פרשת לך לך - היכרות עם עולם ה'חול'

היכרות עם עולם ה'חול'

בעקבות טענה שקבלתי על כך ש:

"אתה לוקח כותרת מהעולם המשוקץ של הס"מ וחילותיו ושם בראש דבר תורה וקדושה ופורץ פרצות היוונים בהיכל..." 

(דרשה לפרשת ויקרא – מראה מראה שעל הקיר מי הכי יפה בעיר...") 

חשבתי ללקט קצת מקורות על ההיכרות והשימוש בעולם החול 

(מעבר למחשבה השגויה כאילו יש לס"מ עולם או כוחות או שליטה כלשהי...):


כדאי מאוד לקרוא בנוסף את המאמר הזה המביא את תשובתו המקסימה של הרב קוק בנושא דומה...

וכן את הפוסט הזה של יאיר יעקבי (רבע אנדרדוס...)...

׳אברהם׳ או ׳אבינו׳?

בנין אמונה: הבשורה האלוקית הכפולה עליה התבשר אברהם אבינו, כנאמר בפרשתנו (בראשית יב,ב-ג): ״ואעשך לגוי גדול... ונברכו בך כל משפחות האדמה״, נראית לכאורה בלתי אפשרית.

הרי מצד אחד, נדרש הוא להיות אבי האומה הישראלית העתידה להיות ״גוי גדול״, אומה בעלת תכונות ייחודיות ותפקיד היסטורי נעלה, שכדי לממשם מוכרח הוא להיבדל מן העמים ולהיות נאמן לעצמיות הישראלית האלוקית המיוחדת, בבחינת ״עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״,

ומצד שני כאברהם - ״אב המון גויים״ הוטלה עליו האחריות להוציא מן הכוח אל הפועל את התכונות והכשרונות של כלל המין האנושי, תכונות וכשרונות השונים וחלקם אף מנוגדים לאופי הישראלי המיוחד, כדי לממש את האידיאל הכללי הגדול של ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״. הייתכן?

כיצד יכול אברהם אבינו להיות גם אברהם - אב המון גויים, וגם אבינו - אביהם של ישראל?

מבאר הרב קוק שיש להבדיל בין הממד הפנימי של החיים המהווה את ערכי החיים ותוכנם העצמי, היכול להתגלות רק מהצד הרוחני האלוקי המייחד את ישראל, לבין הצדדים החיצוניים - המהווים אמצעים חומריים וטכניים לתפקודם המעשי של החיים, ומשמשים כמעטפת למהות החיים ומטרתם, שאותם אפשר לקחת מאומות העולם.


כך כותב הרב (אורות, אורות ישראל ה, ב): ״צדקה עשה הקב״ה עם עולמו מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד. לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות (מצד אחד)... (ומצד שני) אוצר סגולת עולמים (התמצית הרוחנית המהותית שבכל הכשרונות) בישראל הוא גנוז. 
אבל כדי לאחד במובן כללי גם כן את העולם עמם מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל כדי שיושלמו על-ידי העולם וכל נדיבי עמים.
ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה.
אלא שהקבלה היא מבחוץ (צדדי החומר והחול) וההשפעה מבפנים (הקדושה והעולם הרוחני).
כלומר פנימיות החיים (עצמיות החיים) שלמה היא בישראל, באין צורך להיעזר משום כוח זר בעולם... 
ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דווקא מבחוץ, ׳יפיפותו של יפת באהלי שם׳... 
ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת - ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר״.

תפקידו של עם ישראל בעולם הוא לחשוף את גרעין הקודש הנמצא בכל נברא, בין את הקודש שבקודש ובין את הקודש שבחול.

לעומת זאת תפקידם של אומות העולם לפתח את החול שבחול שבמציאות באופן מדעי וטכנולוגי, לסדר את החיים באופן תפקודי וטכני וכד׳. זו הצדקה אשר עשה ה׳ בעולמנו, בחלוקתו את כשרונות הקודש והחול בין ישראל לעמים, חלוקה והפרדה אשר רק מכוחה תתגלה ההכללה שביניהם בצורתה הנכונה.

כתב הרב קוק (מאמרי הראי״ה. נאדר בקודש עמ׳ 409-408, פסקאות יד-טו): ״המקומות של החול ושל הקודש מוכרחים להיקבע. צריכים אנחנו לדעת את החול ואת שליטתו את מקומו ערכו וגבולו... 
החול נזדווג אל הקודש וההזדווגות הזאת יש שהיא לברכה ויש שהיא למארה. כשאין הגבולים מתטשטשים וכל אחד שומר את תפקידו, לבררו ולהעלותו, אז החיבור הזה של החול עם הקודש הוא לברכה.
אבל בזמן שהגבולים מתטשטשים והחול נכנס לערכי הקודש לעשות שם ציורים מדידות ושיעורים, והקודש נדחק הוא אל החול לכונן שמה סדרים, אז הכול מתקלקל״.


כמו כן כתב הרב (עין אי״ה שבת א׳ ב. יא) ביחס לצדדים החיוביים אותם יש לקחת מן העמים, תוך שימת גבולות רוחניים ברורים: ״היסוד הנאמן להנהגה בזה הוא, שישראל צריך שישמור את רוחו ולבבו מכל משמר, אם לפעמים יראה דבר טוב, הנהגה ישרה ותיקון ישובו של עולם בעמים ויקחם להביאם לגבולו, יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו הפנימיים, כי בהיכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין מעמד, אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו ועל כסאו ישב זר. 
כי אם רוח ישראל צריך שיהיה איתן וקבוע בלב, התורה והמצווה וכל המידות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חוסנם ומעוזם של ישראל, ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. 
וכל זאת שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ה׳ אלוקי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו, כי אם הוא יבוא לקחת מאיתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם - ׳יפיפיותו של יפת באוהלי שם".


זהו הקו המפריד בין אברהם לבין אבינו, קו ברור שרק מכח הפרדתו בין הקודש לחול, יהיה מסוגל לחבר ביניהם באופן הנכון והראוי.

אורות הקודש ב' (סדר א' פי' יט):

"ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו.

האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות וחורבן, בין המגולים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל.

השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו.

השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם.

השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל. מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב.

זאת היא שאיפת ישראל, המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים, בכל תקותיו...".

יהודי, לא חפץ להשליט את הרע, לא מתייאש מהעולם, לא מתייאש מהגשמיות ונדבק רק ברוחניות... יהודי מתקן את הכל – את הרע ואת הטוב, את הגשמיות ואת הרוחניות, את הפרט ואת הכלל!!!

שמונה קבצים (קובץ א / תרט): "כל הספרים כולם בין בקודש בין בחול, וכל הידיעות הבאות לאדם מחוצה לו, אינם כי אם עוזרים לעורר את רוחו הפנימי, להוציא לאור על ידם את הגנוז במעמקיו".

שמונה קבצים (קובץ ה / קלד): "אין כונת כל השפעה הבאה מבחוץ לתוכיותו של האדם, בין ממקורות הקודש בין ממקורות החול, להשתיק את רוח האדם, להאלם את רעיונו העצמי, 
כי אם להשפיע עליו שפע נגוהות, שיקבל אותם בתוכיות עצמיותו, ועל ידי זה ובתוך זה רעיונו העצמי ילך ויתגבר. כשהרישול מהמם את האדם חושב הוא, שכל הבא מן החוץ הוא מכוון לגעור ברעיונו העצמי, לכווצו ולטשטשו, ובא מזה קוצר רוח, וחסרון התעלות.

הקודש והחול יחד משפיעים הם על רוח האדם, והוא מתעשר על ידי קליטתו מהם מכל אחד את הראוי, מהקודש את אור החיים והפנימיות המהותית, מהחול את הכלי, התפיסה החיצונית, לביסוסם של החזקת התוכנים, חומר למשלים והסברות, וחוגי השקפה לדרכי עולם ומדות דרך ארץ. 
והעושר של ההבדלה בין הקודש ובין החול, המתבררת יותר ויותר על ידי הכינוס הרכושי של המקורות השונים, מאמץ את הנפש ומאירה, עד שבבא הדבר לחוג הפנימי של התורה, אותו הערפל החולני מבהיק יותר ויותר את זהרה של תורה, ואורות מאופל מתגלים במלא הדרם".

יש לך כנפי רוח (ריט, פנקס הדפים ד,61): "לפעמים האדם שרוי בחשך גדול, ורפיון רוח מאוד, ואינו יכול להתחזק כי אם על ידי מה שילקוט רעיונות מספרי חול, ולפעמים מספרים היותר חצונים ויקרבם אל הקדושה. אמנם לעבודה זו צריך שיהיה האדם טהור בלבבו, ויסכים לתשובה שלמה, ולכונן מעשיו כולם לשם שמים בתכלית הטהר".

הרב עזרא ציון מלמד זצ"ל (מחבר המילון ארמי-עברי ועוד): 
"חנוך כיצד? תפקידו העיקרי של רב בישראל הוא להורות לצאן מרעיתו את הדרך ילכו בה, דרך הקודש. עליו להפיץ בין בני קהלתו יראת שמים וקיום המצוות לטהר ולקדש את חיי המשפחה וחיי החברה. 
לשם כך עליו להיות מלא וגדוש בתורת ישראל תורה-שבכתב ותורה שבעל-פה! הוא צריך לחדור לרוח התורה ולדעת את נתיבותיה ושביליה התורה צריכה להיעשות חלק ממהותו בבחינת ״ותורתך בתוך מעי״. 
לשם כך עליו לדרוש ברבים; 
ואין רב יכול לחנך ציבור בדרשות הבנויות על פלפול בלבד. אלא עליו לדעת יפה מקרא (תורה נביאים וכתובים) ולהכיר את אוצר האגדה ומסתריה כדי שיוכל לרתק את שומעיו באותו חומר עממי, הגובל עם השירה בת השמים. 
הוא צריך להיות גם נואם טוב שהרי פעמים רבות עליו למלא שליחות קהלתו בקבלות פנים ובמסיבות ובכנוסים.

