‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויצא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויצא. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 4 בדצמבר 2019

פרשת ויצא - להעלות יהודים מתוך הקלחת הרותחת


להעלות יהודים מתוך הקלחת הרותחת


בראשית (כח,יא): "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא".


רש"י (בשם המדרש): "עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת: עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת: עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת".

האם באמת האבנים דיברו ורבו זו עם זו?

כיצד יכולות אבנים סביב הראש להציל מחיות רעות?

המהר"ל מסביר שאין המדרש הזה כפשוטו, אלא הוא מבטא את הריבוי הגדול והעצום במציאות, ואת תפיסת האחדות המתאימה דווקא לעם ישראל.

כאשר אדם מסתכל במציאות – הוא רואה אין ספור תופעות שונות ומשונות ואף הפוכות האחת מן השניה: חושך ואור, טוב ורע, צדיק ורשע ועוד ועוד ועוד.

אך המאמין יודע שלמרות הריבוי הגדול והעצום, בכל זאת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" - הקב"ה הוא המניע את כל המציאות כולה על שלל הופעותיה וגווניה.

(לכן בעלי המבט הפנימי מכונים בשם "מחצדי חקלא", קוצרי השדה, מפני שהם יודעים שתחת הצמחים הרבים והמגוונים – ישנה קרקע אחת המצמיחה את כולם).

הרב קוק (במאמרו 'אחדות ושניות', מאמרי הראי"ה, עמ' 234-236): "הרוחניות הגדולה והנשגבה, המקפת את הכל וחודרת אל תוך הכל, ממלאה בנחלי עדניה גם את החיים הריאליים החומריים, ומצרפת ומזככת אותם, מפני שלפניה אין העולם החומרי נפרד מהעולם הרוחני, אחדות שלמה יש בין שני העולמות האלה, כי שניהם ממקור אחד מוצאם".

אין סתירה בין החומר לבין הרוח. אדרבה, צריכה לשרור ביניהם אחדות ואף השלמה והפריה הדדית.

"ואולם קצרי ההשגה", החושבים כי ישנה סתירה בין החומר לבין הרוח, "מבקשים לבטל לגמרי את הרוחניות, שלדעתם היא סותרת את החומריות החביבה עליהם... ועם ישראל גוי אחד בארץ, שהשניות שנואה לו על פי שרש נשמתו, מרגיש כי ההפרדה בין החומריות ובין הרוחניות מסבה לו צער גדול ועמוק, והוא מבקש לו דרך לשוב אל האחדות".

לשם כך מבקשים יהודים רבים לשבור ולנתץ את הפירוד הזה שבין החומר לבין הרוח – "ויד פושעי ישראל בה בראשונה... פושעי ישראל סוף סוף גם הם בני עם אחד, גם הם אינם יכולים לסבל את השניות, ועל כן הם מקדימים בעבודת הנתיצה. נותצים הם מתחילה את הרוחניות החלוקה מעל החומריות וסותרת לה".

בשלב הראשון אותם "פושעי ישראל" שוברים את הרוח, מפני שלדעתם היא עומדת בניגוד לחומר. "בביקורת עזה הם מבקרים אותה ומראים את כל שקרה והפסדה. מנתצים ומשברים הם רוחניות זו בקנאות המיוחדת לעם ישראל ושמחים רגע לראות כי האליל של הרוחניות היה למעי מפלה".

אבל בסופו של דבר הם נשארים עם חומריות כשלעצמה, והלא חומריות כשלעצמה גם היא סותרת את תפיסת האחדות. וכאן מופיע החידוש הגדול של הרב:

"ואחרי שגמרו את עבודת הנתיצה של אליל הרוחניות, הם על כרחם באים לנתץ גם את אליל החומריות, כי אחרי שהחומריות נפרדת מהרוחניות גם היא אינה אלא אליל ואין לה זכות הקיום.

אז מתעוררות מלחמות המפלגות והמעמדים, והמלחמות הקשות והאכזריות מרעילות את נעימות החומריות".

הרב מתאר מציאות נוראה שבה "פושעי ישראל" שוברים ומנתצים לרסיסים – את מה שהם בעצמם בנו!

אולי הרב מתכוון למה שאנו מכנים בשם פוסט-ציונות, כאשר אותם זרמים בעם ישראל שעזרו לבנות את מדינת ישראל – באים ושוברים אותה...

כל מי שמסתובב במסדרונות האקדמיה, רואה כיצד מנסים לטעון שוב ושוב שאין ציונות, אין עם ישראל, אין ארץ ישראל, הכל אשלייה אחת גדולה, נרטיב בלבד...

די אם נזכיר את ספריו של פרופ' שלמה זנד – "מתי ואיך הומצא העם היהודי", "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל", ולבסוף "מתי ואיך חדלתי להיות יהודי"...

"והספרות עוד באה ומוסיפה שמן על המוקד, כמעט מכל שיר ושיר, מכל ספור וציור בוקעת ועולה אנקת חלל, הקורעת שמים מעל ומפעפעת כארס מתחת עד קצוי שאול. החוקרים מבקשים איזה תכלית לחיים ואינם מוצאים, אין קו של אור להאיר ולחמם את הנפש הרועדת מקור. גם מקול המחרפים והמגדפים, החצופים ועזי הפנים, אתה שומע תרעומות של איוב, הסובל יסורים אין קץ ומרב כעסו הוא נכון לרמס, לטרף ולהשחית את הכל".

אבל באמת עצת ה' היא זו: "כך הולכים פושעי ישראל ושוברים בעצמם את אלילי הזמן, שוברים ומנפצים ומנקים את המקום מהרוחניות המזויפה ומהחומריות הריקה והשפלה ומפנים דרך לקדושה העליונה. שתשלח היא את אורה להשיב לב בני ישראל אל אמונת האחדות".

הרב עומר דוידוביץ – הירידה אל החומר:

פעמים רבות האבות התהלכו ברחבי ארץ ישראל. פעמים שאף אברהם נאלץ לצאת מגבולות ארץ הקודש, אך התורה לא כינתה זאת כיציאה, אלא או כהליכה או כירידה. נראה כי שינוי זה הוא שגרם לאמירת המדרש (רבה רות א) שיציאה זו של יעקב - רושם היה בה 'שפנה זיוה והדרה של עיר'.

