ראש השנה - צה"ל - רימון - המלכה

צה"ל - רימון - המלכה

אחד[1] מהסימנים שאותם נוהגים אנו לאכול בליל ראש השנה הוא הרימון, אשר בעת אכילתו אומרים אנו ׳שנהיה מלאים מצוות כרימון׳, או ׳שירבו זכויותינו כרימון׳.

מה יש בו ברימון, שדווקא הוא משמש סמל, דוגמה וסימן לריבוי מצוות וזכויות?

הרימון הוא סימן לאדם עצמו - לפער בין הממד החיצוני החומרי הקשוח, העקשני, ה׳נעול׳ והמחוספס שבו, המתגלה פעמים רבות באופן מעשי, לבין רכותו ומתיקותו הרוחנית הפנימית הנחשפת גם היא לעיתים מזומנות, כרימון שקליפתו החיצונית קשה, הוא קשיח מאוד ונראה בלתי חדיר לתוך הפנימי הנסתר שבו, אך בתוכו יש ריבוי גדול מאוד של גרגירי פרי טובים ומתוקים, בריאים וטעימים.

אמרו חז״ל (ברכות נז:) על הפסוק שאמר שלמה המלך (שיר השירים ד,ג): ״כפלח הרימון רקתך״ - אפילו ריקנים שבך (ישראל) מלאים מצוות כרימון״.

אם ׳ריקנים׳ כיצד ׳מלאים׳, ואם ׳מלאים׳ הרי שאינם ׳ריקנים׳?

כותב הפלא יועץ (ערך ׳הצלה׳): ״שהרי אמרו, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ועל כגון זה אמרו ׳אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון׳. כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים (כלפי חוץ, על פי המראה וההתנהגות החיצוניים) כלים ריקים (חסרי מצוות וזכויות), אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל (כגון לוחמי צה״ל) שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל... יש לו (לקב״ה) שכר הרבה ליתן לאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כוחם להציל ישראל מיד עכו״ם ולהציל עשוק מיד עושקו, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם״.

המלאות בה מלאים ה׳ריקים׳ שבישראל, היא מלאות איכותית ולא כמותית, דהיינו מסירות נפשם למען בטחונו והצלתו של עם ישראל, שבקיימם מצוה כללית זו נמצאים הם למעלה מן הגדולים והחכמים שבישראל, אף על פי שבתחומי חיים אחרים הם עדיין בעלי חסרונות רבים וריקניות גדולה.

בעת אכילת הרימון בראש השנה בפרט, ובכל השנה בכלל, נקלף את הקליפה החיצונית הקשה והגסה של עם ישראל ולחדור לתוך האלוקי הפנימי המתוק הנמצא בכלל ישראל כעם ובכל יהודי כפרט, בפרט אצל אלו המוסרים נפשם על בטחון ישראל ומאבקנו באויבינו כל ימות השנה.

בברכת קיבוץ גלויות כתוב: "תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּ", השופר מושמע לקרובים, ולאלו שרחוקים מידי אנחנו מנפנפים בדגל (נס), וזה סדר נכון.

אבל בישעיה (יח,ג) כתוב הפוך: "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ".

למה הרחוקים קודם ואז הקרובים?

עונה הרב קוק (מועדי הראי"ה עמ' סד') – אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילה לפי הסדר הנכון, המשאלה היא שהקב"ה ישמיע קודם לקרובים את שופר הגאולה ואחר כך גם לרחוקים.

אבל ישעיה הנביא חזה מראש את מה שעמד לקרות במציאות, כמו שראינו שפעמי הגאולה זכו להתעוררות חזקה דוקא אצל הרחוקים יותר בצורה מרכזית, הרבה לפני הקרובים, הרחוקים ראו את הדגל ובאו לפני שהקרובים שמעו את השופר...

הנביא לא סתם מציין את זה, הוא גם 'מכתב' / 'מתייג' בנבואה הזאת את כל העולם – "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ..."!

לפני 2720 שנה כבר כתוב איך תיראה הגאולה, וזו רק אחת הנבואות המצטרפת לשרשרת שלימה של נבואות המתקיימות כל רגע מול עינינו...

המלצה חמה - לקרוא את ספר הנבואה של הרב שמואל אליהו שליט"א!

איזה מלך היינו רוצים?

תותח בביטחון, בכלכלה, בחינוך, אמיץ, ישר, דואג לעם.... ועוד ועוד...

יש מישהו יותר תותח מהבורא שאפשר להמליך עלינו? יש מישהו שיותר ראוי להמלכה היום?

ראינו שהראשונים שהמליכו אלו הרחוקים יותר שחזרו לארץ, וכל מי שבארץ דומה כמי שיש לו אלו-ה...

אולי לכן הרימון, שמסמל את הרחוקים – זכה לכתר...

---

[1] בנין אמונה.

פרשת נח - תיבת נח - בין השתדלות לנס

תיבת נח - בין השתדלות לנס

https://www.hidabroot.org/article/100097

בראשית (ו,יג-יח): ״ויאמר אלוקים לנח, קץ כל בשר בא לפני... והנני משחיתם את הארץ. עשה לך תיבת עצי גופר. וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר״ ציווי מובן והגיוני...

אבל מהתבוננות מדויקת יותר ביחס שבין גודל התיבה שאותה צווה נח לבנות - כמאה חמישים מטר אורכה, כעשרים וחמישה מטרים רוחבה ובחמישה עשר מטר גובהה וחלוקתה לשלש קומות (בראשית ו,טו-טז), לבין תכולתה - כמות בעלי החיים שהיה הוא צריך להכניס לתיבה, כמויות האוכל ולאחר־מכן הזבל שהיו בתיבה במשך שנה תמימה, ברור ומובן שלא יכול היה ׳המעט להחזיק את המרובה׳ אלא בדרך נס.

רמב״ן (בראשית ו,יט): ״ידוע כי החיות רבות מאוד ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד, גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג:): ׳מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכולם מין אחד של ׳איה׳ (סוג עוף) הם׳ ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכולם שיולידו כמותם, וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה, אבל הוא נס המחזיק מועט את המרובה״.

שואל הרמב"ן - אז למה הוצרך נח להתאמץ מאוד ולהשתדל רבות בבניית תיבה גדולה זו בדרך הטבע, אם בכל אופן נזקק הוא לנס מן השמיים כדי שתכיל בתוכה את כל מה שנדרשה להכיל - ״ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה?״

מתרץ הרב (שם כתשובתו השנייה): ״עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים, לעשותם מה שביד האדם לעשות, והשאר יניח בידי שמים״.

יש כאן כלל עקרוני מהו היחס הנכון והרצוי בין השתדלותו של האדם מחד, ובטחונו בה׳ מאידך.

תחום אחריותו והשתדלותו של האדם היא לעשות כל מה שבידו לעשות באופן הגיוני ומקובל כדי להצליח בהשגת מבוקשו, ומה שאין ביכולתו לעשות, ישאיר להקב״ה להשלימו בדרך הטבע או בדרך הנס, כהגדרתו של הרמב״ן (תחילת פרשת בחוקותי): "בנס נסתר או בנס גלוי...".

כותב הירושלמי (שקלים פרק ו הלכה ג) ביחס להנחת בשר בעלי החיים לאחר שחיטתם בבית-המקדש על שולחנות של שיש שהוא חומר גלם קר המשמר את הבשר, ולא על שולחנות של עץ שהוא חומר חם המקלקלו, אף על פי שלכאורה ראוי היה להניח את הבשר דווקא על שולחנות של עץ כדי להעצים את הנס שנעשה בו, כמאמרם של חז״ל (אבות ה,ה): ״לא הסריח (לא התקלקל) בשר הקודש מעולם״, וכל זאת "כי כל מה שאפשר למעט בנס ממעטים", אפילו בדבר שהוא עצמו סימן ודוגמא לנס (מפרשים שם).

כך גם כתב המבי׳׳ט (בית אלוקים שער התפילה א): בהגדירו את מהותה של התפילה כ״בקשת האדם מהאל דבר צורך שאינו ברשותו״, ביחס לכך שרשותו של האדם להתפלל ולבקש את בקשותיו מה׳, היא רק ביחס למה שאין ביכולתו לעשות בעצמו, משום שאין הדבר בתחום אחריותו והשתדלותו, אך כל מה שברשותו וביכולתו לעשות בעצמו אסור לו להתפלל שה׳ יעשה עבורו.

כך כתב גם רבינו בחיי (שמות יג,יח): ״רצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים, וכן אמר שלמה המלך ע״ה: 'סוס מוכן ליום מלחמה ולה׳ התשועה', כלומר חייבים בני האדם להישמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה, והקב״ה יושיע כי התשועה היא לו לבדו יתברך״.

סיבת הדבר שאין לסמוך על הנס, אלא על האדם לעשות בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות, היא ההכרה הישרה שרצון ה׳ מן האדם הוא שיהיה שותף אקטיבי בבניין העולם החומרי והרוחני, ובכך יגלה את מעלתו היחודית בבריאה ויגשים את המטרה שלמענה שם בו ה׳ כשרונות אלו.

המשך חכמה כותב על הפסוק (בראשית א,כב) "ויבא קין מפרי האדמה": "כי לא בחר ה' בהקרבן כי אם בהשתתף מעשה האדם בזה".

הרב קוק (עין אי״ה ברכות א,קא): ״ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול על-ידי חריצותו להשתלם בעצמו בכל ענייניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידיים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלוקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלוקית לתן לו כוח לעשות חיל, כדי שיהיה בידו טובו. הכוח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם כן להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכול כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה״.

הרב כותב שזה "יוביל את האדם אל רוממות מעלתו" – ככה אתה דבק במידותיו של הבורא שהוא עושה הכל בעצמו!

הרב קוק (אוצרות הראי"ה כרך ב' לז. על הציונות ועל חידוש הסנהדרין):
"הננו מתפללים בתפלתנו ברכות הרבה: "אתה חונן לאדם דעת". היתכן שנאמר כי ההשתדלות לקנות דעת הוא נגד הבטחון שהשי"ת הוא [ה] חונן את הדעת? 
[וכן אנו מתפללים] "השיבנו אבינו לתורתך". הכי אין אנו המחויבים להשתדל כפי היכולת לשוב אל התורה, וד' יהיה גומר בעדנו? 
אנו מבקשים "רפואת חולים" וכי אין אנו דורשים בסמי רפואה? והננו תמיד מוכנים לקחת חלק בהרחבת חכמת הרפואה, להציל נפשות רבות מרדת שחת בלא עיתם. 
כולנו מברכים "ברכת השנים". היעלה על לבבנו להתרשל מעמל כפים, להפרות את הארץ ולהגדיל ולהאדיר חכמת הבוטניקא כפי כל ההמצאות החדשות המרחיבות את יסוד עבודת האדמה? האם יכנו ליבנו ע"ז כי הננו ממעטים בבטחון, בהיותנו משתדלים בכל האמצעים הבאים לידינו לטובתנו? תורה שלמה יהא לנו תולדות האבות שבתורה, וכל השתדלותם אשר עשו למלא חפצם הנאדר. 
ואנו יודעים כי רק בזה יצדק הבטחון, לעשות חיל ולאהוב עבודה ועמל כפים ולבטוח בד', כי הוא הנותן כח לעשות חיל (דברים ח, יח). 
כמו כן בתפלתנו "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גליותנו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ", עלינו לעשות ולהשתדל בזה כפי היכולת, והשי"ת אשר יאר פניו אלינו, הוא העושה הוא הגואל ולא אנחנו. "היתפאר הגרזן על החוצב בו?" (ישעיה י, טו). 
האם לא גם שיחנו ושיגנו, דעותינו ורעיוננו, כולם מיד ד' לנו המה. מי העיר רוחנו להתנער מעפר שפלותנו, ולשאוף גאון לאומנו? אם לא יד ד' עשתה זאת. והיא מראש מקדם תכן הסיבות ההסטוריות להביאנו עד הלום, כמו להכין מראש הסיבות לזעזע אותנו מארץ מולדתנו, לכלות פשע ולהתם חטאת (ע"פ דניאל ט, כד) כאשר העיד בנו מראש בתורתנו הק'.

תשובה שכתבתי ברוטר על צבא יהודי:

הצבא היהודי חייב להיות חזק וחכם ויעיל ומאומן כמו כל צבא אחר!

יעקב אבינו התכונן למלחמה.

הרמב"ם (אגרות לחכמי מרשיליא הוצאת אפשטין עמ' כא): "וזאת היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותנו והגיעתנו עד הלום... ולא נתעסקו בלמידת המלחמה ולא בכיבוש ארצות...".

הרמב"ן (במדבר א,מה. וכן ויקרא כא,יז. במדבר יג,ב): "כי היה זה (המיפקד) כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים להיכנס לארץ, ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם... והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה - כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף".

כותב הרב אהרן מרגלית (בספרו המדהים 'אתהלך' עמ' 275): "רבי יצחק עראמה מחכמי ספרד בדור הגירוש בספרו 'עקידת יצחק' כותב במילים מפורשות, אותן ראוי להציב בפתחו של כל בית אולפנא: "כי ישועת ה' והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים חוקו בפעולות אנושיות, ככל אשר יספיק שכלו"!".

ר"ח אלול - מי אמור לבנות את בית המקדש?

ר"ח אלול - מי אמור לבנות את בית המקדש?

עלון 'שלום לעם': הימים הם ימי שיבת ציון, שלאחר גלות בבל וחורבן בית המקדש הראשון. העולים מבבל ביקשו לבנות שוב את המקדש, אבל הגויים שישבו בארץ התנגדו לכך וניסו בכל כוחם להפריע לעבודה. הם אף שלחו מכתבי שטנה לאחשוורוש מלך פרס (כן, זה ממגילת אסתר) והוא ציווה לעצור את הבנייה. נראה שהעולם לא השתנה הרבה ב-2300 השנים האחרונות...

מצב זה נמשך 18 שנה, ונראה היה שכך הוא יימשך. אך בא' אלול בשנת ג' ת'ח (352 לפני סה'נ), דיבר חגי הנביא בשם ה' אל מנהיגי העם, זרובבל מושל יהודה ויהושע הכהן הגדול, וקרא להם לחדש את בניית הבית:

חגי (א, ד,ח): "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים, וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?! ... עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת". 

הוא אף אמר שהצרות הכלכליות שבני הארץ סובלים מהן, באות בגלל שאינם משתדלים לבנות את המקדש.

ואכן, בעקבות קריאתו חידשו העולים את העבודות, ותוך ארבע שנים נבנה הבית השני, שעמד לא פחות מ-420 שנה, עד חורבנו בידי הרומאים.

ומה אמר המלך? הסתבר שבינתיים עלה לשלטון בפרס המלך דרייוש, בנה של אסתר המלכה. לא זו בלבד שהמלך החדש אישר את הבנייה, אלא הוא אף מימן אותה מכספו, ואיים שמי שינסה להפריע, 'תילקח קורת עץ מביתו והוא ייתלה עליה'. אין ספק שהוא הבין היטב את שפתו של המזרח התיכון...


מה קורה בימינו?

ירמיה (לא,כ): הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה".

זה השלב הראשון, לשוב אל ארץ ישראל, אבל העבודה עוד לא נגמרה, שני פסוקים אחר כך כתוב (שם לא,כב): 

"כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יֹאמְרוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ".

מצודת דוד: "עוד יבוא זמן אשר הכל יאמרו: בשובי - בעת אשיב בני השבי למקומם, יאמרו יברכך ה' אתה נוה הצדק - והוא ירושלים, הר הקדש - זהו בית המקדש".

וכן ביתר פירוט כותב הנביא ירמיה פרק לפני כן (ל,יח): "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב".

משרטט שם המלבי"ם תכנית עבודה: "כי הנני שב שבות אהלי יעקב, ואח''כ ישכנו במשכנות קבועים ומשכנותיו ארחם, ואח''כ ונבנתה עיר על תלה.

ר''ל תחלה ישבו שם באהלים (מעברות?), ואח''כ יבנו משכנות (שיכון?), ואח''כ תבנה ציון כמו שהיתה לפנים (כמו הבניה היום ועוד יותר בע"ה), ואח''כ יבנה המקדש ובית המלך וארמון על משפטו ישב (זה השלב הבא עלינו לטובה, על זה צריך לעבוד...)".

הקומה הזאת תלויה במעשינו (גאולה בדרך הטבע...), אם הבורא ירצה לקצר לנו את הדרך – אהלן וסהלן, אבל עד אז זה תלוי רק בנו! בתפילות ובמעשה בפועל !

