פרשת שופטים - תפקידם של השופטים בעיצוב חברה מוסרית

 

תפקידם של השופטים בעיצוב חברה מוסרית

 

בתלמוד בבלי (קידושין סה:), מובא משפט מרתק: "לא איברו סהדי אלא לשקרי" (לא נבראו עדים אלא לשקרנים). משפט זה, המובא להלכה בחושן משפט סימן קפ"ט, מעלה תובנה עמוקה על תפקידם של עדים במערכת המשפט ובחברה בכלל.

הרעיון הוא פשוט: אילו בני האדם דוברי אמת, אין צורך בעדים כלל. אנו צריכים עדים רק מתי שיש חשש שאחד הצדדים משקר אבל העדים הם לא חלק מהותי ממעשה הקנין.

 

ה"שפת אמת" (תרמ"א) מרחיב רעיון זה ומחיל אותו על תפקידו של בית הדין העליון: "ובאמת נראה כי הסנהדרין וחכמי ישראל שהיו בזמן המקדש האירו עיניהם של ישראל... וז"ש ושפטו את העם משפט צדק. שאין הפי' רק על הטענות. רק שיטו לבות בנ"י שיהיו אנשי אמת וישפטו מעשיהם בצדק. וע"ז מבקשין השיבה שופטינו כו' ויועצינו".

לדבריו, תפקידם של השופטים אינו מסתכם בפסיקת דין בלבד, אלא כולל גם את המשימה החשובה של עיצוב החברה לכדי קהילה של צדיקים – חברה שבה לא יהיה צורך בעדים כלל. הפסוק "ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז,יח) מתפרש על ידו לא רק כהוראה לשפוט בצדק, אלא גם כמשימה להשרות אווירה של צדק בקרב העם כולו.

 

כיצד יכולים השופטים להשיג מטרה נעלה זו?

 

ראשית, באמצעות דוגמה אישית. השופטים, היושבים "בעדת א-ל", תחת צילו של הקב"ה בבית הדין, נדרשים להיות מופת של יושרה, הגינות וצדק. התנהגותם האישית והמקצועית צריכה לשמש כמגדלור מוסרי עבור הציבור כולו.

 

שנית, באמצעות הסברה והנחלת ערכים. על השופטים לא רק לפסוק דין, אלא גם לחנך את הציבור לערכי צדק ומוסר.

 

לאור זאת, כמה עמוקה היא המשמעות של ברכת "השיבה שופטינו כבראשונה" בתפילת העמידה.

כאשר אנו מתבוננים במצב המערכת המשפטית כיום, על היועצים המשפטיים והשופטים, ומשווים אותו לאידיאל המתואר בתורה ובמסורת היהודית, אנו מבינים עד כמה רחוקים אנו מהמטרה. עלינו לשאוף ולהתפלל לשיבתם של שופטים ששגם מתנהגים בעצמם בצדק, גם פוסקים צדק, וגם מייצרים חברה של אנשי צדק.

 

רעיון זה של יצירת השפעה ארוכת טווח מתכתב עם מחקר מעניין שנערך על 18 חברות המצליחות יותר ממאה שנים (מובא בהקדמה לספר על אברהם ארנן מייסד סיירת מטכ"ל).

המחקר מצא כי הסוד להצלחתן הוא שהן "מייצרות בוני שעונים ולא מורי שעה". כלומר, במקום להתמקד רק בתוצאות המיידיות, הן משקיעות בפיתוח אנשים שיכולים להמשיך את המורשת ולהוביל את החברה קדימה לאורך דורות.

 

בעולם היהודי, דוגמה בולטת לגישה זו היא הרבי מליובאוויטש, מנהיג חסידות חב"ד. הרבי לא הסתפק בהכשרת תלמידים, אלא התמקד ביצירת רבנים – מנהיגים שיכולים להמשיך את שליחותו ולהפיץ את תורתו בכל רחבי העולם.

 

גישה דומה ניתן למצוא אצל הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שכונה "רב רבנן" בשל השפעתו הרחבה על דור שלם של רבנים ומנהיגים רוחניים.

 

גם אצלנו בקהילת בית הרמב"ם הדור של הבחורים התחיל עכשיו להיות בישיבות התיכוניות והגבוהות ועכשיו הגיע הזמן של הדור הבא של נסיכי הקהילה להמשיך ולהעמיק את המסורת הזו. זה כולל לקיחת תפקידים משמעותיים בקהילה, כמו הכנת הסעודה שלישית, קריאה בתורה, אמירת פסוקי דזמרה, קריאת הפטרה, "במה מדליקין", קריאת שיר השירים ועוד.

 

בסופו של דבר, המטרה היא ליצור חברה שבה הצדק והמוסר הם נחלת הכלל, חברה שבה אין צורך בעדים כי האמת היא ערך עליון. זוהי משימה שדורשת מאיתנו לא רק להיות "מורי שעה", אלא "בוני שעונים" – לחנך, להדריך ולהצמיח את הדור הבא של מנהיגים ואנשי מוסר שימשיכו לקדם את החברה לעבר אידיאל זה. כך, אט אט, נוכל להתקרב למימוש החזון של "השיבה שופטינו כבראשונה", ולבנות חברה המושתתת על ערכי הצדק והאמת.

פרשת שופטים - ערביי ישראל ועבודת המידות בחודש אלול

 

ערביי ישראל ועבודת המידות בחודש אלול

 

דברים (כ,י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם".

חז"ל מתארים שלוש הצעות ששלח יהושע בן נון ליושבי הארץ טרם כניסת בני ישראל לארץ כנען:

1. לברוח - מי שרוצה לפנות את הארץ ולעזוב, יכול לעשות זאת.

2. להילחם - מי שבוחר להישאר ולהילחם, יתמודד עם צבא ישראל.

3. להשלים - מי שמעוניין לחיות בשלום תחת שלטון ישראל, יוכל לעשות זאת בתנאים מסוימים.

זו גם הייתה הצעתו של הרב מאיר כהנא הי"ד לגבי ערביי ישראל, אשר הציע להם אפשרויות דומות: עזיבה מרצון תמורת פיצוי, חיים תחת שלטון יהודי עם נאמנות למדינה או מלחמה.

 

ניתן להשליך את שלוש ההצעות הללו על עבודת המידות שלנו בחודש אלול. כאשר אנו עורכים חשבון נפש, עלינו לבחון כל מידה בנפשנו ולהחליט:

1. לברוח - האם יש מידות שליליות שעלינו לעקור לחלוטין מנפשנו?

2. להילחם - האם ישנן מידות שדורשות מאבק מתמיד כדי לשלוט בהן?

3. להשלים - האם יש מידות שניתן לתעל לכיוונים חיוביים ולהשלים איתן?

תהליך זה דורש כנות עצמית ובחינה מעמיקה של כל מידה ומידה.

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מציג גישה מעמיקה יותר לעבודת המידות, המכונה "נסירת המידות" (מוסר אביך ג,א).

הרב קוק מלמד שאין להילחם בכל מידה באופן טוטאלי, אלא יש לזקק אותה ולהפריד בין החלקים החיוביים והשליליים שבה.

לפי גישה זו, כל מידה, גם אם היא נראית שלילית על פניה, מכילה ניצוץ של קדושה. עבודתנו היא לזהות את הניצוץ הזה ולטפחו, תוך כדי הפרדתו מהחלקים השליליים של המידה.

לדוגמה, מידת הכעס יכולה להיות הרסנית, אך היא גם מכילה את הכוח להתנגד לעוול ולפעול למען הצדק. עבודת ה"נסירה" תהיה לתעל את האנרגיה של הכעס לפעולה חיובית, תוך שליטה על ההתפרצויות השליליות.

 

אם לא נעשה את העבודה החשובה הזו של בירור וזיקוק המידות, אנו עלולים להגיע למצבים קשים, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, כדוגמת אירועי ה-7 באוקטובר , שבהם התפרצות פתאומית של אויב גרמה להרס רב.

באופן דומה, אם לא נטפל במידות השליליות שלנו באופן מסודר ומתמיד, הן עלולות להתפרץ בעוצמה רבה ולגרום נזק רב לנו ולסביבתנו.

 

חודש אלול מזמן לנו הזדמנות ייחודית לערוך חשבון נפש מעמיק ולעבוד על מידותינו:

1. נבחן כל מידה בנפשנו ונחליט האם עלינו לברוח ממנה, להילחם בה, או להשלים איתה.

2. נפעל ל"נסירת המידות" - זיקוק והפרדה בין החלקים החיוביים והשליליים של כל מידה.

3. נזכור כי עבודה זו היא קריטית למניעת "התפרצויות" הרסניות של מידות שליליות.

ככל שנעמיק בעבודה זו, כך נזכה להתקרב יותר לאידיאל של "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא יא,מד), ונכין את עצמנו כראוי לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה.

פרשת עקב - מוצא פי השם

דברים (ח,ג): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

בצורה פשוטה[1], בא לומר, שאפילו אנשים שהם לא כל כך קרובים לתורה ומצוות אבל הם אנשים שמבינים שאדם זה אדם, שחוץ ממה שיש לו גוף, יש לו נפש, יש לו רוח. אתה רואה אותם שהם אומרים, מה אני בהמה? אני צריך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה? אני בן אדם! עם כמה שיש לי – אני מסתדר. מה אני יכול לעשות? עשיתי השתדלות. אומר לאשתו, אני לא רוצה כלום, אל תתנו לי אוכל, אני מבקש שבמשכורת שלי תכלכלי את כל החודש, ותני לי רק נסיעות לעבודה להביא לך עוד משכורת כזו וזהו. אני בן אדם, אני צריך לנוח, אני צריך לשמוע קצת מוזיקה, צריך קצת להנות מאומנות. רואים שאפילו בן אדם שעוד לא קרוב לתורה, כאילו דואג לצד הרוחני שלו, מה? רק לחם? לעבוד בשביל לאכול ולאכול בשביל לעבוד? די! ככה אומרים גם המפרשים. לא על הלחם לבדו יחיה האדם, יש עוד דברים שנותנים לאדם חיות.

אבל רבינו האר"י, יש לו פירוש קצת שונה. וכך הוא אומר, לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא גם על כל מוצא פי השם שבתוך הלחם יחיה האדם. לא מדובר פה על שני דברים, הלחם, ומוצא פי השם, שהם עוד דברים רוחניים שאתה צריך לעשות, אלא הפסוק אומר, לא על הלחם לבדו, אלא בלחם עצמו ובכל דבר אחר, יש גם מוצא פי השם.

בעצם פה הוא פותח שער להסביר את הדבר הבא. מוֹצָ"א זה אותיות צומ"א, מוצא פי השם זה צומא רבא דישראל שזה יום הכיפורים. אומר רבינו האר"י, בא ותראה שביום הכיפורים אתה לא אוכל לחם, אבל מוצא פי השם שבתוך הלחם – אתה אוכל. אדם חושב שביום הכיפורים הוא צם. אתה לא צם, אתה אוכל את כל האוכל שאתה צריך לאכול. לו יצויר שאדם לא יכול לאכול מהפה, יש אנשים כאלה בר מינן, אולי הוא אפילו בלי הכרה, אז איך הוא אוכל? נותנים לו הכל דרך הוריד, הוא אוכל בצורה אחרת. גם פה אומר רבינו האר"י, אתה יודע? ביום הכיפורים אתה מחובר לצומא, מוצא פי השם, אתה מחובר למקורות של המזון והמחיה, לצורה הרוחנית של המזון שאם אתה מחובר אליה אתה מקבל השפעה גם לגוף, והגוף לא צם, הוא אוכל. לכן ישנם חמישה מיני דברים שחייבו אותנו להמנע מהם ביום הכפורים שהם כנגד חמישה מיני השפעות רוחניות שהאדם מקבל, ופה הוא מתנתק מההשפעה הגשמית שלהם ומקבל אותם בצורה רוחנית בלבד.

