יום הזכרון - עולם ברור - יום של זקיפות קומה!

עולם ברור!

יום של זקיפות קומה

הרב אליאב תורגמן

---

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מגיע בכל שנה, ומעלה עמו שאלה יסודית שלא תמיד שואלים אותה במפורש: מה אמורה להיות תפיסת הזיכרון? מה הוא בא לעשות בנפשנו?

שאלה זו אינה רטורית. היא שאלה מהותית בנוגע לאופיו הרוחני של יום שלם, תוקפו של יום.

יש הסבורים שיום הזיכרון הוא בראש ובראשונה יום של שבר: יום שנועד להעמיד אותנו מול כאב חסר פשר ומול קושי שאין עליו תשובה. הדכדוך, הכבדות, המתים שלא חזרו, המחיר הבלתי נתפס. כל אלה הופכים בתפיסה זו לתוכנו של היום, המוגש יחד עם מוזיקה נוגה ואווירה פסימית.

לפני שנשלול תפיסה זו, אנו צריכים לדעת שאכן, הכאב אמיתי ועמוק, ואין להקל בו ראש.

ערך החיים

אבל יש תפיסה אחרת. תפיסה שמקורה עמוק בחכמת ישראל העתיקה. והיא אינה מפחיתה בכהוא זה מן הכאב, אלא מציבה אותו בתוך מבט גדול יותר, איתן ונישא.

“החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות הנפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד, וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו על ידי קדושת מסירות נפש.”

הרב קוק זצ"ל — שמונה קבצים, קובץ ה', פסקה רנו

הרב קוק מסביר, שמסירות הנפש היא מה שמגלה את ערך החיים האמיתי. חיים שאין עבור מה למסרם, הם חיים חסרי עמוד שדרה. ולעומת זה, חיים שיש בהם תוכן גדול דיו למסור עליהם את הנפש, הם חיים של חופש, של קודש, של הוד — “וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו” — כל המשמעות של החיים, השמחה, המשפחתיות, הבתים והמשפחות מתגלה ערכם דווקא “על ידי קדושת מסירות הנפש”.

“ומסירות הנפש היא ראויה להיות על תוכן כל כך עשיר ומלא, עד שכל העושר של החיים, עם כל תנובתו האידיאלית הרוחנית העליונה, יהיה נשאב אל תוכו ובטל אליו כניצוץ בלהבת.”

הרב קוק זצ"ל — שם

כל החיים, בכל עושרם ורוחבם, נשאבים אל תוך ניצוץ אחד של מסירות נפש ובטלים אליו. לא משום שהחיים בטלים וחסרי ערך. אלא משום שניצוץ הקדושה הזה הוא הלהבה שממנה נוצקו כל החיים מלכתחילה. “למענך אלוקים חיים.”

המקור לכל זה טמון עמוק יותר. הרב קוק מסיים את הפיסקה בדברי רבי עקיבא: “כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, מתי יבוא לידי ואקיימנו.”

רבי עקיבא לא חי בצל המיתה. הוא חי בתשוקה של חיים, חיים עליונים, תשוקת הקודש. כל ימי חייו ייחל לרגע שבו יוכל לממש את מה שכל חייו ידע: שאהבת ה' עולה על הכל, ואפילו על החיים עצמם. וכשבא הרגע, בשעת הוצאתו להורג, קרא קריאת “שמע ישראל” ומסר את נשמתו באחד.

זו המשמעות של “ואהבת בכל נפשך” — לא כניעה לגורל המוות וקידוש המוות, אלא שחרור אל משמעות עליונה של חיים, חיים עליונים, שקריאתם מהדהדת מן העולם ועד העולם.

מבט של עולם ברור

הגמרא במסכת פסחים (נ, א) מספרת על יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי, שחלה ויצאה נשמתו ולבסוף חזר לחיים. שאלו אביו: מה ראית? השיב: עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו אביו: בני, עולם ברור ראית.

ועוד מוסיף רב יוסף, ששמע שם בעולם העליון, שתי הכרזות. הראשונה: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. השנייה: הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן.

ומי הם הרוגי מלכות שעומדים במחיצה שאין כמותה? לוליינוס ופפוס, שני אחים שמסרו עצמם למיתה כדי להציל את כלל ישראל מגזירת מוות — עמדו ואמרו לשלטון הרשע: “אנו הרגנוהו” — ועל עצמם לקחו את הדין, ולישראל נתנו חיים.

“הך מלתא לחודא הוי בהו, שנהרגו על קידוש השם, ותו לא הוה בהו.”

רש"י — בבא בתרא י, ב

רק דבר אחד היה בהם. קידוש השם. ואותו דבר אחד הקנה להם מחיצה שאין בריה יכולה לעמוד בה.

מה מגלה לנו הגמרא הזאת? שיש ממד שמעבר לתורה ושמעבר למעשים. ממד שנולד ברגע שאדם מוסר את עצמו בעד אחרים. הגדרתו הפשוטה: הקדשת עצמו לה' ולישראל.

תכונת מסירות נפש

“תכונת מסירות הנפש היא הקדושה העליונה, המגלה שכל נטיות החיים וגילוייהם דברים טפלים הם, והדבר היסודי המהותי של החיים איננו כי אם אור ה' לבדו.”

הרב קוק — עין איה, שבת ב, פ"ט, קמד

מסירות הנפש אינה פגיעה בחיים ובערכם, היא גילוי של מה שהחיים בנויים ממנו באמת. כשאדם מוסר את נפשו, הוא מגלה שמה שנחשב לעיקר — הבריאות, השלמות הגופנית, ההמשכיות — כל אלה הם טפלים לדבר אחד: אור ה'.

ההבנה הזו טבועה בנשמתם של ישראל. זוהי מהות חיינו, גם בלי להבין ולדבר. חיילנו מבטאים זאת באומר החיים שלהם, במוכנות למסירות הנפש, אפילו ללא הכרה.

“תחתונים הללו, אשר מצד.. חייהם של בני גילם והלך רעיונותיהם הנם מושפלים כ"כ בעיני המון רב של האומה, אשר בעד תקוותה באו עד כדי מסירות נפשם, כמה הם למעלה, במעלת קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים.”

הרב קוק — מאמרי הראי"ה, “על במותינו חללים”

זוהר הרקיע!

לא ענן של אבל בכי ודכאון.

אלא מבט של אור.

בדמייך חיי

“הדם האדום הזה, המורה על דבקות טבעית של מסירות נפש, הקבועה באומה בקשר עם החבה הנצחית של הארץ, הוא מתקשר עם ברית הקדושה של הארץ, עד שכל סיבות שבעולם לא יוכלו לנתק את הקשר הקדוש הזה.”

הרב קוק — עין איה, שבת, קיד, ד'

הדם שנשפך אינו עדות לאסון בלבד. הוא ברית. ברית בין העם ובין ארצו. ברית שכל סיבות שבעולם לא יוכלו לנתקה. הם מסרו את נפשם, ובזה חתמו בדם את השייכות הנצחית של האומה לאדמתה.

מה, אם כן, צריכה להיות תפיסת הזיכרון?

לא כפיפת קומה. לא דכאון ושפלות רוח עצובה ועצבנית, לא שקיעה בתוך כאב שאין ממנו מוצא.

אלא זקיפות קומה. הכרת גודל. ידיעה שמה שנעשה כאן, בעזה ובלבנון, במרחבי ארצנו, ובגבולות ובאיראן, הוא ממד של קדושה שאין כמותה.

לעמוד בצפירה זה לא רק לזכור זכרון המתאמץ לזכור את שהיו ואינם. אלא זה להכיר שאנחנו עם שיש לו על מה למסור את חייו. ושמסירות נפשם של אחינו הקנתה לחיינו עומק שלא יגיע ממקום אחר.

“כל מרץ, כל עז וחיל, כל שאיפה טהורה מלאת חיים, היוצאת מן הכח אל הפועל בחיי יום יום, יונקים הם מזיו הקודש של תשוקת מסירות הנפש על קידוש השם.”

הרב קוק זצ"ל

כל מה שאנחנו בונים כאן — המשפחות, הישיבות, הערים, המדינה והישובים הפורחים — כולם יונקים מזוהר הקדושה של מי שמסרו את נפשם.

לזכור אותם כראוי — זה לחיות מתוך אותו זוהר. זה לא ליפול, אלא להתרומם.

“אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו.”

— הרב אליאב תורגמן —

---

 הצטרפו לקבוצה “תורה במרחב הציבורי”:

https://chat.whatsapp.com/HIwR0uQeoGlLrthRxrBxnl

 ערוץ להפצה בסטטוסים:

https://whatsapp.com/channel/0029Vb7GUG984OmBsKn1IS30

 ערוץ טלגרם:

https://t.me/torabamerhav

פרשת שופטים - ערביי ישראל ועבודת המידות בחודש אלול

 

ערביי ישראל ועבודת המידות בחודש אלול

 

דברים (כ,י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם".

חז"ל מתארים שלוש הצעות ששלח יהושע בן נון ליושבי הארץ טרם כניסת בני ישראל לארץ כנען:

1. לברוח - מי שרוצה לפנות את הארץ ולעזוב, יכול לעשות זאת.

2. להילחם - מי שבוחר להישאר ולהילחם, יתמודד עם צבא ישראל.

3. להשלים - מי שמעוניין לחיות בשלום תחת שלטון ישראל, יוכל לעשות זאת בתנאים מסוימים.

זו גם הייתה הצעתו של הרב מאיר כהנא הי"ד לגבי ערביי ישראל, אשר הציע להם אפשרויות דומות: עזיבה מרצון תמורת פיצוי, חיים תחת שלטון יהודי עם נאמנות למדינה או מלחמה.

 

ניתן להשליך את שלוש ההצעות הללו על עבודת המידות שלנו בחודש אלול. כאשר אנו עורכים חשבון נפש, עלינו לבחון כל מידה בנפשנו ולהחליט:

1. לברוח - האם יש מידות שליליות שעלינו לעקור לחלוטין מנפשנו?

2. להילחם - האם ישנן מידות שדורשות מאבק מתמיד כדי לשלוט בהן?

3. להשלים - האם יש מידות שניתן לתעל לכיוונים חיוביים ולהשלים איתן?

תהליך זה דורש כנות עצמית ובחינה מעמיקה של כל מידה ומידה.

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מציג גישה מעמיקה יותר לעבודת המידות, המכונה "נסירת המידות" (מוסר אביך ג,א).

הרב קוק מלמד שאין להילחם בכל מידה באופן טוטאלי, אלא יש לזקק אותה ולהפריד בין החלקים החיוביים והשליליים שבה.

לפי גישה זו, כל מידה, גם אם היא נראית שלילית על פניה, מכילה ניצוץ של קדושה. עבודתנו היא לזהות את הניצוץ הזה ולטפחו, תוך כדי הפרדתו מהחלקים השליליים של המידה.

לדוגמה, מידת הכעס יכולה להיות הרסנית, אך היא גם מכילה את הכוח להתנגד לעוול ולפעול למען הצדק. עבודת ה"נסירה" תהיה לתעל את האנרגיה של הכעס לפעולה חיובית, תוך שליטה על ההתפרצויות השליליות.

 

אם לא נעשה את העבודה החשובה הזו של בירור וזיקוק המידות, אנו עלולים להגיע למצבים קשים, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, כדוגמת אירועי ה-7 באוקטובר , שבהם התפרצות פתאומית של אויב גרמה להרס רב.

באופן דומה, אם לא נטפל במידות השליליות שלנו באופן מסודר ומתמיד, הן עלולות להתפרץ בעוצמה רבה ולגרום נזק רב לנו ולסביבתנו.

 

חודש אלול מזמן לנו הזדמנות ייחודית לערוך חשבון נפש מעמיק ולעבוד על מידותינו:

1. נבחן כל מידה בנפשנו ונחליט האם עלינו לברוח ממנה, להילחם בה, או להשלים איתה.

2. נפעל ל"נסירת המידות" - זיקוק והפרדה בין החלקים החיוביים והשליליים של כל מידה.

3. נזכור כי עבודה זו היא קריטית למניעת "התפרצויות" הרסניות של מידות שליליות.

ככל שנעמיק בעבודה זו, כך נזכה להתקרב יותר לאידיאל של "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא יא,מד), ונכין את עצמנו כראוי לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה.

הושענא רבה - מלחמות דוד המלך

 

לצפיה בשיעור:

סוכות הוא לא רק חג השלום, אלא גם חג המלחמה...

האמת שרק אם אתה מוכן למלחמה יהיה לך שלום, כמו שאמר רוזוולט: "דבר ברכות ושא מקל גדול...".

 

תקוני הזהר (כט.): "קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, אַבָּא אַבָּא, אַמַּאי אִתְּמַר בְּיוֹמָא קַדְמָאָה דְסֻכּוֹת, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עִץ הָדָר (ויקרא כג ג), אָמַר לֵיהּ בְּרִי מָאנֵי קְרָבָא בִּימִינָא נָטְלִין לוֹן, וּבְאִלֵּין מָאנֵי קְרָבָא אִינוּן יִשְׂרָאֵל רְשִׁימִין דְּנָצְחִין דִּינָא, מְתַל לְמַלְכָּא דַהֲוָה לֵיהּ דִּינָא וּקְרָבָא בְּשַׁבְעִין אוּמִין, וְלָא הֲווֹ יָדְעִין מָאן נָצַח דִּינָא, וְשָׁאֲלִין לֵיהּ מָאן נָצַח דִּינָא אָמַר תִּסְתַּכְּלוּן בְּאִלֵּין דִּרְשִׁימִין בְּמָאנֵי קְרָבָא בִידַיְיהוּ, וְתִנְדְּעוּן מָאן נָצַח דִּינָא".

 

[תרגום: קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: אַבָּא אַבָּא, לָמָּה נֶאֱמַר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֻכּוֹת, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר? אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֶת כְּלֵי הַקְּרָב נוֹטְלִים בְּיָמִין, וּבִכְלֵי הַקְּרָב הַלָּלוּ רְשׁוּמִים יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּנַצְּחִים בַּדִּין. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ דִין וּקְרָב עִם שִׁבְעִים אֻמּוֹת, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מִי נִצַּח בַּדִּין. וְשׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ, מִי נִצַּח בַּדִּין? אָמַר, תִּסְתַּכְּלוּ בְּאֵלּוּ שֶׁרְשׁוּמִים עִם כְּלֵי קְרָב בִּידֵיהֶם וְתֵדְעוּ מִי נִצַּח בַּדִּין].

 

מדרש רבה (ויקרא ל,טז): "רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, בִּזְכוּת וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי אֲנִי נִגְלָה לָכֶם רִאשׁוֹן, וּפוֹרֵעַ לָכֶם מִן הָרִאשׁוֹן זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן, וּבוֹנֶה לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ. וּמֵבִיא לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן".

 

בנוסף, ביום הושענא רבה עם ישראל התחילו לכבוש את ארץ ישראל!

לפי חז"ל (הרב אברג'ל אמרי נועם מועדים קסו' ועיין בירושלמי סוכה פ"ד ה"ג) השבעה ימים בהם הקיפו עם ישראל את חומת יריחו היו שבעת ימי סוכות...

ביום השביעי עשו 7 הקפות והפילו את החומה, לכן אנו נוהגים כך גם ביום הושענא רבה!

 

ההפטרה הנקראת בשבת חול המועד סוכות לקוחה מיחזקאל (לח,יח–לט,טז) ועוסקת במלחמת גוג ומגוג.

 

הקריאה הזו היא לא חלק ממנהג אלא קביעה של הגמרא (מגילה לא.), למה נקבעה דווקא הפטרה זו?

 

רש"י (ד"ה ״ביום״) מסביר שבחירת ההפטרה ביחזקאל על גוג ומגוג היא השלמה למלחמת אחרית הימים המתוארת בזכריה שאותה קראנו בהפטרת חג ראשון של סוכות.

 

שתי הנבואות האלו עוסקות במלחמת ההגנה העתידית כנגד הגוים, שיצורו על ישראל באחרית הימים.

 

זכריה הנביא מדגיש יותר את המלחמה הגשמית על ירושלים, מלחמת חורמה, הגויים אפילו ילחמו זה בזה על ירושלים שתהיה במוקד מלחמת עולם זו, זכריה מתנבא שתהיה לגויים אלו תבוסה קשה וכמובן בהתערבותו של ה׳.

 

יחזקאל הנביא, לעומת זאת, מדגיש שהמוקד העיקרי של מלחמת עולם זו של אחרית הימים יהיה קידוש שם שמים בעולם.

 

יחזקאל (לו, כ-כג):

"וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְ-הוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ.

וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה.

לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְ-הוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם.

וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְ-הוָה נְאֻם אֲ-דֹנָי יְ-הוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם".

 

יחזקאל (לח,כג-לט,ז): "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְ-הוָה...

וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְ-הוָה קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל".

 

ביום של דוד המלך רציתי להתעכב על איך הוא היה עורך את המלחמות האלו כדי ללמוד לימינו...

 

ערב אחד הגעתי לבר מצוה של מישהו מהקהילה ישר מהמילואים עם מדי ב' מאובקים ונשק...

לאחר הדבר תורה ניגשה אליי אחת מהמוזמנות תושבת צרפת ושאלה אותי אתה רב או מפקד בצבא?!?

עניתי לה, את מכירה את דוד המלך?

ענתה בהתרגשות בטח! תהלים!

אמרתי לה שחוץ מהתהלים הוא גם נלחם ממש עם חרב ומגן... ואנחנו חוזרים לארץ ישראל וצריכים לחזור ולשלב את התהלים עם המלחמה הפיזית בדיוק כמוהו!

היא היתה בהלם...

 

 

 

מלחמה גשמית - לחסל עד הסוף

 

במדבר[1] (כד,ח-ט): ״ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

 

הנצי״ב (שם) מסביר שדברי בלעם הללו מתארים את ההבדל בין מלכות שאול - המלכות הזמנית, המסמלת את אופי המלכות בשלב הראשון של גאולתנו, בחינת משיח בן יוסף, למלכותו של דוד - מלכות הנצח, המסמלת את אופי המלכות בשלב השני והסופי של גאולתנו, בחינת משיח בן דוד.

 

מהו ההבדל העקרוני בין שתי הנהגות מלכות אלו, ומה משמעותו של הבדל זה לדורנו, דור הגאולה והתחייה?

 

שמואל א׳ (יד, מז-מח): ״וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ״.

 

סיומו של פסוק זה, ׳ובכל אשר יפנה ירשיע׳, תמוה מאוד. ׳ירשיע׳? וכי לא היה מתאים יותר לומר ׳יצליח׳? הייתכן לומר שניצחונותיו של שאול על כל אויביו וביסוס מלכותו כתוצאה מכך, כמתואר בפסוקים אלו, היו ׳רשע׳?

 

מבאר הנצי״ב, שהיה הבדל עקרוני בין מטרותיו והנהגתו של שאול במלחמה, לבין אלה של דוד.

 

מטרתו של שאול במלחמותיו הייתה רק ׳להפיל את אויביו תחתיו׳, דהיינו לנצחם במלחמה באופן נקודתי, מעין סיכול ממוקד, אך ללא כיבוש המקום והעמדת שלטון וריבונות במקומם של אויביו.

 

תוצאותיה המעשיות של שיטת מלחמה זו היו ששאול היה מחליש את אויביו רק לשעה, אך לאחר זמן היו שבים להרים ראש ולהילחם בו שנית. שיטת מלחמה זו, גרמה לרשעות כפולה:

 

א. ביחס לאויביו, שבכל פעם שבו להילחם לאחר שהתאוששו ממפלתם, ובמלחמתם הנוספת הוסיפו רשעות חדשה במלחמתם עד עם ישראל.

 

ב. ביחס לעם ישראל עצמו, וזאת משום שהניצחון הרגעי יצר אשליה מדומה שהמלחמות הסתיימו, אשליה שהתנפצה במלחמה הבאה, וגרמה לתסכול גדול וייאוש אצל עם ישראל.

 

לעומתו, דוד המלך לא הסתפק רק בניצחון על אויביו כמלחמה - 'להפיל אויביו תחתיו', אלא לאחו נצחונו כבש את המקום מיד אויביו, העמיד שם את שלטונו שלו. ובכך מיגר את אויביו לחלוטין, דבר שהביא לסיומן הסופי של המלחמות - ׳וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל׳!

ישנן דיאטות שבהן מותר לך פעם בשבוע לאכול משהו מתוק / לא בריא וישנן דיאטות שבהן אתה לא אוכל דברים אלו כלל.

 

בדיאטה מהסוג הראשון (שיש לה יתרונות כשלעצמה) אתה גורם לעצמך צורך להיגמל בכל פעם מחדש מהדבר המתוק... בדיאטה מהסוג השני אתה נגמל רק פעם אחת בהתחלה...

 

בתורת לחימה בשטח בנוי (לש"ב), כשאתה 'פותח תא שטח' (למשל בעת פתיחת 'זיג' – הסתכלות זהירה מעבר לפינה אל תחום לא ידוע מבחינת אויב אפשרי) אתה מסתכן בעת הפתיחה, לכן כשאתה פותח את התא שטח אתה לעולם לא חוזר אחורה גם אם מישהו מתחיל לירות עליך.

 

אם תחזור אחורה (מכל סיבה שהיא) תצטרך להסתכן שוב בעת פתיחת השטח הזה, הסיכונים יהיו חדשים והאויב שינה מיקום (לפי הכלל החשוב: "בכל רגע של שקט מעגל האיום מתרחב ומשתנה!").

 

גם בעבודת המידות, אם לקחת מידה לעבוד עליה, תעבוד עליה בקצב שאתה מסוגל אבל אל תעזוב אותה עד שהכרעת את המערכה!

 

אם תדלג ממידה למידה תמצא את עצמך כל החיים מתמודד עם אותם דברים...

 

גם את פסוקי נבואתו של בלעם, שהוזכרו בתחילת דברינו, פסוקים העוסקים בתקופת מלכותו של דוד והנהגתו האידאלית את מלחמותיו מסביר הנצי"ב בצורה דומה.

 

בתחילה ״יאכל גויים צריו״ - דוד המלך הביס וכביכול אכל את אויביו במלחמה. ולאחר מכן ״ועצמותיהם יגרם״, עצמותיהם - היינו עוצמתם וחוזקם המתגלים על ידי שלטונם וריבונותם בארצם (כעצמות הגוף), ״׳יגרם׳ - גררם אליו וטפלם לישראל״, על ידי העמדת שלטונו בארצם. לאחר נצחונו המוחלט מכוח שלטונו וריבונותו, כבר לא היה יותר צורך במלחמות, על כן יכול היה לפזר את צבאו שלו - ״חיציו (שלו עצמו) ימחץ (ישמיד)". ואז ״׳כרע שכב כארי׳ - שכב במנוחה״, כמו אריה שאינו מפחד מאויב. ״וכלביא מי יקימנו״ - לא רק האומה שהובסה במלחמה לא העזה להרים את ראשה ולהילחם נגדו בשנית, אלא אף ״מאומה אחרת, לא ירא עוד שיתגרו עמו״. כאשר שיא נצחונו המוחלט של דוד היה ״מברכיך ברוך ואורריך ארור״, אפילו ״בדיבור ובקללה (הסתה ותעמולה), יראו להתגרות עם ישראל״!

 

׳נבואה שנצרכה לדורות נכתבה׳ - כאז בתקופת המעבר המסובכת בין מלכות שאול הארעית למלכות דוד הנצחית, כן היום בין תקופת משיח בן יוסף לתקופת משיח בן דוד, שיטת המלחמה שבה עלינו לנקוט איננה רק סיכול ממוקד על ידי ניצחון נקודתי כמאבק עם אויבנו, אלא העמדת שלטון ריבוני בכל מרחבי ארצנו, עד התקיימותה בע״ה של נבואת בלעם במילואה.

 

 

מלחמה רוחנית - לקרוא בשם ה'

 

כוונות דוד המלך במלחמה:

 

תהלים (יט,ח-י) תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו".

 

בן איש חי (דרשות, כי תצא, ד'): נראה לי בסיעתא דשמיא, בהקדים מה שכתב הרב "ארץ החיים", בפסוק "תורת ה' תמימה", דבפסוק זה עד הנחמדים מזהב, יש שש הויות, וקבלתי כשאדם בדרך ופגעו בו אויבים יאמר פסוקים אלו על אצבעותיו, ויתחיל מהאגודל ויבוא שם הוי-ה תמיד על האצבע הסמוך לגודל, הנקרא אצבע בסתם, כיוון שבכל פסוק מופיע שם הויה במילה השניה, ואחר כך יראה את האצבע ההיא נגד האויב, עד כאן דבריו.

ונראה לי הטעם, כי אצבע זו היא גבורה, וכאשר מזכיר עליה שש פעמים הוי-ה שהיא חסד, ממתק אותה.

וידוע, דעל-ידי מיתוק הגבורה נכנע האויב. ונראה לי, שלכן המגן של דוד המלך עליו השלום היה בו ששה קצוות, כנגד שש הויות אלו, שהיה נוצח על ידם.

 

בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קמד,א): "לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה" – 'אצבעותי' דיקא!

 

אם תשים שתי ידים גבם למעלה, ופניהם למטה, כפי המונח שיניחם האדם בשעת ברכה שמברך בהם, ותמנה את שבעה כורתי ברית באצבעות, תהיה אצבע הסמוכה לגודל כנגד דוד המלך עליו השלום, נמצא, מקומו הוא באצבע ששורה עליה שם 'הויה', ולכן אמר (שמואל א' יח,יד): "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וה' עִמּוֹ", כי אצבע שבו רמוז שם 'הוי-ה' - עִמּוֹ.

 

וזהו שאמר: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ" רצה לומר, בסגולה שתעשה בידך בכונה הנזכרת ששוב תראה את היד לאויב ובזה תנצח ושבית שביו.

 

בזה יובן "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ", 'נקרא' דיקא, שקורין שש הויות בפה על האצבע, 'ויראו ממך', כאשר תראה להם האצבע שנקרא עליה שם 'הוי-ה'.

 

דוד המלך נלחם בעבור שם ה':

 

למה[2] יצחק חזר וכרת ברית שלום עם הפלשתים, לאחר שברית השלום שכרת עמהם אברהם אביו לא החזיקה מעמד?!

 

יצחק הולך אל גרר, בידיעה שיש שם בארות שנכרו על ידי אברהם אביו, אולם בהגיעו אל גרר הוא מגלה כי "כָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר" - הפלשתים סתמו את הבארות... הסכם השלום של אברהם עם הפלשתים לא החזיק מעמד אפילו דור אחד!

 

יצחק חופר שוב את הבארות – "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם". או אז באים הפלשתים ומבקשים לשוב ולכרות ברית שלום. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?! וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ, וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ. אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה, כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ, וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב, וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם; אַתָּה עַתָּה, בְּרוּךְ ה' " וגו'.

 

מה ראה, אם כן, יצחק לשוב ולכרות ברית שלום עם הפלשתים, לאחר שברית השלום שכרת אברהם אביו לא החזיקה מעמד?! ומה גם שהתורה אף מעידה שלברית הזו של יצחק עם הפלשתים ישנה אחיזה "עַד הַיּוֹם הַזֶּה"!

 

בפלשתים אנו נתקלים כבר ביציאת מצרים, כאשר "לֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" וגו'; לאחר מכן אנו נתקלים בפלשתים במשך כל תקופת השופטים, והם שהציקו לעם ישראל יותר מכולם, עד אשר "חָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית" (שמואל א' יג,יט); אולם הפלשתים נעלמו לאחר מלכות בית דוד.

 

אירוע אחד הוא שסילק אותם מן השטח – מלחמת דוד וגוליית. הפסוקים מתארים את המורל בקרב עם ישראל באותה המערכה: "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד ... וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד" (שמואל א' יז,יא-כד). עם ישראל ברח אל האוהלים ואל הממדי"ם, אל חומות הבטון ואל 'כיפות הברזל' למיניהן...

 

או אז מציע מלך ישראל הצעה המצביעה על מצבו השפל והירוד של העם: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל" (שם כה'). מי שיעז להלחם בגלית – יקבל המון כסף, יתחתן עם בת המלך, ויהיה פטור מלשלם מס...

 

דוד המלך נדהם אל מול ההצעה הזו, המעידה על מצבו הנורא של העם, או אז "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר: מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים". במילים אחרות: מה הבטיח המלך למי שיכה את גליית? כסף? חתונה? פטור ממס??? הרי מי שיכה את גליית הוא מי ש"הֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים"!!!

 

וכך הולך דוד מאחד לאחד, "וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן". תקשיבו למה שאתם מדברים!

 

בסופו של דבר דוד ניצב אל מול גליית עם מקל וחמשה חלוקי אבנים. "וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?! וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו". 

 

גוליית אמר במפורש שהמלחמה בין הפלשתים לבין ישראל היא על הקריאה בשם ה', ורק דוד הוא זה שאמר באופן חד משמעי: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ! הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל! וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ". בכך למעשה מכריע דוד את הקרב עם הפלשתים.

 

מפני שהמלחמה עם הפלשתים היא מלחמה על הקריאה בשם ה', ורק כאשר אנו נקרא בשם ה' – נכריע את הנאו-פלשתים של ימינו!

 

זהו "רז מלחמותיה" – של האומה הישראלית – "בכל ימי התולדה הארוכה והמסובכה שלה" (הראי"ה קוק, אורות הקודש, ב, עמ' שי). מלחמות ישראל הן בגדר של סוד, כי בתפיסה המטריאליסטית מי שינצח הוא מי שיהיה חזק יותר מבחינה חומרי; אבל כללי המשחק משתנים כאשר באים להילחם בעם ישראל: במלחמות אלו מי שינצח הוא מי שיהיה בעל רוח גדולה יותר.

 

דבר זה ראינו במלחמות החשמונאים עם היוונים, כאשר הקב"ה היה בעזרנו ומסר "גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים"; ודבר זה ראינו בדורות האחרונים, במלחמת השחרור, למשל, כאשר חמש צבאות מחומשים ומאורגנים ומאומנים עם כלי הנשק החדישים ביותר רצו להשמיד את מדינת ישראל הקטנטנה שמנתה 600,000 יהודים, בה בשעה שלנו לא היה צבא מאורגן ומחומש ומאומן, לא היו לנו טנקים ומטוסים ותותחים, ובכל זאת ניצחנו אותם.

 

כיצד? זהו הסוד: הרוח היא שניצחה! "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ", כי "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת".

 

ודאי שעלינו לדאוג לכך שהצבא שלנו יהיה צבא מאומן ומיומן, עם כלי הנשק החדישים והטובים ביותר, אבל יחד עם זאת – אם חלילה לא תהיה בנו הרוח, כי אז יוכלו להכריע אותנו עם בלונים ועפיפונים, חלילה וחס...

 

הסכם השלום שנכרת בין אברהם לבין הפלשתים היה פרקטי מעשי, כדי להסתדר בשטח, על מנת שלכל צד יהיו מים.

 

אבל הסכם השלום שנכרת בין יצחק לבין הפלשתים נשא אופי שונה לחלוטין: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?! וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ" – זה הכל! באותו רגע אפשר לכרות ברית שלום, כי הפלשתים הבינו מה התפקיד שלנו בארץ ישראל: "אַתָּה עַתָּה, בְּרוּךְ ה'"!

           

הרב קוק (אגרות הראי"ה, ב, אגרת תקעא): "האומה ... לא תוכל בשום אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל, עם כל יפיו ועזו ... לא הד קול, שעם שנאוי בעולם, הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל 'גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה'".

 

ישעיה (מ,ט): "עַל הַר-גָּבֹהַ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל-תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלהֵיכֶם".

 

הראי"ה (מועדי ראי"ה תרב'): "ציון מסמלת את המלכות בישראל, וירושלים את הקדושה בישראל".

כי מבשרת ציון שואפת היא להחזרת המלכות בישראל - עליה לעלות על הר גבוה, לא להסתפק בבקשת בית לאומי ככל הגויים, שאין ישראל ככל הגויים. בקשת לאומיותנו אינה דומה לבקשת שאר העמים - שכן בקשתנו עניין קדוש הוא הנוגע לעולם כולו.

לעומתה, מבשרת ירושלים שואפת היא להחזרת הקדושה לישראל. נמצאת היא עומדת כבר על הר גבוה, מדברת בשם ה' נכונה. אך עליה להרים בכח קולה, להשמיע אותו בצורה נחרצת וברורה לאומה, ולאומות כולן.

וכך, מציון וירושלים גם יחד, יוצא קול רם ונישא: 'הנה א-להיכם'! ".

---

[1] בנין אמונה לרב ערן טמיר.

[2] חגי שטמלר.

חכם ישועה בן שושן זצוק"ל

לחץ כאן לקובץ 'מצמיח ישועה' על הרב 🔥

בציפייה לישועה:

ביום שישי שלפני ראש השנה, שעות לפני כניסת השבת, הלך לעולמו המקובל הירושלמי חכם ישועה בן שושן (72) זצוק"ל, לאחר שנאבק במחלה הארורה. "אבא היה חזק וחיזק אותנו וקיבל הכול באהבה. בשיא הכאב, כשאפילו מורפיום לא עזר, אמר: אני מקבל הכול בסבר פנים יפות. אחרי אמירת קריאת שמע ווידוי, אמר שלושה משפטים: אני הולך כפרה למשפחה, לעם ישראל, ויהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן. כמה שניות לאחר מכן הוא נפטר", מעיד בנו.

לפני כחודש עמדו ילדיו של חכם ישועה בן שושן זצ"ל יחד עמו בדלת חדרו של הרופא.

טרם המפגש הם כבר עודכנו בתוצאות הבדיקה, והבינו שבעוד כמה רגעים הרופא יצטרך לבשר לאביהם שהוא חולה במחלת הסרטן. "כל שנייה הייתה כמו נצח. אבא ראה את המבט בעיניים שלנו, שאנחנו פוחדים", משחזר בנו, גלעד בן שושן. אבל האב עצמו לא חשש כלל: "אבא אמר לנו: אני זוכר שעמדנו בתעלה מול הטנקים של המצרים. היה מבהיל להסתכל עליהם, כמות גדולה אל מול הצד שלנו. באותו רגע אמרתי לחיילים: לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך! ואתם ילדיי, ממה אתם מפחדים?!".

הרב ישועה נולד בירושלים וכבר בגיל צעיר החל ללמוד קבלה אצל גדולי המקובלים של הדור הקודם: הרב מרדכי עטיה, הרב דוד ציון לניאדו, הרב מרדכי שרעבי והרב מאיר יהודה גץ.

במלחמת ששת הימים שירת בסיירת שקד תחת פיקודו של בנימין בן אליעזר. "כל התקופה שלו בצבא הוא כפשוטו נלחם מלחמות ה', בלי שיקולים אישיים או פוליטיים, רק להציל את ישראל מיד צר ולקדש את השם.

פעם היה צריך לפוצץ בית של מחבל, הוא ארגן את הכול ופתאום הגיע טלפון מלמעלה לא לפוצץ. הוא אמר להם: תגידו בקשר שהבית כבר פוצץ. הוא הכין את הכול והרים את הבית", מספר גלעד, שמתאר כי בכל יום במלחמה הוא הכין את עצמו למסירות נפש ולמות על קידוש השם.

"כל בוקר היה מתרחץ ומנקה את עצמו, ואומר: אם זה היום, אני מוכן. כל לילה היה יוצא לסיורים ולא היה מפחד מהמוות. החברים שלו בסיירת שקד רצו לצאת רק איתו. הוא היה עטור בתפילין וכולם ראו אותו כקמע של היחידה. היו סיורים שלא היו בתורנות שלו, והוא היה יוצא כי לא היו רוצים לצאת בלעדיו".

הקדושה בשירות הצבאי הייתה אצלו במדרגה ראשונה. "באחת המלחמות היו לחיילי היחידה של חכם ישועה רק מנות קרב לאכול.

הרב אליהו זצ"ל מספר כיצד התקשר אליו באמצע המלחמה: יש ערבייה שאופה פיתות חמות והחבר'ה אוכלים רק מנות קרב. מותר או אסור להם לאכול מהפיתות?", מספר הרב שמואל אליהו.

"הרב אמר לו שבאותה שעה הוא למד רמב"ם בהלכות מלחמה שאומר שלחלוצי המלחמה מותר לאכול אפילו בשר חזיר, ולכן מותר.

חכם ישועה אסף את החיילים ואמר להם: הרב אליהו אמר שמותר, אבל אנחנו יוצאים למלחמה. פת עכו"ם, איך אפשר? כל החיילים אמרו בקול: לא נאכל! והמשיכו לאכול מנות קרב. כשהרב היה מספר את זה, הוא כמעט היה בוכה: תראו מה זה עם ישראל".

ההקפדה שלו על קיום המצוות וטהרת המחנה, כך מתברר, גם הצילה את חייו. "אבא סיפר שבמלחמה היו חיילים שפחדו לצאת רחוק לשירותים, והוא הקפיד ליישם את מה שכתוב בפרשת כי תצא 'והיה מחניך קדוש' ובכלל זה לכסות את הצואה", מוסיף גלעד. "לכן הוא לקח את חפירה וכיסה את כל הצואה במחנה. בדיוק כשסיים, הגיעו מטוסי מיג מצריים והטילו פצצות על המחנה. הפצצות החטיאו והמשיכו הלאה. הוא ראה בעיניים איך אם 'והיה מחניך קדוש' נתקיים בהם 'ונשמרת מכל דבר רע'".

במלחמת יום הכיפורים שירת כמפקד פלוגה בגדוד צנחנים ונפצע קשה בקרב פנים אל פנים מול חייל מצרי. למרות זאת, המשיך להילחם כשהוא פצוע. על הניסים שקרו לו אז, היה מודה בכל שנה.

"שמונה פעמים עלה על מוקשי רכב. הוא היה זוכר את כל הניסים, ובכל פעם בתאריך שקרה האירוע היה מספר על הניסים והנפלאות". חרף הפציעה הוא הקפיד לנהל סדר יום מלא תורה וקבלה לצד החברותא שלו, ראש ישיבת השלום, הרב דוד בצרי.

"חכם ישועה שאל את הרב אליהו: כל הגוף שלי מלא רסיסים וחשוב לי ללמוד קבלה, אבל קבלה צריך בטהרה. ומה אני אעשה, כשאני טובל במקווה כל הרסיסים זזים והם משפיעים עליי ואני יכול להתעלף מרוב כאב", מספר הרב שמואל אליהו.

"הרב אמר: תטבול ושמישהו ישגיח עליך. חכם ישועה הקפיד ללמוד רק בטהרה".

הרב ישועה בן שושן היה חבר במחתרת היהודית שפעלה בשנות השמונים, הורשע ונידון לשנתיים מאסר בפועל. "כשיוסף מנדלביץ' הלך לבקר אותם בכלא בזמן המחתרת, אחד אמר לו: בוא תראה מה יש לי מתחת לכרית, וכשהרים את הכרית ראה תמונה של משפחתו. חכם ישועה קרא לו ואמר: בוא תראה מה יש אצלי, תמונה של בית המקדש", מספרת שכנתו במשך כשלושה עשורים בשכונת מקור ברוך, הרבנית בת אל גרינשפן.

המעשים שתכנן כחבר המחתרת היו מבחינתו בעלי מימד קבלי. מספר הבן גלעד: "הרב יעקב הלל, ראש ישיבת המקובלים 'אהבת שלום', סיפר לנו שיום אחד הוא קיבל טלפון ואמרו לו שמדברים ממגרש הרוסים, וחכם ישועה רוצה לבקר אותו. הוא הגיע לישיבה ביחד עם השוטרים. הם קמו והתחבקו, כי היו חברים טובים. חכם ישועה פתח בדברים ואמר: 'הרבה מתייסרים, ויכול להיות שיש חברים שמתחרטים על כל הסיפור של המחתרת'. הוא פחד שהחרטה תפגום ברעיון, כי אצלו זה היה רעיון עילאי כל מה שתכננו. הוא פחד שמא החרטה תפגום באתערותא דלתתא. הוא רצה למסור מודעה כמו בהתרת נדרים, שכל המחשבות חרטה שעלו - לבטל אותן. לא העסיק אותו מצבו האישי, אלא שלא ייפגם עצם הרעיון כלפי שמיא". גלעד מציין שהקשר עם ילדיו לא חדל גם כשהיה בכלא. "הוא היה שולח מכתבים לכל ילד בנפרד ושומר את דמי הכיס שקיבל, ובזמן הביקור קונה לנו איתם ממתקים".

גם בתקופת מאסרו, מפקדיו מהצבא המשיכו לשמור איתו על קשר חם. "המפקדים שלו לא שכחו אותו לרגע אחד. אפילו כשהיה בכלא, מאיר דגן, פואד ואריק שרון גילו את כל אהבתם אליו. בשבעה באו כמה בנים שלהם ואמרו שגדלו על הסיפורים על אבא שלנו. פואד היה אומר תמיד שהוא עד כדי כך העריץ את חכם ישועה, ש'בארנק שלי אין תמונה של אשתי, יש את התמונה של ישועה!'".

חייו של חכם ישועה נסובו סביב כלל ישראל. "הוא אסף עשרה דיינים שבקיאים בחושן משפט שידונו בשאלה אם עם ישראל זכאי או חייב", מספר הרב שמואל אליהו, "לבסוף הוציאו פסק דין שעם ישראל זכאי ושהמשיח והגאולה צריכים לבוא ושלא צריכות להיות פורענויות. כל שנה כינס אותם מחדש לחידוש ההחלטה. כשהרב אליהו נפטר, הוא שם את פסק הדין בתוך הקבר כדי שהרב יזרז בשמיים את הגאולה".

"דביר בר חי היה מחוסר הכרה בעופרת יצוקה, וביקשתי מחכם ישועה שיבוא לסורוקה להתפלל עליו. נסעתי יחד איתו והוא עמד שם והתפלל בדבקות על פי הקבלה. כשגמר להתפלל, יצא בוכה ואמר: יש לו פני מלאך, ועשיתי את כל מה שאני יודע", מספרת הרבנית גרינשפן. "איזו אהבת ישראל. קם ובא איתי במיוחד, הוא לא אמר: באר שבע זה רחוק לי". למרות עיסוקו בענייני הכלל, היה פונה ומתייחס גם אל כל אחד ואחד. "הילוכו היה בנחת ולא היה מחזיר איש ריקם. תמיד כשהיה מגיע מבריתות עם בגדי הלבן, היה מברך בסבלנות אחד אחד. הוא למד לנגן על כינור בכלא ואת הכישרון הזה היה מיישם כדי לשמח את אנשי השכונה. כשיצאו מהשכונה חתנים וכלות, הוא היה יוצא עם הכינור ומנגן לכבודם. הוא היה גם חובש, אז כל מי שנפצע היה מגיע אליו והוא היה חובש אותו".

לצד הילוכו בנחת ובסבלנות, היו נושאים שבהם גילה תקיפות. "הוא היה תקיף מאוד בזמן שהיו פיגועים, ועל הלהט"ב היה אומר: זה רק יצר הרע, לא שום דבר אחר".

אחד המאבקים המרכזיים שלו היה להציל את בנות ישראל מידי ערבים. "הייתה בחורה ממשפחה חילונית שעבדה ככלכלנית, והמשפחה שלה פנתה לחכם ישועה שיוציא אותה מהכפר. חכם ישועה הוציא אותה, וכל פעם היא חזרה. לבסוף חכם ישועה הלך לרב כדורי והוא כתב קמע ואמר לשים בכוס של מים ולתת לה לשתות ובזה זה נגמר. יותר היא לא חזרה לערבי".

הבן גלעד מוסיף: "היה מקרה של בחורה שיצרה את הקשר, ואבא נכנס לבית שלה בכפר כדי להציל אותה. התחילה המולה ועוד רגע העסק יצא מכלל שליטה. היא התמהמהה ואמרה: אולי אני אקח עוד משהו, ואני מפחדת לצאת כי יעשו לי משהו. אבא תפס אותה בחגורה ומשך אותה לתוך האוטו אל מול הערבים. מרוב התעוזה שלו, הם לא העזו לעשות להם כלום. הבנות שלה, שניצלו יחד איתה, הזמינו אותו לבת מצוות שלהן".

הרב ישועה היה מוכר לציבור הרחב כיד ימינו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל בכל אירוע, הן כחלק מהחבורה הקרובה סביבו והן כתוקע בחצוצרות בזמני תפילות וצרות, וגם היה ידוע בשל עיסוקו כמוהל. בבריתות או בחתונות היה נוהג לברך במלוא הכוונה זמן ממושך. בחתונת בנו בניהו הברכה שבירך בחופה ארכה כחצי שעה.

גלעד מספר על הנהגות אביו גם בבית: "בתשעה באב הוא היה מושיב אותנו סביבו וקורא אגדות החורבן בדמעות שליש. בסוכות הוא היה מחובר לקדושה של הסוכה ולא היה יוצא ממנה אפילו לבריתות. ביום הכיפורים היה רוצה להרגיש כהן גדול, והיה יודע מה הכהן עושה בכל שנייה בסדר העבודה. מוסף של יום הכיפורים האחרון היה אצלו שבע שעות. הוא אמר לנו אחר כך: בכלל לא הרגשתי. הראש שלו היה עם הכהן גדול".

סיפורים והנהגות על הרב:

קרדיט על הסיפורים לרב שמעון ברק 0525950117

מניעת קטרוג על עם ישראל

לפני כעשרים שנה, ליל מוצאי שבת קרוב לחצות הלילה, נקלעתי לישיבת השלום באולם הקטן למטה (בניית האולם למעלה עדיין לא הושלמה). לידי יושב הרב יעקב עדס שליט"א ולומד בבכי, בחדר הפנימי יושב הרב דוד בצרי שליט"א.

אל חדרו של רבי דוד נכנס בצעדים מהירים יהודי נכבד עם שטריימל ופאות. ולאחר מס' דקות מגיע חכם ישועה זצ"ל, לבוש לבן, עם סיגריה בפיו, וחיוך גדול, ותוך כדי ברכת שבוע טוב לבבית מתעניין בלימודי (גמ' מס' שבת..). ומיד נכנסו הוא והרב עדס לחדר הפנימי.

ואני שומע מאחורי הדלת קטעי דברים בערכה של התשובה, ומה אפשר עוד לעשות כדי להחזיר את עמ"י בתשובה. ואיזה עצרות צריך לארגן, ועם מי לדבר וכו' וכו'. וכנראה תוך כדי הדברים נאמרו גם דברי קטרוג ל"ע.

ופתאום אני שומע צעקות נוראיות: "איך אפשר לדבר ככה על עם ישראל"? "אנחנו יודעים כמה מסרו עצמם להריגה על קדושת ה'"?! "מי יכול לדבר על בחורי ישראל"?! "הולכים לצבא ומוסרים נפשם על קידוש ה', מי יכול לעמוד במחיצתם"!!! "מי יכול להעיז לקטרג על עם ישראל ויצא נקי"?!

דממה.

אחרי מספר דקות של שתיקה, קם חכם ישועה ויצא מהחדר.

בכל ברית מילה שהיה חכם ישועה עורך, היה מזכיר את דברי המדרש על אליהו הנביא, שהיה קנאי, ולכן, אם המוהל לא בסדר, או הסנדק לא בסדר (היה מדלג על זה כשהסנדק היה גדול, דוגמת הרב אליהו זצ"ל), או אבי הבן, או מישהו מהנוכחים לא בסדר, אזי אליהו אינו יכול להגיע, ולכן השי"ת מוחל לכל הנוכחים. ובתוך כדי דיבור היה מזכיר הצדקות של עמ"י, וכמה מוסרים נפשם על יישוב ארץ ישראל, וכמה מוסרים נפש על קיום התורה והמצוות, וכמה הנשים מוסרות עצמן על גידול הילדים וכו' וכו'.

חכם ישועה היה ש"צ נאמן בתפילותיו ובמעשיו למען עם ישראל ולמענו ית'. ולא יתכן להיות ש"צ נאמן, אם אינו מאמין בזכותם של ישראל, ואם אינו מתאמץ לבטל כל קטרוג מעליהם, ורק ללמד זכות עליהם.

זהירות שלא לשנות מהמנהג ואפילו לא בנגינה

שבת קודש פרשת שמיני התארח חכם ישועה זצ"ל בקרית ארבע לכבוד ברית מילה. הברית נערכה במערת המכפלה, ואנו התפללנו יחד בבית הכנסת "אחוזת אברהם" עם הנץ החמה. כבדו אותי לקרוא בתורה. וכשהגעתי לפסוק "אשר לא צוה אותם", מיהרתי בנגינת ה"תרי טעמי", משום שהטעם הנ"ל מחבר, ואינו מפסיק כידוע. לאחר התפילה אמר לי החכם יישר כח על הקריאה, אבל היית צריך להאריך יותר ב"תרי טעמי". וכששאלתי והרי טעם זה מחבר? וגם יש רב גאון ומפורסם שאמר שיש לקרוא טעם זה בלי ניגון כמעט? הסביר לי: א. את משמעות נגינת ה"תרי טעמי" במילים אלו, ובפרט ע"פ מ"ש בשעה"פ פרשת שמיני ד"ה "ובזה יצדקו" (בסופו). ב. יש להתרחק משינויי נוסחאות הן בסידור והן בנגינת הטעמים ובכלל, ולדבוק במסורת המקובלת מדור לדור.

שכחת ברכת החודש

עוד מעשה היה בבית הכנסת הנ"ל, ששכחו לומר ברכת החדש בשבת מברכין במקומה (לאחר ההפטרה), והחזן כבר אמר "אשרי". אחד המתפללים (אורח מבוגר ובר אוריין) הציע להמתין עד אחרי החזרת הס"ת, ואז לברך החודש, ובזה ירוויחו כמנהג הבבלים לברך החודש כשארון הקודש פתוח (מנהגם לו' זה בפתיחת ההיכל). אך החכם לא רצה, ועמד על כך שיברכו החודש מיד, לפני "ימלוך" וכשארה"ק סגור.

קביעת מועד החופה

מעשה היה שהזמינו אותי לסדר חופה וקידושין אור ליום שלישי. בין המחותנים נתגלעו חילוקי דעות: האחד טען שהחופה תיראה יפה על רקע הנוף של השקיעה, ולכן יש לערוך החופה מבעוד יום. והשני טען שביום השני לא נאמר בו "כי טוב", ובשלישי נאמר פעמיים "כי טוב", ולכן יש לערוך החופה בלילה.

הסברתי שלא כדאי להתווכח על כך, אך זה לא עזר. אני חשבתי שיש הידור לערוך החופה ביום, הן מצד מנהג ירושלים, והן מצד שהוא זמן שליטת החסדים, והן מצד שיש פוס' שהקפידו בזה (אמנם בשו"ת ר"פ ח"א אהע"ז סי' ו כתב שאפי' מידת חסידות אין כאן).

וכשהתייעצתי עם החכם, לא התייחס לכל הנ"ל, אלא ציטט את הגמ' (נזיר כג:): א"ר יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבע דורות לישראל וכו'.

אציין שכמו המעשה שכתבתי כאן, הרבה פעמים היתה דרכו, כשנשאל בענייני הנהגות ועבודת ה' להעדיף דברי חז"ל המפורשים בתלמוד ובמדרשים וכו', מאשר לומר דברים ע"פ המקובלים שאינם מפורשים בדברי גדולי המקובלים.

תשלום עבור ברית מילה

מן המפורסמות הוא, שחכם ישועה לא לקח אגורה שחוקה עבור ביצוע ברית מילה, ולא זו בלבד, אלא גם הנסיעה היה מוכן שתהיה על חשבונו, והיה מוכן לטלטל עצמו בדרכים בחוסר נוחות ובאריכות הזמן.

פעם התלוויתי אליו לברית שעשה במערת המכפלה, ואבי הבן התחכם, והניח שטר של מאתיים ₪ בתוך התיק, בלי שהחכם יראה וישים לב. כשהחכם רצה לארוז כלי המילה ופתח את התיק, ראה את השטר מונח שם. לא אשכח באיזה מיאוס הסתכל על השטר. אמר: "קחו את זה ממני". שאלתי לאן? אמר לי: קח לך. אמרתי: אבל שילמו לך? אמר לי: אני לא רוצה את זה, קח את זה. אמרתי: גם אני לא רוצה! ראיתי שהעניינים לא מתקדמים לשום מקום, ואז אמרתי לו שאקח את זה לת"ת (ת"ת של ברוך מרזל שיחיה). אמר לי "אין יותר טוב מזה". וכך הכניס את כלי המילה לתיק, והכל בא על מקומו בשלום..

בד"כ לא הסכים שאני אקח לו התיק, אלא הוא בעצמו, ולעתים נדירות הסכים, כנראה כשהיה בטוח שהוא עושה לי טובה ולא להיפך..

אציין, שכשאני למדתי מילה, התייעצתי עמו, אם יהיה מותר לי לקחת כסף עבור ביצוע הברית, ועבור ביטול הזמן. והוא אמר לי, שאם אני לומד תורה ואין לי הכנסה קבועה ומסודרת, אני יכול לקחת, ואח"כ חיזק דבריו, ונתן לי להבין שבאופן זה, הוא לכתחילה ולא בדיעבד.

גם כשפגעו בחכם מאוד, מחל וסלח ולא הקפיד

בתקופה שלמדתי מילה, חיזרתי הרבה אחרי המצוה, שיתנו לי למול, ומטבע הדברים מעטים מאוד ההורים שמוכנים ורוצים שמוהל מתחיל ימול את בנם.

ומעשה שהזמינו אותי מקרית ארבע למול תינוק, ובאתי לבית התינוק ג' ימים קודם הברית, ובדקתי אותו וראיתי שעל פניו הכל בסדר, ויש אישור רופא וכו'. ערב לפני הברית התקשר אלי אבי הבן וביטל את הגעתי, ואמר שחמיו רוצה מוהל אחר ותיק יותר. אני התאכזבתי מאוד, אך אמרתי לו שזה בסדר.

בלילה שאחרי הברית בשעה מאוחרת, התדפקה אחת השכנות על דלתנו, ואמרה שהתינוק איבד הרבה דם, והוא בטיפול נמרץ ובסכנת חיים (המוהל השני היה בסדר גמור, הבעיה היתה בקרישת הדם). והוסיפה ואמרה שההורים חושבים שאני הקפדתי, ומבקשים שלא אקפיד, והם מוכנים לשלם לי עבור זה, העיקר שהתינוק יבריא. אמרתי לה, מי אני שבגלל קפידא שלי יקרה דבר כזה, אבל בכל אופן נתפלל לרפואתו. וב"ה יום למחרת התינוק יצא מכלל סכנה. אני שמחתי מאוד מאוד שלא אני מלתי את התינוק הזה, כי עוד היה עלול לצאת קול שזה בגללי...

כשספרתי המעשה לחכם, אמר לי שמכאן צריך ללמוד כמה יש ליזהר במ"ש בהלכה (שו"ע תחי' הל' מילה) שאבי הבן לא יחזור בו ויתן המילה לאחר. והוסיף לספר, שגם אצלו קרה הרבה פעמים שבטלו את הזמנתו, ולא בצורה יפה ומכבדת, ולפעמים בבזיונות, כשהוא כבר היה מוכן לצאת לברית.

אבל, העיד על עצמו, שלמרות שהיה לו קשה מאוד, תמיד מחל בלב שלם על כל הבזיונות. ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפי' כמלוא נימה וכו'.

מחמיר גדול בצהבת

מפורסם הוא כמה היה חכם ישועה מחמיר בצהבת, ואפי' צהבת קלה בערכים של 12 ואפי' 11, לפעמים היה חושש ונמנע מלעשות את הברית. וגם כשהגיע לאולם, וגם ובפרט בשבת, אחר שטרח במיוחד, והאורחים טרחו, והכל ערוך ומוכן, אם היה חושש, לא היה מל, בשום פנים.

והיה אומר שצריך לעשות סעודה על מצות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

אציין, שהיו מקרים גבוליים, שהוא לא היה מוכן למול, אך היה אומר, שיתכן ומוהל אחר יעשה את הברית, והסכים שמוהל אחר יבדוק את הילד ואם יכשר בעיניו, ימול, למרות שזה נגד דעתו. ואמר מראש, שהוא מוחל על כבודו בזה לגמרי.

והיו מעשים איתי, שהתייעצו אתי בקשר לברית מילה שחכם ישועה דחה. ולרוב הייתי אומר שיעשו מה שאמר החכם. והיו מקרים בודדים שאמרו לי שהחכם לא מוכן למול, אבל מוכן שיראה אותו מוהל אחר, ואם יכשר בעיניו ימול אותו. ופעם הזעיקו אותי למערת המכפלה, שהייתה שם משפחה גדולה והרבה אורחים בלא עה"ר, ופגשתי את חכם ישועה יוצא מהמערה. ואמר לי: תסתכל בין העיניים טוב, ותראה שהוא צהוב. אבל אתה צריך להחליט בעצמך, אם לא יראה לך צהוב- תמול אותו, ואני מוחל לך מעכשיו!

נכנסתי ובדקתי את התינוק, ולא היה נראה לי צהוב. אבל אני פחדתי להמרות את דבריו לכאן ולכאן, ושאלתי את הרב ישראל אביחי שליט"א (ר"י בית אל) שנכח שם (הוזמן לשמש סנדק). הרב ישראל אמר לי: אתה מוהל, אני לא מוהל, אני לא מבין בזה, אתה תחליט! התקשרתי לרב מרדכי ששון ראש המוהלים בירושלים (שחכם ישועה היה מתייעץ עמו רבות והעריכו מאוד מאוד, ובפרט שמח על הוצאת ספרו בהל' מילה), וספרתי לו המעשה. אחרי חקירות ודרישות הורה לי למול. וכך היה.

בערב התקשרתי לביתו של חכם ישועה, ובירך אותי ברכות חמות, ואמר לי שלא אדאג, ושעשיתי כהוגן, וכך היה עלי לנהוג.

להחמיר בדיני נפשות

מעשה בברית מילה שהוזמנתי למול בתאריך ה' בתשרי תשע"ח, והסבא דאג מאוד, עקב הרגשה פנימית ולא מוגדרת שהייתה לו. בדקתי את התינוק, ומהצטרפות שיקולים שונים שלא היה בכל אחד מהם לבדו כדי לדחות הברית, ובהתייעצות עם החכם ובס"ד, החלטתי לדחות את הברית (אוושה קלה בלב, משקל נמוך אבל בנורמה, צהבת כנ"ל, אכילה בצורה לא כ"כ מסודרת לטעמי ועוד). וזאת, אע"פ  שמנהל מחלקת ילודים בהדסה עין כרם ורופאת ילדים נוספת אישרו את הברית.

בליל ו' בתשרי הופיעו חרחורים משונים,  והבהילו את התינוק לבדיקות מקיפות. בסיומם התברר שהאוושה בלב אינה עניין רגיל של מה בכך, אלא יש כאן בעיה לבבית חמורה, ואם התינוק היה נימול בזמנו היה עלול למות ח"ו (התינוק הנ"ל נימול בניתוח בסוף חודש אייר..).

לאחר יום כיפור סיפרתי את המעשה לחכם. ועל זה אמר לי מה שהיה רגיל על לשונו, דברי הרמ"ק באור יקר (וירא). על הכפילות "אברהם אברהם" שהיה אברהם שיכור בחשק המצוה וכו' עד שהוצרך השי"ת להעירו ולעוררו כדרך שמעירים שיכור וישן. ואמר לי מוסר גדול על מוהלים ורופאים שאינם דנים מספיק בכובד ראש בשאלות של דחיית הברית, ופזיזים בהחלטותיהם. ובמיוחד, שיש להעיר לב ההורים שרוצים לקיים ברית מילה ביום השמיני, כמעט בכל מחיר, שזה מסוכן, ויש בזה איסור.

באותה הזדמנות שאלתיו לגבי קריאת שם לתינוק חולה קודם הברית, ואמר לי שאין צורך לחכות עד שיעבור חודש ואז לקרוא בשם (כך אמרו לי בשם הרב אליהו ע"ה), אלא אם ברור שהברית תדחה להרבה זמן (ולא למס' ימים, כמו במקרים של צהבת ילודים רגילה), יש לקרוא בשם מיד, כדי שיוכלו להתפלל לרפואתו מיד ובהקדם.

אציין כאן, שלמרות שהיה מבוגר ממני בהרבה, והיה מוהל מומחה ומפורסם עוד לפני שנולדתי, היה שואל אותי על חידושים שישנם בתחום, ובאיזה חומרים אני משתמש, ובאיזה שיטה, וכו' וכו' ונתן לי הרגשה שהוא מתייעץ אתי, בעוד שהאמת היא שאני לומד ממנו.

כוונות המילה

כששאלתי אותו כיצד התחיל לכוין בעת המילה, הרי ביצוע הברית מחייב תשומת לב מירבית, גם בפן המעשי, ולא רק בכוונה. סיפר לי איך התחיל לכוין, וגם אמר לי שהוא התלבט אם לכוין בפועל בעת הברית. והרב אליהו ע"ה ("חכם מרדכי") אמר לו שחוץ מהמעלה העצומה של הכוונות בכלל, והכוונות בברית בפרט, "חשוב שאנשים ידעו שיש דבר כזה" (כוונות בכלל ובפרט כוונות הברית), והרב אליהו עצמו דרבן אותו לכוין בפועל בעת ביצוע הברית.

יש לציין, שבהרבה בריתות שהייתי אתו, התחיל לכוין דוקא מ"מלך העולם", שם ממשיכים השפע העיקרי, וכדי שלא להאריך מדי דילג על ההכנה שבברוך אתה ה' א-הינו.

כמו כן, התלהב במיוחד כשהיה מכוין במילים "על המילה" (שסגולתה עצומה לרוחניות הילד) ובמילים "אל חי חלקנו צורנו".

אפשר להשיג השגות רוחניות על ידי תיקון המידות

פעם אמר לי על חכם פלוני שיש לו השגות חשובות. וזכה להשיגם על ידי תיקון וזיכוך המידות.

לימוד הלכה

אמר לי שבשביל להיות יהודי שלם צריך ללמוד הרבה הלכה, ובפרט להשקיע הרבה הרבה בלימוד הבית יוסף. ולפעמים נכון להבחן במבחני הרבנות הראשית לישראל (יש מרבותי ששללו הבחינות הנ"ל, ויש שעודדו).

לזרז את התפילות בשביל להספיק מנחה בזמנה

כו"כ פעמים הגיע מורי ורבי חכם שמואל דרזי ע"ה לתפילות שארגן חכם ישועה יחד עם הרב אליהו ע"ה, והיו הרבנים מכבדים אותו מאוד. וזכורני פעם אחת, שנמשכו התפילות, והגיע סמוך לשקיעה, והרב דרזי דחק ברב אליהו לסיים את התפילות והסליחות, בכדי להספיק להתפלל מנחה קודם השקיעה. וראינו על הרב אליהו ועל חכם ישועה שרצו להמשיך בתפילות ובסליחות, גם אם יתפללו חלק מתפילת מנחה לאחר השקיעה. אבל הרב דרזי היה תקיף, והעיף מבט בשעון ואמר לרב אליהו שאם לא מתחילים מנחה עכשיו הוא הולך, אז הרב אליהו רמז לסיים התפילה. אחרי תפילת ערבית נתנו לרב דרזי את המקרופון לשיר "ארץ הקדושה" ו"חננו יה חננו בזכות רחל אמנו", והיה שמח שמחה גדולה.

עם הרב יהודה צדקה ע"ה

סיפר לי חכם ישועה ע"ה, שכשהשתחרר מהכלא, הלך לישיבת פורת יוסף, וראה אותו הרב צדקה וקם לקראתו, וחיבק אותו בחום ובאהבה ואמר לו: עדיין לא הגיע הזמן, "עד עלות השחר", "עד עלות השחר" !!!

יישוב ארץ ישראל ובמקום סכנה

זכינו אשתי ואני, והיינו המשפחה הראשונה שגרה בגבעת גל, דרומית מזרחית לקרית ארבע (בשנת התשס"ה. אחרינו הגיעה משפחת הכהן, וכיום גרות שם עשרות משפחות כ"י). גרנו שם במשך שמונה חדשים, ובשבתות בבוקר לא היה מנין בגבעה, ואני הייתי יורד מדי שבת להתפלל עם הנה"ח בקרית ארבע. חכם ישועה אמר לי שאם הוא היה פוסק, היה אומר לי שאסור לי ללכת שם לבד. אמרתי לו שאני חמוש, וב"ה איני מפחד במיוחד.. אמר לי אעפ"כ.. . שאלתי: ומה אעשה? אמר לי, אני לא פוסק..

לא צריך דם!!!

בתקופה שהיו הרבה פיגועים ונרצחים הי"ד, היה החכם מרבה לפזם "רחם, רחם נא ה"א" וכו'. וכשהיה דורש בציבור בד"ת, היה מרבה להזכיר מ"ש בפרשת העקדה "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו וכו'" והכוונה שם להוציא את הדם שהוא תוקף הגבורות למתקם, "ואל תעש לו מאומה" מום, כי על ידך יתמתק הדם בלי שתוציאנו. והיה צועק "לא צריך דם" ! "רבונו של עולם ! לא צריך דם"!!!

צניעות בטרמפים

אמר כמה פעמים, שנהג לא יעלה נשים ברכבו אם יתכן וישאר איתן לבד. וכוונתו הייתה שלפעמים אדם לוקח טרמפ גברים ונשים, ובאמצע הדרך הגברים יורדים, והנהג נשאר עם אשה לבד ברכב, והדבר מצוי בעיקר ביישובים. ופעם בא אליו מקרה של אדם שנקלע למצב כזה, ולמרות שלא נתגלגל לעבירה ממש, עכ"ז היה במצב קרוב לזה, והוצרך לתת לו תיקון.

ספר תורה בבית העלמין

בתקופת הגירוש מגוש קטיף, ערך תפילות רבות, בהרבה מקומות. וזכורני שבוקר אחד נסענו מנין יחד עמו להתפלל על ציון אוה"ח הקדוש, במשך מספר שעות (והתענינו עד אחר חצות היום). וקראנו שם הקטורת וז' כורתי ברית, ועת שערי רצון, והחכם ייחד כו"כ ייחודים, ואח"כ התעכבנו מעט על ציון הרש"ש, שם קראנו תפילת הרש"ש (אח"כ הלכנו לטבול, ושמתי לב שלא הקפיד לחבוש כפה קודם שאר הבגדים, אלא חבש הכפה אחר שהיה לבוש).

המיוחד אז היה, שהחכם לקח עמו ספר תורה אשכנזי קטן (כמדומה שהיה שייך לאדמו"ר חשוב אחד), עטוף היטב, והניחו על הציון, במשך כל הזמן הזה. ויסוד ענין זה מהזוה"ק ויחי (רכ"ה ע"א. שם מזהיר הזוהר שאין לעשות כן אלא אחרי תשובה מעליא, ובתענית, ובתנאי שהצרה גדולה עד מאוד, ושם כתוב שאוי לו לדור שזקוק לזה).

אחרי שנים, שאלתי אותו כיצד עשינו זאת, והרי הר"ן (תענית ד"ה ע"ב למטה) כתב שאין לצאת עם התיבה והס"ת לביה"ק, אלא שאחר התפילה יוצאים כולם יחד אל ביה"ק וצועקים שם, ושלא כמנהג קצת המקומות שמוציאין את התיבה לביה"ק ומתפללין שם. וכתוב שם בחידושי אנשי שם לעיין בזוה"ק ויחי ואחרי, שמשמע משם שמוציאים הס"ת ממש לביה"ק. וכ"פ הרב כה"ח (סי' תקעט אות ב ואות יט), וכתב עוד (סי' קלה אות עז) דבמיוחד ע"פ דברי הזוה"ק (אחרי מות) יש ליזהר שלא יוציאו הס"ת לביה"ק, כיון שחוששים שמא אינו מוגה כראוי ומגרעות נתן ח"ו, ואין לומר שהוא מוגה היטב ומדויק, דאפי' האמוראים העידו על ס"ת שבימיהם שלא היו בקיאים בחסירות ויתרות, ומה נעני בתרייהו אנן יתמי דיתמי. ובפירוש מקדש מלך על הזוהר הנ"ל וז"ל: אפקי אורייתא סמוך לבי קברי. משמע שמוציאים ס"ת סמוך לקברות ולא יכניסוהו לתוך הקברות. וכן דקדק מורנו ז"ל. ופעם א' היתה עצירת גשמים והוציאו ס"ת, והיו מוליכים אותו מקבר צדיק זה לקבר צדיק אחר ולא נענו. ואמר להם מורנו, לא נכון לעשות כן והיינו טעמא שלא נענו. וכמה פעמים אחרות היתה עצירת גשמים והוציאו ס"ת ואמר מורינו שלא יכנסו לבין הקברות רק סמוך לקברות כפשט לשון הזוהר, ושבח לאל מיד נענו והיה קידוש שמו ית' בעולם עכ"ל. כל זה שאלתי בטלפון.

הרב שתק שתיקה ארוכה מאוד. ואז אמר: לא עשינו זאת מדעתנו, כך הורו לנו גדולים, ולא הסכים לפרטם. וכשהתעקשתי עוד, השיב לי הרב שבהזמנות אבוא אליו, והוא יסביר לי יותר. ומאז באתי אליו כו"כ פעמים, אבל אף פעם לא היה מתאים להכנס לזה, ולצערי עד היום לא קבלתי תשובה ברורה על ענין זה.

סדר אמירת הקטורת

תמיד כשהיינו מתפללים תפילות מיוחדות, היינו פותחים בקבלת התשובה והוידוי, ומיד בסדר הקטורת. ואחר שקראנו פס': "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים" וכו' ג"פ ביושר, היינו קוראים ג"פ מילות הפס' למפרע: "יהיה בבד בד" וכו'. ואח"כ היינו קוראים אותיות הפס' כשהם מנוקדות כך: "היהי דבב דב" וכו'. והמקור לזה משעה"כ דרושי תפילת השחר "ואח"כ תאמר ג"כ אותיות הפס' ותנקד האותיות" וכו'.

אבל בספר עטרת תפארת לבא"ח (בחלק השו"ת, אצלי ע"מ 126) ביאר שצריך לו' האותיות כך: הא, יוד, הא, יוד, דלת, בית וכו' ולכוין בניקוד. וכך נהג מורי חכם שמואל דרזי ע"ה.

וכששאלתי את חכם ישועה על כך, אמר לי לא לשנות מאיך שאנו קוראים, וכך שמע מהזקנים. ולא רצה לפרט יותר (הרב אליהו ע"ה, כשהיה עם חכם ישועה קרא כפי שקרא חכם ישועה, וכשהיה עם הרב דרזי, קרא כפי שקרא הרב דרזי. כך מסר לי הרב זעפרני שליט"א). ומהרב בניהו שליט"א שמעתי שחכם סלמאן מוצפי היה קורא לא כמ"ש בבא"ח, אלא כמו שהורגלנו לקרוא עם חכם ישועה (ומכאן שחכם סלמאן מוצאפי לא נהג תמיד כד' הבא"ח, ויש עוד מס' נידונים מועטים כאלה, שנטה מדרכו, ולמשל שהיה מתפלל ערבית דוקא קודם צאה"כ, ולבא"ח עדיף להתפלל אחר צאה"כ. ומ"מ, הרב דרזי, למרות שהחשיב עצמו כתלמיד של חכם סלמאן מוצאפי, מ"מ לא נטה בכהוא זה מד' הבא"ח).

תפילות בגוש קטיף

כמו כן, היה עורך תפילות בגוש קטיף עצמו. ופעם באנו לאחד היישובים (נצרים), התפללנו שם בבית הכנסת עם הקטורת וז' כורתי ברית ועשינו הקפות מסביב לישוב וכו'. ואח"כ השאיר חבילה של חוברות ("לישועתך קויתי ה'") לרב היישוב וראש הישיבה (הרב טוויל). וכשהבין שהרב הנ"ל חושש קצת מענייני קבלה וכו', הרגיע אותו, ואמר לו שזה לא למקובלים... וחשוב שיקראו ויתפללו בזה הרבה.

הכוונה החשובה ביותר

פעם התבטא החכם, שעיקר הכונה בתפילה היא בתחילתה, שקודם שמתחיל להתפלל יראה עצמו כאילו נכנס בשערי הר הבית, ועולה במעלות ונכנס דרך העזרת נשים אל עזרת ישראל, ונכנס אל האולם ואל ההיכל, ומשם עובר את הפרוכת המבדילה בין הקדש ובין קדש הקדשים, ונכנס לבית קה"ק, ושם בין בדי הארון עומד ומתפלל ושופך שיח. ואמר שיקח כמה שיקח, לא יוותר על כוונה זו, ובפרטות.

כוונות וייחודים וענייני קבלה

סיפר לנו שישנם שתי שיטות בלימוד הכוונות. יש אומרים שצריך ללמוד כל הכוונות, ורק אז להתחיל ולכוין, אבל שיטת הרב שרעבי היתה מה שלומדים מכוונים. והגם שאלו ואלו דברי א"ח, הרבה עשו כמהר"מ שרעבי ועלתה בידם, והרבה רצו לעשות כשיטה השניה ולא עלתה בידם.

כמו כן סיפר שהוא הכיר את הלומדים אצל הרב שרעבי. ורוב הלומדים לא היו דוקא גאונים גדולים בפשט, אבל היו יראי שמים, ובעלי אמונה תמימה ואמיתית, וזה מה שהרב שרעבי חיפש, והוא בנה את ישיבתו ושיעוריו ע"ג המצע של יראת שמים טהורה ואמיתית.

עוד אמר על ישיבתו של הרב שרעבי "נהר שלום", שממש מרגישים שם את גן עדן. והיה מכוין בד"כ ע"פ הסידור שהוציא הרב בניהו שמואלי שליט"א. וכמה פעמים שאלתי אותו, כשנתחדשו פרטים בלימוד או כל כיו"ב אם יש להוסיף או לגרוע מהסידור, וענה לי להיות צמוד לסידור של הרב בניהו (וכך סבר למשל לגבי מטבע ברכה, שיש שהוסיפו עליו, או שינו הסדר והקדימו החיצוניות לפנימיות כידוע. והוא היה צמוד לסידור הנ"ל). והוא אהב מאוד מאוד את הרב בניהו שליט"א. וכשעמדתי בפרשת דרכים מסויימת בלימוד, ורציתי ללמוד תחום מסויים בכוונות, שלח אותי לרב בניהו, והוא בעצמו דיבר עם הרב בניהו שימצא לי חברותא טובה, וכך היה (גם ר' אקל'ה גנירם זצ"ל סיפר לי שכששהה בירושלים בשנת שבתון, הכיר לו חכם ישועה את הרב שלום הדאיה זצ"ל שילמד עמו "עץ חיים" על הסדר).

אמר שצריך ללמוד היטב את האוצרות חיים כמה פעמים, ולהבין היטב את האיפה שלימה, והוא פתח ושער להבנה אמיתית בדברי הרש"ש. ומי שרגיל לעיין בשמן ששון ופתח עיניים יש לו בסיס טוב לכוונות בפועל.

אמר שיש יתרון למתחילים להתחיל לכוין בשנת השמיטה, וזאת משום שסבר שיש לכוין למעשה כסברת השד"ה, וכמו שנהג הרש"ש בשנתו האחרונה (שנת התקל"ז), באופן כללי- שיש לכוין רק בבחי' פב"פ מבאהבה ואילך. ולא כסברת הש"ש ולא כפסק (פשרת) מוהריט"א.

שיבח את הסדר שהנהיג מו"ר הרב עוזיהו שרבף שליט"א בכולל שלהבת בחברון, ללמוד קודם כל אוצרות חיים, ואח"כ מבוא שערים, ואח"כ עץ חיים ורש"ש. אצל הרב עוזי שליט"א היינו לומדים הרבה בספרי הלשם, הן הקדמות ושערים וספר הדע"ה ועוד מהכללים והביאורים. והרב עוזי סיפר לנו שהוא ראה (בתקופת המשפט) את חכם ישועה מעיין הרבה בשער הפונה קדים, שכידוע אינו ממהרח"ו. וכששאלתי לזה את חכם ישועה אמר לי: נכון, אבל רבותי אמרו לי לא ללמוד בזה, ועכשיו אני אומר לך לא ללמוד זה.

כמובן, חכם ישועה הקפיד על אזהרת הרש"ש בנה"ש שלא ללמוד בספרים אחרים שאינם ממהרח"ו, אבל אהב מאוד ללמוד ולעיין בדברי הרמ"ק ובמיוחד בפירוש אור יקר על הזוה"ק.

הרבה פעמים שאלתי שאלות בלימוד, ולעתים השמעתי לו תשובות ולפעמים פלפולים, את חלקם קירב וחלקם הרחיק.. ופעם אחת במוצאי שבת כשהתארח אצל בנו רבי אברהם שליט"א (היינו שכנים דלת מול דלת), עמד לעשן בחדר המדרגות, ודברתי אתו באיזה ענין, ואמר לי "תביא אוצרות חיים", נכנסנו לבית, והראה לי באצבע, מ"ש שם בדף יג' ע"א באש"ל ד"ה עוד אחשוב למצוה "כי במקום מסוכן הזה אין ללמוד דברים שנתחדשו מסברה וכו' כי דברי הגוב"י הנז' אין להם על מה לסמוך", והאריך לחדד הדברים. המעניין, שאשתי שתחי' אינה יכולה לסבול עישון, אפילו שיהיה רחוק ממנה, ואפי' כשמעשנים בחדר המדרגות רחוק מהדירה, היתה מבקשת לסלק משם הסיגריות. אך חכם ישועה נכנס אלינו לבית עם הסיגריה מעלה עשן בידו למשך דקות ארוכות, ואשתי לא הרגישה בזה כלל...

פעם כשחזרנו מתפילות בגוש קטיף, ודברנו על הכוונות, סיפר לי שהצליח לכוין כראוי בקריאת שמע שעל המטה. וזה לקח לו יותר משעתיים. ואמרתי/שאלתי: אבל להירדם אח"כ הצלחת? וחייך וצחק ואמר לי איך אפשר...

שאלתי אותו איך ישנם מכוונים שמכוונים במהירות יחסית, ויש כאלה שמאריכים הרבה? ואמר לי שהדבר תלוי בכמה סיבות, וגם במעוף נשמתי, ולדוגמה הזכיר את הרב עבדיה הדאיה ע"ה בעל הישכי"ע שהיה מכוין מהר מאוד הפלא ופלא (וכן מורי ורבי חכם שמואל דרזי שיחסית היה מכוין מהר, ובעיקר כשהתפלל כשליח ציבור).

כמובן, יש לציין שחכם ישועה היה מתעמק ומכוין בכל מילה ומילה ובכל אות ואות והיה מתעכב הרבה מאוד על כל פרט ופרט. ולעתים תוך כדי כוונה בסידור היה נושא עיניו לשמים וממשיך לכוין באותו פרט בעיניים עצומות, ואח"כ חוזר לאותה כוונה שהיה בה קודם מתוך הסידור. כמו כן, לראות ולהתבונן בו מכוין, בהעברת האצבע על כל פרט, היה אפשר ללמוד הרבה, גם כמוסר אבל גם כלימוד ממש.

שאלתי אותו פעם בנוגע לייחודים, שהרי כתוב שיש סכנה למי שמייחד ייחודים ומפסיק מלייחדם. ומה יעשו אנשים פשוטים שכעת יכולים ללמוד ולייחד, אבל ייתכן שבהמשך הזמן לא יוכלו לייחד ולכוין? ואמר לי (בהתלהבות ובדבקות עצומה) "ואהבת את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", אתה צריך לעשות מה שביכלתך עכשיו, ולא לחשוב מה יהיה, ולא לחשוש.

שאלתי פעם, אדם שלומד ורוצה לכוין בפועל (כנ"ל שיטת הרב שרעבי), והוא מתבייש לתפוס סידור בבית הכנסת, וגם אם הוא מתפלל בצד ובהצנע זה לא עוזר להרגשתו, וחושש ליוהרא. האם יש איזה צד היתר להתפלל ביחיד בשביל זה? וענה שבשום פנים ואופן לא יתפלל ביחיד, אלא רק בציבור, ועם סידור הכוונות ובהצנע כמה שאפשר, ולא יחוש ליוהרא (ועי' מ"ש הרב שריה דבליצקי זצ"ל בהקד' לפת"ע החדש, מדוע אין בלימוד ובעסק החכמה הזאת משום יוהרא...).

שאלתי על מה שכתוב בשעה"כ דצ"ח (ע"ב) שמבואר שם שפי השופר הקצר יהיה למעלה, ופיו הרחב יהיה למטה, שיתכן וזה אמור רק ע"ד הכוונה, ויש שלמדו מלשון זו שצריך להניח את השופר שיהיה פיו הרחב כלפי מטה, וזה היפך ממ"ש הרמ"א סי' תקפ"ה. וענה לי שיש מהזקנים שנהגו כך, ויש שנהגו כך, ונהרא נהרא ופשטיה.