פרשת יתרו - לא עוזבים את ארץ ישראל

לא עוזבים את ארץ ישראל

  

כתוב במגילת רות[1] שאלימלך מחלון וכליון ירדו מהארץ (כי היו עשירים ולא רצו להוזיל מכספם לעניים). ואז מחלון וכליון מתו שם בחו"ל כיון שירדו מהארץ.

ממה הם מתו?

כתוב בתוספתא שהם מתו מרעב!

ואילו כשנעמי חוזרת לארץ כתוב "ותהום כל העיר", מה הכוונה "כל" העיר?

אלא כולם נשארו. לא מת אפילו אחד ברעב.

זו תשובה ולימוד לכל מי שמתרברב ברצונו למשוך את כספו ולעבור לחו"ל.

נתנאל אליסון: לסבא שלי, הרב אליקים אלינסון קראו במשפחה "הכבשה הלבנה". כי בעוד כל משפחתו בגייצד שבאנגליה היו לובשי שחורים, הוא נדבק קשות בחיידק הציוני. למרות שבאנגליה הוא היה רב חשוב, התעקש לעלות לארץ.

אבל אשתו, סבתי, סבתא רות האהובה, היא ממשפחת רוטשילד המיוחסת (בת נינה של אחד הברונים). לא אחד כמו אבא שלה, סבא יוסף רוטשילד, ייתן לנסיכה שלו להידקר מהקוצים בפלשתינה מוכת השרב.

לבסוף, כשהבין אבי סבתי, שסבא שלי רציני או משוגע ברצון שלו לעזוב את הירוק האירופאי ולעלות לארץ החמסין, הוא ביקש ממנו רק את ההתחייבות הנ"ל:

אם הולכת להיות בארץ ישראל שואה שניה, אתה מיד מחזיר את הבת שלי והנכדים שלי לשוויץ.

וערב ששת הימים, מי ידע שננצח. הרגישו כאן ששואה שניה מתקרבת.

סבא אליקים היה חייב למלא את השבועה.

בלב כבד הוא עלה למטוס עם אשתו ושניים מילדיו, אבא שלי ואחותו הבכורה, וטס לשוויץ. ממש יום לפני המלחמה.

כשהגיע לאבי אשתו, יוסף רוטשילד, אמר לו:

הנה אני ורות והילדים. קיימתי את השבועה. הגענו.

אבל אז הוסיף ואמר אל מול פניו ההמומות של סבא יוסף:

הילדים הקטנים יישארו אצלך בשוויץ. אבל אני ורות בתך, חוזרים לארץ עוד היום.

מה?!? 

זעק חמיו.

אתם משוגעים? אתה יודע מה הולך להיות שם?

ואז סבא אליקים, שאמנם היה ג'ינג'י באופי אבל עדיין אלוהים יודע מאיפה היה לו את האומץ, הסתכל לחמיו בעיניים ושאג מנהמת ליבו במבטא מלעילי:

"וכי אני מחלון?! וכי אני כיליון?!"

דממה השתררה.

מחלון וכיליון, בניו של אלימלך ממגילת רות, אלו שברחו מהארץ כשהיה קצת קשה. הלכו לארצות השפע ולבסוף חלו ונתכלו וזכר אין להם.

עוד באותו היום, סבא אליקים, יחד עם רות שלו, סבתא שלי, עלו על מטוס לארץ ישראל. במטוס היו רק הם והטייס כי מי משוגע לחזור לארץ מוכת מלחמה.

סבא וסבתא שלי היו המשוגעים האלה.

"וכי אני מחלון?! וכי אני כליון?!"

זוכה סבתא רות להאריך ימים, והשבוע כבר נולדה לה בת נינה, זהר, החימשה השנייה בארץ ישראל.

וזו לשון התוספתא (ע"ז פרק חמישי) על החשיבות של ישיבת ארץ ישראל: "וכן היה ר"ש אומר אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי צבור היה ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב והיו כל ישראל קיימין על אדמתן שנאמר (רות א) ותהום כל העיר עליהן מלמד שכל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב.

הרי הוא אומר (בראשית כח) ושבתי בשלום אל בית אבי שאין ת"ל והיה ה' לי לאלהים ואומר (ויקרא כה) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם אלוה אין אתם בארץ כנען איני לכם לאלוה.

וכן הוא אומר (יהושע ד׳:י״ג) כארבעים אלף חלוצי הצבא ואומר (יהושוע ב) כי נתן בידי את יושבי הארץ וגו' וכי עלתה על דעתך שישראל מכבשים את הארץ לפני המקום אלא כל זמן שהם עליה כולה נכבשה אינן עליה כולה אינה נכבשת.

וכן דוד אמר (שמואל א כו) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' וגו' וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד עבודת כוכבים אלא שהיה דוד דורש ואומר כל המניח את ארץ ישראל בשעת שלום ויוצא כאילו עובד עבודת כוכבים דכתיב (ירמיהו לב) ונטעתים בארץ הזאת באמת אינן עליה אין נטועין לפני באמת לא בכל לבי ולא בכל נפשי.

ר' שמעון בן אלעזר אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן כיצד עובד כוכבים שעשה משתה לבנו והלך וזימן את כל היהודים שבעירו אע"פ שהן אוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד ע"ג עובדי עבודת כוכבים הן שנא' (שמות לד) וקרא לך ואכלת מזבחו".

עד כאן דוגמאות שליליות, בפרשתנו אנו רואים להיפך, דוגמא חיובית על אדם שעשה חשבון נפש ובא והצטרף לעם ישראל...

 

כותב המדרש רבה (יתרו כז,ו): "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ... עמלק ויתרו היו בעצה עם פרעה כשראה יתרו שאבד הקדוש ברוך הוא את עמלק מן העולם הזה ומן העולם הבא תוהא ועשה תשובה... אמר אין לי לילך אלא אצל אלוה של ישראל...".

המדרש שמואל (פרשה יב) כותב יותר מזה: "אמר רבי יהודה בר סימון מיכתב היה יתרו באסרטיא של עמלק" ושם בהערה מוסבר שהיה בצבא עמלק[2].

 

יתרו נמצא במשולש רשע עם עמלק ופרעה ועושה חשבון נפש ומצטרף למי שהוא רואה שהאלוקים האמיתי נמצא לצידו!

 

בפרשת יתרו מקבלים עם ישראל שני כתרים, כתר אחד כנגד 'נעשה' וכתר אחד כנגד 'נשמע', לצערנו הרב לאחר חטא העגל נלקחו מאיתנו כתרים אלו.

גמ' (פח.): "דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב".

 

הגמרא ממשיכה ואומרת שכתרים אלו יחזרו אלינו, אבל איפה הם יחזרו?

שם: "אמר ריש לקיש עתיד הקב"ה להחזירן לנו שנאמר 'ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם' שמחה שמעולם על ראשם".

רק מתי שעם ישראל יחזור לארץ ישראל  - "ובאו ציון ברינה" אז נזכה לכתרים של מתן תורה!

 

מעניין שזה הוא אותו ריש לקיש שכועס על רבה בר בר חנה שלא גר בארץ ישראל, אולי בגלל ההבנה הזו שרק כשעם ישראל בארצם הם יכולים לזכות בכתרים האלו חזרה!

גמ' (יומא ט:) "ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז' אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו".

 

הברון הירש, שהיה עשיר עצום ונדבן גדול חשב רבות איך להציל בכספו את עם ישראל מכל הפרעות, השנאה והדלות שהיו באירופה בימים ההם. הוא ראה את ארץ ישראל שממה. טורקים וערבים נבערים מדעת שולטים בה. השוחד שולט ביד רמה. פורעים פרעות ושופכים דמים. האדמה רועדת והבתים נהרסים. מלריה וקדחת מפילות חללים והמצב הכלכלי קשה מנשוא. הוא ראה מה שראה יצחק אבינו בשנות הרעב. 

מה עשה הברון הירש? הקים קרן עם הון עתק לעודד את היהודים להגר לאמריקה. מיליוני יהודים מאירופה היגרו לארצות-הברית. גם יהודים מסוריה ומארץ ישראל קיבלו ממנו סיוע גדול לעזוב את מקום מגוריהם ולהגר ליבשת אמריקה. שם הוא חשב שהם יצליחו כלכלית ולא יחיו חיי עוני עוד.

בכספו העצום הוא קנה קרקעות בארגנטינה, הקים שם חוות ושילם ליהודים כרטיסי נסיעה באנייה על חשבונו. הוא הקים מוסדות אשר בהם לימדו אותם את השפה האנגלית והספרדית וכן מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו בכבוד.

חשבון התרומות שלו היה אדיר. בערכים של ימינו מדובר בסכום עתק של מיליארדי דולרים. בפגישתו עם הרצל אמר לו הברון הירש שהוא מוכן לתרום את כל הונו העצום למען גאולתו של עם ישראל. כל כך הרבה אהבת עם ישראל הייתה לו, אבל לא לארץ ישראל.

הוא הצליח בשלב הראשון. חצי מיליון יהודים היגרו לארגנטינה והתפרנסו היטב. גם לארצות-הברית היגרו מיליוני יהודים שחיו חיי רווחה כלכלית. לארץ ישראל הגיעו מאות אלפים בלבד.

מאז עברו מאה ועשרים שנה, כשמסתכלים על תוצאות מעשיו רואים דבר נורא. רוב היהודים שהוא עזר להם להגר לאמריקה התבוללו בנישואי תערובת, איבדו את הזהות היהודית, שכחו שהם יהודים. מחצי מיליון היהודים שהיגרו לארגנטינה נשאר רק רבע מיליון יהודים.

מסתבר שרצון טוב ונדיבות רבה לא מספיקים בשביל לעזור לעם ישראל. צריך לדעת כי אלוקים נשבע לאבותינו להחזיר אותנו אל הארץ הזאת, והוא זה שמנהל את העולם. את זה לא ידע הברון הירש, או ידע אבל לא פעל על-פי זה.

 

לעומתו הברון רוטשילד ידע ופעל על-פי השבועה הזאת.

 

גם הוא תרם סכומי עתק למען עם ישראל, אבל הם לא הגיעו לגודל הסכומים שתרם הברון הירש. גם הוא ראה את הפרעות ברוסיה חמישים שנה לפני השואה. גם הוא הסכים לתרום סכומי עתק בכדי לפתור את צרת היהודים.

למזלו של הברון רוטשילד היה לו רב, הרב צדוק כהן זצ"ל, שהיה בימים ההם הרב הראשי של פריז ולימים היה לרב של צרפת כולה. בניגוד לרוח הימים ההם ובניגוד לחלק מהרבנים באותה תקופה, הרב הזה תמך בתנועת "חיבת ציון". הוא הבין את מה שכתוב בפרשה שלנו. הוא הבין שמתחת לרעב ולשממה מסתתרת ברכה גדולה.

הברון רוטשילד קנה מאות אלפי דונמים של קרקעות בארץ ישראל. הוא השקיע בחפירת בארות ובנטיעת כרמים והכשיר את היהודים לעבודת קרקע. הוא שלח מומחים חקלאיים מצרפת על-מנת שידריכו את המתיישבים החדשים ואת האיכרים לגדל כרמי ענבים ולייצר יין. גידול זה, לפי דעתם של המומחים, היה המתאים ביותר לתנאי הארץ ולשיווק העולמי.

אם משווים את תוצאות פעולתו של הברון הירש לתוצאות פעולתו של הברון רוטשילד רואים כי מחצי מיליון היהודים שרוטשילד עזר להעלות לארץ ישראל צמחה מדינה שלמה ומצליחה, שיש לה ולתושביה זהות יהודית. כמעט שאין בה נישואי תערובת. היא הפכה למדינה שיש לה עוצמה צבאית, כלכלית וגם רוחנית.

כל זאת לעומת הכישלון ממעשיו של הברון הירש, שגרמו התבוללות נוראה ואיבוד זהות העם.

הרב הלל אליהו ליברמן הי"ד בספרו 'אהבת הארץ':

הכתוב אומר "ויוסף הורד מצרימה" - להגיד שבחו של יוסף הצדיק שלא יצא מארץ ישראל מרצונו, אלא בעל כורחו - וזהו "ויוסף הורד מצרימה", ולכן זכה שמה במצרים לגדולה ומלכות.

פירוש : היות ולא יצא מארץ ישראל מרצונו הוא, אלא בעל כורחו, לכן קדושת הארץ נשארה אצלו.

כמו שכתוב בהמשך: "ויהי ד' את יוסף ויהי איש מצליח"- כלומר זה שה' היה את יוסף, והלא השכינה נמצאת רק בארץ ישראל ולא בחו"ל?

אלא משום הכתוב בראש הפרשה "ויוסף הורד מצרימה" - בעל כורחו - על כן השכינה באה אתו מארץ ישראל- נשארה אצלו "ויהי איש מצליח"...

באותה מידה מעיד יוסף אודות עצמו "כי גנב גנבתי מארץ העברים" הוא גם מתאר את הדרך בה נלקח מארץ אבותיו – אל מצרים, וגם טורח להדגיש כי לא מדובר בארץ כנען חלילה, אלא דווקא בארץ העברים. "יוסף הצדיק חיבב את הארץ" ולכן יוסף התעקש לקרוא לארץ ישראל "ארץ העברים" ולא "ארץ כנען" כדי להודיע שארץ ישראל שייכת לעם ישראל בלבד- כלומר הבעלות על הארץ היא של עם ישראל"...

הרב הלל ליברמן הי"ד אהב את הארץ בכל נימי נפשו, בגיל 21 'עשה עליה ' לבדו ובנה בה את ביתו. הוא הקפיד מאוד לאכול מאכלים מהארץ בלבד - "אני נכנסתי לארץ, עכשיו אני רוצה שהיא תיכנס לתוכי", היה נוהג לומר.

---

[1] תודה רבה לרב משה רגב על התובנה הנפלאה הזו.

[2] אפשר לקרוא כאן בקישור.

שבועות - גאולה מחשבתית במגילת רות - חשיבה יוצרת

גאולה מחשבתית במגילת רות - חשיבה יוצרת

אנו עומדים לפני חג השבועות[1], בו נקרא את מגילת רות, מגילת היוחסין של המלכות בישראל. אלימלך ובניו נופלים דוקא בשדה מואב, ומשם יוצאת רות הגואלת הגדולה, אמה של המלכות בישראל.

מה יש בשדה מואב שיכול לגרום נפילה כה גדולה, ומאידך, להוליד את הגאולה? ובכלל, מה למלכות בישראל ולשדה מואב דוקא?

השאלה גדלה עוד יותר, לנוכח יחוסו המפוקפק של מואב, בבנות לוט שבאו על אביהן.

יחוס זה אינו מקרי, כאמור במדרש (ב״ר נ׳, על דברי המלאך ללוט, בראשית יט,סו): "ואת שתי בנותיך הנמצאות וגו׳, אמר ר׳ טוביה בר רבי יצחק שתי מציאות, רות המואביה, ונעמה העמונית".

רות אמה של מלכות, ונעמה אשת שלמה המלך, נחשבות במדרש, כ׳׳מציאות׳׳, שנמצאו דוקא משתי בנות לוט.

אם לא די בכך, מוסיף שם המדרש: "אמר רבי יצחק, מצאתי דוד עבדי (תהלים פט׳), היכן מצאתי אותו? בסדום". מדגיש המדרש, שדוד המלך הוא המציאה, מבת לוט שיצאה מסדום. מה פשר ה׳מציאה' הזו?

ילקו׳׳ש (לך לך סה׳): "אמר ר׳ אלעזר, מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה, אפילו משפחות הדרות באדמה, אין מתברכין אלא בשביל ישראל, כל גויי הארץ אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אין מתברכות אלא בשביל ישראל, אמר הקב׳׳ה לאברהם, שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית".

ההברכה מתבצעת על ידי הכנסת ענף העץ לאדמה, והוצאתו במקום מרוחק מעט. אז איך רות ונעמה, הן הברכה של אברהם אבינו?

סוד הענין כולו נעוץ, במחשבת המלכות בישראל. איך בדיוק?

מחשבת אלימלך:

כל מגילת רות אינה אלא התממשות מחשבתו הטובה של אלימלך!

מדרש (רות רבה ב׳): "...ושם האיש אלימלך, שהיה אומר אלי תבא מלכות...", אלימלך חשב לגאול את ישראל מהבלבול הנורא של תקופת השופטים, על ידי הקמת המלכות בישראל.

הרמב׳׳ן באגרת הקודש, כותב שהחיבור בין איש ואשה נקרא ׳ידיעה׳, משום שהילד נוצר ומקבל את מאפייניו היסודיים, מהחיבור של המחשבה שבמוח האב, עם מחשבת האם.

מתוך מחשבות קדושות וטהורות, מביאים ההורים ילדים צדיקים לעולם - כך מפורט בעמקות עצומה, גם בכתבי האר׳׳י הקדוש.

מחשבתו של אלימלך היתה נתונה ליסוד המלכות בישראל. הוא חשב על בנים שינהיגו את הדור, ואכן זכה לכך.

אומר רשב׳׳י (ב׳׳ב צא.), שאלימלך ובניו "גדולי הדור היו, ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ".

הולדת בניו היתה פרי של מחשבה קדושה ונכונה. לעומת זאת, נפילתם היתה פרי של מחשבה מוטעית.

הפסוק (דברי הימים א,ד), מכנה את מחלון וכליון, ׳יואש ושרף׳.

מה פשר השמות הללו?

מסביר המדרש (ילקו׳׳ש רות תר׳) – "רב ושמואל, חד אמר מחלון וכליון שמם, ולמה נקרא שמם יואש ושרף? יואש שנתיאשו מן הגאולה, ושרף שנתחיבו שרפה למקום. וחד אמר, יואש ושרף שמם, ולמה נקרא שמם מחלון וכליון, מחלון שעשו עצמם חולין, וכליון שנתחיבו כליה".

הולדתם היתה פרי של חשיבה גואלת, נפילתם פרי של חשיבה חולשתית - "שנתיאשו מן הגאולה".

רות ובועז, גואלים את מחשבת אלימלך. מחלון בן אלימלך, בעלה של רות, נפטר בלא בנים.

בזוה"ק (חוקת קס.) מוסבר, שמי שנפטר והניח אשה בלא בנים, נשמתו צריכה לרדת מחדש לעולם הזה. כשאלמנתו מתיבמת, היא משיבה את נשמתו לארץ, בדמות הילד הראשון שיולד לה.

רות עולה לארץ ישראל, במטרה להתייבם ולגאול את נשמת בעלה. לכשתתחתן עם הגואל ממשפחת מחלון, היא תביא את נשמתו בחזרה לעולם הזה, כדי שימשיך את מחשבת אלימלך, להקים את המלכות בישראל.

הדברים מתאימים כפתור ופרח, לדברי הזוהר חדש (ויקרא עז:) שמייחס את גיבורי המגילה, לאותיות שם הוי׳׳ה כדלקמן, י׳ אלימלך. ה׳ נעמי. ו׳ מחלון. ה׳ רות.

אלימלך נרמז באות י׳, הרומזת לראשית המחשבה.

רות נרמזת באות ה׳ האחרונה, הרומזת ליישומה של המחשבה בעולם המעשה.

הנה כי כן, מגילת רות סובבת כולה על גאולת המחשבה הקדושה של אלימלך, להקים את המלכות בישראל. אם חשבנו, שהמלכות היא ענין ארצי חומרי, באה מגילת רות ומלמדת אותנו, שמדובר ביישומן של מחשבות קדושות.

אך יש להבין, מדוע המחשבה כל כך מרכזית בעולם המעשה המלכותי? ואיך כל זה קשור למואב בדוקא?

מחשבה טובה:

הגמרא (קידושין מ.) אומרת: "מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנאמר: אז נדברו יראי ד׳ איש אל רעהו ויקשב ד׳ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ד׳ ולחושבי שמו (מלאכי ג׳), מאי ולחושבי שמו? אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר: און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד׳ (תהלים סו׳)...".

מחדש רב אסי חידוש עצום, שלמחשבה טובה, יש כח לפעול בעולם המעשה, גם אם נשארה בגדר מחשבה.

השאלה היא, אם למחשבה יש כח לפעול במציאות, אז מדוע רק מחשבה טובה בדוקא?

התשובה בפשטות היא, שמחשבה טובה, היא תוצאה של שפע חיים אמיתי וטוב, שגם אם לא יצא לפועל באופן מעשי, יש לו השפעה סגולית על המציאות המעשית.

אבל מחשבה רעה, היא מחשבה ללא שורש, ללא כח חיובי משלה, ואינה אלא קלקול. אז כל עוד לא יצאה אל הפועל, אין לה שום כח השפעה מעשי מצד עצמה, מלבד הקלקול שבעצם המחשבה. מה שאין כן מחשבה טובה שיש בה חיות וכח פעולה מצד עצמה.

מחשבת רחל:

יעקב אבינו מגלה שלבן רימה אותו, והכניס לו את לאה אימנו במקום רחל אימנו.

מתארת התורה (בראשית כט,כה): "ויהי בבוקר, והנה היא לאה, ויאמר אל לבן.. הלא ברחל עבדתי עימך, ולמה רימיתני...".

הגמרא (נדרים כ:) אומרת: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי (יחזקאל כ׳), אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות.. בני תמורה...".

אדם שנמצא עם אשתו ומהרהר באשה אחרת, פוגע בנפש הילד שיולד. שהרי מחשבת האב, מעצבת רבדים נפשיים בדמותו של הילד. אף שיעקב אבינו קודש קודשים ומרכבה לשכינה, עדיין צריכים אנו להבין, הרי מחשבתו של יעקב אבינו באותו לילה היתה נתונה ברחל, אז איך מאותו לילה מבולבל, יצא ראובן בן יעקב, אחד מיב׳ השבטים הקדושים?

שאלה זו נשאלה בזוהר (ויצא קמו:), אומר שם הזוהר, "כל מלין דעלמא אזלין בחר מחשבה והרהורא" - כל עניני העולם הולכים אחרי המחשבה. "יעקב שלימא דכלא גלי קמי קב׳׳ה דכל ארחוי בקשוט הוו והרהורא דקשוט הרהר תדיר בכלא" - יעקב אבינו איש תם, גלוי לפני הקב׳׳ה שכל דרכיו באמת, וכל מחשבותיו תמיד, רק מחשבות אמת. "בההוא ליליא.. הרהורא דיליה ברחל הוה.. ובגין דאתגלי קמיה דקב׳׳ה דהא לאו לדעתא הוה ובארח קשוט הרהר כרעותיה יעקב, לא איפסל מגו שבטין קדישין, דאי לאו הכי הוה איפסל".

באותו לילה הרהורו היה ברחל, ובגלל שגלוי לפני הקב׳׳ה שהיה זה שלא לדעת ובדרך אמת הרהר יעקב, לא נפסל ראובן מהשבטים, כי אם לא כך, היה נפסל.

"ובגין דהרהורא עקרא איהו ועביד עובדא, קב׳׳ה דהוה ידע ההוא הרהורא, באחר דאתדבקא.. אשתמר ליה בכירותא דכתיב (דברי הימים א,ה) כי הוא הבכור וגו׳ נתנה בבורחו ליוסף.. ואתנטילת בכורה מראובן ואתמסר באתר דהרהורא אחדבק בה, ברחל הרהר ואתדבק רעוחא, ברחל אתדבק בכירוחא וכלא אחהדר בחר הרהורא ומחשבה, כגוונא דא הרהורא מחשבה עביד עובדא ואחמשך משיבו בכל מה דאתדבק בר נש...".

בגלל שההרהור הוא העיקר ועושה מעשה, הקב׳׳ה שמר אח הרהורו הביכורי של יעקב ברחל, ונתן אח ההרהור הזה ברחל ובבנה יוסף, ולכן עברה הבכורה מראובן ליוסף. כמו בענין זה, כך תמיד המחשבה עושה מעשה ומשפיעה אח השפע בכל מה שהאדם דבק בו.

מעבר לאמירה האדירה, שעיקר הכל הוא המחשבה, ראו כמה עצום כוחה של מחשבה קדושה - הקב׳׳ה שמר את מחשבתו הראשונה של יעקב אבינו, מחשבת הבכורה בישראל, עד שיעקב נשא את רחל, ואז נתן את השפע של אותה המחשבה ברחל אימנו, ובבנה הבכור יוסף. כן נעשה יוסף בכור ישראל.

למדנו אם כן, שבכוחה של מחשבה קדושה, להמתין עד הגעת המציאות המתאימה לתחולתה, ומשהגיע הזמן או האדם או הדור הנכון, היא חלה ומשפיעה ומתחברת למציאות. צריך רק סבלנות.

אמר דוד המלך (תהלים קסד): "האמנתי כי אדבר, אני עניתי מאד, אני אמרתי בחפזי, כל האדם כוזב".

הסביר הרב צבי יהודה, אם אני מדבר מתון אמונה, אז יש לי סבלנות. ׳עניתי׳ כמו ׳עונה׳, המתנה עד שיגיע זמנה של המחשבה להתממש. אבל אם אמרתי בחפזי, היינו, בלחץ ובלי סבלנות להמתין עד שיתבשלו התהליכים הנדרשים, ׳כל האדם כוזב׳, היינו, סימן שיש כאן חסרון באמונה.

המילה ׳כתר׳ משמשת בלשון הראשונים, להמתנה וסבלנות. ׳כתר לי זעיר׳, המתן לי מעט עד שאסביר את כוונתי, ואז תגיב על דברי. מלך צריך להיות סבלן. כי הוא מופקד על יישומן של מחשבות אלוקיות גדולות, ויישום אדיר ונורא שכזה, דורש סבלנות אין קץ.

מה פרצת:

מגילת רות (ד,יח) פותחת את תאור שושלת בית דוד, "ואלה תולדות פרץ...". 

מדוע הציבה המגילה את פרץ בראש השושלת, ולא את יהודה בן יעקב?

התשובה בפשטות היא, משום שמיהודה יצאה גם משפחתו של זרח, ואילו ענף בית דוד, מתאפיין משפחתית, דוקא ברוחו של פרץ. נסביר.

התורה אינה חוסכת מאיתנו, את תאור טעותו של יהודה, אשר חשב את תמר הצדקת, לאשה פרוצה.

תקציר הסיפור כמתואר בתורה (בראשית לח׳): "...ותסר בגדי אלמנותה מעליה, ותכס בצעיף.. ותשב בפתח עיניים על דרך תמנתה... ויראה יהודה ויחשבה... ויט אליה אל הדרך... היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה, ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. ויכר יהודה ויאמר, צדקה ממני.. ויהי בלדתה, ויתן יד, ותקח המילדת ותקשור על ידו שני.. והנה יצא אחיו, ותאמר מה פרצת עליך פרץ, ויקרא שמו פרץ".

יש להבין, הרי למדנו שמחשבת האב, מעצבת את הילד, אז אין יתכן שראש שושלת בית דוד עוצב על ידי מחשבת פריצות לכאורה? יתירה מכן, אם זה נכון, השם האחרון שהיה נכון לתת לילד הזה הוא - פרץ. למה להדגיש את המחשבה המוטעית?

כאן אנו מגיעים להיכרות עם אחד משיאי יכולותיה של מחשבת האדם.

יעקב מברך את יהודה (בראשית מט,ח) "יהודה אתה יודוך אחיך...".

מפרש תרגום יונתן, "יהודה אנת אודיתא על עובדא דתמר, בגין כך, לך יהודון אחן, ויתקרון יהודאין על שמך...". אתה יהודה, הודית על מעשה תמר, לכן יקראו כל ישראל יהודים על שמך.

הודאתו של יהודה, לא היתה הודאה רגילה של מי שחטא ומודה על חטאו. זו היתה הודאה של הדיין, שדן את תמר לשריפה, וחזר מהפסק, והודה שהוא זה שהיה איתה.

נטל הבושה והחרפה שבעקבות הודאה כזו, הוא לא אנושי. מי יכול לעמוד בבושה כזו?

יהודה כופף קומתו בפני האמת, שילם את מלוא המחיר, ועשה תשובה על מעשיו.

התשובה שלו, הלכה אחורה בזמן, ותיקנה את מחשבת חטאו, עד שהתהפכה בדיעבד, למחשבת קדושה, שהולידה אח פרץ.

עם כל העוצמה המדהימה של מחשבת החשובה ללכת אחורה בזמן, עדיין איננו מבינים, מדוע לקרוא לילד פרץ? אדרבה, אם יהודה עשה חשובה, אז מדוע להזכיר חטאו?

כאן מונח עומק מדהים. מחשבת התשובה של יהודה, לא רק חוזרת בזמן ומתקנת את מחשבת חטאו, אלא גם מבררת אותה, מנקה אותה, ומוציאה ממנה את הכח הטוב, המושלך בתוך הזוהמה. למעשה, מוציאה ממנה את מחשבת המלכות בישראל. הכיצד?

כח הפריצה:

מיכה הנביא אומר (ב,יג): "עלה הפורץ לפניהם, פרצו ויעבורו שער, ויצאו בו, ויעבור מלכם לפניהם, וד׳ בראשם".

פירש מצודת דוד: "עד לא יעלו הם יעלה לפניהם מי שיפרוץ גדרות סירים ומסוכת חדק ליישר את הדרך ועל אליהו הנביא יאמר שהוא יבוא קודם הגאולה ליישר לבות ישראל לאביהם שבשמים להיות מבוא אל הגאולה וכמ''ש הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות וגו' (מלאכי ג)... ויעבור מלכם לפניהם... הוא מלך המשיח. וה׳ יעבור בראש כולם, כי אז יחזיר גם הוא שכינתו לציון".

אומר מצודת דוד, בדור שלפני הגאולה, יהיה צורך בפורץ שיפרוץ גדרות של קוצים.

מה כוונתו? יש מצב בו הקוצים מתאזרחים בחברה הישראלית, ומציגים עצמם כגדר מוסרית.

מי שבא בשם התורה ועל פי התורה, מוצג כפורץ. רבים חוששים, ומיישרים קו עם הגדר החדשה, שבמהותה אינה אלא פרצה.

לעת כזאת, כדי להשיב לעם ישראל את השפיות, אח גדרי המוסר השורשיים, יש צורך בכח של פריצת גדר, עזות דקדושה של אליהו הנביא. לדעת לעמוד באומץ אל מול הצביעות המוצגת כגדר, ולומר בקול גדול, הגדר הצבועה שכאילו גדרתם, אינה אלא פרצה בגדר הישראלית האמיתית האלוקית.

אמנם חשוב להדגיש, כי אין מדובר כאן בקנאות חסרת יכולת הבחנה. זוהי עבודה שדורשת עומק גדול ועצום. הכח הפורץ דרך לכלל ומסלק את הקוצים, צריך להיות כח חכם ומחושב. זוהי עבודה עדינה וחכמה של לקיטת השושן המסתתר בקוצים האלה. לקיטת כל הטוב המסתתר גם בבלבול של ישראל קדושים.

עבודה של ניסור עמוק, המבחין בהבחנה דקה, בין טוב לרע, מאמץ את הטוב ומשליך את הרע.

עתה נוכל להבין, מדוע נקרא פרץ בשם זה.

הביטוי ההלכתי (ב׳׳ב ק:) – "מלך פורץ גדר", מבטא רוחנית אח הכח הנדרש למלך ישראל. כח של פריצה. אבל מהיכן יבוא כח הפריצה, אצל ישראל קדושים המלומדים בגדר?

לזאת באה מחשבת התשובה של יהודה, חזרה אחורה בזמן, לקחה את מחשבת הפריצות המוטעית, השליכה את זוהמתה, ואמצה את כח הפריצה הנדרש למלכות בישראל.

לכן, לא הוסתר כח זה, ולילד קראו בשם פרץ.

מגילת רות פותחת את שושלת בית דוד, ב"אלה תולדות פרץ". משום שכח המחשבה הפרצי, פורץ הדרך לקדושה, הוא אבן היסוד של המלכות בישראל.

מכל מקום למדנו, שלמחשבה יש כח ללכת אחורה בזמן, לברר מחשבה מורכבת, לקחת את הטוב שבה, לסגלה ולאמצה, להעבירה אל העתיד, ולהמתין בסבלנות מלכותית, עד שיגיע זמנה להתממש.

הכל נפלא, אבל עדיין נותרנו עם שאלותינו, מדוע אלימלך עם מחשבותיו הקדושות, נופל דוקא בשדה מואב? למה דוד נחשב למציאה שנמצאה מבנות לוט? וכיצד רות ונעמה, הן תוצאה של פעולת הברכה, שנעשתה באברהם אבינו?

מחשבה מולידה נשמה:

כשאברהם אבינו יוצא ללכת אל ארץ ישראל, מתארת התורה (בראשית יב,ה): "ויקח אברם את שרי אשתו.. ואת הנפש אשר עשו בחרן...". מה פירוש "הנפש אשר עשו", וכי הם יצרו אנשים?

פירש רש׳׳י: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום".

מרן הרב קוק (באגרת תקנ"ה), מכנה תלמידי החכמים שעוסקים בפנימיות תורה, ומקרבים פושעי ישראל לתורה, בשם ׳לוקחי נפשות׳.

הרב צבי יהודה ציין שם, לפסוק (משלי יא,ל): "...ולוקח נפשות חכם", ובגר׳׳א ביאר, "מי שמלמד תורה לעם". ראו עד היכן מגיעה מעלת עבודת הקירוב.

הזוה"ק (שלח קסח.) מפרש זאת באופן מאד מיוחד.

התורה אומרת (בראשית יא,ל): "ותהי שרי עקרה אין לה ולד". שואל הזוהר, "ממאי דאמר ותהי שרי עקרה, לית אנא יודע, דלית לה ולד? מאי אין לה ולד?", אם התורה אומרת ששרי היתה עקרה, ברור שאין לה ולד, למה צריך להוסיף את המשפט הזה? משיב הזוהר, "אלא הכי אמר רב מתיבתא, ולד לא הות מולדא, אבל נשמתין הות מולדא.. דאינון תרין זכאין הוו מולידי נשמתין לגיורי, כל ההוא זמנא דהוו בחרן.. כמה דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן, נפש עשו ודאי...".

התורה מדגישה, אין לה ולד, כדי לומר, שולד לא היה לה, אבל נשמות קדושות רבות באו לעולם, ממחשבות אברהם ושרה.

השל׳׳ה הקדוש (שער האותיות, קדושת הזיווג) חיבר את דברי הזוהר אלו, לדברי רש׳׳י, שאברהם מגייר אנשים ושרה את הנשים, וכתב, "מכח מחשבת קדושת אברהם.. נשפעים נשמות של זכרים, ומכח מחשבות קדושת שרה.. נשפעים נשמות של נקבות".

עתה נוכל להבין - מדוע רות ונעמה, נחשבות לתוצאות הברכה שנעשתה באברהם אבינו? מדוע המדרש מכנה אותן מציאות? ומדוע בתהלים פט׳, אומר הפסוק, ׳מצאתי דוד עבדי׳, ומכנה את דוד המלך בשם מציאה?

משכיל לאיתן האזרחי:

מזמור פט׳ בתהלים, פותח במילים, "משכיל לאיתן האזרחי".

בבא בתרא (טו.): "איתן האזרחי זה הוא אברהם".

מדוע פותח המזמור המתאר את דוד המלך כמציאה, במחשבתו של אברהם אבינו? הרשו לי להציע פירוש חדשני אבל הכרחי לדברים.

מציאה, שנעשית לרכוש מוצאה, היא חפץ שבעליו איבדו וגם התייאש ממנו. היאוש הוא בעצם ניתוק דעת הבעלים מהחפץ. הדעת יוצרת את הזיקה הקנינית של הבעלים, ובסילוק דעתו של הבעלים, הופך החפץ להפקר.

המוצא שלוקח את המציאה לרשותו, מחיל עליה את דעתו שלו, עושה בה מעשה קנין, והיא נעשית שלו.

מואב ועמון, שנולדו משתי בנות לוט שהשקו את אביהן יין, עד שנעשה חסר דעת, היו כמו שתי אבדות, חסרות דעת בעלים. הן נולדו ללא מחשבת אב.

הקב׳׳ה לוקח את מחשבת אברהם אבינו, וכמו פעולת הברכת האילן, מחבר אותה למואב ועמון, שיוצאים אצל לוט חסר הדעת.

כך נוצרות שתי הנשמות האלה, ממחשבותיו של אברהם אבינו.

גם דוד המלך שיוצא מרות המואביה, נחשב כמו מציאה שנמצאה בסדום, משתי בנות לוט שבאו על אביהן. כי הגוף המואבי בא מנותק מדעת, כפי שנאמר (בראשית יט) "..ולא ידע בשכבה ובקומה", וחובר על ידי הקב׳׳ה, לאור הדעת של אברהם אבינו. זהו המובן של "שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך", וזהו הקשר, שבין מציאת דוד המלך, למחשבתו של אברהם אבינו, "משכיל לאיתן האזרחי".

השכל הישראלי:

כתב מרן הרב קוק, (אורות הקודש ג,סז): "השכל האלוקי הוא שכל יוצר.. ושכל הברואים הוא שכל מצייר, שאיננו יכול כי אם להציג לפניו את מה שישנו..". יש שכל שמצייר את הקיים במציאות, ותו לא. אבל יש שכל, שבכוחו ליצור מציאות. "סגולה אלוקית של שכל יוצר, זאת היא הפליאה של סגולת ישראל.. אלוקים אתם ובני עליון כולכם, בעלי נשמה יוצרת, פועלת בציורה על כל היקום, כדוגמא של מעלה. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטוע שמים וליסד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה..".

הפסוק מישעיה (נא,טז) בו סיים מרן הרב, מבואר על ידי רשב׳׳י (זוה"ק הקדמה ה.): "ולאמר לציון עמי אתה.. אל תיקרי עמי אתה אלא עימי אתה, למהוי שותפא עימי. מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ, כמה דאת אמר, בדבר ד׳ שמים נעשו, אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלי באורייתא..".

אל תקרא את הפסוק ולאמר לציון עמי אתה, עם פתח תחת העין, אלא עימי אתה, עם חיריק תחת העין. היינו, אתם עם ישראל, שותפים עימי. כמו שאני בראתי השמים והארץ במאמר, כך גם אתם שותפים לחידוש ומתן צורה חדשה למעשה בראשית בכל יום, על ידי שאתם לומדים תורה.

מיד לאחר פיסקה קדושה זו, מובאת שם (אורות הקודש ג,סט) הפיסקה הבאה, "יכולים אנו להמשיך נשמות גדולות בעולם, שיהיה להן רצון אדיר וכח גדול להביא גאולה לעולם, להסיר את כל האפלוליות שבחיים, ולנצח את כל החולשות שבהם".

אומר לנו מרן הרב, שבכח המחשבה של הצדיקים הגדולים - להביא נשמות לעולם - שיהיו בעלות רצון אדיר וכח גדול, להביא את הגאולה!

כך סידר וערך מורנו ורבינו הרב דוד כהן הנזיר, עורך אורות הקודש. מיד לאחר הפיסקה המדברת על השכל הישראלי היוצר מציאות, הביא את דבריו המופלאים של מרן הרב, באומרו "יכולים אנו להמשיך נשמות גדולות בעולם". מי יוכל לעמוד במחיצתם של צדיקי עליון אלו, שאנו הולכים לאור תורתם.

תיקון עמון ומואב:

השאלה שנותרה, מה הענין המיוחד במואב ובעמון דוקא? מדוע אלימלך עם מחשבתו המלכותית, נופל דוקא בשדה מואב? ומה למלכות בית דוד ולמואב דוקא?

בברית בין הבתרים, הבטיח הקב׳׳ה לאברהם אבינו ארץ עשרה עמים ולא רק שבעה.

בראשית (טו,יח): "..לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת. את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני".

פירש רש׳׳י: "עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד". מדוע עוכבה ירושת ארץ אדום מואב ועמון לעתיד?

מסביר המאור ושמש (דברים ד׳׳ה ונפן ונסע משם האר׳׳י הקדוש): "ושעיר - הוא כנגד כתר, שהוא עולם דלית מחשבה תפיסא ביה, רק שאנו צריכים לשער אותו. ומואב - הוא כנגד חכמה, שאב הוא חכמה. ועמון - הוא כנגד בינה, שנועם הוא בינה". שעיר עמון ומואב, הן קליפות המחשבה הטמאה, כנגד בחר חכמה ובינה דקדושה. שעיר, רומז לכח המתנגד לכתר האינסוף, שעליו אפשר לדבר רק בהשערה, כי אין מחשבה תופסת בו. מואב, רומז לכח המחשבה המתנגד לחכמה המכונה אבא, וכן אב בחכמה. עמון, רומז לנועם בחילוף אותיות, המתנגד לנועם הנשמתי הבא מן הבינה.

ממשיך המאור ושמש ומסביר, "לכן לא כבשו ישראל אלא שבע עממין, מפני שהיה בכחם לבטל אותם. אבל ארץ שעיר ומואב ועמון לא כבשו, מפני שהם כנגד שלש ראשונות והם בתקפם, ואי אפשר לבטל אותם עדיין. ולעתיד אז יהיה מלאה הארץ דעה.. אז יודו כולם שהוא אחד ושמו אחד ויבטלו החיצונים מכל וכל".

המאבק המחשבתי הושאר לדורות האחרונים.

לבנות לוט היתה מחשבה טובה. הן חשבו שהעולם חרב, והן מצילות את העולם. זו בדיוק הקליפה המואבית. מחשבות טובות, שמיושמות בטומאה.

לאלימלך היו מחשבות טובות, אבל הוא נפל בטעות תפיסתית, ׳׳בשדה מואב׳׳.

היה לו את הכח לעשות גאולה, אלא שתפיסה מחשבתית גויית של המציאות הארצית, ייאשתו, בלבלתו והפילתו.

בשונה ממה שרבים חושבים, מלכות בית דוד, היא מלכות של גאולה מחשבתית יוצרת. שכל של תורה, שמנהיג את המציאות, ומעצב אותה מחדש. משיב אותה לצורתה האלוקית הרצויה.

מחבר את הארציות האחריתית, אל המחשבה הראשיתית. חיבור של השכינה, המכונה (שה׳׳ש ז,ב) – "בת נדיב", עם אביה שבשמים, אבל בקדושה.

מציאות ארצית מעשית, המונהגת ומחוברת למחשבות אלוקיות נישאות קדושות וטהורות.

גם בדורנו, יש לנו את כל הכח המעשי הנדרש, כדי להתקדם במהלך הגאולה. מה שעוצר אותנו היום, היא התפיסה, המחשבה המוטעית.

אנחנו צריכים להיזהר משדה מואב. מתפיסות מיואשות, כיואש ושרף שנתיאשו מן הגאולה, וכפפו קומה בפני תפיסות זרות.

המחשבה הישראלית, היא שכל יוצר. בכח מחשבתנו ומעשינו, ליצור מציאות חדשה ומתוקנת לגאולתנו. נשחרר את המחשבה, נתמלא באמונה, ונזכה לגאולה השלמה.

---

[1] שיעורו של הרב זאגא.

שבועות - מגילת רות – כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ!

כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ[1]

מגילת רות (ג,ב): "וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מדַעְתָּנוּ...הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂערִים הַלָּיְלָה...וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה".

הייתכן שאדם כבועז שהיה בן שמונים, שופט ומנהיג, משתתף אישית בזריית גורן שעורים שהם מאכל בהמה? הייתכן כי בועז הולך לשכב ולישון על ערֵמה של גרגרי שעורים בשדה?

הרעב הגדול ששרר בימי שפוט השופטים והתמשך למעלה מעשר שנים, בא אל קיצו. עם ישראל יוצא לעַבֵּד את שדותיו ובפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה שנים, הוא רואה ברכה בעמלו.

נעמי ורות כלתה פוגשות בדרכן חזרה את שדותיה של ארץ ישראל עטופות במרבדים של שעורים:

"וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים (א,כב)".

הכל צופים לאיסוף היבול המבורך של השעורים ואחריהם החיטים, ולעיבודן והכנתן של ערֵמות הגרגירים  בגרנות. גם בועז ונעריו שותפים לתהליך הכנת המזון הבסיסי והחיוני.

השעורים האלו אינם כשאר שעורים, והערֵמה הזאת אינה אוסף סתמי של גרגירי תבואה.

בועז, שהוא מגדולי הדור וחכמיו, קולט בחושיו את יד ה' המכריזה על סיום הרעב הקשה שהיה ביטוי להסתרת פני ה'.  הוא רואה בצומח מן השדה לעת הזאת את ראשית צמיחת גאולת הארץ.

חורבנה של ארץ ישראל היא חורבנו של עם ישראל, וגאולתה של ארץ ישראל היא גאולתו של עם ישראל.

עיני ה' מלוות באהבה את השיבולים האלה המלאות חיים חדשים, ובועז רוצה להיות קרוב אליהם וחלק מהם. נפשו כמהה ללון על גרגרי השעורים ולהריח את ריחם ולנשום את פעמי הכתוב:

"רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב (תהילים פה,ב)".

תובנה זו שופכת אור על אחת מן התקנות המופלאות והקדומות, שהתקינו בתי הדין בישראל "...והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בַּשֵּׁם (משנה ברכות ט,ה)".

מקור תקנה  זו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם ה', נלקח מן הפסוק:

"וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה' (רות ב,ד)".

מה ראה בועז להזכיר את שם ה' הגדול והקדוש על פעולה שהיא חלק מחיי החולין ועבודת האדמה? מה ראו בית דין להתקין את התקנה הזאת דווקא בימים ההם?

מכאן, שקציר השעורים הזה בעת הזאת, היה אות לכפרת עוון העם והארץ. יבול השעורים המבורך, הכיל בתוכו את אור פני ה' הגואל את עמו, כמאמר הפסוק ב'שירת האזינו':

"...וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּו (דברים לב,מג)"[2].

גם בני האדם מתחילים לחייך זה לזה ולהאיר פנים איש לרעהו. אחווה ורֵעות אמת, הִנָּן ביטוי לשם ה' שהוא שלום ולחותמת שלו שהיא אמת. "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו,כה-כז)".

גאולה משולשת:

1) גאולת עם ישראל.

2) גאולת ארץ ישראל.     

3) גאולת משיח בן דוד.

גאולת העם:

עשר שנות גלות קשה של נעמי ומשפחתה, הִנָּן כאב מתמשך הממתין לגאולה. מתוך השְׁכוֹל והיגון מתחיל לבקוע אור. נעמי שומעת משהו שיש בו תקווה.

"... כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם (א,ו)".

התיאור הוא של אירוע אקראי, סוג של שמועה המגיעה בדרך מקרה אל אזנה של נעמי למודת הסבל, בשדה מואב.

לאמיתו של דבר, זו היא יד ה' המתחילה להניע את תהליך הגאולה, בדרך של מקריות.

אופי ההתערבות האלוקית בדרך של מקריות מודגש ביתר שאת באירוע השני.

גאולת הארץ:

"וַתֵּלֶךְ (רות) וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים, וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ (ב,ג)".

לכאורה מפגש אקראי בין רות לבין הגואל העתידי בחלקת שדהו. מי כיוון את רות אל אותה חלקת שדה? אין זאת אלא יד ה' העומדת מאחורי הקלעים ומכוונת את האירועים.

המקריות חוזרת אלינו בפעם השלישית, בצומת מאוד מרכזי בהמשך המגילה.

גאולת משיח בן דוד:

"וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגּוֹאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז... (ד,א)".

כך סתם, עובר במקרה ליד השער האדם החשוב ביותר ברגע זה. מתגלה גואל עֲלוּם שֵם שהכתוב לא טורח להזכיר את שמו, אלא "פלוני אלמוני".

בדקוּת הבחנתם ביטאו חז"ל את הפתעתם:

"ובועז עלה השער וישב שם והנה הגואל עובר אשר דבר בעז". מה?! לאחורי תרעא הוה קאים? (מה?! האם הוא עמד והמתין מאחורי השער?) (רות רבה ז, ז)".

כלומר, צירוף מקרים נדיר. רבי שמואל ברבי נחמן מוסיף ומחדד את הנקודה הזאת:

"אפילו היה בסוף העולם, הטיסו הקב"ה והביאו לשם כדי שלא יהיה אותו צדיק (בועז) יושב ומצטער (שם)".

יד ה' המניעה את הגואל ומובילה אותו אל חזית הזירה. הקב"ה הוא שותף נסתר השמח לתרום את חלקו:

"אמר רבי ברכיה כך דרשו שני גדולי עולם רבי אליעזר ור' יהושע. ר' אליעזר אומר, בעז עשה את שלו ורות עשתה את שלה ונעמי עשתה את שלה, אמר הקב"ה אף אני אעשה את שלי (שם)".

שלושת האירועים 'המקריים' האלו, הן הן שלושת הגאולות שסביבן אנו חגים.

מִי אָתְּ

מיד, כאשר הגיעו נעמי ורות לבית לחם יהודה, רעשה וגעשה כל העיר.

"... וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי? (א,יט)".

סיפורה של רות התפרסם בכל מקום. משום כך, מוזרה מאוד השאלה ששואל בועז את נערו הממונה על הקוצרים:

"וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת? (ב,ה)".

מן התשובה נראה שהנער לא ידע הרבה מלבד העובדה שהיא נערה מואבייה ששבה עם נעמי משדה מואב. מסתבר שבועז ידע הרבה יותר.

ושוב בפעם השנייה, כאשר רות מופיעה בחצות הלילה בגורן השעורים, מפתיע בועז בשאלה:

"וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ?! (ג,ט)".

בפעם השלישית, כאשר חוזרת רות מן המפגש עם בועז אל בית נעמי, מפתיעה נעמי בשאלתה:

"וַתָּבוֹא אֶל חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר: מִי אַתְּ בִּתִּי? (ג,טז)".

שלוש פעמים נשאלת רות על זהותה: מי את? מהו הרמז הטמון כאן?

אותה תופעה חזרה כעבור שנים רבות, עת ניצב דוד בן ישי בן בנה של רות, מול גלית הפלישתי.

אנו יודעים כי שאול המלך הכיר היטב את דוד בן ישי. דוד שימש כנושא כליו ואף היה מסיר את רוחו הרעה של שאול באמצעות נגינתו:

"וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נשֵׂא כֵלִים... וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי" (שמואל-א, טז,כא).

כאשר מופיע גלית הפלישתי ומטיל את אימתו וחיתתו על שאול המלך וכל ישראל, מתייצב דוד לפני שאול ומבקש רשות ללכת ולהלחם בפלישתי. שאול מברך את דוד בהצלחה ושולח אותו לדרכו המסוכנת:

"... וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד, לֵךְ, וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ. וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו..." (שמואל א' יז,לז).

מה קרה כאשר דוד יוצא למערכה לקראת הפלישתי?

"וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא: בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר? (שמואל א', יז,נה)".

כאשר אבנר משיב שאינו יודע, מצווה עליו שאול:

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה, בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם!"

ואם אולי היה קשה לזהות את דוד ממרחק, מה קרה כאשר הגיע דוד ועמד לפני שאול?

"וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל... וַיּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל: בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר? וַיּאמֶר: דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי".

בפעם השלישית מופיעה השאלה המוזרה: בֶּן מִי אַתָּה?

הגמרא (יבמות עו:) מתייחסת לשאלה המוזרה הזאת ומשיבה עליה בדרכה:

"ולא ידע ליה? (האם לא הכירו?) והכתיב: "ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים!" אלא אאבוה קא משאיל (על אביו הוא שואל) . ואביו לא ידע ליה? והכתיב: "והאיש בימי שאול זקן בא באנשים"! ...הכי קאמר (כך אמר) שאול: אי מפרץ אתי, אי מזרח אתי? (אם הוא מזרע פרץ בן יהודה או מִזֶּרַח)  אי מפרץ אתי - מלכא הוי (מלך יהיה)...אמר לו דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו".

כלומר, היות ושאול המלך הבטיח את בתו למי שיכה את גלית, הוא החל לברר אם הוא משושלת ראויה למלכות!

לאור ההקבלה לרות המואביה שגם היא נשאלה לזהותה שלוש פעמים כפי שהצגנו לעיל, נשיב ונאמר, כי גם בְרוּת וגם בְדָוִד מתגלות זוויות חדשות באישיותם פעם אחר פעם, מפתיעות ומדהימות, המעלות שוב ושוב את השאלה: מִי אָתְּ? בֶּן מִי אַתָּה?

בפעם הראשונה הם מתגלים בעדינות ובאצילות.

בפעם השניה בעוז ובגבורה.

ובפעם השלישית בענווה ובצניעות שאחרי הניצחון.

פתחנו את המאמר בגאולה המשולשת של העם, הארץ ומשיח בן דוד. גם שלושה אלו מתגלים פעם אחר פעם בפנים חדשות:

עם ישראל נגאל וחוזר למולדתו (בעדינות מנסים להתאקלם ולהשתקם), ארץ ישראל נגאלת משוממותה וחוזרת לבניה (בעוז וגבורה של מלחמות ובחוצפה ישראלית שמתאימה להתנהגות של רות בבואה אל הגורן בחצות הלילה), עם ישראל בונה את הקומה הרוחנית שלו (משיח) על גבי הקומה הגשמית של הביצות והכבישים והחלוצים (בענווה ובצניעות).

פליאה משולשת - לא רק העולם בהלם מהגאולה הזאת:

ארץ ישראל מתבוננת בעם ישראל הנגאל מארצות פזוריו וחוזר בהמוניו לארצו, ולא מאמינה למראה עיניה:

"וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה? (ישעיה מט,כא)".

מדוע? כי אלפיים שנה הכיר העולם את היהודים כחלשים ומושפלים, חסרי כוח וחסרי יוזמה[3]. והנה בזמן קצר מאוד, עשרות שנים בלבד, עומד העם היהודי על רגליו, בונה מדינה לתפארת, מקים צבא אמיץ לב וחזק, בונה מוסדות תורה וחכמה לאלפים ולרבבות.

כעת גם ארץ ישראל הופכת מושא להערצה והשתוממות. ציון, עיר שוממה ונידחה, משנה את פניה לבלי הכר:

"מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה? הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד? אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת? כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ (ישעיהו סו,ב)".

גם משיח בן דוד יתקבל בהפתעה רבתי:

"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד... מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה? (ישעיהו נב,יג. נג,א)".

ולא רק אנחנו משתאים, אלא אפילו הקב"ה בכבודו ועצמו יתבונן בגאולה הסופית בפליאה גדולה:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (זכריה ח,ו).

---

[1] המהלך במגילת רות נכתב ע"י הרב שבתאי סבתו שליט"א.

[2] בחקתי -"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" – אם אנחנו נלמד תורה ונעשה מצוות אז – " וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע...".

רש"י: "והשיג לכם דיש את בציר - שיהא הדיש מרובה, ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תעסקו עד שעת הזרע".

אז אם הבנו נכון אם אנחנו נלמד תורה ונעשה מצוות הקב"ה ייתן לנו כזה שפע של עבודת אדמה שלא יהיה לנו זמן ללמוד בכלל כל השנה?!?

השאלה הזאת מתחילה רק כשאנחנו מסתכלים על עבודת האדמה (דיש ובציר) בארץ ישראל במבט חיצוני ! כאילו אנחנו זורעים חורשים וקוצרים באוקרינה...

עבודת האדמה בא"י – מצוה!

עבודת האדמה היא חלק של מצוות ישוב הארץ שנצטווינו "לא נעזבה לשממה" (רמב"ן, הוספות על סהמ"צ ד), ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה (ספרי), "והיא מצווה כוללת כל התורה" (אור החיים, דברים ל,כ).

יש מחלוקת בגמרא בעניין ערכה של עבודת האדמה לעומת לימוד תורה, ורבי ישמעאל הוכיח את חשיבותה מהפסוק "ואספת דגנך" (דברים יא,יד) שהוא לכאורה מיותר, ומה בא ללמדנו? אלא מפני שכתוב בספר יהושע "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (א,ח), הייתי יכול לחשוב שצריך לקיימו פשוטו כמשמעו ולא לעסוק בעבודת האדמה, לכן באה התורה ללמדנו שנוסף לתלמוד תורה, צריך לעסוק גם ב"ואספת דגנך" (ברכות לה:).

הסביר הגאון ה'חתם סופר' (חידושים, סוכה לו,א) שאין הדברים אמורים "אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויים, שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה 'ואספת דגנך'".

על-פי זה מוסבר פסוק תמוה לגבי בועז - "הנה הוא זֹרה את גֹרן השעֹרים הלילה" (רות ג,ב). וכי לבועז שהיה גדול הדור (רות רבה ה,טו) והוא הוא אבצן השופט (בבא בתרא צא.) – לא היה מה לעשות בלילה אלא לזרות תבואה? אלא אומר ה'חתם סופר': "משום מצווה", שרצה הוא בעצמו לעסוק במצוות ישוב הארץ.

וכן מסופר בגמרא (בבא בתרא יד.) שרבי ינאי, אחד מגדולי האמוראים, נטע ארבע-מאות כרמים. משום מצוות יישוב הארץ (שטמ"ק בשם ראב"ד).

ומסיים ה'חתם סופר' בהשוואה נפלאה: "וכאילו תאמר, לא אניח תפילין מפני שאני עסוק בתורה, הכי נמי [כך גם כן] לא יאמר, לא אאסוף דגני מפני עסק התורה.

ואפשר אפילו שאר אומנויות שיש בהם ישוב הארץ הכל בכלל מצווה!".

מובא ב'טור' (או"ח סי' רח) שיש שפסקו לא לומר בנוסח ברכת מעין שלוש את המילים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", וכן בברכת המזון "ונודה לך וכו'" כי אין אנו חומדים את ארץ-ישראל מפני פירותיה אלא מפני קדושתה. אבל להלכה נפסק כן לאומרם, מפני שקדושת הארץ גם שורה בממשיות הפירות, כמו שהסביר הב"ח: "כי באכילת הפירות אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה".

הצדוקים טענו שקצירת העומר היא ממחרת השבת (מנחות סה.), זאת אומרת ביום ראשון בשבוע, ולפי זה אין היא דוחה שבת, אבל חכמים אומרים שהיא ממחרת יום-טוב ראשון של פסח, ואם היא חלה בשבת, דוחה קצירת העומר את השבת. בסוף ניצחו אותם חכמים וקבעו על זה ימי חג (שם).

למה התעקשו הצדוקים כל כך הרבה? ודאי שלא היו חרדים על קדושת השבת ושמירתה יותר משומרי תורה הנצחיים?!

הסביר הרב קוק (מאמרי הראיה עמ' 180) שהם לא יכלו לעכל את עניין קדושת ראשית הקציר. בשבילם החקלאות היתה כמו אצל כל העמים, רק גורם כלכלי חיוני פשוט, ולא הבינו שאצלנו החקלאות ספוגה קודש, ושראשית הקציר עולה למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה של עבודת המקדש שיש בכוחה לדחות שבת. מובן שעבודת החקלאות המעשית שייכת לשלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת, אבל עצם החקלאות בישראל היא קודש קודשים, ולכן קרבן חגיגה של ראשית הקציר הנו בדרגת קרבן ציבור קבוע שדוחה שבת.

החקלאות – סימן הגאולה - למי שאינו מעלים עין מדברי רבותינו בגמרא, הדברים ברורים ומוחלטים: "ואמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו ח) 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא'" (סנהדרין צח א), זאת אומרת "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר" (רש"י), וברוך ד', היבולים בארצנו עולים יפה.

הגאון מוילנא: חקלאות תביא את הגאולה - פסק רבנו הגדול מאור ישראל, הגאון מוילנא, שאין הקץ המגולה סימן בעלמא, אלא אמצעי גדול לקרב את הגאולה. הגאון הבהיר שיש ארבעה אופנים של גאולה: א. על-ידי תשובה. ב. ד' מעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשות מהמן. ג. קץ מגולה של שיבת ציון. ד. בסוד ד'.

והורה הגאון לתלמידיו לבחור באופן השלישי של הקץ המגולה על-ידי שיבת ציון, ואז לא יהיה צורך להעמיד מלך שגזרותיו קשות מהמן (קול התור סופ"ד).

וכן עשה הגאון ושלח בחירי תלמידיו במספר רב לכונן את ראשית היישוב בארצנו ולעסוק בנטיעה (ספר חזון ציון, לרבי דוד לוי, ירושלים תש"ז).

כתוב "תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד" (תהילים קב יד). ומתי? "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (שם קב טו. וכן הוא בסיום הכוזרי), היינו נטיעת השממה (ב קיז).

כתב הגאון רבי אליהו גוטמכר: "ואצלי כבר ברור שאם יקיימו ישראל שיתחילו לעבוד אדמת הקודש בסך ק"ל משפחות, שתהיה התחלת הגאולה, גם כשלא יהיו ישראל ראויים לכך" (מכתב הנדפס בראש שו"ת נפש חיה לרב חיים אלעזר ואקס).

וכן כתב הגאון הרב יהודה חי אלקלעי: "תחילת גלותנו היתה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, ותחילת גאולתנו היא בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (נחמת הארץ, המבשר, שנה יג, ניסן תרכו).

[3] מישהי שעלתה לא מזמן מצרפת שאלה אותי איך יכול להיות שרב יהיה מפקד בצבא...?!?

במשך כל שנות הגלות התמקדנו ב'תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי' אבל שכחנו את "הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה"!

התמקדנו בעדינות של דוד המלך, "עֲדִינוֹ - כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת". אבל שכחנו את "הָעֶצְנִי" - ובשעה שיוצא למלחמה - היה מקשה עצמו כעץ".