נחזור לענין. "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". אומר רבינו האר"י, כאשר ברא הקב"ה את העולם, כל האור היה מתפשט בכל הבריאה, וכל הבריאה היתה נשפעת מהאור של הקב"ה, הדומם הצומח החי המדבר. כשחטא אדם הראשון, הוא ערב קודש בחול, טוב ברע, "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" גם הם נתערבו בערב רב, ונתקלקלו כל הנבראים. דומם צומח חי מדבר, כולם צריכים תיקון. כולם צריכים בירורים ועל כן צריכים גלגולים, להתגלגל בכל מיני אפשריות, בדומם, בצומח, בבעלי חיים, עד שיתוקנו. אחד מהדברים של התיקון זה לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי השם שנמצא בלחם יחיה האדם.

קודם מביא רבינו האר"י את הפירוש הפשוט יותר ואחר כך מביא עוד ועוד. הפשט הפשוט הוא שכל אחד יודע שבכל חומר יש צורה, יש רוחניות. אפילו בדומם, כל שכן צומח, כל שכן בבעלי חיים, יש בכל דבר ודבר רוחניות. אם אתה יודע לפרק את הגשמיות והרוחניות ולברר אותם כאשר אתה אוכל למשל את הלחם, ובלחם יש מוצא פי השם, אז בעצם כשאתה אוכל, זה כמו שאתה מתפלל, כמו שאתה לומד תורה. כאשר אתה מפרק את הלחם, הלחם לבדו, צורתו החומרית הגשמית הולכת לחומר שבגוף, מחזקת אותו, והצורה הרוחנית שבתוך הלחם, מוצא פי השם, השפע האלקי המקיים את הלחם כמות שהוא, או עגבניה, או בשר, או כל דבר שיש בעולם, משפיע לנשמה.

כמו שאנחנו אומרים, שכל דבר ודבר מורכב מאבות המזון, ומי שצריך ויטמין מסוים, ימצא אותו בסוג אחד של מזון, מי שצריך חלק אחר של אבות המזון ימצא בסוג אחר של מזון. כלומר כמו שלאדם יש לדוגמה ריאה, לב, מח, גם בצומח יש חלקים שכשאתה אוכל אותם, הם מחזקים את אותו מקום. גם לצבעים השונים של המזון, יש תפקיד ותיקון לחלקים מסוימים בגוף.

באותו אופן, ופי כמה וכמה, הרוחניות, שאף אחד לא דיבר עליה, אף אחד לא בודק אותה, אף אחד לא יודע לפצח אותה. רבינו האר"י אומר, תדע לך שמאז שהשם ברא את העולם, הוא שם בכל דבר את מוצא פי השם. את הכח, את האנרגיה האלקית, את הכח העצום, שנמצא בכל דבר שמחבר אותו להיות מה שהוא. הנה תראה, זה לחם, זה עגבניה, זה מלפפון, מה ההבדל ביניהם? הכל תלוי בפנימיות של הדברים. אם אתה אוכל את זה בכוונה הראויה, ואתה מצליח לפצח את אותה הנוסחה של חיבור בין חומר לצורה, של חיבור בין גשמיות לרוחניות, אז אתה לוקח את מוצא פי השם ואתה מחזק את עצמך. נמצא שהאכילה שאדם אוכל מעלה אותו. הוא מתעלה כמו שהוא מתפלל, כמו שהוא לומד תורה, שבזה בוודאי הוא מעצים את הכח של הנשמה שלו.

לכן האר"י צווה מאד מאד את מהרח"ו על ברכות הנהנין. אמר לו – זה הקלקול שלך וזה התיקון שלך. בזה אתה נופל ובזה אתה עולה. ככה הוא אמר לו. כל העליה והירידה שלו תלויה בזה (שער רוח הקודש, דרוש ג'). ואז הוא הסביר לו עוד משהו. מאז שאדם הראשון חטא, נתגלגלו נשמות ונתערב טוב ורע בכל חלקי הבריאה, דומם צומח חי מדבר. נמצא כשאדם אוכל, חוץ ממוצא פי השם שדיברנו לעיל, שזה השפע האלקי המקיים, יש פה עוד תוספת. החטאים של כל הדורות, אפילו מאדם הראשון, מגולגלים פה בצורה רוחנית, מעוותת, שנמצאת בתוך המזון. אם אדם מצליח לישר אותה, הצליח לקחת כח אדיר. ואם לא הצליח – מכיון שהיא מעוותת – היא מעוותת אותו. אדם יכול לראות לפעמים, כשהוא קם בבוקר, בשתים בבוקר, מתי שהוא קם, והוא לומד תורה, ומתפלל ואחר כך לומד – הוא מרגיש את עצמו מלאך. אחר כך הוא הולך הביתה ואוכל ארוחת בוקר, ואז הוא שוכח מכל עבודת השם. הוא מתלהב מהאכילה, אחרי שהוא גומר לאכול, הכל נעלם. מה קרה? נכנסו בו אותם המגולגלים, אותם הכוחות, אותם הטוב ורע שמעורב, וזה לא דבר אחד או שנים, זה כמה מערכות, שנמצאות בתוך האוכל חוץ ממוצא פי השם.

לכן צריך האדם לגשת לענין הזה של הלחם לבדו, מה שאתה אוכל, לגשת אל זה בחרדת קודש. מי שיכול לכוון כוונות האכילה מסידור רבינו הרש"ש – מצוין. אם האדם עוד לא הגיע לזה, לפחות יכוון בדעתו שהוא אוכל בכדי לעבוד השם. הוא יודע – יש לי גוף, יש לי נשמה, גם המאכל שאני אוכל יש בו גוף, יש בו נשמה, יש בו משהו רוחני. אב רחום וחנון אני רוצה לאכול את זה לתועלת הגוף וגם לתועלת הנשמה. ואז אני נזהר, מה שצריך צריך, מה שלא צריך – תפסיק. מה אתה אוכל לתאווה? "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד". אם אתה לא צריך את זה – זה יזיק לך, גם באופן גשמי וגם באופן רוחני. מה שאתה לא יכול להתגבר כדי לקדש את זה, אז זה יקדש אותך, כלומר יפעל בך פעולה הפוכה.

