מגילת הסתר
הגמרא (מכות כד.) מלמדת אותנו שה"אמונה" היא מצוה הכוללת כל שאר המצוות: "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה".
אצל מרדכי הצדיק רואים את האמונה בבירור.
לפי חז"ל, היתה אסתר אשתו. גם אחרי שנלקחה בשבי לבית המלך הרשע, היה מרדכי פוקד
את ארמון המלכה.
"ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית
הנשים, לדעת את שלום אסתר ומה ייעשה בה" (אסתר ב,יא).
רש"י: "מרדכי אמר, לא אירע לצדקת זו שתלקח למשכב נכרי, אלא שעתידה
לקום להושיע לישראל. לפיכך היה מחזר לדעת מה יהא בסופה" עכ"ל. כלומר, לא חנם יקרה דבר
כה מצער לצדקת כמו אסתר אלא ודאי יש בכך עצה עמוקה של הקב"ה כדי להביא ישועה והצלה לישראל.
לכמה זמן אחזה אמונה זו בלבו של מרדכי?
אסתר נלקחה בשנה השלישית למלכות אחשורוש, זמן קצר אחרי
שהרג את ושתי.
ומוצאים אנו כי גם בשנה השתים עשרה למלכות אחשורוש, שנה שהמן זמם גזירת מות ליהודים, גם אז הגיע לשם
מרדכי (אסתר ד,ט). כמה זמן עבר בין התאריכים? תשע שנים. כיון שיש חשבון של שס"ה ימים
בממוצע לשנה, מדובר ב 3,300 ימים בערך שמרדכי התהלך לשם יום יום בציפייתו לישועה.
וכן כאשר סרבה אסתר לבוא לפני המלך כדי להתחנן על
נפש העם, גער בה מרדכי: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת,
רווח והצלה יעמוד ליהודים
ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?" (ד,יד).
רואים שמרדכי היה משוכנע בבטחון גמור שהקב"ה
ירחם, יציל ויושיע.
[ואין בזה שום סתירה אל "ויקרע מרדכי
את בגדיו וילבש שק ואפר וכו' ויזעק זעקה גדולה ומרה"
(ד,א) כי תמיד צריכים לתפלה].
הדבר הזה נרמז בפרשת "כי תשא": בני ישראל נכשלו
בעון העגל. אמר ה' "הניחה לי, ויחר אפי בהם ואכלם"
(שמות לב,י) כלומר מן ההגיון
הוא שהקב"ה יחסל אותם מלהיות לו לעם.
אבל משה היה חכם גדול והבין כי המלים "הניחה לי" הם רמז מהקב"ה כי עליו
לבקש בתפלה עבור הצלתם, כי כך רצונו של הקב"ה באמת, לא לכלותם.
חז"ל (שמות רבה, סוף פרשה מב):
"משל למה הדבר דומה? למלך שכעס על בנו
והכניסו לקיטון [חדר קטן] ומתחיל ומבקש להכותו. והיה המלך מצעק מן הקיטון:
'הניחה לי שאכנו!' והיה הפדגוג
עומד בחוץ. אמר הפדגוג: 'המלך ובנו לפנים בקיטון. למה הוא אומר 'הניחה לי'? אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו. לכך הוא מצעק 'הניחה לי'". זאת אומרת
כל הענשים וכל היסורין הם אמצעיים כדי שנחזור בתשובה, אבל אין בדעתו של ה'
לתת לישראל לכלות מלהיות עם.
למדנו מפסוק זה כי "נצח ישראל לא ישקר".
גם במצב הנראה מדוכדך
ואומלל ביותר; גם כאשר לעיני כל נראה מצבנו הלאומי חסר תקוה, הבטיח ה' כי הוא
יגונן ויציל.
זהו הלימוד ממעשה אסתר.
הגר"י הוטנר אמר כי "אסתר" לשון הסתרה. אבל "מגילה" לשון גילוי.
יש גרעין של צמיחת ישועה בתוך כל ירידה של עם ישראל. "רבות
מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי כא, יט) ועל ה' נאמר "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" (שמו"ב יד, יד). אשרינו מה טוב
חלקנו.
ניצול יחיד מאוניה שנטרפה בים, נסחף עם הזרם
והושלך על חופו של אי בודד. הוא התפלל בלהט לה' שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה. תשוש רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות
לעצמו צריף קטן מעצים שנסחפו אל החוף. לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות ומפגעי
הטבע.הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו אתו בים שלמעשה היה כל רכושו בעולם...
באחד הימים כאשר יצא מצריפו והלך ליער לחפש מזון,פרצה דליקה וכילתה
את הצריף כולו עם כל חפציו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער.עשן שחור היתמר אל
על והכל היה אבוד – הצריף, החפצים... כל רכושו עלי אדמות.
הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לה':
"איך, איך יכולת לעשות
לי את זה!! איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון!!"
למחרת, בבוקר הוא קם משנתו לאחר שישן במערה סמוכה
ושמע רעש מנועים של ספינה מתקרבת. היא באה כדי להציל אותו.
"איך ידעתם שאני כאן?"
שאל את מושיעיו בתמיהה. "ראינו את
סימני האש והעשן ששיגרת אלינו..." ענו לו.
אומר הבעל שם טוב הקדוש (מדרש ריב"ש טוב): "משל למלך
שעשה מחיצות רבות באחיזת עיניים זו לפנים מזו וגם חילות רבים מבהילים בכדי שיראו [=יפחדו] מגשת אליו ולא כל
הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.
והמלך הוא נורא ומלכותו בכל משלה, ואור פני המלך
מאיר בכל העולמות, וכבודו מלא את הארץ, רק הכתלים והסובבים הם המסתירים את פני
המלך, והם כולם באחיזת עיניים.
וכרוזים יוצאים 'כל מי שיבוא אל המלך ייתן לו המלך עושר
וכבוד ויהיה שר אצלו עומד בהיכלו' ומי הוא שאינו רוצה בזה?
רק כשבא אל החומה הראשונה ורואה כמה אורכה וגבהה
ושאר דברים המבהילים לבבות בני אדם, נסוג לבבו לאחור.
ויש מהם שהולך כמה חומות זו לפנים מזו ושם יש שרים
נכבדים ממונים מאת המלך ומפזרים לו ממון רב למונעו לבוא לפנים הלאה אל תוך החומות, ולפעמים בראותו
שיש לו ממון רב נסוג אחור, אף על פי שראה כבר שהלך וחצה כמה חומות ונהרות ואין
שום פגע רע ואין מים ואין חומה (באשר הספיק לו מה שכבר השיג ופספס לראות פני מלך
חיים)...
אבל לא כך הוא בן המלך, אשר מעיו המו אל אביו וגם רחמי אב על בן
גברו לקרב אותו לאור פניו. ובוודאי בשל היותו בן המלך כוח האב בבנו בחכמה וכשבא
לחומות ולנהרות ולחיילות ולדובים כל אלו המבהילים ומסתירים את פני המלך, תמה עצמו בן המלך
מאוד ואומר למלך - 'איך זה שאתה, מלך רחמן שכמותך, המרחם כרחם אב על
בנים, תסתיר עצמך בהסתרות כאלו? אנה אני בא? מה יהא עלי?" וצועק במר ליבו "קלי קלי למה עזבתני?'
ובכוח לבבו הבוער והנשבר לבוא אל אביו מוסר את נפשו
ודוחק עצמו בכוח לדלג על החומות והנהרות ומפזר כל הונו [לשחד] לחיילות הסובבים שמה עד אשר שוועתו עלתה
באזני אביו המלך והסיר את אחיזת העיניים הללו וירא הבן כי אין שם לא חומה ולא שום
מסך מבדיל! רק ארץ מישור וגנות ופרדסים והיכלי עונג ומשרתי המלך עומדים בלבוש יקר וכל
מיני זמרים עומדים והמלך יושב על כסא מלכותו והארץ האירה מכבודו.
וירא כל זאת הבן מלך ויפול על פניו.. ויאמר למלך 'מה זה אשר הסתרת
פניך ממני עד כי הייתי נבהל? וכמעט אשר אבדתי בעוניי!' ויאמר המלך 'קום בני חביבי' ויושט לו שרביט הזהב אשר בידו ויחזקהו
וילבישהו הודו ואורו ולבושו וכתרו נתן בראשו. 'כל זאת עשיתי למען נסותך ולדעת את אשר בלבבך.. ועד כמה יראתך
ואהבתך אלי. ועתה בני אהובי עבור בכל העולם והינה מהודי נתתי עליך.."
כל המהלך הזה טמון ב"מגילת אסתר" אשר היא בבחינת "גילוי ההסתר".
כי אמנם שורשה של אסתר בתורה הינו בסוד ההסתרה
והמסכים המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמיים, אך יחד עם זאת אומר רבי נחמן (בתורה י' בליקוטי מוהר"ן) שבחינתם של
אסתר ומרדכי היא – אמונה.
ודווקא בגלל ששורשה בתורה הוא הסתרה, דווקא בשל כך יש
בכוחה של אסתר לבטל את כוח ההסתרה ולהמתיקה על ידי אמונה שלמה וחסרת מיצרים בכך ש"המלך רוצה
שנבוא אליו"...
וזה, בחינת מה שכתוב בתהילים "אשרי העם
יודעי תרועה באור פניך
יהלכון" - תרועה מלשון שבירה. אשרי העם שיודעים לשבור את כל המסכים המבדילים בינם
לבין הבורא, על ידי שמבינים שכל המסכים המבדילים הם מאת השם
ואינם אלא אחיזת עיניים; "באור פניך יהלכון",
שהם אלו שזוכים לראות
אור פני מלך חיים וזוכים למוחין בהירים.
סיפר רבי רפאל מברשד, תלמידו החביב של רבי פנחס מקוריץ – ביום הראשון של חנוכה, טענתי לפני רבי, שבשעה שרע לו לאדם קשה לו להחזיק באמונה שלימה בהשגחה פרטית. נדמה לו שבאמת מסתיר הבורא פניו ממנו. מה לעשות כדי לחזק את האמונה?
השיב הרבי: "אם יודעים שזוהי הסתרת פנים, הרי אין זו עוד הסתרת פנים".
רמח"ל (קל"ח פתחי חכמה פתח פא'): "כל העבודה של בני האדם תלויה במה שהידיעה העליונה נעלם מהם אם היו יודעים לא היתה העבודה ע"פ בחירה, ולא היה להם שכר ועונש...".
עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן:
'ברוך מרדכי', הוא בחינת הדברים
הטובים שקורים אצל האדם, ובנוהג שבעולם כשאדם מצליח וטוב לו, הוא שמח ומודה לה' יתברך במאוד מאוד
על כל הטובה.
אבל לעומת זאת, כשבאים ח"ו על האדם כל מיני דברים רעים, או צרות וכדו' – שזה בחינת 'ארור המן', יש בליבו הרגשה רעה על מצבו.
משנה (ברכות נד.): 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על
הטובה', ובגמ' (ס:) אמרו, דהיינו שצריך 'לקבולינהו בשמחה'.
ז"א האדם צריך להגיע להכרה האמיתית, שכל מה
שעושה הקב"ה הכל לטובה, עד שלא ידע להבחין בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי', אלא בכל
מה שקורה עימו הוא שמח, כיון שיודע שזהו רצון ה', והכל לטובה.
דבר זה אפשר בנקל להשיגו בפורים, ע"י
שמתבונן בכל מה שנעשה לעם ישראל באותו זמן של מרדכי ואסתר,
שכמה וכמה דברים, היו נראים
לכאורה כדברים רעים לישראל, אבל דוקא מהם צמחה הישועה, ואת הכל עשה ה' לטובה, כדי להקדים רפואה למכה. ומזה יוכל
להתחזק באמונה גם לכל המצבים הפרטיים שלו.
מעשה ביהודי שמח וטוב לב שתמיד האמין שהכל לטובה. הוא לא רטן ולא התלונן אלא השתדל לחייך, לראות את חצי הכוס המלאה ובעיקר להאמין שהכל לטובה - גם כשהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, וגם כשלא בא אוכל אל פיו במשך יום שלם.
יום אחד אותו יהודי חזר לביתו בשעת ערב לאחר שלא אכל במשך כל היום, וכשהגיע הביתה סיפרה לו אשתו בצער שחתולי רחוב חמקו לביתם וסחבו את מעט האוכל שעמדה להכין לשני ילדיהם. אותו עני חכך בדעתו מהיכן להביא אוכל, ושאל את אשתו מה היא מציעה. היא אמרה שעוד מעט נגמר יום השוק, והציעה שילך לשם ויבדוק אולי נשארו על הרצפה כמה תפוחי אדמה ובטטות שהשאירו בעלי הדוכנים. האיש הסכים מיד, למרות אי הנעימות, ויצא מיד לדרכו. מבחינתו הכל קרה לטובה, ולכן הוא הלך כשהוא שמח ונטול עצב, ואף שרק לעצמו כמה מנגינות שאהב.
באותו ערב יצא מושל העיר לנשום קצת אוויר במרפסתו, והנה הוא רואה אדם שורק שהולך בשמחה ברחובה של עיר. מיד הסתקרן לנוכח פרץ השלווה שעמד באוויר, למרות המשבר הכלכלי ששרר באותה מדינה, ושלח את אחד מעוזריו להביא אליו את האיש. אותו יהודי עלה מיד כבקשת השליח והתייצב בפני המלך. "תגיד, זכית בפרס גדול או אולי בירושה שמנה?", ניסה המושל לברר את מהות השמחה. "לא", ענה היהודי, "לא זכיתי בשום פרס". "אולי אכלת בשר משובח ושתית יין ישן?", ניסה שוב המושל. "ממש לא", גיחך היהודי, "לא הכנסתי דבר לפי מאז שעות הבוקר, וכך גם משפחתי. אני בדיוק בדרך להביא שאריות שאולי נשארו בדוכני השוק".
מיד ציווה המושל את אנשיו להכין עגלה עמוסה בכל טוב - פירות, ירקות, לחם, אורז ומיני מתיקה - ולקחת את הכל לביתו של היהודי. "אבל זה לא הסוף", אמר ליהודי בחיוך מריר, "אני רוצה שמחר נלך לצוד ביחד ביער, ותוך כדי תלמד אותי איך אתה מצליח לשמור על שמחה כזו. הרי אני מושל באזור רחב ידיים, יש לי המון כסף ומשרתים, אני אוכל כל יום את המעדנים הטעימים ביותר - ועדיין לא שמח כמוך". "אני שמח כי ברור לי שהכל לטובה", ענה היהודי, "הקב"ה לא גורם לנו רע, גם אם בהתחלה זה נראה כך. הנה, הלכתי לשוק לחפש שאריות, ובסוף זכיתי לעגלה מלאת כל טוב שנתת לי דווקא בגלל הביטחון הזה". "טוב", אמר המושל בבלבול, "אני מקווה שאבין לעומק את הסיפור שלך. מחר ב-8:00 בבוקר, קבענו?".
ביום שלמחרת נפגשו היהודי והמושל כפי שתכננו, אולם האידיליה פסקה זמן קצר לאחר מכן: בזמן שניסה המושל לצוד חיית בר, הוא הסתבך עם כלי הציד ואיבד חצי מאצבעו. היהודי שלף מטפחת, עצר את הדם, וניסה להרגיע את ידידו החדש. "הכל לטובה", אמר לו, "אלוהים אוהב אותך, הוא לא עשה לך את זה סתם כך". אבל מסתבר שדווקא מילות הניחומים האלה היו מה שהרתיח את המושל. "מה טוב בזה שאיבדתי חצי אצבע?", צעק על היהודי. בזווית העין הוא קלט בור עמוק למדי, וכעבור שניות מצא את עצמו היהודי בתוך הבור. "נמאסת עליי עם הגישה ההזויה הזו!", צעק לו המושל מלמעלה. "איך אתה מרגיש עכשיו בתוך הבור?".
"הכי טוב בעולם!", ענה היהודי, כשאת קולו מלווה הד עמום.
המושל רצה לצאת מהיער וללכת לרופאו האישי, אבל אז נתקל בחבורת שודדים. לא היה קשה לזהות אותם, אבל הם לא זיהו אותו, והם מיד תפסו אותו וביקשו לקחת אותו איתם. "בבקשה, אל תפגעו בי, יש לי הרבה כסף לתת לכם", התחנן. "אין צורך", אמרו, "היום אנחנו דווקא לא מחפשים כסף. הבן של אחד מאיתנו חולה מאוד, והרופא אמר שצריך לשחוט אדם שלם, לתת לבנו לשתות את דמו, וכך יחלים".
הם קשרו את המושל באזיקים והובילו אותו אל מקום מסתור, שם חיכה להם הרופא. הוא החל לבדוק את האדם הכפות שהביאו לפניו, והנה הוא רואה שחסרה לו חצי אצבע. "מה עשיתם?", הטיח בחבורת השודדים. "הוא לא שלם, חסרה לו אצבע, ואילו אנחנו צריכים דם של אדם שלם ללא פגם. סלקו אותו מכאן מיד!".
אנחת רווחה בקעה מחזהו של המושל, שהושלך מבית השודדים כשהוא חבול קלות אך מאושר. הוא מיהר אל הבור שאליו השליך את היהודי, זרק חבל לתוכו ועזר לו להיחלץ. הוא סיפר לו את הסיפור והודה שאכן הכל היה לטובה, ושעכשיו הוא כבר לא מצטער שאיבד חצי אצבע. "ועדיין", שאל, "מה היה כל כך לטובה שאתה עצמך היית בבור?". ענה לו היהודי "פשוט מאוד. אם לא היית זורק אותי לבור והייתי הולך איתך - אותם שודדים היו לוקחים אותי לשחיטה. כך שלמעשה, בלי להתכוון כלל, הצלת את חיי".
ספר המידות (ערך אמונה ח"ב אות ג'):
"אין הקב''ה עושה ניסים אלא למי שמאמין בשני עולמות.
טבע האדם הוא שלא רואה את העולם הבא, וכל מה שהוא משיג
זה רק את העוה''ז, ואם אדם רוצה שיהיו לו מופתים אז הוא צריך להפוך את הטבע; הוא צריך להאמין
שיש עולם הזה חולף ולהשיג שיש עולם הבא נצחי, הוא צריך להסתפק בכלל אם יש עולם הזה ורק
להאמין בו.
וזה למעשה מה שמרדכי ואסתר המלכה עשו, הם הפכו לכל
היהודים את הסדר של הטבע שזה הבחינה של המן עמלק, שכל מה שהוא רצה זה לגרום לעם ישראל שישיגו
את העוה''ז ויאמינו שבכלל אין להם עולם הבא, ובכך לבטל את היהודים מכל וכל. ועל זה קם מרדכי
היהודי שהיה כולו אמונה, ואמר תאמינו שיש עולם הבא ועל תשיגו כלום בעולם הזה, ועי"ז יהיה
כביכול ביטול של העולם הזה מכל וכל, ביטול של המן עמלק,
ויזכו כל עם ישראל לדבוק
בתכלית בעולם הבא. ולכן מרדכי כבר לא פחד משום דבר בעולם, והוא לא השתחוה
להמן, כי הוא היה כבר בתיקון - היה בעולם הבא, והוא הכניס את הרוח הזו באסתר המלכה, וממנה זה התפשט
לכולם. והוא נתן לה אמונה היינו "ויהי אומן את הדסה" (אסתר ב') , והיא עשתה לו דירה בתחתונים, והיה מתהלך בחצר
בית הנשים לדעת את שלום אסתר המלכה, ואסתר היתה אומרת לו את ההשגה שלה והעבירה
לו את כל הסודות שהיו שם, ומרדכי העביר לה את האמונה,
הבעיר בה עוד אור של אמונה
ודבקות בתכלית האחרון. ורואים שאסתר ועם ישראל למרות שהיו תפוסים בעומק
הקליפות, זכו להתעוררות גדולה של אמונה ובטחון".
