וַיִּדֹּם אַהֲרֹן
ויקרא (י,ג): ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר,
בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
המשכן עומד
על תילו[1]
ומשה חונך אותו במשך שבוע ימים. ביום השמיני, קורא משה לאהרון ובניו ומצווה אותם
להקריב קורבנות, וזאת הפעם הראשונה שהם מקריבים במקדש.
אהרון ובניו
מקיימים בהתרגשות את כל אשר נצטוו, ולאחר שהם שחטו את הקורבנות, עשו את זריקת הדם,
ערכו את העולה והחלבים על המזבח וקיימו את כל הלכות ההקרבה כהלכתם, הנה הגיע הרגע
המיוחל, הרגע בו נודע לבני ישראל שמעשיהם רצויים בפני הבורא - "וירא כבוד השם
אל כל העם" (ויקרא ט,כג-כד) - השכינה ירדה על המשכן.
בנוסף,
כותבת התורה – "ותצא אש מלפני השם, ותאכל על המזבח את העולה ואת
החלבים", ירדה אש מן השמים ו"אכלה" את הקורבנות שהם העלו וכשבני
ישראל ראו את המחזה - "וירא כל העם, וירנו ויפלו על פניהם".
מעמד מיוחד
זה היה מרגש ומרטיט, זמן רב בני ישראל ייחלו לו. משום שהשראת השכינה על המשכן
וירידת האש מן השמים, העידו על כך שאלוקים כיפר להם על מעשה העגל, שהרי המשכן נקרא
"משכן העדות" (שמות לח,כא), עדות על מה? – "עדות לישראל שויתר להם
הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם" (רש"י).
והנה, באותו
יום כל כך מיוחד ומרומם, קרתה טרגדיה קשה לאהרון הכהן. שני בניו – נדב ואביהוא,
הקטירו "אש זרה אשר לא ציווה אותם השם", והתוצאה הייתה נוראה –
"ותצא אש מלפני השם, ותאכל אותם וימותו לפני השם", נדב ואביהוא מתו בתוך
המשכן.
איך אביהם –
אהרון, הגיב על אסון שכזה? כותבת התורה – "וידום אהרון". אהרון היה
בדממה.
לא כתוב
"וישתוק" אהרון, אלא "וידום" אהרון.
בלשון הקודש יש הבדל בין "שתיקה" ל"דממה". שתיקה זוהי שתיקה
חיצונית בלבד, זאת אומרת אדם יכול להיות נסער מבפנים אבל הוא לא מבטא זאת בקולו
כלפי חוץ.
"דממה"
מורה על מעין שלווה והשלמה פנימית, לא חיצונית בלבד (ספר "שם עולם" על
ויקרא).
אהרון דמם,
זאת אומרת הוא הצדיק עליו דין שמים באהבה, ואפילו בליבו לא הייתה שום טרוניה כלפי
הבורא. לכן כותב רש"י בשם חכמים במדרש שאהרון קיבל שכר על שתיקתו, שהרי לא
להתרעם על הנהגת הבורא בנסיבות כאלו, זו משימה לא פשוטה, אולם קשה שבעתיים להיות שלם
עם כך בלב פנימה...
רבנו
יעקב בן אשר ("בעל הטורים"): בכל המקרא מצינו
רק שתי פעמים את המילה "וידם".
בפרשה זו,
ובספר יהושע – במלחמתו בחמשת מלכי כנען נאמר: "וידם השמש" (יהושע י,יג).
דבר זה בא
לרמוז לנו שלהגיע לדרגה נעלה זו של שתיקה לאחר מכה כל כך כואבת וטראגית זו היא
מעלה מופלאה ונדירה. וכשם ש"וידם השמש" הוא מאורע יוצא מן הכלל הפועל
בניגוד לדרך הטבע כי שינוי חריג הוא בסדרי הטבע, כך התנהגותו של אהרן הייתה
התנהגות שמעל לטבע בן אנוש.
הדממה של
אהרון לא הייתה דממה של הלם, אלא דממה שביטאה יותר מכל קבלת דין שמים באהבה...
מספר הרב
צבי הירש מייזליש בספרו "מקדשי השם" (עמ' יז'.
הרב מייזליש היה רב בגליציה והונגריה טרם השואה. הוא הוגלה למחנה ההשמדה אושוויץ,
וגם שם, בתוך התופת, יהודים רבים הפנו אליו שאלות לא פשוטות, אותם הוא העלה על
הכתב עם סיום המלחמה):
לרב מייזליש
הייתה טלית בעלת ערך סנטימנטלי מאוד גבוה, שקיבל מסבו טרם המלחמה. כשהרב נכנס
בשערי אושוויץ, הוא ידע שעליו להיפרד מכל חפציו האישיים וביניהם גם הטלית שהוא כל
כך חיבב. החליט הרב לחתוך את הטלית הגדולה ולעשות ממנה טלית קטנה (ציצית) שיוכל
ללובשה תחת בגדי האסיר אותם יקבל במחנה.
באחד הימים,
בגדיו של הרב עוררו את חשדו של אחד הקלגסים הנאצים, הרב היה נראה "שמן"
מידי... הנאצי קרא לו לבירור וכשהוא ראה את הטלית מתחת לחולצתו שאל אותו - מה זה
הבגד שאתה לובש? הרב לא התבלבל, הוא ידע שאין סיכוי שהנאצי יבין את משמעות הציצית,
ולכן אמר לו בקצרה שזה בגד של אלוקים... הנאצי שמע את זה, פניו האדימו והוא רתח
מזעם – אלוקים? כאן באושוויץ? תראה איך אתם היהודים נראים כאן, אתם הולכים
ונעלמים, אחרי מה שקורה כאן אתה עדיין סבור שיש לכם אלוקים? אם הוא קיים איך הוא
מאפשר לנו להשמיד אתכם?
הרב מייזליש
הסביר לאותו חייל, שזה שאנחנו לא מבינים את הנהגת הבורא, אין זה אומר שהוא לא
קיים, אולם הרב הוסיף ואמר דבר שגרם לנאצי לחבב אותו מאותו יום והלאה.
הוא סיפר לו
על אחד מגדולי החסידות בשם רבי שמעון מירוסלב, שזכה לאריכות ימים מופלגת. לעת
זקנותו שאלו אותו תלמידיו, רבי, במה הארכת ימים? אמר להם הרב, מעולם לא שאלתי
שאלות על ריבונו של עולם, וכל פעם שארע לי משהו מצער סמכתי בליבי על הבורא שהוא
עושה את מה שהכי טוב עבורי. ואם תשאלו מדוע זה גרם לי לאריכות ימים? משום שכשאדם
שואל ומערער על הנהגת הבורא, כיוון שאלוקים כל כך אוהב אותו, הוא מזמין אותו אליו
ועונה לו תשובות... אני מעולם לא שאלתי – אמר הרב לתלמידיו, אז ממילא הוא עדיין לא
קרא לי...
סיים הרב
מייזליש ואמר לנאצי, אני מציע לך לא לשאול איך יתכן שאלוקים עושה לנו כך, זה פשוט
לא משתלם לך, אם תמשיך לשאול הוא יקרא לך ויענה לך תשובה, אתה רוצה לחיות, הלא
כן?...
זה מה
שאהרון מלמד אותנו – וידום אהרון. לפעמים, התשובה הכי טובה היא לשתוק...
גם בענין
הפרה אדומה עדיף לשתוק...
"זאת
חוקת התורה ויקחו אלך פרה אדומה תמימה"
בפרשה זו
מודיעה לנו התורה שאת מצוות התורה יש לקיים גם אם נבצר ממנו טעמה של המצוה, כי
כתוב זאת חוקת התורה לא זאת חוקת הפרה!
רק משה
רבנו זכה להשיג את הסוד של פרה אדומה, וזה היה קודם חטא
העגל בשעת מתן תורה, שאז זכה משה לשער הנ' מחמישים שערי בינה כמ"ש האר"י
ז"ל פ' ואתחנן "בלקוטי תורה".
חוקת
הפרה היא כנגד שער הנו"ן, ורמז לכך אדמה גי'
חמישים, והכח שלה לבטל את אחיזת הקלי', וממילא לבטל המיתה, כי שט"ן ר"ת
נ' שערי טומאה.
אבל כאשר
חטאו בעגל, נחסרה השגת שער הנו"ן ממשה רבינו, כדי שלא יתבטלו הקליפות טרם
זמנם. כמ"ש, "לך רד כי שיחת עמך", כלומר רד משער החמישים גי'
ל"ך, ואז נשאר מ"ט כמ"ש "ותחסרהו מעט מאלקים".
אבל היות
והיה זה שלא בעוונו אלא בעוון העם, לכן בעת שנפטר כתוב, "ויעל משה מערבות מוא"ב
אל הר נב"ו" - מואב גי' מ"ט, כלומר שעלה מהערבות של שער המ"ט
אל הר נבו - ר"ת נ'-בו שער הנ' דחמישים שערי בינה בו.
יש הרבה
דברים שקורים מאחורי הקלעים ואנחנו לא מבינים אותם...
אמרו חז"ל (פסיקתא רבתי פרשה יד): מעשה היה בישראל אחד, שהיה לו פרה אחת חורשת.
נתמעטה ידו, ומכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול. בשבת
הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה.
כיון שראה כן, הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו: "בוא טול פרתך. שמא צער יש בה,
שהרי כמה אני מכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה". אותו ישראל הבין לומר בשביל
של שבת, והיתה למודה לנוח בשבת. אמר לו "בא ואני מעמידה".
כיוון שבא
ואמר לה באזנה: "פרה פרה את יודעת, כשהיית ברשותי היית חורשת בימי החול, בשבת
היית נחה. עכשיו שגרמו עונותי, ואת ברשות הגוי, בבקשה ממך, עמדי וחרשי". ומיד
עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי: "אני מבקשך טול פרתך. עד עכשיו אני בא ומסב
אחריך, שתהא בא ומעמידה על אחת וכי בכל פעם אצטרך לחזר אחריך שתבא להעמידה? חוץ
מזו ומזו, איני מניחך, עד שתאמר לי, מה דברת ועשית לה באוזנה אני נתיגעתי בה,
והכיתי אותה, ולא עמדה".
התחיל אותו
ישראל מפייסו, ואומר לו: "לא כישוף, ולא כשפים, עשיתי. אלא כך וכך הסחתי לה
באוזנה, ועמדה וחרשה". מיד נתירא הגוי, אמר: "ומה אם פרה שאין לה לא
שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שיצרני יוצרי בדמותו, ונתן בי דעת, איני הולך
ומכיר את בוראי". מיד בא ונתגייר, ולמד, וזכה לתורה, והיו קוראים שמו יוחנן
בן תורתא, ועכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו ע"כ.
כתב הרמ"ע
מפאנו (ספר גלגולי נשמות אות ו') "ושתי שאנו קוראים עליה במגילה, נתגלגלה
באותה פרה שמכר החסיד ולא היתה רוצה לחרוש בשבת. כי היתה רוצה שיעשו בנות ישראל
מלאכה בשבת, ואותו חסיד היה מכירה [ידע שהפרה גלגול של ושתי] לכן מכרה לגוי ולא
רצה לתת לה הנאה שלא תעבוד בשבת. ואותו גוי המתגייר בגלל המעשה שקרה, הוא אחשורוש,
וכך היה תקונה".
וצריך לדעת
דגלגול הוא בגימטריא "חסד", כיוון דחסד הוא לאדם לבא בגלגול.
והוא מאי דכתיב בתהלים: "תורת ה' תמימה משיבת נפש", כיוון שהקב"ה
רוצה שאדם יקיים כל התורה כולה בשלימות, לכן משיבת נפש, צריך האדם לבא בגלגול
ולהשיב נפשו לזה העולם עוד הפעם, כדי להשלים מה שחיסר ממנה". (טעמי המנהגים).
אנחנו לא
יודעים כמעט כלום על התשבץ הענקי שאנחנו מונחים בו (600,000 נשמות מליארדי חלקי
נשמות, 6000 שנה, וכל מה שקורה בין כל אחד לאחד) לכן הכי טוב לקבל הכל באהבה כי
היחיד שמבין הוא זה שאוהב אותנו ודואג לנו הכי הרבה!!!
