החמץ והמצה – הבטלה העמל המים והאש

 

ההבדל בין חמץ ומצה

בדרך כלל[1] רגילים לראות שההבדל בין החמץ והמצה הוא הזמן, שחמץ הוא בצק שעברו עליו יותר מי״ח רגעים, ומצה היא בצק שנאפתה במהירות, שלא עברו עליה יותר מח״י רגעים.

אבל באמת כל עוד שמתעסקים עם הבצק הוא אינו מחמיץ. ואפילו כל היום כולו מתעסק בבצק, אין הוא מחמיץ. ואף שלהלכה אנו מחמירים ומקפידים על ח״י רגעים, מכל מקום מעיקר הדין כל עוד שהבצק נמצא בעיבוד, אין הוא מחמיץ.

כך כתב השולחן ערוך (תנט,ב): "לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ; ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל, הוי חמץ".

וכן בהלכה אחרת שאומרת שאם מים מטפטפים על החמץ, טיף אחר טיף בלי הפסק, הם טורדים את הבצק והוא אינו מחמיץ.

כך כתב השולחן ערוך (תסו,ו): "קמח שנפל עליו דלף אפילו כל היום, אינו בא לידי חימוץ והוא שיהיה הדלף טורד בלי הפסק; ויאפנו מיד לכשיפסיק, ואם הוא מסופק אם הדלף טורד אם לאו, אסור".

אנו רואים שלמעשה הזמן איננו הנקודה המהותית בהבדל בין החמץ והמצה, אלא העיסוק התמידי.

בעצם, חמץ הוא בצק שהניחוהו זמן מסויים בלי התעסקות, שלכן הוא עבר תהליך של חימוץ וטפיחה. מה שאין כן המצה, שהיא בצק שלא הניחוהו אף רגע בלי עסק.

נמצא שנקודת ההבדל בין החמץ והמצה הוא הבטלה מול ההתעסקות התדירית. כי מצב של עמידה בלי עשייה ופעילות, היא הגורמת לחמץ להתהוות. הווה אומר - החמץ הוא תוצאה של בטלנות וחוסר עשייה, ובמילים אחרות, החמץ הוא תוצאה של ריק ושיממון.

מקרא מפורש מוכיח כן, והוא הפסוק שממנו לומדים את בדיקת חמץ - "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא, אֲחַפֵּשׂ אֶת-יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת; וּפָקַדְתִּי עַל-הָאֲנָשִׁים, הַקֹּפְאִים עַל-שִׁמְרֵיהֶם, הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם, לֹא-יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ״ (צפניה א,יב).

הנה אנו רואים את המינוח - 'קופאים על שמריהם'. ידוע שהשמרים הם הגורמים המטפיחים ומחמצים את הבצק. והבצק צריך לקפוא על שמריו, היינו להיות בלי תעסוקה ותזוזה, כדי שיוכל להיות נפעל מהשמרים ולטפוח ולהחמיץ על ידם.

 

שאור וחמץ - שתי בחינות של קלקול

יש כאן שתי בחינות - השמרים, שהם הגורמים המחמיצים, והבצק בעצמו שמחמיץ על ידם.

שאור הוא המחמיץ בעצמו, והבצק הוא מוחמץ. והם שתי בחינות של רע, כי יצר הרע בעצמו הוא השמרים, הוא הגורם המתסיס, המסית והמדיח את האדם נגד קונו. אלא שאין יצר הרע יכול לפגוע באדם בכל מצב, ועיקר כוחו של היצר הוא בשעה שהאדם 'קופא' היינו נמצא בבטלה ובשיעמום. והוא שאמרו חכמים שהבטלה מביאה לידי חטא. אך אם האדם נמצא תמיד בעשייה, הוא שמור ומוגן מיצר הרע. והוא מה שאמרו חכמים בשבח המלאכה, שהיא מרחיקה את יצר הרע מהאדם. כי האדם אינו בבטלנות, ועל ידי כך אין היצר יכול לפגוע בו. וכן האדם שעסוק תמיד בעמל התורה אין היצר יכול לו, כי הוא אינו בבטלנות.

והנה בחינת החמץ, הוא בצק שנמצא בבטלנות, בלי תעסוקה ועיבוד, ולכן הוא יכול להיות נפעל מהשאור, השמרים. אך אם הוא נמצא בעיבוד תמידי, אין הוא פגיע מהשאור.

אבל יש עוד מצב בו הבצק מחמיץ מעצמו, אפילו בלי שמרים. כי אם בצק יעמוד הרבה זמן בלי עסק, הרי שהוא יחמיץ מעצמו. וזה בחינה שניה, שהרע כבר בלוע בתוך האדם בעצמו. והוא לאחר חטא הקדמוני, שנפגע האדם מזוהמת הנחש, עד שכבר בתוך נפש האדם עצמו יש גורם מתסיס, שאם האדם לא יפעל בעשייה וקדושה, אזי חלילה זוהמת הנחש שבו תהיה מתעוררת, ותגרום להחמצה של האדם עצמו, היינו לנפילה ברע ובקליפה. בתחילה בא הנחש לאדם, שהוא השאור שמנסה לפגוע באדם שהוא חלתו של עולם, סוד הבצק. והפיתוי ללכת אחר הנחש הוא בחינת 'קופאים על שמריהם', שהאישה התפתתה לסוד הבטלה והשעמום, וממילא הלכה אחר דעתו של נחש, סוד השאור, ועל ידי כך הוחמצו אדם ואשתו ונפגמו, להיות בחינת חמץ, סוד הזוהמה שפגעה בהם.

 

חמץ - ואל עפר תשוב

לחם חמץ ממהר להתקלקל, כי הוא מתייבש במהרה, וכבר אינו ראוי לאכילה, ועוד מעט קט והוא נעפש ומתפורר ברקבון. מה שאין כן המצה, שהיא אינה מתקלקלת כלל, כי מצה יכולה להחזיק מעמד אפילו שנים רבות בלי שתתקלקל.

זה ההבדל בין אדם הראשון לפני החטא ולאחר החטא. כי קודם החטא גופו של האדם היה בחינת מצה, ולכן לא היה בו פגם ולא קלקול, ולא היה מתעפש ונרקב. אך לאחר החטא, שנגע בו בחינת ההחמצה של הנחש, אזי הוא נעשה כלחם חמץ ולא כמצה, ולכן הוא נעפש ומתקלקל, והוא סוד המחלות והזיהומים והחולשה שאוחזת בגופו של האדם, ממש כמו שהריקבון אוחז בלחם חמץ. וזה ממש סוד גזירת כי עפר אתה ואל עפר תשוב, סוד החמץ ולא סוד המצה. כי נעשה האדם לחם חמץ, ולכן גופו מתפורר ובלה.

עוד תראה שגזרו על האדם לטרוח מאוד במלאכתו, סוד זיעת אפיך תאכל לחם. ותראה שזה ממש נעוץ בסוד החטא, כי החטא הוא ההחמצה, שהוא נבע מהבטלה והשיעמום, ולכן גזרו על האדם עמל של מלאכה, כדי שלא יבוא לידי בטלה ושיעמום. ובזה נבין סוד גדול, כי המביט על חיי האדם יתמה מאוד מדוע ברא ה' ככה את בני האדם, שרוב זמן חייהם עוסקים באמצעי ולא במטרה. כי הלא המטרה היא ידיעת ה' ודבקות בו יתברך שמו, בעמל תורה ומצוות. וכל ענייני הפרנסה והעבודה ותיקון הגשמיות היא אמצעי לתכלית זו, ואינה התכלית בעצמה. על כן מדוע צריכים בני אדם לעמול ולטרוח כל כך הרבה סביב עניינים אלו. ומה ראה ה' לברוא כך את האדם, והלא היה יכול לבוראו באופן שלא יצטרך לטרוח כלל, כי מזונותיו היו מזומנים לו, ובתים והיכלות וכל מיני טובות מרובות, בלי שיצטרך לרדוף אחר כל אלה. והיה ה' יכול לסבב שיהיה כל השפע מזומן לבני אדם חינם אין כסף.

אלא שבאמת כך היה לאדם בגן עדן. כי היה לו הכל מוכן ומזומן בכל טוב ושפע. כי היה לו בית נאה וממוזג, יפה ומשובח, וכל מאכל היה מוכן לו, כי מלאכי השרת היו צולים לו בשר, והיו האילנות הטובים מנעימים ומטעימים לו מכל טוב גן עדן הארץ, וכל אשר יבקש יבוא לו בלי עמל וטורח. והנה כל השלווה הזו היא למעשה מצב בו אין האדם צריך לטרוח באמצעי כלל, כדי שיהיה לבבו פנוי אל התכלית, שהיא הדבקות בקונו יתברך שמו, בעונג ושעשועי קודש, בתורה ובתפילה ובייחודים עליונים, שיהיה דבוק באור נשמתו וממשיך שפעת קודש לכל ההויה. כי לכך נוצר.

אך תראה שהאדם נפל, כי זוהי הסכנה הגדולה שיש לאדם בהיותו במנוחה והכל מזומן לו, שעלול להפוך את העונג שלו לתכלית, וישקע בעונג ובהנאה, ויתבטל ממלאכת שמים שמוטלת עליו, ויתרכז רק בבקשת טובתו והנאתו. כי כשישים את העונג של גן עדן לתכלית, אזי יתרכז רק בהנאתו, וממילא יבוא להיבטל ממלאכתו, ועל ידי כך יגיע לבטלנות. כי כשאדם שם לנגד פניו את תפקידו, ורואה שהוא העיקר, אזי רותם כל כוחותיו למען המטרה, ומרוכז בה, ואינו בא לידי בטלה. אך אם ישים הנאתו בראש הכל, הרי שיתרפה ממלאכתו, וממילא יבוא לידי בטלנות. והנה הבטלה היא בחינת קופא על שמריו, וממילא על ידי כך השמרים יכולים לפגוע באדם ולהחמיצו. והנה דבר זה הראה שהאדם אינו יכול לעמוד ברוב טובה, והיינו שאם יהיה במצב שבו כל האמצעים מוכנים ומזומנים לו, לא יהיה שוקע כולו במלאכת שמים ובעמל הקודש, כי יתרפה ממלאכתו זאת, ויבוא לידי בטלנות. והנה הבטלה מסוכנת מאוד, כי ״גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית״ (משלי יחט), כי הוא מקרב עצמו אל מקום הקליפות ומדורם, סוד השמרים.

ראה הקב״ה שאי אפשר לסמוך על האדם וחובה להטיל עליו עמל ויגיעה, כדי שלא יבוא לידי בטלה, לכן סיבב הקב״ה את האדם אל מקום שיצטרך לעמול מאוד לקיומו. ותראה שכעת בלי עמל וטרחה הנה יחסרו מזונותיו וביתו, ויהיה בסכנת חיים. ולכן יהיה האדם מוכרח לעבוד, כי הרעב יציק לו, והקור והגשם יאלץ אותו להשקיע כוחו בשביל לעבוד ולהשיג מזונו ובית דירתו. ועל ידי כך יתרחק האדם מן הבטלה.

עוד נדע כי סיבב ה' ברחמיו תיקון לאדם, שיתקן עצמו ואת העולם על ידי המלאכה וכל העניינים הללו, בסוד העלאת ניצוצות ועבודת הבירורים, והיינו שאין עמל האדם רק כדי שלא יבוא לידי בטלה, אך אין בזה תכלית עצמית, אלא יש כאן תיקון לעולם שיבוא על ידו. ואמנם דרך תיקון זה לא היה בא לאדם אם היה יכול לעמוד ברוב טובה, ולהתעסק במלאכת שמים בלי להיבטל ממנה.

 

סוד ההתעסקות בבצק שלא יחמיץ

סוד העסק בבצק הוא עמל רב ומתיש. והוא סוד העול שהונח על האדם לאחר החטא. ובזה תבין סוד דברי האריז״ל שעל ידי שמזיע באפיית מצות מתקן פגם הברית והחטא הקדמוני, שהוא אחד כנודע. ותשכיל סודו, כי נגזר על האדם בזיעת אפך תאכל לחם, ותבין שהגזירה הזו אינה עונש שרירותי אלא תיקון לאדם ממש. והוא במה שראינו, שעל ידי העמל שומר עצמו שלא יחמיץ. וזה עצמו ממש סוד הזיעה באפיית המצות, שהוא עמל האדם בעולם. וזו דרך אחת לשמור עצמו שלא יבוא לידי חימוץ, והוא סוד רוב בני האדם, שעסקם במלאכה ובעמל כל היום, ועל ידי המלאכה אינם באים לידי בטלה ושעמום.

 

כל המקבל עליו עול תורה

אמנם לא סגר ה' את חלוני גן עדן, כי נשמת האדם נותרה בגן עדן תמיד, ולא יצאה ממנו. כי רק הגוף סולק, ולא הנשמה. וזה יסוד גדול, שאם אדם דבק בכל עוז באור נשמתו, אזי יכול להמשיך טהרתה וקדושתה אפילו על גופו, בעודו בעולם הזה, ויתעלה למדרגת גן עדן. וסוד הענין רמוז בדברי רבי נחוניא בן הקנה במשנה, שאמר ״כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ״, ולא אמר 'כל הלומד תורה', אלא 'כל המקבל עליו עול תורה', והיינו שצריך לקבל את התורה בעול ועמל, ולא במנוחה ומרגוע. והיינו, שבאמת מלאכת שמים מזומנת ומוכנה לכל מבקש, סוד תורה שמונחת בקרן זוית. ואם האדם יתעורר בכל לבבו למען ה', ויפקיר עצמו כמדבר, בלי להשגיח בצרכי גופו וחומריותו כלל, וישים הכל בצד, באמת ובלבב שלם, מגודל אהבת ה', שבוערת כאש בלבבו, עד שכל לבבו מבקש כבוד ה' ותיקון העולם ועשיית רצונו יתברך, ויסכים לוותר על כל חייו למען ה' ממש - מכוח מסירות אמיתית זו, שה' רואה ללבב ורואה טהרת לבבו באמת, יזכה לשוב למדרגת האדם קודם החטא, והיינו להתעסק במלאכת שמים, סוד תכלית העולמות, והוא סוד המשכת האור האלוקות לעולמות כולם, בסוד התורה, ויזכה שיונח על צווארו עול תורה, היינו להיות מורה הוראה בישראל, להאיר אור תורה לעם ישראל, ועל ידי כך הנה באמת יעבירו ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. כי אין הוא זקוק לעול זה, שכן עול זה נצרך מחמת הבטלה של האדם, שכדי שלא יתבטל צריך הוא עול לתקנו ולרסנו ולשמור שלא יחמיץ. אך אם הוא עמל בעול התורה בכל עת, אינו צריך עול אחר, כי לא יבוא לידי חימוץ כלל. וממילא יזכה וכל מלאכתו הגשמית תעשה על ידי אחרים, בחסד וברחמים ובברכה, כפי שאמרו חז״ל שצדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים.

בזה יובן סוד ההלכה בשולחן ערוך שראינו קודם לכן, שראינו שיש שני דרכים לשמור שהבצק לא יחמיץ. האחד הוא על ידי שיתעסקו בו בכל עת בלי הפסקה כלל. והשני הוא דרך המים המטפטפים על הבצק, שאם מטפטפים כל היום בלי הפסקה, לא בא לידי חימוץ, אבל אם הם מטפטפים בחולשה, ולא בחוזק, אין הבצק נפעל מהם, ועל ידי כך יבוא לידי חימוץ. והנה נודע שאין מים אלא תורה, וסודו הוא שצריך האדם לעמול בתורה באופן שגופו יהיה נפעל מהתורה, והיינו שיעמול בכוח ובתוקף, שיתחמם גופו מהתורה באש יוקדת, ועל ידי כך לא יבוא לידי חימוץ.

והנה מבאר השולחן ערוך, שדבר זה הוא דווקא אם הטפטוף תמידי בלי הפסק כלל, אך אם יש הפסק, יבוא לידי חימוץ. ולכן תראה שמדרגה זו היא מדרגה של יחידים ממש, כי לרוב הבריות קשה להתמיד בתורה בכל עת בלי הפסק. ולכן אמרו חכמים הנחיה לכלל הציבור - ״כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון״, כי אין רוב בני אדם יכולים לעמוד ברוב טובה, וקשה מאוד להתמיד בתורה בכל עת, ולכן הנפש תבקש מנוחה, ומתוך כך יבוא לרפיון, ועל ידי הבטלה הזו יתעורר החמץ שבלבבו, ויבוא חלילה להחמיץ. ולכן חייב לשלב עם תורתו גם מלאכה ועמל, כדי שלא יהיה בטל חלילה ויהיה גורר עוון, סוד הבטלה שהיא בצק קופא על שמריו שעלול להחמיץ.

 

מים מחמיצים ומים ששומרים מחימוץ

ראינו שאין מים אלא תורה, ונודע גם שהמים הם הם המחמיצים את הקמח. כי קמח בלי מים אינו יכול להחמיץ. ונמצא שהמים הם חרב פיפיות, כי מצד אחד מביאים ברכה רבה, כי הם התורה, וכן נודע שאי אפשר להכין לחם בלי מים. ובמצה עצמה שמים מים דווקא. אך מצד שני המים הם שורש ההחמצה, שאין הקמח מחמיץ בלי מים.

והנה סודו עמוק, והוא שאמרו חכמים ״בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״, ותראה שכביכול היצר והתורה באים מאותו שורש, כי באמת היצר הוא דבר טוב, כי הוא כוח היצירה, ובלי יצר אין יצירה. כמו שתראה שבלי יצר אין ילודה, ואין תיקון עולם. לכן היצר ביסודו טוב, והוא סוד המים הטובים. וכן התורה היא כוח היצירה הרוחנית, והוא שאמרו חכמים שהתורה היא כלי אומנותו של הקב״ה, שעימה ברא את העולם. כי התורה היא שפע החיות והקיום, שהוא סוד המים. ותראה שהמים מאחדים את כל הגרגירים יחדיו, והוא כוח האחדות, והיא התורה שמאחדת הכל תחת מלכות ה'. והנה אלו הם סוד המים הטובים.

אך תראה שיש סוד מים המרים המאררים, סוד מארת הנחש, סוד הקללה שנתקלל האדם, והוא סוד ל״ט קללות, ל״ט מלקות, סוד ההפך מט״ל השמים, סוד הגשם, כי יש טל ויש לט, טל ברכה, ו'לט' הוא כלל מלשון 'לייט עלה אביי'. כי המים בעצמם עלולים להחמיץ את הקמח. והנה זה סוד 'להט החרב המתהפכת'. כי להט הוא 'הטל', וסודו 'הט״ל' שעלול להתהפך ל׳הל״ט'. ולהט הוא טל ו-ה', וסוד ה' הוא בחינת האדם, סוד המקבל, כי הוא עפר, סוד הקמח, סוד ה' שהיא נוקבא, סוד הקרקע. ול״ט סודו המים, סוד שקיו דאילנא כנודע בפתח אליהו. אלא שעלול להיות קללה, סוד לט, סוד לוט כנודע, ואפשר שיהיה ברכה גדולה סוד טל השמים, סוד התורה סוד טל אורות טלך. והכל תלוי האם המים יהיו מתוקים או מרים, סוד ההחמצה.

 

סוד המתקת המים במרה

ובזה נבין סוד "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה וכו', שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ".

יש להבין את הפסוק, כי התורה מספרת שהמים היו מרים, והקב׳׳ה הראה למשה עץ והשליך אל המים והמים נמתקו. ואחר כך התורה אומרת ״שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו״, והחוק ומשפט הם התורה, סוד דינים ושבת במרה. אך יש לשאול מה הקשר בין הסיפור של המים והעץ ובין התורה, ומתי והיכן מסר לו את התורה במעשה של מרה. אלא שאפשר שזהו עצמו סוד 'ויורהו ה' עץ'.

ותבין סוד 'ויורהו' שהוא לשון הוראה, והיינו תורה. ואין עץ אלא תורה, סוד עץ חיים היא למחזיקים בה. והיינו שלימד ה' את משה תורה להורות את ישראל, והתורה עצמה סוד המים המתוקים. כמו שראינו שהתורה היא סוד עמל תורה, שעל ידי כך יכול להשתמש במים במתיקות בלי מריריות, סוד עמל של המים שעל ידי כך לא בא לידי חימוץ, סוד מרה. ולכן מובן מדוע דווקא לימד אותם דינים ושבת, כי דינים הוא חושן משפט, ושבת הלכותיה מרובות מאוד, והם חלקי התורה שדורשים עמל עצום ורב כנודע, כמעט יותר מכל חלק אחר שבתורה. והוא סוד עמל תורה ממש, סוד מים מתוקים, מים שאינם מביאים לידי חימוץ. כי מים עומדים גורמים לבצק להחמיץ, סוד מים מרים. אך מים זורמים, מים חיים, היינו מים שיש בהם חיים ותנועה, הם שומרים שהבצק לא יחמיץ, ואדרבא לטוב לו, ועל ידי כך נמתקים המים.

ובזה יובן סיום הפרשה שאומר "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ״, הנה יש לשאול מה קשר סוד הרפואה כאן?! אלא שראינו שחמץ הוא בחינת גוף מתפורר ובלה ונרקב, ואילו המצה הוא גוף שאין בו חולשה ורפיון, ולא יובש ולא רקבון. והוא עצמו סוד הרפואה. כי עיקר המחלה באה כתוצאה מנפילת גוף האדם להיות בחינת חמץ. כמו שהלחם חמץ מתייבש ונרקב, כן גוף האדם בלה עם הזמן עד שמתפורר לגמרי, ולכן גזר מיתה על האדם לאחר שהחמיץ על ידי השאור הוא הנחש.

ממילא נבין מדוע הרפואה גנוזה במצה, כי היא בחינת גוף זך שאין בו חמץ, ולכן אינה מתקלקלת לעולם, וכן גוף האדם שהוא בחינת מצה, אין בו חולשה ולא רפיון ולא פגם כלל. ולכן הורו בזוהר שהמצה היא נהמא דאסוותא, כי היא ממש מחזירה את גוף האדם למצב שקודם החטא, שאין בו חמץ וממילא לא יובש ופגם. ולכן מובן היטב מדוע אמר סוד הרפואה בהמתקת המים. כי הנה כשזכו ישראל לתורה, סוד מים מתוקים, ממילא אלו הם המים ששומרים שלא יחמיצו ישראל בגופם, וישאר גופם בסוד מצה ממש, וממילא לא ישלטו בהם שום מחלות. והוא סוד התורה שהיא שורש הרפואה, כאומרו ״רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ", כי היא מים מתוקים, שמטפטפים על גוף האדם ושומרים אותו שלא יחמיץ. בזה נבין סוד מצוות התורה ״על מצות ומרורים יאכלוהו״, והיינו שהמצה נקשרת במרור, סוד המרירות. הוא סוד מרה, שהוא בחינת הכוח שעלול להחמיץ מחמת מים המרים, סוד ההחמצה. והמצה שומרת שלא יבוא המרירות ולא יחמיץ. כי הנה ראינו שלאחר שנפל האדם בחטא אזי צריך להיכנס לעול ועמל גדול, כי נפל בבטלה שבאה לו מחמת רוב הטובה, ולכן צריך לבוא בעמל כדי שיוציא מלבבו יצר הבטלה והזוהמה, וישוב להיות מצה.

 

סוד הזיעה באפיית המצות

והוא סוד העמל שנגזר על האדם בזיעת אפיך תאכל לחם. ובאמת הזיעה היא פעולה הפוכה מהרטבת הקמח במים. כי החמץ בא על ידי מים שנכנסו בקמח, סוד מים המרים, שהיה בטלה ונעשה הבצק לחמץ. ועיקר הזוהמה הוא מהמים, כי המים גורמים את החימוץ. וכדי לתקן זאת צריך לפלוט ממנו את המים, ועל ידי כך ישוב להיות קמח בלי מים, ויוכל לקבל מים חיים וטובים. וזה עצמו סוד הזיעה, כי הזיעה הוא פליטת הנוזלים מגוף האדם, והוא הוצאת מים המרים, כי הזיעה מרה, וכשמוציא את הזיעה הרי שמוציא את המים המרים, סוד זוהמת הנחש ויכול לשוב ולהיתקן.

והוא שאמר האריז״ל שהזיעה באפיית המצות סגולה לתיקון הברית, והוא באמת זיעה בכל ענייני המצוות ובייחוד במצות, ובכך פולט את המים המרים, סוד יצר הרע שגורם לאדם להחמיץ.

לכן ירדו ישראל למצרים לעול עבודת פרך, שאמר האריז״ל שהוא בשביל תיקון החטא הקדמוני, הוא סוד וימררו את חייהם בעבודה קשה, סוד מרור, סוד מים מרים , ובאמת היה זה תיקון להם, כי על ידי כך באו לסוד זיעה, סוד פליטת המים המרים, סוד זוהמת הנחש, ושבו להיות כמו קמח בלי מים, שמוכן לקבל מים חיים טובים, והוא סוד מתן תורה, סוד מים חיים, סוד טל תחייה שבא לישראל במעמד הר סיני. כי בעמל שעבוד מצרים הפליטו כל הרע מגופם, בסוד בזיעת אפיך, ואז ספרו מ״ט ימים נקיים, לאחר שגמרו להוציא כל הזוהמה, סוד דם נידה שגמרו להוציא, שהוא עצמו סוד מים מרים, סוד דם שאין בו לידה. ולאחר מכן באו להיטהר בימי הספירה, עד שיכלו לקבל מים חיים.

 

סוד מרה לאחר קריעת ים סוף

ובזה נבין סוד פרשת מי מרה שבאה בדיוק לאחר סיום יציאת מצרים, מיד לאחר קריעת ים סוף, שהוא סוף שעבוד מצרים, כי העבד יוצא לחירות במיתת האדון, ומתו מצרים שהם האדונים, סוד הנחש והזוהמה ששלט בישראל, כי כשגמרו להוציא כל הזיעה, סוד זוהמת הנחש, ממילא מתו אדוניהם המצריים, ויצאו ישראל לחירות, ואז ממש בא סוד הפיכת המר למתוק, סוד מים מתוקים, סוד ויבואו מרתה, כי לאחר שמררו את חייהם בסוד מרור, כעת יכולים לצאת מהמרירות, המים המרים, סוד הזוהמה, מים שמחמיצים, ושם קבלו עול תורה, והתהפך הכל להיות מים מתוקים, מים חיים שאינם מחמיצים, אלא יוצרים עיסה שתהיה לבסוף מצה, בלי זוהמת ההחמצה כלל. ולכן צוותה התורה לאכול מצה על מרורים, סוד הרפואה, כי המרור סוד הזוהמה שנדבקה באדם, בסוד מרירות, והמצה באה להפכו לרפואה ותיקון.

 

ביטול הרע משורשו - אפיית המצה

והנה נתבונן באותם הקדושים שהרגו את יצר הרע מתוך ליבם, כדוד המלך שאמר ״ולבי חלל בקרבי״. יש שתי דרכים בנצחון היצר, הנלמדים מעניין החמץ, כי היצר והחמץ אחד. דרך אחת היא המים שטורדים בכל עת, בלי הפסקה, ועל ידי כך לא בא לידי חימוץ. אך זו אינה דרך שלמה, שכן אם יפסיק רגע אחד מללמוד, יתעורר שוב היצר ויתקוף. כי הוא נמצא באדם, אלא שהאדם אינו נותן לו להתעורר מכוח התורה שלומד בכל עת. אך יש דרך עליונה לביטול היצר, והוא סוד האש. כי בצק שנאפה בתנור, שוב אינו יכול להחמיץ לעולם. כי האש מסיימת וגומרת את מלאכתו, ועל ידי כך לא יוכל להחמיץ לעולם, וכן לא יוכל להתקלקל שוב, כמו מצה שאינה מתקלקלת. נמצא שמור לגמרי מן המזיקים. והנה זוהי התורה העליונה, שהיא בחינת אש, כאומרו ״מימינו אש דת למו״, סוד ״הלא כל דברי כאש נאום ה'״. והוא שאמרו חכמים תלמידי חכמים כל גופן אש. אך כדי לזכות לתורה שהיא בחינת אש, צריך למסור עצמו בכל עוז על התורה, ולעמול בה מאוד, עד שיתחמם גופו בלהט אש התורה, בהתמדה רבה, במשך שנים רבות, ועל ידי כך יהיה בחינת אפייה, ויהיה לחם ולא בצק, וממילא יעקר יצר הרע מליבו ממש. והוא סוד הצדיקים שהרגו יצר הרע שבליבם, ובאו לתכליתם ממש, כי הלחם הוא תכלית, ובצק הוא דבר שאינו שלם. ולכן היצר נוגע בו, כי הוא פוגע במי שאינו שלם ולא בא לתכליתו, מה שאין כן הצדיקים שנעשו לחם ממש, שזכו למדרגה עצומה של התכלית, ועל ידי כך אין היצר יכול להם כלל, וה' יאיר עינינו במאור תורתו אמן ואמן.

---

[1] הרב ראובן ששון, באור פניך הגדה של פסח עמ' נב

דרך השם - שיעור 12 - חלק א פרק ג – יצר הרע דתי

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

המין האנושי נשתנה:

ה. וממה שיצטרך עוד לדעת, שהנה המין האנושי, אין ענינו הראשון כמו שאנו רואים ומבחינים אותו עתה, כי אולם שינוי גדול היה בו, והוא ענין חטאו של אדה"ר, שנשתנה בו האדם והעולם ממה שהיו בתחלה. ואולם פרטי השינוי הזה ותולדותיהם רבים, ועוד נדבר בם לפנים בס"ד. 

הקב"ה ברא עולם מושלם! אנחנו הרסנו אותו בחטא אדם הראשון בעיקר אבל גם אחר כך!

את הבעיות של העולם תפיל על עצמך, זה לא הקב"ה עשה אותן, הוא רק נתן בחירה!

תן דעתך שלא תחריב את עולמי!

כותב הרמב"ן (הקדמה ל'תורת האדם'): "הנני אומר מה שלבי חושב ודעתי גומר. כי אחרי היות האדם מעותד למות, מעת היותו ראוי לרפוד יצועיו בגיא צלמות, למה יתגודדו על מת ולנוד ולבכות נאותו, כי החיים יודעים שימותו. ומן התמה על יודעי דבר והי, למה יקראו אכר אל אבל ומספד אל יודעי נהי".

כלומר: מדוע מתאבלים על המת, והרי סוף כל אדם למות?

עונה הרמב"ן: "והתשובה בזה כי תולדת האדם לחיות לעולם. ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם, על כן יחרדו כי מטבעם יתפרדו".

כשמישהו נפטר כי זה לא טבעי! בגלל זה אנחנו בוכים!!!

הרב קוק (אורות הקודש): "המוות מום הוא ביצירה! ישראל נועד להעבירו, חרפת עם הוא לנו - 'וחרפת עמו יסיר מעל כל-הארץ כי ה' דיבר' (ישעיה כ"ה,ח)".

ונמצא שהדיבור במין האנושי וההבחנה בנשואיו - כפולים, 

כי ידובר בו ובנשואיו בבחינתו קודם החטא, 

וידובר בו ובנשואיו בבחינתו אחר החטא, וכמו שנבאר עוד בעז"ה.

ו. הנה אדה"ר בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שזכרנו עד הנה. 

דהיינו שהנה הוא היה מורכב משני החלקים ההפכיים שאמרנו שהם הנשמה והגוף, ובמציאות היו שני הענינים הטוב והרע, והוא עומד בשיקול ביניהם להדבק במה שירצה מהם. והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב, ויגביר נשמתו על גופו ושכלו על חומרו, ואז היה משתלם מיד, ונח בשלימותו לנצח.

בראשית (ב,כה): "ויהיו שניהם ערומים, ולא יתבוששו".

רש"י: "לא ניתן בו יצר הרע עד אוכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע".

כיצד יכל לבחור אם לא ידע להבחין בין טוב לרע? 

ר' חיים מוולוז'ין (נפש החיים שער א' פ"ו) אומר כך: "קודם החטא, אם כי ודאי שהיה בעל בחירה  גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להיטיב או להיפך ח"ו... אמנם לא שהיה עניין בחירתו מחמת שכוחות הרע היו כלולים בתוכו כי הוא היה אדם ישר לגמרי…טוב גמור…וכוחות הרע היו עומדים לצד חוץ ממנו והיה בעל בחירה להיכנס אל כוחות הרע ח"ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה להיכנס אל תוך האש". 

מסביר הרב דסלר (מכתב מאליהו חלק ב') שלאדם הראשון קודם החטא היה ברור באופן מוחלט, מהו טוב ומהו רע בלי שרצון או תאווה ישפיעו על שיקול דעתו. 

הבחירה בין טוב ורע קודם האכילה מעץ הדעת היתה אצל האדם כבחירה להיכנס לתוך האש או להיזהר ממנה. האדם ידע בצורה הברורה ביותר שהחטא מזיק לו ולכן יכל להישמר ממנו.

לפני החטא היצר הרע היה כמו סוכן שיווק שדופק אצלך בדלת ומנסה לשכנע אותך לקנות משהו, לאחר החטא היצר נהיה חלק אינטגרלי מהאדם!

עכשיו אתה שומע קולות בלב וזה יכול להיות משני הצדדים!

לפעמים היצר הרע מגיע עם טלית ותפילין ומשדל אותך לעשות משהו תורני ויהודי כדי לשבור אותך!

הרב יהודה פתיא זצוק"ל (מנחת יהודה - רוחות מספרות):

"גם חדשות אני מגיד, כי השדים (הכוונה לסטרא אחרא) למדו את הדברים שבני אדם מקפידין מהם אם רואים אותם בחלום, כגון הרואה שנפלו שיניו, או מחזיר כפרות עליו, או בהמה שחוטה לפניו, או שהוא שרוי בתענית, או לובש שחורים, או הולך יחף וכיו"ב. ואין לו לאדם לחוש לחלומו אלו, אלא אם כן רואה שהדירוהו בחלום (גרמו לו שינדור נדר), או שקראוהו בשמו לעלות לספר תורה, ואם גם לזה אינו חושש – תבוא עליו ברכה!

גם לפעמים מראים השדים לאדם דברים רעים, ואם האדם הוא פתי ומאמין לחלום ההוא, אז הם טורחים לעשות הרע ההוא בפועל ממש, כדי להטעות את החולם ההוא, ולהאמין בחלומותיו, או לפחות כששומעים קול הכרוז שברקיע, שמכריז על איזה רעה, הם מודיעין אליו בחלום, כדי שיאמין בחלומותיו.

אמנם, צריך אותו אדם לדעת, שאם הוא מתענה על חלומות כאלה, או עושה כפרות או פדיון נפש, ואינו שואל את פי החכם היודע את ההבדל בין החלום שע"י מלאך ובין החלום שע"י שד, ידוע יידע שהוא עתיד מכאן והלאה לחלומות קשים ורעים ומרים מאלו, כי השדים הם שמחים על שלא היה יגיעם לריק עם אותו האדם. וכל אלו השדים נקראים "שדין נוכראין (=נוכריים) למודי הרע".

ויש שדים אחרים הנקראים "שדין יהודאין" (ר’ זוהר במדבר דף רנ"ג), ומנהג אחד יש להם, כי הם עושים עצמם כנביאים הראשונים, וכתנאים, ויש שעושים עצמם כדייני ישראל וכתלמידי חכמים המפורסמים, או כצדיקים וחסידים, ולפעמים אומרים שהם אברהם, יצחק ויעקב, או אליהו הנביא וכיו"ב. וצריך האדם לשאול את פיהם, אם הם אבות העולם ממש, או אם שמותם כשמות האבות, וכן ישאל לאליהו, וצריך לדקדק מאוד בתשובת דבריהם, שאם ישיבו דבר שאינו מבורר, נוטה לכאן ולכאן, ידוע תדע שהם שדים.

וגדולה מזו הם עושים, כי יכולים להראות לאדם דמות רקיע, ודמות כסא הכבוד וצבא מרום וכיו"ב, והם נזהרים מאוד שלא להבהיל את האדם, ואדרבא – הם מצווים אותו להיזהר ללמוד בכל יום כך וכך שיעור זוהר ותהלים, ובלילה יעמוד לומר תיקון חצות, ולפעמים גוזרים עליו שיטבול כמה פעמים ביום, ויחליף בגדיו, וייזהר פן ייגע באשתו, ואח"כ מוסיפין עליו סיגופין ותעניות, ואם לא עשה כן הם מכים אותו ומצווים עליו במפגיע שלא יגלה מראות וחזיונות אלו לבני אדם (כדי שלא יכירו שהם שדים), עד שמעט מעט נמשכת ונקשרת מחשבתו בהם, וכמעט נעשה כמשוגע, ולבסוף גורמים לו חולי הכפיה, רחמנא ליצלן.

ואלה השדים הם באים בתחילה בחלום, ואח"כ באים אפילו בהקיץ. ולפעמים תהיה תחילת ביאתם בהקיץ. וכמה פעמים הביאו אליי אנשים, בנים, ובנות, שרואים מראות בהקיץ, ואין הפנאי מסכים להאריך בהם, רק אספר אחת מהן לדוגמא:

בשנת תרע"א (1911) בחודש תמוז, אחרי תפילת מנחת שבת, הביאו לפניי ילד אחד, בן 11 שנה בערך, שהיה אומר שהוא מדבר עם אליהו הנביא פה אל פה, ומראה ולא בחידות, ולכזמן שירצה לדבר עימו, הוא קורא אותו – ותיכף הוא בא, רק שיהיה ]הילד[ במקום מיוחד בפני עצמו, ואין אדם אחר עומד אצלו.

אמרתי לו: "היכנס לחדר זה, ושאל אותו: האם באמת אתה אליהו הנביא?", וכן עשה.

והשיב לו: "באמת, אני אליהו, ולמה מסתפק יהודה (פתייא, הרב המחבר) בזה"?

אמרתי לילד: "אין זה כי אם שד יהודי ששמו אליהו, ואינו אליהו הנביא, ואתה ניזוק משדין יהודאין. בוא ואתפלל על ראשך תפילת הניזוקין, וע"י כך יברח לו אליהו מעליך".

אמר לי הילד: "בוודאי הוא אליהו הנביא, ואתה עשה כל מה שאתה יכול לעשות, ונראה דבר מי יקום".

ואחרי שהתפללתי עליו שתיים ושלוש פעמים הלך הילד לחדר לנסות אם יבוא אליהו, והנה אליהו תיכף בא כמנהגו הראשון. ואני הייתי תמה על דבר זה, ולקחתי את הילד, והלכתי אצל [הרב המקובל הגדול] חכם רבי שמעון אגסי זצוק"ל, שהיה עדיין בחיים, כדי לבודקו, ואחר שבדק אותו אמר כי זהו אליהו הנביא, ואינו שד, ואני הייתי חולק עליו, ואמרתי לו שהוא שד.

והסכמנו לילך כולנו אחר תפילת מוצאי שבת אצל [בנו של הבן איש חי, הרב המקובל] חכם רבי יעקב בן חכם יוסף חיים זיע"א, כדי לבדוק אותו, ואחר שבדק אותו בכמה דברים, גם הוא אמר בוודאי כי זה הוא אליהו הנביא זכור לטוב בלא ספק.

ואני הייתי חולק על שניהם, ודוחה דבריהם, וביקשתי מהם לתת לי רשות לבודקו פעם אחרת. אמרתי לילד:

"לך אמור לאליהו שאתרגם לך פסוק הנזכר בירמיה (פרק י): "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי-שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן-תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה", ואם יתרגם פסוק זה בלשון ערבי, אז אפשר להסתפק ולומר אולי שהוא אליהו הנביא ואינו שד, לפי שהשדים הם יודעי לשון ארמית… אלא שפסוק זה המדבר בגנותם, אינם רוצים לשמעו ולתרגמו בלשון אחרת.

וכאשר שאל הילד את אליהו לתרגם לו פסוק זה, אמר לו אליהו: "איני יכול להתעכב פה, כי אני רוצה ללכת מפה, לכתוב זכויותיהם של ישראל, ואני נחוץ ללכת". וכאשר השיב לי הילד תשובה זו, אמרתי לו: "חזור ואמור לו שתרגום הפסוק שאני שואל ממך הוא הכרח גדול, על שהוא מבחן להיות בטוחים שאתה הוא אליהו". והשיב לו אליהו: "כבר אמרתי לך שאני נחוץ לילך". אמרתי לילד שיאמר לאליהו: "הרי כמה דברים דיברת, וכמה זמן עמדת פה, ויותר נקל הוא תרגום הפסוק במקום אריכות דברים אלו, ועתה אין החכמים נוחה דעתם עד שתתרגם הפסוק". וכשאמר הילד דברים אלו לאליהו, קצף ונשבע "חי השם אם עוד איראה אליך, הואיל ואין אתם מאמינים בי שאני אליהו", ותיכף הלך, ולא חזר להיראות אל הילד.

ויאמרו החכמים הנזכרים אליי: "נראה לדעתנו כי זה הוא אליהו הנביא באמת, שכן דרכו להישבע "חי השם", וכבר אמרו חז"ל (מגילה ג): גמירי, שאין השדים מוציאין שם שמיים לבטלה". ואני אמרתי להם שזהו שד, והוא לא הוציא שם שמים לבטלה, כי נשבע וקיים שבועתו, שברח לו ולא נראה עוד, ואם כן אין כאן שם שמיים לבטלה. ולא עוד, אלא דמעיקרא ליכא הכא (=מעיקר אין כאן) שם שמיים כלל, יען שלא אמר "חי ה' " באותיות הוי"ה, או באותיות אדנו"ת, אלא אמר "חי השם" באותיות ה"א שי"ן מ"ם, ואין זה אלא כגונב דעת הבריות. והודו החכמים הנזכרים לדבריי".

וירוס. משל זה אינו כתוב בספרים הקדמונים, אבל הוא חד ומדויק: 

הוירוס אינו יצור חי מושלם. בניגוד לחיידק, שהוא תא חי בפני עצמו, הוירוס הוא בסך הכל מולקולה חסרת כל חיות, ולכן כל כך קשה להילחם בו. 

אותו וירוס נכנס לתא חי, משתלט על הגרעין שלו, שהוא תא הפיקוד, הקוקפיט, מצליח לגרום לתא להפסיק לייצר את האנזימים שהוא רגיל לייצר לצורך התפקוד שלו, ומשעבד את גרעין התא ובעצם את התא כולו, לצורך עצמו: מהרגע שהשתלט על התא מתחיל התא לשכפל את הוירוס בכמויות אדירות, עד שהתא מתפוצץ ואלפי וירוסים חדשים יוצאים לחפש תאים לשעבד. מחלות נגיפיות מאד נפוצות, חלקן קלות יחסית, כמו ההצטננות והשפעת, וחלקן חשוכות מרפא. לגוף קשה מאד להילחם בהן, משום שלמרות שהוירוס חדר לתא, כלפי חוץ התא נראה כתא רגיל וחיובי, בעוד שהוא בעצם 'משתף פעולה' שכל כוחותיו רתומים לייצורם של וירוסים נוספים (הרב דן טיומקין)

זבוב, ויצר הרע 'דתי'. 

שלמה המלך דימה את יצר הרע לזבוב, שנאמר (קהלת י,א): "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח".

למדו מכאן חז"ל (ברכות סא.): 'יצר הרע דומה לזבוב, ויושב על שני מפתחי הלב'. 

החפץ חיים (בקונטרס "דבר בעתו", שער ההתחזקות פי"ב) מתמקד בכך שהדימוי הוא לזבוב שיושב בין שני משפתי הלב, כלומר, "שהוא אינו יושב רק לשמאלו, להסית את האדם לעבירה לבד, שאם כן היה האדם מכיר בו. אלא שלפעמים, בערמתו, הוא פונה עצמו לצד ימין, לחזק לב האדם לאיזה מידה טובה בהפרזה גדולה הרבה יותר מכפי כוחו, כדי לתפסו על ידי זה אחר כך, ולהסיתו מן המידה ההיא לגמרי. וכגון בלימוד תורה, כשהוא רואה לאיש שנפשו חשקה בתורה, ואי אפשר לו לפתותו שיבטל מלימודו - הרי הוא מפתהו שיתחזק עוד יותר ויותר, יומם ולילה ממש, ולא לשמור את נפשו כלל, עד שהוא מחליש כוחו, ואינו יכול אחר כך כלל ללמוד. וכן כהאי גוונא בשארי מידות קדושות. ובאמת, דרך התורה הוא דרך הממוצע, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות". (הרב דן טיומקין)

הרב דן טיומקין: 

כתב בעל חובות הלבבות (בסוף סיפרו) שלעתים, "הפלגת השמן שבנר – היא סיבת כיבויו".

בספר מכתב מאליהו (ח"ג דף רצ"ד): דרכו של יצר הרע היא לגרום לנו לעתים לחשוב שאנו יכולים להתעלות על ידי השקעת כוחות בדרגות קדושה עליונות. ובכך היצר מסמא את עינינו מלהקדיש את הכוחות הראויים לפיוס הגוף. ומעשים כגון אלה לא יכולים להוביל לקירוב לה' ולא לעליה אמיתית. ואדרבא, לרוב זה תחבולת היצר להשביענו בדקדוקי מצוות כדי להסיח דעתנו מהענינים העיקריים אשר לדאבוננו אנו נכשלים כל כך בהם, עכ"ל.

מדוע הריצה קדימה מדי מסוכנת ללב?

בכך שהיצר דוחף את האדם קדימה מעבר למקומו, הוא מרויח שהלב מפסיק לשתף פעולה, והתוצאה העגומה היא שהפנימיות לא מתעלה. וכאשר מגיעים מצבי לחץ ומשבר, אין לו ולמשפחתו כוחות נפשיים לעמוד בהם.

כי כאמור, לא די בידיעות השכליות – צריך גם להשיב את חיי התורה אל הלב. והידיעות וההכרח השכלי שהתורה אמת – הכל נכון לשכל, לשלב הראשון. 

אבל כדי שנצליח לבנות בסיס איתן של אמונה, שרק כך נוכל להחזיק מעמד גם בתקופת משבר, רק כך נוכל לחנך את ילדינו באמת לאהבת תורה ואהבת המצוות, לכך צריך שגם הלב יהיה שותף – ובכך שהאדם רץ קדימה הוא אמנם מרגיש צדיק – אבל ליבו הולך ומתנתק ממנו!

כל כך כואב הלב לראות כיצד בעל תשובה שמסר נפש ועזב עולם, לא מצליח למצוא בדרכו החדשה לא אושר ולא את עצם קירבת ה' – שבעבורה חזר בתשובה. ומגיע שלב שבו הוא בעצמו מתחיל להיות מודע למצבו העגום, בעיקר בזמן של חיכוכים עם המשפחה, שהוא מספר שברוך השם הכל נפלא – ובתוכו מרגיש ההיפך. והוא אינו מודע לכך שאם יכיר את היצר הרע של עצמו, הוא יוכל להתמודד איתו ובאמת להתעלות, באמת להגיע לחיים של אושר, אבל היצר עליו מדברים בדרשות ההתחזקות הוא יצר אחר, ולכן הוא בכלל לא יודע שיש גם כזה סוג של יצר הרע, ולכן גם לא יודע שהוא צריך להילחם איתו, ודומה לחייל היוצא לקרב ליירט מטוס, וכלי הנשק שקיבל הוא רובה – הנשק לא מתאים והוא חשוף בחזית.

הסכנה בבניה לא מאוזנת:

מלבד הקושי של התרגלות לעול מצוות, ושל כניסה לחברה חדשה עם כללים חברתיים שונים, רוב החוזרים בתשובה החלו לראשונה להתמודד עם הקשיים של החיים האמיתיים, כמו עול של משפחה, משכנתא וגידול ילדים, ואז הלב תופס גם אותם כחלק מהקושי של החזרה בתשובה. כך שהדאגה למינימום נוחות – הכרחית עבורנו כדי שניתן לליבנו את הנעימות שבלעדיה לא נוכל לעבוד. לכן קרוב הדבר לומר שהכרח הוא לבעלי תשובה להיכנס לעולם המצוות באופן מאוזן, שהרי סוף סוף אנו מגיעים מעולם חופשי כביכול בלי איסורים והגבלות, ומבלי חינוך לכפית היצר, ועצם עול התורה והמצוות גורם בהכרח לקושי נפשי לאורך זמן.

הדרך להשפיע על הפנימיות, מחייבת שעבודת ה' תהיה מלווה בסיפוק וריצוי הלב, שרק כך אפשר לזכות לכח, לחיות ולמוטיבציה הנצרכת לקושי הרב שבהתמודדות היומיומית שבחיי בעל תשובה. אם בעל תשובה לא יזכה לסיפוק והרגעת המערכות הנפשיות הגשמיות [המותרות], יקשה עליו עד מאד לא רק להצמיח את היסוד ושורש הצמיחה העצמי שלו, אלא גם ימעטו הסיכויים שהוא יצליח לשרוד במערכת הדתית בכלל. והמבחן להצלחה האמיתית אינו בתחילת הדרך או בימי הבחרות, אלא בהמשך, ביחסים עם האשה ובחינוך הילדים.

על בצלאל כתוב "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", ורש"י מסביר שדעת היא רוח הקדש.

הדעת זהו הכח להכריע בין שני דברים!

ויקרא (י,י): "לֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר".

ירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב): "אומרים הבדלה בחונן הדעת במוצ"ש כי אם אין דעת הבדלה מנין?".

החטא של אדם הראשון היה בעץ הדעת!

צריך לכלכל את המעשים על פי השו"ע והתורה ולשאול רב במקרה של ספק.

לשיעור הקודם 💎

לשיעור הבא 💎

דרך השם - שיעור 10 - חלק א פרק ג – עוה"ז ועוה"ב

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

עוה"ז ועוה"ב:

ג. ואמנם גזר טובו ית', שיהיה גבול להשתדלות הזה המצטרך לאדם להשיג השלימות, וכשהשלים השתדלותו ישיג שלימותו וינוח בהנאתו לנצח נצחים.

א. תהיה מנוחה! יש סוף לכל העבודה הזאת!

ב. רק אז תהיה מנוחה! לא לבנות על מנוחה בעולם הזה...

כל החיים אנחנו נעים בין המחשבה על מה שהשגנו (ומנוחה) לבין העבודה להשיג עוד (כי עוד לא הגענו לסוף ההשתדלות).

יהודה = הודיה, יוסף = להוסיף!

יהודי צריך להחזיק בשני הצדדים, גם לשמור את החלומות שלו טוב טוב ולחכות שיתקיימו וגם לא להפסיק לעבוד עליהם.

על כן הוחקו לו שני זמנים, אחד זמן העבודה, ואחד זמן קיבול השכר.

ואולם מדת הטוב מרובה, שהעבודה יש לה זמן מחוקק, כמו שגזרה חכמתו ית' היותו נאות לזה,

וקיבול השכר אין לו תכלית, אלא לנצח נצחים הוא מתענג והולך בשלימות אשר קנה לו.

הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים ג,כא): "כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל ע"פ אותו החלק של החומריות שהוא סופג בחושיו, (השכל) בודאי מתקוממת המציאות לעומתו, והלא כל הפסימיות נובעת היא רק מזה הספקנות שמא החיים החומריים הם כל היש כל החיים.

חיים מלאי דעת ואמונה עליונה, אומרים בבטחה, שכשם שהחיים העוברים שלנו בימי העיבור היו רק הכנה לחיים יותר עליונים, כן החיים הגמורים, שבגוף, האמת היא האמת האמונית, הם רק התחלת חיים, פרוזדור של חיים.

אמנם אם מהפרוזדור יתבע כל התביעות הטרקליניות יהיה רוגז בלי נחת הגורל, אבל אם יערך הפרוזדור לפרוזדור, והטרקלין לעומתו לטרקלין, ודאי יונח החפץ".

העולם שלנו הוא עולם שהוא דרך...

הדרך מבטאת בעצם את חיי העולם הזה שהוא כולו כפרוזדור ודרך להגעה לעולם הבא, עולם המנוחה והגמול.

הירושלמי (ברכת לד:) כותב "כל הדרכים בחזקת סכנה".

מסילת ישרים (פ"א): "והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל, ט) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'. השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו".

כל מה שעבר על עמ"י במדבר, הוא אבן היסוד לכל מהלך חיי עם ישראל בכל הדורות כולם, לכל יהודי ויהודי וכן לעמ"י בכלל יש 42 מסעות לעבור...

בעל הלשם שבו ואחלמה (ספר הדע״ה חלק ב דרוש ד ענף כ סעיף ד):

״שמעתי בזה בשם מהרב יצחק בן מורנו הרב חיים ז״ל מוולאז׳ין שזהו מה שכתוב ׳על פי ה׳ יסעו בני ישראל ועל פי ה׳ יחנו ובהאריך הענן׳ וכו׳, ׳ויש אשר יהיה הענן ימים מספרי וכו'. 'ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר׳ וכו׳, ׳על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו׳ (במדבר ט יח-כג). והרי יש בזה לכאורה אריכות דברים הרבה ללא צורך, וגם עיקר העניין מה משמיענו התורה בזה?

אך התורה מדבר בשבחן של ישראל כי הנה כל המדבר כולו היה מקום חושך וצלמוות והיה מלא טומאה זוהמא ורוע מכל מיני קליפות וחיצונים משכן הס״מ וחיילותיו, והיה הליכת ישראל שם כדי לשבור כל תוקפיה וחיליה וכדי לבטלו ולטהר את המקום והיה מתבטל על ידי זה מכל העולם כולו. ולכן הלכו שם ארבעים שנה שהוא כנגד מספר הארבעים מלקיות כמו שכתב בפרשת תצוה (קפד.). כי כל זה הוא תוקפיה וחיליה דהס"מ אשר יש לו אחיזה בזה, והוא בהידין ורגלין, ויונק מכללות החגת״ם (חסד-גבורה-תפארת-מלכות) הכלול כל אחד מעשר והם ארבעים. ולכן הלכו במדבר ארבעים שנה לשבור תוקפיה וחיליה.

והנה יש שם במדבר גופה מקומות מחולקים אשר שם הוא יותר מזוהם ויותר טמא והיה הצורך שיתעכבו שם ישראל זמן יותר ארוך לבטלו ולטהר אותן המקומות גם כן. וכאשר באו ישראל למקומות הללו היה קשה להם מאוד והיו מרגישים תיכף חושך וצלמוות וכל מיני צער ומצוקה מצרת היצר, והיו נופלים ממדרגתם הרבה ובוודאי שהיו רוצים לברוח משם כברוח מהאש, ואחר כך באשר נתעכבו שם וטיהרו את המקום היו רוצים להישאר שם.

וזהו שאמר הכתוב ׳על פי ה' יחנו ועל פי ה׳ יסעו׳ - שלא הסתכלו על עצמם מאומה אלא שהיו עושים רצון ה׳ הן בהחניה והן בהנסיעה, ׳ובהאריך הענן׳ וכו׳ והיו רוצים לברוח משם עם כל זה ׳ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולא יסעו'. 'ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר' משום שלא היה שם מקום מזוהם כל כך והרי היו רוצים להתעכב שם עם כל זה ׳ונעלה הענן בבקר ונסעו׳. ומדבר הכתוב בשבחן של ישראל שהעמיסו על עצמן כל הטורח והעמל הזה כדי לכוף את יצרם ולכובשו בכל האפשרי. והגם שהיה קשה להם מאוד עם כל זה 'את משמרת ה׳ שמרו׳ וכו'. וזה לימוד גדול להאדם לקבל עליו דין שמים במה שנסבב עליו סיבות שונות כמה פעמים אשר על ידי זה נופל ממדרגתו בהכרח ויש לו ניסיונות גדולים מכפיית היצר, כי כל זה הוא מהעבודה המוטל על האדם פעמים באופן זה ופעמים באופן זה פעמים בצער ופעמים ברווח. ועל זה נאמר ׳ביום טובה היה בטוב' (קהלת ז,יד) - ורוצה לומר לשמור את אותו העת כבבת עיניך. ׳וביום רעה ראה' (שם) - להתחזק עצמו בכל האפשרי".

העולם הזה הוא עולם של משברים!

הגמרא (גיטין מג.) קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״.

התלמוד מנסח את הדברים בחריפות: לא נאמר כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא נאמר שזהו תנאי בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.

המשבר הוא בעצם הליכה של כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך אחרת להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור.

להמחשת ההבחנה בין ׳משבר׳ לבין ׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות.

אמנם בישראל יש אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות.

בגולה לעומת זאת זוהי גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה.

הראי״ה קוק ביטא זאת פעם באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו עובר חבלי לידה.

משברים ישנם רק לחכם, לטיפש אין משברים. צדיק יכול ליפול, רשע איננו יכול ליפול - פשוט מאוד, אין לו לאן...

באיגרת תשובה של הרב יצחק הוטנר[1] לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות, הוא כותב בעניין זה דברים מאלפים:

״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם - מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.

אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).

בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.

החכם מכל אדם אמר: ׳כי שבע יפול צדיק וקם׳, והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק - מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה׳שבע נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳ - ׳טוב׳ - זה יצר טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע.

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״.

יהודי צריך להיות במצב נפשי של דרך לא של מנוחה, כך הבעיות והקשיים לא יפתיעו אותו.

עניין זה מובא בפירוש בדברי הזוהר הקדוש (ח"ב ב:), שמתאר את הקושי העצום שהיה לבני ישראל שגלו לבבל, ועיקר הקושי היה מפני שהורגלו בפינוק ובשלוות חיים, ונפשם לא הוכנה לעול ושעבוד:

״אמר רבי שמעון, מאן דרגיל למסבל צערא, אף על גב דאתי לפום שעתא צערא, סביל מטלנוי ולא חייש, אבל מאן דלא רגיל בצער, והוה כל יומוי בתפנוקין ועידונין, ואתי ליה צערא, דא איהו צערא שלים, ועל דא אצטריך למבכי״.

בניין הארץ:

עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה. לכל העם היה ברור שכעת הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה באויבים, כדי שבעזרת ה׳ נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד - מהו היעד הסופי? מהי המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?

הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע למחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנוח. ממילא, בעת הזאת, כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כוח להתמודד. לעומת זאת, מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות, והשכינה תשרה על ישראל מתוך תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב. ממילא, מי שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא מבין שבדרך יש צרות, ואפילו קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם כל הקשיים, וגם עם הקרבנות הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו. הוא איננו מבקש רק לנוח ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין אריאל. ״אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר לעקב״ (תהילים קלב ג-ה). זו נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך. כמו הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ לפני כמה עשרות שנים.

---

[1] חבר מועצת גדולי התורה באמריקה, תמך בלימודי חול ומקצוע, המטוס שבו טס לישראל נחטף לירדן והבב"ס הבטיח שישוחרר עד ראש השנה, חיבר את "בלבבי משכן אבנה...", את הספר המפורסם שלו ה'פחד יצחק' הבת שלו ברוריה סיכמה משיעורים שלו והוא תיקן והגיה.

לשיעור הקודם 💎

לשיעור הבא 💎

פרשת משפטים - לא להשלים עם העבירה

לא להשלים עם העבירה

הפקדון היקר מכל

"כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר" — בפסוקים אלו מדובר על אדם שמסר ביד חברו פקדון לשמירה, ולאחר זמן טען השומר שהפקדון נגנב או אבד ממנו. על השומר להישבע ששמר כראוי ושלא שלח ידו בפקדון, ואז ייפטר מלשלם. אך אם התברר שהשומר לקח את הפקדון לעצמו — עליו לשלם כפליים לבעל הפקדון.

הפרשייה המרכזית הזו בדיני השומרים רומזת לפקדון החשוב ביותר שניתן בידינו: "נשמה שנתת בי טהורה היא". הקב"ה מפקיד בידינו את הנפש האלוקית, שהיא "חלק אלו-ה ממעל ממש", ועלינו לשמור היטב על הפקדון היקר הזה.

כותבים הפוסקים שמתפילת 'מודה אני' לומדים שלא לערבב פקדון עם חוב — כלומר, אם מישהו שחייב לי כסף גם הפקיד אצלי פקדון, אסור לי לעכב את החזרת הפקדון כדי להוציא ממנו את החוב. למה? כי גם אתה הפקדת את הנשמה אצל הקב"ה — "בידך אפקיד רוחי" — ואתה לא רוצה שהוא ישאיר את הפקדון אצלו בבוקר רק בגלל שיש לך אצלו איזה חוב, נכון?

לשמור על הפקדון בנאמנות

"עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (שמות כב,ח).

אל המהרי"ל דיסקין זצ"ל הגיעו שני אנשים לבוררות. הוויכוח ביניהם היה על סכום כסף גדול, כחמשת אלפים רובל. השלישו בידו את סכום הכסף, עד שיפסוק.

לאחר מספר ימים הופיע אחד מבעלי הדינים ואמר שהוא חייב לקבל למשך יומיים אלפיים רובל מתוך הסכום שהפקידו אצל הרב. אמר לו המהרי"ל דיסקין: "הבעיה היא שהחבר שלך הקדים אותך כבר אתמול וביקש שלושת אלפים רובל". נזעק המתדיין ושאל: "האם הרב נתן לו?! הלא הפקדנו את הכסף אצל הרב מתוך אמונה!"

הרגיעו הרב: "אל תדאג, לא נתתי לו פרוטה... וגם לך לא אתן עד שאפסוק בדין!"

בין נפילה להשלמה

גם אם לפעמים קורה שפשעת בפקדון — לא להתרגל לזה. ובוודאי שלא להצדיק את זה אידיאולוגית.

"וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות כא,ו). רש"י שואל: "ומה ראה אוזן להירצע מכל שאר אברים שבגוף?" ומשיב בשם רבן יוחנן בן זכאי: "אוזן זאת ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב' והלך וגנב — תירצע".

שואל הרב יעקב משה חרל"פ שאלה נפלאה (מי מרום, חלק ה', פרשת משפטים): אם כן, למה לא רוצעים את האוזן מיד אחרי שגנב?

ומשיב: "למדים אנו מזה, שאף על פי שעלול האדם להיכשל ולהילכד בפח יצרו האורב לו תמיד, בכל זאת עליו ללחום שלא ליפול ולרדת למדרגה נמוכה כל כך, עד כדי לאהוב את המכשול. שכן בזמן שמרגישים אהבה למכשול — הרי זה סימן לכריתה גמורה ממקור הקדושה. לפחות היה לו לאדם להישאר במדרגה כזו שהדברים ששמע על הר סיני יהיו צורמים את אזניו, מבלי להשלים עם הדרכים והמעשים הרעים. ולכן, רק כשאומר 'אהבתי את אדוני... לא אצא חפשי' — שמראה בזה שאינו מתחרט על דרכו הרעה, ובא לידי מדרגה שפלה כזו ששפחה יורשת גבירתה, להחליף את אהבת ה' לאהבה זרה — אז 'ורצע אדוניו את אזנו במרצע', שלידי מדרגה כזו לא היה לו להגיע בשום אופן!"

העבירה היא לא משהו עצמי לך. אף פעם אל תשלים עם זה!

אתה לא מתפלל במניין? תבכה על זה כל פעם שאתה עובר ליד בית הכנסת של אנשים שכן זכו!

אל תשלים עם העבירה, אל תמצא אידיאולוגיה חדשה למה זה בעצם כן מותר...

מי שכן משלים עם הבעיה, מגיע לידי "ועבדו לעולם" — איך הוא ייצא מזה? הרי זה כבר נהיה חלק ממנו: "אהבתי את אשתי ואת בני"...

חמש דקות של קדושה

תמיד תהיה שייך לקב"ה, גם כשאתה בעבירה. וגם להיפך — כשאתה כל החיים בבעיה ואז מגיעה איזו הזדמנות להיות טוב, אל תהסס להיות טוב, אפילו לכמה דקות.

מספר הרב שלמה קרליבך (סיפורי נשמה, חלק ב', עמ' 319):

פעם נזדמנתי לעיירה אחת בטקסס, ביום שישי אחר הצהריים, ולהפתעתי ענו לי: "כן, יש כאן מקוה". ואתם מבינים שבדרך כלל, במקומות כאלה, אני לבד במקוה, וטובל בתחושה חגיגית שאני הראשון שעושה זאת במאה השנים האחרונות...

שמחתי שיש מקוה, והלכתי לשם לפי ההוראות שקיבלתי. כפי שציפיתי, טבלתי שם לבדי. עמדתי כבר לצאת, כשפתאום נכנס אדם. מה אומר לכם... לא רק שהאיש לא נראה כמו יהודי שטובל במקוה — אם הייתי פוגש אותו ברחוב, קרוב לוודאי שלא הייתי יודע שהוא יהודי. היה בו איזה חיספוס כזה. הוא היה חבוש כובע קאובוי גדול, ועל חזהו התנדנדה לה שרשרת עם תליון...

"האיש הזה הולך למקוה??" אמרתי לעצמי, "אולי בטעות הגיע לכאן".

כנראה שלא יכולתי להסתיר את הפתעתי, כי הוא מיד פנה אליי. וכאן באה ההפתעה השנייה: הוא דיבר ביידיש! לא יידיש אמריקאית — יידיש אמיתית, יידיש של מזרח אירופה... והוא אומר לי: "ומה אתה עושה כאן?" לא יכולתי להתאפק. שאלתי מיד: "מי אתה? מה הסיפור שלך?" — "חכה לי כמה דקות", אמר.

הוא התפשט, טבל במקוה, התלבש, ואחר כך הציע לי להחזיר אותי למלון שלי ברכב שלו. בדרך, פתח האיש עם כובע הקאובוי ואמר: "אתה בטח שואל את עצמך מה אדם כמוני מחפש במקוה, נכון?"

אתם מבינים, חברים? אדם לא הולך למקוה ביום ראשון בשביל שיהיה לו יום שני נפלא. והוא לא הולך למקוה ביום שני לכבוד יום שלישי. יהודי הולך למקוה ביום שישי — בשביל שיזכה לשבת הכי נשגבה.

אמר האיש: "אם אני הולך למקוה ביום שישי, אתה מניח שאני שומר שבת, נכון? אבל האמת היא שלפעמים אני שומר שבת ולפעמים אני לא שומר שבת".

המשיך וסיפר: "נולדתי בכפר קטן ברומניה. כשהייתי כבן שמונה, לקח אותי אבי לעשות שבת אצל ההייליגער ר' ישראל מוויז'ניץ".

בטח שמעתם על וויז'ניץ. וויז'ניץ היא שושלת חסידית קדושה מאוד שמקורה ברומניה, והיא מתמחית בשני דברים: בשמחה הכי גדולה, ובשבת הכי עמוקה. ושני הדברים קשורים, כמובן: אם אתה לא יודע מהי שמחה, איך תדע מהי שבת? ואם לא טעמת את עומק טעמה של השבת, מה אתה יודע על שמחה...

והכול יודעים שהרבי מוויז'ניץ האחרון שלפני השואה, ההייליגער ר' ישראל, בעל ספר "אהבת ישראל", היה אדם עניו, מתוק ועמוק באופן מיוחד...

המשיך האיש לספר: "זאת הפעם היחידה בחיי שהייתי אצל רבי חסידי, ותרשה לי לספר לך מה קרה שם. היו שם אלפי חסידים, הצפיפות הייתה נוראה. כולם דחפו את כולם, בשביל להיות קרוב לרבי. אבא שלי, שידע מראש מה הולך לקרות, פחד שירמסו אותי, לכן עוד לפני שהתחיל ה'טיש' אמר לי: 'בוא ואושיב אותך מתחת לשולחנו של הרבי. שם תהיה מוגן ויהיה לך קל לשמוע מה הוא אומר. ואם תהיה עייף, אין בעיה — תוכל לשכב שם ולהירדם'.

"וכך היה. מצאתי לי מקום מתחת לשולחנו של הרבי. לא הייתי לבד — הייתה שם 'ממלכה' שלמה של ילדים, והיה מאוד נחמד... והרבי היה כל כך מתוק. הוא ראה שיש ילדים מתחת לשולחן, ודאג להם כל הזמן: הוא נתן לנו חלה וגם דגים, ומכל השיריים שחילק לחסידים חילק גם לנו. ומאחר שישבתי הכי קרוב אליו, לא היה חסר לי כלום. הרגשתי שהרבי זוכר כל הזמן שאני שם, והוא משגיח עליי".

אתם יודעים, חברים, כמה זה חשוב לילדים ששמים אליהם לב? אין לנו מושג. זה יותר מחשוב. זה חיוני ממש.

המשיך הייד'לה לספר: "ובכן, אני יושב מתחת לשולחן, והרבי מתחיל לומר תורה. הוא לימד, מן הסתם, דברים עמוקים מאוד על הפרשה, אבל הייתי רק בן שמונה ולא הבנתי דבר. אך בשלב מסוים הרגשתי שמשהו מיוחד קורה. הרבי החל לדבר לאט, בהתרגשות גדולה. ופתאום הבנתי כל מילה. וכך אמר הרבי:

'שמעו נא, אחים יקרים, אני רוצה לומר לכם דבר חשוב ביותר, ואני רוצה שתזכרו אותו לתמיד: ישנם עיתים שבהם אנחנו מרגישים טהורים כפי שהיינו כשיצאנו לאוויר העולם, ואנחנו ממש רוצים לעשות משהו קדוש. אבל אז מופיע השטן — ה"צד האחר" שבתוכנו, והוא אומר לנו: אני מכיר אותך, אח שלי. אני יודע מה עשית אתמול, ואני גם יודע מה אתה מתכנן לעשות בעוד שעתיים. אז את מי אתה חושב לרמות? מה קרה לך פתאום? התקף קטן של קדושה, אהה? תהיה כן עם עצמך! אל תנסה להיות מה שאתה לא!'

"ופתאום קם הרבי על רגליו וזעק ממעמקי לבו: 'תקשיבו לי, יהודים! תגידו ל"צד האחר" שלכם: תעזוב אותי לחמש דקות! תן לי לשכוח לרגע מהעבר שלי ומהעתיד שלי. זה לא מעניין אותי עכשיו! בחמש דקות הקרובות, אני רוצה להיות קדוש ולעבוד את השם!'

"הרבי התיישב במקומו, ופתאום הרגשתי את ידו נחה על ראשי הקטן. הוא הביט בי מתחת לשולחן, עיניו היו אדומות מבכי, והוא אמר: 'שמעת מה שאמרתי, ילד מתוק שלי? אנא, אל תשכח'".

סיים האיש עם כובע הקאובוי: "אחרי כשנה-שנתיים היגרה המשפחה שלנו לאמריקה. קרה איכשהו שבקושי קיבלתי חינוך יהודי. אני חי כאן בטקסס, כמעט כמו גוי. אני לא יודע הרבה, וגם את מה שאני יודע לרוב אני לא שומר. לרוב אני לא שומר שבת ולא אוכל כשר. אבל מדי פעם, משהו עמוק מתעורר בי. מדי פעם אני מרגיש שאני רוצה להיות קדוש, שאני רוצה לעשות מצווה. כמובן שמיד לוחש לי קול ציני בתוכי: 'השתגעת? זה לא מתאים לך. תהיה אמיתי! תהיה מה שאתה!'

"ואז אני נזכר בדבריו של הרבי...

"גם היום, כשהתחשק לי פתאום לנהוג כמו החסידים שהכרתי בילדותי וללכת למקוה, שמעתי את הקול הזה בתוכי: 'מקוה? השתגעת? אתה אפילו לא שומר שבת בקביעות!' והאמת היא שאני לא יודע אם יהיה לי הכוח לשמור את השבת הזאת. אולי כן ואולי לא. אבל רציתי ללכת למקוה, וזכרתי מה ששמעתי מתחת לשולחנו של הרבי".

כך אמר לי המקוה-ייד'לה הזה עם כובע הקאובוי, בעיירה נידחת בטקסס. אין לכם מושג כמה שמחתי לפגוש אותו... "גוואלד, גוואלד!" לא הפסקתי לומר לעצמי. אלף פעמים "גוואלד".

לא לתמיד — רק לרגע הזה

אתם שומעים, חברים? אפילו אם בעוד חמש דקות אשוב לשפלות שלי, לשכחה שלי... מה רע בלהיות קדוש חמש דקות?

אתם יודעים מה הבעיה שלנו? הבעיה שלנו היא שבכל פעם שאנחנו מתעוררים לעשות משהו טוב, משהו קדוש, אנחנו חושבים שזה חייב להיות לתמיד. כשיש לי "התקף נשמתי" קטן, אני מיד אומר: "ריבונו של עולם, אני נשבע לך שאהיה טוב לתמיד!" ואז, בפעם הראשונה שאני נכשל, אני נשבר. אני אומר לעצמי: "לא הולך לי. לא אצליח. זה לא בשבילי".

אבל תארו לכם שהיה לי האומץ לומר: "ריבונו של עולם, אני רוצה לעשות את רצונך. רק שבינתיים, אני לא יכול להבטיח לך יותר משתי דקות... מה רע בשתי דקות?"

אתם יודעים, רבותי, לעומת הנצח — מה ההבדל בין שתי דקות לשבעים שנה?

אז חברים, בשביל ניגון טוב — האם תוכלו להיות קדושים לחמש דקות?