פרשת לך לך - ״הְיֵה בְּרָכָה״ - סוד המהפכה

״הְיֵה בְּרָכָה״ - סוד המהפכה

בראשית[1] (יב-יג): "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ... וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״.

ברכתו של הקב״ה לאברהם לעשותו גוי גדול, לברכו ולגדלו, לברך את מברכיו ולקלל את מקלליו, עד שיתוקן המין האנושי כולו לא השאירה לכאורה לאברהם שום משימה שאותה הוא נדרש לעשות בעצמו, חוץ מדבר אחד אותו ציווה עליו הקב״ה לעשות בעצמו - ״וֶהְיֵה בְּרָכָה״.

מהי ברכה בכלל, ומה משמעותו של הציווי האלוקי לאברהם, ולנו כזרעו - ׳והיה ברכה׳, וכיצד יש לעשות זאת?

מבאר נפש החיים (שער ב פרק ב): ״ברכה אינה שבח ותהילה לה׳ אלא תוספת וריבוי״, ברכה מלשון הברכה.

הסבר - אחת מהפעולות החקלאיות נקראת הברכה. הברכה היא אחת האפשרויות להגדיל את מספר הגפנים במטע, כאשר עובד האדמה משתמש בזמורת אחד הגפנים כדי לעשותה גפן עצמאית בפני עצמה, באופן הבא: לאחר שאחת הגפנים במטע גדלה, העמיקה שורשים והפריחה ענפים-זמורות, מותח הכורם אחת מזמורותיה הארוכות כאשר היא עדיין מחוברת לגפן, מכניסה לקרקע בעומק מסוים ומוציא את סופה מעל פני הקרקע. לאחר שהזמורה השרישה והחלה לפרוח כגפן לכל דבר, מנתק הוא את הזמורה ממקורה - הגפן הראשונה, והזמורה הייתה לגפן עצמאית העומדת בפני עצמה, ובכך הרוויח גפן נוספת במטע הגפנים.

זו פעולת ההברכה בשדה, וזו מהותה של הברכה - לעבור תהליך של הברכה, דהיינו להתחבר לשורשנו ולמקור חיותנו להקב״ה, כגפן השנייה הנראית כלפי חוץ כעצמאית, אך באופן פנימי יודעת היא שמקורה נובע מן הגפן הראשונה, ביודענו שכל כוחנו ומרצנו לפעול ולעשות באופן עצמאי, נובע מרבש״ע המחיינו והנותן לנו כוח לעשות חיל.

אם כן, האדם המברך, אינו משבח ומהלל את ה׳ שהרי לה׳ אין צורך בכך, אלא מחבר - ׳מבריך׳ את עצמו אל מקורו - אל ה׳, כאשר מרכז הכובד של הברכה איננו ה׳, אלא האדם המברך עצמו.

מכאן מובן שהתפקיד שהוטל על אברהם אבינו - ׳היה ברכה׳, היה ״להבריך״ - לחבר את כל המין האנושי למקורו האלוקי דרכו, כפי שאכן כך עשה כל חייו בקראו בשם ה׳ לכל באי עולם.

אך כיצד יעשה זאת, מהי הדרך המעשית להבריך את כולם אל ה' בקראו בשם ה׳?

על כך אומר לו רבש״ע - ׳היה ברכה׳, פשוט ׳היה׳ - תהיה אתה!

מה משמעות הדבר?

מבאר הרב אריה לוין (בפירושו לפרקי אבות) שמשמעותה המילה 'היה' כפי שבאה לידי ביטוי בפתיחת דבריהם של חלק מחכמי מסכת אבות במילים "הוא היה אומר" היא שלפני שהוא אמר באופן חיצוני-שכלי את דעותיו ומוסריו לרבים כדי לשכנעם באמיתת דבריו, הוא היה כזה בפנימיותו - במידותיו, ברצונו ובהתנהגותו המעשית.

הויה פנימית עצמית שהיא הסיבה האמיתית להשפעתו על האחרים. המתגלה בהקרנה ודוגמה אישית, שפעמים פועלת את פעולתה אף ללא כוונה מצדו של המשפיע.

כמובן אין הדבר סותר את הצורך להשפיע באופן מעשי ובשכנוע שכלי כדיבור. כתיבה וכד׳, אך ההשפעה העמוקה והאמיתית ביותר היא - ׳היה ברכה׳, היה אדם שיהיו חפצים בקרבתו וירצו להתחבר אליו להתברך אליו וממנו.

הרב קוק (אדר היקר עמ' לה-לו): ״חכם גדול אחד, גאון בתורה, צדיק במעשיו ועשיר במידותיו (כל אדם כפי מדרגתו) יפעול במהלך חייו ובהשפעתו, היוצאת על-פי רוב דווקא בלי שום כוונה מצדו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מלהיבות...".

