שבת חוה"מ סוכות - חיבוק ומלחמה גשמית ורוחנית

שבת חוה"מ סוכות - חיבוק ומלחמה גשמית ורוחנית

על הפסוק[1] (שיר-השירים ב,ו) "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" דרשו - "שמאלו תחת לראשי" - ראש-השנה ויום-הכיפורים, שהם ימי הדין והיראה ('שמאל'), "וימינו תחבקני" – חג הסוכות, שבו מתגלית אהבתו של הקב"ה לעם-ישראל בבחינת 'תחבקני'.

חיבוק הוא אחד מביטויי האהבה. אפשר, כידוע, לבטא אהבה בדרכים שונות: בדברי אהבה, במבט אוהב, בנשיקה וגם בחיבוק.

למה נבחר דווקא החיבוק כביטוי לאהבתו של הקב"ה לעם-ישראל?

החיבוק שונה במהותו משאר ביטויי האהבה. אפשר לראות את ההבדל כבר בצורה החיצונית: כל ביטויי האהבה האחרים קשורים בדרך כלשהי בפנים (מדברים אל פני האהוב, מביטים בפניו, נושקים בפניו), ואילו החיבוק הוא דווקא מאחור; המחבק לופת דווקא את גבו של אהובו.

שאר ביטויי האהבה קשורים ביכולתו של האהוב להשיב אהבה, המדבר דיבורי-אהבה מצפה שהאהוב ישמע את הדברים, יבינם, יגיב עליהם. כך גם במבט או בנשיקה. לכן כולם קשורים בפנים, שבהם משתקפת אישיותו של האדם.

לעומתם, החיבוק מבטא אהבה שאינה מצפה לאהבה חוזרת, האדם כאילו אומר: גם אם לא תשיב לי אהבה, אוסיף לאהוב אותך. משום כך הביטוי החיצוני של אהבה זו הוא בחיבוק, שמקיף גם את חלקו האחורי של הגוף, אותו חלק שאינו מגיב ואינו משיב אהבה.

גם אצל יהודי יש 'פנים' ויש 'אחור' (כלפי הקב"ה).

תורה, תפילה ועבודת ה', הם בבחינת 'פנים', שכן בהם משתקפת החזרת האהבה מצד היהודי כלפי הקב"ה.

הצרכים הגשמיים, האכילה, השתייה, השינה וכדומה - הם בבחינת 'אחור', שכן באופן חיצוני לפחות איננו רואים שם את הקדושה ואת האהבה לקב"ה.

היה אפשר לחשוב, שאהבת הקב"ה לעם-ישראל תקיף רק את חלק החיים שבו קשור היהודי לקב"ה - את התורה, התפילה, קיום המצוות, עבודת ה' - אומרת כנסת-ישראל: לא ולא! "וימינו תחבקני"! הקב"ה 'מחבק' את היהודי גם 'מאחוריו', גם את החלקים שבהם אין הקשר שלו עם בוראו נראה בגלוי; אהבת ה' לעם-ישראל מקיפה גם את העיסוקים הגשמיים השגרתיים ביותר.

רואים את זה במצוות סוכה. וכי היהודי מצווה ללמוד בסוכה, להתפלל בה, לקיים בה מצוות? לאו-דווקא. המצווה היא לעשות בה את צרכיו הגשמיים: לאכול, לשתות, לישון, לנוח.

אותה אכילה, אותה שתייה, אותה שינה ומנוחה שהאדם עושה בסוכה, אף-על-פי שהן צרכיו הגשמיים, נהפכות למצווה ומבטאים את הקשר בין היהודי לבוראו!

זה, כביכול, ה'חיבוק' של הקב"ה, האהבה הגדולה שלו אף לצדדים שאינם קשורים עמו. הקב"ה כאילו אומר בכך, שאהבתו לעם-ישראל כה גדולה, עד שגם צרכיו הגשמיים של יהודי יקרים לו והוא מקיפם באור האלוקי של המצווה.

בכל יום מימי הסוכות אנו מברכים על ארבעת המינים, אך אין אנו מברכים "על נטילת ארבעת המינים" אלא דווקא על נטילת לולב? מדוע הברכה נקראת דווקא על הלולב ולא על שאר המינים?

פסח היה החג הראשון של יציאה מעבדות לחירות, גאולת הגוף של עם ישראל משעבוד, וקבלת עול מלכות שמים.

החג הבא אחריו הוא חג השבועות ומתן תורה, המציין את גאולת הנפש והרוח.

לאחר שני החגים האלו מגיע החג השלישי המשלב בין שניהם, בין גאולת הגוף לגאולת הנפש, חג הסוכות הוא החג של השלימות, בה אנו מצד אחד חוגגים ושמחים אוכלים ושותים, ומצד שני גם יושבים גם בסוכה היא צל השכינה.

היום יוסף הצדיק נמצא בראש האושפיזין, והוא מייצג את השלימות הזו, של יופי חיצוני ופנימי.

יוסף הוא הצדיק שעומד בנסיונות קשים ומצליח לשמר את אמונתו על אף הקשיים, מצליח להתגבר על יצרו, ואינו נוטר טינה לאחים ומציל את כל משפחתו ועתידו של עם ישראל מרעב.

אך מצד שני, יוסף הוא גם יפה מבחוץ, ומלך על כל מצרים, מי שמצליח לנהל בכשרון את שנות השבע כדי להציל את העולם כולו מהרעב שהגיע לאחר מכן.

הברכה שורה רק על דבר שלם, ולא על דבר פגום, ולכן, לדוגמא לא מברכים על כוס פגומה.

על יוסף נאמר "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' וכו'"

יוסף מסמל את השילוב המיוחד הזה של שלימות הגוף והרוח, שלימות שאליה אנו שואפים, לא רק רוחניות אלא גם שלימות הגוף.

מתוך ארבעת המינים היחיד שמתאים לשלימות הזו הוא הלולב, יש בלולב יכולת למלא את שלושת מצוות החג: את המצוה של ושמחת בחגך באכילה, על ידי התמר פרי העץ, את מצות הסוכה על ידי כפות התמרים שכשרות לסכך, וכמובן הלולב עצמו שמשמש לנטילת ארבעת המינים.

לעומתו, ההדס והערבה אמנם כשרות לסכך בהן, אבל אין בהם פרי ואי אפשר לקיים בהם שמחה באכילה, ואילו האתרוג אמנם משמש לאכילה אך אינו כשר לסכך בו.

לכן קבעו חכמים את הברכה על הדבר השלם ביותר שמשלב גם אכילה ושלימות פיזית, של שמחה, וגם שלימות רוחנית בקיום מצוות החג, ורק עליו אפשר לברך "על נטילת לולב".

כך בעצם מתחברת שלימותו של יוסף , יחד עם שלימות הלולב, ושלימות חג הסוכות, לשלימות הנוספת של שבת קודש, מעין עולם הבא, יום שבו אמנם יש גם קדושה רוחנית גבוהה מאד, אך מצד שני יש בו מצות עונג שבת, ומנוחת הגוף והנפש.

בימינו השילוב הזה חסר מאד, או שיש פנימיות גבוהה וחיצוניות נמוכה, או חיצוניות גבוהה ופנימיות נמוכה, בחג הזה אנו חווים את השילוב הנכון, שאותו אנו מקוים בעזרת השם לשמר במשך כל השנה כולה.

ההפטרה הנקראת בשבת חול המועד סוכות לקוחה מיחזקאל (לח,יח–לט,טז) ועוסקת במלחמת גוג ומגוג.

הקריאה הזו היא לא חלק ממנהג אלא קביעה של הגמרא (מגילה לא.), למה נקבעה דווקא הפטרה זו?

רש"י (ד"ה ״ביום״) מסביר שבחירת ההפטרה ביחזקאל על גוג ומגוג היא השלמה למלחמת אחרית הימים המתוארת בזכריה שאותה קראנו בהפטרת חג ראשון של סוכות.

שתי הנבואות האלו עוסקות במלחמת ההגנה העתידית כנגד הגוים, שיצורו על ישראל באחרית הימים.

זכריה הנביא מדגיש יותר את המלחמה הגשמית על ירושלים, מלחמת חורמה, הגויים אפילו ילחמו זה בזה על ירושלים שתהיה במוקד מלחמת עולם זו, זכריה מתנבא שתהיה לגויים אלו תבוסה קשה וכמובן בהתערבותו של ה׳.

יחזקאל הנביא, לעומת זאת, מדגיש שהמוקד העיקרי של מלחמת עולם זו של אחרית הימים יהיה קידוש שם שמים בעולם.

"לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה׳ נאם ה׳ אלוקים בהקדשי בכם לעיניהם״ (יחזקאל לו,כ-כג)

״והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ד'... ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל ולא אחל את שם קדשי עוד וידעו הגוים כי אני ד' קדוש בישראל״ (יחזקאל לח,כג-לט,ז).

לפי צדיקי עולם, הרב מרדכי אליהו, הרבי מחב"ד ועוד, מלחמת העולם השניה היתה מלחמת גוג ומגוג.

את המלחמה על הגשמיות עברנו ב"ה, זו לענ"ד זווית המלחמה המתוארת בזכריה, את הזווית שלהמלחמה על הרוחניות והקידוש ה' שעמ"י צריך לעשות בעולם, אנחנו עוברים כרגע עם התקפות בלתי פוסקות על כל ערך יהודי אפשרי, במימון של אויבי ישראל מכל העולם!

גם מהמלחמה הזאת אנחנו נצא וידינו על העליונה, מהסיבה הפשוטה שבורא העולם נמצא לצידנו, ונביאיו כבר גילו לנו את סוף הסיפור ממזמן...

אין מתאים מחג הסוכות המשלב את הגשמיות והרוחניות – לתיאור של מלחמות עולם אלו הגשמית והרוחנית!

---

[1] אתר חב"ד, הרב אשר סבג, ופרופ' אבי לוי עם עריכה ותוספות שלי.

הלכות חול המועד

הלכות חול המועד

(לפי הראשל״צ הרב מרדכי אליהו זצוק״ל):

צריך אדם לכבד את המועד במאכל מיוחד ובבגדים מיוחדים ולא ינהג בו כבכל יום רגיל. ועל כגון זה אמרו רבותינו ז"ל: "והמבזה את המועדות וכו' אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא".

כתוב בתורה "ושמחת בחגך", וצריך האדם לשמח גם את בני ביתו, כל אחד לפי עניינו. יש מי ששמח באוכל טוב, יש מי ששמח בבגדים יפים, ויש מי ששמח בטיולים וכד'. ומכיוון שבקל יכול אדם לעבור מהשמחה אל הוללות ואיסורי תורה, יבחר האדם בחכמה את המקום ואת החברים שאיתם הוא הולך לשמוח, ולא יעמיד את עצמו או את בני ביתו בניסיון. ועל זה נאמר: "החכם עיניו בראשו".

יש מצווה מיוחדת ללמוד תורה בחול המועד - אדרבה אדם שמנצל את זמנו בשבתות וימים טובים, נותן לו הקב''ה שכר גם על שאר הזמנים, כמו שכותב הגאון החיד''א על הפסוק (תהלים עה,ג) ''כי אקח מועד אני מישרים אשפוט'' - יש אדם חושב שיתרץ תרוצים להקב''ה שלא יכל לעסוק בתורה מפאת שהיה טרוד כל היום בעבודה להביא טרף לביתו, יאמר לו הקב''ה: בשבתות, ימים טובים, חול המועד וכל מיני חופשות וכדו' שלא עבדת, האם ישבת ללמוד? ואם גם באותם ימים לא למד, א''כ מה יענה ומה יאמר. ויוצא שעל פי התנהגותו ומידת ניצול זמנו ב'מועד', הקב''ה שופט אותו למישרין, משפט ישר ונכון.

אין נושאין נשים בחול המועד, אבל מותר לאדם להחזיר גרושתו ומותר לחתום על הסכם שידוכים.

מותר לעשות משתה לברית מילה ולפדיון הבן אפילו שלא בזמנם, וכן מותר לעשות חנוכת הבית.

צריכין ליזהר מאוד שלא לעשות בחול המועד מלאכה האסורה, ואלו המלאכות המותרות:

א) מלאכה פשוטה שאינה דורשת מקצועיות כגון נסיעה, הדלקת חשמל וכד'.

ב) מלאכה הנעשית בשינוי מהרגיל.

ג) מלאכה לצורך אוכל נפש.

ד) מלאכה לצורך המועד.

ה) מלאכת 'דבר האבד', שאם לא תעשה המלאכה יגרם נזק.

כל המלאכות המותרות יכול אדם לעשותם בעצמו או שחבר יעשה לו אותם ללא תשלום. ואם לא מצא, מותר לשכור פועל שאין לו מה לאכול. ואם לא מצא פועל שכזה, ישכור פועל אפילו שיש לו מה לאכול.

מותר לעשות כל מלאכה ב'דבר האבד' שמפסיד מהקרן. אמנם אם מפסיד רק מהרווח אסור לעשות מלאכה.

מותר לעשות מלאכה לצורך המועד בצנעה, אלא אם כן ניכר שהיא לצורך המועד.

כל דבר שאסור לעשותו, אסור גם לומר לנכרי לעשותו, ולכן אסור לנכרי לבנות בית של יהודי או לסייד את דירתו וכד'. אמנם אם הנכרי קיבל עבודה לפני המועד. והעבודה מתבצעת בבית הנכרי או בבית המלאכה של הנכרי- אין בכך איסור.

כל דבר שהוא לצורך רפואה, מותר לעשות בין לאדם בין לבהמה.

מצווה על האדם להסתפר לפני החג, ואם רגיל להתגלח - יעשה כן לפני החג. ואסור להסתפר ולהתגלח בחול המועד.

מותר לנשים להסתרק, להתאפר, ולעשות כל צורכי היופי בחול המועד. ומותר לה לגזור ולהעביר שער מכל מקום בגוף, אך אסור לה לגזור את שער ראשה.

מותר לקצוץ צפרניים בחול המועד, בין של יד ובין של רגל, ואפילו על ידי מספריים.

מותר לגזור את שערות השפם בחול המועד.

אסור לכבס שום דבר אפילו לצורך המועד. ואם לא היתה לו אפשרות בשום אופן לכבסו קודם יום טוב - מותר. ולכן מותר לכבס בגדי ילדים שמתלכלכים תדיר כשאין להם בגדים אחרים. אם אין לו מה ללבוש - מותר לכבס וליבש את בגדיו בצנעה וכן מי שרגיל להחליף מגבות בכל יום - מותר בצנעה. מותר לגהץ בגדים לצורך המועד.

בגד שנקרע וצריך אותו למועד - מותר לתקנו תיקון פשוט כדי שיוכלו ללבוש אותו. אך לא יתקנו אותו תיקון אומנותי.

אסור לעשות בחול המועד עבודות בגינה שאינן הכרחיות כגון: זריעה, נטיעה, זיבול, ניכוש, גיזום וכד'. אמנם מותר להשקות בחול המועד כשההשקיה הכרחית. ועדיף להשקות על ידי טפטפות וכד' שאין בכך טירחה ואין זה ניכר. אסור לרסס שדה מפני מזיקים, אלא ירסס לפני המועד או אחריו. ואם המתנת הימים תביא הפסד- מותר.

אסור לעבור דירה אפילו מדירה כעורה לדירה נאה. אבל מותר להעביר דירה מבית לבית בבנין אחד אפילו בשתי כניסות נפרדות, ואפילו בשני בנינים הנמצאים בחצר אחת- מותר. ויש אוסרים בכל הנ"ל וטוב להחמיר. אדם הצריך לפנות דירתו, ואם לא יפנה ישלם קנסות וכד' יכול לפנות דירתו אפילו מעיר לעיר.

אסור למכור בחנות בחול המועד, כי אין בזה 'דבר האבד' אלא 'מניעת רווח', ומניעת רווח אינה מותרת בחול המועד. ואם נזדמנה לו מכירה חד פעמית עם רווח טוב, יכול לעשותה בצינעה, ויוציא לכבוד יום טוב יותר ממה שהיה בדעתו להוציא. אם יש לו סחורה שיש לחוש שאם לא ימכרנה בחול המועד יפסיד מן הקרן, מותר למכרה, משום שזה 'דבר האבד', אבל אם אין לחוש שיפסיד אלא שלא ירוויח אסור למכרה.

אסור לערוך קניות של רהיטים או בגדים או כלי בית וכד' במועד אלא רק מה שצריכים למועד עצמו. אם יש תערוכה או יריד שנערך אחת לתקופה, ובאותה עת מתאספים הרבה קונים, מותר למכור או לקנות. כיוון שהוא דבר שאינו תדיר, נחשבת 'מניעת רווח' כ'דבר האבד'. אבל ביום השוק שמתקיים בכל שבוע, אסור למכור ולקנות אלא דברים שצריכים לחול המועד. מותר לקנות דבר שנמכר במבצע ובזול שלא יהיה אחרי החג כמוהו. מותר לקנות ולמכור צרכי מכולת ודברים הנצרכים למועד כגון לחם ומזון, פירות ותבלין, ומותר למוכרם אפילו בפרהסיא. אמנם גם באלה לא יקנה אדם למלאות את ביתו, אלא לצורך החג. מותר לקנות מכונית וכד' אם יש חשש שאחרי החג לא ימצא כמוה בטיב או במחיר.

אל לו לאדם להפקיד כסף או שיקים בבנקים כיוון שדבר זה נעשה בדרך כלל על ידי כתיבה של פקידים שהיא מלאכה האסורה במועד כנ"ל. ואם צריך הוא את הכסף להוצאות החג - מותר.

אסור לכתוב בחול המועד אלא אם כן לאחת משלוש סיבות:

א) 'דבר האבד'.

ב) צורכי רבים.

ג) צורך המועד.

חשבונות וכיוצא בזה שאם לא יכתבם ישכחם, מותר לכתבם משום דהוי 'דבר האבד'. וכן מה שהוא לצורך המועד, מותר לכתוב. אבל שאר דברים, אסור לכתוב.

אדם שלומד או מכין שיעור ורוצה לכתוב לעצמו חידושים, ראשי פרקים או את מהלך השיעור, יכול לכותבם בחול המועד, כיוון שאם לא יכתבם יכול לשכוח חלק מהדברים והוי 'דבר האבד'.

מכתב שכותב אדם לחברו, יכול לכותבו בלי שינוי. שזה כמו צרכי המועד. ויש נוהגין לכתוב בשינוי קצת. וטוב לעשות כן אם אין בכך הפרעה לכתיבה. וטוב לכתוב בכתב יד, לא בדפוס לא באותיות דפוס.

כל מה שמותר לכתוב - מותר גם בלי שינוי, וכל מה שאסור לכתוב - אסור גם בשינוי ואעפ"כ נוהגים לשנות.

כתיבה במחשב תוך כדי משחקים - מותרת. הקלדה של מכתב במחשב הרי היא כמו כתיבה רגילה, מה שמותר לכתוב, מותר גם להקליד, ומה שאסור לכתוב - אסור גם להקליד. תיקון מאמר מודפס - אסור. הנהלת חשבונות של העסק - אסורה, אלא אם כן יש חשש הפסד אם לא ידחה לאחרי המועד. גיבוי - מותר. הדפסה במדפסת מתוך מה ששמור במחשב- אסורה.

אסור להספיד שלושים יום לפני הרגל את מי שנפטר לפני כן. אך מי שנפטר בערב החג, מותר להספידו גם בערב חג אחר חצות ובחול המועד, אין מספידין כי אם לחכם בפניו.

אין קורעין בחול המועד אלא על אב ואם. ויש קורעים על כל הקרובים ויש שאינם קורעים כלל. ובמקום שאין מנהג מבורר יש לקרוע רק על אב ואם במועד, ואחר המועד יש לקרוע על שאר קרובים.

אין עושים סעודת הבראה במועד בעדשים או בביצים אלא בקפה בלבד.

אין יושבים 'שבעה' אלא לאחר המועד. ואין נוהגים אבלות במועד אלא בדברים של צנעה בלבד. ואף על פי שלא יושב 'שבעה' באים חבריו לנחמו. וסופרים 'שלושים' מיום הקבורה.

מי שמת לו מת בערב חג או מספר ימים לפני החג, ונהג אבלות לפני החג אפילו רגע אחד, כשבא החג אין הוא יושב יותר 'שבעה'.

מי שגמר לישב 'שבעה' לפני החג, אפילו חל יום השביעי בערב חג, כשבא החג אין הוא נוהג יותר את דיני האבלות של ה'שלושים'. ויכול להסתפר ולכבס בערב חג. אמנם על אביו ואימו צריך לחכות עד שיעברו שלושים יום שלמים מהקבורה ויגערו בו חבריו ואין הרגל מבטל את ה'שלושים'. אף על פי שהחג מבטל 'שבעה' ו'שלושים', אין הוא משנה את תאריכי האזכרות כיוון שהאזכרות נעשות כרגיל אף על פי שאין נוהגים אבלות. ולכן בליל השביעי לקבורה עושים את אזכרת ה'שבעה'. ובליל השלושים לקבורה עושים את אזכרת ה'שלושים'.

אין עולים לקברים בחול המועד, אולם מותר לעלות לציוני הצדיקים.

בשבת סוכות - אסור לטלטל את ארבעת המינים משום 'מוקצה'.

ספירת העומר וחול המועד - הקודש בתוך החול

ספירת העומר וחול המועד - הקודש בתוך החול

טללי חיים (פסח רסו): מיד לאחר חג ראשון של פסח התחלנו לספור ספירת העומר, מה עניין ספירת העומר?

כותב הרב קוק (עין אי"ה שבת ב', פרק חמישי פסקה ס"א. וכן באורות ישראל ו,ז): ״האומות, שמטרת הווייתן היא חומרית, והנן... שותפים לצרכי קנינים אהובים או נדרשים להן, אצלן תהיה אהבת האומה בכללה... הטבת מצב המשפחה היחידה... כשם שחיות מדבריות הבודדות בטבען מתקבצות לפעמים לרגלי צרה משותפת או למחזה ריווח של טרף משותף... לא כאלה חלק יעקב, שתכלית... האומה... בשביל קדושתה ורוח ה׳ השפוך עליה, זהו האוצר היותר יקר מכל חמדה, זהו החפץ העליון של כל יחיד באומה ושל כל הכלל כולו...".

אנחנו לא עם ככל העמים, שכל מטרת חייהם היא רק בשביל עצמם, בשביל לספק לעצמם את תאוות החיים החומריים בלבד.

אנו עם קדוש, עם ה׳, וכל מטרתנו הלאומית היא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.

מנהיגי ישראל כל הזמן מדברים על יעדים של שלום ובטחון, דברים חשובים, אך הם אינם מהות החיים. אנו לא חיים כדי שלא יהיו מלחמות, זה לא היעד שלנו. דומה הדבר לאדם ששואלים אותו בשביל מה הוא חי, ותשובתו היא - כדי שלא ימות. וכי אדם חי כדי שלא ימות? זוהי מטרת חייו??

הבטחון והכלכלה אינם מטרת החיים, אלא אמצעי למטרה שלשמה בנו לעולם ־ להיות עם קדוש, לגלות את אור ה׳ בעולם. אנו רוצים בטחון כדי להמשיך את הארת ה׳ לעולם. אנו נועדנו להיות ׳ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ (שמות יט,ו). ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיה מג,כא).

יצאנו לגלות להרבה שנים כדי לרפא שחיתות לאומית שהגענו אליה לאט לאט כאן בארץ ישראל, יצאנו ל2000 שנות צינון מעבודה לאומית של קדושה, התעסקנו רק עם תורה מצומצמת של פרטים, כדי שבגאולה כשנעלה לארץ ישראל נוכל לבנות לאומיות קדושה וטהורה!

זוהי המשמעות של ספירת העומר, להראות לנו את הכיוון.

עם ישראל נוצר בפסח, יצאנו גוי מקרב גוי ונהיינו לעם. נו, ועכשיו מה עושים? עושים חיים? בשביל זה באנו?

ח"ו זה זלזול בעמ"י, יש לנו יעדים אדירים, 'כלכלה בטוחה ומזרח תיכון חדש׳, נחשבים כמו צעצועי ילדים אל מול הפסגות האדירות של היעוד האמיתי שלנו.

נבראנו כדי לתקן עולם, כדי להעלות את כל העולמות כולם אל מדרגות פלאיות מאוד, מדרגות אדירות ונעלות של קדושה ונבואה. באנו כדי להפוך את כל הטבע המוגבל של העולם ולהעלותו אל מחוזות שממעל לכל גדר וגבול.

נועדנו להביא את העולם למציאות שכל הרוע יבוטל, לא יהיה מוות ולא יסורים ולא צרה ויגון. בלי בתי חולים, בתי קברות, רוצחים, גנבים, ובתי סוהר. ולא בגלל המשטרה המעולה, אלא בגלל שהטבע והאופי של האדם יזדכו, והחומר יתעלה, למדרגה עליונה וקדושה.

חלומות של כלכלה ובטחון בלבד הם כאדם הבא למלך אדיר המופלג בעושרו, והמלך רוצה לתת לאדם כל אשר יבקש והוא בקטנותו וצעירותו וקטנות דעתו מבקש קילו מלפפונים.

ה' יתברך רוצה לתת לנו הכל, את כתרו הוא נתן לנו, את שמו וכוחו הגדול, את תורתו המופלאה, את עצמו הוא נתן לנו במתנות אלו! ואנו חולמים חלומות הזויים של ילדים קלי דעת?!

כל הבעיות מתחילות מזה שאנו לא מבינים את יעודנו בעולם.

מי שרוצה למסור חלקים מארץ ישראל ולשחרר רוצחים שיפגעו בעמ"י פוגע ביעדים הגדולים שלנו בשביל אמצעי...

זה כמו אדם שמאוד רוצה שנגן מסוים ינגן אצלו בחתונה, כי הוא אוהב את הנגן הזה. אלא שכל הערבים של הנגן תפוסים כבר בחתונות אחרות, ונותר רק ערב אחד פנוי, אבל, הערב הזה הכלה לא יכולה. אז החתן מתחתן עם מישהי אחרת, העיקר שלא יפספס את הנגן...

אנחנו צריכים להיזהר מאוד לא לחקות את אומות העולם ואת הסגנון חיים שלהם. אנחנו עם קדוש, עם ה'! כבר אלפי שנים אנחנו הולכים בדרך המלך, דרך ה׳ שהיא העמידה אותנו כל הדורות, והיא ממשיכה להעלות אותנו למעלה למעלה עד לגאולת עולמים.

החמריות פה במדינה חשובה, וב״ה שהיא קיימת, אבל זה רק הגוף שלנו כעם, ואילו התורה וקדושתה הם הנשמה שלנו, נשמת עם ישראל. בתי המקדש, עבודת הכהנים והלווים, הם הם מדרגת הקודש, הם תוכן החיים.

הגיעה השעה לזרוק נשמה בגוף הגדול הזה שנבנה כאן, הגוף הלאומי של ישראל. להאיר את הקודש ולרומם את לבבות עם ישראל לדבוק בה׳ יתברך ובכל היעדים הלאומיים הקדושים שלנו.

זה רעיון ספירת העומר. כך היה ביציאתנו ממצרים, מיד שנהיינו לעם התחלנו לספור מתי נגיע אל התורה, שזו מטרתנו כעם גילוי אור ה׳ בעולם כולו.

כך גם בדורנו, שיצאנו מעול הגוים, וב״ה וב״ש זקנים וזקנות יושבים ברחובות ירושלים.

אבל זהו הצעד הראשון, עכשיו צריך לצעוד לקדושה וטהרה, לממלכת כהנים וגוי קדוש, לקרוא לבנין בית המקדש ועבודת הקרבנות, לקרא לקרב את עם ישראל לה' יתברך, לזרוק נשמה בתוך הגוף הלאומי הגדול הזה, ולהיות שותפים בקיום הפסוק ״נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה״.

אפשר לומר שזו גם הרעיון של חול המועד – הר זה לא חול ולא מועד אז מה זה?

אנחנו רגילים לקדושה בשבת ובחג ולחול בימות החול!

כך גם במדינה, יש את התורה והקדושה ויש את החול...

חול המועד מראה לך שאפשר להתנהג גם ביום חול בקדושה!

מראה לך שצריך להכניס את הקדושה אל החומר!

מראה לך שהמדינה צריכה להתנהג גם מחוץ לבתי המדרש בקדושה.

האור החיים הקדוש אומר דבר דומה על 'לעשות את השבת' – הזמן שאתה מוסיף לשבת לפניה ולאחריה זה זמן חול שאתה עשית אותו קודש!

יה"ר שקדושת השבת וחול המועד וספירת העומר יעזרו לנו להתקדם אנחנו והמדינה כולה אל יעדינו הגדולים והקדושים!