Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 29 במאי 2019

פרשת במדבר - שתיקה – הדיבור העצמי


שתיקה – הדיבור העצמי



שמו[1] של החומש הרביעי - במדבר - על שם המקום שבו שהו והלכו עם ישראל ארבעים שנה, נראה פשוט ומובן.

אך התבוננות עמוקה יותר בשורשה של המילה מדבר, המורכב מהאותיות דבר, מלשון דיבור מעלה תמיהה ופליאה. זאת מפני שהדיבור מבטא את כישרונו הייחודי של האדם, עד כדי כך שחלק מהפילוסופים הגדירו את תכונתו ומעלתו של האדם ביחס לשאר בעלי החיים, בהיותו ׳בעל חיים מדבר׳, ואם כן, הייתכן שדווקא חבל ארץ מיוחד זה שבו לא חי האדם המדבר, ייקרא מדבר? מיהו המדבר במדבר?

שאלה זו מתחזקת, כי פעמים רבות דווקא כאשר נמצא האדם במדבר ׳נפתח׳ הוא אל עצמו-עצמיותו ואל אלוקיו ונחשפים ׳מעיינותיו הפנימיים׳, דווקא במקום הנראה כל-כך שונה, זר ומנוכר, ממקום הווייתו הטבעי. מדוע, ומה משמעות הדברים?

על פי המקובלים נקרא עולמנו עולם העשיה, שהרי מצווים אנו בעולם הזה לעשות - לבנות את העולם, לפתחו לקדמו ולהצמיחו כל הזמן וללא גבול בין במעשים חומריים ובין במעשים רוחניים.

דא עקא, דווקא העשיה הברוכה הזו הבונה את העולם ומקדמתו לגאולתו, דווקא התפקוד הטכני והמעשי, יוצר ׳רעש׳ סביבתי חיצוני, המונע פעמים רבות מהאדם להקשיב לעצמו-עצמיותו, רעש חיצוני שלא מאפשר לו למצות את עולמו הפנימי. 

דווקא הצורך והחובה לעסוק בפועל בדברים המעשיים החומריים והרוחניים מעכבים פעמים רבות את האדם מלהגיע אל פנימיותו, אל מהותו ועצמיותו.

על כן, דווקא בעיר ובכפר - במקום הרעשני בו האדם חי, פועל ועושה, קשה לו מאוד להקשיב לעצמו ולעולמו הפנימי.

לעומת זאת, במדבר הסטטי והבלתי משתנה, בו כמעט אין הופעת חיים, לא רק של האדם אלא אפילו של עולם הצומח ושל בעלי החיים, דווקא בו מופיעים החיים הטבעיים, בראשוניותם ובמקוריותם כפי שנבראו ללא התערבות חיצונית המתגלה בפעולות ובמעשים, מציאות מדברית המקלה והמאפשרת לאדם לחשוף את עולמו הפנימי, את הממד העצמי-המהותי-האלוקי שבו...

מבחינה זו, המדבר הוא המקום היחידי בטבע שבו מתגלה הבריאה האלוקית בנקיותה ובטהרתה. התגלות אלוקית המדברת אלינו דווקא דרך המדבר, התגלות טבעית וישירה ללא אמצעים ומעטפות, המאפשרת לאדם לפגוש את עצמו ואת אלוקיו. הקב"ה מדבר במדבר!

זו גם הסיבה לכך שהמקום שדרכו הלכנו מארץ מצרים לארץ-ישראל, המקום שבו קיבלנו תורה, המקום שבו שרתה שכינה בישראל בראשונה, המקום שבו התרקמו ונוסדו הצורה והאופי של חיינו הלאומיים והרוחניים, היה דווקא המדבר אשר דרכו חשפנו את עצמיותנו ואת ה׳ אשר בקרבנו.

על כן, בתקופה היסטורית כה פעילה ורעשנית בתקופתנו, עלינו מעת לעת להתכנס אל הבועות ה׳מדבריות׳ העצמיות-האישיות והלאומיות, ולחשוף מכוח הקשבה עצמית פנימית זו את מהותנו האמיתית אשר מכוחה ולמען הגשמתה בפועל נבראנו.

כך כותב הרב קוק ביחס לסוגיה זו (אורות הקודש ג, קלט): ׳׳העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבניין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה (מלשון ׳מפולש׳ -פרוץ לכל הכיוונים), עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי עורלת אוזן כבירה שמונעתו מכל הקשבה. ואחרי ההירוס הגדול הזה - החרשות שהיא איבוד כללי - ׳חרשו נותן לו דמי כולו׳ - הוא שב ומתחדש בצורה חדשה״...

אמנות ההכלה (עמ' 131) - הילד שמדבר עם עצמו:

אחד השלבים ההתפתחותיים החשובים הוא ״הדיבור העצמי״. הילד מדבר לעצמו, משחק עם עצמו או נראה כמדבר לדמויות לא מציאותיות. זה חלק מהתפתחותו, ואל לנו להיבהל מכך.

לפעמים הוא מדבר עם חבר סודי דמיוני, לפעמים יצור קטן העומד על הכתף ולפעמים הוא מדמיין אותו כחבר אמיתי.

למה הילד מדבר לעצמו? כי זוהי הדרך של האדם ללמוד לתמלל רגשות בלי ביקורת, לחיות מצבים מורכבים ללא התנגדות או לחלום גם ביום.

עלינו ללמוד ממנו לדבר לפעמים עם עצמנו, עם ה' עלינו ללמוד לפעמים מהילדים את המסע התמים הזה, מעבר ללימודים ולציונים, לקנאה ולתחרות, כי זהו אולי המקום החי ביותר: לדעת להיות, לדבר, להתפלל או לחשוב באופן טהור ונקי, ללא התחשבות בלחצים החברתיים.

אמנות ההכלה (עמ' 160) - חצי הדקה של רפול:

על הקרב ב״סן סימון״ במלחמת ששת הימים פיקד רפול. ידוע שהקרב היה קשה ומתיש ביותר, ותוך כדי האזנה נשמע קולו החנוק של הקצין הירדני בערבית: ״אם בעוד חמש דקות אנחנו לא ננצח, נברח!״ רפול הפיח מיד רוח בחייליו העייפים, ואמר במכשיר הקשר: ״חבר׳ה, עלינו להחזיק מעמד עוד חמש דקות וחצי ואנחנו מנצחים!״ וניצחו.

נראה שכל החינוך נמצא בחצי הדקה של רפול. חצי דקה גורלית שנמשכת לפעמים אפילו שלוש שנים ויותר...

כי הדור הזה, ידוע שהוא דור נפלא, נשמות חדשות שזה כשלושים שנה יורדות לעולם, נשמות דתוהו. נשמות שלא מסתפקות בקצת מוסר או בהפחדה, בעונשים או באמירות ״בערך״. זה דור שעומד להביא בשורה עצומה, ועל כן, עלינו, הדינוזאורים, פשוט להמתין, ולדעת שלפי הכלים הישנים כבר לא נוכל לחנך.

האמת היא שכבר הבינו זאת בבתי הספר, בתלמודי התורה, באולפנות, בישיבות וגם חלק גדול מההורים.

מה הם הכלים החדשניים ביותר? 
המתנה, סבלנות, העלמת עין, תפילה, אמונה, אהבה לשמה, חשיבה חיובית, מפגש עם העומק, אחדות, לאומיות, תנועה, מפגש עם הגוף, הפנמה... 
ומתוך כל אלו כמובן צריך השתדלות לעשות את הטוב ביותר במציאות הנתונה.



[1] הרב ערן טמיר – בנין אמונה.

יום רביעי, 22 במאי 2019

ל"ג בעומר - לשם יחוד לפני העליה למירון ותיאור העליה בדורות הקודמים

לשם יחוד לפני העליה למירון


לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִֽינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם יוֹ"ד הֵ"א בְּאוֹתִיּוֹת וָא"ו הֵ"א בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל.

הִנֵּה אֲנַחְנוּ עוֹלִים לְצִיּוּן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ יַחַד עִם רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהִתְפַּלֵּל בְּיַחַד וּבְאַהֲבָה גְּדוֹלָה, בְּצִיּוּן הַצַּדִּיקִים תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁלִּמֵּד כִּי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הִיא כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.

וְעוֹד אָנוּ מְכַוְּנִים לְקַיֵּם בַּעֲלִיָּה זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל "וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ". וּכְפִי שֶׁדָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא "לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים". וּכְפִי שֶׁקִּיְּמוּ בְּפֹעַל מַמָּשׁ הוּא וְתַלְמִידָיו שֶׁמַּסְרוּ נַפְשָׁם עַל תּוֹרָתוֹ וְעַל אַהֲבָתוֹ יִתְבָּרָךְ.

עוֹד אָנוּ מְכַוְּנִים אֶת לִבֵּנוּ לְהִתְדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "וּבוֹ תִדְבָּק". וְנֶאֱמַר: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ". וְלִמְּדוּ חֲכָמֵינוּ ז"ל שֶׁעַל יְדֵי הַדְּבֵקוּת בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים זוֹכִים לִדְבֵקוּת בַּה' יִתְבָרָךְ.

עוֹד אֲנַחְנוּ מְכַוְּנִים אֶת לִבֵּנוּ לְהִתְדַּבֵּק בִּקְדֻשָּׁתָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". וִיהִי רָצוֹן שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ יִתְקַיֵּם בָּנוּ וּבְזֶרַע זַרְעֵינוּ "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". וְנִזְכֶּה לַעֲלוֹת בְּיַחַד עִם כָּל יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, לִרְאוֹת וְלֵרָאוֹת בְּשָׁלוֹשׁ פַּעֲמֵי רְגָלֵינוּ. אָמֵן וְאָמֵן.


עדויות על העליה למירון:


מהרח"ו: "עניין מנהג ישראל שנהגו ישראל לעלות ביום ל"ג בעומר על קברי הרשב"י ורבי אלעזר בנו, אשר קבורים בעיר מירון כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם. אני ראיתי למורי ז"ל, שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג בעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא. וזה היה פעם הראשונה שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והר"ר יונתן שאגיש העיד לי,שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה. 
גם העיד הה"ר אברהם הלוי, כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ד' אלוקינו את אבלי ציון וכו', וגם בהיותו שם אמר נחם. ואחרי שגמר העמידה אמר לו מורי ז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו, אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמחתנו, והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב. ולא יצא חודש ימים עד שמת לו בן אחד, וקיבל עליו תנחומין. וכתבתי כל זה, להורות כי שורש במנהג הזה הנזכר. ובפרט כי רבי שמעון בן יוחאי הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא, ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג בעומר".
(שער הכוונות, דרושי הפסח, דרוש י"ב)

התנא רבי אבא תלמידו של רבי שמעון וסופר תורתו היה נוהג לבוא לקברו של רבי שמעון וללמוד שם מדברי תורתו. כמבואר בזוה"ק (ח"א קכו ע"א). 

גם רבי חייא רבה תלמיד רשב"י עלה למירון לקבר רבו ונשק את האדמה הקדושה שזכתה להטמין את גופו הקדוש של רבי שמעון, ואמר שם "אור קדוש שהאיר פני תבל, בזכותו מתקיים העולם, רבי שמעון. אור המאיר זיו העולם". (זוהר ח"ב י"ד) 

בגמ' (סנהדרין צ"ח ע"א) מובא מעשה נורא שארע ליד מערת רשב"י: פעם עמד רבי יהושע בן לוי עם אליהו הנביא בפתח המערה ושוחח עמו. 
רבי יהושע בן לוי שאל: "האם אזכה לעולם הבא", השיב לו אליהו: "אם ירצה האדון הזה", (פירש"י שכינה הוה בהדייהו). התפעל רבי יהושע ואמר: "שנים ראיתי, וקול שלושה שמעתי". הקול השלישי היה קולה של השכינה. 
במהרש"א שם כתב ש"קול שלושה שמעתי", הם רשב"י ור"א בנו ור' יוסי בן בנו כמבואר בפרק השוכר את 'הפועלים, והם התפללו על גלות ישראל, עיי"ש. 

מעשה בריב"ל שהיה אליהו זכור לטוב עוסק עמו בדברי תורה, והיו עסוקין במערת רשב"י, ונתקשה ריב"ל בהלכה. א"ל אליהו, מבקש אתה לשאול אותה לרשב"י, בא ואני מעמיד אותו לך, מיד הלכו וקרא אליהו לרשב"י וכו'. (מדרש שוחר טוב פ' ל"ו).

רבי משה קורדובירו, בעל "הפרדס", שחי בצפוף בזמן רבי יוסף קארו והאריז"ל, כותב ("ספר הגירושין", עמ' ה): "אנו בתוך המדרש רשב"י עליו השלום במירון, ונשתטחנו בקרבו בציון רבי שמעון ורבי אלעזר ע"ה, ועדין מרחשי שפתי, ושם התפללתי תפילה קצרה מתוך קירות לבי... 
"וקמתי אני והסתכלתי ואני פני לדרום קצת וימיני לציון רבי אלעזר, משמאלי ציון רבי שמעון ע"ה, ופתחתי בפרשת זכור, ואמרתי: כי הנה רבי שמעון הוא בגבורה כמו שפירש בזוהר במקומות רבים, ורבי אלעזר ודאי מצד החסד, שכן בשמו א-ל שהוא חסד. ראיתי להכריע ביניהם בדברי תורה שהוא התפארת המכריע. ואף על פי שאיני ראוי שהם יתעטרו בי מפני רע מעללי, עם כל זה יתעטרו על ידי דדברי תורה אינם מקבלים טומאה ואינם מטמאים על ידי, חס ושלום". 

השל"ה הקדוש, רבי ישעיה הלוי הורביץ, שיגר אגרת לבני ביתו בפראג בשנת שפ"ג אודות נסיעתו לארץ ישראל. 
על ביקורו במירון הוא כותב: אקח הזוהר, כי כמה ניסים יארעו שם, כי צריכים ללמוד הזוהר באימה וביראה ובדבקות גדולות, ואחר כך לשמוח הלב שמחה רוחנית, ולא שום אבלות ועצבות, כי באלה חפץ רשב"י, והוא בדוק ומנוסה". 

בספר ארץ חיים להגה"ק רבי חיים סתהון אב"ד צפת לפני כמאה שנה (סי' צ"ג מ"ג) וז"ל: "וכתוב בשבחי ירושלים הקדמון משנת רפ"ב, שנוהגים בני צפת ת"ו ללכת מנין קבוע בכל חודש להתפלל על מערת הרשב"י זי"ע. 
וכן הוא לשון רבי משה באסולה שסיפר בשנת רפ"ב: חזרתי למירון עם עשרה בני אדם שהיו קבועים אז ללכת בכל חודש להתפלל על מערת רשב"י. בט"ו אייר שקורין לו פסח שני עשו שם במירון שיירה (זייארה, כך נקרא בפיהם פקידת קברי צדיקים) גדולה, היו שם יותר מאלף נפשות כי באו רבים מדמשק עם נשיהם וטפם, ורוב קהל צפת וכן קהל לבוקיע ועמדנו שם שני ימים ושני לילות חוגגים ושמחים, והתפללנו על כל ציוני הצדיקים אשר שם". 

ובהקדמת עמק המלך פרק וא"ו ובשבחי האריז"ל ובהקדמת ספר חרדים הובא שנוהגים בני צפת ת"ו ללמוד ספר הזוהר כולו באוהל הנטוי ע"ג המערה מציון הרשב"י עד ציון ר"א בנו זי"ע שתי פעמים בשנה, עשרה ימים קודם ר"ה, ועשרה ימים קודם שבועות. 

כן מוזכר הקביעות של פעמיים בשנה בדברי רבינו אלעזר אזכרי מצפת בעל ה'חרדים' בהקדמתו לספרו: "בהיות חברים מקשיבים אל ציון הרשב"י, עוסקין באמרותיו אמרות טהורות כדרכנו פעמיים בשנה מעת לעת ומפקידה לפקידה, שם ישבנו גם בכינו צעקנו במרירות לבינו ויתכו כמים שאגותינו" וכו'.

הרה"ק והנורא בעל ה'חרדים' שהיה בזמן הבית יוסף והאר"י הק', היה משמש בבית המדרש בעיה"ק צפת ת"ו, ואיש לא ידע מעוצם גאונותו וקדושתו, והחזיקוהו לאיש פשוט ותמים. פעם בל"ג בעומר היה על הציון דרשב"י זי"ע במירון, והיו שם האר"י עם החבריא קדישא ורקד עמהם זמן רב לכבוד ההילולא דרשב"י. והיה שם זקן אחד שהיה לבוש בגדים לבנים והיה בעל צורה ובעל קומה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, והזקן הזה רקד שם לעצמו בשמחה עצומה וגם עם חברת לוית אנשי בריתו שלא הכירום. ובתוך הריקודין והמחולות קפץ האר"י ואחז בידו של אותו זקן הנזכר ורקדו שניהם יחדיו זמן הרבה באש להבה, ואחר כך אחז האר"י בידו של בעל ה'חרדים' ורקד עמו גם כן הרבה בשמחה ובטוב לבב. אחר שיצאו משם, הרהיבו עוז בנפשם תלמידי האר"י הק' לאמר לרבם האר"י, אל נא יחר בעיני אדוננו אם נשאל בנוגע לכבודו הרם וכבוד תורתו הרמה, כי מה שרקד רבינו עם הזקן, אין אנו מכירים אותו, ובוודאי אדם גדול הוא. אבל מה שרקד רבינו עם השמש (בעל ה'חרדים') אם כי הוא ירא שמים, אבל אין זה כבוד תורתו לרקוד עמו ביחוד. כששמע האר"י הק' דברי תלמידיו, נענה והשיב להם, הלא אם התנא האלקי רשב"י רקד עמו ביחוד האם אני הצעיר לא יהיה לי לכבוד לרקוד עמו. (והבינו אז התלמידים את המראה אשר ראו עיניהם, כי תואר הזקן הנזכר היה רשב"י בכבודו ובעצמו אשר שש ושמח בשמחת החבריא קדישא שבאו להילולא דיליה). ומאז אותו מעשה נודע ברבים כי המשמש בקודש הנזכר בעל ה'חרדים' שעקבותיו לא נודעו, קיים מקרא מלא 'והצנע לכת עם אלוקיך' בעוז קדושתו וצדקתו ומדרגתו. 

הק' בעל "אור החיים", נסע בפעם הראשונה למירון בשנת תק"א עם קבוצת תלמידיו ואנשי שלומו. וכך כתב הגאון ר' שמואל העליר זצ"ל רבה של צפת בקונטרס "כבוד מלכים". ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותם ראו וספרו להם, כי הרב הקדוש ר' חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו, וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ועל רגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק היכן אני השפל נכנס למקום אש שלהבת, קוב"ה וכל פמליא של מעלה הכא, וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת הילולא היה שמח שמחה גדולה והוא בעצמו שרף כמה בגדים יקרים לכבוד הרשב"י זיע"א, וגם הזקנים מהספרדים פה ידעו ושמעו זה. וזכותו יגן עלינו על כל ישראל ויחוש לגאלנו במהרה בימינו אכי"ר, עכ"ד. 

תיאור מופלא על ביקורו של רבי חיים בן עטר תועד על ידי אחד מתלמידיו ששהה במחיצתו. כך הוא כותב, בין השאר: "נתן הרב (ה"אור החיים" הקדוש) לכל אחד החברים שהיו שם, ספר אחד של הזוהר. היה חלקי ספר בראשית, ולמדנו עד שש שעות, ובסוף שש שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, ושמחנו הרבה ולמדנו עד שמונה שעות מהלילה והלכנו לישון. "קודם שהאיר היום כשתי שעות עמדנו על משמרתו ולא ישנו כי אם שתי שעות וישבנו ללמוד. כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד עד ח"י שעות (עד הצהרים) בלא הפסק בינתים אפילו בדיבור של דברי תורה. אחר שאכלנו, חזרנו ללימודינו כל יום חמישי עד שמונה שעות מהלילה, וביום שישי בבוקר התפללנו והלכנו לראות קברי גאוני עולם שעדיין ישנם במירון. "חזרנו למירון ערב שבת ממש, ועשינו שבת כראוי בבית הרשב"י ע"ה. בכל יום שבת היינו לומדים זוהר ובלילה - ליל מוצאי שבת - עשינו משמרת כל הלילה, שה"אדרות", אמר הרב (רבי חיים בן עטר) שנלמד אותם ביחד, וכן היה. "בשעה שהתחלנו ה"אדרות", היתה הארה גדולה והרגש גדול בנשמותינו. והיה אומר אדונינו הרב לכל אחד מהתלמידים לתקן תיקון אחד, והיינו מתרעדים מפחד ד' ומהדר גאונו ברוך הוא וברוך שמו. גמרנו ה"אדרות" סמוך לאור היום, ולמדנו מאמרי בר יוחאי בשמחה גדולה, נשטחנו עליו ובכינו ובקשנו רחמים ועשינו פזמונים בשמחה גדולה. בבוקר התפללנו תפילה והלכנו אצלם פעם שלישית, ועשינו בקשת רחמים על השכינה ועל כולכם לא יהיה נפקד, ונתפטרנו לשלום".