני אנשים שהיו ברחוב ניגשו לעזרתי, סייעו לי לקום ואספו את המצרכים שהתגלגלו מתחת למכונית חונה. הביצים השבורות הפכו לביצה צהובה, שדוללה על ידי חומר ניקוי שקוף.

הזקנה המשיכה להתבונן בי באלף עיניה וחיוך קל בצבץ מתווי פניה החרבות. לא נזקקתי להיות סופר או משורר כדי להבין את משמעותו.

הגעתי חבול לחצרי, וכשנכנסתי לביתי נחתתי לתוך כורסתי באנחה. ״מה קרה?״, דאגה אשתי.

סיפרתי לה מה אירע, כולל ידי הכואבת שהצילה את פני מהטחה בקרקע וממבטיה של הזקנה הנצחית.

אתה צוחק על כול הסגולות שאימא שלי מביאה״, אמרה, ״אבל כעת אתה מרגיש בעצמך איזה כוח עלול להיות לעיניים! בלי הסגולות האלה היית על הפנים...

הסתכלתי על השולחן שעליו נחו סגולותיה של חמותי. הייתה שם שקית מלח כנגד כל נפש בביתנו, ועופרת יצוקה. מעליהן התנוססה חמסה לתפארת.

התאמצתי לחייך והתחלתי להעמיס את המצרכים החבולים על השולחן.

חלף שבוע ימים ויצאתי לקנייה נוספת. בירידה חזרה הבחנתי בזקנה המתבוננת בי בדריכות. האטתי את גלישתי והתקרבתי לעברה. מבטה היה נוקב וזיכרון השבוע שעבר נותר טרי. אמרתי בלבי שלא אוכל להשלים עם שנאת החנם שלה. אביה ואמה, ולבטח סבותיה וסבתותיה היו יהודים שהקדוש ברוך הוא היה במרכז חייהם, ואילו היא התדרדרה לדור פורק עול, שנוטר איבה לשומרי המצוות.

נעצרתי לפתע לידה, הבטתי לעברה ואמרתי: ״שלום, גברתי! שיהיה לך יום מקסים!״ הזקנה נדהמה. עיניה הושפלו ופיה פלט: ״גם לך, אדוני״.

ירדתי בביטחון עצמי במורד הרחוב, כשאני חש שמתחת לכול הקליפות, הכוח הגרעיני של נשמות ישראל אינו שנאה אלא אהבה. נכנסתי לשער ביתי החורק כמנצח עטור תהילה בקרב רחוב.

---

[1] עד כאן מהרב ערן טמיר – אמונה סדורה.

פרשת שלח לך - יהודי עם עמוד שדרה

יהודי עם עמוד שדרה

במדבר (יג,לג): ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם״.

רש״י: ״וכן היינו בעיניהם - שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים״.

תנחומא (שלח סימן ז): ״אמרו: ׳ונהי בעינינו כחגבים׳, אמר הקב״ה ויתרתי עליה (על זה אני מוכן לוותר). אלא: ׳וכן היינו בעיניהם׳ מקפיד אני, וכי יודעים אתם מה עשיתי אתכם בעיניהם? - מי יאמר לכם שלא הייתם בעיניהם כמלאכים?!״.

רבי מנחם מנדל מקוצק: ״באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה (אמת!); אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם (אמת); עמלק יושב בארץ הנגב... ארץ אוכלת יושביה וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות (אמת!); ושם ראינו את הנפילים בני ענק... ונהי בעינינו כחגבים (אמת!); וכן היינו בעיניהם...״.

פה השקר! מה אכפת לך! מנין אתה יודע מה אתה בעיניהם?! איזה מקום תופס בעולמך מה שאתה היית בעיניו? מי שאל אותך, ומדוע זה מעסיק אותך?...

אחד מגדולי ישראל: אדם אינו מצטער על זה שהוא טיפש אלא על זה שאומרים לו שהוא טיפש...

האמת הפנימית של עם ואדם, אסור לה להתמודד עם שאלה זו. עיני הזולת, הם המוקש שבו כשלו בהירי ישראל - המרגלים.

כל חייו צריך האדם לשאול עצמו ללא הרף: ״איך אני בעיני עצמי ולא בעיני זולתי״.

שפת אמת (שלח תר"מ): "ע"י שהיו שפלים בעצמם כחגבים לכן כן היו בעיניהם כי הכל תלוי בעבודת האדם".

רבי עובדיה מברטנורא: הרי הם אמרו 'כחגבים' מדוע כתב רש״י 'כנמלים'?

אלא, שאם אדם רואה את עצמו קטן כמו חגב, אחרים יראו אותו קטן עוד יותר, כמו נמלה קטנטונת!...

היהדות גורסת, כי כשם שאדם מסוגל להיות ״בעל בית״ על עצמו ולהגיד ״לא״ ליצריו ולדחפיו, באותה מידה הוא מסוגל להתייצב בעוז מול נחשולים של עדריות אנושיות. גם אם רבים מתנגדים לאמת הפנימית שלו, הוא יכול להתעלות מעל ״כולם״ לנהוג לפי צו מצפונו.

שמואל (א' טו,כד): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם".

לא להסתכל כל הזמן מה חושבים עליך כל מי שמסביבך... סקרים, דעת קהל וכד'...

שולי רנד: "אלוקי הרייטינג חסר הרחמים...".

בהלכות טריפות נפסק להלכה שאם עוף או בהמה הושלכו מגובה, הרי הם בחשש טריפות משום ״נפולה״. ההלכה חוששת שמא הפלתם מהגובה גרמה לפגימה באיבריהם הפנימיים ועל ידי זה הבהמה או העוף נטרפו. אולם ההלכה קובעת שישנן צורות בדיקה מסוימות שעל ידן ניתן לוודא שבעל החיים לא נטרף.

אחת מן הבדיקות הללו היא (חולין נא: וכך פסק השו"ע יו"ד נח,ז) אם עוף נפל מגובה, והנה למרות זאת הוא מצליח לשחות במים, השחייה בנהר מצביעה על כך שהעוף, האווז או הברווז, לא נפגע במאומה ואין בו חשש טריפות.

אולם ההלכה מסייגת שבמה דברים אמורים? אם העוף שוחה נגד הזרם, אולם אם הוא שט עם הזרם אין בכך שום ראיה לבריאותו. גם עוף פגוע וטרף, ואפילו בול עץ, עשוי לנוע עם הזרם, ואין בכך הוכחה שיש בו שמץ חיות.

מכאן ניתן ללמוד קל וחומר לאדם שחיותו נבחנת ביכולתו לשחות נגד הזרם, בעוד שזרימה עם העדר אין בה כדי ללמד על כושרו ובשירותו של האדם, שמלכתחילה נוצר להיות עצמאי ובלתי תלוי.

אם אדם סבור, שדעה מסוימת היא שגויה, או שנוהל מסוים הינו פסול, הוא צריך להישאר איתן בדעתו, למרות שסביבתו אינה גורסת כן.

יהודי שעושה הכול למען החברה הוא רחוק מה':

הרבי מקוצק: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ,טו) - יש שני סוגי אנשים: יש אדם שמתפלל ואומר: "וירא העם" – רואים אותי? "וינועו" – אתנדנד חזק שכולם יראו... אומרים לו: "ויעמדו מרחוק" – אתה ממש רחוק מה'!

ויש אדם החושב: "וירא העם וינועו" – רואים אותי מתנודד, ילעגו עלי שאני צדיק מדי. לכן: "ויעמדו" – אעמוד ישר שלא יצחקו.

אומרים לו: "מרחוק" – גם אתה עדיין רחוק...

זכותם הגדולה של יהושע וכלב, היתה שלמרות שעשרת המרגלים שהלכו עימם הוציאו דיבה על ארץ ישראל, הם עמדו בתוקף על דעתם, ולא שיתפו עימם פעולה.

לא סתם התורה קוראת לאברהם אבינו "אברהם העברי" (בראשית יד,יג), על שם שכל העולם כולו עמד מעבר אחד, והוא לבדו, יחיד ובודד, עמד מהעבר שמנגד (בראשית רבה מב,ח). אכן זוהי עצמאות השקפתית הראויה לשמה.

יום אחד קיבל רבה הראשי של בריטניה, הלורד עמנואל יעקבוביץ זצ״ל, הזמנה להשתתף בנשף חגיגי שיתקיים בארמון באקינגהם, מעונה הרשמי של אליזבת השניה מלכת אנגליה. הרב יעקבוביץ, שהיה מקורב לחוגי השלטון באנגליה ובפרט לראש הממשלה דאז, מרגרט טאצ'ר, השיב להזמנה במכתב אדיב בו הסביר כי הוא מעריך את ההזמנה אך לא יוכל להיענות לה מטעמי כשרות.

לא חלפו ימים רבים ולמרבה הפתעתו קיבל הרב יעקבוביץ מכתב תגובה בו נכתב כי נוכחותו רצויה מאוד ועל כן יעשה הארמון מאמץ מיוחד כדי להשביע את רצונו ולספק לו את כל צרכי הכשרות הנחוצים לו. ואכן, כאשר הגיעו הרב והרבנית לארמון, פגש אותם אחד המלצרים שהציג בפניהם את כל סידורי הכשרות, ואף הראה להם את מערכת הכלים המיוחדת שהארמון רכש לפי דרישתם. הסט היה זהה בחזותו לכלים שהונחו בפני כל יתר הסועדים, אך מדבקה קטנה שהוצמדה לכל כלי ציינה את העובדה שאלו הם כלים כשרים.

עד מהרה התמלא אולם הנשפים בכל ה'מי ומי' של חוגי האצולה הבריטים, כולל מספר בלתי מבוטל של ידוענים ואישים מוכרים בתחומים רבים ומגוונים. הרב יעקבוביץ תפס את מקומו לצד הרבנית ונהנה ממנת המזון הכשרה שניתנה לו כאשר לפתע אירע דבר מוזר: בסיום המנה הראשונה נעמדו כל הנוכחים והחליפו את מקומותיהם...

למראה פניו התמהות של הרב הסביר לו שכנו לסעודה שכך מקובל בנשפים מסוג זה - בסיום כל מנה מחליפים הסועדים את מקומותיהם כדי שלכולם תהיה הזדמנות לפגוש את כולם. מנהג זה העמיד את הרב יעקבוביץ בפני בעיה קשה: הן סט הכלים בו הוא השתמש היה היחיד באולם שהיה כשר, כיצד יתיישב במקום אחר?

וכך מצא עצמו הרב יעקבוביץ בסיומה של כל מנה כשהוא מתרוצץ ממקום למקום כשידיו עמוסות סכינים, מזלגות קערות וצלחות, וכל זאת למרבה תימהונם של יתר הנוכחים שלא הבינו כמובן את פשר התנהגותו המוזרה...

התנהגות זו לא מצאה חן בעיני יהודי מתבולל שנכח במקום. הלה אף העיר לרב בקול רם על כך שהוא מתבלט יתר על המידה וגורם בושות ליהודים, אך הרב יעקבוביץ המשיך בשלו. כשרות היא כשרות ויש להקפיד עליה בכל מקום - גם בתוככי ארמון באקינגהם.

והנה, בסיום האירוע כאשר המשתתפים פנו לעזוב את האולם, ניגש הנסיך צ'רלס לרב יעקבוביץ, לחץ את ידו בחמימות והכריז בעליצות: ״אה, הנה היהודי עם הצלחות...!״

הרב יעקבוביץ הסביר לנסיך את הסיבה שגרמה להתנהגותו ועד מהרה גלשה השיחה לדיון מעמיק בהלכות כשרות כאשר יורש העצר האנגלי מפגין התעניינות מרובה בנושא ואף מצרף לשיחה את אימו המלכה.

הקרבה המופגנת בין הרב האורתודוקסי לבין בני משפחת המלוכה האנגלית עוררה את קנאתו של היהודי המתבולל. הלה נדחק אל תוך הקבוצה מתוך כוונה להראות שקיימים יהודים מסוג אחר, 'נאורים' ו'מתורבתים' יותר. ״גם אני יהודי״, הסביר לנאספים.

נעץ בו הנסיך מבט שכולו תימהון ושאל: ״אתה גם אתה יהודי? אם כן היכן היו הצלחות שלך...?״

פעמים רבות אנחנו נקלעים למצבים שבהם אנחנו מתביישים ביהדותנו, או לפחות מנסים להצניע אותה ככל האפשר. צריך עמוד שדרה חזק כדי שלא להתקפל, לא להיכנע ללחץ החברתי והסביבתי (שהוא על פי רוב מדומה), לעמוד על העקרונות שלנו ולעשות את מה שצריך לעשות.

חובות הלבבות (ח"ב שער יחוד המעשה פרק ד'): אדם שחושב מה אחרים יגידו עליו, גרוע מעובד עבודה זרה.

כי אדם כזה עובד את החברה, המורה, הדודה, והשְכֵנה, רק לא את השְׁכִינָה.

טור (או"ח, סי' א): "התחיל ב'עז כנמר', לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה... שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך, על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש..." וכ"פ הרמ"א.

ליקוטי תפילות (ח"א תפילה קמ"ט תתשפ"ה - ז - תפילת 'אחד היה אברהם'): "'פנה אלי וחונני כי יחיד ועני אני' (תהלים כה,טז)... תחזק את דעתי באמונתך תמיד. ואהיה דומה בעיני כאלו אני יחיד בעולם, כמו שנאמר (יחזקאל לג,כד): 'אחד היה אברהם'. ולא אשמע כלל ולא אסתכל על שום מונע ומעכב ומלעיג ומִתלוצץ ומבלבל בעולם. ולא יוכל שום אדם לבלבל אותי מדרך האמת והישר אפילו גדולים ממני וצדיקים כנגדי, רק אזכה להתנהג בדרך האמת... ואזכה לקיים באמת מקרא שכתוב: 'מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ' (תהלים עג,כה)...".