אמנם השפעה בדרך זו לוקחת זמן, דורשת המון סבלנות, ועוברת דרך מורכבויות וסיבוכים, אך רק כך, מתוך ׳היה ברכה׳ - תהיה המהפכה!

אבן שלמה (הרב קרליבך, בראשית, עמ' 95 ע"פ מי השילוח): "כתוב (ישעיה מד,ג):  "כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה" – אברהם זכה שה' ידבר איתו כי הוא היה צמא לדבר ה' הוא היה ממש רעב וצמא להבין את הסיבות שמאחורי הדברים, את שורשי המציאות".

הרב מיכאל אבולעפיה (אמנות ההכלה עמ' 25-31): 'אב' פירושו עיקרון – סיבה ראשונית תיאורטית, 'בן' זו התולדה – פועל יוצא.

אחרי שמתקיים (מלאכי ג,כד) "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים" שזה העיקרון הראשוני מתקיים גם "וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" שזו התוצאה.

לכן, במקום להיות שופט ולעסוק בעשיית צדק – מי התחיל במריבה וכד' על האב להבין קודם למה יש מתח בבית, מה הסיבה העקרונית למריבה.

כדי להבין למה יש מתח בבית האבא צריך לשאול שאלות אחרות: כמה אני מחבק את ילדי באמת? כמה אני משקיע בהשכבה ובהקמה? כמה אני מספר, מנשק, כמה מכנסי נשחקו מלרדת ולשחק עם ילדי על השטיח...

ההשפעה החודרת ביותר בנפש הילד היא האווירה שבביתו. לפעמים, מתח ומריבות בין ההורים עלולים להכאיב מאוד לילד, הסובל העיקרי מן האווירה העכורה. מצבם של בני המשפחה עשר להשתפר על ידי שינוי באווירה - קרי על ידי אוורורים.

האוורור הראשון הנו... עקרת בית. לעתים, כדאי לשאת בהוצאות כלכליות רבות על מנת לאפשר לעקרת הבית ״להתחמצן״ יום או יומיים בשבוע. ואם לא ניתן, אז אפשר שהבעל, האחות הגדולה או השכנה ישמרו לסירוגין על הילדים כדי שהאם תוכל להתאוורר.

גם האב צריך כמובן לקבוע עתים לתורת הנפש והגוף.

כמו כן, רצוי שבכל ערב ישבו בני הזוג לשוחח על מנת לאוורר עצמם מרגשות היום. ומומלץ מאוד מדי חודשיים-שלושה לשקול יציאה זוגית המעמיקה את הקשר ומחדשת את התקשורת הזוגית.

גם המשפחה כולה כדאי שתצא לנופש, באוהלים או באכסניית נוער, אפילו פעמיים בשנה.

כל אלו תורמים לאוורור - להתחדשות ולהתרעננות, שבלעדיהם האדם עלול להרגיש לפעמים שהוא מדבר סתם לאוויר... שינוי האווירה עשוי להיטיב את מזג האוויר בלב כל בני המשפחה!

את מירב המאמצים של חינוך הילדים צריך להשקיע באווירה בבית, מאוד נח לקבל תוצאות על ידי רודנות ושליטה אבל זו לא האווירה שאנחנו רוצים בבית וזו לא התוצאה שאנחנו רוצים לקבל.

מעשה היה בקורס קצינים שבו חילק המפקד לכל קבוצה קשיות ומחטים ומשימתם היתה לבנות את המגדל הגבוה והיפה ביותר.

מאחורי הקלעים, המפקד בודד מנהיג לכל קבוצה: המנהיג של הקבוצה הראשונה יועד להיות מנהיג דיקטטור, שם אין זכות דיבור והחלטה אלא לו, והוא כופה ושולט על כל אחד. המנהיג השני יועד להיות דמוקרט, לקבל החלטות משותפות בדגש על הכבוד וההכלה של כל אחר מבני הקבוצה. המנהיג השלישי - אנרכיסט, יושב בצד ללא מעש.

בתום הפעילות התבררה התוצאה: המגדל הגבוה ביותר היה זה של הראשון, של המנהיג השולט, כשכל בני הקבוצה מסוכסכים זה עם זה. המגדל היפה ביותר היה של הדמוקרט, כשכל בני הקבוצה מחבבים זה את זה. בקבוצה השלישית - היו קשיות ומחטים פזורים ללא צורה, וכל אחד מדבר עם חברו ללא חיבור לפעולה.

המסקנה ברורה: ההורה המנהיג השתלטן - מביא את ילדיו להצלחה גבוהה יותר אך לאורך זמן המבנה הזה אינו מחזיק, כי כל הרגשות השליליים עלולים יום אחד להשתלט על הנשלט עד שהוא אפילו עלול למרוד בהוריו.

אם הילדים הם התוצאה של התנהגות ההורים, אז "היה ברכה" תשקיע בלגדל את עצמך למעיין נובע ואת ביתך למקום עם הרבה נחת וכך ילדיך יגדלו כמו שצריך בע"ה.

---

[1] הרעיון לקוח מהספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.

פרשת וישב - חינוך על ידי דוגמא אישית

חינוך על ידי דוגמא אישית

בראשית (לט,יא-יב): ״וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה".

גמרא (סוטה לו:): ״תנא דבי ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא. אמרה: אין לי יום שנזקק לי יוסף כיום הזה: ״ותתפסהו בבגדו לאמר...״ - באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?!״.

הפירוש הפשוט הוא שהוא ראה בעיני רוחו את אביו מוכיח אותו, אבל יש פירוש מאוד עמוק – שכשהוא בא לעשות עבירה ח"ו עמדה לנגד עיניו דמותו של אביו והתנהגותו וזה השפיע עליו לחדול – כי אין דבר יותר טוב בחינוך מאשר דוגמא אישית[1]!!!

הרב קוק (אדר היקר עמוד לה): "חכם גדול אחד, גאון בתורה, צדיק במעשיו וישר במידותיו, יפעל במהלך חייו ובהשפעתו, היוצאת על פי רוב דווקא בלי שום כוונה מצדו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מלהיבות".

"מעשיהם של צדיקים הם לעולם מחאה חיה, נגד זוהמתה של המחשבה הרעה של שכחת ה'" (שם עמוד נ').

מרן החיד״א פירש את הפסוק (מלכים א' א,ז): "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ" - לאחר שהפסוק מספר על מעשיו השלילים של אדוניהו בן חגית, המתנשא לומר כי הוא ימלוך, מציין הפסוק בביקורת, כי העובדה שהיה לו אב כה גדול וקדוש, כמו דוד המלך, לא העציבה אותו מעולם לבוא ולשאול את עצמו: "מדוע ככה עשית"? וכדומה.

כלומר, הפסוק מציין כי בניגוד ליוסף הצדיק, אשר נרתע לאחוריו לאחר שדמות אביו נגלתה לו בחלון, הרי אדוניהו לא התרשם מדמות אביו, אשר אותה ראה מידי יום ואשר אמורה היתה לעצור אותו ולבלום את התדרדרותו.

הש״ס והזוה"ק מלאים דוגמאות על לימוד חכמה מתוך מעשה שהיה:

גמרא (ברכות ג.): "תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו הנביא זכור לטוב, ושמר לי על הפתח, (והמתין לי) עד שסיימתי תפילתי. אמר לי: ׳שלום עליך, רבי׳. ואמרתי לו: 'שלום עליך רבי ומורי׳.

ואמר לי: ׳בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו׳? אמרתי לו: ׳להתפלל׳. ואמר לי: ׳היה לך להתפלל בדרך׳. ואמרתי לו: ׳מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים׳.

ואמר לי: ׳היה לך להתפלל תפילה קצרה?׳״.

בדברים אלו מפסיק רבי יוסי את הדו-שיח, ואומד לנו ולכל הדורות: ״באותה שעה למדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה (מפני הסכנה). למדתי שמתפללין בדרך. למדתי שהמתפלל בדרך, מתפלל תפילה קצרה״.

רבי יחזקאל לנדא, בעל ה״נודע ביהודה״, שואל בספרו הצל״ח[2] על מסכת ברכות:

מדוע אומר רבי יוסי, כי הוא למד מאליהו הנביא שלושה דברים, והרי אליהו לימדו רק שני דברים - שחובה להתפלל אף בדרך, וכי התפילה יכולה להיות קצרה?

אמנם רבי יוסי אומר: ״למדתי ממנו שלושה דברים״. הוא מדייק ואומר ״ממנו״, ולא ׳מדבריו׳ - שכן כוונתו לומר, ממעשיו של אליהו הנביא למדתי, מהתנהגותו הסקתי כיצד יש לנהוג הלכה למעשה.

הלא רבי יוסי מספר: ״בא אליהו הנביא, ושמר לי על הפתח, עד שסיימתי תפילתי״ - הוא לא נכנס! למרות היותו מלאך צבאות, ובוודאי בשל מעלתו ודרגתו היתה נותרת החורבה על תילה כל עת היותו בתוכה, כפי שסיפרו חז״ל (תענית כא.) על נחום איש גמזו שהיה דר בבית רעוע, וכשביקשו תלמידיו לפנות מיטתו ולאחד מכן לפנות את הכלים, אמר להם: ״בני, פנו את הכלים ואח״כ פנו את מיטתי, שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל״.

״באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים״. הדבר הראשון: ״שאין נכנסין לחורבה״. ׳הלכה זו למדתי׳ אומר ר' יוסי ׳מהתנהגותו של אליהו. בהמשך הוסיף אליהו הנביא ואמר לי שני דברי חכמה, שגם מהם למדתי שתי הלכות׳!!!

אליהו הנביא, לא רק לימד מה לעשות - הוא גם נתן דוגמא!

זוהי שיטת החינוך הנאותה כי לא ניתן לחנך ולהשפיע אלא במעשים ובדוגמא אישית!

גמרא (סנהדרין יא.): ״מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה לעלייה, השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות - ירד. עמד שמואל הקטן ואמר: ״אני הוא שעליתי שלא ברשות. ולא לעבר השנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי״.

אמר לו: ״שב! בני, שב! ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך אלא אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה״.

מוסיפה הגמרא ואומרת: ״ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד (שלא יכירו מי היה העולה שלא ברשות וילבינו פניו - רש״י).

כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר: מי שאכל שום יצא. עמד רבי חייא ויצא. עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון בר רבי לרבי חייא, אמר ליה: אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו: לא תהא כזאת בישראל (ח"ו שאוכל שום אלא כדי לא לבייש).

״ורבי חייא מהיכא גמיר לה? מרבי מאיר. דתניא מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של ל מאיר, אמרה לו: רבי! אחד מכם קדשני בביאה! עמד ר' מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה. עמדו כתבו כולם ונתנו לה.

"ור' מאיר מהיכא גמיר לה? משמואל הקטן. ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה? משכניה בן יחיאל, דכתיב (עזרא י): ״ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ ועתה יש מקוה לישראל על זאת״ (אמר בלשון רבים למרות שזה לא הוא עשה), ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה? מיהושע, דכתיב (יהושע ז): ״ויאמר ה׳ אל יהושע קום לך למה זה נפלו פניך - חטא ישראל״. אמר לפניו: רבש״ע! מי חטא? אמר לו: וכי דלטור (רכיל) אני? לך הטל גורלות! ואיבעית אימא ממשה, דכתיב (שמות טז): ״עד אנה מאנתם״ (למרות שרק חלק מהעם יצאו ללקוט ולא כולם)".

אף אם אין לנו לסמוך על עצמנו ודרושה לנו הוראת גדולים בכדי לאמת מידה כזאת, מכל מקום תמוה: מדוע חוזרת הגמרא אחר השתלשלות הלימוד עצמו, שכל אחד למד מהקודם לו בזמן ובמעלה עד יהושע בן- נון או משה רבינו ששמעו מפי הקב״ה בעצמו - הרי אפשר לנו ללמוד מראיה אחרונה - מדברי התורה הקדושה עצמה, ומה, איפוא, רוצים חז״ל ללמדנו מכל אריכות הדברים?

אומר בעל ״ואני תפילה״ (חלק ד עמוד קצו) כי אדם לומד יותר להיטיב דרכיו ולפשפש במעשיו בשעה שרואה לפניו דוגמא חיה של אישיות נעלה ומרוממת. היא מעודדת בו רגשות חבויים ומחייבת אותו לנהוג כמותה, יותר מהעובדה שכך גם נהגו אישים רמי מעלה בדורות קודמים.

אדם מסוגל להדמות יותר למי שקרוב אליו ומכירו ממי שאינו מכירו, כי אז האדם יכול להתחמק בטענות אין ספור - אינני מסוגל או אין באפשרותי להשתנות, וכדו'.

לכן הגמרא מספרת שכל אחד למד ממישהו שהיה יחסית קרוב אליו כי ככה עובדת דוגמא אישית!!!

לסיכום: אם אתה רואה בעיה באנשים הקרובים אליך – תבדוק איך אתה יכול להשתפר במידה הזאת בעצמך!

בעל שם טוב (בראשית קכה): "שמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור משנה (אבות ד,א) 'איזה חכם הלומד מכל אדם' על פי משל, המסתכל במראה יודע חסרונו כו' כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו כו' ודפח"ח (תוי"י פקודי דע"ז סע"ד)".

אצל אנשים אחרים זה טיפ, אצל הילדים שלך זה ממש מהותי!

פעם אחת הגיע ר' אלחנן וסרמן הי״ד, ראש ישיבת בראנוביץ' אל עשיר גדול, אחד מנגידי הבנק המרכזי, בכדי לאסוף כסף לישיבה.

כאשר הגיע לביתו, הוא נכנס דרך המרפסת האחורית, דפק בדלת וביקש לקרוא לבעל -הבית.

כאשר ראה העשיר את ר׳ אלחנן, מיד רץ אליו וזירז אותו להיכנס מהכניסה הראשית, אבל ר' אלחנן סירב כשהוא מסביר שנעליו מלאות בבוץ, וזה לא נעים, הוא לא רוצה ללכלך, השטיחים יקרים מאד.

ביקש בעל - הבית מר׳ אלחנן ״תמתין רגע״, ולאחר מספר דקות חזר העשיר, לבוש במגפיים, יצא החוצה ועשה עם הרב סיבוב, תוך כדי הליכה מכוונת בתוך הבוץ אל עבר הכניסה הראשית.

נכנס העשיר יחד עם הרב לתוך הבית וקרא לכל בני הבית שיבואו משום שגדול הדור הגיע, ומיד פנו שניהם הישר לתוך הסלון המפואר. התחיל העשיר לנקות את מגפיו בשטיחים וביקש מהרב שיעשה כמוהו. העשיר כיבד את הרב בכל מיני גינוני כבוד שבעולם, ולבסוף שאל, ״כמה תרומה הישיבה צריכה?״, השיב ר׳ אלחנן ״עשרת אלפים רובל״, בלא אומר ודברים נתן לו מאה אלף רובל.

הרב הודה לו מאד כמובן, ובדרכם החוצה שאל את העשיר, ״תסביר לי רק מה כל העניין הזה עם המגפיים והבוץ?״, השיב העשיר, ״בני ביתי רואים במשך עשרים וארבע שעות ביממה רק עם אנשי עסקים, הרי אני נגיד הבנק המרכזי, כולם מדברים איתי רק על כסף, הדבר הכי חשוב כאן זה כסף. כאשר אנשי עסקים באים אלי הם לא עושים חשבון של בוץ ולכלוך, אלא מפאת כבודם הם נכנסים בדלת הראשית. הם גם לא לוקחים בחשבון הפסד כספי מצידי, כי אני יכול לקנות שטיחים חדשים בקלות רבה.

ואילו אתה, כבוד הרב, מגיע עם חשבונות ושיקולים של בין אדם לחברו, ונכנס דרך המרפסת כדי שחלילה לא תזיק לי. אבל כבוד הרב, מה בני הבית מבינים? שתורה זה מהצד, מהמרפסת, ועסקים, כסף, זה מהדלת הראשית.

אצלי זה לא כך, אני מחנך אותם שתורה זה מהדלת הראשית, וכבוד הרב יכנס עם חצי מטר בוץ לסלון היוקרתי ואני איתו ביחד״.

ענה ר׳ אלחנן, ״בזכות זה, אני מברך אותך ששלושת הבנות שלך יתחתנו עם תלמידי חכמים גדולים״, ובאמת שלושת בנותיו התחתנו עם תלמידי חכמים גדולים שנעשו ראשי ישיבות.

יסוד גדול בחינוך הוא: מה שהילדים רואים בבית - אותו הם מבינים ׳שהוא הדבר החשוב בחיים" ולא מה שאנו אומרים ומנסים ׳לשכנע׳ אותם שהוא הכי חשוב!

---

[1] האור החיים הק' על הפסוק (ויקרא יט,ג): "איש אמו ואביו תיראו, טעם סמיכות מצוה זו למצות קדושים, נתכוון לרמוז גם כן גדר לעריות, והוא על דרך מאמרם ז"ל (סוטה לו:) שדרשו בפסוק ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב וגו' (בראשית מט,כד), כי כשתקפתו אשת פוטיפר ליוסף ותקפו יצרו נזדמנה לו דיוקן אביו ואמר לו וכו' מיד ויפוזו זרועי וגו', ושמעתי משם אנשי אמת, כי דיוקן האב תגביר כח הקדושה בבן, ותמנעהו מבוא אל התיעוב, והוא אומרו סמוך למצות העריות, איש אמו ואביו תיראו, ולזה מי שתקפו יצרו יצייר בין עיניו יולדיו ויהיה לו למשיב נפש".

[2] רבה של פראג במאה ה-18 חיבר את הציון לנפש חיה על שם אמו חיה ע"ה. ואת הנודע ביהודה ע"ש אביו.

פרשת בא - חינוך ילדים

חינוך ילדים

שמות (י,א): "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ[1] אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".

מצד אחד אנחנו צריכים ללמד את המצרים את המסר הזה שיש בורא לעולם, אך מצד שני צריכים גם להפנים אותו בתוכנו ולהעביר את זה הלאה.

לחנך כך את הילדים!

השטר של 200 ₪ (הכתום, לא הכחול...) שנמצא לפעמים בכיס, אבל צריך להיות בראש: "והלא ענין לנו, עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של "ושיננתם לבניך" עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפילה שלה לשמור על נכס זה של לימוד ילדיהם ועוד בימי  ר' שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר ואף בחשכת פזוריה, ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה, עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים, רווק ולא רווק – כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד התורה". (הנשיא לשעבר זלמן שז"ר התש"ט – 1949)

נאמר בפרשתנו: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו. ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם, לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' (י,ט-יא).

נשאלת השאלה: מה הויכוח הכל-כך עקרוני פה עד אשר טורחת התורה לצטט דברים אלו?

אלא: משה רבינו ביקש מפרעה לצאת ולזבוח לה', והדגיש כי ברצונו שיצאו ממצרים לעבוד את ה' "בנערינו ובזקנינו נלך", ואילו פרעה סירב בטענה שרק המבוגרים ילכו לעבוד את ה' ולא הילדים. שיטתו של פרעה היא שדי בעבודת המבוגרים שהרי הילדים עדיין צריכים לגדול, אך בדברי משה רבינו "בנערינו ובזקנינו נלך" – מלמדנו כי בחינוך ילדינו יש להתחיל עוד בהיותם קטנים. "כי אם אין טלאים אין תיישים".


"איננו יכולים להמשיך כך", הודיעו גבאי בתי הכנסת באי ג'רבא לרבם הנערץ. "תלמודי התורה ממוקמים בבתי הכנסת, והילדים קורעים פעם אחר פעם את הריפוד של הספסלים. אנו מבקשים לסגור את בתי הכנסת בפני הילדים".

הרב הגאון ר' משה כלפון הכהן שמע את הטענות, וביקש מהגבאים להתלוות עמו אל בית הכנסת. משהגיעו, פתח הרב את ארון הקודש, ושאל: "מה מונח כאן?" השיבו הגבאים בתמיהה: "ספרי תורה". "ובכן, מה ערכם של ספרי תורה, כשהם מונחים בארון והילדים אינם לומדים? קחו את יריעות ספרי התורה ופרסו אותם בבקשה על גבי הספסלים - כדי שהילדים ישבו על ידם וילמדו תורה". הגבאים עמדו נדהמים והבינו מיד את המסר... (מפי הרב מאיר מאזוז שליט"א).

יש לכוון את הילדים עוד בהיותם קטנים בחינוך רציני וראוי להם. ולא כאותם הסבורים שכאשר יגדלו הילדים נוכל להסביר להם ולחנכם.

עלינו לדעת שגידול ילדים כמוהו כגידול עצים. והבעיה היא שכאשר העץ מתחיל לגדול עקום לעולם אינו מתיישר, וכן הילד הגדל, אם יגדל עם דעות כוזבות וזרות לא יוכל להתחבר ליהדות.

במחקר שנערך בארצות הברית בדקו ומצאו כי הלבנים נוטים לאהוב מוזיקה כושית כגון ראפ ומתחברים יותר לזמרים שחורים, מדוע? המחקר הגיע למסקנה שכאשר ההורים עובדים, הילדים נשארים בבית עם המטפלת, המטפלות והסייעות בגנים היו ברובן כושיות ומהן ינקו הילדים את האהבה למוזיקה הזו. ללמדנו כמה חשובה הדרך בה נחנך את ילדנו מקטנותם.

על פי דברים אלו נבין מדוע נכנע פרעה דווקא בעקבות מכת בכורות. מכה זו שברה את קשיחותו של הדיקטטור המצרי.

הרב גרוזמן מסביר: שכל המאבק התנהל סביב לתינוקות, לילדים ולדור הצעיר. פרעה התנכל בעיקר אל אלה: אותם הוא רצה להפריד מהוריהם ולהמיתם או לבוללם ואילו משה ואהרון עשו את הכל כדי להגן עליהם ולהצילם מהשמדה, מהפחדה ומטמיעה, וכאשר ראה פרעה כי עם בני ישראל רב ועצום – הוא חיפש דרך כיצד לחסל את הבעיה הדמוגרפית. תחילה העביד פרעה את בני ישראל בפרך. פרעה הניח  שעמל וקושי השעבוד יצמצמו את הילודה והעם ילך ויתמעט.

כיוון שגזירה זו לא הועילה, הוא הטיל גזירה שנייה: "אם בן הוא והמיתן אותו". כאשר גם גזירה זו לא הועילה הוא גזר גזירה שלישית: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".  ברור היה לו, כי כדי למעט את העם היהודי עליו להתנכל לבניו, לדור הצעיר.

לאחר מכן, שוב במכת הארבה, שאל פרעה "מי ומי ההולכים", וכאשר ענה משה "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו", השיב פרעה: "יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי ראה נגד פניכם. לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה'". – פרעה הרשע הזה רצה לקעקע את המשפחה היהודית על ידי הפרדת הילדים ומניעת יציאתם ואי חיבורם להוריהם.

על פי זה נבין את כניעתו של פרעה במכת בכורות. במכה זו ראה פרעה במו עיניו את התמוטטותה של המשפחה המצרית. "הבכור"  - מהווה כחוליה מקשרת בין האב לשאר בני המשפחה. עם מותו של הבכור מתנתקת "השרשרת" ומתפוררת המשפחה. פרעה חש את אשר רצה לגרום לעם ישראל, ועל כן זועק: "קומו צאו מתוך עמי, לכו עבדו את ה' כדברכם".

על פי זה הסבירו הפרשנים את דברי דוד המלך ע"ה: "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים". וכי מה הקשר בין החץ השייך לגיבור לבין בני הנעורים?  אלא, שכשם שכל גיבור המתכונן לקלוע למטרה מסוימת, עומד מול אותה מטרה כשהוא מסתכל ומכוון. ורק לאחר מכן יורה החץ. וישמע מוזר ומגוחך אם יטען הגיבור שמחוסר זמן וסבלנות, הוא קודם יירה את החץ ורק אח"כ יכוון את החץ לקלוע למטרה. וכי יצליח לשלוט בחץ לאחר שהחץ כבר עבר ויצא מתחת ידו ושליטתו?!

עלינו לדעת, שגם אב הטוען שאינו פנוי לחינוך ילדיו כי הוא עסוק בענייני פרנסת הבית, ואינו דואג מפני שעדיין היות הילדים קטנים, והוא טרוד בפרנסתו, וכשיגדלו יפעל לחינוכם, גם אב זה כיורה חץ יחשב – ומזכיר את הגיבור הניצב מול המטרה, ומתיימר שגם אחרי הירי הוא מסוגל לקלוע למטרה ולכוון את החץ. 

עשרת דברות החץ - הרב הלל מרצבך

דוד המלך בחר לתאר את גיל ההתבגרות כך: " כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים" (תהלים קכז, ד). 

מה מיוחד בחץ שביד הגיבור, שמתאים לתקופה זו של החיים?

א. כוונה – כדי להגיע למטרה צריך לכוון היטב לאן יורים.

ב. מרד נעורים – כדי לפגוע רחוק צריך למתוח את החץ. ככל שמותחים אחורה הוא יגיע למקום רחוק יותר.

ג. לא להגזים בדרישות – אם מותחים יותר מדי את החץ המיתר נקרע.

ד. יציבות - חייבים יציבות ודיוק כדי שהחץ יגיע למטרה.

ה. מטרה הגיונית - המטרה חייבת להיות מספיק קרובה, כדי להצליח לפגוע בה.

ו. לדעת לעצום את העין – כדי לפגוע צריך לעצום את העין. לא על כל דבר צריך להגיב, יש דברים שעדיף שלא לראות.

ז. לכוון יותר גבוה מהמטרה - אם רוצים להגיע למטרה, צריך לכוון קצת לגובה, יש תמיד משיכה טבעית לאדמה.

ח. הזמן המתאים לשחרר - צריך לדעת מתי נכון לשחרר ולתת לחץ לעוף לבדו.

ט. יש גורמים נוספים שמשפיעים – יש לפעמים רוחות זרות שמנתבות את החץ לכיוונים אחרים – להכיר שלא הכל בשליטתנו.

י. ללמוד לשחרר – לדעת שאחרי שהחץ עזב אותנו, אי אפשר באמת להשפיע עליו. נותר רק להתפלל שיגיע לייעודו.

אם נצליח לעמוד במסרים שדוד המלך מעביר לנו דרך החץ, נוכל לזכות בפסוק הסמוך לו: "הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים, שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן" (תהלים קכז, ג).


איזה יופי לראות את ההבדל בין ילדי ישראל לילדי המצרים:

אצל המצרים "מכה מצרים בבכוריהם" – הבכורות הרביצו לאבותיהם!

אצלנו "קדש לי כל^[1] בכור"!!!

על הפסוק (שמות י,ח): "מי ומי ההולכים?... בנערינו ובזקנינו" אומר המדרש רבה: "עתידים אתם לומר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" מה הקשר?

פרעה שואל אותם מי מסוגל לעבוד את ה' הרי זה כמו הר?

משה רבינו עונה אנחנו לא מתחילים איתם כשהם גדולים אלא מתחילים להרגילם בעבודת ה' כשהם בנערינו ובזקנינו ואז גם כי יזקין לא יסור ממנה! כי הוא התרגל!

שני דתל"שים הולכים בדרך. כשהם עוצרים לאכול, מוציא האחד תפוח ומתחיל: "ברוך אתה ה'…". מיד קוטע אותו חברו ואומר לו: "מה אתה מברך? אתה הרי דתל"ש!". מיד מתעשת הראשון ואומר: "….למדני חוקיך".

בסדר אני אחנך את הילד כבר כשהוא קטן, אבל איך מחנכים?!? דוגמא אישית!!!

אם לך תהיה אש בעיניים על התפילה והמצוות הילד יפנים את זה בלי שתגיד לו מילה!!!

הרב סולובייצ'יק (וביקשתם משם, עמ' 232-229):

זוכרני, כד הוינא טליא [כשהייתי טלה, צעיר], נער גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכול לועג לי. ברם, חבר אחד היה לי והוא, אל תצחקו לי, הרמב"ם. איך התיידדנו? פשוט, נפגשנו!

אורח קבוע היה הרמב"ם בביתנו. הימים ימי סמיכת אבא מרי על שולחנו של סבא, הגאון החסיד, ר' אליהו פיינשטיין, איש פרוזנא. אבא ישב ולמד תורה ביום ובלילה. חבורה (לא גדולה ביותר) של אברכים ובחורים מצוינים התלקטה אליו שתתה בצמא את דבריו.

שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי היתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא; קורא את הסוגיא. אחר כך היה אומר כדברים האלה: זהו פירושם של הר"י ובעלי-התוספות; עכשיו נעיין נא ברמב"ם, ונראה איך פירש הוא. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב"ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב"ם, אין אנו מבינים לא את הסברא של רבינו ולא את אופן ביאורו את הסוגיא. כאילו היה קובל על הרמב"ם בעצמו: רבינו משה, מדוע עשית זאת? לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, הראב"ד בהשגותיו צודק. בני החבורה היו קופצים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: דברי רבינו קשים כברזל. מכל מקום לא אמר נואש; היה סומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט, לאט ומתחיל: רבותי, נראה נא... והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות, ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מלה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר: (א) הרמב"ם מוקף מתנגדים "ואויבים" הרוצים לעשות לו רע; (ב) המגן היחידי הוא אבא מרי. לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב"ם. הייתי מרגיש כי הרמב"ם בעצמו היה נוכח כאן בטרקלין ושומע את דברי אבא. הרמב"ם היה יושב עמדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה היתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאד. בשמו של אבא נקרא גם הוא – משה. אבא היה מדבר; התלמידים, בעינים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט, לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו; הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיא נתפרשה. הרמב"ם יצא כמנצח. פני אבא היו מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על "ידידו", על רבינו משה בן מיימון. בת-צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב"ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי: אמא, אמא, רמב"ם צודק, הוא ניצח את הראב"ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!

אולם לפרקים לא תכופות לא האיר מזלו של הרמב"ם – "אויביו" הקיפוהו מכל צד; הקושיות היו קשות כברזל. דבריו נפלאו מאבא מרי. הוא ניסה בכל כוחו להגן עליו. אבל הישועה לא באה. אבא מרי היה משתקע בהרהורים כשראשו נשען על אגרופו. התלמידים, אני וגם הרמב"ם בעצמו חיכו לדברי אבא מתוך מתיחות נוראה. אבל אבא היה מרים ראשו ואומר בעצבות: תיקו; דברי הרמב"ם קשים מאוד. לית נגר ובר נגר דלפרקינהו. הדבר נשאר בצריך עיון. כל החבורה, ואבא מרי בתוכה, היתה עצובה, בבחינת פורשת "ובוכה". יגון חרישי השתפך על כל פנים. גם עיני היו זולגות דמעות. גם בעיני הרמב"ם הייתי רואה אגלי דמעה נוצצים.

לאט הייתי בא אל אמא והייתי אומר לה בלב קרוע; אמא, אבא לא יכול ליישב את הרמב"ם – מה נעשה? אל תצטער, היתה אמא עונה, אבא ימצא תירוץ על דברי הרמב"ם. ואם הוא לא ימצא, אולי אתה כשתגדל תיישב את דברי הרמב"ם...

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: ״צריך לשנן את הלימוד ולעשות ׳ושננתם׳ עד ׳ולבניך׳ - עד שזה יהיה כ״כ חלק ממך שכשתוליד בן זה יבוא לו טבעי ובקלות הלימוד הזה״!!!

---

[1] מגיד מישרים (ר' יוסף קארו): ולמען תספר מלשון ספירות והם חב״ד, באזני בנך ספירות אמצעיות כלומר חג״ת, בן בנך ספירות בתראין - נה״י. כי רמז לעבודת האדם דצריך לתקן עצמו בחב״ד שהוא בנשמתו שעיקרה בראש ובחג״ת היינו בנפשו היסודות דהיינו מידותיו, ובנה״י היינו בגופו שבו הוא עושה בפועל המצוות והמידות שבו.