אדיר במרום (עמ' תיד'): "ואפרש לך עתה ענין (בראשית ג,ז) ותפקחנה עיני שניהם, שהוא מה שאמר להם הנחש בתחלה (בראשית ג,ה) ונפקחו עיניכם. וזה כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השרש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה, היה להם ללכת רק לפי תנועת השרש. וס"ז (יחזקאל א,יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות נשען על מי שמביא אותו. ולכן אז (בראשית ב,טו) ויניחהו בגן עדן, בסוד מנוחה, כי היה מתנהג רק לפי ההארה העליונה המגעת אליו בכל רגע, ולפי מה שהוא מקבל כך הוא עושה.
וכשירדו ממדריגתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם, ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום.
וזה, כי עכ"פ לא יעשה האדם אלא מה שהקב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום - שסוף דבר יהיו מחשבותיהם תמיד כתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים - שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר - להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם.
ומזה נולד אח"כ ענין אחר בעניני העולם עצמו - שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג,יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהקב"ה רוצה.
אבל הדרך הוא כך - בתחלה היה האדם במנוחה, כמ"ש למעלה. ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם - שאדרבא האדם ידע את הענינים, ויפקח הוא על עניניו, ויעשה הטוב בכח עצתו הטובה וחכמתו השלימה. וזה יותר הנאה ועונג לאדם כשיגיע לשלימות על דרך זה. ואז ערב זה הדבר בעיני חוה ונתפתתה אחריו, וירדה לעץ הדעת, וניתן לה בהכרח - מה שרצתה בבחירה, כי (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. וירדה והורידה לאדם עמה, לכל אלה הדברים.
והנה על זה הדרך הולכים הדברים - מי שמתפתה בזה, וערב עליו פקיחות עיניו, הקב"ה גם מוליך אותו בדרך זה. ונאמר בו (דברים טו,יח) בכל (משלח ידיך) אשר תעשה, והוא צריך לעשות כדי שתבא לו ברכה. אבל אם הוא מניח זה הפקיחות עין, ומשליך יהנו על הקב"ה, זהו מה שאמרו עליו (ברכות לה:) מלאכתך נעשית על ידי אחרים. וכן אמרו (אבות ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ותראה שעכ"פ אמרו (ספרי דברים טו,יח) מנין שלא יהיה יושב ובטל, כי זה אי אפשר. אלא אם יתעסק רק בעבודה, אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אמנם עם כל זה אינו ניצול מן הזיעת אפיך, כי על כן נקרא עול תורה, כי באמת עדיין צריך פקיחות עין הרבה מאד, כמ"ש למעלה, מפני רוב הסיתומים. ואי אפשר לימלט ממנה לגמרי, כי אם בהתגלות היחוד העליון המתקן הכל כנ"ל.
וזה אמת, כי מי שיודע זה, אפילו בענין התורה יוכל להתקרב אל המנוחה, ולקיים (תהלים נה,כג) השלך על ה' יהבך. אבל עכ"פ צריך חשבונות ודאי לשמור הדרך, כי כבר נאמר (משלי יט,ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו.
ונמצא שדרך המנוחה נסגרה לגמרי עד ביאת המשיח, שאז נאמר (ישעיה יא,י) והיתה מנוחתו כבוד. ותלוי הכל בפקיחת העינים הזאת - ותפקחנה עיני שניהם".
