Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 31 בינואר 2019

פרשת משפטים - לא להשלים עם העבירה


לא להשלים עם העבירה


"כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר"... בפסוקים אלו מדובר על אדם שמסר ביד חברו פקדון לשמירה, ולאחר זמן טען השומר שהפקדון נגנב או אבד ממנו. על השומר להשבע ששמר כראוי ושלא שלח ידו בפקדון ויפטר מלשלם, אך אם התברר שהשומר לקח את הפקדון לעצמו, עליו לשלם כפליים לבעל הבית.

הפרשיה המרכזית הזו בדיני השומרים רומזת לפקדון החשוב ביותר שניתן בידינו: "נשמה שנתת בי טהורה היא", הקב"ה מפקיד בידינו את הנפש האלוקית (שהיא "חלק אלו-ה ממעל ממש") ועלינו לשמור היטב על הפקדון היקר.

כותבים הפוסקים שמ'מודה אני' לומדים לא לערבב פיקדון עם חוב. כלומר אם מישהו שחייב לי כסף גם הפקיד אצלי פיקדון, לא לעכב את החזרת הפיקדון כדי להוציא ממנו את החוב.

כי גם אתה הפקדת את הנשמה אצל הקב"ה "בידך אפקיד רוחי...", ואתה לא רוצה שהוא ישאיר את הפקדון אצלו בבוקר כי יש לך אצלו איזה חוב, נכון...

שמות (כב,ח): "עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אליהם ישלם שנים לרעהו".

אל המהרי"ל דיסקין זצ"ל הגיעו שני אנשים לבוררות. הוויכוח ביניהם היה על סכום כסף גדול, כחמשת אלפים רובל. השלישו בידו את סכום הכסף, עד שיפסוק.
לאחר מספר ימים הופיע אחד מבעלי הדינים ואמר שהוא חייב לקבל למשך יומיים אלפיים רובל מתוך הסכום שהפקידו אצל הרב.
אמר לו המהרי"ל דיסקין: "הבעיה היא שהחבר שלך הקדים אותך כבר אתמול ובקש שלשת אלפים רובל", נזעק המתדיין ושאל: "האם הרב נתן לו, הלא הפקדנו את הכסף אצל הרב מתוך אמונה".
הרגיעו הרב: אל תדאג לא נתתי לו פרוטה... וגם לך לא אתן עד שאפסוק בדין!

גם אם לפעמים קורה שפשעת בפקדון, לא להתרגל לזה או להצדיק את זה אידיאולוגית...

שמות (כא,ו): "וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם".

רש"י: "ומה ראה אוזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר ר' יוחנן בן זכאי אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע".

הרב יעקב משה חרל"פ (מי מרום חלק ה' פרשת משפטים): "אם כן למה לא רוצעין תיכף אחר שגנב?

אכן למדין אנו מזה, שאף על פי שעלול האדם להכשל ולהלכד בפח יצרו האורב לו תמיד, בכל זאת על כל פנים עליו ללחום שלא ליפול ולרדת למדריגה נמוכה מאד עד כדי לאהוב את המכשול, שכן בזמן שמרגישים אהבה למכשול הרי זה סימן לכריתה גמורה ממקור הקדושה, ולפחות היה לאדם להשאר במדריגה כזו שהדברים ששמע על הר סיני יהיו צורמים את אזניו, מבלי להשלים עם הדרכים והמעשים הרעים. ולכן רק כשאומר "אהבתי את אדוני וגו' לא אצא חפשי". שמראה בזה שאינו מתחרט על דרכו הרעה, ובא לידי מדריגה שפלה כזו ששפחה יורשת גבירתה להחליף את אהבת ד' לאהבה זרה, אז: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע", שלידי מדריגה כזו לא היה לו להגיע בשום אופן"!

העבירה היא לא משהו עצמי לך! אף פעם אל תשלים עם זה!

אתה לא מתפלל במנין? תבכה על זה כל פעם שאתה עובר ליד בית הכנסת של אנשים שכן זכו!

אל תשלים עם העבירה, אל תמצא אידיאולוגיה חדשה למה זה בעצם כן מותר...

מי שכן משלים עם הבעיה מגיע לידי – "ועבדו לעולם" (איך הוא ייצא מזה? הרי זה כבר נהיה חלק ממנו - "אהבתי את אשתי ואת בני")...

תמיד תהיה שייך לקב"ה גם כשאתה בעבירה.

גם להיפך כשאתה כל החיים בבעיה ואז מגיעה איזו הזדמנות להיות טוב אל תהסס להיות טוב אפילו לכמה דקות...

הרב קרליבך (סיפורי נשמה חלק ב עמ' 319):
פעם נזדמנתי לעיירה אחת בטקסס, ביום שישי אחר הצהריים, ולהפתעתי ענו לי: ׳כן, יש כאן מקוה׳.
ואתם מבינים שבדרך כלל, במקומות כאלה, אני לבד במקוה, וטובל בתחושה חגיגית שאני הראשון שעושה זאת במאה השנים האחרונות...
שמחתי שיש מקוה, והלכתי לשם לפי ההוראות שקיבלתי. כפי שצפיתי, טבלתי שם לבדי. עמדתי כבר לצאת, כשפתאום נכנס אדם. מה אומר לכם... לא רק שהאיש לא נראה כמו יהודי שטובל במקוה - אם הייתי פוגש אותו ברחוב, קרוב לוודאי שלא הייתי יודע שהוא יהודי.
היה בו איזה חיספוס כזה. הוא היה חבוש כובע קאובוי גדול, ועל חזהו התנדנדה לה שרשרת עם תליון...
׳האיש הזה הולך למקוה??' אמרתי לעצמי, ׳אולי בטעות הגיע לכאן׳.
כנראה שלא יכולתי להסתיר את הפתעתי, כי הוא מיד פנה אלי. וכאן באה ההפתעה השנייה: הוא דיבר ביידיש! לא יידיש אמריקאית-יידיש אמיתית, יידיש של מזרח-אירופה... והוא אומר לי: 'ומה אתה עושה כאן?׳ לא יכולתי להתאפק. שאלתי מיד: ׳מי אתה? מה הסיפור שלך?׳ ׳חכה לי כמה דקות', אמר.
הוא התפשט, טבל במקוה, התלבש, אחר כך הציע לי להחזיר אותי למלון שלי ברכב שלו. בדרך, פתח האיש עם כובע הקאובוי ואמר: ׳אתה בטח שואל את עצמך מה אדם כמוני מחפש במקוה, נכון?׳
אתם מבינים, חברים? אדם לא הולך למקוה ביום ראשון בשביל שיהיה לו יום שני נפלא. והוא לא הולך למקוה ביום שני לכבוד יום שלישי. יהודי הולך למקוה ביום שישי - בשביל שיזכה לשבת הכי נשגבה.
אמר האיש: ׳אם אני הולך למקוה ביום שישי, אתה מניח שאני שומר שבת, נכון? אבל האמת היא שלפעמים אני שומר שבת ולפעמים אני לא שומר שבת׳.
המשיך וסיפר: ׳נולדתי בכפר קטן ברומניה. כשהייתי כבן שמונה, לקח אותי אבי לעשות שבת אצל ההייליגר ר׳ ישראל מוויז׳ניץ׳.
בטח שמעתם על וויז׳ניץ, וויז׳ניץ היא שושלת חסידית קדושה מאוד שמקורה ברומניה, והיא מתמחית בשני דברים: בשמחה הכי גדולה, ובשבת הכי עמוקה.
ושני הדברים קשורים, כמובן: אם אתה לא יודע מהי שמחה, איך תדע מהי שבת? ואם לא טעמת את עומק טעמה של השבת, מה אתה יודע על שמחה...
וגם כן, הכל יודעים שהרבי מוויז׳ינץ האחרון שלפני השואה, ההייליגר ר׳ ישראל - בעל ספר ׳אהבת ישראל׳ - היה אדם עניו מתוק ועמוק באופן מיוחד...
המשיך האיש לספר: ׳זאת הפעם היחידה בחיי שהייתי אצל רבי חסידי, ותרשה לי לספר לך מה קרה שם. היו שם אלפי חסידים, הצפיפות היתה נוראה. כולם דחפו את כולם, בשביל להיות קרוב לרבי. אבא שלי, שידע מראש מה הולך לקרות, פחד שירמסו אותי, לכן עוד לפני שהתחיל ה׳טיש׳ אמר לי: ׳בוא ואושיב אותך מתחת לשולחנו של הרבי. שם תהיה מוגן ויהיה לך קל לשמוע מה הוא אומר. אך גם אם תהיה עייף, אין בעיה - תוכל לשכב שם ולהירדם'.
וכך היה. מצאתי לי מקום מתחת לשולחנו של הרבי. לא הייתי לבד - היתה שם ׳ממלכה׳ שלמה של ילדים והיה מאוד נחמד... והרבי היה כל כך מתוק. הוא ראה שיש ילדים מתחת לשולחן, ודאג להם כל הזמן: הוא נתן לנו חלה וגם דגים, ומכל השיריים שחילק לחסידים חילק גם לנו. ומאחר שישבתי הכי קרוב אליו, לא היה חסר לי כלום. הרגשתי שהרבי זוכר כל הזמן שאני שם, והוא משגיח עלי.
אתם יודעים, חברים, כמה זה חשוב לילדים ששמים אליהם לב?
אין לנו מושג, זה יותר מחשוב. זה חיוני ממש.
המשיך הייד׳לה לספר: ׳ובכן, אני יושב מתחת לשולחן, והרבי מתחיל לומר תורה. הוא לימד, מן הסתם, דברים עמוקים מאוד על הפרשה, אבל הייתי רק בן שמונה ולא הבנתי דבר. אך בשלב מסוים הרגשתי שמשהו מיוחד קורה. הרבי החל לדבר לאט בהתרגשות גדולה. ופתאום הבנתי כל מילה. וכך אמר הרבי:
׳שמעו נא, אחים יקרים, אני רוצה לומר לכם דבר חשוב ביותו, ואני רוצה שתזכרו אותו לתמיד: ישנם עיתים בהם אנחנו מרגישים טהורים כפי שהיינו כשיצאנו לאוויר העולם, ואנחנו ממש רוצים לעשות משהו קדוש. אבל אז מופיע השטן - ׳הצד האחר׳ שבתוכנו, והוא אומר לנו: ׳אני מכיר אותך, אח שלי. אני יודע מה עשית אתמול, ואני גם יודע מה אתה מתכנן לעשות בעוד שעתיים. אז את מי אתה חושב לרמות? מה קרה לך פתאום? התקף קטן של קדושה, אהה? תהיה כן עם עצמך! אל תנסה להיות מה שאתה לא!׳ ופתאום קם הרבי על רגליו וזעק ממעמקי לבו: ׳תקשיבו לי, יהודים! תגידו ל׳צד האחר׳ שלכם: ׳תעזוב אותי לחמש דקות! תן לי לשכוח לרגע מהעבר שלי ומהעתיד שלי. זה לא מעניין אותי עכשיו! בחמש דקות הקרובות, אני רוצה להיות קדוש ולעבוד את השם'!
הרבי התיישב במקומו, ופתאום הרגשתי את ידו נחה על ראשי הקטן. הוא הביט בי מתחת לשולחן, עיניו היו אדומות מבכי, והוא אמר: ׳שמעת מה שאמרתי, ילד מתוק שלי? אנא, אל תשכח׳.
סיים האיש עם כובע הקאובוי: ׳אחרי כשנה שנתיים היגרה המשפחה שלנו לאמריקה. קרה איכשהו שבקושי קיבלתי חינוך יהודי. אני חי כאן בטקסס, כמעט כמו גוי. אני לא יודע הרבה, וגם את מה שאני יודע לרוב אני לא שומר. לרוב אני לא שומר שבת ולא אוכל כשר. אבל מדי פעם, משהו עמוק מתעורר בי. מדי פעם אני מרגיש שאני רוצה להיות קדוש, שאני רוצה לעשות מצוה. כמובן שמיד לוחש לי קול ציני בתוכי: ׳השתגעת? זה לא מתאים לך. תהיה אמיתי! תהיה מה שאתה!׳
ואז אני נזכר בדבריו של הרבי...
גם היום, כשהתחשק לי פתאום לנהוג כמו החסידים שהכרתי בילדותי וללכת למקוה, שמעתי את הקול הזה בתוכי: ׳מקוה? השתגעת? אתה אפילו לא שומר שבת בקביעות!׳ והאמת היא שאני לא יודע אם יהיה לי הכוח לשמור את השבת הזאת. אולי כן ואולי לא. אבל רציתי ללכת למקוה, וזכרתי מה ששמעתי מתחת לשולחנו של הרבי׳.
כך אמר לי המקוה-ייד׳לה הזה עם כובע קאובוי, בעיירה נידחת בטקסס.
אין לכם מושג כמה שמחתי לפגוש אותו... ׳גוואלד, גוואלד!' לא הפסקתי לומר לעצמי. אלף פעמים 'גוואלד׳״.
אתם שומעים, חברים? אפילו אם בעוד חמש דקות אשוב לשפלות שלי, לשכחה שלי... מה רע בלהיות קדוש חמש דקות? אתם יודעים מה הבעיה שלנו?
הבעיה שלנו היא שבכל פעם שאנחנו מתעוררים לעשות משהו טוב, משהו קדוש, אנחנו חושבים שזה חייב להיות לתמיד. כשיש לי ׳התקף נשמתי׳ קטן, אני מיד אומר: ׳ריבונו של עולם, אני נשבע לך שאהיה טוב לתמיד'.
ואז, בפעם הראשונה שאני נכשל, אני נשבר. אני אומר לעצמי: ׳לא הולך לי. לא אצליח. זה לא בשבילי'.
אבל תארו לכם שהיה לי את האומץ לומר: ׳ריבונו של עולם, אני רוצה לעשות את רצונך. רק שבינתיים, אני לא יכול להבטיח לך יותר משתי דקות,,.. מה רע בשתי דקות?
אתם יודעים, רבותי, לעומת הנצח - מה ההבדל בין שתי דקות לשבעים שנה?
[ר׳ שלמה צוחק, נוטל את הגיטרה ואומר:]
׳אז חברים, בשביל ניגון טוב, האם תוכלו להיות קדושים לחמש דקות?׳

יום ראשון, 27 בינואר 2019

פרשת משפטים - משפט יהודי - ירידה לצורך עליה


משפט יהודי - ירידה לצורך עליה


סיבת האיסור לערכאות של גויים נראית לכאורה, מפני החשש שפסק הדין שיפסוק בית-משפט זר, לא יכוון לאמת האלוקית הצריכה להתגלות בעולם על-פי דיניה של התורה כפי שהיה מתגלה בבית-דין של ישראל.

על-כן מפתיעים מאוד דבריו של רש״י (ע״פ דבריהם של חז״ל בגמרא) על הפסוק הראשון בפרשתנו (שמ' כא,א): ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״׳, באומרו: ״ואפילו ידעת בדין אחד שהם (בית-המשפט הגוי) דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות (בבית-הדין) שלהם״!

האומנם? אם פסק הדין זהה, מדוע משנה הדבר היכן ייפסק הדין. בבית-משפט של עכו״ם או בבית דינם של ישראל?

יצחק קרומביין ('בשבע' משפטים התשע"ח גליון 781): "מספרים שפעם ציווה פקיד בריטי להוציא להורג הודים על ששרפו אלמנה בחיים. כשההודים הסבירו לו שמדובר במסורת עתיקה, הוא ענה שישנה מסורת בריטית עתיקה להוציא להורג רוצחים..."

מבאר רש״י סיבת איסור זה בשני נימוקים:

א. הדן בערכאות גויים - ״מחלל את ה׳״.

ב. הדן בערכאות של גויים – ״מייקר (מלשון יקר - מכבד) את העכו״ם ומחשיבם״.

הסיבה השנייה הגיונית ומובנת, משום שעצם פנייתו של אדם מישראל לבית-משפט של גויים, מעלה את מעמדם וערכם בעיני החברה והציבור, דבר הגורם לזלזול בכבודם ומעלתם של ישראל, בתורת ישראל ישראל ובבית דינם של ישראל.

אך לכאורה הסיבה הראשונה - ״חילול ה׳״, אינה מובנת כלל. וכי איזה חילול ה׳ - חלל - חיסרון במציאות יש כאן, אם פסק הדין שיפסק בבית-הדין של אומות העולם יהיה בדיוק את אותו פסק הדין שיפסק בבית-דינם של ישראל?

מבאר הרב חרל״פ (שיחות לספר שמות עמ' קסה-קסח): ״ההבדל בין משפטי העמים למשפטי ישראל, הוא, כי משפטי העמים הם לפי המאורעות, הם קובעים את החוק ועל-פיו יצאו ועל-פיו יבואו. לא כן משפטי ישראל שהמאורעות יבואו על-פי החוק, החוק העליון שנחקק מאז מרצונו יתברך, וממנו באות המאורעות כדי לגלות בזה העולם במעשה בפועל... לולא המשפטים לא היה בישראל שום מריבה בין זה לזה, ורק כדי שאור המשפט האלוקי יצא מהכוח אל הפועל, באים על-ידי זה למריבה, ומיד שפוסקים להם את המשפט הם עושים שלום״.

הסבר - ישנו הבדל יסודי ועקרוני, בין מגמת ומטרת המשפט בישראל לזו שבאומות העולם.

השקפת אומות העולם ביחס לעצם מציאות המשפט, היא שהמשפט הוא בדיעבד בשל סטייה שקרתה במציאות, מעין ׳תאונת עבודה׳ אנושית שיצרה מריבה וסכסוך בין בני-אדם, המצריכה את התערבות בית-המשפט ופסיקת הדין, כדי להחזיר את המצב לקדמותו, למסלול השגרתי והקבוע בו נעו החיים בתחילה. לפי השקפה זו, המאורעות האנושיים הם הגורמים לדין, שהרי ללא ויכוח ומריבה בין בני-אדם, לא היה המשפט בא לעולם כלל, ואם כן, המשפט הוא בדיעבד מכורח הקלקולים והתקלות שבמציאות.

לעומת השקפה זו, השקפת התורה שונה לחלוטין. לא המאורעות המקולקלים שבמציאות, הם הגורמים לדין, אלא בדיוק ההפך, המשפט והדין איננו בדיעבד אלא לכתחילה שבלכתחילה המתגלה בפועל דרך המסכים והמסכות של האירוע ה׳בדיעבדי׳ שקרה במציאות.

דהיינו - כאשר הקב״ה רוצה להופיע בעולם אמת אלוקית חדשה - טוב אלוקי חדש הנצרך לקדם את העולם לגאולתו, מסובב הקב״ה מאורעות במציאות, בסכסוכי ממון ודיני נזיקין בין בני-אדם, המצריכים פסיקת דין, ועל-ידי כך תופיע האמת האלוקית החדשה בעולם דרך אותו הדין החדש שנפסק בבית-הדין.

לפי השקפה זו, לא המאורעות גורמים לדין, אלא בדיוק להפך. הדין - האמת האלוקית החדשה הנצרכת כעת לתיקון העולם, היא הגורמת למאורעות שיבואו.

היוצא מדברינו, שמטרת המשפט באומות העולם היא בסך-הכול להחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה לפני המריבה והנזק שבא לעולם, כדוגמת שתי מכוניות שהתנגשו והוזקו, דבר המצריך תיקון פחחות במוסך, כשכל מטרת בית-הדין הגוי אליו פנו שני בעלי המכוניות, היא, לקבוע מי חייב בתשלום כדי לתקן את הנזק ולהחזיר את המכוניות למצב בו היו קודם ההתנגשות, ככל הניתן. לתפיסתם המקרה המעשי שקרה הוא הסיבה, והמשפט והדין הוא התוצאה.

אך בישראל אין הדבר כן. מטרת המשפט אינה רק להשיב את המצב לקדמותו, אלא אדרבא, היות שהקלקול במציאות הוא רק תוצאה, שסיבתו - האמת האלוקית החדשה - המשפט והדין החדש האמורים להופיע בעולם דרכו, על-כן, תפקידו של המשפט הוא להרים את האדם והעולם למציאות אלוקית רוחנית חדשה, מציאות שלא הייתה לפני כן כלל בעולם.

הבנה אלוקית עליונה זו המבררת שהמשפט והדין הם הסיבה ואילו המקרה המעשי שקרה בפועל הוא התוצאה, נכונה לא רק במאורעות מסובכים וסכסוכים בעניינים שבין אדם לחברו באופן אישי, אלא גם ובעיקר ביחס לכל המאבקים והמריבות המתגלים בעם ישראל ובחברה כולה, סכסוכים אשר מטרתם האמיתית היא כדי לברר (מלשון ברירת 'אוכל מפסולת') ולרומם את עם ישראל למדרגה עליונה יותר, ולהביא את העולם לגאולתו.

כי לפני כל 'יש' יופיע ההעדר![1]

מכאן מובן נימוקו הראשון של רש״י (שהובא לעיל), ש״הדן בערכאות גויים מחלל את ה׳״ - מלשון חלל וחיסרון, וזאת מפני, שמטרתו ומגמתו של בית-המשפט הגוי, היא בסך הכול להחזיר את המצב לקדמותו, ולא להעלות את העולם למדרגה אלוקית חדשה האמורה להתגלות דרכו, כפי שמתקיים בבית-דינם של ישראל.

כדבריו התמציתיים של דוד המלך (תהילים קמז,יט-כ): ״מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה״.

אורות הקודש (ג' כו-כח): "וכן הוא הדין בדור שלם ובתקופה עולמית".

אם יש בלגאן על מעמד האשה (הרב קלנר...) אז צריך להגיע אחרי הבלגאן לקומה יותר גבוהה בענין הזה לא רק להחזיר את המצב לקדמותו...

חינוך ילדים (אמנות ההכלה 132-133 - לבנות להרוס ושוב לבנות):
יש נטייה נסתרת בלב כל אחד והיא הנטייה לבנות, ולהרוס על מנת לבנות טוב יותר. ילד בן שנתיים בונה מגדל של לגו ובועט בו באכזריות, זה מעורר בו צחוק, ואז הוא בונה שוב, אבל הפעם גבוה יותר ויפה יותר. גם בגיל בית הספר יש צורך לקנות חפץ בעל ערך, כמו שעון או אופניים, אך לאבד או לשבור אותו, וזה על מנת להרגיש את ההיעדר ואולי לזכות בעוד אחד.
בגיל ההתבגרות הנטייה הזאת תופסת תאוצה כי היא לפעמים עצם חיותו של הנער. לכבד, אבל למרוד על מנת להעריך יותר. ליצור קשר חברי קרוב, ולפרק את החברות על מנת להעמיק את טיב הקשר.
״יש״... ״היעדר״... ו״יש״ גדול יותר... קצת כמו תהליך של אבל, באבל האדם עובר מ״יש״ ל״אין" ומ״אין" ל״יש״ על ידי מפגש עם הכאב, עם ההיעדר, עד שנבנה אצלו עולם של משמעות, של תובנות עמוקות; שכול מלשון שכל.
גם המחאה החדשה היא תנועה של חורבן, לפעמים בדרכים אנרכיסטיות, וזאת בשל השאיפה לבנות עולם אחר, טוב ומתוקן יותר.
נשמות חדשות הגיעו לעולם, נשמות גדולות, נשמות דתוהו. נשמות שהשאיפה שלהן להרוס היא עצומה, כי יש בהן רצון עצום להפוך את הגאולה לגאולה עמוקה, טוטאלית. הם מוכנים לגור אפילו באוהל, מתוך הכנה לעולם חדש מלא עזרה הדדית, הרמוניה, יופי, חשיבה מתוקנת, צדק חברתי, רוח הקודש... "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"

אחרי מריבה או חיסרון גדול שקרה המצב לא חוזר לקדמותו!

אתה אמור לחשוב לאיזו מדרגה אפשר להעלות את הילד ואת המצב על ידי מה שהיה!



[1] עין איה (שבת א פרק ראשון נט): "ולא היה אדם מחזירה דבר. הפליאות המזדמנות על חקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה ע"פ סדרי החכמה האלהית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחיית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא לעולם [את] הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחיית יכולה להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. ע"כ צריך שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה. וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות שלפי ערך גדלן, ולפי הערך של גדולת הפעולה הצריכה לבא ע"י הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כח הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת. וכן הדבר נוהג בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג ג"כ במקרה פרטי, שג"כ אינו יוצא מהסדר הכללי מפני שהוא נוטל בו את מקומו הראוי לו. ע"כ שאלה זו, שהיתה צריכה לפעול פעולה חזקה ונמשכת בתשובתה, היתה ההנהגה המזדמנת שעשתה רושם גדול בפליאתה. כי העני' הסוערה היתה בטענותיה מרעשת את הלבבות, ומי שישקיט רוחה ורוח כל משתומם על כלל מציאות המאורע לא נזדמן לה. כה היה הרושם הולך הלך וחזק מפני שלא הי' אדם מחזירה דבר.

יום ראשון, 20 בינואר 2019

פרשת יתרו - עבודת המידות שבחינוך הילדים


עבודת המידות שבחינוך הילדים


שואל מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א שער ב') למה אנחנו לא מצווים בתורה על עבודת המידות?

עונה מהרח"ו - כי המידות קודמות לתורה!

כמ"ש בויק"ר (ט,ג): "דרך ארץ קדמה לתורה" המידות הן הכלים היחידים שאפשר לתת בתוכם תורה!

כמו שאתה לא תבוא לאוניברסיטה ותתלונן למה לא מלמדים אותך קודם כל לקרוא ולכתוב?!?! 
אם אתה לא יודע את זה אין לך מה לעשות פה!!! מי שמושחת במידותיו איפה הוא ישים את התורה שילמד?!?

לפני שמקבלים את עשרת הדברות, צריך דרך ארץ, עבודת המידות...

חב"ד - 54 שיחות :

מדרש קדום מספר על גוליית שחבש לראשו קסדה העשויה מברזל, וכאשר דוד המלך זרק את האבן לעברו של גולית, התרחש נס.

מבחינה טבעית, האבן לא יכולה לחדור קסדה סגורה העשויה מברזל, אלא שהברזל שינה את טבעו, הוא התרכך, גרם לאבן לחדור דרכו וכתוצאה מכן נהרג גוליית.

בזכות זה, שהברזל שינה את טבעו - הוא קיבל פרס - יהודים בכל העולם יעשו ברית באמצעות סכין העשויה ברזל (עד אז מלו באמצעות אבן או באמצעות זכוכית וכדומה, כמו שכתוב בספר שמות פרק ד, על ציפורה אשת משה: ״ותקח ציפורה צור ותכרות את ערלת בנה״).

הברזל זכה שבני ישראל ימולו בו את בניהם לדורות, והרי מצוות המילה היא מצווה גדולה ששקולה כנגד כל המצוות (״ברית״ בגימטריה ערכו 612, בתוספת המצווה עצמה מגיעים ל – 613 כלומר לתרי״ג מצוות).

מה ניתן ללמוד מהסיפור?

כמו שהברזל זכה לשכר גדול משום שהתרכך ושינה את טבעו, כך יכול כל אדם לקבל פרס גדול אם יצליח לרכך את עמדותיו, להתגמש, לצאת ממגבלותיו, לשנות ולהשתנות לטובה.

חינוך ילדים – הדבר שהכי מרכך את האדם!!!

תסתכלו על האדם עם האופי הכי קשה שיש כשהוא רואה את הבת שלו מחייכת... או כשמישהו ייגע באחד הילדים...

הרבי מחב"ד ענה לכלה צעירה שסירבה להתחתן בטענה שהיא עצבנית מידי – עוד מעט יהיו לך ילדים והם ירככו אותך...

כשלוקחים בחשבון שאחת המטרות בגידול ילדים היא לגדל את עצמך ולהפוך לאדם עם יותר סבלנות ודרך ארץ – מתעצבנים פחות כשהם עושים דברים לא פשוטים...

יום רביעי, 16 בינואר 2019

פרשת בשלח - הבורא נמצא בפרטים הקטנים


הבורא נמצא בפרטים הקטנים


לאחר קריעת ים סוף, נתקל עם ישראל בבעיה נוספת הקשורה למים.

כשהעם מגיע לרפידים הם לא מוצאים מים, מרגישים צימאון ומתלוננים אל משה בתמיהה הנוקבת: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן".

השאלה המתריסה הזו מפתיעה מאוד כשהיא באה מפי אנשים שראו ניסים גדולים ומראות אלוקים ביציאת מצרים וקריעת הים ויש לנו להבין את מקורה ומשמעותה.

הנצי"ב מבאר ששאלת בני ישראל מדויקת בלשונה, הם מאמינים שיש ה' אלא שאינם יודעים אם הוא בקרבם.

בני ישראל תהו אם הקב"ה יודע מה קורה בקרבם, בחייהם הפרטיים ובתחושותיהם האישיות. מבחינתם, ה' מנהיג את העם בכללותו או את העולם במלואו אבל אינו מתעסק בצרותיהם האישיות של בני האדם.

דווקא מתוך הצור, האבן שממנה חוצבים אבנים לכלי נשק, הקב"ה מוציא מים מתוקים לתועלת בני האדם ובכך מלמד אותם שהקב"ה לא נמצא רק במלחמות הלאומיות אלא גם דואג ומשגיח מתחת לפני הקרקע.

ד"ר ישעיהו רובינשטיין, מדען במכון ויצמן, ריכז מאמצים אדירים וניסיונות אינספור בחקר הביולוגיה המולקולרית. וכך הוא מספר:


במהלך המחקר בדקתי תאים רבים. הגעתי אל היחידה הבסיסית המרכיבה כל תא ותא בגוף האדם והיא הד. אן. אי.
כאשר מביטים עליה דרך מיקרוסקופ, היא נגלית כשני סלילי חוט המצטלבים זה בזה.
כל עוד ההצלבה נשמרת – יש חיים. כאשר חלילה מתפרקת ההצלבה – מסתיימים החיים.
גיליתי, כי לאורכו של הדי. אן. אי. קיימים כעין "גשרים" המחברים בין שני הסלילים, לבלתי "יתפרקו", ובכך בעצם שומרות על חייו של האדם.

ביקשתי לברר היכן מצוי אותו "גשר", וגיליתי כי קיימת חוקיות מסוימת החוזרת על עצמה הנראית כך:
עשר חומצות, ואז "גשר", חמש חומצות נוספות, ושוב "גשר", שש חומצות – גשר, חמש חומצות – עוד גשר.
הסדר הזה חוזר ונשנה מיליארדי פעמים בגוף האדם.
ניסיתי לפצח מהו הצופן בחוקיות המספרים הזו: 5,6,5,10?
וירעש ונפחד לבי. אור גדול זרח מן המיקרוסקופים.

אין אלו כי אם אותיות שם השם המפורש: 
י – 10, 
ה – 5
ו – 6
ה – 5

כשם שבשולי כל יצירה משאיר האומן את חתימתו, כך על כל תא ותא בגופנו – מתנוססת חתימתו של היוצר הגדול! אין צייר כאלוקינו!


הבאר ממנה שתו ישראל במדבר היא בארה של מרים, שדאגה לילד קטן והשגיחה על צעדיו ובמעשים קטנים הובילה ללידתו של משה ושמירתו, ודווקא משום כך הצליחה להציל את עם ישראל כולו.

מסופר על חסיד גור בתקופת השואה, שגווע מרעב עד כדי כך שהחליט לסכן נפשו ולרוץ לגנוב מהמטבח תפוח אדמה בתקווה להשביע קצת את רעבונו.

במטבח עובדת אישה יהודייה, היא רואה אותו מגיע בקושי ונוזפת בו. "יכולת למות כמה פעמים עבור מעשה זה". ברחמיה הרבים היא נותנת לו שני תפוחי אדמה מעוכים, אבל לפני שהוא בורח חזרה היא אומרת לו, "חכה רגע" ומביאה לו פתק מקופל עם הנחייה "קח גם את זה".

החסיד רץ בחזרה סקרן לדעת מה יש בתוך הפתק שעבורו הסתכנה האישה כל כך? האם זה קמע? סגולה? חלק מספר תורה?

כשהוא מגיע בביטחון למחבואו הוא פותח את הפתק ומוצא בו... מעט מלח. החסיד מתרגש עד עומק ליבו ממעשה החסד של האישה. העובדה שגם בתוך הגיהינום היא לא איבדה צלם אנוש ולא את הרצון לתת טעם טוב, אפילו אם זה לתפוח אדמה קטן ומעוך.

הדיוק הישראלי

אין לי בעיה להיות יהודי, עם ישראל מוסיף המון טוב למציאות הגשמית והרוחנית של העולם, אבל משגע אותי הדקדוקים של חז"ל, הם ממש מיותרים ומוגזמים!

אי אפשר לשמור שבת וכשרות בצורה כללית? למה צריך את כל הפרטים הקטנים והסעיפים והתתי סעיפים של כל הלכה?

לעם ישראל יש אידיאל עצום וגדול - הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש, והבאה של כל העולם למצב אדיר של שלמות, ללא מחלות, ללא מלחמות, וללא מוות, כמו שכתוב בתנ"ך: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" וכן "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים".

החזון הזה לא ינחת פתאום מן השמים בלי קשר למעשינו, אלא יהיה תוצאה של עבודה קשה וארוכה שלנו – זו ישועה אמיתית!

"אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו. וזהו יסוד הצדק שבעבודת האדם, רכישת כוחות וסידורם, למטרת החיים היותר עליונים ומקודשים".

איזו עבודה אנחנו אמורים לעשות בעצמנו כדי לתקן אותנו ואת העולם?

"וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה... לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה".

התורה והמצוות הם היישום בשטח של כל העקרונות הרוחניים של האומה הישראלית.

כדברי המהר"ל: "אין ספק שהתורה שנתן השם יתברך הוא תיקון עולם הזה ובשביל תיקון עולם הזה להיישיר בני אדם אל תכלית הטוב שיהיו טובים בעולם הזה ויהיה מציאות עולם הזה כמו שראוי להיות לכך נתן לנו התורה... ולכך אמרה תורה אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו, כי התורה היא סדר העולם לקיים את סדר עולם הזה".

בגלל שלתורה ולמצוות יש תפקיד כל כך חשוב לעם ישראל ולעולם כולו - חז"ל יורדים לפרטי פרטים ומבארים מה ההתנהגות הנכונה בכל מצוה ומצוה ובכל זמן נתון!

אם נוציא למטוס כמה ברגים ונראה שכבר בתחילת ההמראה הוא מתפרק לרסיסים וכל הנוסעים מתים, אנחנו לא נצטרך הוכחה לוגית מטורפת כדי להבין שהברגים האלה היו נחוצים מאוד לשלימות המטוס והנוסעים.

מספיק להביט על ההיסטוריה ולראות כי כל כת שלא קיימה את דברי חז"ל פשוט נכרתה מהאומה הישראלית ללא קיום והמשך, כגון: קראים, בייתוסים, שומרונים, נוצרים, רפורמים (אחוזי התבוללות מאוד גבוהים).

עובדה זו בעצמה מעידה כי כל הקיום הלאומי שלנו תלוי דווקא בפרטים הקטנים ובדקדוקים של דברי חז"ל.

הרב קלנר שליט"א הוזמן להרצות במשך שעה על התנועה הרפורמית ולהראות שהיא אינה הדרך האמיתית של היהדות.

כשהרב עלה לדבר הוא פשוט הוציא כמה סקרים עדכניים ממכוני סקרים בחו"ל והראה ש: 100 אורתודוכסים הופכים תוך מאה שנה להיות 4,000 יהודים, אולם לעומת זאת 100 רפורמים הופכים תוך מאה שנה להיות רק 8 יהודים!

אמר הרב: "דרך חיים או שיטה שבצורה מעשית מאבדת את האומה הישראלית מהמפה העולמית אינה ראויה כלל להיכנס לדיון האם צריך לחיות על פיה"!

השיחה הסתיימה תוך ארבע דקות, אז הרב לימד בזמן שנשאר את חשיבות התורה שבעל פה...

דברי חז"ל, פרטי המצוות, ודקדוקי ההלכה הם לא המלצות אלא חוקי חיים ממשיים השומרים על האומה הישראלית ומביאים אותה אט אט אל רום תפקידה האישי והעולמי.

ברכות (כח:): "בשעת פטירתו (של ריב"ז) אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא".

עין איה (ברכות א פרק רביעי-תפילת השחר לח' ברכות כח:): "כאשר יש אדם שהוא מנהיג הכלל ושואף רק אל השלימות הרוחני, לפעמים לא ישים אל לב לחסרונות הגשמיים שבמצב האומה, והוא חסרון נמרץ, כי המצב הגשמי ממנו תוצאות להמצב הרוחני.

אמנם כ"ז הוא אם המנהיג מזלזל בשלימות הגשמית מפני שעבור השתקעו ברוחניות נעלם ממנו ערכם והוא אות על קוצר הנפש, שהנפש הגדולה ראוי שעם כל רוממות ערכה תשפיל לראות ולדקדק ג"כ בכל הדברים הקטנים, שמהם תוצאות לדברים גדולים.

אבל אם רואה שמהלך השלימות מחייב כעת לותר על הדברים הגשמיים מפני תכלית נכבדת, ודאי שראוי ללכת בדרכו ולהוקיר הדרכתו עד מאד. והנה ריב"ז ביטל את השלימות הגשמי המדיני, ולא ביקש כ"א יבנה וחכמי' ליסד שלימות התורה בישראל, והי' בזה דומה לחזקי' מלך יהודה שנעץ חרב על פתח ביה"מ, "וכל מקום אשר יהי' שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהי'", והי' זה אמנם נחוץ מפני שירדו ישראל הרבה מעלות והשתקעו בחמדות גשמיות ואהבת הקנינים המדומים בימי אחז, שבטל כל רגש קדוש והדיחם להסיר לבם מאחרי ד' ולהתמכר רק אל חיי הזמן. ע"כ הי' עת לעשות לד' להגביר מאד הרוחניות, אבל לא היתה מאתו מפני חסרון ידיעה במפורסמות, כי אדרבא השיג לידע עד מאד ערך הדברים הגשמיים ושראוי להקפיד בהם, ומ"מ שמם מדרס לרגל תוה"ק ובטלם לנהג בהם זילזול לצורך שעה.

והנה מתוה"ק למדנו ערך זה השלימות, שעם כל רוממות הדרכתה של תורה בענינים הנעלים, חסה על ממונם של ישראל והקפידה גם על פכים קטנים, כדדרשי' במתני' דנגעים מ"וצוה הכהן ופינו את הבית". וכן יעקב אבינו ע"ה עם עוצם השגתו וטרדתו באהבת אלהים נשתייר בשביל פכים קטנים.

ללמדך, שיודעים הם השלימים הללו ערך כל דבר קטן לפי ערכו, ואם הם מתרצים לותר על דברים גשמים קלי ערך, ומכש"כ יקרי ערך, ראוי להשכיל כמה טובה עודפת קנו בתמורתם.

ע"כ כשרצה להראותם במחזה אלקים אשר נגלה לו לעת תאסף רוחו לבא בקהל קדושים, וחזקי' מלך יהודה שהי' דומה לו בדרכיו לבטל החוסן הגופני במקום הצורך לתכלית הרוחנית ונתן יתרון לחיי התורה, מלהשתדל בספק להחוסן המדיני ואולי עי"ז הי' מצב תוה"ק נוטה לנפול, הקדים להם פנו כלים מפני הטומאה, וכמובן הקפידה חלה על כלי חרס כדאי' במתני', להורות שלא העלים עיניו ג"כ מדבר קל וקטן של צרכים הגשמים להכירם כמדתם וערכם. ועכ"ז בדעה שלימה נתן יפוי כח להשתדלות פליטת סופרים מכל חוסן המדיני, כמדת חזקיה מלך יהודה דודאי אסכים מרי' על ידי' ".

יום שבת, 12 בינואר 2019

חודש אדר - תמיד בשמחה! אבל איך???


תמיד בשמחה! אבל איך???


פורים העצוב (אסתר קל): "תקעתי בחצוצרה והלכתי לחפש את השמחה ברחובות. אנשים אמרו כי ראו אותה בפינה השלישית מימין. הצטרפו אלי עוד אנשים והלכנו כולנו חבורה גדולה ושותקת. הגענו למקום ואמרו לנו שחבל, הפסדנו, רק לפני כמה דקות עברה כאן השמחה אבל לא התעכבה, היתה ממהרת מאוד. אם נצליח להגיע אל הרחבה מעבר לשני הרחובות נמצאנה, שם היא בעיצומה. אוהו! עכשיו הלכנו המון רב, בהולים ודחוקים בצעד מהיר. הגענו ולא היה דבר. טעות... אחדים אמרו שהלכה לדיזינגוף. כן,  תמיד היא בדיזינגוף. ואחדים אמרו שהלכה לירקון ומשם שטה כנראה בסירות לעבר השני ומי יודע מתי תשוב.
האנשים היו נרגזים מאוד ולא ידעו להיכן לפנות, על כן דחקו וצעקו...
חבורה קטנה של אנשים, שהצטרפו יחד העבירו בסוד, מאוזן לאוזן, שעוזבים הכל והולכים לליפשיצים... כן, לליפשיצים! שם שמח! מה פתאום ברחובות?
אצל הליפשיצים היה אור אדום קטן וטנגו איטי, והאנשים הקישו כוסיות, כדי להתעורר ולהתחמם... ואדון ליפשיץ אמר כל הזמן: "מה אתם יושבים, בואו נעשה שמח..." מישהו מהחבורה הקטנה העביר בסוד, מאוזן לאוזן, שזה לא פה... מסתלקים... הולכים להוברמנים... שם תמיד עד דלא ידע, ועד הבוקר..."
...   והילד שלי פרץ הביתה בצהריים, פרוע, מזוהם, החולצה בחוץ ומה יהיה הסוף שלו, ואיך, אלוהים, צומחים בני אדם של ממש מכאלה, "וכמה פעמים אמרתי לך שלא לסחוב את תיק האוכל על הארץ... ולמה לא ניקית את הנעליים כשנכנסת..." – והוא בפנים מלוכלכות, בעיניים נוצצות מושיט לי פרח שקטף למעני במשיכה, מגדר אחת, בדרך מבית הספר, מושיט לי ואומר בכל הלב: "בשבילך!" – ופתאום ראיתי שהגיע האביב...".

דוד המלך מצוה אותנו - "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה" וכך פסקו הגמרא, והרמב"ם והאריז"ל והבעש"ט...

אבל איך מגיעים לשמחה?

א. תתחבר לנשמה! כותב הרב קוק שהשמחה היא המצב התדירי של הנפש! כשאתה על התדר הנכון אתה שמח! וזה טבעי זה לא מעייף, הריקודים בחתונה נראים מעייפים רק אם אתה לא בפנים!
אם אדם עושה דברים המתאימים לנשמה שלו: עבודת ה' על פי מהותו האישית, לימוד שהוא אוהב, תחביבים, וכמובן מצוות (האוכל העיקרי של הנשמה...) – אז הוא מתחבר לשורשו ומקבל שמחה אמיתית פנימית!

ב.  לקשור את המפסק על ON! לקבל על עצמך בקבלת עול מוחלטת שאתה שמח! לא שמחה כתוצאה ממשהו חיצוני שמעייף ונמאס בסוף אלא ממשהו פנימי כשהכפתור דלוק! ואז אתה לא צריך משהו חיצוני שידליק אותך! חתן נורמאלי ששמח שהוא מתחתן לא צריך אף אחד שיצחיק אותו! מי שנמצא בדיכאון לא יעזור לו שום דבר שיצחיק אותו מבחוץ כי המפסק שלו כרגע על off (עד שהוא יחליט לצאת מזה בעצמו...), ככה אתה צריך להיות בשמחה!!! בלי וויכוחים עם העצב בלי מלחמות בלי הסברים רק להחליט לצאת מזה!

'המשחק' (מתוך "פוליאנה"): ננסי איבדה את הסבלנות. "בואי מהר", משכה בידה, "יש לי עוד המון עבודה במטבח"
"אני אעזור לך", אמרה פוליאנה.
"בשום אופן!" נבהלה ננסי, "ואת גם רעבה, כי שכחת לבוא לארוחת הערב. כעת תצטרכי להסתפק בלחם וחלב, במטבח".
"נהדר!" אמרה פוליאנה, "אני שמחה. אני אוהבת לשבת במטבח ואני נורא אוהבת לחם וחלב!"
"מה את כל כך שמחה על כל דבר?" אמרה ננסי שנזכרה איך קבלה פוליאנה בשמחה את החדר הקטן בעליית הגג.
"זה המשחק", אמרה פוליאנה, "אבא לימד אותי, מזמן. זה היה בגלל הקביים שקיבלתי במתנה, במקום הבובות שביקשתי".
"אני לא מבינה שום דבר", אמרה ננסי, "מה יש פה לשחק?"
"המשחק הוא לדעת לשמוח בכל דבר, גם אם הוא לא משמח", אמרה פוליאנה בהתלהבות, "אני רציתי בזה וקיבלתי במקום קביים, אז אבא אמר שאני צריכה לשמוח שאני לא זקוקה לקביים, וזאת באמת שמחה מאד גדולה, את לא חושבת?"
ננסי התבוננה בפניה של הילדה המשולהבת ודמעות עלו בעיניה.
"ומה יש לך לשמוח על חדר קטן ומוזנח בקצה הבית המפואר?", שאלה ברוגז.
"אני שמחה שבכל פעם שאני יוצאת מהחדר שלי, אני מתרגשת מחדש מהדברים היפים שיש בבית, כי אם בחדר שלי היו וילונות ותמונות ושטיחים יפים, הייתי מתרגלת ולא מתרגשת, את מבינה?"
ננסי לא הצליחה לומר מילה ורק הניעה בראשה.

ג. לשמוח בחלקך - "איזהו עשיר? השמח בחלקו!" – אדם שלא רודף אחרי דברים, אלא מסתפק במה שיש לו, לא יוכל להתאכזב אף פעם.

פעם באישון לילה הגיע רבה של אניפולי לביתו של ר' זושא ושאלו: "כיצד יתכן שלי יש הכל ואני תמיד כועס ועצוב, ולך אין כלום ואתה תמיד מאושר?"
ענה לו ר' זושא: "בוא ניקח לדוגמא את החתונה שהיתה אתמול לגביר העיירה: השמש בא להזמין אותך, הסתכלת ברשימת המוזמנים וראית שאתה רק במקום החמישי – כעסת והחלטת ללמד אותם לקח ולבוא באיחור של שעה לחתונה, חשבת לעצמך: 'נראה אם הם לא צריכים אותי!'.
ואני, לעומתך, כשהשמש הגיע אליי והזמין אותי, ראיתי שאני מקום מאתיים שמונים ושמונה – התלהבתי! מדוע זכיתי שהגביר יזמין אותי לחתונתו? מה הוא חייב לי? כך אני הלכתי לישון שמח ואתה עצוב ועצבני.
למחרת, אני הגעתי בשמחה בזמן לחתונה, וראו שאתה מתעכב אז ביקשו ממני לערוך את סדר הקידושין – התפעלתי! במה זכיתי? מי אני בכלל? אבל הפצירו מאוד ולא סירבתי!
כך הושיבו אותי בראש שולחן הכבוד, כי אני ערכתי את הקידושין, וכשבאת אתה, לא רק שהתאכזבת וכעסת על כך שלא חיכו לך, אלא אף לא היה לך מקום לשבת בו.
כשהגיע האוכל אני אכלתי בשמחה, במקום כל השבוע שלא אכלתי. ואתה כעסת ולאות מחאה לא אכלת. וכך יצא שאני חזרתי הביתה שבע ומאושר ואתה חזרת רעב וממורמר...".

התורה מצווה אותנו לשמוח כל יום ויום במה שיש לנו - "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ"!

כשהיו באים לרב אליהו זצ"ל עם שאלות על נשים שלא זכו להתחתן או לא לפרנסה. הוא היה שואל האם אמרתם תודה לקב"ה על הטובות שקיבלתם ממנו? היה מקרה של ישוב שכמה בנות הגיעו לבגרות ולא זכו לשידוך. הרב ידע להכיר את שורש הבעיה ושאל אותם האם עשו מסיבת הודיה על לידתם של הבנות כשנולדו. ענו ההורים ואמרו שלא עשו, או שעשו משהו פשוט מידי.
אמר להם הרב שיעשו שמחת הודיה על הלידה של הילדות שעכשיו הן בנות עשרים או שלושים, ויזכו לשידוך הגון. עשו מסיבת הודיה על הלידה זו ואחר כך זכו רובן לשידוכים הגונים. כך גם היה הרב ז"ל אומר על מי שלא עשה חנוכת בית. שזה הודאה לה' על מה שיש לנו.

אומר שלמה המלך - "אהב כסף לא ישבע כסף..." – הרודף אחרי תענוגות העולם לעולם לא יהיה מאושר... ולעומתו השמח בחלקו יהיה מאושר תמיד!!

ר' נחמן מברסלב ("מעשה בחכם ותם"): "מנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד והיה רק מלא שמחה תמיד, והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים.
והיה אומר לאשתו: אשתי, תני לי לאכול! והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל.
אחר כך היה אומר: תני לי הרוטב עם קטנית! והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרטב הזה!
וכן היה מצוה לתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם והוא היה מתענג מאד מזה, ושבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב כאלו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.
וכן היה מצוה: אשתי, תני לי שכר לשתות! ונתנה לו מים, והיה משבח כמה יפה השכר הזה. תני לי דבש! ונתנה לו מים והיה משבח גם כן כנ"ל. תני לי יין וכו' כיוצא בזה! ונתנה לו מים, והיה מתענג ומשבח אותו המשקה כאלו הוא שותה אותה ממש.
וכן במלבושים היה להם בשותפות, לו ולאשתו מעיל פשוט אחד וכשהיה צריך ללבוש המעיל הפשוט, כגון לילך לשוק, היה אומר: אשתי, תני לי המעיל הפשוט! והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבש מעיל עליון [בגד מכובד יותר] לילך בין אנשים היה אומר: אשתי, תני לי המעיל עליון! והיתה נותנת לו המעיל הפשוט, והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה המעיל עליון הזה! כשהיה צריך לקפוטה [בגד מכובד עוד יותר], כגון לילך לבית הכנסת היה מצוה ואומר: אשתי, תני לי הקפוטה! והיתה נותנת לו המעיל הפשוט, והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקפוטה הזה! וכן כשהיה צריך ללבוש יופא [בגד מכובד עוד יותר], היתה נותנת לו גם כן המעיל הפשוט, והיה משבח ומתענג גם כן: כמה יפה ונאה היופא הזאת כנ"ל, וכן בכיוצא בזה. והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד.
כשהיה גומר המנעל ומן הסתם היה לו שלש קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות כנ"ל, היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו. והיה אומר: אשתי כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וסוכר המנעל הזה!
והיתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שאר סנדלרים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק זהוב וחצי? השיב לה: מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!
והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד".

ד. לחייך בכח - "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
לעשות דברים שהם רק ביטויים חיצוניים לשמחה, אך בהמשך הם יבטאו שמחה אמיתית, כמו שכותב הזוהר הקדוש (תצוה קפד:) שכאשר אדם יפגין שמחה מלמטה – יראו לו שמחה מלמעלה.

כתב ר' נחמן בספר 'הכסא הריק': הקב"ה מסתכל על ברואיו בשעה ששואלים אותם לשלומם:
אם האדם עונה: "מה נעשה? יש צרות, המצב נראה לא טוב...", עונה הקב"ה: "נראה לך שזה לא טוב? עכשיו תראה מה זה לא טוב! (ל"ע!)"
אך אם האדם עונה: "ב"ה הכל טוב", הקב"ה עונה: "זה נראה לך טוב? בוא תראה מה זה טוב באמת!".

"צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַֹמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא" (ליקוטי מוהר"ן).

ה. שאיפות מציאותיות - "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם", למה המים הגנובים יותר מתוקים ממים רגילים, ומדוע לחם הסתרים יותר ינעם (יש להם את אותם רכיבים...)?
אצל הגנב ההנאה היא לא מהלחם והמים, אלא ממילוי השאיפה שלו להצליח לגנוב והתגברותו על המכשולים בביצוע משימה זו, וככל שהמשימה תהיה יותר קשה כך המים יהיו יותר מתוקים אם הגנב יצליח לממש את שאיפתו.
כך אצל האדם, ההנאה, בין גשמית בין רוחנית מגיעה ממילוי השאיפה ולא מהדבר עצמו.
לכן חשוב מאוד לשאוף לדברים ברי השגה! לא לתכנן ליום רגיל משימות לא שפויות ואז להיות עצובים שלא הספקנו... הרי מה שהספקת היה בדיוק! מה שה' תכנן לך אתמול לתוכנית של היום...

ו. התבוננות ('מחשבה' אותיות 'בשמחה')החיים שלך מתרחשים איפשהו שם למעלה על גבי הדובדבן שנח על הקצפת!!! אז מה אתה עצוב?!?!?!?
אם היית אחרי תאונה ח"ו בשיקום ובית לוינשטיין ואורטופדים וכו' ל"ע, ביום הראשון שאתה תקום על הרגליים כל המחלקה תשמח ותמחא לך כפיים! אז תפתח את העיניים ותעמוד על הרגליים ותשמח!
יש לך עיניים, תחשוב שאתה ח"ו עיוור ועכשיו עברת ניתוח שהחזיר לך את הראיה... הנה תסתכל מסביב!!!

ז. אמונה - העצבות נובעת מהכעס, והכעס נובע מגאווה  - ששורשם היא נטיית האדם לראות את עצמו במרכז העולם, ויוצא מזה שהאדם עצוב / כועס ח"ו על דבר שנעשה ברצון הבורא...
"ברוח הקודש היתה שרה מצויינת יותר מאברהם אבינו... דאין רוח הקודש חל אלא מתוך שמחה של מצוה. ושרה זה צדקתה להפליא שהיתה באמונתה בבטחון חזק מאד נעלה... על כן לא נתעצבה בכל ימי חייה, והיתה שקועה ברוח הקודש" (הנצי"ב).

ח. ניגון - טוב שהאדם ירגיל את עצמו לנגן איזה ניגון שיוכל להחיותו, כי הניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד מאוד, ויש לו כוח לעורר את האדם ולמושכו לה' - כי את מעלת הניגון אין לשער.

ט. נתינה - כל פעם שתיתן תתחבר לקדושה שהיא נותנות ולא לוקחת, תתחבר יותר לקב"ה שהוא המשפיע הכי לא לוקח בעולם! כמה שאתה יותר קרוב לקב"ה אתה יותר שמח! "עז וחדוה במקומו"!!!
כמעט בכל מקום שהתורה מזכירה את המצווה של השמחה, היא מזכירה חובה לשמח אחרים. "לגר ליתום ולאלמנה". "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם".

י. לשבץ נקודות של שמחה במשך היום – חשוב להתחיל את היום במשהו משמח, ואחר כך לשבץ במשך היום נקודות מובנות במערכת שמשמחות אותך... כמה שיותר נקודות כאלו הדיכאון בכלל לא יתחיל...

יא. תפילה לשמחה, בטחון עצמי, והודאה להשם (הרב שמואל אליהו שליט"א):
"אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ‏ בִּי יכולה לעלות לשמחה ואמונה ויכולה לרדת לעצבות ויאוש. יכולה לעלות ולהתעלות כמו הצדיקים הגדולים, מאירי הפנים וטובי הלב, ויודעת לרדת כשהיא לא ממלאת את תפקידה.
אנא ה' תן לי כח להאמין בנְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ‏ בִּי. תן לי להאמין בכוחות שנטעת בתוכי. עזרני למלא את תפקידי בעולם באהבה ובשמחה.
אנא ה'. תזכיר לי תמיד שאתה מאמין בי ואוהב אותי כאילו אני בן יחיד / בת יחידה שלך. שאדע כי אתה מתפלל עלי תמיד שאצא מהבלבול והיאוש. שאדבק תמיד בתקוה באמונה ובשמחה. שאצא משאול תחתיות לגבהי מרומים. שאשמח בנשמה הקדושה שלי ולא אשכיח אותה בדברים בטלים.
אנא ה', גלה לי אהבתך ומלא אותי שמחה וברכה. זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה. אמן ואמן".


טיפים לשמחה – לגזור ולשמור:

להתחבר לנשמה (עבודת ה', לימוד, תחביבים). קבלת עול (לקבל על עצמך להיות שמח). לשמוח בחלקך (זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!). לחייך בכח ("אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"). שאיפות מציאותיות (לתכנן משימות שפויות ולשמוח שהספקת). התבוננות (על הבריאות, על הילדים, על מעלתך כיהודי וכו'. מחשבה=בשמחה). אמונה (עצבות=כעס=גאווה=חוסר אמונה, למה לא עשו את רצוני או לא קרה מה שתכננתי). ניגון (טוב שהאדם ירגיל את עצמו לנגן איזה ניגון שיוכל להחיותו). נתינה (נתינה=קירבה לה'=שמחה). לשבץ נקודות של שמחה במשך היום (ככה העצבות לא מגיעה בכלל). תפילה!