פרשת נצבים - חזרה בתשובה עם כל כוחות החיים

חזרה בתשובה עם כל כוחות החיים

דברים[1] (כט,ט-יא): ״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ, וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם".

מה המשמעות של ההתיצבות הזאת, ומדוע נדרשת היא להופיע דווקא כעת בזמן כריתת הברית האלוקית-רוחנית בין הקב״ה לישראל?

מבאר האור החיים הקדוש: ״אתם ניצבים לפני ה' - לפי שכל שהוא מרוחק מהקדושה, קומתו נמוכה וראשו שפלה. לזה אמר כי להיותם לפני ה׳ ניצבו ונשאו ראשם״.

אחת הטעויות המחשבתיות-רוחניות והמעשיות המצויות באדם הרוצה להיכנס בברית עם ה' להתפתח מבחינה רוחנית ולקדש את שמו, היא, ההשקפה הרוחנית הרואה באופן עקרוני בכישרונות החיים החומריים והמעשיים הנמצאים בנפש האדם, אויב מזיק ומפריע אשר יש לדכאו, לצמצמו ולהחלישו, ובכך להשפיל את נפשו-אישיותו עד כדי איבוד בטחונו העצמי, בכדי לאפשר לממד הרוחני האלוקי שבו להופיע, ובכך להגיע כביכול לקרבת אלוקים, כדבריו של הרב קוק (עין איה שבת ב׳ ט,פג): ״ישנן הדרכות מוסריות (רוחניות, אשר מטרתן המדומה לקרב את האדם אל בוראו) כאלה, שבתכונתן הן מחלישות את כוח העוז של החיים (הטבעיים-החומריים)״.

השקפה מוטעית זו נוגדת את רצון ה׳ האמיתי, החפץ בהוצאתם של כוחות חיים אלו מהכוח אל הפועל, בהגשמתם ובמיצויים על פי הכוונתה המדויקת של התורה, כהמשך דבריו:

״ואלה הן לא לרצון לפי הציור של ההשלמה האמיתית, שאליה ראוי לערוג על פי מגמתה של תורת חיים...

אמנם התכונות הנישאות העומדות ברום המעלה ממקור הקודש, הינן אלה שעוצמת החיים מפכה בהן, כוח המרץ הנפשי פועם בהן בכל ההוד והמילוי, ודוקא עם זה אור הקודש הוא המעדן אותן, ונותן בהן חן תפארתו...

׳ואוהביו כצאת השמש בגבורתו׳, אוהביו אינם מטושטשי החיים ומדולדלי הכוח, חסרי... עוצמת כשרון החיים.

שנכשלים כאלה, לפעמים יתראו כצנועים וטהורי המידות.

אבל החולשה החיונית אינה האהבה האלוקית, שהיא בתכונה מלאה חיים ועוז, רק ׳אוהביו הם כצאת השמש בגבורתו׳, שבכל מלוא זוהרו ורוב חומו, הוא פועל את מפעלי החיים והאור, ההפראה והברכה על מלוא עולם״.

זו ההתיצבות עליה ציותה התורה בתחילתה של פרשתנו - ׳ניצבות׳ האדם מישראל כפרט וככלל, העומד זקוף קומה עם כל כוחותיו הטבעיים, החומריים והמעשיים, שמח בהם, ומלא ביטחון ומתוך כך משתדל לממשם ולהגשימם.

ניצבות זו מהווה את התשתית והקרקע שעל גבה ומתוכה יכולה להיכרת הברית האלוקית היציבה האמיתית והשלמה עם ה׳ ותורתו.

הרב קוק (אורות, ישראל ותחיתו יג): ״העליה המעולה בחיי המוסר (בניינו הרוחני של האדם) היא ההתיצבות הישרה בכל הכוחות (הטבעיים החומריים הנמצאים באדם)... ההתאמה המפוארה של כל נטיות החיים (הטבעיות-חומריות על כלל צדדיהן), עד שהשכל העליון (התורה) נמצא בתור גלוי עליון של סכום החיים כולם, וכל אשר מתחת לו הרי הם ענפיו המתפשטים ממנו״.

ובמקום אחר כתב - ״יסוד המוסר (הבניין הרוחני) הוא סידורם של כל הכוחות שיתאחדו למטרה היותר נעלה ורוממה (קידוש ה׳), אבל בשום אופן לא יצא המוסר המתוקן על ידי הירום הכוחות ומיעוט צביונם... על כן צריך (האדם) המאושר (האדם ה׳מאשר׳ את עצמו, מלשון אישור, שעליו אמר דוד המלך - ׳אשרי האיש׳), להיות ׳איש׳ במלוא מובנו-בריא ושלם, חש ומרגיש כל צדדי החיים (הטבעיים, החומריים, והמעשים) יפה יפה!״.

(מובן הדבר שפעמים באופן מעשי ובשלב ביניים, נדרש מן האדם לצמצם ולהחליש, ולא לבטא בפועל את כוחותיו החומריים וכישרונותיו, אך בוודאי שאין הדבר מהווה שיטה קבועה, וקל וחומר שאיננו האידיאל האלוקי העליון העומד ביסוד החיים ומטרתם).

דברים (כט,ט-י): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: {י} טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".

אבל מה הכוונה מחוטב עיציך עד שואב מימיך? הרי שניהם נמצאים באותו מקום מבחינת המעמד שלהם?

נלע"ד[2] שכל ישראל נכנסים בתווך בין שני אלו: החוטב והשואב שניהם מכלים את כוחותיהם.

החוטב עצים כורת את העץ והחומר לאט לאט מתכלה, זה אדם המכלה את כוחותיו הגשמיים...

מהצד השני נמצא שואב המים, אדם השואב ומכלה את כוחותיו הרוחניים (אין מים אלא תורה), עד שהוא נמצא מרוקן מכל טיפת לחלוחית של רוחניות...

פונה אליהם משה רבינו ואומר כולכם צריכים להיות נצבים! עם הכוחות הגשמיים והכוחות הרוחניים!!!

---

[1] הרב ערן טמיר – בנין אמונה – אידיאל ומציאות, נצבים.

[2] החידוש בהשראת הרב אבינדב אבוקרט.

פרשת נצבים - תורה מחוברת לחיי המעשה!

תורה מחוברת לחיי המעשה!

דברים (ל,א-ח): "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ".

אז חזרנו בתשובה לגמרי לגמרי לגמרי? אז למה פסוק אח"כ רשום: "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם".

העמק דבר (דברים ל,ח): "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'... מגיד המקרא שבבואם לא"י ויגיעו למעשה כמה דברי' שהיה העיון עד כה הילכתא למשיחא ולא למעשה ע"כ עתה בבואם לידי מעשה. תשוב ושמעת בקול ה'. תחזור לעיין להוראה למעשה...".

דברים (ל,יד)[1]: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".

רש"י (ד"ה כי קרוב אליך): "כי קרוב - התורה נתנה לכם בכתב ובעל פה".

מדוע העובדה שיש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, עושה את התורה קרובה אלינו?

הרב קוק (אורות התורה א,א): ״תורה שבכתב אנו מקבלים על יד הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו.. בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצינור השני שבנשמה, בצינור המתקרב לחיי המעשה".

תורה שבעל פה = "בצנור המתקרב לחיי המעשה".

התורה שבעל פה - היא יצירה אלוקית של זרימת התורה כאור החיים בתוך נשמות ישראל, העוברת מאב לבנו ומן הרב לתלמידו, מדור לדור.

הנחל הזורם מהר סיני הוא בתוך נשמותינו אנו, ומושך את התורה השמימית העליונה, אלינו, לתוך חיותנו ממש, כאן בארץ החומרית והגשמית, וזה מה שעושה את התורה - קרובה כל כך אלינו[2].

ועוד כותב הרב (אורות התורה א,א): "יניקת תורה שבעל פה היא בגניזו מן השמים ובגילוי מהארץ. וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם... אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה ניצה...".

האור של תורה שבעל פה, שהוא אור נשמת כנסת ישראל, היא השכינה הקדושה, זקוק לשם גילויו ופריחתו בתוכנו, לבניינה של ארץ ישראל.

הבניין הארץ ישראלי, הוא מעורר את השכינה מחדש, וממלא את בתי המדרש ואת כל לומדי התורה, בתוך כלל עמו ישראל, באור תורה שבעל פה, בזרימה יותר חיה, יותר רעננה, יותר נושמת ומנשימה חיים.

מי שרוצה לזכות לקירבת התורה, לקירבת ד' בתוכו, צריך יחד עם לימוד התורה שלו, להתאמץ בכל היכולת, בבניינה של ארץ ישראל, הבונה גם את קומת תורה שבעל פה בתוכנו, ומשיב את השכינה לציון!

---

[1] הרב זאגא.

[2] קובץ א' תתפא - הדבקות האלוקית, כשהיא באה רק בתור רעיון או רגש בודד, שכל ארחות החיים, וכל השקפת העולם, וכל עשרה של תורה, וכל המזג הגופני, וכל היחש להסביבה ולההיסתוריה הלאומית.. ולכל תורת המוסר והמדות, ולכל זרמי השירה והפיוט, והרגשת כל נשגב ויפה בכלל, אינם מתיחסים אליה בקשר אורגני - מתהפכת היא למין הזיה של בטלנות, שהיא מדלדלת את האדם את היחיד ואת הציבור, ואינה ראויה כלל לשמה הגדול. אבל בזמן שהיא באה מתוך עושר רוחני ומעשי גדול, אז היא, רק היא עטרת החיים, רק על ידה יבוסס מצב עם, על ידה ירומו קרן כל המדעים, וכל תיקוני העולם היותר יפים ונהדרים. על ידה יזדככו הנפשות בעומקם, ועל ידה ימלאו החיים ששון ובטחה, החיים יעשו עשירים, ויראת המחלות, היסורים, העוני והמות, לא יוכלו להפריע את אורם המזהיר כל. באספקלריא של מקור החיים הכל נשקף, והכל מנוצח מעצמת גבורי כח, אשר אור החיים ממלאים את כל הגות רוחם ואת כל קרביהם. שמחת הנצח מעטרת אותם בכל עת, והוד הקודש מפאר את ערכם, ומזיו חייהם אור יקרות מופיע על כל העולם, על כל דורם, על כל אשר יחוש להיות נהנה מזיום. והתורה, שהדבקות האלוקית היא מגמתה, בצורה של הרמת החיים כולם אליה, בצורה של התקיימותם של כל השכלולים המעשיים והחברותיים, והכשרתם למגמתם העליונה, היא תורת החיים לכל העולם, שעתידה להיות המעין העולמי לאוצר רוח האדם.

קובץ ד' פג' - אור אלוקי עליון מתהלך בתנועת הפועלים הכללית, וגם הישראלית הפרטית. ההערצה של יגיעת הכפים היא יסוד תקון העולם, והתחלת העמדתו של רוח האדם על מכונו, מציאת הזיק העליון ההולך ומאיר בקרב סאון החיים. אם יש כמה דרכי עילוי במציאות הסדרנות של האדם, בהעמדת השלטון ותכסיסי החברה, שהם נתמכים על רעיונות עליונים, שצריכים חלק רשום מבני אדם להקדיש כשרונם להציורים האציליים ולמודיהם, אבל עמדת החיים עצמם, טהרה של הנשמה, סיפוק חושה הפנימי שכולו יושר וצדק, זה ימצא ביגיע כפים, בעמל היצירה הגופנית, ובהבאת פרותיה ליהנות בהם בני אדם, כל אחד לפי מעלות רוחו וכחותיו העצמיים. ודרך מעבר זה של קדושת העבודה החמרית, יעלה האדם אל מרום האושר אשר למנוחה העליונה. גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, וזה וזה יחד מכשירים הם את אהבת השמים בכל הרחבתה ועדיניותה הרוממה.

אורות הראי"ה סא' – הוזים למפעל הקיצו, העת באה, ובוערת, השמרו מלהבתה האוכלת, לשון אשה עצלים תאכל, תלחך חנפים ונעוים, העירו למפעל, הצילו, הושיעו עם קורא צועק לעזרה.

פרשת נצבים - בחירה יום יומית

בחירה יום יומית

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".

זוה"ק (פרשת בא לב:)[1]: היום זהו ראש השנה!

גמרא (ראש השנה טז:): "שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה".

מי הם הרשעים, מי הם הצדיקים, ומי הם הבינוניים?

האמורא רבא, העיד על עצמו שהוא בינוני (ברכות סא:): "אמר רבא: כגון אנו בינונים".

כשאביי שומע את דברי רבא, שהיה ענק שבענקים, צדיק שבצדיקים שאומר על עצמו שהוא בינוני, מיד נזעק ואומר:

"אמר ליה אביי: לא שביק מר חיי לכל בריה (אם אתה בינוני לא הותרת חיים לכל שאר האנשים)!..."

הרב אליהו דסלר מבאר שאמנם ישנם יחידים באנושות שהם צדיקים גמורים כדברי הגמרא (בבא בתרא יז.): "שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו: בכל, מכל, כל. ויש אומרים: אף דוד, דכתיב: ולבי חלל בקרבי".

וכן ישנם רשעים גמורים שמרשעותם נלקח מהם כוח הבחירה החופשית, הם אינם שולטים בעצמם. כמו פרעה הרשע שלקחו לו את כוח הבחירה, כפי שכתוב (שמות ז,ג): "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה"

אך רוב העולם (אנחנו) גם צדיקים, גם בינוניים וגם רשעים:

צדיקים – במה שאין לנו כמעט בחירה לחטוא, ברור לנו שנבחר בטוב (לא נרצח, לא נגנוב סתם, לא נאכל חזיר וכול') ואין לנו בכלל יצר הרע לשתות דם למשל...

רשעים – במה שאנו מוותרים לעצמנו מלכתחילה ("שויתי השם לנגדי תמיד", "תיקון חצות", "תפילת ותיקין" וכדו').

בינוניים – בנקודות שאנו מתמודדים איתם יום יום.

ההתמודדויות היום יומיות הן נקודת הבחירה שלנו! שם אנו צריכים להשקיע[2].

הרמח"ל והשפת אמת אומרים שאתה נקרא יצור בחירי ושכל העולמות תלויים בך רק כשאתה מתלבט עכשיו האם לעשות מצוה או ח"ו לעבור עבירה!

העבודה העיקרית שלנו היא בחיי היום יום, אם אתה רוצה לקבל על עצמך משהו לקראת השנה החדשה תשקיע בזה!

הרב יצחק זילבר זצ"ל (להשאר יהודי עמ' 369): ״אילו היו לוקחים מלאכים טהורים מן השמיים, מורידים אותם לעולם הזה בשנת תרע״ז - 1917, ונותנים להם לעבור את האירועים הקשים, בטוח אני כי לא היה נותר מהם שריד.

המהפכה הבולשביקית, הפרעות של כנופיות פטליורה ודניקין, מבנו וקולצ׳אק, מלחמת האזרחים, שבמהלכה נהרגו שלוש מאות אלף יהודים. הקולקטיביזציה, שבמסגרתה גורשו רבים מהאיברים לסיביר לאחר נטילת כל רכושם. פעולותיו של המשטר החדש בסגירת תלמודי תורה, ומאסרם של מי שלימדו תורה, אמצעי הדיכוי של שנת 1937, כאשר מיליונים נורו ללא סיבה ורבים נשלחו לבתי סוהר, מהם חזרו רק מעטים. הכיבוש של היטלר, בו הושמדו תשעים אחת מיהודי אסטוניה, לטביה, ליטא, רוסיה הלבנה ואוקראינה. הרעב בעת המצור על לנינגרד. ולאחר מלחמת העולם ההאשמות ה׳קוסמופוליטיות׳ על היהודים ופרשת הרופאים...

וברוסיה, למרות הכל, נותרו יהודים, שסיכנו חייהם למען שמירת שבת, כשרות, טהרת המשפחה, לימוד תורה לילדים ועוד".

אצלנו ההתמודדויות היום יומיות קצת יותר קלות, ואני בטוח שאנחנו מסוגלים ליותר...

לקחת דברים במידה ובכמות שאתה מסוגל, אבל לבחור מצוות משמעותיות:

שחרית יותר מעולה, יותר זמן עם התפילין, מקווה בבוקר – דברים שישפיעו על איך ייראה כל היום שלך!

תיקח על עצמך להפסיק עם עבירות שמשנות לך את כל הצלם אנוש.. דברים של צניעות וכד', עבירות שבלעדיהן כל היום נראה אחרת..

תקבל על עצמך קבלה שקשורה ללימוד תורה – התורה היא זו שמשנה את מהות האדם! היא תהפוך אותך ליצור אחר!

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל:

הגמ' אומרת (ראש השנה ב:) שמקצת השנה כשנה - "תנו רבנן מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר, כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה (פרש"י רש"י כלומר כלתה לו שנתו, ומעתה מונין לו שנה שניה) וכו' ויום אחד בשנה חשוב שנה".

אמר אחד הרבנים שהטוב בערב ראש השנה להרהר בתשובה ולחזור בתשובה בכל כחו, ואז כיון שמקצת שנה ככולה יחשב לו שהיה בהרהורי תשובה כל השנה ואז יגזרו עלינו גזרות טובות ומחשבות טובות לעתיד.

---

[1] "רבי אלעזר פתח 'ויהי היום ויבאו בני האלקים להתיצב על ה', ויבא גם השטן בתוכם'. ויהי היום - דא ראש השנה, דקודשא בריך הוא קאים למידן עלמא, כגוונא דא (מ"ב ד,יא): 'ויהי היום ויבא שמה' - ההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה...".

[2] עד כאן לקוח מהרב הלל מרצבך הי"ו.

פרשת נצבים - מטר על מטר

מטר על מטר

בספר 'לא גיבור' מתאר מארק אוֹוֶן (שם העט של הלוחם מאט ביסונט, לחם במשך 13 שנים ביחידת העילית של הצי האמריקאי, "אריות הים", שאימצה את המוטו: "היום הקל היחיד היה אתמול". השתתף במבצע החיסול של אוסמה בן לאדן ובאינספור מבצעים סודיים אחרים) את המסלול שעבר מילד באלסקה ללוחם באחת היחידות המובחרות והמסווגות ביותר בעולם, מהאימונים המפרכים ועד המבצעים המסוכנים בעיראק ובאפגניסטן.

באחד הפרקים מתאר אוֹוֶן אימון שבמהלכו נתקע על מצוק נישא, בגובה של מאות מטרים מעל פני התהום משותק מרוב פחד.

"היי בן אדם", אמר לו מדריך הטיפוס, "פשוט תישאר בתוך עולם המטר על מטר שלך". תתמקד רק במה שאתה יכול להשפיע עליו בסביבתך הקרובה אל תחשוב על כל מה שמעבר... אם תעשה את זה, תוכל להשתחרר מפחדיך ולהיות אפקטיבי.

דברים (כט,ט): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם".

רבי יוסף חיים זצוק"ל (עוד יוסף חי פרשת ראה): "עצה טובה קא משמע לן, שכל אדם יביט ויסתכל בדעתו שאין לו בעולם אלא רק היום שהוא עומד בו... בין בברכה – ... דהיצר הרע מושך לבו לגאוה גדולה... מחמת רוב טובה... כיון דהוא רואה בדעתו שאין לו בעולם אלא אותו היום שעומד בו, דאפשר שבלילה תצא נשמתו ולא תחזור אליו עוד וישאר פגר מת ולקברות יובל. והן בקללה שיש לו צער ויסורין... ואם יסתכל בכך אז ישקוט וינוח מן הצער, וכמו שכתוב (גמ' יבמות סג:) 'אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום'...".

גמרא (סוטה מח:): "כל מי שיש לו מזונותיו להיום והוא דואג ליום המחר, הרי זה מקטני אמונה".

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל[1] (הגיוני עוזיאל ח"א עמ' 205): "מחוסרי אמונה או אפילו קטני אמנה, חייהם אינם חיים, כי גם בשעת אושרם, וגם כשהלחם נמצא בסלם בשפע, דואגים ליום מחר, וכל מי שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל מחר - הרי זה מקטני אמנה. ובשעת משבר, בשעה שמחוסרי אמנה שוכבים על ערס דוי, ומתאבקים עם מר המוות, או כאשר יראו מעשה ידיהם מבטחם ומעוזם טובעים בים, מחמדיהם גוועים לעיניהם, ובכל אשר יטו ימששו חושך ולא אור, אנה יפנו לעזרה, אל מי יקראו ומאין תבוא עזרתם? האלקים רחוק מליבם, והתפלה רחוקה מבינתם, ביאושם יפולו ואין מקים, וברעתם ימותו ולא בחכמה, וקללה איומה בפיהם, וענן מלא עצבת על פניהם.

לעומת זאת, בעלי אמונה - גם בשעת גסיסתם מתפרצים בשירת י-ה ואומרים: 'כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעולם' (תהלים עג,כו), ועד זבולא בתריתא הוא מקוה ומאמין, ושפתותיו דובבות תהלה ותפלה, וברגעיו האחרונים מת מתוך שחוק".

זוה"ק (בשלח סב.): "ברוך ה' יום יום - ועל דא לא לבעי ליה לאינש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרינא".

מכירים את השיר של אהוד מנור?

"בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות.

ילדים בחופשה ישחקו תופסת בין הבית לבין השדות.

עוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה".

אז זהו שלמרות המנגינה השמחה של השיר, המילים קצת בעייתיות..

לא נכון לשיר כמה טוב יהיה...

ומה עכשיו?? עכשיו, לא טוב? עכשיו, לא כיף??

הרב אלימלך בר שאול –הנני:

"הקב"ה קורא: 'אברהם אברהם', והתשובה: 'הנני'...

אדם מישראל... צריך לומר: הנני- לאשר נדרש ממנו לפי כחו ובאותו זמן ובאותו מקום".

לקוטי מוהר"ן (ח"א רע"ב): "היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה), זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו... וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה.

כי כשרוצין לכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לשא משא כבד כזו.

אבל כשיחשב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמר מחר אתחיל, מחר אתפלל בכונה ובכח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו..."!

כידוע מהזוה"ק 'היום' הוא ראש השנה – בראש השנה צריכים להתנהג ככה הכי הרבה! אל תחשוב לעצמך איך אני אעמוד בזה כל השנה כולה, איך אני אתמודד עם 365 יום של עבודת ה' וכו'...

תישאר במטר על מטר – היום אני אצליח? כן! מחר – נראה מחר...

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!

---

[1] הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל, נפטר בערב שבת נצבים-וילך, כד' אלול התשי"ג.

פרשת נצבים - בחירה רגעית

בחירה רגעית

דברים (ל,טו): " רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע".

הרבי הרש"ב  (מעובד על-פי ספר המאמרים תרנ"ט עמוד כ): "בכמה מקומות בתורה אנו מוצאים רעיון דומה: בורא העולם מתווה בפנינו שתי דרכים פוטנציאליות. דרך אחת מובילה לחיים ולטוב, ואילו השניה אפופה בחושך ורוע, והבחירה נמצאת בידינו.

בכל פעם שאנו קוראים פסוק זה, קל לדמיין את עצמנו עומדים מול פרשת דרכים עם שני שלטים זוהרים המצביעים על כיוונים הפוכים. ההחלטה נשמעת דרמטית כל-כך, כזו העומדת בפנינו פעם בחיים, או לפחות בהזדמנויות מיוחדות.

האמת היא שאת הבחירה בין חיים למוות עלינו לבצע בכל יום ובכל רגע, שכן כל דבר בעולם מורכב מחיים ומוות גם יחד ועלינו לדעת לבחור בין השניים.

בכל נברא גשמי יש את המוות שבו, מציאותו הפיזית והחומרית, ואת החיים שבו, הרוח האלוקית המעניקה לו חיים.

כשאנו מביטים סביבנו על הבריאה אנו עלולים לראות ולרדוף רק אחר החומריות שבה, ולפיכך מזכירה לנו התורה: "ובחרת בחיים!" - זיכרו והביטו את החיים האלוקיים, המציאות האמיתית השוכנת בכל פריט ופריט בעולמנו זה. אל תראו מול עיניכם רק את האלמנט הפיזי שכן הוא בן תמותה שיחלוף ואיננו. החיים היא הרוחניות שתעמוד לנצח, ובה יש לבחור.

חברת 'פריוריטי מנג'מנט' משיקגו, הקדישה שנה שלימה לסקרים ותחקירים כדי לבשר לנו שהקצאת הזמן שלנו בני האדם בחברה המודרנית, בהחלט לא יעילה.

למשל: באמבטיה אנחנו מבלים שבע שנים, לאכילה אנחנו מקדישים שש שנים, חמש שנים אנחנו עומדים בתור (ותמיד התור השני יתקדם מהר יותר), ארבע שנים הולכות לנו על ניקיון הבית (אנשים רגילים, לא מרוקאיות...), שלוש שנים להכנת ארוחות, שנה אנחנו מחפשים דברים שלא שמנו במקום, שמונה חדשים אנחנו פותחים דברי דואר שאינם מעניינים אותנו, שישה חודשים אנחנו ממתינים שהרמזור יתחלף מאדום לירוק.

(הסקר הזה כנראה היה לפני שהמציאו את הפייסבוק והווטסאפ...)

בקיצור, "לא נשאר זמן לחיות"...

הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק"ל, היה מספר לתלמידיו בשיחות המוסר על הגאון המקובל רבי יעקב חיים סופר זצ"ל בעל כף החיים, שהנהגותיו היו פלא פלאים: בימי הקיץ היה מתפלל ערבית בערך בשעה שבע עם כל הכוונות, ואינו הולך לישון אלא כעבור שלוש שעות מהתפילה, לפני השינה עושה יחוד בכדי לקום לפני חצות וקורא ק"ש עם כל הכוונות, נמצא שנותרה לו רק כחצי שעה לישון, וכבר קם, עושה תיקון חצות, בוכה על החורבן, וחוזר שוב לישון, משכים לפני עמוד השחר, ללמוד ולהתפלל בנץ ואח"כ חוזר לביתו, ואוכל משהו מהר כדי שלא יאחר לישיבה, מגיע לישיבה, לומד וכותב, באופן שכל זמנו קודש קודשים.

אחר כך היה אוכל בערך כשעה וחצי, לא מפני שאכל הרבה, אלא מפני שייחד יחודים, לפני האוכל אמר לשם יחוד, נטל ידיים בכוונות, וכן ברכת על נטילת ידים והמוציא בכוונות, וגם בשעת הלעיסה היה מכוון, עד כדי כך שלא היתה מחשבתו על האוכל אלא שקוע בכוונות, אח"ז למד בכל יום ח"י פרקי משנה, ששה בבוקר, ששה בצהרים, ששה בערב, אמר פטום הקטורת, איזה מקומן, מים אחרונים, ברכת המזון עם כל הכוונות, כך נהג לעשות יום יום. ומחמת שהיה שקוע בכוונות לא היה מקבל אף אדם בשעת אכילתו, אפילו באו לתת כסף לישיבה, רק כשגמר ובירך ברכת המזון היה מקבלם בסבר פנים יפות. בצאתו מביה"כ נהג לברך אשר יצר מהסידור עם הכוונות. עוד היו לו טרדות מבית ומחוץ, והפלא הגדול, איך הספיק ללמוד ולכתוב חיבורים כה גדולים, שהרי אין זה חיבור של העתקה וליקוט מספרים אלא חיבור המחייב טירחה ועיון רב.

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל:

הגמ' אומרת (ראש השנה ב:) שמקצת השנה כשנה - "תנו רבנן מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר, כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה (פרש"י רש"י כלומר כלתה לו שנתו, ומעתה מונין לו שנה שניה) וכו' ויום אחד בשנה חשוב שנה".

אמר אחד הרבנים שהטוב בערב ראש השנה להרהר בתשובה ולחזור בתשובה בכל כחו, ואז כיון שמקצת שנה ככולה יחשב לו שהיה בהרהורי תשובה כל השנה ואז יגזרו עלינו גזרות טובות ומחשבות טובות לעתיד.

פרשת נצבים - עבודת ה' - לא על חשבון המשפחה

עבודת ה' - לא על חשבון המשפחה

הפסוק האחרון בפרשה[1] מגדיר את עבודת ה' ותפקיד האדם במילים הבאות:

"לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ, וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיך".

למרבה הצער והעלבון והיגון, יש אנשים שמוסרים נפש על עבודת ה' ומשתדלים לעשות לו הרבה נחת רוח. רק הבעיה היא שהם לא מוסרים את הנפש שלהם, אלא נפשות של אנשים אחרים. הם מקריבים לשם כך את בני הבית, את האישה והילדים, ומנסים לסחוט מהם עוד קצת עבודת ה'.

הם מסוגלים לאלץ את הילד לשבת על הכסא ולקרוא תהילים - כדי שיהיה לה' עוד קצת נחת רוח, אך הם מתעלמים מכך שהילד לא נמצא בדרגה שהם דורשים ממנו. הם מצפים מבני ביתם "לעבוד על המידות" ולהתעלות על רגשותיהם, ודורשים מהם דברים למעלה מכוחותיהם.

הם לא יבואו לאסיפת הורים בתלמוד תורה ולא למסיבת חומש של הילד, הם גם לא יצאו עם המשפחה לטיול רגלי וכו', אין להם זמן להשקיע בבית... באישה... בילדים... הם מעדיפים להשקיע את הזמן הזה בעבודת ה'. עוד שיעור תורה, עוד דף גמרא, עוד איזו מצווה... הם רעבים כל הזמן לעשות לה' נחת רוח - ולא מעניין אותם שזה בא על חשבון אחרים, על חשבון בני ביתם. מה רע בכך?

מסופר על שתי עסקנים יהודים שהיו צריכים להתייעץ עם רב העיר על נושא מסוים, והם פנו לבית הרב. הם הגיעו אל ביתו ועמדו לנקוש בדלת, והנה הם שומעים את הרב זוחל על הרצפה עם בנו הקטן ועושה לו קולות מוזרים ומצחיקים. קול של חתול, של תרנגול... אותם עסקנים התביישו לדפוק על הדלת באותם רגעים - כדי לא להביך את הרב, ולא הבינו מה קרה לרבם הנערץ. מה ההסבר לכך שנסתרה בינתו - והוא הגיע לרמה רדודה שכזו.

לעת ערב הם באו שוב. כעת כבר הרב ישב ליד השולחן וסביבו ספרים פתוחים, ולא היה זכר למעמד המביש של הצהרים.

הם התייעצו עם הרב וקיבלו ממנו "דעת תורה" לנושא שלשמו באו, ועמדו לשוב לדרכם. לפתע הרב פונה אליהם ושואל: הרי מדובר בנושא מאוד מהותי וחשוב. אם כן מדוע הזנחתם אותו עד עכשיו? למה לא באתם אלי כבר בבוקר?

נבוכו העסקנים ולא הייתה להם ברירה, והם גמגמו לרב את הסיבה האמיתית. שמענו את הרב משחק עם הילד ועושה קולות של חיות, ולא רצינו להביך את הרב.

באותו רגע הרצינו פניו של הרב, והוא אמר: לשחק עם הילד זה בושה? האם לתת לו חתיכת אבא, קצת תשומת לב לפי הרמה שלו, זה חיסרון? מה ציפתם, שאני אלמד איתו גמרא? חכו, יבוא יום וגם זה יקרה. בינתיים הוא עוד קטן ועלי לספק לו את צרכיו הגשמיים, וזה מחייב אותי גם לשחק איתו ולהתחבר איתו ולהשתעשע איתו בקולות של חיות המשמחות אותו. אחרת אני בוגד בתפקיד שלי "כאבא", ואני עתיד לתת על כך את הדין.

המעשה הזה משקף לנו בדיוק את הרגישות של "עבודת ה'" בצורה נקייה, ומלמד אותנו שלדאוג לנוחות בני הבית "וגשמיותם" - זה א' ב' בעבודת ה'.

בל נשכח את דברי התנא (אבות ו,ד) שאמר: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך".

שמתם לב לדברי התנא? המשפט הפותח הוא כך היא דרכה של תורה. אכן התנא מסיר את הכפפות ופורס לנו את הפסגה הגבוהה של הפרישות והמסירות בעבודת ה', והוא מחכים אותנו בפרטי הפרטים. פת במלח תאכל... על הארץ תישן... אך התנא טורח ומוסיף כאן עוד משפט:

ואם אתה עושה כן, אשריך. אם אתה עושה זאת ודורש מעצמך להתאמץ, סימן שאתה בדרגה גבוהה. אך אם אתה דורש מאחרים את הדרגה הזו, אוי לך! שהרי זה גובל בהתעללות ואכזריות.

וכבר אמר האדמו"ר מקוצק: בן תורה אמיתי אמור לדאוג לרוחניות שלו, ולגשמיות של הזולת. ולצערנו, יש כאלו שעושים ההיפך. הם משקיעים היטב בגשמיות שלהם, ודורשים מבני ביתם את הרוחניות הגבוהה ביותר.

עובד ה' לא מפעיל את אשתו וילדיו על טורבו כדי להפיק מהם עוד כמה מצוות, הוא יודע גם לסגור את הספר ולהתפנות לאשתו וילדיו ולהקדיש להם זמן ולשחק עימהם ולרדת לרמתם "כמה שצריך" - ולשוחח עימם "שיחת חולין", והוא מבין שכל זה נקרא עבודת ה' מושלמת.

מי שחי כך, עובד את ה' בצורה הכי גבוהה, ואשריו בזה ובבא. בעזרת ה' הוא עוד יראה את התוצאות בחינוך הילדים ובשלום בית, ביחסי גומלין עם החֶברה, ואין ספק שישועת ה' תלווה אותו תדיר. מצד שני מי שלא חי כך, מי שמשקיע בעבודת ה' ועושה זאת על חשבון "נוחות" אשתו וילדיו, צר לנו לאכזב אותו - אבל חובתנו להודיעו שהוא עושה ההפך מרצון ה'. מדוע?

נפסק בהלכות צדקה (שו"ע יו"ד רנ,א) שמותר לממן מכספי צדקה את צרכי העני, הגופניים והנפשיים. עד כדי כך שעשיר שהיה רגיל לחיות בכבוד גדול - ונתהפך עליו הגלגל והוא ירד מנכסיו, צריך לדאוג להשלים לו את אותו כבוד חסר - שהרי זה "צורך נפש" שלו.

נציין רק שהגמרא (כתובות ס"ז:) מביאה מעשה על הלל הזקן שהיה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו - ודאג לו לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" [כבוד].  הגמרא מספרת שיום אחד לא מצא הלל עבד שירוץ אחרי אותו עני ויובילו על הסוס, והלל בעצמו רץ אחריו שלוש מִיל!!!

לא יאומן! הרב הראשי רץ עם המושכות "שלוש מִיל", לכבוד איזה עני קבצן. לא חבל על הזמן שלו? הרי זה ביטול תורה! יש כאלה שיטענו שזה גם "בזיון התורה".

אך הלל מלמדנו שעיננו עקומות. משום שלעשות צדקה עם הזולת ולהשלים להם את החֵסר הנפשי, זה לא ביטול תורה ולא השפלה.

אבא יקר! שמת לב? הלל לא ניגש לאותו עני ולחש לו על האוזן "שיתגבר על מידותיו" ויוותר על הרכיבה על הסוס, אלא הוא נתן לו את זה דבר יום ביומו. ובל נשכח! אנו מדברים על אותו הלל שלמד תורה מתוך מסירות נפש - ואף כמעט קפא למוות למענה (יומא לה:) - ואין ספק שהוא ידע יותר מאיתנו את מעלת התורה ומעלת ניצול הזמן. ולמרות זאת הוא היה מוכן לסגור את הספר ולהשפיל את מעמדו ולהרכיב אדם זר על סוס, והוא לא ראה בכך כל סתירה לעבודת ה', וזה מלמדנו שלדאוג לנוחות השני ולצורכי הנפש שלו, זו עבודת ה' עליונה ביותר.

לקראת סיום הפרשה, כותבת התורה את הפסוק הבא:

"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶך".

כל מי שמבין עניין, רואה כאן שתי שאלות מהותיות:

א) מדוע התורה כפלה את דבריה פעמיים? "חיים ומוות", "ברכה וקללה"?

ב) מה הקשר בין עבודת ה' של האדם - לילדיו (וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ)?

ההסבר פשוט: עם ישראל קיבל בהר גריזים "קללות וברכות". קללות - אם יעשה עבירות, וברכות - אם יעשה מצוות.

כעת באה התורה ומודיעה לאדם דבר נוסף. חוץ מזה שהנך צריך לדרוש מעצמך לבחור את מסלול המצוות (הברכה) - ולהיזהר מהעבירות (מהקללה), עליך להתייחס למערכה נוספת - מערכת שנקראת "חיים ומוות".

עליך לדעת למזג את המצוות עם החיים הכלליים, עם החברה והמשפחה, ולא לצער את הציבור ולצמק את נוחותו - רק בגלל שבא לך להתקדש.

התורה נוקטת זאת באזהרה חמורה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. בורא עולם רוצה שעבודת ה' של האדם לא תפריע לו לנהל "חיי משפחה", ושהיא לא תיעשה על חשבון אשתו וילדיו - ולא על חשבון נוחותם. בורא עולם חפץ שהחיות הרוחנית של האדם לא תסתור את הלְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

לתוספת הפנמה - ממליץ בחום לקרוא את הדרשה הזאת של הרב יעקב זכריה נמן.

---

[1]  בשם אברהם לוי אתר חידוש.

פרשת נצבים - הורני ה' דרכך

הורני ה' דרכך

שלמה המלך אומר במשלי (כ,כד): "מַה' מִצְעֲדֵי גָבֶר, וְאָדָם, מַה יָּבִין? דַּרְכּוֹ".

הגאון מווילנה פיסק פסוק זה כך: "ואדם, מה? יבין דרכו" - והאדם, מה עושה ומה צריך לעשות?... אין צריך אלא שיבין דרכו הצריכין לו, וכאשר ישכיל ויבין דרכו, ויסקל המסילה, ויתחיל לילך בה, אז מה' מצעדי גבר, כמו שאמרו 'הבא ליטהר - פותחין לו' ".

לכל אחד יש דרך שהוא צריך לעבור בחיים עד שיגיע לקב"ה[1].

דברים (ל,ב): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ".

בדרך הזו יש נקודת התחלה, נקודת סיום (משה רבינו בפרשה: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום) ונקודות מ.ח. (מעבר חובה).

חלק מהדרך הזו אתה עובר בזמנים של יום וחלק מהדרך בחושך גמור. לחלק מהאנשים יש משקל כבד על הגב, ולחלק פחות כבד.

לאורך כל הדרך יש מהמורות, סלעים חדים, בוץ, חיות, והרים גבוהים.

לא שאלו אותך האם אתה רוצה להיות במסע ניווט הזה.

הדבר היחיד שאתה מחליט הוא: איך אתה עובר את הדרך?

יש אנשים זריזים ופקחים שלאורך כל הדרך לא מזיזים את העיניים מהמצפן, הראש סופר את מספר הצעדים והרגליים מרגישות האם אתה בירידה, עליה, מישור, ולפי הנתונים וההתמצאות בכיווני העולם הם מכוונים לעצמם את הדרך הראויה. אם ישנה סטיה קלה מייד היא מתוקנת והם שבים בכוחות עצמם אל הדרך הנכונה. עליהם נאמר: "לפעולות אדם בדבר שפתיך, אני שמרתי ארחות פריץ".

ישנם אנשים שההולכים בדרך ומרגישים שהם טעו והתברברו בשטח אבל הם לא מרגישים לבד את הכיוון הנכון. לכן הם עולים לנקודה גבוהה ומסתכלים על תוואי השטח, על התכסית ולפי הכבישים שמסביב והעמודי חשמל והאנטנות הם מכוונים את דרכם ומוצאים את הדרך הנכונה. עליהם נאמר: "כה אמר ה' עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם אי זה דרך הטוב ולכו בה ומצאו מרגוע לנפשכם" (ירמיה ו,טז). לכו תלמדו אצל הצדיקים, גדולי ישראל בכל הדורות מה הם הדריכו אותנו כדי לעבור את הדרך בשלום.

אבל יש אנשים שלא יכירו את הדרך גם אם יעלו על הר גבוה, זה לא יעזור, הם צריכים לטרוח ולחפש אם יש מישהו באזור איזה רועה צאן או רוכל שמכיר את הדרך ויכול להראות להם לאן ללכת ("אנשים טובים באמצע הדרך..."). עליהם נאמר: "שאל נא את הכהנים תורה" (חגי ב,יא). למרות שהכהנים הם לא גדולי הרבנים אולי הם יוכלו לעזור לו.

ואם התועה לא יודע שהוא בדרך הלא נכונה ויכול ליפול לבורות מסוכנים או למקומות עם שודדים, מצווה על כל אחד שרואה אותו לעזור לו לפנות לדרך הנכונה.

אבל אם הטועה לא חכם בעצמו, ולא שואל חכמים או כאלו המכירים את הדרך, ואף אחד לא רואה שהוא טעה... אז מה שישנה את דרכו? היסורים שהוא יפגוש בדרך... כשהוא מגיע למטע ענק של סברס שאי אפשר לעקוף או כשהוא מוצא את עצמו מול מאורת דובים, הוא לבד יבין שהכיוון הזה לא בריא וייקח את הרגליים ויברח משם. על זה אמר הנביא (ישעיה ו, ט-יא): "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ... עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם" אז האדם מבין...

אף פעם לא מאוחר למצוא את הדרך לחזור חזרה אל הקב"ה.

משיבת נפש (צה): "אפילו בתוך מצולות ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת ותשליכני מצולה בלבב ימים, אף על פי כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך".

הנשמה לפני שהיא יורדת לעולם יש לה פחד גדול מאוד והיא בוכה לפני ה' יתברך שהיא מפחדת מאוד לרדת לעולם הזה ואפי' שהיא יודעת ש-"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" היא רואה את כל הניסיונות שעתידים לעבור עליה ומאוד חוששת שהיא תעבור עבירות.

ה' עונה לה שלא תדאג כי הוא נותן לה מתנה ששמה תשובה ותמיד תוכל להיטהר ולהתנקות לגמרי.

אבל עדיין היא מפחדת כי היא לא לבד פה בעולם יש לה גוף גשמי ואולי הגוף הזה לא ירצה לעשות תשובה ולא יידע איך לעשות את זה?

ה' עונה לה שבשביל זה הוא נותן לנו נ"ב ימים בשנה שבהם מאיר לכל יהודי את הדרך לחזור בתשובה, וכתוב בחז"ל שאבינו שבשמים מקיים את כל המצוות ובאלול הוא מקים את המצוה של ערי מקלט כמו שהאר"י הק' כותב שאלול ר"ת "אינה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", שכל יהודי יכול לברוח לאלול שאז הקב"ה מקיים את מה שכתוב בערי מקלט "תכין לך הדרך" ומגלה לכל אחד דרך תשובה!

כתוב בתולדות יעקב יוסף (נתיבות שלום עמ' קי) שהפירוש שג' ספרים נפתחים, שאין הכוונה שהקב"ה רושם בהם מי הם הצדיקים הבינוניים והרשעים.

אלא הכוונה היא שכל אחד רושם את עצמו באחד מג' הספרים הללו! ולפי מה שרושם עצמו כך הוא מקבל...

עכשיו זה הזמן להחליט איפה אתה רוצה לרשום את עצמך[2]!!! יש לנו עוד פחות משבוע בשביל לחשוב על זה, בהצלחה!

---

[1] השתפכות הנפש: "על ידי אמירת תהילים ישפיע לו השם יתברך חכמה ובינה ודעת להשיג מעצמו דרכו המיוחד לו דייקא, לפי שורש נשמתו, מה לו לעשות בזה העולם".

[2] משלי (כ,כד): "מַה' מִצְעֲדֵי גָבֶר, וְאָדָם, מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ". רמד"ו: "מהו הדבר שהונח ברשותו של אדם - שיבין את דרכו, ויחשוב מחשבות להרע או להיטיב כפי רצונו, אבל כל השאר הוא בידו של הקב"ה". תחליט לאיזה כיוון אתה רוצה ללכת וה' ינחה אותך לשם!