דרשות אלו יכולות (והוא צריך לשאוף לכך) להשיב לב אבות על בנים, בכוחן לקרב את הנוער אל תורת ישראל ואל ערכיו הנצחיים. 
לשם כך טוב שידע ידיעת-מה בספרות החדשה ובאידיאולוגיות המודרניות, אם כדי שידע מה להשיב לאפיקורוס או כדי שידבר אל הנוער ברוחו, בסגנונו ובלשון המובנת לו. 
כי יש ויש בכוחו של רב נאור לפקוח את עיני הנוער שיראה את האור הגדול הגנוז במצוות התורה למקיימיה".


"אני רוצה לשתף אתכן בהכרות שלי עם הרב אחיעד אטינגר הי"ד. זו הייתה הכרות קטנה. הכרתי אותו רק דרך הספריה.

כל שבוע ביום חמישי הוא הגיע עם כמה מילדיו סביב השעה 20:00 לספריה. הם נעלמים בין מדפי הילדים. והוא ניגש מיד למדפי העיון. תבינו... ספריית העיון שלנו זה לא משהו מפואר. גם ככה תמיד התלבטנו עליה: כמה היא שימושית, וכמה כדאי לשמור עליה, וכמה כדאי להשקיע ברכש ספרים חדשים?... 

בכל אופן ככה עוברת איזה חצי שעה-שעה. בחמישה לתשע אני תמיד אומרת בקול שעוד 5 דקות אני סוגרת ואז הרב אחיעד קורא לכל הילדים  ומזרז אותם. והם יוצאים מכל הפינות והחורים. הוא בודק שכולם לקחו ספרים. מזרז אותם לרוץ לקחת עוד ספר(אם יש מקום) ונעמד בתור להשאיל. 

תמיד תמיד הוא השאיל איזה 8 ספרי עיון מתחומים שונים לגמרי. באמת ספרים שאף אחד אחר לא לוקח. 
ואחרי שבוע בדיוק - חוזר ביום חמישי, מחזיר אותם, ולוקח אחרים. 

אחרי תקופה כבר היה לי קשה להתאפק, וביום חמישי אחד שאלתי אותו אם הוא באמת קורא כל שבוע את כל מה שהוא משאיל?

הרב חייך בביישנות. הוא היה נבוך. אבל הוא הסביר לי:

אני לא קורא הכל. אני מרפרף.
שאלתי: מרפרף? מה זאת אומרת?

הוא סיפר שהוא עובד בתל אביב (הוא לא סיפר שהוא רב) ושהוא פוגש הרבה אנשים. מגוון אנושי  מאד רחב. ושהוא צריך לדבר איתם וליצור קשר עם הרבה אנשים שונים.
אז הוא מרפרף על הספר וכשהוא קולט משהו מעניין הוא 'מצלם' אותו בראש, וככה יש לו המון נושאי שיחה שדרכם הוא מתחבר לאנשים.

כל כך שמחתי. אמרתי לו אז, שזה ממש משמח אותי שיש כזה שימוש מיוחד לספריית העיון. והוא באמת עשה לי חשק להשקיע בה.
זהו. ככה הוא המשיך להגיע עם הילדים. ולקרוא.

לפני שבוע, כשעברנו עם הספריה דירה, וסדרנו את מדפי העיון, משהו שאל אותי  אם מישהו בכלל משתמש בהם. ומיד ספרתי לו בגאווה שכן... וספרתי על הרב אחיעד. 

לא ידעתי שתוך כמה ימים אספר שוב את הסיפור עם דמעות בעיניים.
אדם מיוחד. אבידה גדולה.

רונית".

נקודה למחשבה מהרב אורי שרקי:

"קידוש החול. הרב קוק ראה בהתחדשות ההתיישבות בארץ ישראל את זירת הופעת הקודש בחיים.

החילונות הוסברה על ידו בתור תנועת חיים שמסתתרת בתוכה קדושה גנוזה, התובעת את הטבעיות ואת הנורמליות שבחיים.

החול לפי זה הוא שטח המיועד לכיבוש על ידי הקודש, ולא להזנחה (עי' אורות עמ' סז, פסקה טו, ובאגרות ראי"ה ד, א'מא).

החברה הישראלית ציפתה מנושאיה של תורת הרב להביא אליה התחדשות דתית, תרבותית ורוחנית. וכשזו לא באה, וכשהחליט הציבור הזה להתכנס לתוך הקודש פנימה ולייסד גטו רוחני עם כיפה סרוגה, זנח אותו גם הציבור הכללי.

מי שמתווה לנו את הדרך איך להתנהג ומה לחשוב זו התורה הקדושה וחז"ל בלבד, ללא שום יוצא מן הכלל.
אבל אחרי שאנחנו יודעים את הדרך על פי התורה והקדושה והמקורות, אין בעיה להיעזר במשפט מיהודי לא ת"ח, או אפילו מגוי כדי לומר את הרעיון בצורה מסויימת.
גם בגמרא וגם ברמב"ם ישנם ציטוטים מחכמי אומות העולם, לא כדרך שאנחנו למדים מהם אלא כדי לבטא רעיונות מסויימים.

הרב קוק (עין איה שבת א' פ"ב י"א): "שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל.
יחש ישראל אל אוה"ע, חכמתם מנהגיהם ונימוסיהם, כבר פרשו חז"לי ההפרש שבין הקובלנא של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם" לאותה של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם", כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם.
אמנם העשיה כמתוקנים שבהם גם היא צריכה שמירה יתירה שלא ימשכו אחריהם לעשות ג"כ כנימוסים המקולקלים.
והיסוד הנאמן להנהגה בזה הוא, שישראל צריך שישמור את רוחו ולבבו מכל משמר, אם לפעמים יראה דבר טוב, הנהגה ישרה ותיקון ישובו של עולם בעמים ויקחם להביאם לגבולו, יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו הפנימיים, כי בהכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין מעמד. אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו ועל כסאו ישב זר.
כ"א רוח ישראל צריך שיהי' איתן וקבוע בלב. התורה והמצוה וכל המדות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חסנם ומעוזם של ישראל. 
ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. 
וכ"ז שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ד' אלהי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו, כ"א הוא יבא לקחת מאתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם, יפיפיתו של יפת באהלי שם. 
אבל כאשר רוח יון פרץ להכנס בתוך עומק קדושתן של ישראל, לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי, ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראלים ע"פ המדה היונית, כיון שנכנסו להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, לא פסלו רק את עצמן של אותן הדיעות והתכונות שנפגמו ע"י המגע עם התרבות היונית ההוללת, כ"א הדבר פעל על כל המערכה של הדיעות והמדות המעשים והתורות, לתן בהם טעם לפגם, להורידם מקדושתם ולמנע פעולתם הטובה והקדושה על עם ד'.
ולמען יהי' לנו עמוד זה יסוד להורותנו את הדרך בגלותנו ופיזורנו בין העמים באיזה אופן נתיחש אליהם לחכמתם ומנהגיהם, להשמר שלא יכנסו אותם הדברים הנקלטים מאויר ארץ העמים בפנים חיינו המקודש בקדושת שם ד' יתברך הנקרא עלינו, לבלי נתפתה לאמר, כי אם הזרם הזר יגע רק בחלק קטן מהדיעות והתכונות שע"פ התורה, כי רק חלק זה הנראה לעינינו שמתחלל אנו קובעים, ואף שגם מצד חלק אחד מחמדת חיינו ואור תורתנו שמתחלל ע"י מגע זר, די הוא להבדל ולהתרחק ולשמור מכל משמר את אורח החיים האמיתיים. 
אבל חלושי הדיעות יתנחמו כי יחיו בנותר, ועוד המון רב של תורות אמת וחקי חיים לפניהם, שהם יחיו בהם למרות החסרון הנמצא במקום הנפגש ברוח הזר שחדר כבר אל עומק החיים הפנימיים שלהם. 
למדנו שכיון שרק נכנסו יונים להיכל, כיון שרוח הזר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה והקדושה לפגוע בהם, לשנותם כמעט על פי צביונם הם, כבר טמאו כל השמנים שכהיכל. שוב לא יניחו זוית אחת, וכארסה של חכינא יתפשט זרם הזר והמשחית בכל גופה של האומה, לקלקל טעמה אמונתה ותומתה, וכל שמן משחת קודש משמנה של תורה, הכח המקדש והמאיר מחשכנו בכל המצבים, הנה יטמאוהו, עד שאם ישארו מעשים פרטיים מן התורה ביד אלה הנפתים אחר רוח זר, יהיו כמצות אנשים מלומדה, וע"פ רוב הדברים הטפלים ישאירו, ולא יהי' בכח השמן הנטמא להאיר אור קודש".

מלאכים כבני אדם (על הרב קוק עמ' 443): "משלחת הרבנים הגיעה לזכרון יעקב ביום החמישי. כמובן שהרב נתבקש להשאר שם גם בשבת ולדרוש. בעת ״סעודה שלישית״ דיבר הרב ובסיום דבריו אמר: ״הגמרא אומרת (ברכות נ:) שמוהלים כוס יין של ׳ברכת המזון׳ במים. מכן נמשך מנהגנו גם לגבי ׳קידוש׳. ברם, לגבי כוס של ׳הבדלה׳ במוצאי-שבת, כתב בשער הכוונות בשם האר״י שאין למהול את היין במים כלל. ׳המבדיל בין קודש לחול׳ צריך להיות באופן ברור, חד וחריף ולא במטושטש. אולם הפעם, כיוון שאנחנו פועלים עתה להשפעת הקודש בחול, לחיזוק הקשר שבין הישוב הישן והחדש, הפעם בהוראת שעה נצרף גם טיפת מים ביין של ה׳הבדלה׳״.

לאחר תפילת ערבית במוצאי-שבת, הבדיל הרב ר׳ יוסף חיים זוננפלד, וכשקיים מצווה, קיימה ביראת שמים גדולה ובחרדת קודש בכל עצמותיו, והפעם הוסיף מים לכוס של ה׳הבדלה׳, ״אם הרב של יפו פסק כן — אזי כך היא ההלכה״.

פרשת לך לך - הכיפה הסרוגה

הכיפה הסרוגה

שלוש כיפות מופיעות בחומש בראשית, כיפה שקופה, כיפה שחורה, וכיפה סרוגה.

ישנה מחשבה בציבור הרחב שמי שמקבל עליו עול מלכות שמים הוא לובש כיפה, אבל אם הוא ממש רוצה להתחזק אז הוא לובש כיפה שחורה, זו מחשבה שנובעת מאי הבנה מה אומרת / מכריזה הכיפה הסרוגה.

[חשוב לציין שיש הרבה הפתעות מתחת לכיפות ולפעמים מוצאים אנשים עם כיפה שקופה שיותר מחוברים לבורא מהרבה בעלי כיפות אחרות... אנחנו מדברים כאן על מה הכיפה מכריזה בכללי, לאו דווקא על כל אחד שמחליט ללבוש אותה...].

שלוש פעמים[1] מופיע השורש ח. נ. ך. בחלקו הראשון של ספר בראשית.

הפעם הראשונה ביחס לחנוך, בנו של קין, נכדו של אדם הראשון - (בראשית ד,יז): ״וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך, ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך".

הפעם השנייה בדור השביעי לשושלתו של שת אחיו הצעיר של קין ובנו השלישי של אדם הראשון – (שם ה יח-כד): ״ויחי ירד שתיים וששים שנה ומאת שנה ויולד את חנוך... ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו כי לקח אותו אלוקים״.

והפעם השלישית בפרשתנו (יד,יד) כאשר אברהם אבינו יוצא להציל את לוט מהשבי כנאמר: ״וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן״.

מה משמעותם של שלוש הפעמים הללו, ובעיקר מה משמעותו של החינוך השלישי המיוחס לאברהם אשר חינך את חניכיו, ועלינו כבניו לאמצו וללכת בדרכו?

אפשר לומר שהתורה באה ללמדנו על קיומן של שלוש תפיסות חינוכיות מרכזיות:

הראשונה (הכיפה השקופה) - תפיסתו החינוכית של קין, הרואה את מטרת החינוך בהשתלמותו המקצועית של האדם ופעולותיו המעשיות לפיתוח ובניין העולם, גם אם הדבר נוגד את הציווי האלוקי.

תפיסה חינוכית זו באה לידי ביטוי בהתיישבותו של קין במקום אחד כפי שנאמר (בראשית ד,טז): "וישב בארץ נוד״, בניגוד לעונש האלוקי שהוטל עליו לאחר שרצח את הבל - ״נע ונד תהיה בארץ״ (שם ד,יב) להיות בתנועה מתמדת ובארעיות, ולא עוד אלא שנהיה קבלן בניין הבונה עיר שמשמשת סמל לקביעות ויציבות, ואף קורא לה כשם בנו חנוך ״ויהי בונה עיר ויקרא לה כשם בנו חנוך״, כרוצה להנחיל ולהנציח לדורות את השקפת עולמו החינוכית המסתכמת בפיתוח בניינו של העולם החומרי, ללא קשר לערכים האלוקיים, מטרותיהם ומגמותיהם, כפי שמצוי הדבר מאוד כמערכות חינוך רבות.

התפיסה החינוכית השנייה (הכיפה השחורה) היא תפיסתו של חנוך השני משושלת שת, שעליו נאמר ״ויתהלך חנוך את האלוקים״, בהתבודדותו מהחברה והעולם שמסביבו, עד שמרוב קדושתו הרוחנית התעלה להיות כמלאך כשמיים והשאיר את העולם מקולקל ומושחת מבחינה מוסרית ערכית ורוחנית, עד שהגיע המבול והחריב את העולם.

חתם סופר (פיתוחי חותם בהקדמה ליורה דעה): ״מי לנו גדול מחנוך אשר מעולם (מעוצם?) תשוקתו ודבקותו בה'... חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום - ׳ואיננו כי לקח אותו אלוקים׳... כאשר עשה בהתבודד עצמו מחברת בני-אדם... כי לא באלה (בדרך זו) חפץ ה׳ שישלים האדם את נפשו לבד ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה׳, כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ולדור המבול... ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור יימצא אחד מיני אלף קודש לה׳ ורוב העולם מקולקל, הארץ תשם (מלשון שממה) מרעת יושביה וחפץ הבריאה נשארה ממעל״.

תפיסה חינוכית זו, דוגלת בהתעלות רוחנית אישית ופרטית ללא קשר אל הצדדים החומריים והחברתיים, וללא נשיאה באחריות לבניין העולם ולפיתוחו. גם תפיסה חינוכית זו ההפוכה מקודמתה, מוכרת לנו ממערכות חינוכיות הנמצאות במחוזותינו.

התפיסה החינוכית השלישית (הכיפה הסרוגה), תפיסתו של אברהם אבינו, היא השקפתה החינוכית של התורה בה מצווים אנו ללכת, נוגדת באופן עקרוני את שתי התפיסות ה׳חינוכיות׳ הקודמות, זו של חנוך משושלת קין וזו של חנוך משושלת שת, המפרידות בין הקודש והחול ובין הכלל והפרט. כאשר זו של חנוך הראשון, פונה אל החול ואל החברה ללא שום מחויבות אל הקודש, וזו של חנוך השני פונה אל הקודש הפרטי ללא שום שייכות אל החול ואל הממד החברתי.

להשקפה שלישית זו אותה מייצג אברהם אבינו, החינוך הישראלי כולל בתוכו את שני הממדים הללו יחדיו.

מחד, שייכות ומחויבות מוחלטת לערכים האלוקיים הרוחניים, ומאידך, מחויבות לגלותם לא רק ברבדי הקודש הפרטיים, אלא גם ברבדי החול של החיים, הן בחייו של היחיד והן בחייה של החברה - האומה כולה.

כך נהג אברהם אבינו כאשר שמע על שביו של לוט. הוא לא הסתפק בתפילה בעיר חברון בה היה, אלא יצא למבצע צבאי עם חניכיו, רדף עד דן והציל את לוט משביו.

חניכים אלו אותם חינך אברהם, כללו בתוכם את שני הממדים הללו, שהרי מצד אחד לפי פשט הכתוב, היו הם 318 לוחמים מקצועיים שפעלו באופן מבצעי חומרי והחזירו את לוט מתוך אחריותם החברתית, ומצד שני היו ספוגים בתורה ויראת שמיים, כרמיזתם של חז״ל והביאם רש״י (במקום) - ״חניכיו – חניכו (בלשון יחיד) כתיב, זה אליעזר שחינכו למצוות... שמונה עשר ושלוש מאות וגו׳, רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה והוא מניין גימטריא של שמו״, אליעזר עבד אברהם שכדבריהם של חז״ל ׳יצא מכלל ארור והפך לברוך׳, עד כדי כך שאמרו עליו 'אליעזר לא מת' כיעקב אבינו, אליהו הנביא וכו'.

השקפה שלישית זו היא השקפת החינוך הישראלי השלם הרואה כערך אלוקי וכרצון ה' את החיבור ההכרחי בין ערכי התורה ועולם העשייה, בחיבור שמים וארץ, הקודש והחול יחדיו, בהארת המציאות החומרית הפרטית והציבורית מכוח ערכיה הרוחניים, הנמצאים בשורשה וביסודה.

הלובש כיפה סרוגה, מכריז כי הוא מייצג את כל הערכים המוצגים על ידי הכיפה השחורה אבל בנוסף גם עבודה קשה מאוד של קידוש החומר, תיקון עולם במלכות שד"י, ותיקון כל העולם והעלאתו לרמה גבוהה יותר.

כדברי הרב קוק (מאמרי הראי"ה עמ' 98 בהספד על הרצל חוזה המדינה): "קיבוץ הגבורה החומרית וכל התלוי בה לתוקף עם וממלכה גדולה ואדירה רבתי בגויים, עם העילוי הרוחני היותר מרום וקדוש"!

אפשר להתחיל עם כיפה שקופה, להתחזק וללבוש כיפה שחורה, ומי שממש רוצה להתחזק ולהתאמץ ולהיות בסיירת שיחבוש כיפה סרוגה.

אפרים קישון - למדנו לאהוב את הכיפה הסרוגה (מתוך הספר "הכיפה הסרוגה – ועוד כמה סאטירות פרו-ישראליות", בהוצאת ספריית בית-אל, 1993):

"אדם המרצה בפני קבוצות נוער, בבתי-הספר או במועדוני האוניברסיטאות, יבחין במהרה שנוער דתי לפניו. הם מתנהגים אחרת, שואלים אחרת, עונים אחרת. מעולם לא שמענו מפיהם הערה חסרת-טעם לגבי המדינה. נראה שמוגבלים הם בתפיסתם החיובית צרת-האופק, חסרים הם לחלוטין את שאר-הרוח הנהדר המניב את הבדיחות מסוג כיבוי האורות בלוד. אין הם משתעשעים ברעיון הירידה מן הארץ, אין להם זיכרון קצר ושערות ארוכות. 

כנראה הדברים האלה אינם הולכים עם הכיפה הסרוגה. וכאשר יהודים מתאספים להחליף דעות על מה שאפשר עוד לעשות למען תיקון פני החברה, למען עידוד העליה וחידוש ההתיישבות ודברים מיושנים מסוג זה, הרי הכיפות יהיו רבות במקום. על חוסר הפשרות של "גוש אמונים" אפשר להתווכח, אך אין ספק שהם מאפשרים לנו את המו"מ על פשרות. הם מוכיחים לשכנינו שעוד לא הכול נשחק כאן, עוד לא כולם אכלו את כולם. אנחנו אף זוכרים את מגיני המעוזים עם ספרי התורה, אנחנו רואים נוער שלגביו ארץ ישראל עדיין רשומה על שם עם ישראל, נוער שאינו מגחך להצהרות טרומפלדור, ואינו בוכה עם הנביאים החדשים. נוער דתי.

אנחנו נושמים לרווחה, כשאנו רואים את הכיפה הסרוגה. לומר את האמת, בראותנו פנים טובות מסביב, מן הסתם מחפשים אנו את הכיפה מאחור.

נשאלת השאלה, כיצד עשוי איש הלצות שרוף כמונו להתלהב ברצינות כזאת מציבור כה חסר הומור. איננו מתלהבים, במחילה. אנחנו פשוט נכנעים לעובדות. ניכר, שכוחם של רעיונות וכוחם של בני-אדם נמדדים לא בעיתות של הצלחה, אלא בעידן של שפל ומפלות. רק שתי מגמות, משני הקצוות של החינוך, המדרשה השמאלית של השומר הצעיר והמשנה של הכיפות הסרוגות עומדות היום זקופות בלחץ הזמנים הקשים. לו היתה לתנועות הדתיות גם מנהיגות ותיקה פחות מורגלת לכיסאות מרופדים, אילו היו הרבנים שלנו מתעלים מעט מעל הרמה של כוכבים  מתחרים – הרי היתה אותה כיפה סרוגה גם גדולה יותר.

מכל מקום, ההומוריסטן שמח להודות בטעותו. הוא עצמו כבר איחר את המועד להיות לאיש דתי, הוא טבול עד צווארו בתוך בוץ ההיגיון הקר, אצלנו זה כבר לא ילך. אולם הוא מודה ברצון, שהדעות המיושבות-בעיניו הניבו ישראלים יותר טובים, שנוקשותם הנלעגת של ההורים הדתיים עשתה נוער יותר טוב, שהמטבח הכשר הוכח להיות מוסד רוחני איתן יותר ממבצרי השכל והקדמה.

קשה לנו לתאר את מדינת ישראל בלי אותה אמונה דתית, שאנו באופן אישי איננו חלק בה. ובכל זאת, אם תנאי מוקדם הוא לגידול נוער כזה, אם זה המחיר שלו, כי אנחנו החילוניים הנכשלים, לא ניסע באוטובוסים בשבתות ולא נלך לקולנוע בימי שישי, הרי כותב שורות אלה מוכן להישאר בבית ולהסתכל ב"צירופים". אנחנו הגענו למצב ולגיל, שבתוך הזרם המתוחכם של תוכניות סגפניות נראה לנו שידור תמים זה על משתתפיו התמימים מלבב במיוחד. אנחנו פשוט למדנו לאהוב את הכיפה הסרוגה...

בחברה המאבדת את פרצופה, נשארו הפנים הצעירים מתחת לכיפה הקטנה ללא שינוי, פנים טובים ונקיים. מתחת לכיפה הסרוגה עוד יש מקום לנימוסים, עוד יש רצינות, עוד יש אהבת מולדת. עוד יש שקט".

---

[1] הרעיון לקוח מהספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.

פרשת יתרו - "מי פעל עם אל"

"מי פעל עם אל"

אומר הירושלמי (שבת דף לט:): "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל - א"ר ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו".

באילו ישיבות למדו משה רבינו, יהושע בן נון? דוד המלך? ר' עקיבא?

למרות שמאות ואלפי שנות גלות נטו להאפיל על זה – ישיבות ההסדר היא הדרך היהודית המסורתית והמקורית. מה היו מערכות משה רבינו, יהושע בן נון, דוד המלך, רבי עקיבא - כפי שחז"ל תפסו ותיארו אותן - אם לא ישיבות הסדר?

רמב"ן (בראשית כו,כט): "ויתכן שהיה אברהם גדול מאד ורב כח, שהיו בביתו שלש מאות איש שולף חרב ולו בעלי ברית רבים, והוא גם בן חיל אשר לבו כלב אריה ורדף ארבעה מלכים גבורים מאד ונצחם. וכאשר ראו הצלחתו כי הוא מאת האלקים פחד ממנו מלך פלשתים פן יכבוש ממנו מלכותו... וכמעשה אבות עשו בנים, כי היה יצחק גדול כאביו, ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו".

מלבי"ם (ירמיה לא,כא): "המליצה תצייר את המדינה כנקבה, ואת העם היושב עליה כזכר הבועל אותה, כמ''ש כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, וכמו שמנהג העולם שהאיש יחזור ויסובב לבקש את האשה ולא בהפך, כן ישתדלו העם לכבוש את הארץ שירצו לשבת עליה ע''י כיבוש ומלחמה".

מובא במדרש מקצת מהמלחמות של השבטים ושל יעקב שממש אבל ממש לא היו סמרטוטים...

ילקוט שמעוני (בראשית לג - המשך רמז קלג): "ביום החמישי הלכו לגעש משום ששמעו שנאספו שם עם רב מן האמוריים והיו אומרים שהיו באים עליהם ועיר חזקה היתה געש אחת מן ערי מלכי האמורי הלכו לשם וערכו מלחמה עם העיר עד חצות היום ולא יכלו ללכדה מפני ששלש חומות היו לה חומה לפנים מחומה והתחילו מצערין להן והיו מחרפין להן. באותה שעה עלתה חמתו של יהודה ורוח קנאת גבור נכנסה בו וקפץ בכל כוחו ועלה ראשון לחומה. ושם הגיע יהודה למות אילו לא היה יעקב אביו שם היה נהרג שהוא משך בקשתו והרג מן ימין ומן שמאל. מן ימין היו משליכין עליו אבנים ומן שמאל ומלפניו היו עומדין למלחמה וכולן היו מבקשין לטרדו מן החומה. וכאשר עלה דן אחיו הבריחום מעט מן החומה ונפתלי שלישי מאחריהם. ושמעון ולוי כבשו ועלו מערב וחמשתן השעו ולא נתנו להם יד לעמוד והרגו בהם רבים הרוגים עד זמן שהיה מושך נחל של דם מדמן. ולכדו העיר בעת נטה השמש למערב והרגו כל הגבורים ביום ההוא והוציאו את השבי והלכו ונפשו מחוץ לעיר משום שיגעים היו".

שם בהמשך גם מובא השילוב המדהים של תפילה ומלחמה: "כיון שראה יהודה שנתחזקו ונתקבצו כל החיל למלחמה ועשו בדרך אחד להלחם עמם ועמדו על מעמדם לערוך עמהם מלחמה תלה עיניו להקב"ה לעזור להם לפי שיגעים היו מכובד המלחמה ולא היו יכולים להלחם בם. באותה שעה קבל הקב"ה תפלתם וראה בצרתם ועזרם והוציא רוח סערה מאוצרותיו ונשבה נגד פניהם ומלאה כל עיניהם חושך ואפלה לא ראו להלחם ועיני יהודה ואחיו היו מצהירות כי הרוח באה להם מאחריהם והתחילו יהודה ואחיו להרוג בהם ויפלו ההרוגים ארצה כאשר יפיל הקוצר קצירו ועומרי אלומותיו. ועשה אותם גדישים שהרגו כל החיל שבא לפניהם לדרום הבירה"[1].

עלינו לדעת שהשגחת ה׳ עלינו היא היא המסייעת לנו באופן נסתר וסמוי לניצחון המלחמה, כבמלחמת יריחו, שבה היה גלוי לכול הנס הגדול אשר עשה ה׳ לנו.

ומאידך, עלינו לדעת שאע"פ שרבש״ע הוא המנהל האמיתי של העולם ורק לו הניצחון, המלוכה והממשלה, אין הדבר פוטר אותנו מלעשות ככל הניתן את אשר ביכולתנו ללא שום רפיון וחולשה ביחס לכל מה שנמצא תחת אחריותנו, השתדלותנו ומאמצינו.

כמאמר הפסוק המסכם זאת בתמציתיות: ״סוס מוכן ליום מלחמה (חובת ההשתדלות האנושית), ולה׳ התשועה (האמונה המוחלטת בסייעתא דשמיא המתגלה דרך ההשגחה האלוקית).


כדבריו העקרוניים של הרב קוק (מועדי הראי״ה עמ׳ פז) המבארים מדוע המקוה הוא סמל ודוגמה לטהרתם של ישראל: 
״המקוה מורכב מן המים הבאים בידי שמים, ומן הבור - החפירה הנעשית בידי אדם... ושניהם מצטרפים כאחד לטהר ולהתעלות״...

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: שמעתי מדודי הרה"ג רבי יהודה צדקה זצוק"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף", שאלו הם שני דברים הפכיים:

מצד אחד קריעת הים היא בלתי טבעית לחלוטין, מלחמה במצרים נגד כל חוקי הטבע, מלחמה של יד ה' "ואתם תחרישון".

מצד שני, מלחמת עמלק זאת מלחמה טבעית. ואע"פ שתפילת משה באותה מלחמה הייתה נִסית – "וכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" – הייתה זו מלחמה טבעית עם חרב וצבא – "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב".

מצד אחד "כוחי ועוצם ידי", ומצד שני "וזכרת כי ה' הנותן לך כח לעשות חיל". גם נסים וגם מלחמה. גם חרב וגם תפילה. שני דברים הפכיים.

לכן בא יתרו לראות את הכוח המיוחד שיש כאן. אנשים שיודעים לשלוף חרב ויודעים גם להתפלל ולחיות בנסים!

זו השמועה שגרמה ליתרו לעזוב את ארצו ומקומו ולהתגייר, רק אז הוא הבין שה' מתגלה בעולם דרך החרב של עם ישראל ומי שרוצה באמת דבקות בה' חייב להיות קשור אליהם!!!

רבי יצחק אבוחצירא זצוק"ל מחיפה, נפטר לפני 26 שנים, נינו של רבי יעקב אביחצירא זצוק"ל.

הצדיק היה מלומד בניסים וגאון אדיר בתורה,  כשהגיע לארץ התגייס לשירות צבאי ולשירות מילואים.

כתב באגרותיו שזאת היתה גאוותו ושמחתו כל ימיו. חיילי צה"ל הם קדושים וצריך להיזהר בכבודם כלשונו.

תמונת רבי יצחק, כשהיה בצבא במלחמת סיני:

זה מה שכתב על מעלת מצוות השירות הצבאי:

שמות (יח,א): "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה".

שואל רש"י: "מה שמועה שמע ובא"? ועונה: "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

למה דווקא שני אלו השפיעו על יתרו כהן מדיין?

בשביל להבין את התשובה נאמר הקדמה קטנה:

המקובלים מסבירים (רמח"ל אדיר במרום עמ' 261 וכן קל"ח פתח לב) שההנהגה יוצאת רק ממה שמופיע הקו ברשימו שזה אותיות ו-ה של שם השם שזה מקביל לאיש ואשה.

רק מה שהבעל נותן לאשה היא יכולה לפתח לכדי חיים שלמים ובלי האשה הבעל לא יכול לייצר חיים לבד.

על הברכה הנאמרת באירוסין: "מקדש עמו ישראל על ידי חופה בקדושין", אומרים חז"ל שבשעת מתן תורה, קידש הקב"ה [שהוא כביכול החתן] את כנסת ישראל [הכלה] על ידי חופה וקדושין.

הקדושין היו על ידי מסירת לוחות הברית, והחופה היתה כאשר כפה [העמיד] עליהם הקב"ה את ההר כגיגית.

כאשר אומר האיש לאשה "הרי את מקודשת לי", הרי הוא מקדש ומייחד אותה לו לבדו, וממילא היא אסורה לכל אדם אחר בעולם. ולכן, אם החתן אינו אומר את המילה "לי" – הכלה אינה מקודשת.

איפה הקב"ה אמר את זה לעם ישראל?

בזה שהקב"ה אמר לנו: "והייתם לי סגולה מכל העמים", א"כ בתיבה "לי" קידש את ישראל רק לו מכל העמים.

אמרו חז"ל (ויקרא רבה ב', ב'): "כל מקום שנאמר בו "לי" – אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".

נמצא, כי מה שקידש הקב"ה את ישראל במילה "לי", היה כדי שהקדושין יתקיימו לעד ולעולמי עולמים.

זו הכוונה של: "שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני" – בעת צרה אני מזכיר לה' יתברך את הקידושין שקידש אותנו בתיבת "לי", ועל ידי כך הקב"ה "ויענני".

כאשר אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לאחר חטא העגל: "ועתה הניחה לי", רמז לו בכך שיניח ויבטל את הקידושין של ישראל, שהוא קידש אותם במילת "לי", כדי שישראל יהיו נדונים כפנויה.

הקב"ה בחר במילה "לי", משום שבמילה זו נרמז יחוד הקב"ה עם כנסת ישראל. שכן האות ל' רומזת בצורתה על שמו יתברך [האות ל' מורכבת מהאות כ' ומהאות ו' על גבה שהם בגימטריא עשרים ושש – שם הוי"ה ברוך הוא]. לעומת זאת, האות י' היא הקטנה שבאותיות, ורומזת על כלל ישראל שהם בבחינת "המעט מכל העמים". נמצא שהחיבור בין האות ל' הרומזת על השם יתברך, לבין האות י' הרומזת לישראל, מורה על זיווג הקב"ה וכנסת ישראל לעד ולעולמי עולמים.

ז"א שהקב"ה פועל דרך עם ישראל שזו הכלה! הכל הולך דרכה!

סוג של שרה נתניהו :-)

ספר מבוא לחכמת הקבלה (חלק א שער ג פרק א): "ידוע פעולת הצמצום להסתיר את פעולתו ית' האין סופית ולהראותה אלינו בצורה מוגבלת. לכן צמצום פירושו הסתר וכסוי כלשון הפסוק וצמצמה פניה ולא ראתה המלך כמ"ש בס' נפש החיים שער ג' פ"ז.

ואמרנו למעלה שיש להבחין בשם הוי"ה ב"ה שתי בחינות, בחי' ראשונה י"ה הרומזת אל עולם ופעולה אין סופיים, ובחי' שניה ו"ק הרומזת אל עולם ופעולה מוגבלים כביכול. לכן י"ה בחי' הנסתר, ו"ה בחי' הנגלה. ומה"ט תבא מלת צמצום לרמוז על סלוק בחי' עליונה דשתי אותיות י"ה. לכן צמצם בא"ת ב"ש נהפך לשם יהיה בסוד יהיה לע"ל בבטול הצמצום וגילוי האמת הפשוט. וכמו"כ בשם מצוה תבואנה הב' אותיות י"ה בלבוש מ"צ, והשם בן ארבע ב"ה יכתב אז מצ-וה, ולא יה-וה.

כי תנאי הכרחי דרוש לעשית המצוות, שהוא ית' יסתיר ויסלק לעינינו בחינתו האמיתית דמלא כל הארץ כבודו, כי אז ניתן לנו מקום ואפשרות לעשות... לכן במלת מצוה, במקום ב' אותיות י"ה הרומזות אל בחינתו הבב"ת באות ב' אותיות מ"צ, כי כאן סדר האותיות נהפך מת' לא', עולה ומסתלק, משא"כ ספר הישר מא' לת' היורד מתפשט ומתגלה".

יוצא מכאן שמצוה זה בעצם שם הוי-ה שנעשה על ידינו!

אנחנו מופיעים את שם השם בעולם על ידי המעשים הגשמיים שלנו!

ר' אברהם אחי הגר"א (בספרו "מעלות התורה") אומר על הפסוק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו": כשהקול הוא קולו של יעקב - ראויים לו, ליעקב, ידיו של עשו. הרמוניה זו היא המושלמת, כשהידים משועבדות לקול הרוחני העולה מבפנים.

מניטו - הרצל או הקב"ה?

---

[1] ילקוט שמעוני (בראשית לג - המשך רמז קלג): "ויסעו ויהי חתת אלהים... רבותינו אמרו אף על פי שלא רדפו אחריהם בפעם ההיא אבל לאחר שבע שנים רדפו ונתכנסו כל מלכי האמורי על בני יעקב ובקשו להרגם בבקעת שכם. לפי שלאחר מיכן חזר יעקב ובניו לשכם ועמדו שם וישבו שם אמרו לא די להם שהרגו כל אנשי שכם אלא שיורשים את ארצם נתקבצו כולם ובאו עליהם להרגם.

כיון שראה יהודה כך קפץ לתוך מערכת הרגלים הנלחמים עמהם והרג בתחלה לישוב מלך תפוח שהיה מכוסה מראשו ועד רגליו בברזל ובנחשת והיה רוכב על הסוס והיה מורה חניתות בשתי ידיו מעל הסוס לפניו ולאחריו לא יחטיא בכל מקום שהיה מטיל כי היה גבוה בכחו לירות בשתי ידיו. כיון שראהו יהודה לא נתירא ממנו ולא מגבורתו קפץ ורץ לקראתו נטל אבן מן הארץ בשקלה ששים סלעים והשליכה עליו והוא היה רחוק ממנו שני חלקי ריס שהן מאה ושבעים ושבעה אמות ושליש. והוא היה בא לקראת יהודה מקושט בכלי ברזל ומורה חניתות. והכהו יהודה באותה האבן על מגינו והפילו מן הסוס. כיון שרצה לקום רץ יהודה ובקש להרגו קודם שיקום מן הארץ. והוא מהר ועמד על רגליו לקראת יהודה וערך מלחמה כנגדו מגינו מול מגינו ושלף כידונו ובקש לחתוך ראש יהודה. ויהודה הרים מגינו לנגד הכידון וקבל הכאת הכידון ופסק המגן לשנים. מה עשה יהודה גזל והכהו בכידונו וקטע שתי רגליו למעלה מן הקרסולים ואז נפל לארץ וכידונו נפל מידו וקפץ וקטע ראשו.

ועד שהיה חולץ שריונו באו עליו תשעה חביריו. הראשון שהגיעו נטל יהודה אבן והכהו את ראשו ומגינו נפל מידו ולקחו יהודה ועמד לקראת השמונה. ולוי אחיו הגיע ובא ועמד אצלו וירה אבן והרג לאילון מלך געש. ויהודה הרג כל השמונה ויעקב אביו קרב והרג לזירורי מלך שילה וכולם לא קמו לקראת בני יעקב ועוד לא היה להם לב לעמוד אלא לנוס. ובני יעקב רדפו אחריהם והרג מהם יהודה ביום ההוא אלף קודם שיבוא השמש.

ושאר בני יעקב יצאו מתל שכם מן המקום שהיו עומדין בצדו ורדפו אחריהם בהר עד שיצאו לחצר העיר ולפני חצר העיר היה להם מלחמה כבדה מן אותה המלחמה שנלחמו עמהם בבקעת שכם. וירה יעקב חצים והרג לפרעתון מלך חצר. ופסוסי מלך סרטן. וללבן מלך ארם. לשביר מלך מהנהי. ויהודה היה ראשון ועלה לחומה של חצר וארבעה גבורים ערכו מלחמה עם יהודה קודם שהגיע נפתלי אצלו שהיה עולה אחריו וטרם שעלה הרג לאותם ד' גבורים ונפתלי קפץ ועלה אחריו. עמד יהודה לימין החומה ונפתלי לשמאל החומה והתחילו להרוג בהם. ושאר בני יעקב דלגו ועלו אחריהם ושברו אותם ביום ההוא וכבשו לחצר. והרגו כל הגבורים ולא הניחו איש שלא הרגוהו ושבו כל השבי.

ביום השני הלכו לסרטן וגם פה היה עמם מלחמה כבדה עיר גבוהה ותלה גבוה וכתשה לכל מי שקרב אצלה ולא היה מקום לקרב אצל החומה משום שחזק היה השור וגבוה מאד ולא היה מקום ללכדה ביום ההוא כבשו אותה ועלו לחומה וקדם יהודה ועלה ראשון מן המזרח גד עלה מן המערב. עלו שמעון ולוי מן הצפון. עלו ראובן ודן מן הדרום. קרבו נפתלי ויששכר והדליקו צירי השערים. ועל החומה היה עמם מלחמה כבדה עד שעלו סיעת חבריהם שם. עמדו לנגדם על המגדל קודם שכבש יהודה את המגדל. ואחר כך עלה יהודה לראש המגדל והרג מאתים איש על גג המגדל טרם שירדו ממנו כל בני העיר לכדו והרגו כל הגוים ולא החיו מהם איש מפני שהאנשים חזקים וקשים היו למלחמה והוציאו כל השבי משם וחזרו לאחוריהם והלכו לתפוח. מפני שיצאו אנשי תפוח להציל מידם השבי שלקחו מחצר העיר והלכו משם לארבל והרגו לאותם אנשים שיצאו להציל השבי.

ביום השלישי הלכו לתפוח בעת הבוקר וכאשר היו מקבצים השבי ובני שילה באו אצלם לעשות מלחמה אז חלצו עצמם ויצאו אחריהם והרגו כולם קודם חצות היום ונכנסו אחר הנשים לתוך שילה ולא נתנו להם יד לעמוד. בו ביום לכדו העיר והוציאו כל השבי לסיעת חבריהם שהניחו בתפוח באו אצלם ועמהם שלל תפוח.

ביום הרביעי היו עוברים נגד מחנה שביר יצאו אף הם להציל את השבי וירדו מהם תוך הבקעה וקבצו ועלו אחריהם והרגום קודם שעלו המעלה. בו ביום יצאו אנשים ממחנה שביר לנגדם היו משליכים עליהם אבנים. בו ביום לכדום והרגו כל הגבורים והצילו לכל השבי ודבקוהו לאותו שהיה עמהם.

ביום החמישי הלכו לגעש משום ששמעו שנאספו שם עם רב מן האמוריים והיו אומרים שהיו באים עליהם ועיר חזקה היתה געש אחת מן ערי מלכי האמורי הלכו לשם וערכו מלחמה עם העיר עד חצות היום ולא יכלו ללכדה מפני ששלש חומות היו לה חומה לפנים מחומה והתחילו מצערין להן והיו מחרפין להן. באותה שעה עלתה חמתו של יהודה ורוח קנאת גבור נכנסה בו וקפץ בכל כוחו ועלה ראשון לחומה. ושם הגיע יהודה למות אילו לא היה יעקב אביו שם היה נהרג שהוא משך בקשתו והרג מן ימין ומן שמאל. מן ימין היו משליכין עליו אבנים ומן שמאל ומלפניו היו עומדין למלחמה וכולן היו מבקשין לטרדו מן החומה. וכאשר עלה דן אחיו הבריחום מעט מן החומה ונפתלי שלישי מאחריהם. ושמעון ולוי כבשו ועלו מערב וחמשתן השעו ולא נתנו להם יד לעמוד והרגו בהם רבים הרוגים עד זמן שהיה מושך נחל של דם מדמן. ולכדו העיר בעת נטה השמש למערב והרגו כל הגבורים ביום ההוא והוציאו את השבי והלכו ונפשו מחוץ לעיר משום שיגעים היו.

ביום ששי נתקבצו כל האמוריים ובאו אצלם בלא כלי מלחמה והיו משתחוים להם ובקשו מהם שיעשו שלום ואז עשו עמהם שלום ונתנו להם מתנה ולכל ארץ חרריה ואז עשה יעקב עמהם שלום ושלחו לבני יעקב כל הצאן ששבו מהם שנים באחד ונתנו להם מס והחזירו להם כל השבי ונטה יעקב לתמנה ויהודה לארבאל ומשם והלאה עמדו בשלום מן האמוריים.

וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו מפני שטר חוב ויש אומרים מפני הבושה שאמרו רבותינו שבודאי לפי שפנה עשו כליו מפני יעקב והלך. לא שהסיר הקנאה מלבו אלא ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח אף על פי שהלך לו באותו זמן לאחר זמן בא עליו למלחמה היא השנה שמתה לאה והיו יעקב ובניו יושבין באבלות וקצת בניו היו מתנחמין להם. בא עליהם בחיל גדול עורכי מלחמה לובשי שריון של ברזל ונחושת והיו מזויינין כולם מגינים וקשתות וכידונים והיו ארבעה אלף גבורים והקיפו לבירה אחת שהיו חונים שם יעקב ובניו הם ועבדיהם ובניהם וכל אשר להם כי נתקבצו כולם לשם לנחם יעקב על אבלות לאה והם יושבים בשלוה ולא עלה על לבם שיבוא עליהם אדם להלחם עמם. ולא ידעו עד שדבקו כל החיל לאותה בירה לבד יעקב ובניו היו שם ומאתים עבדים שלהם. כיון שראה יעקב לעשו שהחציף פניו לבוא עליהם למלחמה להרוג אותם בתוך הבירה והיה מורה עליהם חצים. באותה שעה עמד יעקב על חומת הבירה והיה מדבר עם עשו אחיו דברי שלום ריעות ואחוה ולא קבל ממנו עשו. מיד ענה יהודה ליעקב אביו עד מתי אתה מאריך עמו דברי שלומים ואהבה והוא בא עלינו כאויב לבושי שריונים להרגנו. כיון ששמע כן משך בקשתו והרג לאדורם האדומי ועוד משך קשתו והכה לעשו בכסא (צ"ל בכסל) ימנית ואז נחלה מן החץ נשאוהו בניו והרכיבוהו על עיר והלך ומת שם באדורין ויש אומרים לא מת שם וכו'.

ואז יצא יהודה ראשון ונפתלי וגד עמו לדרום הבירה וחמשים עבדים עמהם מעבדי יעקב אביהם ולוי ודן ואשר יצאו למזרח הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויצאו ראובן ויששכר וזבולון לצפון הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויצאו שמעון ובנימין וחנוך בן ראובן למערב הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויוסף לא היה כי כבר היה נמכר. באותה שעה החזיק יהודה למלחמה נכנס תוך החיל הוא ונפתלי וגד ולכדוהו לאותו מגדל של ברזל וקבלו במגינם חלוקי אבנים שהיו מקלעים עליהם והשמש חשך עליהם מפני קליעת אבנים וירית חצים ובליסטראות שהיו משליכים עליהם ויהודה נכנס ראשון לתוך החיל והרג מהן ששה גבורים ונפתלי וגד הלכו עמו אחד מימין ואחד משמאל והם היו משמרים אותו שלא יהרגוהו החיל. וגם הם הרגו בחיל ארבע גבורים כל אחד הרג שנים וגם חמשים עבדים שהיו עמהם עזרום וקרבו עמהם להלחם בם והרגו איש את אישו חמשים הגבורים. ובכל זאת לא יכלו יהודה ונפתלי וגד לטרוד החיל מדרום הבירה ולא הסיעום ממקומם. ואז נתחזקו למלחמה ויאספו כולם וילחמו בו ויהרגו מהם איש אישו. ובכל זאת לא הבריחום ממקומן אלא עמדו החיל לקראתם ערוכים למלחמה ברגליהם. ואז נתחזקו יהודה ואחיו ועבדיהם ונאספו יחדו ונלחמו בהם והרגו מהם כל איש שנים מן החיל. וכיון שראה יהודה שהיו עומדים החיל על עמדם לא יכלו להסיעם אזרו חיל ועצת גבורה לבשתו ויהודה ונפתלי וגד נתחברו יחד ונכנסו תוך אנשי המלחמה והרג בהם עשרה גבורים ונפתלי וגד הרגו בהם שמונה גבורים. וכיון שראו עבדיהם שנתחזקו יהודה ואחיו ונכנסו לתוך עמק המלחמה נתחזקו גם הם לעמוד עמהם להלחם בם והיה יהודה מכה בחיל מן ימינו ומן שמאלו מאה גבורים ונפתלי וגד היו הורגין אותם אחריו עד שטרדו כל החיל מדרום הבירה מדת ריס. כיון שראו החיל שהיו לקראת יהודה שנשתברו לפני יהודה ואחיו אז חרדו ונאספו כולם למלחמה וערכו מלחמה עם יהודה ואחיו ועמדו על עמדם להלחם בם בזרוע חיל וכן לוי ואותם שהיו עמו וכן ראובן ואותם שהיו עמו ושמעון ואותם שהיו עמו וכן עמדו שכנגדם למלחמה ומסרו נפשם להלחם בם בחזקה כיון שראה יהודה שנתחזקו ונתקבצו כל החיל למלחמה ועשו בדרך אחד להלחם עמם ועמדו על מעמדם לערוך עמהם מלחמה תלה עיניו להקב"ה לעזור להם לפי שיגעים היו מכובד המלחמה ולא היו יכולים להלחם בם. באותה שעה קבל הקב"ה תפלתם וראה בצרתם ועזרם והוציא רוח סערה מאוצרותיו ונשבה נגד פניהם ומלאה כל עיניהם חושך ואפלה לא ראו להלחם ועיני יהודה ואחיו היו מצהירות כי הרוח באה להם מאחריהם והתחילו יהודה ואחיו להרוג בהם ויפלו ההרוגים ארצה כאשר יפיל הקוצר קצירו ועומרי אלומותיו. ועשה אותם גדישים שהרגו כל החיל שבא לפניהם לדרום הבירה. וראובן שמעון ולוי עמהם עמדו למלחמה לקראת החיל שהיו לפניהם ואחר שהרגו יהודה ואחיו כל אנשי החיל שהיו לקראתם הלכו אצל אחיהם לעזור להם ורוח סערה ממלאה עיני שונאיהם חושך וראובן ושמעון ולוי וכל שעמהם נפלו בהם והרגו בהם והפילום ארצה גדשים גדשים עד שהרגו כל החיילים שהיו לקראת יהודה וראובן ולוי שהיו נגד שמעון נפלו ארבע מאות גבורים עושים מלחמה וברחו שש מאות הנותרים גבורים הם וארבע בני עשו רעואל יעוש יעלם קרח. ואליפז לא רצה לילך עמהם כי היה יעקב אבינו רבו. ורדפו בני יעקב אחריהם עד ארודין העיר והניחו לאביהם עשו מת מוטל בארודין והם ברחו להר שעיר למעלה עקרבים. ובני יעקב נכנסו ונחו שם בלילה ההוא ומצאו לעשו מת מוטל וקברוהו מפני כבוד אביהם. ויש אומרים לא מת שם אלא יצא מארודין חולה וברח עם בניו להר שעיר. למחר חלצו עצמם בני יעקב ורדפו אחריהם והלכו וצרו אותם בהר שעיר במעלה עקרבים יצאו בני עשו וכל אותם אנשים שברחו ונפלו לפני בני יעקב ונשתטחו לפניהם והתחננו להם עד שעשו עמם שלום ונתנום למס עובד".

פרשת וארא - תורה וארץ ישראל

תורה וארץ ישראל

ישנם כאלו ההולכים עם הלאומיות עד הסוף, אבל מזניחים את התורה והקדושה:

יזהר ברק: פעם אחת בן של צפונבון אחד נפל לשיגעון שהוא דוס הנקרא 'דתי לאומי'. וצריך לשים כיפה גדולה וציצית, לזרוק את הטלוויזיה, לקיים כל המצוות בהקפדה, ולילך לגור בקהילה תורנית, כמו דתי לאומי.

וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאותו מזה, והצפונבון היה בצער גדול מזה.

עד שבא חכם אחד ואמר: "אני מקבל על עצמי לרפאותו".

והלך ושם גם כן כיפה גדולה וציצית, והלך לגור בקהילה התורנית אצל בן הצפונבון הנ"ל, וגם כן זרק הטלוויזיה והקפיד במצוות.

ושאלו בן הצפונבון: "מי אתה ומה אתה עושה פה?" והשיב לו: "ומה אתה עושה פה?" אמר לו: "אני דתי לאומי" אמר לו: "אני גם כן דתי לאומי", וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה.

ואז רמז החכם לחבריו להשליך להם כיפות גרוש, ואמר החכם ה'דתי לאומי' לבן-הצפונבון: "אתה חושב שדתי לאומי אינו יכול לילך עם כיפה גרוש ובלי ציצית?, יכולים להיות עם כיפה גרוש ובלי ציצית ואף על פי כן יהא דתי לאומי. כי במקום אחד ראיתי דת"לים עם כיפות גרוש ובלי ציצית". וחבשו שניהם הכיפות גרוש ופשטו הציצית.

ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם טלוויזיה, ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם טלוויזיה לא יכולים להיות דתי לאומי?" וכו' עד שישבו וראו טלוויזיה.

ואחרי-כן רמז והשליכו להם כרטיסים לסרטי קולנוע, לתיאטרון הבימה ולבריכה מעורבת. ואמר לו: אתה חושב שאם נהנים קצת מתרבות טובה, ושחיה מהנה כבר לא יכולים להיות דתי לאומי? אפשר ליהנות ולהמשיך להיות דתי לאומי. והלכו וצפו ושחו.

ואחר-כן אמר לו: אתה חושב, שדתי לאומי מוכרח להיות בקהילה תורנית?! יכולים להיות דתי לאומי ולהיות לבד בצפון תל אביב! וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי...

מצד שני, ישנם אחרים החורתים על דגלם תורה וקדושה, אבל מתעלמים מבנין ארץ ישראל:

בשבילם מסופר במדרש (ספרי ראה פ') כי בעקבות גזירות הרומאים החלו רבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר ללכת לנציבין, שהייתה מחוץ לארץ ישראל, כדי ללמוד תורה מרבי יהודה בן בתירה, וכשהגיעו לציידן (נתב"ג דאז...) נזכרו בארץ ישראל - "זלגו דמעות מעיניהם, קרעו בגדיהם וקראו המקרא הבא: 'וירשת אתם וישבת בארצם' (דברים יב,כט), (קרעו את הכרטיס טיסה...) חזרו ובאו להם למקומם. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".

"יעקב אבינו תיקן מטבע שוקים ומרחצאות בשכם דוקא, שצפה ברוח הקודש שהוא מקום המוכן לפורעניות של חלוקת מלכות בית דוד, ויסוד מאסן במלכות בית דוד.. הוא מפני שנחסרה האמונה שמלך עוסק בתורה וחכמה כדוד ושלמה יוכל לעסוק יפה בעסקי העולם של הנהגת המלכות, ובא יעקב איש יושב אהלים, ונתן סימן שהוא מתקן גם מטבע שוקים ומרחצאות" (אגרות הראי"ה תשמ"ג).

"יניקת תורה שבעל פה היא בגניזו מן השמים ובגילוי מהארץ. וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם... אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה ניצה..." (אורות התורה א' ג1).

האור של תורה שבעל פה, שהוא אור נשמת כנסת ישראל, היא השכינה הקדושה, זקוק לשם גילויו ופריחתו בתוכנו, לבניינה של ארץ ישראל.

הבניין הארץ ישראלי, הוא מעורר את השכינה מחדש, וממלא את בתי המדרש ואת כל לומדי התורה, בתוך כלל עמו ישראל, באור תורה שבעל פה, בזרימה יותר חיה, יותר רעננה, יותר נושמת ומנשימה חיים.

מי שרוצה לזכות לקרבת התורה, לקרבת ה' בתוכו, צריך יחד עם לימוד התורה שלו, להתאמץ בכל היכולת, בבניינה של ארץ ישראל, הבונה גם את קומת תורה שבעל פה בתוכנו, ומשיב את השכינה לציון!

"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-הִים... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".

למרות שהמספר החזק בליל הסדר הוא 4... מי שקורא את פרשת וארא רואה, שאין 4 לשונות גאולה, יש 5!

יציאת מצרים לא נועדה רק להפוך אותנו לעמו של הקב"ה, הגאולה אינה מסתיימת ב'ולקחתי'. אלא ב'והבאתי'!

ההגעה לארץ ישראל היא חלק מהותי בגאולה שלנו!

הרמב"ן קורא לספר שמות "ספר הגלות והגאולה", אבל ספר שמות אינו מסתיים בגאולה שלמה, אלא רק בהקמת המשכן. סופו של הספר מבטא בצורה חדה את הפסוק של 'ולקחתי' – יש משכן, והקב"ה שוכן בתוכנו.

להיכן נעלמה הלשון 'והבאתי'? למה הוא נפרד לספר בפני עצמו – ספר במדבר?

התורה מפצלת בין שני חלקי הגאולה, כי הקב"ה יודע, שהתורה וארץ ישראל הם שני ערכים, שלא פשוט לחבר אותם ביחד.

התורה היא ביטוי לקדושה של עם ישראל, היא לא צריכה לכאורה מגורים במקום מסויים, והיא מנותקת מדברים חומריים יחסית כמו ארץ, טריטוריה, חיי לאום מלאים.

ארץ ישראל היא במובן מסויים ביטוי ללאומיות של עם ישראל. עם ישראל, כשהוא במצבו הבריא, שוכן לבטח בארצו, ככל העמים. במובנים רבים, זוהי הקומה ה'חילונית' של עם ישראל.

מאוד קורץ, לנסות למצות את אחד המהלכים במלואו, אבל הגאולה השלמה מורכבת משניהם:

מהלך של חיזוק הקדושה, המהלך שמתחיל במעמד הר סיני ומסתיים במשכן.

והמהלך של חיזוק הלאומיות, המסתיים ערב הכניסה לארץ בסוף ספר במדבר.

בפרשה שלנו מתברר ששני המהלכים הם דבר אחד - "והיו לאחדים בידך"!

שאלו את 'מניטו' (הרב יהודה ליאון אשכנזי זצ"ל): ב'דתי-לאומי' מה יותר חשוב, ה'דתי' או ה'לאומי'?

ענה הרב: המקף שבין שני המילים!

פרשת ויצא - עשיה רוחנית וגשמית

עשיה רוחנית וגשמית

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: "וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ".

איפה המלאכים נמצאים? למעלה. היה צריך לומר יורדים ועולים. מה כתוב? והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים, עולים ויורדים, עולים ויורדים.

המלאכים האלה אין להם מה לעשות? עולים ויורדים, עולים ויורדים, מה זה?

המלאכים רוצים להגיד קדוש קדוש ולא מוצאים את הקב"ה. ואיפה הם מוצאים אותו בסוף? רואים שעזב את שמי השמים העליונים, "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו".

רואים שיעקב ישן על אבני המקום, והקב"ה יש לו נחת רוח, יושב לידו, נהנה לראות את יעקב אבינו.

אמרו לו ריבונו של עולם, מלך מלכי המלכים, "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ!", עזבת הכל ואתה בא לפה?

אמר להם, מה אתם מדברים? תכלית העולם זה האדם. כשבראתי את העולם, היתה לי תכנית איך צריך להיות האדם, ובראתי את האדם הראשון. והוא היה יציר כפי, והוא כיזב. אבל פה, מה שאתם רואים שאני בא לפה, הוא ילוד אשה, בן אברהם ויצחק, והוא הגיע לדרגת אדם הראשון קודם החטא. דמות דיוקנו של יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד.

והמלאכים אומרים רגע, אנחנו יכולים לבדוק. בבקשה, עולים ויורדים, הולכים למעלה לתכנית ובודקים, ויורדים ועולים. מתפלאים. אומרים, אולי לא בדקנו את הקוים הקטנים? בדקנו רק את השלד, רק את הפנים, הידיים, צריך לבדוק גם את המחשבות הדקות. עוד פעם עולים ויורדים, ובודקים עוד רובד, עוד גידים, ורואים ש"להגיד שבחו שלא שינה". אותה הדמות שחקוקה למעלה – חקוקה למטה. לאיזה דרגה הגיע יעקב אבינו!!!

יעקב אבינו ידע להיות "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה"! ידע לשלב את הרוחניות בתוך הגשמיות!!!

אגרות הראי"ה תשמג': ...יעקב אבינו תיקן מטבע שוקים ומרחצאות בשכם דוקא, שצפה ברוח הקודש שהוא מקום המוכן לפורעניות של חלוקת מלכות בית דוד (בין רחבעם לירבעם מלכים א' פי"ב), ויסוד מאסן במלכות בית דוד.. הוא מפני שנחסרה האמונה שמלך עוסק בתורה וחכמה כדוד ושלמה יוכל לעסוק יפה בעסקי העולם של הנהגת המלכות, ובא יעקב איש יושב אהלים, ונתן סימן שהוא מתקן גם מטבע שוקים ומרחצאות"[1].

יעקב אבינו ידע להתכונן למלחמה ביחד עם הדורון והתפילה!

הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד (היה מגדולי רבני יהדות פולין וממנהיגיה קודם השואה. היה חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ומחותן עם בנו של ה"שפת אמת", האדמו"ר מגור ומאחרוני הרבנים בגטו ורשה), נשאל מה לעשות בשעה שהגרמנים דרשו מהיהודים בגטו ורשה למסור את הזקנים ואת הילדים שיישלחו למחנות השמדה. ה"יודנרט" שיתפו בחוסר ברירה פעולה עם הגרמנים. אחרים התחבאו בתוך בונקרים, ובודדים יצאו ונלחמו.

ממש כמו בימי היוונים, הרוב מסייע בדלית ברירה ליוונים. חלק גדול בורח ומסתתר. חלק קטן נלחם.

הרב מנחם זמבה הי"ד פסק כי חובה להילחם אפילו שיש לנו סיכוי קטן מאוד להציל או לנצח. מי אמר שבשעת שמד אדם צריך להיות במערה או למסור את עצמו לרוצחים? (עיין בראשית רבה וישלח פב).

שאלו את הרב שמואל אליהו שליט"א: למה ילדים יכולים למות בגיל צעיר בפיגוע?

ענה הרב: אל תבוא בשאלות לקב"ה. תבוא בשאלות למי ששחרר את הרוצחים. למי שמאפשר להם להסית ולהדיח. למי שמשאיר אותם כאן בארץ ולא זורק אותם למדינות של חבריהם אוהבי שפיכות דמים (כמו סוריה).

הקב"ה לא אחראי על השטויות שבני אדם עושים. על זה אמר החכם באדם: אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ. (משלי יט,ג)

רש"י שואל, כשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו הקב"ה שם?

אומר רש"י, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו? לא. יהיה מי שיהיה, אפילו יעקב שלימא, בחיר שבאבות, שופריה דאדם קדמאה.

זה היסוד של היסודות של כל התורה והיהדות, של כל קנייני העולם הבא והעולם הזה – איהו לא יהיב לביה, מן השמים יעכבוהו? אם אדם לא שם לב על איזה דבר, הדבר בורח ממנו.

אבל, ברגע שיהיב דעתיה, שנתן דעתו לחזור, אפילו שכבר הגיע לבתים הראשונים של חרן, הנה, קפצה לו הדרך - ויפגע במקום.

אם אתה לא דואג לעצמך – למה אתה מצפה שמהשמים יעזרו לך?!?

הרב שרקי: "בניגוד לתפישה הנוצרית שרואה את המשיח כהופעה חיצונית למציאות שאין ביד האדם לקדמה, היהדות סבורה שהמשיחיות היא פעולת האדם. ולכן, עבוּר הנוצרים, רק אלוה יכול להיות המשיח, ואילו עבור בנ"י - אדם הוא המשיח".

אם אני רוצה להביא את המשיח, אני צריך לעשות מעשים פה למטה שהם קשורים למשיח:

להביא את עם ישראל לארץ, להקים מדינה, להקים צבא, לבנות את ביהמ"ק, להביא שלום לעולם.

לעומת זאת, זה שאני אקפיד לא לאכול תולעים - זה יציל אותי מ-5 מלקויות על כל תולעת. זה שאני לא אדבר לשון הרע - זה מצוין, כי זה יגרום שאני לא אקלקל את נפשי ולא אזיק לחברה.

אלו דברים שהיו נכונים כל האלפיים שנה, אלו מצוות אני צריך לעשות עכשיו בשביל להביא גאולה, מעבר למצוות הרגילות?".

הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת בראשית, שנת תשכ"ט (1968), לפני 47 שנים:

"יהודי צריך לדעת ש'אין עוד מלבדו'! הניצחון נמצא בידיו של בורא העולם, ולמרות שעם ישראל הוא ככבשה בין שבעים זאבים אין לו מה לחשוש מהזאבים! כפי שאומר הפסוק: 'אלה ברכב, ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר'!

כשהאויב יבחין שעוצמתו של היהודי נובעת מתוך אמונה באלוקים, ולא מתוך תחושת גאווה, הדבר יטיל עליו פחד ויביא לניצחון.

אבל אמונה לבד לא מספיקה. חלק מאבני היסוד של היהדות הוא שלא להסתפק באמונה ובתפילה לבורא העולם, אלא לנקוט מעשים בדרך הטבע כדי להגן על העם.

"הבא להרגך השכם להורגו" - כשמביטים על הפתגם רואים שיש בו מסר כפול:

הראשון הוא שיש אנשים שרוצים להורגנו. ישנם רודפי שלום תמימים המאמינים שמאז היטלר ימ"ש, אין איום אמיתי על עם ישראל...

הגמרא מלמדת אותנו שזו המציאות. הבא להרגך! ישנם אנשים שאם רק נביט היכן הם קיבלו את החינוך שלהם, כיצד הם התנהגו אתמול ומי המנהיגים שלהם היום, נוכל לדעת בבירור שהם אכן חפצים להרוג את עם ישראל, חלילה!

בהמשך לכך מופיע המסר השני של 'השכם להרגו'. אין לנו לחכות עד שהם ינסו לפגוע, ורק אז להגן על עצמנו. על ישראל להיות הראשונים היוצאים במתקפה כנגד אויבינו".

רמח"ל (דרך ה' ד,ח,ג): "ענין חנוכה ופורים הוא להאיר האור המאיר בימים ההם כפי התקונים שנתקנו בם".

התיקון של חודש כסליו, במיוחד כאן במודיעין, מכבים, חשמונאים, היה לצאת עם חרבות, כלי מלחמה, ושם ה' על השפתיים ולהילחם באויבים!!!

זו הדרך הסלולה לנו מהאבות הקדושים, ממשה רבנו ומדוד המלך עליהם השלום: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם; וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".

יה"ר שהתיקון הזה יאיר על כל עמ"י ובמיוחד על ראשיה שריה ויועציה של המדינה הזאת ונראה עין בעין את ארץ ישראל נקיה מאויבים מבפנים ומבחוץ, אכי"ר!!!

---

[1] אורות הקודש א' עמ' רעח' - ההתעמקות הרוחנית בענינים נשגבים, היא מושכת את האדם מהכרה ברורה בעולם הממשי.. וגורם הדבר שבאים רשעי עולם, שהמושגים הקדושים הם זרים להם, והם תופסים את הנהגת העולם בידם, והוד הקדושה נהפך לדוה.. וצריך כל חכם מישראל לעמוד בכל כוחו נגד פרצה זו, ולהשתדל ללכת בעקבותיו של הרועה נאמן, משה רבינו ע"ה, שהבהירות העליונה לא הכתה את עינו הרוחנית מלראות באספקלריא המאירה גם את העולם המעשי וכל מכשיריו.. וכל העוסק בתורה לשמה.. נותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין".

קובץ ו' קסג' - מוכרח שיגורש, שיושבת, שיבוטל בכל תוקף ועז, כל מה שמפריע את אור החסד הגדול מהופיע בעולם, על כל המעשים, על כל הברואים, על כל היצורים, על כל העולמים. תוקף חסד עליון זה מאיר בהדר הוא הגבורה העליונה, גבורת יצחק.. אין העולם המעשי כדאי לו, והוא מוכרח להתקשר ולהתאחד בזוהר חיים שני, קלוש ממנו, שגם הוא מלא תוקף, שגם הוא רצון איתן לו, כח ברזל אדיר וחסון לו, כח איתן עומד בפני כל מונע, לקוח בתחילתו מאותו התוקף של רצונם של רשעים אבירי לב חזקי מצח, אבל מזוקק ביסודו ומטוהר בבחירתו, רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם, אחות לבן הארמי, הופעה של החסד המעשי במסגרת הגבורה המעשית, לא האידיאלית המופשטת. ומיזוג נאה זה של הגבורה האידיאלית עם הגבורה המעשית, שבתוכיותם אור החסד העליון זורח.. ראוי הוא שיתכונן על ידו בית ישראל, לכונן עולם מלא, עולם בונה ומחייב, ועולם הורס ושולל. והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לד' המלוכה.

אורות התחיה לג' – גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים, ואת הקישור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, 'אמונת זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע'. כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית, יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה זכר לתחית המתים הגופנית.