דבר נוסף, הברכות. בברכות צריך לדקדק. מי שמדקדק בברכות הנהנין, אז איך שלא יהיה, אם הוא אומר את מטבע הברכה, בין אם כוון, בין שלא כוון, הדבר כבר מכוון ועומד מאנשי הכנסת הגדולה שתיקנו את הברכות.

עוד כתבו וגם האר"י כתב את זה, שצריך להזהר ללמוד תורה, אפילו מעט, בתוך הסעודה. גמרת מנה ראשונה? תעצור. שתהיה לך איזה ספריה קטנה ליד השולחן, איזה ספר קטן, 'שערי קדושה' או ספר מוסר, ספר הלכות, תלמד קצת. תכניס תורה. התורה מבררת את האכילה.

ועל הכל ויותר מהכל, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – וּבֵרַכְתָּ", ברכת המזון. ברכת המזון היא התיקון הגדול והעצום, גם למה שאכלת, גם למה שלא אכלת, גם למה שלא כוונת. כמו שאומרים, עכשיו זה הסיום, מכיון שברכת המזון היא מדאורייתא, היא עושה תיקון גדול. לכן, אומר ה'בן איש חי' ע"פ האר"י, שיש ענין לא לפנות את האוכל עד אחרי ברכת המזון, כדי שגם מה שנשאר ולא אכלת, גם הוא יתברר, גם הוא יתוקן. "ואכלת ושבעת וברכת". מתי אתה יכול לברך להשם ברכה מכל הלב? מתי שקיימת בסעודה ואכלת ושבעת. שבעת – מספיק, אל תמשיך. כלומר, כמו שאומרים ש"איזה הוא עשיר – השמח בחלקו", כך גם "צַדִּיק – אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ", ואכלת – ושבעת. לא להכנס לכיוון של תאווה ושל עוד ועוד. אתה רואה שתיקנת, עשית, מה שהיה לך כח לתקן תיקנת, די, עכשיו תברך ברכת המזון. תסיים את הענין, מים אחרונים חובה, וברכת המזון.

אז "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". עכשיו אם אדם יתבונן בפסוק הזה, יראה שזה לא רק על אכילה ושתיה. אתה לא יכול לדעת מה אתה עושה כשאתה הולך בדרך, הוו שקלי ואזלי באורחא, אתה מברר ניצוצות הקדושה, אין לך דבר שבעולם שאין בו ניצוצות של קדושה. כשאתה נושם, באותו חמצן שאתה נושם, יש ניצוצות של קדושה, יש רוחניות, אתה נושם אתה פולט, אתה עושה אותם פעולות כמו באכילה. אתה מדבר עם חבר, אם אתה יודע לגשת לדבר איתו כמו שצריך, אתה מברר אותו. אתה יכול לגרום לו שהוא יתפוצץ עליך, או אתה יכול לגרום לו שהוא יכנע וישמע את הדברים שאתה מדבר, תלוי איך אתה ניגש לענין.

גם זה נקרא "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – מי זה הלחם? אשתו. מהיכן לומדים זאת? מהפסוק "וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף, וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. האשה של האדם זה הלחם, כלומר הוא צריך לדעת איך לדבר, איך לברר. לפעמים בן אדם אומר, כבוד הרב, כל מה שאתה אומר זה טוב, אבל לא על אשתי. אשתי, תעזוב, אשתי זה משהו לא מהעולם הזה. כל אחד יכול להגיד ככה על אשתו, אז מה? אם השם נתן לך אותה – יש לך את הכוחות לדעת לברר, לדעת לרדת, לדעת לתקן את הענין.

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם", הכל זה "מוצא פי השם". כלומר תגש לכל ענין וענין כתיקון, כבירור, העלאת ניצוצות של קדושה, כאתגר, כל דבר שמופיע לך – תקח את זה כמו עבודת השם. יש פה משהו לברר, יש פה משהו לעשות. ואז גם כשאדם יודע שהעבודה קשה, אין בעיה, מה זה עבודה קשה? וכי אני עושה עבודה בשבילי? אני רוצה פה משהו בשבילי בכל הענין? אני רוצה לכבד את הקב"ה! אני רוצה לעבוד את העבודה של השם! אם אתה בא בגישה כזו אז מובטח לך סייעתא דשמיא, אתה לא עובד את השם לבד, "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

כשאדם ניגש לעולם באופן של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אז ודאי, כמו שהוא מפעיל כוחות, מפעילים כנגדו כוחות, מי יודע מי ינצח? אבל כשאתה הולך לעבוד את השם, אז אין לך כלום. הקב"ה מסייע בידך, רואה את תמימות ליבך, את המחשבה הטהורה, איך אתה ניגש לאכילה, איך אתה ניגש לשינה, איך אתה ניגש לכל ענין. אם זה פרנסה, אם זה כל דבר אחר, בכל דבר ודבר צריכה להיות המחשבה הזו של עבודת השם, ואז, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", יוצא לאדם לקיים מה שנאמר בגמרא על הפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". הגמרא אומרת (ברכות סג.), וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח רל"א), איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך". דהיינו, אין שום דבר שזה לא עבודת השם. אתה יכול מכל דבר להתחזק. כל דבר זה כמו תורה, כמו תפילה, אם אתה ניגש בכל דבר לשם שמים, בגישה של "בכל דרכיך דעהו", אז הוא, יישר אורחותיך. יש דברים שהם אורחות. שהם טבעיים באדם. קשה לו לאדם להתגבר עליהם, קשה לו לעשות הפוך מהטבע שלו, אבל כיון שאתה מחפש לעבוד אותו, הוא, שהוא כל יכול, יישר אורחותיך. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו.

---

[1] הרב ניסים פרץ זצוק"ל.

פרשת וילך - הסתר או הארה?

הסתר או הארה?

הסתר[1] הפנים האלוקי בעקבות חטאיהם של ישראל, הסתר פנים אשר גרם לצרותיו הרבות של עם ישראל במהלך ההיסטוריה, כמאמר ה׳ למשה על העתיד להיות לאחר מותו (דברים לא, טז-יז):

״וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם... וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת...״ - ברור ומובן.

הרי זהו הסדר הקבוע אשר על פיו מנהיג הקב״ה את עולמנו, סדר הנקרא בפינו ׳שכר ועונש׳, המכונה על פי הרמח״ל (תחילת דעת תבונות) ׳הנהגת המשפט׳.

גם תגובתו של עם ישראל לצרות אלו - הודאתו בקלקוליו הרוחניים ובחטאיו, כנאמר (שם): ״וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה״, היא התגובה המצופה ממנו, התגובה הראויה והרצויה, המבטאת את השלב הראשון במהלך התשובה - הכרה החטא.

לכן, תגובתו השלילית של הקב״ה לאחר הודאתם של ישראל בקלקולם, תגובה הממשיכה ואף מעצימה ומכפילה את הסתר הפנים האלוקי, באומרו להם (בהמשך שם, דברים לא,יח) ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, מפתיעה מאוד ואינה מובנת.

האם זו התגובה האלוקית הראויה לתשובתם של ישראל? וכי לא היה צריך הקב״ה להסיר את מסכתו ולהפסיק את הסתר פניו ולהתחיל להאיר פנים לישראל?

כשאלתו של הרמב״ן (במקום) - ״כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלוקים ועל כי אין אלוקיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בעבודת כוכבים״, ומדוע אפוא לא התחלפה הנהגת הסתר הפנים האלוקית להנהגת הארת פנים, כפי הראוי וכפי המצופה, ולא עוד אלא שהתגברה ההסתרה האלוקית הסתר על הסתר, כנאמר ׳ואנוכי הסתר אסתיר׳?

מבאר הרמב״ן שישנם שני סוגי הסתר אלוקי:

האחד - הסתר שלילי הנובע מחטאיהם של ישראל, והמשמש כעונש על בחירותיהם החופשיות הלא מתוקנות, הסתר פנים הנקרא גם יסורי כפרה (על פי לשון הרמח״ל בספרו דרך ה׳), הבאים לכפר על מעשיהם המקולקלים בעבר.

והשני - הסתר חיובי, שאינו קשור כלל למעשים המקולקלים בעבר, אלא נובע מרצון ה׳ להמשיך ולהשפיע שפע חיובי על ישראל, התלוי בכלי הקיבול שלהם וביכולתם להכילו, שפעמים בשביל להכשירם לכך משתמש הקב״ה במנגנון היסורים המכונים יסורי הערה (הרמח״ל שם), אשר תפקידם לעורר את ישראל ולרוממם למדרגה עליונה זו הראויה להם באמת בעתיד.

זהו ההבדל המהותי בין הסתר הפנים הראשון, כנאמר ׳והסתרתי פני מהם׳, הסתר אלוקי שלילי, המופיע לפני הודאתם של ישראל עקב חטאיהם, להסתר הפנים השני, כנאמר ׳ואנוכי הסתר אסתיר פני׳, הסתר אלוקי חיובי, המופיע לאחר הרהור תשובתם על מנת לעוררם להשלים את תשובתם ובכך לקבל את הטוב האלוקי הראוי להם באמת, המכונה בלשונו של הרמב״ן ׳הסתר פני גאולה׳.

וזה לשונו: ״ולכך אמר כי על הרעה הגדולה שעשו... יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתיר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות (אלא) רק שיהיו בהסתר פני הגאולה... עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלמה... ״.

הרב קוק (אורות התשובה טז,יב), העמיק זאת יותר וביאר, שמטרת הסתר הפנים האלוקי המופיע בתקופת גאולתנו, המכונה בלשון הרמב׳׳ן ״הסתר פני גאולה״, הסתר פנים המתגלה בצורות שונות, בייסורים חומריים - כקשיים בטחוניים כלכליים וכדומה, ובייסורים תרבותיים-רוחניים - בקלקולים מוסריים ערכיים ודתיים, אינם באים רק בשביל לעוררנו למדרגה עליונה יותר, אלא גם משמשים כ׳משקפי שמש׳ המסננים את כמות האור והטוב האלוקי, וזאת בכדי לאפשר לנו להכיל את השפע והטוב האלוקי אותו רוצה להשפיע הקב״ה על ישראל בגאולתו האחרונה והשלמה.

כדוגמת אור חלש שעל מנת להסתכל בו, לקבלו ולהכילו בתוכנו אין צורך לחבוש משקפי שמש, כי כלי הקיבול המוגבל שלנו מספיק בשביל לקבלו, לעומת אור חזק כאור השמש שהדרך היחידה לקבלו אלינו היא על ידי משקפי שמש המהווים מסנן החוצץ בינינו לבינה, חציצה היוצרת הפסק והפרדה, שדווקא היא ורק היא מאפשרת את קליטת אורה והתקבלותה בתוכנו.

זה סוד הפסוק "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהילים פד,יב): שם הוי"ה הוא אור שאי אפשר להכיל אותו בעולם, לכן באה מידת הדין, בשם אלוקים, המצמצמת, ומגנה עלינו מפני תוקף האור של שם הוי"ה.

וזה לשונו (אורות התשובה טז, יב): ״התכונה של הסכלות ושל הרשע של העולם (משמשת) בתור מסכים, שהם רק מתקנים (מאפשרים) את הזרחת האור, מכינים לו מקום שיוכל להאיר בעולם, אבל לא מקלקלים ולא מהרסים אותו.

והדבר תלוי במידת האור עצמה. כי אורה קדושה מצומצמת הלא אינה צריכה סתומים (מסננים - ׳משקפי שמש׳ אלוקיים המופיעים כהסתר פנים) כדי לאפשר את ההנאה מזיוה...

(אך, לעומת זאת, כאשר) האור הטהור הוא הרבה יותר גדול מכוח העולם לשאת אותו, ועם כל זה מוכרח הוא להיות מאיר בעולם (כי כבר הגיע זמן הגאולה ותיקון העולם),

והכרח הוא מצד טבע העולם, שיהיו מסכים רבים להסתיר את האור, והמסכים הם הם הרשעה ונושאיה,

ונמצא שכל אלה גם כן מכלל תיקון סדרו של עולם הם. (איננה כי אם מסך המתקן (המאפשר) את הזרחת האור...״.

באר מים חיים (פרשת וילך): "ואמנם אחר כל זה אם היו כולם בגוון אחד כולו לבן טהור המורה על אור החסד לבד והיה השפעת החסד על בני אדם ההולכים לפני ה' תמיד בלי הפסק כלל. 

הגם שהיה במדה ובמשקל בכח לקבל האור אך אין כח בגוף נכאה ונשבר לקבל יראת שמו יתברך ואהבתו כל היום וכל הלילה מאין הפוגת בלי הפסק רגע כמאמר חז"ל מי לא בעי מינם פורתא וכדומה מהדברים שהגוף צריך להן בהכרח. ובגלל זה אי אפשר לאדם להיות השפעת האהבה והחסד חופפת עליו תמיד בלי הפסק.

ועל כן הנה שמו יתברך הרוצה בקיום הגופניות והחומריות גם כן כמאמר הכתוב (ויקרא יח,ה) וחי בהם, ברא בחינת המקמץ ואור חוזר גם כן לעתים מזומנים בבחינת (קהלת ג,ה) עת לחבוק ועת לרחוק מחבק. 

והכל לטובת ותועלת בני אדם שיתקיימו לפניו תמיד בעבודתו. בעת גדלות המוחין, לאהבתו ויראתו הגדולה בכל עוז ותעצומות. ובעת קטנות המוחין, לקיום הגוף. והכל באהבה ויראה לערך הזה.

והנה בחינה הזו הוא כמו מסך המבדיל בין האדם ובין האור הזך המצוחצח מלהסתכל בו תמיד כדי שיהיה משפטים ישרים שיחיה בהם האדם ויתקיים. ומזה נתהוה בחינת הדין והגבורה בעולם שהוא בחינת הקימוץ והצמצום וחזרת האור למעלה".

---

[1] בנין אמונה.

פרשת שופטים - משפט עצמי

משפט עצמי

דברים (טז,יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".

מדרש רבה (דברים ה,ה): "במקום שיש דין - אין דין, ובמקום שאין דין - יש דין. ומהו כן, אלא אמר ר"א: אם נעשה הדין למטה - אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה - הדין נעשה למעלה".

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן טו,קנד): "וּמִשְׁפָּט, הוּא מַה שֶּׁהָאָדָם שׁוֹפֵט וְדָן עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁעוֹשֶׂה, טֶרֶם שֶׁיָּדִינוּ אוֹתוֹ לְמַעְלָה. וְעַל-יְדֵי מַה שֶּׁהוּא בְּעַצְמוֹ שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ נִצּוֹל מִדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, כִּי 'כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה'...".

פירוש הדבר הוא, מכיון שאדם שופט ודן את עצמו לפרטי פרטים על כל מעשיו, אזי הוא, כביכול, נעשה השופט והדיין של עצמו, ועל כל פרט ופרט שהוא דן את עצמו ועושה עליו תשובה הוא ממתיק מעליו את הדין ואין שופטים אותו מן השמים, כי הוא עשה את המשפט שלו בעצמו.

הרב שבדרון בשם החזון איש (שאל אביך ויגדך ח"א קמ') : ה"טורי זהב" היה חתנו של ה"בית חדש", וה"בית חדש" הבטיח ל"טורי זהב" להיות סמוך לשולחנו והקציב לו אכילת בשר בכל יום. פעם אחת נתנו לו לסעודתו ריאה במקום בשר, ועל זה הלך ה"טורי זהב" וקרא את חותנו לדין תורה, ונימוקו שהיה עמו: ריאה שהיא מבני מעיים אינה ראויה להיקרא בשר!...

באו שניהם לדין תורה ובית הדין שמע את טענותיהם, ולבסוף פסק שה"בית חדש" צודק לפי שגם בני מעיים נקראים בשר... והנה כל העניין הלזה נראה פלא עצום שעל זאת יקרא ה"טורי זהב" את ה"בית חדש" לדין תורה?!

הוסיף החזון איש והטעים בחכמת הגיונו: יודע אתה למה קרא ה"טורי זהב" את חותנו ה"בית חדש" לדין תורה? כי ה"טורי זהב" היה לומד בהתמדה עצומה שאין כדוגמתה, ממש עד טיפת הכוח האחרונה שלו, עד אפיסת הכוחות, והנה, באותו יום שבו אכל ריאה ולא בשר, הוא למד כמה דקות פחות, כי היה לו פחות כוח מבכל יום אחר, ואז נתעורר קטרוג בשמיים על ה"בית חדש", שבגללו נחסרו מספר דקות של תורה בעולם.

ה"טורי זהב" ידע מזה והוא רצה להסיר את הקטרוג מה"בית חדש", ולכן קרא אותו לדין תורה, מתוך ידיעה שבית הדין יפסוק לטובת ה"בית חדש", והלא כל מה שפוסקין למטה פוסקין למעלה, ממילא יוסר בזה הקטרוג מחותנו!...

כמה משפט וכמה משטר צריך האדם לחשב לפני כל פעולה שקשורה לשבעת השערים של האדם (עיניים אוזניים נחיריים ופה).

לכן צריך להעמיד שוטרים במקומות הללו כי דרכם יכול להיכנס היצר הרע בקלות.

מספיק שער אחד שלא שומרים עליו כמו שצריך כדי שייכנס משם היצר הרע:

מעשה שהיה בזמן החתם סופר זצ"ל שהיתה לו ישיבה לתפארת שכללה כשלוש מאות תלמידים והרב לימד אותם במסירות נפש אדירה יומם ולילה, ובתוך התלמידים היו שני תלמידים יתומים מאב, ופעמיים בשנה היו נוסעים לביתם לחג סוכות ולחג הפסח וחוזרים לישיבה שוב. והיו לומדים בשקידה עצומה. והנה הגיע חג הסוכות ושניהם הלכו לביתם לבקר את האימא ולשהות במחיצתה ולקיים מצות כיבוד אם שנבצר מהם כל זמן היותם בישיבה.

וכשנגמר חג הסוכות בא האחד לרעהו ואמר לו שהוא מתכונן לחזור לישיבה ושיכין מזוודה לצאת לדרך הארוכה, אולם ענה לו הבחור שהפעם הוא לא מתכנן לחזור לישיבה ובמוחו נתרקמו מחשבות לילך ללמוד באוניברסיטה כדי להיות רופא ואמר שאם אין קמח אין תורה. והבחור הראשון נסע לישיבה בלעדיו, כשראה אותו החת"ם סופר אמר לו ברוך הבא אבל היכן החבר הטוב שלך? הוא העדיף לילך ללמוד רפואה באוניברסיטה. כשמוע הרב את דברי תלמידו נצטער עד מאוד, ועשה מה שעשה בכוונות ויחודים.

בלילה הבחור השני שרצה ללמוד רפואה חולם חלום, והנה הוא רואה את עצמו שהלך לאוניברסיטה ולומד ומחכים בענייני רפואה ואפילו הפרופסור של האונברסיטה כיבד אותו ואהב אותו מאוד.

ואחר כשלוש שנים קיבל תעודה של רופא והחל להתעסק בענייני רפואה ושמו הלך לפניו בכל האיזור והפרופסור היה מחבבו מאוד וממליץ עליו לפני האנשים שהוא רופא טוב. ואין צורך לומר שככל שעלתה אצלו הגשמיות כן ירדה לו הרוחניות. ויהי היום והנה הגיע הפרופסור לבקר אותו ואמר לו שהוא מזמין אותו לארוחת צהריים.

ואכן הבחור הגיע והתפריט היה נבילות וטריפות שקצים ורמשים, אלא שהבחור כבר לא הלך בדרך ה' ולכן פיטם את עצמו במאכלי התועבה הנוראיים, ובינתיים הפרופסור אומר לו אתה יודע שיש לי בת רווקה וגם אתה הרי רווק, מה דעתך להיפגש איתה. ואחרי שהוא אכל את מה שאכל והלב כבר נטמא הוא לא מבחין בין יהודיה לגויה.

ולכן מיד הסכים והם הלכו לתיאטרון ולקולנוע ולגיהנם ובסופו של דבר התחתנו והורידו בית מישראל, ואחר חודש מהחתונה אמר "לאשתו" שהוא מאוד מתגעגע לאמא שלו שנשארה לבד בעירו והוא רוצה להביא אותה שתגור לידם והאשה הסכימה. והוא הלך להביאה לעירם וכשראתה האמא שבנה התחתן עם גויה כמעט ונתעלפה ואמרה לו אני לא אשתה אצלך אפילו מים, ורק אגור סמוך אליכם וכך היה וכעבור שנה נולד להם בן, והגיעו כל הכמרים למסיבה שהוא עשה.

ובהגיע הילד לגיל שלוש עשרה שנה החליט האב שהוא עושה לו יום הולדת גדולה מאוד והזמין את כל אנשי הכמורה והבישופים, ואנשי האוניברסיטה והאוכל היה בשפע גדול ובאמצע המסיבה נכנסה אמו הזקנה אל בנה שישב ליד אשתו ואמרה לו, אם הוא היה יהודי היית מלביש אותו היום טלית ותפילין, כמה חבל שהוא לא יהודי. וכשמוע האשה את דברי אמו החלה לצעוק על בעלה ולקללו.

אתה יהודי ואבא שלי הכריח אותי להתחתן איתך, אני שונאת יהודים והחגיגה הפכה לבזיון גדול וכל הנאספים הלכו למקומם וגם כשהגיעו לביתם היא המשיכה לקללו בצעקות נוראות. והוא יצא לגינתו וחזר כמה וכמה פעמים בשעה מאוחרת בלילה ומהרהר במצבו וחלק מהשכנים ראו אותו איך הוא נכנס ויוצא בשעה מאוחרת בלילה ולא הבינו ולמחרת על הבוקר פתחה האשה בצעקות אימים ואמרה שהיא "מצאה" את בנה הרוג במיטה כשגרונו חתוך.

ומיד באו משטרה והשכנים העידו שראו אותו בשעת לילה מאוחרת נכנס ויוצא כמה פעמים, והובל למעצר, ונגזר דינו להיתלות בכיכר העיר וליוו אותו השוטרים עם אזיקים בידיו לעמוד התליה ולדרכו האחרונה, ניגשה אליו אמו ואמרה לו בני, למרות מה שעבר עליך, תעשה תשובה ותקרא שמע ישראל.

והבן הוריד דמעות חמות ואמר לאמו: חטאתי עויתי פשעתי ואת דרך התורה שמובילה לגן עדן עזבתי ואך דרך הטומאה שמובילה לגיהנום בחרתי ומגיע לי כל זה וכשהעלוהו לעמוד התליה, הוא פתח בשאגה אדירה שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ומיד התעורר מן החלום והוא מסתכל סביבו כשכל גופו מכוסה בזיעה קרה ולפתע אמו באה לשמע הצעקה שמע ישראל, ועוד בטרם שהוא קם״ אמר לאמו תכיני לי מזוודה אני היום נוסע לישיבה ללמוד תורת אלוקים חיים וקם ונסע אל רבו החת"ם סופר.

והכניסו החת"ם סופר לחדרו והגיש לו כוס תה ואמר לו איך הפרופסור חיבב אותך ונתן לך את בתו לאשה וראית מה עלה בגורלך. התלמיד לא האמין למשמע אזניו שהרי הוא לא סיפר זאת לשום אדם? ועוד בטרם הספיק להבין אמר לו רבו, בסך הכל הראו לך מהשמים את העתיד אם היית הולך לאוניברסיטה זה מה שהיה קורה לך בדיוק ואשריך שחזרת ללמוד תורת ה'.

פרשת ראה - בית המקדש או בית הבחירה

בית המקדש או בית הבחירה

ערב¹ הכניסה לארץ ישראל המערבית מפרט משה רבנו את סדרי עבודת ד' בעתיד:

"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיכֶם נֹתֵן לָכֶם... כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם ... כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אלוקיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים י"א לא, י"ב ה-ט).

מיד אחר כך חוזר משה:

"וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (שם, י-יג).

ומסכם משה:

"כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (שם, יד).

חז"ל הפנו את תשומת לבנו, כי התורה רומזת לנו על מציאות של שני מרכזים רוחניים קבועים של עם ישראל. שניהם מכונים בכתוב "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר", שניהם אוסרים את שאר המקומות בהקרבת קרבנות.

יש גם הבדלים ביניהם. לאחד קוראים "מְּנוּחָה" ולשני קוראים "נַּחֲלָה". (עיין במחלוקת המרובעת זבחים קיט ע"א ואכמ"ל).

אחד מהם נמצא ב"אַחַד שְׁבָטֶיךָ" והשני "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם".

לפי פירושו של רש"י האזכור הראשון עוסק במשכן - מקדש שילה, האזכור השני עוסק בבית המקדש בירושלים. לשיטתו פסוק הסיכום גם הוא עוסק בבית המקדש שהיה בנוי בירושלים בגורן ארונה היבוסי. אזור זה נקנה בכספים שניתנו באופן שווה על ידי כל השבטים - "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם" והמזבח עמד בחלקו של בנימין - "בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ". (עיין לעומת זאת בשיטתו של הכלי יקר על אתר).

לשיטת רש"י התורה חילקה את דבריה לשתי תקופות כדי לרמוז לנו שהן לא תהיינה רצופות. בין תקופת שילה לתקופת ירושלים היו חמישים ושבע שנים בהם לא היה מקום מרכזי לעבודת ד'. במה גדולה עמדה בנוב ואחר כך בגבעון ובתקופה זו הייתה מותרת הקרבת קרבנות בכל מקום ברחבי ארץ ישראל המערבית. תקופה זו מכונה בפי חכמים "זמן היתר במות".

צריך לברר אם המציאות הזו של שני מרכזים, האחד בשילה והאחד בירושלים היא לכתחילה או רק בדיעבד? האם יתכן מצב רוחני אידאלי שיש לעם ישראל שני מרכזים? ואם כן, מה משמעות הענין מבחינה רוחנית?

על פי המתואר בתהילים (ע"ח נה-סח) המקדש בשילה חרב בעוונותיהם של ישראל. עוונות אלה גרמו למהפך רוחני של מאיסת יוסף ובחירת יהודה.

על פי ברכותיו של יעקב, יהודה ויוסף גם יחד, נבחרו להנהיג את עם ישראל לדורותיו.

הרד"צ הופמן בפירושו לספר דברים, על אתר, מעלה את האפשרות שיתכן מצב ושני בתי המקדש היו פועלים במקביל - האחד בשילה, בחלקו של יוסף - בנה של רחל (עיין אמנם זבחים קיח ע"ב ואכמ"ל) והשני בירושלים בחלקו של יהודה - בנה של לאה.

הראי"ה קוק זצ"ל בדרשותיו (שמועות ראי"ה) מסביר שההבדל הרוחני בין שני המקדשים בא לידי ביטוי בארכיטקטורה של שני הקומפלקסים. לשינוי יש גם השפעה הלכתית.

המשכן בשילה לא היה תחום בחומה, ממילא אכילת הקרבנות הייתה מותרת בכל מקום ממנו ראו את המבנה המקודש.

המקדש בירושלים היה מוקף בכמה חומות שהן קבעו את האיזורים המותרים באכילת קדשים.

ישנן בעקרון שתי שיטות חינוך:

האחת דוגלת בהקמת חומות גבוהות שמטרתן לבודד את התלמידים והן מבטיחות הגנה מפני השפעות זרות, מה שאמור להבטיח יראת שמים ותמימות.

השיטה השניה אומרת שחשיפה מבוקרת לעולם החיצון ולתרבויות אחרות מחסנת ומבטיחה גידולה של אישיות חזקה ובעלת אופקים רחבים.

הרמח"ל בכמה מקומות מקדש את הבחירה, לכן לא נכון לבטל מיהודי את הבחירה (לא לנעול בבית המדרש ומצד שני לא לשים עם כיס זהובים בפתח של...) כי זה הדבר העיקרי שבשבילו הוא בא לעולם, לבחור נכון!

לכן השם המתאים ביותר לבית המקדש הוא בית הבחירה (כמו "הלכות בית הבחירה" ברמב"ם).

יתכן והפרשה שלנו מציעה את שתי האפשרויות.

הבה נתפלל כי נמצא את הדרך הנכונה, לחנך את כל ילדי ישראל, כל אחד לפי תכונותיו ואישיותו המיוחדת. אחדות איננה בהכרח אחידות.

1 הרב יוסף כרמל.