אם הבנים שמחה (פ"ג אות כא' עמ' קצג'): "אביא ראיה גם מרבנו הרמב"ם, שאין לנו לסמוך על נסים גרידא, אלא לעשות כל מה שבידינו לעשות בטבע, ואח"כ יבוא לנו הסיוע מן השמים, ממה שכתב באגרותיו לחכמי מרשילא (אגרות ותשובות לרמב"ם, אגרות שונות עמ' כא) אודות חכמת החוזים בכוכבים, מה דעתו בזה. ואחר שכתב שאין ממש בספרים אלו שמדברים בזה, ואין בהם חכמה כלל אלא טפשות, ואין בלימוד בספרים הללו אלא איבוד זמן בלבד בלי שום תועלת כלל, כתב בזה"ל: "וזאת היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו, והגיעתנו עד הלום שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים וטעו ונהו אחריהם, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהם תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת המלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דימו אותם יועילו להם. ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואוילים, ודאי סכלים ואוילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה הלכו", עכ"ל הקדוש.

הרי שאדונינו הרמב"ם האשים את אבותינו על חורבן ארצנו ומקדשנו, על שלא התעסקו בלמידת המלחמה ובכיבוש ארצות, אלא בילו ימיהם בתוהו ובוהו וסמכו על זה. ולמה לא האשים אותם על שלא התעסקו בתורה ובעבודה כדבעי למיהוי? ועל כרחך, דזה לחוד לא מהני, 

וכדברי הרמב"ן בכמה מקומות (ויקרא כא,יז. במדבר א,מה. יג,ב), וכן כתב הרשב"א בתשובה (סי' תיט). וכפירוש המדרש (תנחומא פקודי ח'), על הפסוק "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" - שאין הכונה שהאדם לא יעשה כלל אלא יסמוך על הי"ת שהוא לבדו יבנה, אלא הכונה, שבְּעֵת שהאדם עושה ועמל, לא יסמוך על מעשי ידיו לחוד - שאז שוא עמלו בוניו בו - אלא יסמוך על הסיוע מן השמים שיסייעו לו...


וה' יתן בלבנו להכיר את האמת, ויעורר את לב כל ישראל לשוב ולחמוד לחיק אמנו, ולעשות פעלים לזה. ויפקח את עיני העוורים אשר הס"מ, ר"ל, מסמא את עיניהם בטענות בדויות, אשר אין להם שורש ועיקר, ואדרבה מבואר בחז"ל היפך דבריהם, וד"ל".

אחד מעיקרי האמונה, כפי שניסח אותם הרמב"ם, הוא שהתורה לא תשתנה. לא היא ולא אף אחת ממצוותיה.

בהלכות תשובה (פ"ג הלכה ה) פוסק הרמב"ם, שמי שאומר שמצוה מסויימת בטילה – הרי הוא כופר בתורה.

והנה ביחס לבניין המקדש, אומרים חז"ל (סנהדרין כ:): "היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה". 

הרי שבניין המקדש הוא מצוה המוטלת עלינו, ומי שאומר שאין אנו צריכים לבנות את בית המקדש, אלא להמתין לירידתו מהשמים, הרי הוא אומר בעקיפין שמצוה ממצוות התורה בטלה!

נוסף על כך, במדרש רבה, מספרים חז"ל על מקרה שהתרחש שנים מועטות לאחר חורבן בית שני. באותו הזמן התירו הרומאים לבנות את בית המקדש מחדש, ועם ישראל התחיל לבנות את בית המקדש השלישי, ולא חשש ל"הלכה" לפיה יש להמתין לירידת המקדש מהשמים!

דרושה השתדלות שלנו גם כדי לבנות את בית המקדש החומרי, כדי שעליו יוכל לחול בית המקדש הרוחני.

כדברי אם הבנים שמחה (פ"ג, מאמר מקדש ה'): "כתיב בעזרא (ו,טז): "ויעשו חנוכת הבית הזה בחדוה". עיין מלבי"ם (שם) שהביא בשם קדמונים בדקדוק לשון הכתוב "הבית הזה": "שאם היו זוכים אז היה מגיע זמן הגאולה העתידה, ותיכף אחר בנין זה היה יורד בית המקדש מן השמים, כמקדש שראה יחזקאל לעתיד לבוא. והיו מתחילים החנוכה השנית שנאמרה ביחזקאל. ולעת עתה עשו "חנוכת הבית הזה", שמלת "הזה" מורה שמצפה על חנוכת בית אחר. והנה חנוכת יחזקאל תתחיל בכ"ג אדר, כמבואר שם, והם המשיכו את החנוכה שלהם עד כ"ג אדר, שהם כ"א יום. ואם היו זוכים, היתה תיכף חנוכת הבית האחרון שיבנה בידי שמים. ויען שבימים אלה חל פורים, שהם ימי משתה ושמחה, אמר שהיה עיקר החדוה על החנוכה, שהיתה גדולה משמחת פורים". עכ"ד בשם הקדמונים. 

מדברי קדמונים אלה נראה, שאם שהבנין שלעתיד יהיה בידי שמים, עם כל זה מתחילה נהיה אנו בונים בית המקדש בידינו, ואח"כ ירד הבנין המקווה שבידי שמים...

עכ"פ, אין סתירה בין הזהר בפרשת פנחס והגמרא במסכת בבא קמא, שמשמע מהם שהבית דלעתיד יהיה מעשה ידי הקב"ה, לזהר בפרשת פקודי שמשמע ממנו שיהיה מעשה ידי אדם, וכן משמע עוד מהזהר בפרשת תולדות -
דשניהם אמת - דתחילה נבנה למטה מעשה ידי אדם, ואח"כ ירד עליו מלמעלה...

ונראה פשוט, שבית המקדש שלמטה, שיהיה מעשה ידי אדם, יבנה עוד קודם ביאת המשיח. שיהיה קיבוץ ישראל תחילה ע"י רשיון המלכויות, ונבנה בית המקדש שלמטה, ואח"כ יבא משיח, ואח"כ ירד בית המקדש שלמעלה. 

ודבר זה מבואר בפסיקתא (פיסקא "קומי אורי"). דאיתא שם בזה הלשון: "ת"ר, בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על גג בית המקדש, והיה משמיע להם לישראל ואומר להם: ענוים, הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים - ראו באורו שזרח עליכם, שנאמר 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח'".

וכתב שם בביאור "זרע אפרים", לרבנו ר' אפרים זלמן מרגליות, וז"ל: "'עומד על גג בית המקדש' - בירושלמי דמעשר שני (ה,ב (כא,ב) עיי"ש, וצ"ע), הובא בתוס' יו"ט (שם), שבנין בית המקדש יהיה ארבעים שנה קודם לביאת המשיח. לפי"ז אתי שפיר 'עומד על גג בית המקדש' בפשיטות", עכ"ד. הרי בפירוש, דבנין בית המקדש שלמטה יהיה קודם ביאת המשיח...

ונראה לי לרמז הענין הנ"ל בפסוק בזכריה (א,טז): "לכן כה אמר ה' שַׁבְתִּי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' צבאות, וְקָו יִנָּטֶה על ירושלים", עכ"ל הפסוק. היינו, שקודם יבנה בית בירושלים, והיינו שע"י האדם יבנה בית למטה, ואח"כ קו ינטה על ירושלים - שירד בית המקדש שלמעלה על ירושלים, ודוק".


וכך דברי רבינו הרמח"ל (משכני עליון): "אבל לעתיד, לא די שיהיו דומים, אלא שהבית העליון יתפשט ויגיע למטה. והוא משרז"ל, שמקדש שלישי הוא מעשה ידיו של מקום, כי לא יעקר הבית העליון ממקומו, רק יתפשט ויגיע למטה, ואז יבנה סביבותיו בנין חמרי כאשר לעולם הזה, ויתחבר בנין בבנין להיות אחד, לא יתפרדו זה מזה" (וכן כתב הערוך לנר סוכה מא.).

אין סתירה בין תפילה לבין השתדלות:
הרב קוק (אוצרות הראי"ה כרך ב' לז. על הציונות ועל חידוש הסנהדרין):
"הננו מתפללים בתפלתנו ברכות הרבה: "אתה חונן לאדם דעת". היתכן שנאמר כי ההשתדלות לקנות דעת הוא נגד הבטחון שהשי"ת הוא [ה] חונן את הדעת? 
[וכן אנו מתפללים] "השיבנו אבינו לתורתך". הכי אין אנו המחויבים להשתדל כפי היכולת לשוב אל התורה, וד' יהיה גומר בעדנו? 
אנו מבקשים "רפואת חולים" וכי אין אנו דורשים בסמי רפואה? והננו תמיד מוכנים לקחת חלק בהרחבת חכמת הרפואה, להציל נפשות רבות מרדת שחת בלא עיתם. 
כולנו מברכים "ברכת השנים". היעלה על לבבנו להתרשל מעמל כפים, להפרות את הארץ ולהגדיל ולהאדיר חכמת הבוטניקא כפי כל ההמצאות החדשות המרחיבות את יסוד עבודת האדמה? האם יכנו ליבנו ע"ז כי הננו ממעטים בבטחון, בהיותנו משתדלים בכל האמצעים הבאים לידינו לטובתנו? תורה שלמה יהא לנו תולדות האבות שבתורה, וכל השתדלותם אשר עשו למלא חפצם הנאדר. 
ואנו יודעים כי רק בזה יצדק הבטחון, לעשות חיל ולאהוב עבודה ועמל כפים ולבטוח בד', כי הוא הנותן כח לעשות חיל (דברים ח, יח). 
כמו כן בתפלתנו "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גליותנו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ", עלינו לעשות ולהשתדל בזה כפי היכולת, והשי"ת אשר יאר פניו אלינו, הוא העושה הוא הגואל ולא אנחנו. "היתפאר הגרזן על החוצב בו?" (ישעיה י, טו). 

האם לא גם שיחנו ושיגנו, דעותינו ורעיוננו, כולם מיד ד' לנו המה. מי העיר רוחנו להתנער מעפר שפלותנו, ולשאוף גאון לאומנו? אם לא יד ד' עשתה זאת. והיא מראש מקדם תכן הסיבות ההסטוריות להביאנו עד הלום, כמו להכין מראש הסיבות לזעזע אותנו מארץ מולדתנו, לכלות פשע ולהתם חטאת (ע"פ דניאל ט, כד) כאשר העיד בנו מראש בתורתנו הק'.

פרשת בלק - מלחמה רוחנית מוסווית על ידי מלחמה גשמית

מלחמה רוחנית מוסווית על ידי מלחמה גשמית

צילום: פלאש 90

במדבר (כג,ו): ״לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה״.

בקשתו[1] של בלק מלך מואב מבלעם לקלל את עם ישראל, נראית בקשה משונה ויוצאת דופן. כי הרי לכאורה חששו של בלק היה כיבושה של ארצו על-ידי עם ישראל כפי שבא הדבר לידי ביטוי בנימוק בקשתו מבלעם (במדבר כג. ה-ו): ״הנה עם יצא ממצרים, הנה כיסה את עין הארץ והוא יושב ממולי... אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ״, ואם כן היה עליו להיערך למלחמה האפשרית באופן צבאי, שהרי 'במלחמה כמו במלחמה', ומה מקומו של בלעם וקללתו בכל זה?

יותר מכך. המיקום הגיאוגרפי שבו היה עם ישראל נמצא בנקודת הזמן שבה שולח בלק את שליחיו לבלעם היה ערבות מואב הנמצאות צפונית לארץ מואב שבה מלך בלעם, לאחר שעם ישראל עבר את ארצו ולא נלחם בו, כנאמר בסוף הפרשה הקודמת פרשת חוקת (במדבר כב,א): ״ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יריחו״. מקום זה שימש כנקודת חניה אחרונה בעבר הירדן המזרחי לפני חציתם של ישראל את הירדן וכניסתם לארץ כנען, ואם כן, מדוע חששו המואבים שעם ישראל ילחם בהם ויכבוש את ארצם, והלוא סכנת המלחמה כבר עברה מזמן?

התשובה לשאלות אלו ניתנת בתחילת פרשתנו.

במדבר (כב,ג): "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״.

רש״י: ״׳ויגר׳ - לשון מורא, ׳ויקץ מואב - קצו בחייהם״.

מהו ההבדל בין ויגר לבין ויקץ, ומדוע המורא הוא מפני העם, ואילו הקיצה בחייהם היא מפני בני ישראל, מה משמעות הדברים ?

המואבים חששו מעם ישראל בשני רבדים:

א. חשש לאומי מעשי, לאחר שראו את גבורתם הצבאית יוצאת הדופן של ישראל (מכוח הסייעתא דשמיא וההשגחה האלוקית עליהם) בניצחונם במלחמה את סיחון ועוג, כפי שנאמר בתחילת פרשתנו (במדבר כב,ב): ״וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי״, על כן פחדו שעם ישראל יכבוש את האיזור ויפגע בריבונותם הממלכתית, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בפסוק ׳ויגר׳ - לשון מורא, ו׳מפני העם׳ - מפני תכונת ההמון החושש מאיבוד עצמאותו הלאומית, וכהסברו של הנצי״ב (שם): ״היינו ההמון מהם שלא ירעו ולא ישחיתו בלי מלחמת תנופה (התקפה)״.

ב. חשש רוחני, לאחר שראו את השגחת ה׳ על עם ישראל, הכירו אח ערכם ומעלתם הרוחנית של ישראל ששם ללעג ולקלס אותם ואת תוכן חייהם, עד כדי כך שקצו בחייהם שלהם. וזהו ׳ויקץ׳ - קצו בחייהם, והתייחסו אל תוכן חייהם ותרבותם שלהם כקוצים חסת משמעות ביחס לערכם ומעלתם של בני ישראל (הנחשבים כבנים ליושר האלוקי המתגלה דרכם), ובעיקר לאותם אלו שבישראל המוציאים מהכוח אל הפועל את סגולתם מעלתם האלוקית הישראלית המיוחדת, וכהמשך דברי הנצי״ב: ״התבוננו בגדולתם... של חשובי וגדולי ישראל... והיו נחשבים בעצמם (המואבים ביחס לעצמם) כקוצים, (משום) שראו אותם (את ישראל) מתהלכים למעלה מהליכות בני אדם״.

מובן, שהחשש הרוחני של בלק ושל העם המואבי ממעלתם וגדולתם הרוחנית של עם ישראל והשפעתה של מדרגה רוחנית זו על החיים הממשיים והמעשיים במציאות, היה חשש גדול הרבה יותר מהחשש הלאומי ביחס לגבורתם הצבאית של ישראל, וזאת מפני שהבינו, כי הכוח המניע - הסיבה הפנימית והמהותית לכוחם ועוצמתם החומרית של עם ישראל היא מדרגתם ומעלתם הרוחנית.

על כן קראו לאיש הרוח הגדול שהיה בימים ההם - בלעם, כדי שימצא חסרון וקלקול רוחני בבני ישראל על ידי קללתו.

ראה כאן את מאמרו של הרב אבינדב אבוקרט על הרס הפנימיות שרצו לגרום לעם ישראל.

אך גם הוא שבא לקלל יצא מברך, מפני שמעלתם העצמית של ישראל, אינה נפגמת בשום אופן ובשום צורה, כפי שבא לידי ביטוי בברכתו - ״לא הביט אוון ביעקב, ולא ראה עמל בישראל, ה׳ אלוקיו עמו ותרועת מלך בו״ (במדבר כג,כא).

מלחמת בלק-בלעם בישראל, איננה מלחמה חד-פעמית ויוצאת דופן. זו מלחמה המשמשת כבניין אב לכל המלחמות כולן, ואשר ממנה יש ללמוד כפרט הבא ללמד על הכלל כולו, מהי הסיבה הפנימית האמיתית לכל מלחמותינו ומאבקנו עם אומות העולם, וממילא מה צריך להיות יחסנו הנכון למלחמות אלו, ומהי הדרך הרצויה להתמודדותנו עם כל אויבינו.

אמנם, באופן חיצוני המלחמה היא חומרית-צבאית, פוליטית וכו', מלחמה הגורמת ל׳ויגר׳ - לפחד נפשי ומעשי אצל אויבינו.

אך באופן פנימי במודע ואף בתת-מודע שלהם, יסוד ושורש המלחמה נובע מה׳ויקץ׳ שלהם כלפינו, דהיינו מהכרתם את ההבדל העקרוני בין ערכם ומעלתם הרוחנית של עם ישראל, למעלתם החומרית ושפלותם הרוחנית, הבדל הגורם להם תסכול פנימי מעצמם, תסכול עצמי שאותו מנסים הם לבטל באמצעות כלי המלחמה, בניסיונם להשמידנו.

אם כן, המניע האמיתי של אויבינו במלחמותיהם נגדנו לאורך כל ההיסטוריה, איננו פוליטי-לאומי חילוני, אלא דתי תרבותי ורוחני, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בפרשתנו, כאשר בלק מלך מואב בעל התפקיד הפוליטי, הבין שכדי לנצח את ישראל, נדרש הוא לגייס למערכה את בלעם הנביא הרוחני הדתי.

זהו גם הסוד הגדול של תקופתנו, סוד עליו רמזה הגמרא (סנהדרין צז), ביחס לסדר הופעתה של גאולתנו האחרונה, באומרה: ׳הקב״ה מעמיד עליהם (על ישראל) מלך שגזרותיו קשות כהמן, ועושים תשובה ומיד נגאלים׳. ולכאורה קשה הביטוי ׳מלך כהמן׳, שהרי המן לא היה מלך, אלא שרו הבכיר של אחשורוש המלך. ומדוע אמרה הגמרא ׳מלך כהמן׳ ?

אפשר לומר, שחז״ל רצו ללמדנו שהמאבק הכפול מול בלק ובלעם, כאשר בלק משמש כמעטפת החיצונית הפוליטית ובלעם משמש כשורש הרוחני הפנימי של מאבק זה - הופיע גם בימי אחשורוש המלך אשר השתכנע כי ׳למלך אין שווה להניחם׳, כי ׳את דתי (חוקי) המלך אינם עושים׳ ואינם שותפים במאמץ הפוליטי-הלאומי המעשי, לעומת המן שרצה ׳להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים׳, ממניע אלוקי-דתי, הנובע מהסתירה התרבותית המוחלטת שבין עמלק שהמן היה מזרעו לבין עם ישראל.

כך גם בימינו, הקב׳׳ה מעמיד עלינו, כביכול, כלפי חוץ ׳מלך׳ כבלק ואחשורוש -אויב שלכאורה רוצה ׳רק׳ מלכות-שלטון, ריבונות לאומית-מדינה, אך באמת מתחת לתחפושת המלך אחשורוש, מתחבא המן - כבלעם, אויב רוחני שכל מגמתו לממש את השקפותיו הרוחניות העמלקיות, הסותרות כאופן מוחלט וטוטלי את תפקידו האלוקי של עם ישראל בהיסטוריה.

תפקידנו אפוא הוא לגלות את ה׳ויקץ׳ שבעומק ה׳ויגר׳, לחשוף את כוונותיו האמיתיות של בלק המתגלות על-ידי קללתו של בלעם, להסיר את תחפושתו של המלך אחשורוש ולגלות מתחתיה את המן הרשע, לזהות את מלחמת התרבות הדתית, להיאבק בה ולנצחה, מלחמה דתית המנסה לפגוע בישראל במסווה של מאבק לאומי.

---

[1] בנין אמונה לרב ערן טמיר.

תורה וצבא - ר' עקיבא ומרד בר כוכבא

תורה וצבא - ר' עקיבא ומרד בר כוכבא

גמרא[1] (יבמות ס"ב:): "רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו – ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע את זרעך …(קהלת יא,ו).

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם.

עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם – רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא (ואם תאמר) רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה (דיפתריה)".

במהדורה הספרדית של איגרת הרב שרירא גאון, מתגלה כתוב ש"העמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה, והוו שמדא על התלמידים", כלומר שנהרגו 24,000 תלמידיו במרד בר כוכבא.

לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, נקם אדריאנוס ביהודים. מלבד עשרת הרוגי מלכות, חללי המלחמה והרעב, טבחו הרומים כ-580 אלף איש מראש העין עד באר שבע, והרסו 50 מבצרים ו-985 יישובים (כך כותב ההיסטוריון קסיוס דיו). מאות אלפי שבויים יהודים נמכרו לעבדות, עד שביריד העבדים בחברון נמכר שבוי יהודי בפחות ממחיר מנה יומית של מספוא לסוס. אדריאנוס עקר את כל עצי הזית והגפן, שעליהם הייתה פרנסת התושבים, והפקיע את בעלותם על האדמה. כן גזר גזירות קשות על מלמדי תורה ועל מקיימי מצוות כמו הנחת תפילין, ברית מילה, שמירת שבת ועוד. כך הושמד למעשה כל היישוב היהודי בדרום ארץ ישראל – כשני מיליון יהודים, כמחצית העם היהודי באותה תקופה.

מה התלמידים של ר' עקיבא עשו במרד? הם לא אמורים להיות בבית מדרש?

מרד בר כוכבא פרץ כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, תקופת זמן הדומה לתקופת זמן הגלות הראשונה, גלות בבל.

נדמה היה שחורבן בית שני, חורבנה של ירושלים, לא יכול להתמשך יותר מאשר שני דורות. זהו זמן בו עדיין קיימים זקנים שהיו ילדים בעת שהבית השני עמד על תילו. בדיוק כתבנית גלות בבל. נדמה היה שהרצף נמשך, שאותו שינוי של התרחקות מכל הקדושות הקבועות למקום לא חייב להמשך. אולי הכל יחזור אל מקומו בשלום. אי אפשר היה לקבל את המחשבה שמעתה צריך להתרגל למצב שונה לגמרי, שאין מקדש ואין עבודת המקדש, שאין כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, שאין שריד של מלכות ואין ירושלים, אין לשכת הגזית של הסנהדרין, בה היתה תלויה הסמכות המשפטית של חכמים. כל זה לא יהיה. איך אפשר לתפקד כך? האם צריך להשלים עם זה?

והנה פורץ המרד. מרד שכקודמו היה מטרד גדול מאד לאמפריה הרומית.

ר' עקיבא מוביל קו מסויים של תמיכה פעילה במרד, הצטרפות למרד ואף יותר מכך - קביעת הלכה שדווקא בדרך זו תהיה גאולת ישראל!

הוא קבע שבר כוכבא יכול להיות משיח לישראל!

תלמוד הירושלמי (תענית ד,ה): ״רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא !").

הרמב״ם (הלכות מלכים יא,ג): ״רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו (כלומר, גם תלמידיו) שהוא המלך המשיח".

ר' עקיבא קבע שהגאולה לא תבוא בדרך של נסים ונפלאות, אלא בדרך ארצית וצבאית מובהקת, בדרך מלחמה של פדות וגאולה.

לא ייתכן שרבם ״נושא כליו של בן כוזיבא״ והתלמידים לא ישתתפו במלחמה!

המטבעות במלכות בר כוכבא כללו לולב עם הדס אחד וערבה אחת, כשיטת ר״ע (סוכה לד:)!

גם מה שסופרים את הנופלים באמצעות התפילין של ראש שלהם, קשור למה שר״ע ובית מדרשו התעטרו בתפילין כל היום, כולל בזמן שיצאו לקרב, דבר שהפך לסמל המרד (ברכות ו. גיטין נז: מסכת שמחות ח,יג).

לגבי ישוב הדברים עם הגמרא ביבמות (סב:), שם הגמרא עומדת על הסיבה הרוחנית מדוע לא זכו במרד זו לנצחון כולל כמו במרד החשמונאים, משום שלא נהגו כבוד זב״ז.

לגבי מה שמצוין שמתו מוות קשה, ב״אסכרה" [=חנק], מסבירים ההיסטוריונים שהרומאים התקשו להתמודד עם מערות בר-כוכבא עד שהתחילו להדליק מדורות בפתחי המערות, ולהרוג את המורדים ביציאתם. רבים לא הצליחו כלל להימלט ונחנקו בתוך המחילות.

הרב קוק (קבצים מכתי"ק ב' עמ' צו): ״זאת הייתה מידתו של ר' עקיבא... היה מאחד צפיית ישועה רחוקה... ההתעוררות הטבעית, לסייע לישועה קרובה לישראל בכל צורה שתזרח, שעל כן היה נושא כליו של בר כוכבא...״.

וכן (ראש מילין, התגין, שין, עמ' מ-מא): ״וסודו אשר ליראיו וחושבי שמו, הם הם תלמידי רבי עקיבא, היודעים להצמיד כל עזוז חיים אשר בתבל וכל מאורעותיה, אל האור האצילי אשר ברזי מחשבת תמים דעים".

וכן (מאמרי הראי"ה ב, מגד ירחים עמ' תקא): "[חודש] אייר - הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא, והצפונה של קדושי הקהילות, מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י".

מדהים שזכינו ובדורנו יום ל"ג בעומר נקבע כיום ההוקרה למערך המילואים!

מי שמכיר איך צה"ל בנוי יודע שהמאמץ העיקרי במלחמה נעשה ע"י אנשי המילואים, הצבא הסדיר נועד להחזיק מספיק זמן בשביל לגייס את המילואימניקים...

אנשים שעוזבים את האשה, הילדים, העבודה והלימודים, פושטים את בגדי האזרחות ועולים על מדי ב'.

לא בשביל כסף או סיכה - אלא בשביל האומה, בשביל המדינה. 

בזכות האנשים האלו אנחנו מנצחים במלחמות, בזכותם העם לא נטבח על ידי האויב, בזכותם אנחנו חוגגים את יום העצמאות ואת יום שחרור ירושלים. ובזכותם יש לנו מדינה. 

רבי יצחק אבוחצירא זצוק"ל מחיפה, נפטר לפני 26 שנים, נינו של רבי יעקב אביחצירא זצוק"ל.

הצדיק היה מלומד בניסים וגאון אדיר בתורה,  כשהגיע לארץ התגייס לשירות צבאי ולשירות מילואים.

כתב באגרותיו שזאת היתה גאוותו ושמחתו כל ימיו. חיילי צה"ל הם קדושים וצריך להיזהר בכבודם כלשונו.

תמונת רבי יצחק, כשהיה בצבא במלחמת סיני:

זה מה שכתב על מעלת מצוות השירות הצבאי:

השילוב של תורת הסוד והחגיגות במירון ביחד עם ההוקרה לחיילי המילואים זה בדיוק תורת ר' עקיבא ורשב"י!

האמת שלמרד היו סיכויי הצלחה מבחינה פוליטית וצבאית, ובכל זאת הוא נכשל כשלון קשה מאד מסיבות פנימיות מוסריות.

הסיבה לכישלון היתה שבר כוכבא 'עף על עצמו'... הוא פנה לאלוקי ישראל ואמר 'אל תתערב ואל תעזור, רק אל תפריע, אנחנו נסתדר לבדנו' (איכה רבה ב,ד).

שם נגמר הסיפור...

ר' עקיבא מחבר את התורה ואת הצבא, אתה הרמטכ"ל אל תנתק את הצבא מהתורה!

מי שרואה את הדברים האלו אקטואליים גם להיום, זה על אחריותו בלבד...

---

[1] המקורות מהרב ארי יצחק שבט.