אך המפרשים (כלי יקר) התקשו מדוע היה זה הרושם דווקא בהליכת יעקב ולא בשאר הליכות האבות?

מרן הרב קוק (אורות הקודש חלק א, פרק יט 'יציאה מתלמוד לתלמוד') מבחין במושג 'היציאה', בהסבירו את מאמר חז"ל (חגיגה י.) על "היוצא מתלמוד לתלמוד":

"עינוי גדול יש לנכנס מתוך הרחבה גדולה של עיונים טהורים, ממוזגים ברגש ושירה כלילת תפארת, אל תוך הקצובות ההלכותיות, שהן שחורות כעורב. אף על פי שזהו יופיו ועזוז קדשו, למשול בעולם המלא מחשכים, זוהמות, ותסיסות מהומיות. אבל בעל הנשמה, המפוארת בהדר קדשה, הוא מרגיש את ענותו הנוראה, את כל חבלי המאסר, בעת יציאה מתלמוד אל תלמוד.

והוא צריך תמיד עצה והדרכה נכונה, איך לרפד את היצוע של התוכנים המעשיים לפרטיהם הקשים ברפידות רכות, מלאות יפעה של עדינות החיים.

והדר הקודש הנוצץ בהוד החופש והטוהר השמימי, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר".

אין ספק שבהליכתו זו של יעקב עוזב הוא את אותו מצב אידאלי עליון של "יושב אהלים" ומגיע אל לבן הארמי, אותיות רמאי, שם הוא צריך לעבוד ולהתמודד מול עולם מלא "מחשכים וזוהמות".

והוא צריך עצה נכונה, כלשון הרב, ועל כן מגיעה דוקא עכשיו החלטתו של יעקב ללכת לבית מדרשו של שם ועבר. כי כאן נדרש למלאכה חדשה: איך לממש את העיונים הטהורים במקום הקצוב והמדוד של המעשים.

אבל , דווקא יציאה זו, היא שהביאה ברכה גדולה ליעקב, שהרי חזר עם בנין עם ישראל. כי עצם 'היציאה' הזו היא המכניסה את הטוהר השמיימי אל העולם שלנו, ואז כל האידאלים האלה מתלבשים בילדים ובמשפחה בחיים ממשיים.

דומה הדבר למובא במדעי הטבע, ב"חוק שימור האנרגיה", שלפיו אין מושג של 'אנרגיה מתכלה' אלא רק כזו שמחליפה את צורתה.

גם בחיינו אנו נקראים אנו לתת את הלב והדעת , 'לקום מהספר' - ולשאול היאך נקיים מה שלמדנו, ולצאת מהתלמוד העיוני אל הקצובות של חיי המעשה ולהפריחם.

שהרי אותו זיו והדר שהיה באוהלו של יעקב, כלל לא נעלם, אלא רק עבר אל מעשיו וחייו של יעקב.

יעקב אבינו ירד גם למצרים כי יש שם 'שבר' (322 ניצוצות משבירת הכלים) ועלה משם עם שבטי י-ה - עם ישראל (המגיד ממעזריטש: ערב 'רב' עלה עימם – העלו 202 ניצוצות מתוך ה'שבר' שהיו שם...)

צריך להיכנס לתוך היורה הרותחת - סיפר דוד קניגסברג, ירושלים עיה"ק, חשוון תשע"א:

בין השנים תשכ"ח-תשל"ד למדתי בישיבת רבנו יצחק אלחנן של 'ישיבה-יוניברסיטי' בניו יורק. באותן השנים, ארגון של תלמידי הישיבה יזם מסיבות ראש חודש מדי פעם במשך השנה עם רבי שלמה קרליבך. מאות מתלמידי הישיבה היו מתכנסים באולם גדול בבנין הישיבה, יחד עם תלמידים נוספים מאגפים אחרים של Yeshiva College כל ערב כזה חימם את הלב להרבה זמן והשאיר צמא לעוד.

ר' שלמה היה תמיד מגיע עם כמה "חבר'ה היפאל'ך", כפי שהיה מכנה בגאווה בלתי-מוסתרת את ידידיו הצעירים. הוא הציג אותם בשמותיהם העבריים לקהל, ומחא לכל אחד מהם כפיים. הם ציחקקו למשמע שמותיהם העבריים החדשים, שטרם התרגלו לשמוע. מיד החלה ההופעה, ובמהלכה הם היו מלווים אותו, מי בגיטרה, מי בתופים, מי במצלתיים או רק בנענועים או קפיצות לפי קצב המוזיקה.

תלמידי הישיבה נראו מהוגנים, "מרובעים", אנשי חינוך או בעלי מקצועות חופשיים לעתיד, היה תמיד ניגוד גדול בין המראה החיצוני של תלמידי הישיבה לבין מלוויו של ר' שלמה.

על פי רוב, מסיבות ראש חודש אלו היו מסתיימות בחתונה. ר' שלמה היה ממתין עד שרוב התלמידים עזבו את האולם ואז הוא היה פותח מזוודה ושולף ממנה חופה וציוד נלווה, בקבוק יין וכוסות, ומתיישב למלא טופס של כתובה. מאיפה-שהוא הייתה צצה בחורה מה'היפאל'ך', שכנראה המתינה באיזה שהוא מקום מחוץ לאולם. אז ר' שלמה היה מזמין את "אחי הקדושים, ר' פלוני ובחירת ליבו אלמונית, שתי נשמות תואמות מההיפאל'ך הקדושים", להסתופף מתחת לכנפי השכינה בנוכחות תלמידי הישיבה הקדושים. עדים מונו, תלמידים אחרים החזיקו את מוטות החופה והשמחה הייתה גדולה.

אחרי כמה ניגוני חימום, ר' שלמה היה נושא דרשה נאה ומלהיב את כולם. השמחה הייתה רבה, ספונטאנית, ומוגבלת לזמן שאנשי האבטחה של האוניברסיטה היו מוכנים להשאיר לנו את האולם.

תמיד במסיבות ראש חודש הגענו בתקווה לזכות לראות חתונה של ר' שלמה, אבל ר' שלוימל'ה נמנע מלהכריז מראש. גם אם שאלנו הוא אף פעם לא אמר. במידה ולא התקיימה חתונה, חלק מאתנו המתין בכל זאת. אולי יש רק איחור קל... כדאי להמתין, אמרנו אחד לשני.

המפגש בין העולמות היה חם אבל לרוב אילם, עם מתח מחשמל באוויר. הרגשנו שאנו בנוכחות מישהו מיוחד ברוחניותו, אבל לא חשבנו לרגע ללכת בעקבותיו. רצינו לשאוב מהאהבת-ישראל שלו, אבל לא יותר מדי. ציפינו – ובסתר לבנו אף קיווינו - לשמוע קצת דברי מוסר מ"יהודי אמיתי". בנוכחותו, הרגשנו שאנו כאילו משחקים בלהיות יהודים, אבל הוא לא משחק; הרגשנו שהוא מתנהג כיהודי אמיתי, בכל כולו. הוא נותן מעצמו את כל כולו ל"אחיו ואחיותיו הקדושים", אבל אנחנו?

ההיפאל'ך מצדם, הסתכלו עלינו בעיניים מרוטות אבל מחייכות, וב"ה לא הסגירו כלל מה הם חשבו עלינו. כל אחד, בתוך תוכו, ראה בשני "עוף מוזר".

ר' שלמה כיבד אותנו בדרכו, אבל מדי פעם היה משחרר דיבורים מרירים מעומק לבו. כנראה מתוך תקווה שמי מבני הישיבה יתעלה ל"עולמות גבוהים יותר, גבוה מגבוה, רבותיי...". קלטנו שבלבו הטהור רצה שנבין שעלינו לעשות יותר ממה שמלמדים אותנו לעשות. הרבה יותר.

פעם אחת, דווקא בשנה שלמדתי יורה דעה – הוא התחיל בין מחרוזת ניגונים אחת לשנייה לדבר בשפה של מי שמתפלפל בניגון הישיבתי המוכר... "אשריכם בני הישיבה", הוא התחיל, "שאתם זוכים ללמוד את תורתנו הקדושה במשך חלק גדול מיומכם. (ניגון בלי מילים) אשריכם שאתם לא לבד בעולם הזה, אלא מלווים על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, במילים שלו ושל שליחיו אלינו. איזו זכות. איזו זכות. (מפזם).  לא להישאר לבד בעולם. לא להחליט לבד לבד מה לעשות בכל מיני מצבים קשים. הרי אנשים יכולים לפחד, להתבלבל, לא לדעת מה לעשות. אבל מי שלומד תורה יודע מה לעשות. (מנגן ומפזם, ומחזיק את ראשו).

ואז היה ממשיך: הרי אנו צריכים גם לדעת – כמו שלומדים ביורה דעה – גם מה לעשות כאשר משהו מחלב נופל לתוך סיר של בשר. הרי געוואלד! אישה הקדישה כל כך הרבה זמן להכין את הסיר המלא והגדוש בכל-טוב, לשמח את בני ביתה והאורחים שלה. אבל געוואלד! מישהו עבר והפיל לתוך הסיר שלה משהו מחלב! מה עושים? מה עושים??! איך מצילים את הבשר ושעות העבודה והכבוד של אישה, בעלת-הבית המסורה?!!

אבל יש כאלו בישיבות  שלומדים "הכל-הכל", אבל עומדים לבד מול ספיקות כשמוצאים עצמם במציאות שלא התכוננו אליה.

מה לעשות עם סיר הבשר יודעים. יודעים, בביטחון. לוקחים מבחנים וכותבים תשובות. יודעים!!

אבל מה לעשות כשמשהו קורה שלא התכוננו עבורו? נגיד שיש סיר רותח, רק מים, מים חמים חמים. ולתוך הסיר של מים רותחים נופל – נופל – אוי! כמה כואב לומר את זה!  נופל א-אידעל'ה! יהודי חם נופל לתוך סיר רותח!! (מחזיק את ראשו ומתנדנד מצד לצד).

זה קורה כל יום!!! יהודים נופלים לתוך סירים רותחים מעשה-יום-יום. פוגשים שיקסאל'ה נעימה ויפה באוניברסיטה, בעבודה, רואים אנשים טובים, ישרים, ורוצים להתחתן. מתבוללים בכל יום, בכל מקום. בכל העולם, באירופה, ברוסיה, אפילו בישראל! התבוללות  מתרחשת בשקט בשקט כל הזמן. אם רוצים לראות, רואים. מי שלא רוצה לדעת לא מסתכל ואומר שהוא לא יודע. אוי!!!

באוניברסיטה ובעבודה שומעים דברים יפים על עולם חדש, בלי שנאה, מלא אהבה, בלי גבולות בין אנשים ובין קבוצות. זה נשמע כל כך יפה וכנה ומושך. ויהודים נופלים כל יום ויום. מי יוציא אותם מזה? מי?! מי?! (מפזם).

אבל בישיבה לא לומדים מה לעשות כשזה קורה, כשיהודי נופל ונופל ונופל, לא מלמדים אותנו מה לעשות. מה עושים?! מה עושים רבותי??!! אף אחד לא יאמר לכם. תשאלו. תשאלו!! אם ייפול מישהו מבני הישיבה, אולי יאמרו לכם מה לעשות, אולי... אבל מישהו רחוק, רחוק מהישיבה?! והם נופלים כל יום ויום! אני רואה, אני רואה ובוכה!!  (מנגן כמה אקורדים).

אז אני אומר לכם בכאב גדול, מה שאני שומע. לפעמים. בדמעות בעיניים. צר לי לומר מה אני שומע. שמעתי אומרים, אוי שמעתי אומרים, שצריכים לשים על הסיר הזה עם היהודי בפנים - את המכסה! לכסות את הסיר! לא להסתכל! אסור להסתכל עליו! לא לראות, לא לשים לב. הוא לא היה צריך להיות שם! זה אשמתו, אומרים. זה לא בשבילנו. אין מה לעשות!

יהודים תמיד ידעו לתת יד אחד לשני. להוציא כל אידעל'ה מצרה. בכל מקום. כל השנים הארוכות של הגלות. בכל גלות וגלות. לא שכחו. אבל בישיבות, כואב לומר, שכחו. לא רוצים לדעת.

האם זה באמת מה שהתורה הקדושה רוצה מאתנו!? האמת רבותיי, שהתורה רוצה שאני ארגיש שאני הוא זה שנשרף, אני הוא זה שנופל למים הרותחים, לא מישהו אחר. הוא אני! אני הוא! ומייד להוציא את אחי הנשרף משם!! מהר, מהר להוציא את האח שלי מהסיר הרותח. אוי, געוואלד, אחיי, מתי נוציא את כל אחינו הנופלים מהסירים הרותחים שלהם... כשבישיבות ילמדו גם את זה, המשיח כבר יהיה כאן אתנו. אוי. אוי. אוי. געוואלד.

ומשם ר' שלמה פנה הצדה, ומחה דמעה.

ואז הוא חזר לרמקול והזמין "שתי נשמות תואמות מההיפאל'ך הקדושים", מאלו שפעם היו בסיר הרותח והוציאו אותם משם. ר' שלמה, עם עיניים בורקות, הודה לזוג הקדוש שמזכה את כולנו לשמוח אתם בשמחתם הקדושה, מתחת לחופה שהתחיל לסדר...

ואז, לאט לאט שר "עם ישראל חי...", ורק אחר כך "עוד יישמע..." בניגון מקפיץ, ואחר כך במלוא הכוונה חזר לניגון איטי, הפעם של "ברכי נפשי...", ועוד ועוד.

יום שני, 27 בנובמבר 2017

פרשת ויצא - האמהות בחינוך הילדים

האמהות בחינוך הילדים


בראשית[1] (ל,א): ״הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״.

תגובתה של רחל אמנו לעקרות היא תגובה קיצונית במיוחד, תגובה אשר נקודת המוצא שבה והמסקנה שלה היא, שאין טעם לחייה של אשה ללא ילדים, כי אינה יכולה לממש את אימהותה.

וכן אצל רבקה (כג,כד): ״אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי״ - מה טעם לאני שלי, מה הטעם לחיי, אם בסופו של דבר לא יחזיק ההריון מעמד, ואצטרך להפיל את שני עובריי ולחזור לעקרותי כבראשונה.

האומנם, האם אין לחייה של האישה ערך ומשמעות מצד עצמה ללא קשר להיותה אמא?

בעל העקדה (במקום): ״והנה בשני השמות אשה וחוה, נתבאר שיש לאשה שתי תכליות: האחד מה שיורה עליו שם אשה - ׳כי מאיש לוקחה'... והשני - עניין ההולדה, בהיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה - אם כל חי״.

אז אם האמהות אינן יכולות להוציא אל הפועל את ה'חוה' שבהן, שיגלו בכל אופן את האשה שבהן, למה הן אומרות - ״למה זה אנכי״ ״ואם אין מתה אנכי״?

למה אשה ללא בנים נקראת ׳עקרה' דהיינו שהעיקר חסר לה, הרי יכולה וצריכה היא להוציא מהכוח אל הפועל ולממש את כל כשרונותיה ויכולותיה, אשר גם הם חלק עיקרי מאישיותה ומתפקידה בעולם בחייה?

ברור שחובתה של כל אשה למצות את אישיותה וכשרונותיה בעיסוקה המקצועי, ובתרומה לקהילה ולחברה וכדו', ובכך להיות שותפה בתיקונו של עולם, שהרי לשם כך ריבונו של עולם נתן לה את הכשרונות האלו.

אך עניינה המרכזי, ה׳חידוש׳ שבה (שאת זה אם היא לא תעשה אף אחד אחר לא יוכל לעשות) - היא היותה מסוגלת להיות אמא כמובן השלם והכולל של המילה כהגדרתה של התורה - ״אם כל חי״.

לא רק אמא לחיים פיזיים - הריון, לידה, הנקה וטיפול כילדים ובבית, אלא עליה להקנות את האימהיות על כלל צדדיה - הרגשיים, הנפשיים, הערכיים והרוחניים - לילדיה בפרט ולדורות הבאים בכלל.

את זה יודעת לעשות רק אמא (לא אבא, ובודאי לא המטפלת...) בטבעיותה וברגישותה האימהית הייחודית רק לה.

הרב קוק (עין אי״ה ברכות ב, פרק שביעי, מו, נא:): ״חנן לה הקב״ה בינה יתרה, הרגשה דקה... שתצא אל הפועל הנעלה, רק בהיותה פועלת על-פי אורחה (דרכה) להרחיב ולהטעים את יסודי המוסר, ולבארם על פי רגשות טבעיים טובים הנקלטים מחזיון הנהגת בית יפה״.

לכן אם האשה מתמקדת יתר על המידה בלימודיה, בקריירה שלה ובהצלחתה המקצועית, יופר האיזון הנכון בין שני כוחותיה אלו - אשה וחוה ומימושם במציאות, ו״יצא מזה קלקול עצום בחיים המוסריים והחומריים... ויצא במשך הזמן דור חלש ורפה אונים שלא יהיה מוכשר כלל מרוב חולשתו לקבל את יסודי החכמה והצדק ואור דעת אלקים שצריכים נפש בריאה וגוף בריא״.

זאת אומרת שעקרה לפי הפירוש הזה זו אשה שמולידה ילדים אבל לא מגדלת אותם עם התכונות האמהיות שלה...

אין ספק שבתקופתנו, לא פעם, מפני כורח המציאות הכלכלית, או מתוך ׳אידיאליזציה׳ של פיתוח קריירה, מימוש עצמי וכדומה, אין אמא בבית כפשוטו וכדרשו, והילדים גדלים כ׳ילדי מפתח׳ ו׳ילדי מיקרוגל׳ במובן העמוק של הדברים על כלל ההשלכות והנזקים המשתלשלים מכך כפי שאנו רואים לצערנו בדורנו.

חוסר האימהיות - מתבטא באי עדינות טבעית, חוסר רגישות חברתית, ציניות מחוספסת והיעדר שייכות טבעית, רגשית ורוחנית לערכי היסוד של העם, הארץ וכו׳ (אשה = מלכות = ארץ ישראל).

זו התוצאה של סיבות רבות, שאחת המרכזיות שבהן היא העדפת אשה על פני חוה, המצויה כל-כך בחברה המודרנית שבתקופתנו.

צריך לעודד את הפיתוח של האישיות והכשרונות הנשיים היחודיים שצריכים לצאת אל הפועל כפי כוחה ותפקידה של האשה, כדי להיות שותפה בבניין העולם, אבל בגבולות הגזרה הראויים ובמסגרת הנכונה, בלי לפגוע כלל ב׳אימהיות הישראלית׳ לה זקוקים אנו כל-כך בדורנו בחיי המשפחה ובחיי האומה כולה.

הרבנית ימימה מזרחי: בתפילת ערבית אומרים את פרק התהלים שמיוחס ליעקב אבינו, "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים", כשאדם בבעיה הוא נושא עיניים אל - ההורים[2].

חולין (כד:): "אמרו עליו על רבי חנינא שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו אמר רבי חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי".

רבי אברהם בן הגאון מוילנא (סערת אליהו שם): "כי לא רצה להחזיק טובה לעצמו, כאילו הוא עשה לו את הנפש הזאת. אמר: הלא תדעו למי נאה התודה, מי יסד בליבי מוסדות הצדקה, ביד מי כוננה עמודי האמונה ומוסדי דת אבותינו בחדרי לבבי, אשר לנצח לא ימוטו. הלא רק יד אמי עשתה זאת, והיא זאת כוננה.
וזה 'שמן וחמין' וכו', רצונו לומר, אשר ההתלהבות אשר הציתה מוקד לבבי ליקוד עולם, נצח לא יכבו, להעלות שלהבת ק- ה בקרב חדרי נפשי פנימה, המה קמו גם נצבו לנגד עיני, ושמן משחת קודש האמונה אשר יצקה על ראשי, ובקרב רגשות נפשי, אשר כמטר השמים הרעיפה - המה ייסדוני, והמה תמכו את ידי, למען לא ייכשלו פעמי ולא אמוט לעת זקנותי, ונפש תשחק ליום אחרון".

לנו, הבעלים ישנה השפעה עצומה על האווירה בבית בנושא הזה, אם אתה מביא עוזרת לכמה שעות זה ייתן לאשתך קצת אוויר לנשימה ואורך רוח עם הילדים... או כל צורה אחרת של אוורור...[3]

אם אתה ואשתך יושבים וחושבים איך להוריד ממנה קצת את העול של העבודה היא תוכל להתמסר יותר ויותר לילדים...

זה מה שייבנה את הדור הבא מוצק ועם ערכים איתנים...

שירת הי"ם (על הרב חרל"פ עמ' 19 בשם הרבנית מרים שיף, נכדת הרב): לכהונת רבה של "שערי חסד" התמנה הרב יעקב משה חרל״פ כשהוא בן 28 בלבד. מינוי שכזה, בגיל כה צעיר בשעה בה נהגו למנות לכהונת רבני שכונות רק תלמידי חכמים בזקנותם, היה מעשה נדיר ומיוחד מאד.
כל גדולי ירושלים, וביניהם הרב יוסף חיים זוננפלד, באו לטקס ההכתרה שנערך ׳ברוב עם הדרת מלך'.
באותה העת, הייתה הרבנית מרים, אמו של הרב חרל״פ (על שמה נקראת סדרת ספריו 'מי מרום') מאושפזת בבית החולים בימי חייה האחרונים. כאשר באו לבקר אותה בני המשפחה, על מנת לעודד את רוחה במיטת חוליה סיפרו לה על השמחה העצומה שהייתה בטקס הכתרת בנה, והנה היא שומעת ובוכה.
עוד הם תוהים האם בכייה של הרבנית הוא בשל צערה על שלא זכתה להשתתף בעצמה בשמחה. נאנחה הרבנית מרים ואמרה: ״אבל אני הלא קיוויתי שיענקלה שלי יישאר צדיק נסתר...״.






[1] מעובד מתוך הספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.

[2] ישעיה (נד,י): "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ".
רש"י: "ד"ה כי ההרים ימושו: אף אם תכלה ותתם זכות אבות ואמהות, חסדי מאתך לא ימוש".
ויקרא רבה (ל"ו):  "ר' יודן בר חנן בשם ר' ברכיה אמר: אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות נתמוטטה, לך הדבק בגמילות חסדים, הה"ד 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה' – הרים אלו אבות וגבעות אלו אמהות – מכאן ואילך 'וחסדי מאתך לא ימוש'".

מאין יבוא עזרי – העזר כנגדי? הרב מוצפי מביא מדברי המקובל הרמ"א פאנו, שאמר: כל האומר מזמור "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" בתפילת ערבית, מזמנים לו מיד בת זוגו ההוגנת לו.

[3] קייטנה לאמא: רעות, החברה הכי טובה שלי, הייתה בצימר עם המשפחה, והתכוננתי לעוד יום של שעמום.
נכנסתי למטבח וגיליתי את אמא שותה כוס קפה. "בוקר טוב, חמודה", היא חייכה אליי. "מה את עושה היום?"
"אין לי מושג", אמרתי, "אין פה אף אחד! אמא, אולי תעשי לי קייטנה פרטית היום?"
אמא הביטה לעבר ערמת הכלים שהייתה בכיור. "אולי את תעשי לי קייטנה?" היא נאנחה. "יש לי המון עבודה. כביסות לקפל, ארוחת צהריים לארגן למחר כי אני בעבודה. לא הייתה מזיקה לי איזה פעילות כיפית...".
איזה רעיון מגניב! חשבתי. "יאללה, אמא, אני מוכנה! תני לי להתארגן, ואני מכינה לך אחלה קייטנה שבעולם!".
"רק צחקתי", היא אמרה, "יש לי באמת המון עבודה, אני לא בטוחה שיש לי זמן לזה".
"נו, די, אמא, אל תהיי כזאת", התחננתי, "אני אעזור לך במה שאני יכולה, ותראי שיהיה בסדר".
אז אמא הסכימה. איך לא? ואני הלכתי להכין את כל הפעילויות. כשסיימתי, חזרתי למטבח לקרוא לחניכה שלי. "אז ככה, אמא. את בקבוצת החרציות. למען האמת, את כל הקבוצה, כי אין כאן אף אחד אחר... הכנתי לך סמל וחולצה, בואי תלבשי".
אמא לבשה בצייתנות את חולצת הטריקו הגדולה שציירתי עליה פרח, והדביקה על עצמה את המדבקה.
"עכשיו עושים מורלים", פקדתי, והתחלתי לצעוק "חר-צי-יות!!! על כולן עולות! יההה!!!!" אמא הצטרפה, בהתחלה בשקט, אבל אחר כך היא התחילה להתלהב. "אני מקווה שהשכנים לא שומעים אותנו, הם יחשבו שהשתגענו..." היא אמרה, ופרצה בצחוק.
"ועכשיו, אני אלמד אותך ריקוד", המשכתי. שמתי את השיר "ראו באורי" של אודי דוידי בנייד של אמא, ולימדתי אותה את התנועות שלמדנו בבית הספר. אמא למדה צ'יק צ'ק, ורקדנו יחד מסביב לסלון.
"זה היה כיף!" היא אמרה כשסיימנו, והתיישבה מתנשפת וצוחקת על הספה. "ממש התעמלות בוקר. מה עכשיו, המדריכה?"
"ארוחת בוקר", הצהרתי, והבאתי מהמטבח שקית סגורה. "לחמניות ושוקו!" התלהבה אמא, "איך לא?" ישבנו על הרצפה ואכלנו יחד. כשסיימנו, הובלתי את אמא לחדר של בני, שעל המיטה שלו הייתה ערימת כביסה ענקית. חילקתי אותה לשניים, והסברתי לאמא שהגיע זמן התחרויות. "כל אחת מאיתנו צריכה לקפל את כל הבגדים בצד שלה, ולשים במקום. המנצחת זוכה במדליה!"
קיפלתי הכי מהר שיכולתי, אבל לא היה לי סיכוי מול אמא. חשבתי שאני אהיה יותר זריזה בלרוץ לארונות, אבל היא ניצחה אותי בלי שום בעיה. הלבשתי עליה מדליה שהכנתי קודם ושהיה כתוב עליה "אלופת העולם בקיפול כביסה!", ואמא הייתה מאוד גאה בעצמה. אחר כך עשינו יצירה - תיק לים מחולצת טריקו ישנה. אמא צבעה את התיק בצורה ממש יפה. "אין לך מושג איזה כיף לי קצת ליצור", היא אמרה, "אני מאוד אוהבת להכין דברים יפים, אבל איכשהו אני אף פעם לא מוצאת זמן..."
את יום הפעילות סיימנו בבוקר בישול. בתור המדריכה, אני תכננתי את התפריט (מקרוני וקציצות, ועוגת שוקולד למנה אחרונה), ואמא רק עזרה לי לחתוך ולטגן. יצא מעולה. "נאכל קצת היום, והשאר יישאר למחר!" אמרתי לה, "את כבר לא צריכה לדאוג להכין ארוחה... נו, אמא, נהנית?"
"מאוד מאוד, המדריכה!" היא אמרה וחיבקה אותי. "כמה את לוקחת ליום? נראה לי שאני ארשם לקייטנה שלך באופן קבוע".

פרשת ויצא - ׳בורח׳ או ׳שליח׳?

׳בורח׳ או ׳שליח׳?


בראשית[1] (כח,י): ״וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה״ יציאתו של יעקב מבאר שבע והליכתו לחרן - נראית לכאורה כפעולה שגרתית וסתמית.

אך מהתבוננות מדויקת יותר לסיבת יציאתו של יעקב מביתו ועזיבתו את מקומו, כמסופר בסוף הפרשה הקודמת - פרשת תולדות, מתבררים הדברים באופן שונה לחלוטין.

כאשר נודע לרבקה שעשו רוצה לרצוח את יעקב לאחר לקיחת הברכות ממנו, היא קוראת ליעקב, מספרת לו על כך ומצווה עליו לעזוב את הבית ולברוח מעשו המבקש להרגו - ״וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה״.

לאחר-מכן פונה רבקה ליצחק, לא מספרת לו על כוונתו של עשו לרצוח את יעקב, ומשכנעת אותו בנימוק אחר לחלוטין, לומר ליעקב לעזוב את הבית כי הגיע זמנו להתחתן ולהקים את משפחתו שלו, ואכן יצחק קורא ליעקב בנו ושולח אותו למצוא את בת זוגו ולהקים עימה את ביתו - ״וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב... לָקַחַת-לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה״.

לפי רבקה, יעקב יוצא לדרכו כבורח מאחיו הרוצה להרגו, וככזה, ניתן לשער, שיעקב יוצא לדרך מפוחד, לחוץ, מתוח, חסר ביטחון, ׳מוריד פרופיל׳ ו׳מכווץ׳ ככל הניתן את מציאותו כדי שלא תבלוט מעל פני השטח.

לעומת זאת לפי יצחק, יעקב יוצא לדרכו כשליח, ההולך לממש את משימת חייו - להקים לא רק את ביתו הפרטי אלא את בניין האומה הישראלית, וככזה, ניתן לשער שיעקב יוצא לדרך זקוף קומה, מלא בעוז ובגבורה, עם ביטחון עצמי גבוה, נחישות, גדולה ותחושת אחריות אדירה כדי להצליח במשימתו, שהרי עתיד האנושות ותיקון העולם כולו מונח על כתפיו.

כיצד אפוא יוצא יעקב מבאר שבע, כפליט בורח או כשליח? בקולו של מי הוא שומע - בקולה של אמו או בקולו של אביו?

בראשית (כח,ז): ״וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב, אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ״ - הוא שומע בקול שניהם, ואף מקדים את אביו לאמו.

מה משמעות הדבר?

חיינו כוללים אידאלים רוחניים גדולים מחד, וצרכים והכרחים חומריים וטבעיים מאידך.

כלפי חוץ בממד הגלוי נראים ההכרחים החומריים, אך לעיני הנשמה - בעומק הדברים וביסודם באופן פנימי וסמוי, גנוזים וטמונים האידיאלים הרוחניים, הנחשפים ומתגלים אט-אט בפועל במציאות דרך כל ההכרחים וה׳אין ברירה׳ לסוגיהם השונים.

מצד התוכן הפנימי והאידאל הרוחני שומע יעקב לאביו על היותו שליח אלוקי לבניין עם ישראל ותיקון העולם כולו, אך מצד המציאות החיצונית הגלויה שומע הוא גם לאימו בהיותו יוצא לדרך כפליט המוברח מביתו בעל-כרחו, כדי להינצל מידו של עשו הרוצה להרגו.

הידיעה והתחושה הכפולה הזו גרמה ליעקב להיות בורח מבחוץ ושליח מבפנים, כלומר לתת לתחושותיו הטבעיות את מקומן וביטוין ולעשות את כל הנדרש באופן מעשי כדי להינצל מעשו אחיו מחד, אך מאידך להשתייך בהכרתו הפנימית ובגדלות נפש לחזון הגדול - הקמת האומה הישראלית, חזון אשר למען מימושו יצא לדרכו. ידיעה ותחושה כפולה אשר רק בהופעת שתיהן ויצירת היחס הנכון שביניהן יוכל לצאת כראוי מביתו ולהצליח בשתי משימותיו.

כאז כן היום.

כל מאורעות ההיסטוריה העוברים עלינו כוללים שני צדדים - רוחני וחומרי, אלוקי וטבעי, אידאלי ומציאותי.

עלינו מוטלת האחריות הכבדה לזהות את השליחות המסתתרת בעומק הבריחה, בעיקר במצבים הקשים והמסובכים, ומתוך כך לפעול באופן מעשי בשני מסלולים אלו ללא סתירה, באחדות והרמוניה גמורה, תוך יצירת היחס הנכון והראוי ביניהם.

שמואל א' (כ,כב): "אִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'".

יהונתן רומז לדוד שאם אכן יש לו סכנה בבית שאול והוא צריך לברוח, זהו לא אילוץ אלא חלק מתכנית אלוקית- "לך, כי שלחך ה'". יש לך שליחות במקום אחר ואתה צריך לבצע אותה.

כל מקום שאנחנו מגיעים אליו בחיים מזמן לנו תפקיד, גם אם נראה שהגענו לכאן "בטעות" או "במקרה"...

סיפור על השגחה פרטית מופלאה כפי שסופר בשבת פר' משפטים מפי הרב זאיד הי"ו:

בחור בשם אוריאל - תלמיד בישיבתי חלה ל"ע במחלה הנוראה בראש. הוא נשלח לצרפת לטיפול רפואי - המקום המתמחה ביותר. בסיום הטיפול התגלה שמצבו נשאר בכי רע והטיפול לא הצליח. הרופאים הרימו ידיהם, ואמרו שאין בידם היאך להושיעו, ואין לו אלא לספור ימיו עד למוות.
החלטנו שאין בידם של הרופאים ליאש, אלא רק לרפא, וחיפשנו ישועה ממקום אחר. לאחר בירורים, התגלה שיש רופא פרטי בארה"ב עם שיטה יחודית, שע"י ניתוח מיוחד יכול להציל את חייו של אוריאל. הבעיה היתה שהניתוח עולה בסך של 130,000$(!) ולנו אין מאיפה להשיגם. כמו כן רופא פרטי זה צריך חדר בבי"ח לצורך עריכת הניתוח, חדר בבית מלון לשהיה, טיסות לארץ וכו' (הוא מגיע לפציינט).
למחרת קיבלתי טלפון מאחותו של אוריאל, גב' אבוטבול, והיא מודיעה: ניתן לערוך את הניתוח!
שאלתי אותה, כיצד? והיא עונה בפשטות: אני מוכרת את הדירה שלי ובכסף שאקבל, אשלם למנתח....
שאלתי אותה: את בטוחה במה שאת עושה? אולי תשאלי רב? הרי יש לך 6 ילדים קטנים ובעל אברך, ואיפה תגורו? והיא ענתה שהכל בסדר, וזה סגור מצידה.
גב' אבוטבול גרה ברמת בית שמש, באותו יום פרסמה את דירתה למכירה במחיר מוזל של 130,000$ כמחיר הניתוח למי שיתן את הכסף במזומן. מיד קפץ קונה על המציאה, והכסף לניתוח- בידיה! בשומעינו זאת, קבענו מיד מועד לניתוח עם הפרופסור מארה"ב.
מישיבתי נשלחו תלמידים לגיוס תרומות לצורך השכרת החדר בבי"ח, טיסות וכו' - סכום של 30,000$.
ביום ד'- יום הגעת הרופא ארצה, הייתי בדרכי למסירת שיחה לבנות בצפון הארץ, התקשר אלי תלמידי יהודה ובפיו שאלה: נהג המונית הלוקח אותם לגייס הכספים מבקש ממנו ומחברו לקחת חבילה ולהעבירה למען מסוים, ורצונו לקבל את אישורי. סירבתי בתוקף. אינני מעונין להסתבך עם חבילות עלומות ומפוקפקות.
לאחר כמה דקות , מתקשר אלי יהודה תלמידי שוב: הנהג ממש מתחנן שניקח החבילה.. אמרתי לו שיפסיק להטרידני, ואם רוצה שיבוא להיפגש עימי אחרי השיחה שאני עומד למסור בצפון.
מסרתי השיחה לבנות היקרות, ובצאתי מחדר ההרצאות, רואה אני את תלמידי יהודה, והנהג ממתינים לי בחוץ.
ניגשתי לנהג, והבהרתי לו את עמדתי. הנהג - גבי שמו, פתח החבילה – היתה זו מזוודה קטנה שבה היו סכינים ופנסים קטנים ומוזרים. וכך הוא מספר: "היום בבוקר לקחתי משדה התעופה אדם הנראה כעשיר ומכובד. כשיצא מהמונית שכח את המזוודה הקטנה, ולקח עימו רק את מזוודתו הגדולה. רוצה אני להחזיר המזוודה לאותו האדם שנסע עימי - שפרטיו כתובים על המזוודה..."
הבטתי בפרטיו של הנוסע והחוורתי... היה זה פרופסור רייץ - שבא מארה"ב לנתח את אוריאל תלמידי!
אמרתי לגבי הנהג: אינני נוגע במזוודה זו, בא ניגש עכשיו למלון ונשאל שם האם אבדה מזוודה כזו, למר רייץ.
נסענו, ביקשנו את מר רייץ, כשהזכרנו את המזוודה, הוא ירד מיד ללובי כדי לפגוש אותנו.
מר רייץ הרופא היקר סיפר לנו שבמזוודה זו נמצאים כל כלי הניתוח שהוא צריך ע"מ לנתח את אוריאל, ועלותם בסך של 400,000$ ולא זו בלבד, אלא שאין אפשרות להשיגם כי הוא תכנן והמציא אותם במשך כמה חדשים במעבדותיו...
ששמעתי זאת, קישרתי הדברים, ואמרתי לד"ר רייץ: הבט, אתה הולך לנתח את תלמידי – אוריאל, והיכן נמצאה מזוודתך? במונית שבה נסעו תלמידי כדי לאסוף כסף בשבילך! והם אלה שיצרו עימי קשר למצוא אותך, והמזוודה שלך חזרה אליך על ידינו - הדואגים לאוריאל, האין זו השגחה מופלאה? והאם הינך יודע שבשביל לשלם לך ישנה אשה שמכרה את ביתה, ואין לה ולילדיה בית לגור?
ד"ר רייץ עיכל את הדברים, שתק למשך כמה דקות, ואז חשק שפתיו ואמר: אינני לוקח כסף עבור ניתוחו של אוריאל!!!
היינו המומים. שד"ר רייץ יוותר על 130,000$? זה היה בגדר חלום...
באותו שבוע נכנס אוריאל לניתוח ע"י ד"ר רייץ. ליבנו פעם, ותפילותינו בקעו רקיעים.
למחרת התבשרנו שהניתוח הצליח!!! ואוריאל בריא לחלוטין!!
גב' אבוטבול , אחותו היקרה של אוריאל, היתה צריכה לפנות את דירתה לקונה. ע"פ החוזה.
היה עליה לחפש דירה חילופית. וכך ישבה עם בעלה, כדת מה לעשות, ואמרה: אתה יודע, אם כבר אנחנו מחפשים דירה חדשה, אולי נחפש דירה בירושלים. כל חיי חלמתי לגור שם..."
"מה ירושלים?"- עונה בעלה, "יש לך מושג מה המחירים שם כיום?, הרי ה-130,000$ שיש לך מספיקים אולי למחסן בירושלים.... לא לדירה!
גב' אבטבול לא השתכנעה, נסעה לחברתה המתגוררת בי-ם ובקשה ממנה: תסייעי לי למצוא דירה...
חברתה לקחה אותה למתווך בשכונת קרית משה, והמתווך צחק ואמר: ב-130,000$ תוכלי לקנות כאן לחם וחלב, לא דירה!
יצאה גב' אבוטבול והחלה להסתכל סביבה, לפתע צדה עינה מודעה על מכירת דירה, שנתלתה בדירה בבנין ממולה. בלי לחשוב פעמיים, עלתה לדירה זו ונקשה על הדלת. הדלת נפתחה בידי גברת מופתעת.
"זה בקשר למודעה" - התנצלה והוכנסה לראות הדירה. הדירה היתה מטופחת, יפה וגדולה – 5 חדרים. "כמה אתם דורשים עליה?" שאלה, אך הגברת אומרת: "קראתי לבעלי והוא יגיע ויסכם איתך על מחיר", "אך יש לי בעיה, אני מוגבלת מאד במחיר" - עונה לעומתה גב' אבוטבול, אך היא בשלה: "כשיבוא בעלי תדברי עימו והוא יתגמש איתך"...
בעל הדירה הגיע והחל לספר בשבח הדירה, כווני אויר וכו', "כמה אתה רוצה עליה?"- שואלת גב´ אבוטבול.
"310,000$" - עונה בעל הדירה. "אך יש לי רק 130,000$"...- משיבה. "מה? אז למה קראתם לי? חשבתי שמדובר בלקוחה רצינית"... כעס לעומתה. גב' אבוטבול ניסתה להסביר "תבין, היתה לי דירה ברמת בית שמש, ומכרתי אותה בשביל הוצאות ניתוח לאחי, בסוף בנס חזר אלינו הכסף ואני רוצה למצוא דירה בירושלים שאני כ"כ אוהבת".
מה אמרת? ניתוח לאחיך? האם קוראים לך במקרה גב' אבוטבול???"- שואל בעל הדירה.
כן - עונה היא בשקט.
אני הוא הנהג - גבי - אצלי היתה המזוודה של ד"ר רייץ..!!!! וואו אני לא מאמין שאחותו המיוחדת של אוריאל נמצאת בביתי, ועוד רוצה לקנות את הדירה שלי...!
גבי הנהג - בעל הדירה - התקשר אלי(הרב) מיד ואמר לי: תראה, אני מוכר את הדירה שלי מפני שקיבלתי בירושה מאימי ע"ה וילה בישוב שקט, והנני רוצה לעבור לשם. מתחשק לי למכור לגב' אבוטבול היקרה את הדירה ב- 130,000$.... מה אעשה?
אמרתי לו: אינך מוכר לה את הדירה! אנו ניסע מחר לרבי דוד אבוחצירא ונשאל לפיו.
יום למחרת, כבר היינו בנהריה אצל רבי דוד וכך אמר: תמכור לגב' אבוטבול הדירה, ותזכה אתה ואשתך לאריכות ימים ושנים!
וזהו סוף הסיפור... זכתה גב' אבוטבול בזכות של הצלת חיי אחיה אוריאל, וקבלה דירה מעולה בירושלים עיר הקודש, והכל בהשגחה פרטית וניסית שלא תאומן!!!!
הסיפור הינו סיפור אמיתי. עוד שבועיים תתקים מסיבת הודיה לד' בצרפת על הצלת אוריאל ממות.
אמר רבי דוד אבוחצירא על סיפור זה, שזהו אחד מסיפורי ההשגחה הפרטית מהגדולים שנתקל בהם בעשור האחרון.




[1] ערוך מתוך הספר בנין אמונה לרב ערן טמיר עם תוספות.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: