‏הצגת רשומות עם תוויות סבלנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סבלנות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 19 ביולי 2022

פרשת פנחס - סבלנות עיוני

 פרשת פנחס - סבלנות עיוני



הרב פנגר: מספרים שהבעל שם טוב ישב פעם עם תלמידיו ולמד. בשלב מסוים הוא ביקש מאחד מהם להביא מים מהמעיין. לאחר מספר דקות חזר התלמיד, וסיפר שהמים עכורים מאד, כיוון שישנם אנשים שטובלים כעת במעיין. כעבור כ-20 דקות ביקש הרב מהתלמיד לנסות שוב. התלמיד חזר עם מים נקיים וזכים. שאל הרב את התלמיד אם הוא עשה משהו כדי שהמים יהיו נקיים כל כך. ענה התלמיד "לא. פשוט כבר אין אף אחד במעיין וכל הבוץ שקע". 

אמר הרב לתלמידו: פעמים בחיים הדברים נראים מבולבלים ומבלבלים, לעיתים מה שצריך זה להמשיך לעשות את מה שאתה עושה, לא להתייאש ולתת לזמן לעשות את שלו, והדברים בסופו של דבר מתבהרים. 


במדבר (כו,מב-מג): "אֵלֶּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם... אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת".


כתב החפץ חיים, הבה נראה כיצד אסור לקפוץ למסקנות מהר מידי. 

מתוך השבטים, בניו של יעקב, לבנימין היו עשרה בנים, ואילו לאחיו דן היה רק בן אחד בשם חושים, שהיה חרש. 

אם היינו צריכים לנסות לקפוץ קדימה ולנסות לחזות את העתיד, מה היינו חושבים שייצא מעשרה בנים של בנימין לעומת בן אחד וחרש של דן? 

במציאות, בפרשה כתוב ששבט בנימין מנה רק 45,600 איש, לעומת שבט דן, שמבן אחד יצאו 64,400 צאצאים.

כותב החפץ חיים (על התורה): "מתחילה היה נראה שעל דן לקנא בבנימין... אבל מכאן יש ללמוד שמי שהקב"ה חפץ בו - יוכל להצליח מבן אחד יותר ממי שיש לו עשרה בנים, והוא הדין בנכסים וכו'".


יכול להיות שההתחלה שלך היא טובה פחות מאחרים. חברים שלך התחתנו לפניך, העסק שלך מדשדש, בעוד של אחרים מצליח. קשה לך מאד בלימודים, בעוד שנראה שאצל אחרים הכול זורם. אבל עם התמדה, סבלנות וסייעתא דשמיא, הכול יכול להתהפך בסוף. חכו להמשך הסיפור.

יום שני, 14 ביוני 2021

חודש תמוז - גאולה על ידי חינוך

 

חודש תמוז - גאולה על ידי חינוך

 


הרב דוד לוי: הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל  פרסם בלוח "ארץ הצבי" (בשנים תרע"א-תרע"ד) פתגם לחודשי השנה ובהם טמונה משמעות החודש. אלה נאספו וכיום ניתן לעיין בהם בקובץ "מגד ירחים".

 

כך מציג הראי"ה זצ"ל את חודש תמוז:

"מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים".

 

פתגם זה מבוסס על הלכה שמופיעה ב'שולחן ערוך' (אורח חיים תקנא, יח): "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט) ולא יכו התלמידים בימים ההם".

 

בכתב החידה טמון הסוד העומד בבסיס החינוך ואני מבקש לפענחו בשורות הבאות...


"מבין המצרים נגאל עם" - הרב מגלה לנו שהגאולה טמונה בחינוך הילדים.

חינוך נגזר מלשון 'חניכה', אני לוקח עצם או חומר ומשתמש בו בפעם הראשונה. בכך אני מתחיל לכוונו לייעודו. בחינוך הילדים אני חונך את הנפש הרכה של הילד.

מפחיד הלא כן?

לשמחתנו, הראי"ה מכוון אותנו גם בזה, כאשר, אומר הראי"ה (אגרות הראיה חלק ראשון אגרת ק"ע): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר".

מטרתנו המחנכים היא קודם כל להכיר את הילד ואת מקומו ולכוון אותו להיות טוב וישר  ולא להפכו מיד להיות גדול הדור (גם זה יגיע...).


"על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים" - איך אפשרי להיות מורה או הורה מבלי להשתמש ב'יראה' או ב'מקל'?

גם כאן מכוון אותנו הרב זצ"ל, כדי להיות מחנך, צריך גבורה! כלומר, עמוד שידרה פנימי איתן, המאפשר למחנך ולהורה להיות בעל סבלנות גדולה המאפשרת מקום ומכילה את הילד.


הבה נפסע יחדיו בירושלים העתיקה ונלך אל תלמוד התורה של הרב אריה לוין "עץ חיים".

מספר הילד אברהמל'ה: "אני אוהב פודינג ממש, בכל פעם שמחלקים פודינג כקינוח בתלמוד תורה, אני עומד בראש התור.

פעם אחת הביאו סיר ענק עם פודינג אדמוני, מתוק וטעים. כולנו קיבלנו מנה אחת, וכשסיימתי, עמדתי ליד הסיר לבקש מנה שניה, הטבחית הסתכלה עליי ואמרה: "אברמ'ל, קיבלת, למה אתה עומד כאן שוב?"

אני, מרוב עלבון וכעס, נתתי מכה לסיר ושפכתי את כולו על הרצפה.

באותו רגע השתרר שקט בחדר האוכל. כולם הסתכלו על הפודינג המתפשט על הרצפה. המורה האחראי אמר לי: "התכונן, מחר על הבוקר תכנס לשיחה אצל הרב אריה לוין".

מיותר לציין שלא ישנתי כל הלילה. רצו לי מחשבות בראש, איך הרב אריה יגיב..."


(כיצד היינו אנו מגיבים לסיטואציה המתוארת?)


"ובכן, למחרת הגעתי למשרד של הרב אריה לוין, הוא ישב וסימן לי לשבת על הכיסא מולו, הרב הסתכל עלי ושאל: "האם מה ששמעתי נכון"? דמעה סוררת החלה לזלוג לה, ואמרתי בקול מבוייש:"נכון".

הרב אמר לי: "אז אני מבין שאתה מאוד אוהב פודינג"... אמרתי לו: "כן".

הוציא הרב אריה לוין שתי קערות, מזג לתוכן פודינג ואמר לי: "בוא נאכל יחד"...


אותו ילד הוא לא אחר מאשר הרב אברהם הכהן בהר"ן זצ"ל שהפך בעצמו למחנך דגול (ראש אולפנת כפר פינס ואולפנת הרב בהר"ן) והעיד כי סיפור זה הוא היסוד שלו כמחנך.

יום ראשון, 20 בינואר 2019

פרשת יתרו - עבודת המידות שבחינוך הילדים


עבודת המידות שבחינוך הילדים


שואל מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א שער ב') למה אנחנו לא מצווים בתורה על עבודת המידות?

עונה מהרח"ו - כי המידות קודמות לתורה!

כמ"ש בויק"ר (ט,ג): "דרך ארץ קדמה לתורה" המידות הן הכלים היחידים שאפשר לתת בתוכם תורה!

כמו שאתה לא תבוא לאוניברסיטה ותתלונן למה לא מלמדים אותך קודם כל לקרוא ולכתוב?!?! 
אם אתה לא יודע את זה אין לך מה לעשות פה!!! מי שמושחת במידותיו איפה הוא ישים את התורה שילמד?!?

לפני שמקבלים את עשרת הדברות, צריך דרך ארץ, עבודת המידות...

חב"ד - 54 שיחות :

מדרש קדום מספר על גוליית שחבש לראשו קסדה העשויה מברזל, וכאשר דוד המלך זרק את האבן לעברו של גולית, התרחש נס.

מבחינה טבעית, האבן לא יכולה לחדור קסדה סגורה העשויה מברזל, אלא שהברזל שינה את טבעו, הוא התרכך, גרם לאבן לחדור דרכו וכתוצאה מכן נהרג גוליית.

בזכות זה, שהברזל שינה את טבעו - הוא קיבל פרס - יהודים בכל העולם יעשו ברית באמצעות סכין העשויה ברזל (עד אז מלו באמצעות אבן או באמצעות זכוכית וכדומה, כמו שכתוב בספר שמות פרק ד, על ציפורה אשת משה: ״ותקח ציפורה צור ותכרות את ערלת בנה״).

הברזל זכה שבני ישראל ימולו בו את בניהם לדורות, והרי מצוות המילה היא מצווה גדולה ששקולה כנגד כל המצוות (״ברית״ בגימטריה ערכו 612, בתוספת המצווה עצמה מגיעים ל – 613 כלומר לתרי״ג מצוות).

מה ניתן ללמוד מהסיפור?

כמו שהברזל זכה לשכר גדול משום שהתרכך ושינה את טבעו, כך יכול כל אדם לקבל פרס גדול אם יצליח לרכך את עמדותיו, להתגמש, לצאת ממגבלותיו, לשנות ולהשתנות לטובה.

חינוך ילדים – הדבר שהכי מרכך את האדם!!!

תסתכלו על האדם עם האופי הכי קשה שיש כשהוא רואה את הבת שלו מחייכת... או כשמישהו ייגע באחד הילדים...

הרבי מחב"ד ענה לכלה צעירה שסירבה להתחתן בטענה שהיא עצבנית מידי – עוד מעט יהיו לך ילדים והם ירככו אותך...

כשלוקחים בחשבון שאחת המטרות בגידול ילדים היא לגדל את עצמך ולהפוך לאדם עם יותר סבלנות ודרך ארץ – מתעצבנים פחות כשהם עושים דברים לא פשוטים...

יום שישי, 7 בדצמבר 2018

פרשת מקץ וחנוכה - פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת


פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת


סיפור[1] קורותיו של יוסף מכיל בתוכו עליות ומורדות קיצוניים, כולל מעבר בין ישיבה בכלא המצרי על לא עוול בכפו ועלייה מטאורית לגדולה והפיכתו למשנה למלך מצרים.

את המעבר החד הזה מתארת התורה במילה מקץ, כנאמר בתחילת פרשתנו (בראשית מא): ״ויהי מקץ שנתיים ימים״, שפירושה באופן פשוט סוף וסיום לתקופת ישיבתו של יוסף בכלא המצרי ותחילת עלייתו לגדולה.

אך את המילה מקץ, ניתן לבאר, לא רק במובן של סוף וסיום, אלא גם במובן של יקיצה - התעוררות פיזית ורוחנית, המלווה בקוצים - קשיים וסיבוכים רבים בשל שלבי הביניים שבתהליך ההתעוררות, עד ההתעוררות הסופית המתגלה בערנות שלמה והכרה שכלית מלאה.

מה משמעות הדברים?

היטיב לתאר את שלבי היקיצה הפיזית בהתעוררותו של אדם משנתו, הרב טוקצ׳ינסקי (לוח א״י התרס"ד, חצר רבינו יהודה החסיד): 

״מה זו התעוררות? אדם כי יקיץ משנתו, בתחילה ישובו איבריו להרגיש אך מעט, וייפתחו גבות העיניים כדי קבלת זהרורי האור וסוגר אותן וירדם, ובעוד שעה קלה יתנועע עוד, העיניים יפתחו שוב מסגוריהם, יביטו הבטה יותר רחבה, ישכב, יתעצל, יתחכך, עד כי יגביה ראשו וגופו ויקם על רגליו, ויחי! זוהי התעוררות של אדם ישן משנתו״.

הסבר - תהליך היקיצה הפיזי כאשר האדם מתעורר משנתו, כולל בתוכו התעוררות והירדמות, הכרה וחוסר הכרה, עצלות ומוכנות לקימה ופעולה לסירוגין.

היקיצה אמנם שמה קץ וסוף לשנתו של האדם, אך סדר הופעתה מלווה בקוצים רבים הנובעים מהתעוררותו החלקית והמעורפלת המתלווה למהלך יקיצתו בה חסר הוא את ההכרה השלמה והנכונה עם כל ההשלכות המעשיות הנובעות מכך, עד התעוררותו המלאה בהיותו בערנות מוחלטת ובהכרה מלאה לפעול ולעשות באופן הראוי והנכון.

דוגמה ליקיצה מעורפלת וחסרת בהירות מצויה בפרשתנו (בראשית מא) ביחס לחלומותיו של פרעה):

לאחר חלומו הראשון - חלום הפרות, נאמר: ״ויקץ פרעה״, פרעה הקיץ בבהלה אך לא התעורר עד כדי הכרה מלאה, כדבריו של הרב הירש - ״מראה הפרות הרעות הבהיל אותו עד שהתעורר, אך לא הגיע לידי הכרה ערה, אלא המשיך לישון ולחלום״.

גם לאחר החלום השני - חלום השיבולים, לא התעורר פרעה לגמרי כנאמר (שם מא,ד): ״ויקץ פרעה והנה חלום״.

רק בבוקר התעורר פרעה לחלוטין כנאמר: ״ויהי בבוקר ותפעם רוחו וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה ויספר להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה״.

מתהליך היקיצה החומרי הפיזי הארוך והמסובך, ניתן ללמוד את מורכבות תהליך היקיצה הרוחני האלוקי העובר על האדם.

וכתהליך היקיצה החומרי והרוחני הפרטי, כן תהליך היקיצה הלאומי הכללי.

על-כן, תהליך יקיצתו של יוסף המופיע בפרשתנו, תהליך המלווה בקוצים רבים המתגלים בטלטלות וזעזועים שליליים וחיוביים שאותם עבר יוסף בחייו, הרמוזים במילה מקץ, הוא סימן ודוגמה לסדר היקיצה הלאומי החומרי והרוחני שלנו בגאולתנו בארצנו, הנקרא בפיהם של חז״ל ׳משיח בן יוסף׳, כמאמרם התמציתי (תנחומא בראשית מו,י): ״בוא וראה, כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון״.

גם אנו כעם מתעוררים חלקית, ושוב נרדמים, מתעוררים עם הכרות מעורפלות ומטושטשות, אשר מצד אחר חסרות מאוד את האידיאל האלוקי-הרוחני הגדול, אך מצד שני מהוות תשתית להמשך הבניין החומרי והרוחני שיופיע מכוחן ועל גבן.

כהמשך דבריו של הרב טוקצ׳ינסקי: ״זוהי ההתעוררות של אדם ישן משנתו, וזוהי גם אתערותא דלתתא לתחיית היישוב הקדוש.

זמן ארוך היינו ישנים שנתנו, ואחרי עבור תקופה ארוכה התחלנו להתעורר ושוב נרדמנו, ונתעוררנו חליפות, ובכל פעם הקיצה יותר חזקה, עד כי הננו עומדים עתה בעזה״י בתקופת פתיחת עיניים רחבה.

אם יש מי שיחשוב כי לישוב בארץ הקודש סיבה כאחת הסיבות משאר עיר גדולה (כמו בארצות אחרות) אשר פתאום תתפתח בגלל עסק ומסילה חדשה (התפתחות חומרית וטכנולוגית) אינו יודע כלל קורות היישוב הנוכחי שבארץ-ישראל, ואם יש מי שיאמר כי פעולות מתיישבים הראשונים ז״ל, לא היו לתועלת אחרי שלא נתקיימו, אינו אלא טועה. כמו מי שלא יבין אשר התעוררות הראשונה של אדם ישן הועילה להקיצו משנתו, אחרי עוד נרדם מעט״.

לכך גם כיוונו חז״ל בדבריהם המובאים בגמרא: ״אמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה שנאמר - ׳ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא״, כבאים ללמדנו שתהליך יקיצתנו-גאולתנו יחל בתחייתנו הלאומית החומרית - קיבוץ גלויות, עלייה לארץ, ההתיישבות בה, הקמת המדינה, ביסוסה ופיתוחה החומרי, כחלק ראשון מתהליך היקיצה הכללי, שיוביל בהמשך להירדמות - חוסר הכרה אמיתית בערכים האלוקיים-הרוחניים העומדים בבסיסו וביסודו של הבניין הלאומי החומרי, חוסר הכרה שיוביל למשברים תרבותיים ומעשיים קשים, בדומה לאדם המתעורר משנתו כשהכרתו מעורפלת, רצונו מטושטש ופעולתו חלקית וחסרה, עד התעוררותו השלמה והמלאה אשר תופיע בהמשך.

לכן, איננו מופתעים, ובוודאי לא מבוהלים מכלל המשברים המאפיינים את תהליך גאולתנו, אלא עלינו מוטלת האחריות הכבדה להבין את אופיו של תהליך זה, ולפעול להשלמתו בתחומים השונים ככל הניתן, שהרי הדרך אל הקץ - הסוף השלם והמתוקן, מופיעה דרך תהליך יקיצה ארוך ומסובך - התעוררות חלקית הכוללת התקדמות ונסיגה המלווה בקוצים - קשיים רבים, עד גאולתנו השלמה בעז״ה במהרה.

החכמה היא לעשות את דברים לאט לאט עם המון סבלנות...
חכמה מקדם (עמ' 131): פעם ראה הרב פתיה אדם שעישן סיגריה בשבת. שאל אותו חכם פתיה, ״כמה סיגריות אתה מעשן ביום?״ השיב לו האדם: ״עשר סיגריות״, ״הפחת בשבת הבאה שתי סיגריות, וחזור אלי״. שב האדם ואמר בשמחה, ״הרב! הצלחתי!״ השיב לו הרב, ״יפה, בשבת הבאה הפחת עוד שתי סיגריות!" וכך המשיך עוד ועוד, עד שנגמל מחטא זה.

כך גם נפסק להלכה - נרות חנוכה מתחילים בקטן ולאט לאט מוסיפים והולכים...

שמואל שלנו, הסתכל על החנוכיה של המשפחה ביום הראשון של חנוכה ונהיה עצוב, שאלתי אותו מה קרה? והוא עונה לי: אני רוצה הרבה נרות!!!

קטע מקסים שכתבה חנה סנש בגיל 12: 
"יום חנוכה, מתלקחים הנרות, כל לב יהודי מתפעם אדירות/ מחזות עתיקים על ליבנו עולים, עמים שחלפו, עתיקים, גדולים/ ימי סבל מצרים, ממלכת יוון, ואת כוחותינו לא שיבר כל שלטון/ נשאנו תורתנו ממקום למקום, ממנה שאבנו אמונה ותום/ נדדנו בישימון רעבים מרודים, אך איתנו אלוהים - לא נהיה גלמודים/ ואנחנו צאצאים לאבות כמוהם, לא ניוואש. כי נוסיף הילחם/ הנרות הללו יעודדונו בכל עת, אל תירא ישראל, עוד חזון למועד".





[1] בנין אמונה.

יום ראשון, 8 במאי 2016

פרשת קדושים - סבלנות בחינוך ובהקמת המדינה

סבלנות בחינוך ובהקמת המדינה


ויקרא (יט,כג-כד): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'".

רש"י: "וערלתם ערלתו - ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו".

דהיינו, אסור לאכול מפירות עץ במשך שלושת השנים הראשונות לנטיעתו, ובשנה הרביעית (נטע רבעי) חייבים להעלותן לירושלים ולאוכלן בטהרה או לחללן וליהנות מהן מחוץ לירושלים, ורק מהשנה החמישית והלאה מותר לאדם לאכול מפירות העץ כאוות נפשו (בזמן הזה אסור לאכול פירות רבעי אפילו בירושלים[1], ולכן פודים אותם - אפילו שוויים רב - על ערך שווה פרוטה שבמטבע. רק בשנה החמישית יוצאים הפירות מאיסור ערלה ונטע רבעי וניתן לאכלם ללא הגבלה), זוהי מצוות ערלה.

הרב נבנצאל שליט"א: התורה מחנכת את האדם דרך מצוה זו להתגבר על היצרים והתאוות; הרי בכל מקרה לוקח לשתיל כשבועיים להיקלט באדמה לאחר שתילתו; לאחר מכן ישנה התפתחות מתחת לאדמה שאיננו רואים, שבמהלכה העץ מתחיל להתייצב וענפיו מתחזקים עד שלבסוף העץ מסוגל להניב פירות. האדם שליווה את תהליך התפתחות העץ במשך תקופה ארוכה, רואה בשלב מסוים את הפירות שצמחו בזיעת אפו תוך שמירה קפדנית על השקיה נכונה, ריסוס למניעת חרקים ומזיקים וכד', ולבסוף כשהפרי בשל ועסיסי ומוכן לאכילה התורה אוסרת עליו לאוכלו, והוא חייב להמתין עד סוף השנה השלישית, ובשנה הרביעית הוא חייב להעלות את הפירות לירושלים או לפדותם בכסף ואת הכסף להעלות לירושלים.

המסר שבמצוות ערלה הינו ברור: סבלנות! אמנם בדרך הטבע היה צורך בתקופה של המתנה עד שהתהליך יושלם, אולם בהגיע שלב הסיום והפרי כבר מוכן לאכילה, התורה אומרת לנו: תמתין, תתגבר על הרצון והתאווה ותאכל רק בשנה החמישית. והעושה כך שכרו מובטח בצדו:
ויקרא (שם,כה): "וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיו לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתו אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם".
רש"י: "המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות".

הרב יהודה בן חמו:

זוג הורים חשוכי ילדים הגיעו לאחד מגדולי המקובלים בבקשה שיתפלל עליהם לבן זכר.
אמר להם הרב אני אברך אתכם בבן זכר תלמיד חכם גדול בתנאי שתזמינו אותי להיות הסנדק.
ההורים ישר קפצו והסכימו לתנאי בשמחה רבה, ברך אותם הרב והם חזרו לביתם שמחים ומאושרים.
לאחר 4 שנים רואה הרב את הזוג ברחוב הולכים יד ביד עם ילד חמוד בן 3 בערך, התפלא הרב ושאל אותם למה לא הזמנתם אותי להיות סנדק?!?
ענה לו האבא, באמת הרב, הברכה שלך עזרה ולאחר שנה נולד לנו ילד אבל הרב הבטיח בן תלמיד חכם, ואני בדקתי אותו ישר כשהוא נולד.
אמרתי לו: "בראשית ברא..." והוא לא ידע להמשיך, "מאימתי קורין את שמע..." וגם זה הוא לא ידע...
אז הבנתי שהברכה של הרב לא התקיימה ולכן לא הזמנתי אותך להיות סנדק...

כשתינוק נולד השמחה גדולה מאוד בקרב משפחה והציפיות ממנו רבות; ההורים מצפים שיהיה תלמיד חכם גדול בישראל. אולם התהליך ליישום מטרה זו הינו ארוך: תחילה מלמדים אותו אלף - בית, לאחר מכן ניקוד, סידור, חומש; ברור שאי אפשר להבחין בתוצאות באופן מידי. יש מנהג שלא לגזוז את שערות ראשו שלוש שנים, ובתום תקופה זו עושים לו 'חאלקה', והרמז הוא ממצוות ערלה כשם שחייבים לחכות שלוש שנים כדי ליהנות מהפירות, כך ממתינים לתינוק שלוש שנים. הוא הדין בשלב מאוחר יותר כשהוא כבר בחור ונכנס לישיבה, אי אפשר לצפות שבין-רגע יהפוך לתלמיד חכם; זהו תהליך שנמשך שנים רבות, נדבך מעל נדבך, מסכת ועוד מסכת.

אלא שלפעמים האדם חסר סבלנות, הוא רוצה לראות תוצאות באופן מידי.

הרב דסלר זצ"ל אומר שכל אחד היה רוצה לדעת את כל הש"ס אולם בתנאי שיצליח לסיימו בלילה אחד וגם יספיק לישון כמה שעות באותו לילה. ברור שזוהי אשליה.


הרב יהושע שפירא:

המדינה הזו היא אתחלתא דגאולה. כל הנביאים התנבאו על כך שהגלות תסתיים ונשוב חזרה לארץ.

בעיניים שהיו לנו בגלות קישרנו את החזרה לארץ עם גאולה רוחנית שכוללת תשובה מלאה והשראת שכינה במקדש, כדבר אחד שאין לחלק אותו.

אבל כשמתבוננים בדברי הנביאים ובמאמרי חז"ל מוצאים ששתי קומות לה לגאולה:
האחת הנגלית והנראית לעין, כפי שקוראת לו הגמרא "קץ מגולה". בשלב הזה העולם הגשמי של האומה חוזר לאיתנו, חוזר לחיים, למרות שהעולם הרוחני עדיין לא שב. כאשר האומה מתכנסת שוב תחת קורת גג אחת עם הנהגה אחת, נעשית לגוף לאומי בעל מערכות חיים אורגניות שמנהלות את כל הציבור החי בארץ ישראל בעצמאות פנימית, כשלכל זה מתלווה שפע גשמי, זו קומה ראשונה.

מתוך החזרה לחיים ובניית חיי הגוף של האומה, תצמח, בעזרת ה' בקרוב בימינו, גם הקומה הרוחנית.

כל הבהלה שאנחנו נבהלים מתופעות של תקופת חיי הגוף נובעות מנקודת מבט שחושבת שלא היתה אמורה להיות בכלל תקופה ראשונית כזו.

גם אדם שגדל להיות תלמיד חכם, צדיק, עובד ה' ודבק בו, בילדותו היה עסוק בענייניו הגשמיים ובחיי גופו, כך גם כשאנחנו חוזרים לחיות כאומה, בילדות של האומה היא עסוקה בחיי החומר שלה.

מי שמביט על ימי שיבת ציון בימי הבית השני ועל תקופת שפוט השופטים שאחרי מות יהושע, רואה שכניסה לארץ מובילה לנטייה אל חיי החומר, כשבמהלך הזמן הוא הולך ומצמיח מתוכו את הקומה העליונה הרוחנית.

היום אנחנו נמצאים בשלב משבר זהות של אומה שכבר ביססה את עולמה הגשמי ועיקר השאלה שהיא שואלת את עצמה עכשיו היא, מהו העולם הערכי הפנימי שלי, מה הזהות העצמית שלי.

השאלה הזאת מסמנת, עם כל חבלי הלידה הקשים והמרים שלה, את הקומה של הזהות העצמית היהודית - שהיא הדבקות האלוקית, הדבקות בתורה ובכל קדושת ישראל.

אנחנו כמו נער מתבגר ששואל את עצמו מי אני באמת, מהם ערכי ומהי דמותי העצמית. וכמו נער מתבגר שיש לו תופעות שפתאום הוא לומד כל הלילה ומתפלל באש גדולה ואחר כך גם מתנסה בעניינים שאינם טובים ויכול להיטלטל בין קצוות - והשאלות האלו עלולות להביא אותו אפילו עד כדי פגיעה בעצמו בדרכים כאלו ואחרות - את כל זה אנחנו חווים עכשיו במובן הלאומי.

כשהאומה עסוקה בלחפש במעמקיה, את הזהות האמיתית שלה, היא עוברת בדרך טלטלות. והטלטלות הללו מלמדות שהיא חודרת יותר פנימה, יותר למעמקים, ומבקשת את עצמיותה. מתוך כל זה בעז"ה יצמח עולם עצמי עמוק של גאולתם של ישראל בקומה הרוחנית שלה. בסופו של דבר זו בשורה נפלאה ובדרך יש קשיים.

אני מאד מסכים עם "מאה שערים" ו"בני ברק" בחלק שבו הם דבוקים וקשורים לתורה ולמצוות, "חבר אני לכל אשר יראוך".

אבל ההבנה שאנחנו צריכים להסתכל על האומה כדמות אחת ולראות את העובר עליה, ההבנה הזו לא שימשה בנו 2000 שנה ולכן לא הורגלנו בכך. לחזור ולראות באומה שלמה, על חלקיה הטובים והפחות טובים, דמות אחת, כשם שאנחנו רואים כל אדם עם כל רכיביו, זו מומחיות עמוקה ומופלגה שנשתכחה מאתנו במשך הגלות וחזרה למקומה באופן מופלא בתורתו של מרן הרב קוק זצ"ל, מרא דארעא דישראל.

לאדם יש ראש מוח ולב, וגם ידיים כדי לפעול לאכול ולהתגונן מפני אויבים, וגם למשה רבנו וגם לדוד המלך היו רגליים והיתה קיבה.
כמובן שהדברים נכונים גם באומה, משיח עושה מלחמות ה', כנפסק ברמב"ם, וגם הוא זה שבונה את בית המקדש.
לית שכינתא שריא באתר פגים - שכינה לא שורה באתר פגום, שכינה לא שורה על ראש לבד אלא היא זקוקה לכל המעגלים.

הדבר היחיד שצריך זו סבלנות ונשימה עמוקה – גם בגידול העץ, גם בחינוך ('כי האדם עץ השדה'), ובעיקר בהקמת יסוד כסא ה' בעולם...






[1] אף על פי שקדושת ירושלים קיימת גם בזמן הזה (כמבואר ברמב"ם הלכות בית הבחירה ו,יד-טו), כתב הרמב"ם (הלכות מעשר שני ב,א) שמעשר שני אינו נאכל בזמן הזה בירושלים, משום שהוקש לבכור שאינו נאכל אלא כשהמזבח על מכונו. לגבי רבעי לא כתב הרמב"ם בפירוש מה דינו, אך כתב הצל"ח (ביצה ה ע"ב ד"ה ודע), שמכיון שהשווה רבעי למעשר שני, משמע שלכל דבר השווה אותם.

יום שני, 22 בפברואר 2016

כי תשא - סבלנות

סבלנות


שמות (לב,א): ״וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ״.
גמרא (שבת פט. ורש"י על הפס'): ״בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש - ולא השגיחו עליו. מת - ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מיטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרן: ׳כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו' ".
אחד המאורעות המסעירים ביותר בתולדות בני ישראל במדבר. מאורע שהפך לטראומה בלתי נשכחת, מעשה שהביא כמעט להשמדתו של העם. ומעשה שלא יכופר לגמרי עד שיבוא המשיח - 'כל פורענות שבאה לעולם יש בה משהו מחטא העגל...'.
מדרש תנחומא (תשא יד): ״אמר רבי לוי: ישראל יושבין למטה וחורטין את תעגל, שנאמר (שמות לב): 'ויקח מידם ויצר אותו בחרט', והקב״ה למעלה חוקק לוחות ליתן להם דברות חיים, שנאמר: ׳ויתן אל משה ככלותו'".
בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם כל זמן שלגיונותיו מושלמין לו [שמשלימים מה שמוטל עליהם], פוסק להם מזונות, ומתנות טובות, מחלק להם אוניניות [מזון ואספקה], כפרו בו - אין זקוק להם. והקב״ה - עושין להם את העגל למטה, והקב״ה עסוק ליתן להם חיים, שנאמר (דברים ל): 'כי הוא חייך ואורך ימיך'״(שם ט).
רואים מהמדרש הזה שלשה עניינים של סבלנות מדהימה:
א) באותו דבר שמכעיסים אותו, באותו דבר מיטיב להם.
ב) באותה שעה שמכעיסים - מיטיב.
ג) לפי גודל הרעה - מגדיל הטובה, שהרי אין לך רעה בעולם כעבודה זרה, ואין לך טובה כתורת חיים.
אדם רגיל כועס על מי שמכעיס אותו ומנסה להחזיר לו רעה, הקב"ה נותן חיים ומאריך אפו מחכה שיחזרו בתשובה.
תנחומא (שם יד): ״אתה מוצא שביום שעשו ישראל את העגל, בו ביום ירד להם המן, ונטלו ממנו והקריבו ממנו לפני העגל״.
הרי לנו כי לסבלנותו של הבורא אין גבול וקצבה.
תומר דבורה (פרק א׳ -מי אל כמוך): "מלים אלה מורות על היות הקב״״ה מלך נעלב, סובל עלבון, מה שלא יכילהו הרעיון. שהרי אין רגע שלא יהיה האדם ניזון ומתקיים מכח עליון השופע עליו... ואם היות שהאדם חוטא בכוח ההוא ־ לא מנעו ממנו כלל, אלא סובל הקב״״ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והוא (האדם) מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועוון, ומכעיס, והקב״ה - סובל״.

בגלל חוסר סבלנות אפשר לאבד את המלוכה:
שמואל (א' יג,ה-יד): "וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ קִדְמַת בֵּית אָוֶן: וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת: וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו: וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה: וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרֲכוֹ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ: וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם: וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה'".
שמואל (ב' ה,כב-כה): "וַיֹּסִפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים לַעֲלוֹת וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים: וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים: וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה' לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים: וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בֹּאֲךָ גָזֶר".
ילקוט שמעוני (רמז קמב): "כיון שיצא [דוד] היו הפלשתים קרבים ובאים, וישראל רואים אותם שלא היו רחוקים מהם אלא ארבע אמות! אמרו לו ישראל: דוד! מה אנו עומדים? אמר להם: מצווה אני מן האלוקים שלא לפשוט יד בהם עד שאראה ראשי האילנות מנענעים. אמרו לו: ואם אין פושטים אנו יד בהם אנו מתים. אמר להם: מוטב נמות זכאים ולא נמות רשעים. אלא אני ואתם נתלה עינינו אל הקב׳׳ה.
כיון שתלו עיניהם - נענעו האילנות ומיד פשטו יד, כמו שכתוב 'ויעש דוד'״.

רבי שבתאי פרנקל זצ״ל היה ניצול שואה, אדם עשיר שהשקיע את כל אונו והונו בהגהה של ספר ההלכה של הרמב״ם - היד החזקה, במטרה להוציא גרסא מתוקנת של טעויות המעתיקים שהשתרבבו במהלך הדורות. הוא הסתובב בספריות בוונציה, פריז, מילאנו, ועוד מקומות בעולם, צילם במיקרופילם, שילם משכורות לעשרות אנשים שישוו ויגיהו, ואכן זכה אחרי הכל להוציא גרסא מתוקנת של הרמב״ם.
כשנתיים לפני פטירתו הוא שמע שיש במצרים, בגניזה בקהיר, עותק של הרמב״ם בן 750 שנה, גרסא מדויקת ביותר. הוא עשה את כל המאמצים האפשריים להשיג את העותק, שדרכו קיווה להשוות ולראות אם עבודת חייו אכן קלעה למקור.
לאחר מאמצים מרובים, הוא הצליח דרך קשרים בממשל האמריקאי לשכנע את הנשיא מובארק למכור את העותק תמורת 750,000 דולר. היום בו עותק זה הגיע לשולחנו היה כיום חג בשבילו, ור' שבתאי ומזכירו באו לבדוק את העותק הנדיר הזה. אותו עוזר היה כנראה קצת ביש מזל, וכוס הקפה נשפכה לו על כתב היד הישן, שהפך מיד לעיסת קלף שלא ניתן לעשות איתה דבר.
המזכיר הזדעזע, וחשש מתגובתו של ר׳ שבתאי, שמול עיניו נהרס לו העותק היחיד והנדיר, שאין לו תחליף. אבל ר׳ שבתאי עזב את החדר וחזר כעבור חצי דקה ואמר: ״שמתי לב שהקפה שלך נשפך, קח, הכנתי לך קפה חדש...".
הוא לא פיטר את המזכיר מתפקידו, וגם לא הזכיר לו דבר זה מעולם. לולא היה המזכיר מספר סיפור זה אחר פטירתו, לא היינו מתוודעים לסיפור זה לעולם!

להתנהגות כזאת צריך סבלנות עצומה, לחכות עם אורך רוח שהכעס יעבור ואז תוכל לשפוט את הענין אחרת, ואולי יתברר לך בכלל שאתה טועה לחלוטין בשיפוט שלך...

במשלי אריסטו מסופר על עשיר גדול אחד היה כלב ששמר על ביתו בנאמנות, ולא פעם גירש מן הבית גנבים וחיות רעות. העשיר לא חשש מעולם לעזוב את ביתו, בידעו שכלבו ישמור עליו מכל משמר.
פעם הלך ליער לכרות עצים, והשאיר את בנו הקטן בביתו יחד עם הכלב.
בחזרתו, כשהתקרב לדלת מצא כתמי דם גדולים על הרצפה. הוא נבהל וקרא בקול לבנו, אך הבן לא ענה. קרא שוב ולא היה מענה. ניגש למיטתו של הילד - ולא מצאו...
והנה הוא מבחין כי בפינת החדר שוכב הכלב ועל פיו כתמי דם. האב בטוח היה שהכלב טרף את בנו, ובחמת זעם עם הקרדום שבידו הוריד את ראש הכלב וישב לבכות בקול בכי מר את מות בנו.
הבן שנרדם מאחורי הבית שמע את קול הבכי והתעורר, ובא לפני אביו הנדהם.
כשיצא האב החוצה לברר את פשר כתמי הדם מצא פגר של זאב מוטל על הרצפה בחצר.
לולא הכלב לא היה עוד בנו בחיים.

כאן זה הכלב, אבל לפעמים הקורבן לחוסר סבלנות הוא מישהו יותר חשוב:
מחנך אחד הגיע לכיתה באיחור רב מאוד, כשהוא נכנס לכיתה הוא רואה את אחד הילדים עומד ליד הדלת ומצביע על השעון שעל היד שלו... המחנך כ"כ התעצבן ניגש לילד והעיף לו סטירה!
באותו לילה הוא קיבל טלפון מאמו של הילד שסיפרה לו שהילד קיבל מתנה ליום הולדת שעון והוא חיכה כ"כ לשניה שהוא יוכל להראות למורה שלו את השעון החדש...

תמיד תמיד התגובה הראשונית היא לא התגובה הכי טובה... חכה קצת תירגע ואז תחשוב מה לעשות...


אם היינו יודעים את השיעור הזה לפני 3000 שנה לא היה חטא העגל J

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: