‏הצגת רשומות עם תוויות כף החיים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כף החיים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 20 במאי 2021

"כף החיים" – רבי יעקב חיים סופר זצוק"ל

 

"כף החיים" – רבי יעקב חיים סופר זצוק"ל



רבי יעקב חיים סופר נולד בבגדד שבעיראק בשנת 1870 (התרכ"ז או התר"ל) לרבי יצחק ברוך שהיה סופר, ולאסתר לבית בדהובא.

רבי יעקב חיים סופר למד תורה מאביו וכתיבת סת"ם, ולמד בישיבת "מדרש בית זלכה" של הרב עבדאללה סומך - מנהיגה של יהדות בבל במאה ה-19,  בין רבותיו היה הרב אלישע דנגור - רבה הראשי של בגדד.

הרב יוסף חיים - ה"בן איש חי" הסמיך את רבי יעקב חיים סופר לפוסק, והשפיע על לימוד התורה והקבלה שלו.

רבי יעקב יוסף חיים נישא לפרחה בדהובא ועבד כסופר סת"ם.

בשנת ה'תרס"ד (1904), כשהיה בן 34, עלה רבי יעקב חיים סופר לארץ ישראל ביחד עם רבנים נוספים, והוסיף לשמו את תוארו: סופר. הרב התגורר בירושלים בשכונת בית ישראל ולמד בישיבת המקובלים בית אל.

בשנת התרס"ט (1909) ייסד יחד עם רבי יחזקאל עזרא הלוי, אשר היה החברותא שלו, בית כנסת: "שושנים לדוד", בו נשא דרשות בשבתות וביום טוב וחיבר את ספריו.

רבי יעקב יוסף חיים סופר עבר ללמוד קבלה בישיבת רחובות הנהר ביחד עם רבי חיים שאולי הכהן דוויק - "השד"ה", מקובל שהיה רבה הראשי של ארם צובא בסוריה, וכיהן כדיין וכראש ישיבה.

רבי יעקב יוסף חיים סופר הלך לעולמו בט' סיון ה'תרצ"ט (1939) ונקבר בחלקת החסידים בהר הזיתים.

 

חכם יעקב סופר היה גאון גדול בכל התורה וזכה שספרו הקדוש ''כף החיים'' התפרסם בכל העולם, וזאת מפני זהירותו הרבה בשמירת הלשון, שמימיו לא שח שיחה בטלה ובפרט בבית הכנסת בחר במידת השתיקה ובנוסף לכך היה חסידא קדישא ופרישא, שהיה נזהר מאד בקימת חצות ולימוד אחר חצות ומתפלל בנץ החמה עם כוונות הרש''ש והיה יושב ועוסק בתורה כעשרים שעות ביממה ומסתגר בעליית הגג בבית הכנסת ''שושנים לדוד'' למעלה משלושים וחמש שנה ועוסק בכתיבת חיבורו הגדול ''כף החיים''.

בספרו זה הביא את דבר הפוסקים הפשטנים בשילוב מנהגי רבינו האר''י ז''ל, הרש''ש ומקובלי ''בית אל'' אשר נהג ועשה תמיד כדבריהם. הלומד בספרו זוכה מלבד הידע הגדול, גם כן לתיקון המידות, אהבת השם ויראתו.

 

ספרים נוספים של הרב:

הודפסו: קול יעקב - על הלכות סת"ם, חיים עד העולם - דרשות וביאורים לסיומי מסכתות הש"ס, יגל יעקב - דרשות על סדר פרשת השבוע, ישמח ישראל – 2 חלקים - דרשות על סדר פרשת השבוע, חוקי חיים - דרשות בציבור וקובץ תשובות (י' תשובות בהלכה).

בכתב יד: באר מים חיים - שו"ת, בית יעקב - דרשות על פרשת השבוע, חפץ בחיים - דרשות, עדות ביעקב - דרשות לארבע פרשיות וביאור פרקי אבות, חזיונות חיים - חלומות וגילויים והערות והארות על ספר זבחי צד'ק ו-כוונות הפסח - על הגדה של פסח.

 

לרבינו היה ''קונטרס החלומות'' ובו כתב את חלומותיו ומה שגילו לו מן השמים, פעם אחת נגלה לו רבינו האר''י ז''ל ודיבר עימו, ולמחרת כתב בקונטרסו ''ורבינו האר'י ז''ל הקדוש נגלה לי ומראה פניו אדמוני'', כמו כן מובא שם שהוכיחו אותו מן השמים על שלא נתן ג' פרוטות לצדקה ב''ויברך דוד'' ופעם אחרת שלא אמר קורבנות במנחה (ומובן מזה שאלו היה ''עוונותיו'').

 

לאחר פטירת ''הבן איש חי'' חלם ''כף החיים'' שראה שאומרים במתיבתא דרקיעא: ''משה נסתלק את מי השאיר אחריו? את יהושע, ''הרב יוסף חיים נסתלק, את מי השאיר אחריו? את ר' יעקב חיים סופר''.

 

הרב ישראל מרגלית (כף שכולה חיים): אהבתו וחיבתו לארצנו הקדושה היתה עד להפליא, ובב' אייר תרס"ד יצא מבגדאד יחד עם כמה חכמים, ביניהם הגאון רבי יחזקאל עזרא רחמים זלה"ה בעל "עצי היע"ר", והגאון רבי צדקה חוצין זלה"ה, לימים ראב"ד עדת הספרדים בירושלים. הנסיעה נועדה מתחלה ל"זייארה" (השתטחות על קברי הצדיקים) וחזרה לבבל, אך מסובב הסיבות נתן לבסוף בדעתו של רבינו להישאר בארץ הקודש. בני החבורה נסעו בשיירה בעגלות רעועות, דרך לא סלולה מלאה חתחתים.

בכל ערב שבת קטע רבינו בשליחותם של חברי השיירה את המסע, בתמורה מלאה שהעביר לידי ראש השיירה, כשהוא שוקל לידו מטפחת גדושה במטבעות זהב. מסע השיירה היה נעצר אפוא משקיעת החמה ועד לאחר שסיימו הרבנים להבדיל על כוס היין בצאת השבת.

לאחר טלטולים ונדודים ותלאות רבות הגיעו ליפו בערב חג השבועות. ובאסרו חג הגיעו ירושלימה. בהקדמתו לספר "קול יעקב" מציין רבינו אודות עלייתו לארץ ישראל וכה כתב: "...הגדיל ה' חסדו עמי וזיכני לעלות ולהסתופף בהיכלו עיה"ק ירושלים תוובב"א שנת התרס"ד ר"ח אייר והגעתי לשם ביום שמחות שהוא אסרו חג של שבועות...".

תחילת בואם ארצה, פקדו את המקומות הקדושים כדי להשתטח על קברי הצדיקים ובביקורם בעיר האבות חברון עלו לבקר במעונו של המרא דאתרא אוצר התורה, מרן הגאון רבי חיים חזקיה מדיני זלה"ה, בעל שדי חמד, שחיבבם מאוד ושש לקראתם.

מעת שדרכה כף רגלו של רבינו באדמת ארץ הקדש גמלה בלבו ההחלטה "פה אשב כי איויתיה" ואף שהוריו, אשתו הרבנית וארבעת ילדיו עדיין נותרו בגולה. יש מספרים שהסיבה שבחר רבינו להישאר בארץ ישראל הייתה כי ראה את קהילת החסידים "בית א-ל" שעושים לילות כימים בלימודים, תיקונים, תפילות וכוונות ולכן החליט להישאר בירושלים עיר הקודש על מנת להצטרף לחבר רבני ולומדי הישיבה. מיד לאחר החלטתו זו, כתב רבינו מכתב לאשתו ע"ה ובו הודיע לה על החלטתו. כאשר קיבלה את המכתב, פנתה אל ריש גלותא דבבל בעל בן איש חי זלה"ה לשאול בעצתו, וענה לה: "הכל מעלין תנן", וכוונתו שהעת ללכת אחריו, שהרי שנינו במשנה במסכת כתובות "הכל מעלין לארץ ישראל". ובדבר הוצאות הנסיעה, יעץ לה למכור חלק מספריית בעלה הגדול לכיסוי הוצאות הדרך. לא נותר לה אפוא אלא למכור את חפצי הבית, לארוז את מיטלטליה ולעלות לארץ הקדש.

בתחילת שנת תרס"ה עלו אביו, אמו, חמותו, רעיתו וארבעת ילדיו לארץ הקודש. הוא מתעד זאת בהקדמת הספר כף החיים למהדורא הראשונה (ח"א, תרס"ה) שכתב רבינו בזה"ל: "וחסדי ה' אזכיר תהילות על כל אשר גמלני כל טוב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו בירושלם עיר עז לנו אני וביתי ובני ובנותי. אודה ה' בכל לבב כי גבר עלי חסדו אשר כמה ניסים ונפלאות עשה עמדי מיום היותי עד היום הזה".

נציין כאן עוד את מה שכתב רבינו בספר חיים עד העולם (הדרן למסכת תמיד) "אף על פי שהגדיל ה' חסדו עמנו בזמן הזה ויש הרבה ישראל דרים בארץ ישראל ובירושלים ת"ו, אפילו הכי צריך להתפלל תמיד אל ה' שיבנה בית המקדש, כדי לעשות רצונו להיות כהנים בעבודתם ולהקריב תמידים במועדם".

מיד בהגיעו של רבינו ירושלימה אשר איווה לשכון כבוד בתוכה, קבע את מגוריו בעיר העתיקה שבירושלים והצטרף אל חבר הרבנים המקובלים בבית המדרש של החסידים ק"ק "בית א-ל" אשר בעיר העתיקה, והם ששו לקראתו, ותהילתו בקהל חסידים. ועל ידי שקידתו העצומה, והצטיינותו במיעוט שיחה ובמיעוט שינה, רכש לו ידיעות נשגבות בתורת הח"ן, והחל להתפלל בקדושה ובטהרה על פי כוונות רבינו האר"י ז"ל, וכאשר הורה רבינו הרש"ש זיע"א בסידורו. ועלה מעלה מעלה במעלות בקדש ונתפרסם לארי במסתרים ושר בית הזוהר. ושמו נערץ בקדושה ותהילה.

לאחר כמה שנים שלמד בישיבת בית א-ל עבר ללמוד בישיבת המקובלים שנוסדה לא מכבר, בשנת תרנ"ו, "רחובות הנהר" שבשכונת רחובות הבוכרים בעיר החדשה, שהוקמה בסיועו של הנדיב - מקורבו של רבינו - סניור רבי נסים נחום זלה"ה, שם למד את תורת הח"ן מפיו של שר בית הזוהר, גדול המקובלים דאז - ראש הישיבה הגאון הקדוש רבי חיים שאול דוייק הכהן זלה"ה, המכונה "השד"ה". בישיבה זו קבע רבינו את מקום תפילתו ברציפות מאז כניסתו לישיבה עד אחרית ימיו יחד עם חבורת המכוונים שהתפללו בכוונות הרש"ש.

הגאון רבי אברהם מונסה זלה"ה בספר "פדה את אברהם" (עמוד תכ"ב): "הרה"ג יעקב חיים סופר זיע"א מחבר ספר כף החיים... היה רב חסיד מקובל ומתפלל בביהכנ"ס 'המכוונים'... בבוקר כשמגיע זמן טלית ותפילין, היה מתעטף בטלית ותפילין והולך לביהכנ"ס 'המכוונים' ומתפלל בכוונות. לא התפלל חזן, אבל היה קובע לו המוספין של ראש השנה וכפור ובהם היה עובר לפני התיבה ומתפלל חזן".

הרב השד"ה, שעמד על תכונותיו של רבינו, ידיעותיו הרחבות ועומק עיונו בחכמת הנסתר, נתן לימים לו ולרעו הגאון המקובל רבי יהודה פתיה זלה"ה בעל "מנחת יהודה", את מלאכת עריכת ספרו העמוק בחכמת הנסתר "איפה שלמה", שכן הרב השד"ה היה בעת זקנותו סגי נהור וקשתה עליו מלאכת הכתיבה.

בעניין זה סיפר הגאון רבי יעקב משה הלל שליט"א בהקדמה לספר "פאת השד"ה": "רבי נסים נחום ז"ל, נטל על עצמו הטיפול בהוצאת ספר "איפה שלימה", והיה מוליך ומביא יום יום את גליוני הספר מבית הדפוס אל הרב להגהה, ומהרב בחזרה אל בית הדפוס. כי כתיבת הספר נעשתה במהירות גדולה באופן מופתי, שתלמידי השד"ה - ר"י פתייה ורי"ח סופר היו כותבים עבורו את הספר כפי שהיה מקריא להם מפיו... ובמשך פחות משנה נסתיימה כמעט מלאכת הספר כולו, והיה השד"ה דוחק על הוצאתו לאור בהקדם".

על אף עיסוקו של רבינו בחכמת הקבלה, נמנע כליל מלהתעסק בקבלה מעשית וכתיבת קמיעות. פעם אירע מעשה ביהודי ממצרים שהיה לבנו חולי הנפל ובא לרבינו והפציר בפניו שיכתוב לו קמע עבור בנו, בהתחלה רבינו התחמק ויעץ לו להתפלל, אך כשהפצרותיו חזרו ונשנו, כתב רבינו קמע ושם אותו עליו והזהירו שלא יוריד את הקמע אף פעם. ואכן הבן נרפא. לאחר שנים מספר אירע מקרה ונעלם הקמע, ואז חזרה המחלה, חזר האב לרבינו והפציר בו שוב שיכתוב, לבסוף הסכים לכתוב "בפעם האחרונה" וחזר ונרפא.

רבינו היה עוסק בתורה בכל רגע ורגע מנצל את זמנו ללימוד, הן בלימוד וכתיבת ספריו, הן בלימוד סוגיות הש"ס, וכפי שהעיד בנו רבי משה סופר זלה"ה שיודע על (לפחות) עשר פעמים שאביו סיים את הש"ס כולו מכריכה לכריכה, והן בלימוד ח"י פרקי משניות בכל יום, כך שבערך אחת לחודש סיים את כל השישה סדרי משנה. ובכלל על התמדתו בתורה סיפר הגאון רבי יהודה צדקה זלה"ה: "פלא פלאים. התנהגות פשוטה. אולי מעולם לא ראה את רחוב יפו, ואני חושב שכלל לא ידע איך הולכים. מה שכן היה הולך מביתו שבבית ישראל למאה שערים בשביל הדואר שהיו בקשות של ספרים. אף פעם לא ביטל תורה. אף פעם לא הלך לשום מקום. לחתונה היה הולך, מקדש כמה רגעים ומיד היה חוזר. איך זכה? אותה השאלה נשאל החפץ חיים מחבר המשנה ברורה - שמירת הפה!! מעולם לא דיבר הכף החיים אפילו ברחוב, רק למד כתב למד וכתב, אם בדרך היו שואלים אותו שאלה היה עונה להם בקיצור נמרץ והולך הביתה מיד".

על אופן תפילותיו של רבינו - סיפר הגאון רבי יהודה צדקה זלה"ה: "כמובן, התפילות שלו היו לפי הכוונות. היום כמעט אין אחד שהוא מכוון. אז באותו הדור היו עשרות רבנים שכיוונו, על כל אחד היה אפשר לומר סיני ועוקר הרים". "היו מתפללים בבוקר באשמורת, נמשך התפילה ארבע שעות בערך. בלי לשתות כלום. על כל מילה מהתפילה יש שלושה ארבעה דפים של כוונות, עד שמכוונים את זה – נורא!" "הוא היה אחד מהם. היה הולך בבוקר באשמורת עטוף טלית ותפילין לבית הכנסת, תחילה היה 'צופיוף', אחר כך 'בביוף'. כשהיה יוצא מביתו לבית הכנסת כל החנויות סגורות, אין איש ברחוב, כשהיה חוזר כבר כל החנויות פתוחות... שמונה, תשע, היה הולך בארבע חוזר בתשע. דבר נפלא".

"במנחה היה רגיל לבוא בדיוק בזמן שאומרים 'למנצח על הגיתית', בכדי שלא ידבר איתו מישהו. 'למנצח על הגיתית' היו רגילים לומר באחד עשרה ועשרים לפי השעון הערבי, כלומר שעה קבועה בין בקיץ בין בחורף. כשהוא היה בא כל אחד מדייק את השעון שלו... כי ידוע שלא יבוא רגע קודם, וכל שכן שלא יבוא רגע מאוחר. ככה היה דייקן. וכל כך למה? מפני שלא רצה לדבר מילה בבית כנסת! שאם יבוא אחד וישאל אותו, אם זה פוליטיקה אם זה עניין אחר, מחלוקת וכדו', איננו. בשעת התפילה אף אחד לא מעז לגשת אליו, אחרי התפילה - בעלינו לשבח כבר היה בפתח, ומיד אח"כ היה הולך. לא פוגשים אותו בבית הכנסת לדבר איתו, בכדי לחסוך אולי מילה של דברים בטלים בבית כנסת. זה לא שנה ולא שנתיים, זה עשרות בשנים! עשרות בשנים!!".

כתב רבנו בכף החיים (ס' רל"ב סק"ו): בחשיבות תפלה בשלמותה, "ותחלה יאמר למנצח על הגיתית וכו' ופרשת התמיד ופטום הקטרת וכו' ואל ישנה מזה הסדר ואפילו אם היה הזמן דחוק, כי מעשה באחד ירא שמים שהיה פעם אחד הזמן דחוק ולא אמר למנצח ופרשת התמיד אלא רק התחיל לומר לשם יחוד וכו' והתפלל שמונה עשרה ובאותה הלילה הוכיחו אותו בחלום לאמר מדוע העולם מתפללים תפלה שלמה ואתה חסרה. ועל כן כל אדם יש להיזהר בזה".

ומיהו אותו "אחד ירא שמים" שעליו סיפר רבינו בספרו? בדידיה הוה הך עובדא, וכמבואר באר היטב בקונטרס החלומות שלו שבו העלה על הכתב את החזיונות שראה בלילות. אות באות ותיבה בתיבה.

 

מספרים שכאשר היה לומד עם חכמי ישיבת ''שונים לדוד'' היה מתפלפל בהתלהבות גדולה, בקול גדול ובריתחא דאורייתא, אמנם כשהיו מביאים לפניו כוס תה לברך עליו, לפתע להפתעת הלומדים השתנה מהקצה לקצה ושינה את קולו והיה עומד ברתת ויראה ובהכנעה מרובה ומברך לאיטו מילה במילה ברכת שהכל בכוונה ובשמחה, אשרי עיין ראתה כל זאת.

 

הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל היה מדבר רבות ומעורר את הסובבים אותו ואת תלמידיו אודות אמירת הברכות במתינות. ברוב המקרים שדיבר בנושא, הוסיף ותיאר כמו בציור חי כיצד היה הגאון בעל 'כף החיים זצ"ל מברך ברכותיו, בדחילו ורחימו, עד שכל השומע אותו היטיב להבין את דברי חכמינו זכרונם לברכה 'האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות'.

וכך תיאר: "כאשר היו מביאים למרן בעל 'כף החיים' כוס תה או קפה לשתיה, והגיע הזמן ללגימה, היה נוהג לשים כפו האחת בתוך הספר, לסימנא בעלמא, ובכף ידו השניה סגר אותו; אחר נטל בידו את הכוס, התבונן בה, כאילו רומז לה משהו במבטו – ועצם את עיניו ובירך: 'ב-ר-ו-ך, א-ת-ה…' והזכיר את השם בסילודין, והמתין שיענו אחריו 'ברוך הוא וברוך שמו', והמשיך: 'א-ל-ק-נ-ו, מ-ל-ך ה-ע-ו-לם', כשכל גופו מרתת ואיבריו מזדעזעין מפחד השכינה הקדושה, והשלים בדביקות ובערגה 'שהכל נהי'ה בדברו', ופקח עיניו ולגם מן הכוס, והיו רואים אז בעליל איך שכולו מלא תהילה לבורא ית"ש על המשקה.

 

"זכורני, הוסיף וסיפר, "שפעם כאשר בירך ברכת 'שהכל' והגיע למילים 'מלך העולם', היה נדמה לי כאילו כל העולם כולו עוצר את נשימתו ומקשיב לברכתו. צעיר לימים הייתי אז, וזכיתי ללמוד עמו במחיצתו גמרא ותוספות, והיינו מתפלפלים עמו, מקשים ומתרצים, ולרגע דימינו שאנחנו שנינו במדרגה אחת, שוה בשוה… אולם כשהיה מברך 'שהכל' בחיל וברעדה, אזי ראינו בעליל מה רב ההבדל והמרחק בינינו…"

 

בעלותו לירושלים, באחת מן השנים היתה שנת בצורת ויובש גדול, נמנו וגמרו בעל ''כף החיים'' ועמיתו הגה''צ המקובל ר' יהושע שהרבני זיע''א ללכת להשתטח על ציונו של שמואל הנביא, ובבואם שם שפכו ליבם כמים בתפילות ובכוונות בדמעה ותחנונים לעורר הרחמים שיבואו גשמי ברכה, וכצאתם לחזור לביתם והנה לפתע החלו טפטופי גשמים וילכו הלוך וגדול, ונתפרסם הדבר בירושלים ועורר בזמנו רגש גדול בציבור.

 

מרן הראשל''צ הגאון רבינו מרדכי אליהו זיע''א היה מספר שבילדותו היתה שולחת אותו סבתו לשאול שאלות בהלכה מחכם יעקב סופר זיע''א וכן זכה כשהיה בגיל 10 להיות בהלוויתו.

 

הרב שמואל אליהו שליט''א סיפר שבצעירותם היה אביו מרן זצוק''ל מבקש מהם לעזור לו לעשות הגהה על ''כף החיים'' שהיו בו כמה טעויות דפוס בדברי מרן השו''ע, והיה הרב מקריא להם והם מסתכלים בשו''ע לראות אם הדברים מדויקים, ולפעמים כשלא היו שמים לב והיתה טעות, הרב היה מתקן אותם בע''פ שלא כך כתוב בשו''ע. זכות כף החיים תגן עלינו ועל כל ישראל לגאולת עולמים בחסד וברחמים.

 

הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק"ל, היה מספר לתלמידיו בשיחות המוסר על הגאון המקובל רבי יעקב חיים סופר זצ"ל בעל כף החיים, שהנהגותיו היו פלא פלאים: בימי הקיץ היה מתפלל ערבית בערך בשעה שבע עם כל הכוונות, ואינו הולך לישון אלא כעבור שלוש שעות מהתפילה, לפני השינה עושה יחוד בכדי לקום לפני חצות וקורא ק"ש עם כל הכוונות, נמצא שנותרה לו רק כחצי שעה לישון, וכבר קם, עושה תיקון חצות, בוכה על החורבן, וחוזר שוב לישון, משכים לפני עמוד השחר, ללמוד ולהתפלל בנץ ואח"כ חוזר לביתו, ואוכל משהו מהר כדי שלא יאחר לישיבה, מגיע לישיבה, לומד וכותב, באופן שכל זמנו קודש קודשים.

אחר כך היה אוכל בערך כשעה וחצי, לא מפני שאכל הרבה, אלא מפני שייחד יחודים, לפני האוכל אמר לשם יחוד, נטל ידיים בכוונות, וכן ברכת על נטילת ידים והמוציא בכוונות, וגם בשעת הלעיסה היה מכוון, עד כדי כך שלא היתה מחשבתו על האוכל אלא שקוע בכוונות, אח"ז למד בכל יום ח"י פרקי משנה, ששה בבוקר, ששה בצהרים, ששה בערב, אמר פטום הקטורת, איזה מקומן, מים אחרונים, ברכת המזון עם כל הכוונות, כך נהג לעשות יום יום. ומחמת שהיה שקוע בכוונות לא היה מקבל אף אדם בשעת אכילתו, אפילו באו לתת כסף לישיבה, רק כשגמר ובירך ברכת המזון היה מקבלם בסבר פנים יפות. בצאתו מביה"כ נהג לברך אשר יצר מהסידור עם הכוונות. עוד היו לו טרדות מבית ומחוץ, והפלא הגדול, איך הספיק ללמוד ולכתוב חיבורים כה גדולים, שהרי אין זה חיבור של העתקה וליקוט מספרים אלא חיבור המחייב טירחה ועיון רב.

 

מעשייה נוראה סיפר הרב מרדכי אליהו משם דודו, הרב יהודה צדקה ע"ה, שהיה עד לדברים בשעה שהיה בבית הכנסת. לילה אחד הגיע מלאך המוות לחכם יעקב סופר ע"ה, מחבר ספר "כף החיים", ואמר לו שבא ליטול נשמתו לכפר על הדור! "כף החיים" לא נבהל ושלח את המלאך לחכם יחזקאל עזרא: לך אליו, הוא ראוי לכפר על הדור! הלך המלאך לחכם יחזקאל עזרא ובא ליטול נשמתו, ושלח אותו חכם יחזקאל ואמר לו: לך לרבי יצחק שרים, הוא צדיק שהגון לכפר על הדור. בבוקר נכנס "כף החיים" לבית הכנסת ופנה אנה ואנה לראות מי נמצא ומי לא, ומייד התלונן בפניו חכם יחזקאל עזרא ואמר לו: מה עשית לי? שלחת לי את מלאך המוות! מייד שאל אותו "כף החיים": ומה עשית אתה עם המלאך? שלחתי אותו לחכם שרים. ושניהם רואים שחכם שרים לא הגיע לבית הכנסת, ולא עברה שעה והגיעה השמועה שנתבקש חכם שרים לבית עולמו...

 

סיפר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: פעם הלך מו"ר אבי ביחד עם הרב יעקב סופר ע"ה, מחבר הספר "כף החיים", ברחובות בגדד, ופגשו גוי שעושה כשפים ואחיזות עיניים. הגוי בלע סכינים בזו אחר זו, וקהל רב עמד סביבו משתאה. כשהגיעו אליו, קראו עליו בכוונה גדולה "ויהי נועם" עם "יושב בסתר עליון". מייד נתבטלה כל יכולתו של אותו טמא, ונשארה הסכין בבטנו.

 

רבינו בכף החיים (סימן קס"ז ס"ק ק"מ) מביא סיפור שאירע עם זקנו של בעל בן איש חי - הגאון רבי משה חיים זלה"ה ונראה שרבינו הוא המקור הראשון לעובדא זו: "ואני שמעתי מעשה נורא על זה כי בימי הרב משה חיים ז"ל זקנו של מהרי"ח ז"ל בעל מחבר בן יהוידע רב פעלים וכו' שזימן ישראל בפסח את עכו"ם אחד שהיה שכינו והאכילו מצה על שלחנו. ואח"כ ספר זה לפני הרב משה חיים ז"ל ואמר לו שיזהר ממנו בזאת השנה כי אפשר שיזיקנו נזק גדול, ויהי היום וישראל יושב ובא העכו"ם ההוא וחרבו שלופה בידו ונעשה לו נס וברח מפניו ר"ל".

 

כשעלה לארץ הרב אברהם מרדכי אלתר, שהיה האדמו"ר מגור ונודע בשם ספרו "אמרי אמת", יצאו אלפים לקדם את פניו. ביניהם היה גם נער צעיר בשם יהודה צדקה. הנער רצה מאוד לפגוש את האדמו"ר ולבקש את ברכתו, ועל כן נדחק בין ההמונים עד שעמד לפניו. יהודה פנה בהתרגשות אל הרבי מגור וביקש את ברכתו. הרבי מגור חייך ואמר לו: "אברך אותך אם תשיב לשאלתי". הנער הסכים, והרבי שאל: "מדוע במסכת שבת יש עשרים וארבעה פרקים?" ליהודה לא הייתה תשובה, אך רוחו לא נפלה. הוא החליט לשאול את הרב יעקב סופר, שנודע בשם ספרו "כף החיים", ולשוב אל הרבי מגור. הרב יעקב סופר הסביר לנער יהודה כך: "השבת נקראת כלה, וחכמים לימדו אותנו שלכלה יש עשרים וארבעה תכשיטים. עשרים וארבעת הפרקים הם קישוטיה של השבת המלכה". הנער מיהר לחזור אל האדמו"ר, נדחק בין מקבלי הפנים עד שעמד שוב לפניו. "האם אתה זוכר אותי?" שאל יהודה, והרבי השיב "ודאי! ודאי! ומה בפיך? היש לך כעת מענה לשאלתי?" הנער חזר על תשובתו של הרב סופר, והאדמו"ר שהתרשם מנחישותו של הנער והתמוגג מן ההסבר, בירכו בלב שלם ונפש חפצה.

 

מנוחת שלום: וכאן רק אכתוב מה ששמעתי על מו"ז הגאון רבי יעקב חיים סופר בעל כף החיים זצוק"ל זיע"א שפעם אחת חל יום ההילולא של אביו הצדיק הרה"ג רבי יצחק ברוך זצ"ל, ואז באותם שנים של מלחמת העולם הראשונה, ירדו בני ירושלם ת"ו עד מ"ט שערי עניות ודלות, ולא היה אפשרי בידו לקנות פירות וירקות ולהביא לברך, ובאותו הלילה נגלה לו אביו ע"ה בחלום ושאל אותו מדוע לא הביא "ברכות" עבורו כמנהגו בכל השנים, והשיבו מו"ז הגאון בעל כף החיים זצ"ל שלגודל העניות הנוראה השוררת כעת, לא היה לאל ידו לעשות כמוטל עליו וכאשר עשה באמנה בשאר השנים, ואונס רחמנא פטריה, והשיבו מר אביו ז"ל: ולפחות היית מביא מים מן הבור שיברכו הציבור ברכת שהכל, והגם זה היה קשה אצלך?! וכשמוע זאת התפעל מו"ז בעל כף החיים זצ"ל ולמחרת השתדל וטרח מאד להביא "ברכות" ולעשות נחת רוב למר אביו הרב ז"ל עד כאן שמעתי זיע"א.

 

הרב מאיר מאזוז (הקדמה למשנ"ב איש מצליח כרך ג): "עוד יש ללמוד מהרב כף החיים ז"ל מדת הענוה, שמעולם לא השיג על שום חכם בתקיפות ועל הרוב לא הזכיר את שם החכם שהוא חולק עליו. ורשומים אצלי כארבעים מקומות שחולק על הבא"ח בלי הזכרת שמו... וידוע מה שאמר הגאון ר' יהודה צדקה זצ"ל, ששני תלמידי חכמים היו בדור האחרון מופלגים בשתיקה והם המשנ"ב וכף החיים וכל העולם היום לומד בספריהם".

 

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מפרש מדוע מונה הכתוב שמות בני ישראל היורדים מצרימה:

"נראה טעם לפרש שחזר ומנאן כאן, לפי שבכאן מתחיל לספר בשעבוד ישראל. ושלא יסבור האדם לומר מפני שלא היו הגונים חס וחלילה, לפיכך באה להם צרת השעבוד. לפיכך חזר ומנאן, להורות כי הם חשובים וחביבים. כי המספר מורה על חשיבות - שלא תחשוב כי בשל חטאם הגיעם הגלות." (ישמח ישראל דרשות על התורה פרשת שמות - ואלה שמות, ירושלים, תשמ"ט (1989).)

 

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מדבר שכל שבט עולה תפילתו דרך שער המיוחד לו:

"יש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים. כל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער אחד מיוחד לו ...והנה אין ספק כי אם תפילות כל השבטים היו שוות, לא היה צורך לי"ב חלונות ושערים - וכל שער יש דרך בפני עצמו, אלא ודאי מוכרח הוא - שכיוון שתפילותיהם משונות, לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט. וכי כפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא, כן צריך להיות תפילתו, ולכן ראוי לכל אחד ואחד להחזיק כמנהג סדר תפילותיו כמנהג אבותיו." (כף החיים, סימן ס"ח ד"ה ואמנם בעקרי המנהגים)

 

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מפרש כפל 'נתון תיתן לו' לתת בלב טוב:

"יש בני אדם נותנים צדקה מפני הבושה, כגון שרואה עשירים שמתנדבים מעות לעניים, זה כך וזה כך. ומי שלא ייתן, יהיה חסרון לפי כבודו. ולכך הוא נותן - לפי הבושה, כדי שלא יהא חסרון בכבודו. ויש בני אדם, נותנים צדקה לעניים מפני התרעומת, שמתפחדים שלא יתרעמו עליהם העניים, ויקללו אותם. ...ואם כן, כל כגון זה, אין נותנים בלב שלם, ולזה אמר 'נתון תיתן לו', רוצה לומר - שתי נתינות: אחד בלב ואחד בפועל ולא בלב שלם." (ישמח ישראל דרשות על התורה, חלק ב' עמודים רצ"ג-רצ"ד, ירושלים, תשמ"ט (1989))

 

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש 'מרבים שלום בעולם', שמלמדים לרבים דברי אגדה:

"ע"י לימוד התורה בדרוש אגדה, יש כוח למחול כל עוונות ישראל, ואם מוסיף ואומר קדיש על האגדה, אפילו נחתם עליו גזר דין לרעה, הקב"ה מוחל לו ומכפר עוונותיו. וזה שאמר כל בנייך לימודי ה', רוצה לומר - אם כל בנייך יהיו לומדים דברי אגדה ואומרים עליה קדיש, שהוא שבח לה', אז 'רב שלום בנייך' - שיהיה להם שלום הרבה, שאפילו נחתם עליהם גזר דין לרעה מתבטל." (חיים עד העולם, סיום למסכת ברכות, עמ' ו-ז, דפוס מוריה, ירושלים, תרפ"א (1921))

 

 

יום ראשון, 24 במאי 2020

ספירת העומר - איסור התספורת בעומר והנגיעה בזקן

איסור התספורת בעומר והנגיעה בזקן


הרב ניסים פרץ זצוק"ל: כשאדם מתנהג על פי הקבלה, אז זה הכל כמו דוגמה של מעלה. יש שתי נקודות, ללמוד קבלה ולנהוג על פי הקבלה. יש יהודים תמימים, לא מבינים קבלה ולא למדו 'עץ חיים' אבל הם מחפשים את ההלכות ואת המנהגים על פי הקבלה. ויש יהודים לומדים קבלה ויודעים קבלה ולא מתנהגים על פי הקבלה. גם זה קיים. כלומר אתה רואה בן אדם לומד כתבי האר"י ובהתנהגות הוא מתנהג אחרת. יש הלכות! האר"י זה דבר מחייב! זה הלכה! כמו שקיבלנו הוראות מרן קיבלנו כמה וכמה יותר הוראות האר"י הקדוש, קיבלנו הלכה למעשה.

כל גדולי הפוסקים שבדורות הקודמים, כל פסיקה שלהם היתה על פי האר"י, על פי הקבלה. החיד"א, רבי חיים פאלאג'י, כולם. החיד"א בפרט, הגדיל על כולם. בכל ארצות המזרח, בבל, מרוקו, סוריה, נהגו שלא מסתפרים מפסח עד שבועות. אין כזה דבר, לא נהגו להסתפר. אבל היום כבר כולם נוהגים להסתפר לאחר ל"ג לעומר, את מי תראה שנוהג אחרת? הם אומרים כן, זה נכון, המקובלים נוהגים ככה, אבל דעת מרן לא ככה. שכחו שפעם לא היה בכלל כזה דבר להסתפר לפני מ"ט לעומר. הסבא שלי ידע קבלה? זה היה המנהג שלנו כשהייתי ילד, הסבא אמר "לא, לא מסתפרים עד שבועות". כששאלנו אותו למה? אמר – מה יש להתווכח, ככה זה המנהג, עומר! עומר! ככה היה המנהג של הרבה מקומות. אבל בפרט אם אדם לומד כתבי האר"י, בכתבי האר"י זה מפורש!

וכן על זה הדרך, יש עוד הרבה מנהגים. לאט לאט צריך ללמוד אותם, לדעת אותם, ולהתנהג על פיהם. זה מה שעשה 'כף החיים'[1]. מה ההבדל בין כל הפוסקים ל'כף החיים'? התפלאתי על 'כף החיים' – מה אתה מחפש לכתוב עוד פירוש ל'אורח חיים'? הרי יש 'משנה ברורה' לפניך! ב'כף החיים' הוא מעתיק כמה פעמים מה'משנה ברורה' קצת ככה על קצה המזלג פה ושם. לפעמים אתה קורא ש"כף החיים" מציין את המקור מ"ב, זה לא 'משנה ברורה' זה 'מורה באצבע'. אבל מסתמא היה לפניו גם 'משנה ברורה'[2]. אז לחבר 'כף החיים'?

אז דבר ראשון, משנה ברורה לא תמיד מיושר על פי מרן. הוא פוסק על פי הרמ"א או על פי פסיקה אחרת וצריך שמישהו יישר את הענין על פי הפסיקה הספרדית. דבר שני, עיקר המטרה שלו להביא את דעת הסוד, את דעת הזוהר, את דעת הקבלה, לחבר את האוהל, שהאדם יהיה לו את הכל. ודאי שהוא לא מביא את הכל. את הדברים העיקריים הוא מביא, אבל יש עדיין דברים מכתבי האר"י שהוא לא מביא אותם.

הזקן אסור לנגוע בו כל השנה. אם אדם לדוגמה יגיד ככה, מה אתה אומר כבוד הרב? אני מוכן לגדל זקן כל השנה, תתיר לי להסתפר כל העומר? – אני אומר לו אתה תסתפר בעומר יום יום, זה יותר קל מלגעת בזקן כל השנה. זה פשיטא שצריך לקיים גם את זה וגם את זה, אבל אם אתה רוצה לשקול את זה מול זה, אז לגעת בזקן כל השנה יותר חמור מאשר להסתפר בעומר יום יום.

בכלל, אחד שאל אותי שאלה יותר קשה. אחד מקובל, לא פשטן, הוא שאל אותי על השפם. הוא אומר, בסדר להסתפר אסור עד שבועות, אבל את השפם מותר לספר כל השנה, הוא לא בכלל הזקן. בפרט אם הוא מעכב את האכילה. אם הוא מכסה את הפה מותר לספר אותו. אז הוא רוצה בעומר לספר את השפם. הוא שאל אותי על פי הקבלה אם זה מותר. גם זה אסור. הבעיה היא שלא מעיינים טוב בדברי האר"י. האר"י אמר כל שער, וזה לא תלוי אם זה בראש או כל שער שבגוף אפילו. זה לא קשור לא לזקן ולא לכל דבר אחר. "וּסְבִיבָיו, נִשְׂעֲרָה מְאֹד"[3]. השער מעיד על צמצום של אור. הצמצום הכי גדול זה בשער. למדנו שהענפים של ע"ב דא"ק יוצאים דרך השערות[4], למה? – זה הכלי הכי קטן ליציאה של אור. זה הצמצום של "וּסְבִיבָיו, נִשְׂעֲרָה מְאֹד". כלומר, אם כן, שערות זה הדין הכי גדול. איפה הדין נמצא – בכלי, כלי זה הדין. הצמצום יצר כלים, כלים זה דין, והאור זה חסד, זה השפעה.

אם כן השערות זה דין, והימים האלה של העומר הם דין. ואומר רבנו האר"י ב'שער הכוונות'[5] – אין להעביר את הדין בזמן הדין! אתה מתגרה בדין, אתה מעורר על עצמך קטרוג, אתה מעורר על עצמך דין. אז בימי העומר אסור לספר כל שער שבגוף, זה לא תלוי בשפם, זה לא תלוי בענין של מה מותר ומה אסור לספר בשאר ימות השנה. אתן לזה דוגמה מוחשית. למשל, האר"י צווה שלא להסתפר אלא עד חצות היום[6]. הכי טוב זה ביום ששי כדי שיהיה גם לכבוד שבת. בזמן שמידתו של אברהם אבינו שהיא מידת החסד שולטת[7] – תוכל להעביר את הגבורה, ויעקוד אברהם את יצחק – להעביר את הדין. אבל לא אחרי הצהרים. למה? כי אחרי הצהרים זה דין. אתה מעביר את הדין בזמן הדין, ואת זה כל השנה לא עושים, האר"י אומר ככה. כל שכן, מאן דכר שמיה, אלו שמסתפרים בלילה. אתה רואה את כל אלה שעומדים בתור להסתפר בלילה. בלילה להסתפר?! אפילו אחרי צהרים לא מסתפרים! אפילו ביום ראשון שני שלישי רביעי לא מסתפרים אחרי הצהרים, לא קשור ליום שישי, שאז יש עוד מצווה – להסתפר לכבוד שבת, לכבוד יום טוב.

עכשיו בימי ספירת העומר, גם החצי הראשון של היום הוא דין. בגלל ספירת העומר, שהימים לא היו ספורים ומדודים, אז גם החצי של אברהם אבינו יש בו דין. אתה לא יכול להסתפר גם בחצי היום הזה. זהו, זו הסיבה. וזה לא תלוי בל"ג לעומר או חתן או סנדק, זה לא שייך. כל הטעמים האלה זה על פי הפשט, שאם הסיבה שלא מסתפרים זה בגלל אבלות על מיתת תלמידי רבי עקיבא, אז אפשר להקל לחתן משום שזה יום טוב שלו וכל מיני סיבות כאלה. אבל זה לא שייך כלפי הענין של הדין שבימי עומר.

האמת שב'פרי עץ חיים'[8] יש טעם יותר עמוק. ב'פרי עץ חיים' במקום הטעם של דין – הרב אומר הפוך. הוא אומר שבימים האלה של ספירת העומר שורה על הראש של האדם "עֲמַר נְקֵא"[9] – עֲמַר מלשון עומר. שורה על האדם אחד מהתיקונים של אריך. קדושה גדולה מאד שורה על השערות אפילו של הראש ולא רק של הדיקנא. הדיקנא זה תמיד מצד אריך וצריך לראות את הקדושה ואין להעביר אותה. אבל גם בשערות הראש, הופך להיות האדם בימים האלה נזיר להשם, ואסור להעביר את השער. אז זה לא בגלל דינים שהם מבחינת 'סור מרע' אלא בגלל הקדושה שהיא מבחינת 'עשה טוב', איך אתה יכול להעביר את הקדושה מעל הראש? "כִּי נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ"[10]! לסיכום ישנם שני טעמים, אחד נמצא ב'שער הכוונות' ואחד ב'פרי עץ חיים'.

הדברים מגיעים עד כדי כך – הרש"ש שאלו אותו שאלה[11], הרי בספירת העומר, ביום מ"ח לעומר כבר הסתיימו ההמשכות של המוחין, אז אם כן שיהיה מותר להסתפר ביום מ"ח בבוקר. כיוון שספרנו כבר בלילה, אז מ"ח ביום אפשר כבר להסתפר. מה ענה הרש"ש? הרש"ש אמר לו, אולי אתה צודק בענין המוחין, אבל מוחין לבד ושערות לבד. מבחינת השערות, מבחינת הדין הוא לא נגמר להכנס במ"ח, הוא צריך להכנס ולהתתקן גם במ"ט. לכן אתה צריך עוד לחכות עד מ"ט, ואז מקצת היום ככולו, מספיק שספרת בלילה, אז כבר ניתן להסתפר במ"ט ביום. והרש"ש מוסיף, ואפילו כאשר מ"ט חל בשבת ושבועות חל ביום ראשון, אז מה ההלכה אומרת? – תסתפר ביום שישי, נכון? אפילו ע"פ המקובלים. המהרח"ו כך היה נוהג. אומר הרש"ש – מצידי לא הייתי מסתפר, הייתי נשאר עם זה עד אחרי שבועות. לולי שהכריחוני ע"פ דברי מהרח"ו[12] לפי הענין אי אפשר היה להסתפר אפילו כאשר חל מ"ט בשבת. כלומר, להראות לך שכל יום ויום מספירת העומר יש לו את התיקון שלו מבחינת שערות, ואי אפשר להסתפר. שערות זה מושג רוחני. וכן תלמידי רבי עקיבא נקראו 'שערות', שרבי עקיבא היה דורש על כל תג ותג תילי תילים של הלכות[13], והתגים האלו פרושם שערות. אז הנשמות שלהם היו מבחינת שער ולכן פגעה בהם מידת הדין כל כך.

(שאלה שנשאלה ע"י אחד האברכים:) כבוד הרב, היה מי שרצה לומר שהרמ"ע מפאנו היה מסדר את הזקן[14]. אמנם הרב עובדיה[15] מצטט אותו ואומר שאין הוכחה שהיה נוגע בזקן[16]. (תשובת הרב:) מהר"י אירגאס בעל 'שומר אמונים' הקדמון, יש לו שו"ת 'דברי יוסף', שם הוא מדבר על הזקן, שמישהו הראה לו[17] שעל פי סוד אפשר אולי קצת לסדר את הזקן בחו"ל, ומהר"י אירגאס צעק על זה חזק מאד ודחה את דבריו. לגבי הרמ"ע מפאנו אמר – מה אתה מביא הלכה מפי מעשה?[18] אפילו יבוא המקובל הכי גדול שבדור ויסדר את זקנו, לא נוכל להגיד שהוא עושה על פי האר"י. אני לא יודע מה הוא עושה, שיסתדר עם עצמו. על פי האר"י אין כזה דבר. יש היום מקובל גדול בדור שהוא קצת ככה מסדר את זקנו עם מספרים. אם תשאל אותו – הוא לא יגיד לך שזה על פי האר"י. יגיד מגרד לי, יגיד אשתי לא מרשה לי וכו'. יש תמונות שהוא היה עם זקן ארוך מאד, אמנם היתה סיבה שהוא היה צריך להוריד את הזקן. אבל על פי האר"י – אין כזה דבר!

אַי אַי אַי, ה'חפץ חיים', היה איזה בחור בישיבה שלו, והיה לו זקן גדול, והלך ל'חפץ חיים' ואמר לו, השדכנים אומרים לי אם אתה לא תסדר קצת את הזקן, לא יהיה לך שידוך. אז ה'חפץ חיים' אמר לו אוי ואבוי, השידוך הוא מהשמים, מהשם אשה לאיש, מן התורה מן הנביאים מן הכתובים[19]. אם אתה תסדר את הזקן בשביל שידוך, השידוך דוקא יברח. אם הייתה אומר לי איזה סיבות פרטיות מילא, אבל בשביל שידוך? בכל אופן ה'חפץ חיים' לא היה פוסק הכל על פי הסוד והיה יכול למצוא לו היתר לסיבות פרטיות, אבל אתה בא ואומר בשביל שידוך? זה חוסר אמונה! הוא אמר לו לא לנגוע בזקן.

אלי, אם היה בא אחד ושואל אם אפשר לסדר את הזקן בשביל שידוך –הייתי אומר לו לא לנגוע אפילו בחצי שערה. אפילו אם היה כבר בגיל ארבעים ועוד לא התחתן, אפילו בן ששים. אין כזה דבר! הדיקנא זה צינורות השפע. אשה שלא רוצה זקן, למה שתגרש אותה אחר כך – תגרש אותה כבר מעכשיו ואל תתחתן איתה! תחפש אחת שרוצה זקן. אני חושב שגם אשה שהתחתנה עם בן אדם עם זקן ואחר כך זה מפריע לה, צריך להגיד לה גברת, התחתנת איתי ככה, או שאת רוצה אותי ככה, או שלום, נלך לרבנות. אין. שאני אוריד את צינורות השפע?

אחד בא אלי פעם ופתאום ראיתי שהוריד את הזקן, שאלתי אותו מה קרה? והוא אמר לי – מה אני אעשה כבוד הרב, שלום בית. הלכתי ושאלתי רב והוא אמר לי להוריד. אמרתי לו – למה לא באת לשאול אותי? כל דבר אתה בא לשאול אותי ופתאום אתה הולך לשאול רב אחר? מה זה הדבר הזה, חס ושלום.

אַי אַי אַי, אז צריך לדעת – יש דברים שכאשר אתה לומד את דברי האר"י אתה רואה שהם עקרוניים מאד מאד ואין לזוז מהם, וזה (הזקן) אחד מהדברים האלה. אם אדם קורא בשער המצוות פרשת 'קדושים' את מה שכתב האר"י, הוא רואה שיש בזה איסור חמור מאד מאד לא רק לחתוך, הוא אומר, שאפילו אם לפעמים לבן אדם נכנסת היד לתוך הזקן הוא צריך להזהר כשהוא מוציא את היד שלא יעקור שערה. ולעקור שערה זה עוד יותר גרוע מלקצוץ שערה.

יש כאלה שהביאו ראיה מה'בן איש חי' שמותר לחתוך קצת[20]. אַי אַי אַי, חכמי בבל עקרו את התשובה הזו משו"ת 'רב פעלים' בגלל שטעו בה, לא למדו אותה נכון. אני פעם כתבתי על זה, אחר כך אני מצאתי את התשובה הזו בעותק ישן של קונטרס 'סוד ישרים' שבשו"ת 'רב פעלים'. ה'בן איש חי' מדבר בתשובה זו בכלל על זקן התחתון. מישהו שהפריע לו שמה השערות בגלל חולי ושאל אם מותר להוריד וקיבל תשובה שבמספרים מותר מכיון שהעיקר נמצא[21]. היכן שנמצאים שערות אסור להוציא את זה לגמרי, כי זה תיקון של האדם הענין של שערות, כמו בית השחי. לא כמו אשה[22]. (אחד האברכים:) גם החיד"א כותב שמי שרוצה לפרש את דברי האר"י שבמספרים הוא התיר – טועה (הרב:) טועה, פשיטא.


[1] לרבי יעקב חיים סופר זצוק"ל

[2] 'כף החיים' נכתב במשך כארבעים שנה משנת תר"ס (1900) עד תרצ"ט (1939), 'משנה ברורה' נכתב במשך כשלושים שנה ועריכתו הסתיימה בתרס"ט (1907)

[3] תהלים נ' ג'. ועיין יבמות קכ"א ע"ב "מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה"

[4] עץ חיים שער ה' פרק א'

[5] דרושי הפסח דרוש י"ב

[6] פרי עץ חיים שער מנחה ומעריב - פרק א

[7] עד חצות היום

[8] שער ספירת העומר פרק ז'

[9] דניאל ז' ט' "חָזֵה הֲוֵית, עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב; לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר, וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, כָּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי נוּר, גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק"

[10] במדבר ו' ז'

[11] נהר שלום דף ל"ג ע"א

[12] שהראו לו דברי המהרש"ו שכתב שמהרח"ו נהג במקרה זה להסתפר ביום שישי במ"ח לעומר

[13] מנחות כ"ט ע"ב

[14] חתם סופר או"ח תשובה קנ"ט "ומה שרמז לספרי מקובלים שכ' שלא להושיט ידי' בדקני כלל אין לי עסק בנסתרות אבל מהם ומהמונם הותר׳ הרצוע׳ לגמרי בכל ארץ אטליה שכל חכמיה מגולחי זקן ונתלים באילן גדול ר׳ מנחם עזריה [הרמ"ע] בכל עשרה מאמרות אבי המקובלים שהוא היה מגלח מבלי השאיר שערה א׳ וכן העיד עליו היש"ר מקאנדי' באילים שלו והיה אומר שעפ"י חכמי המקובלים אין חו״ל ראויה לכך"

[15] יביע אומר, חלק ט', יו"ד, סי' י' ס"ק ד'

[16] ומביא עדויות של אחרים שראו את ציור תמונת הרמ"ע מפאנו עם זקן מלא

[17] בספר 'באר עשק'

[18] דברי יוסף סימן כ"ה: "עוד כתב שדרש וחקר על מנהג מוהרמ״ע זצוק״ל וידע על נכון דהוה מסתפר בדיקניה כמנהיג איטליא עכ״ל. מדקאמר הוה מסתפר בדיקניה ולא קאמר מסתפר דיקניה מוכח שלא העידו לו שהרמ״ע ז״ל היה מסתפר כל זקנו אלא מקצתה וא"כ הוא מביא ראיה לסתור דבריו שכתב לעיל דבחוצה לארץ עדיף לגלחה כי בודאי דין החלק כדין הכל הוא. ועוד אני חקרתי על זה ממוהר׳׳ר בנימין הכהן נר״ו בעי' ריניי"ו יע״א והשיב לי וז״ל דברי בעל באר עשק אין ראוי לסמוך עליהם כי כבר התעשקו עמו בעלי ההוראה מכמה תשובו׳ שבאו שם דלא כהלכתא ואני ראיתי במנטובה צורת הרמ״ע זלה״ה והוא בזקן מלא על כל גדותיו עכ״ל. והרי זו הכחשה בגופא של עדות. ועוד בשלמא אם היו אומרים לי אלו המעידי' דהרמ״ע זלה״ה אמר להם דע״פי הסוד ראוי להסתפר הזקן במספרים בחוצה לארץ אזי היה עדות השייך לעניינינו ואני הייתי משיבו כמו שהשיב הרב הגדול הרא״ם זלה״ה בריש פ׳ כי תבא על מה שכתבו קצת מפרשים בשם רבינו תם מאורליינ״ש ז״ל אמר איני מאמין שיצא זה מפיו יעו״ש כי כל דבר זר אין ראוי להאמין שיצא מפי אדם גדול. אבל עתה שהמגיד לו, לא הגיד אלא שראהו עושה מעשה ומסתפר בדיקנא – אין זה כלום. כי העיקר אצלנו, אין למדין הלכה מפי מעשה, כדאיתא בפרק יש נוחלין. שמא טעה הרואה או המגיד, או שמא איש חולני היה הרמ"ע זלה"ה שאם לא היה מסתפר היה בא לידי חולי כבר ומשום הכי לא הנהיג עצמו לקיים מצווה זו על פי פנימיותה"

[19] מועד קטן י"ח ע"ב

[20] יביע אומר, חלק ט', יו"ד, סי' י' ס"ק ד'

[21] שו"ת תורה לשמה יו"ד תשובה רט"ו "ומיהו דע דאם השערות של הזקן התחתון ארוכים הרבה וקשה עליו השתלשלותם למטה מחמת אורכם ועוביים אפשר לקוץ מן האורך שלהם ולקצרם מאחר דאינו מסירם לגמרי מש"כ בזקן העליון דבכל אופן אסור. לא תגע בו יד"

[22] שו"ת סוד ישרים תשובה תמ"ו

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: