‏הצגת רשומות עם תוויות תפילין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תפילין. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 22 בינואר 2021

חכם רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל


חכם רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל



נולד [1] בג'רבא ביום שב"ק סיוון התרס"א 1901 לאביו חנינא ואימו ג'זיילה.

מורו ורבו של רבינו היה רבי דוד דידו הכהן זצ"ל. בגיל 15 בלבד הצטרף לשיעורו השבועי בשבת של רבי כלפון ע"ה בתורת הפסק וההלכה.

בתחילה היה סופר בי"ד בג'רבא, אח"כ למלמד תינוקות. מאוחר יותר נתמנה לדיין. ומשנת תש"י 1950 לאחר פטירת רבי כלפון ע"ה  שימש כראב"ד ג'רבא עד עלותו ארצה.

מתלמידיו: רבי מצליח מאזוז, הרב רפאל צבאן, רבי ינון חורי ועוד.

בעלותו ארצה היווה למושב לו את מושב ברכיה ומיד שנודע כי ארי עלה מבבל רבים החלו משחרים לביתו של רבינו ספרדים ואשכנזים כאחד.

בניו של חכם רחמים חי חיותה הכהן מתו בעודם עוללים, והוא שמח בבנותיו ובתלמידיו, שהיו כבניו ממש, והיה מרעיף עליהם אהבת אב לבנו. כאב רחום היה להם, גידלם ונשאם על לוח לבו, עד שהעמידם בקרן אורה. הוא ראה חשיבות גדולה בכתיבת חידושי תורה, והיה מעודד את כל תלמידיו לכתוב מדי יום דף חידושי התורה שהתחדש להם באותו היום.

ראש ישיבת חברון הרב יחזקאל סרנה זצ"ל כינהו "החזון איש של הספרדים".

הגרע"י זצ"ל אמר כי רבנו היה צריך להיות הראשל"צ אלא שהיה חולה ונפטר בקיצור ימים.

כמו כן אמר הגרע"י זצ"ל כי אילו לאשכנזים היה רב שהוא חצי מרבי חוויתה היו בונים לו ארמון מיהלום!

איש אשכולות היה רבינו חכם מופלג בנגלה ובנסתר. בקי בפיוט בשירה ובתולדות גדולי ישראל ועם ישראל.

למרות חולאיו של רבינו לא פסק ללמוד וללמד ולחדש בתורה. פעם אחת בעת שהיה רבנו על מיטת חוליו פגשוהו תלמידיו וראוהו כי פניו עגומות. ושאלוהו לפשר הדבר וענה רבינו כי הוא עצוב כי טרם הספיק ללמוד מסכת ע"ז בעיון. ואמנם לבסוף הספיק לחדש במסכת זו כפי שמופיע בספרו "פרחי כהונה על הש"ס. והדבר מבהיל היכן היה ראשו של רבינו בעת יסוריו המרים.

רבנו בהשקפתו הטהורה התורנית ראה בתקומת מדינת ישראל  אתחלתא דגאולה (עיין בשו"ת "מעשה ניסים" חלק ב' או"ח סימן קסח'). אך יחד עם זאת היה שמרן והתנגד לעליית הנוער שיעלו לארץ ישראל נערים בלי הוריהם (עיין בשו"ת שמחת כהן ח"ב יו"ד סימן צא').

יבולו התורני של רבינו מרשים ומדהים, בטח ביחס לשנים המועטות בהן חי וחולאיו הרבים.

בין ספריו: "פרחי כהונה" חידושים על התלמוד הבבלי. "זכרי כהונה"-פסקים, כללים, מנהגים ודינים. שו"ת "שמחת כהן" 8 חלקים על 4 חלקי השו"ע. "מגיד דבריו ליעקב"-על הגדה של פסח. "מנחת כהן" חידושים מתוקים על התורה ונוסף אליו קונטרס מנחת ערב סיפורים מופלאים. "תקפו של נס" פירוש נפלא על מגילת פורים כדרכו של הגאון המלבי"ם זצ"ל, ועוד ספרים רבים.

נפטר בי' שבט התשי"ט.

 

אחת מהתקריות בהם עמדה מנהיגותו של רבי רחמים במבחן, היתה במלחמת העולם השניה. בסוף חורף תש"ג פלשו הגרמנים לאי ג'רבא. שם הקימו שדה תעופה עבור מטוסיהם שנחתו שם, על מנת לעכב את אוניותיהם של צבאות הברית מלעבור לים התיכון. בבוקר יום שבת קדש פרשת תרומה ח' באדר א' התש"ג, העלילו הגרמנים על היהודים כי הם אותתו לצבאות הברית היכן נמצא מוצבם, וכך יכלו להפציצו בקלות. כעונש על כך, חייבו הגרמנים את היהודים לאסוף לא פחות מ – חמשים ק"ג זהב תוך שלש שעות וחצי. "וָלֹא!" – איימו – "נירֶה למוות ברבני ועשירי הקהילה, ואחר יפציצו מטוסינו את שתי קהילות היהודים בג'רבא עד היסוד, וחורבנן יהיה חורבן עולם!"

אם לא די היה בכל זה, כדי להכניס פחד ומורך בלב היהודים, הטיסו הגרמנים שני מטוסי קרב שחגו בשמי ג'רבא הלוך ושוב, תוך איום להפציץ את ישובי היהודים ח"ו.

כיון שנודעה דבר הגזירה, נהפכה העיירה השקטה ג'רבא למרקחה. בבתים רבים לא הצליחו לערוך קידוש וסעודת שבת. הכל היו עסוקים באספת הזהב בקדחתנות וללא הפסקה.

היהודים אשר במשך כל השנים עמלו וחסכו זהב בדם נפשם מפתם ומלחמם כדי להשיא את בניהם ובנותיהם, או כדי ליהנות מעמלם בימי זקנתם – פירקו נזמי הזהב אשר באזני נשיהם ובנותיהם והביאום אל מרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל, שישב כל אותה עת בבית הכנסת "הכהנים", ואסף את הזהב מכל הבאים.

כשעיניהם זולגות דמעות, הטילו הקהל את זהבם לתוך הסל שהיה בידי רבי כלפון. הן חייבים היו למלא תאוותם של הנאצים הארורים, שכן סכנת חיים מרחפת על ראשם.

כאשר נודע לרבי רחמים דבר הגזירה, פנה מיד אל ביתו. הזהב ששמר מחסכונותיו, טמון היה במקום גבוה בתוך קיר הבית. הוא ביקש מהאדם שהתלווה אליו (רבי ששון הכהן הי"ו) כי יסייע בידו לשבור חלק מן הקיר, ולהוציא את הזהב הטמון שם. כן, ביקש מאותו אדם שיפנה לביתו של תלמידו הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל, ויטול גם משם זהב נוסף אשר הפקיד בידו למשמרת לנישואי בנותיו. לאחר מכן, יצא רבי רחמים לרחובה של עיר כשסל בידו, עבר מבית לבית, וביקש בדמעות שליש כי כל מי שיש בידו זהב, יתנו בתוך הסל.

משכילו היהודים האחרונים להביא את הזהב שנותר בידם, ניגש רבי כלפון אל הגרמנים ובידו חבילת הזהב. הקצין הגרמני הניחה על המשקל, והמחוגים הצביעו על כך שהחבילה מכילה ארבעים ושתים וחצי ק"ג זהב, שהם רוב הסכום. "חסרים עוד שמונה ק"ג!" צרח הקצין, והזהיר כי עד למחר יביאו לפניו את יתרת הסכום. כאן, כבר לא יכול היה רבי כלפון להבליג על גודל הרשעות, וקילל את הגרמנים במלים אלו "הליכה בלא חזרה! מיתה בלא קבורה!".

למחרת ביום ראשון אירע הנס, צבאות בנות הברית פלשו לערי תוניסיה, והניסו את הנאצים הפראיים. הצבא הגרמני נהדף, וליהודים היתה הרווחה. אותם נאצים ששדדו מהיהודים את הזהב, נסו בספינתם, ובמהלך ההפלגה, טבעה ספינתם במצולות ים, וגופותיהם לא ניתנו לקבורה. כך התקיימה במלואה קללת רבי כלפון.

עוד סופר, כי מי שהלשין לגרמנים כי יד היהודים היתה בהפצצת מוצבם, היה ערבי שונא ישראל מובהק. הלה קיבל את עונשו לאחר זמן מה, כאשר עלה רכבו על מוקש, ונתפרק לרסיסים יחד עם עוד גוי אחר, רשע כמוהו. כן יאבדו כל אויביך ה'.


היה ידוע בקרב האנשים כי לרבי רחמים הצדיק יש רוח הקודש. מסופר מעשה שהיה על ילדה קטנה אשר נעלמה ממושב סמוך למושב ברכיה, בו כיהן הרב. לאחר ניסיונות וחיפושים מייגעים של המשטרה, המשפחה ותושבי היישוב – החליטו המשפחה לפנות אל רבי רחמים חי חויתה הכהן לקבלת עצה.

משפחתה של הילדה הגיעה אל ביתו של הרב, וסיפרו לו על הילדה. הרב השיב למשפחה בנחישות רבה: "מהרו אל פרדס פלוני בסמוך לכאן שם תמצאו את הילדה. אבל תזדרזו מהר מהר, לפני שחלילה תאחרו את המועד".

ואכן המשטרה ומשפחתה של הילדה הגיעו אל הפרדס המדובר, שם מצאו את הילדה קשורה בחבלים לאחד העצים. כוחות הביטחון שחררו את הילדה הכבולה, אשר החלה לבכות ולזעוק. הילדה סיפרה כי מחבלים ערבים חטפו אותה, וקשרו אותה לעץ הזה. היא אמרה כי הם הבטיחו לחסל אותה עוד כמה דקות: "אם הייתם באים עוד דקה הייתם מאחרים את המועד".



מתורתו – פרשת בא - חביבות התפילין

שמות[2] (יג,ט): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ:  כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה'  מִמִּצְרָיִם"

התורה מקשרת כאן בין התפילין, התורה ויציאת מצרים. מהו הקשר ביניהם?

היסוד של שלושתם הוא שווה - שלשה אלה תפילין ותורה ויציאת מצרים כולם מדין בנים וטעם אחד להם:

התפילין: כתבו חז"ל שהתפילין הם שרביטו של מלך והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה ורק מצד שאנו בנים אנו מניחים תפילין, התפילין הן סמל עליון ביותר. מעין כלי אלוקי, כביכול. כל כך גבוה, עד שישנו חשש שדווקא במצווה זו יתעורר קטרוג על המניח חלילה, שאינו עומד בסטנדרטים של הקב"ה (ראה זוהר פקודי רלז,ב). מהי ההגנה שלנו? שאנו בניו של הקב"ה, ולבן המלך מותר להשתעשע באוצרות המלך.

התורה: לא זכינו בה נגד מלאכי השרת שטענו לקבל אותה הם מדינא דבר מצרא, רק מצד שאנו בנים ובבן ליכא דינא דבר מצרא.

הסבר: ישנה הלכה בדיני קנייני קרקע. "דינא דבר מצרא". משמעות הדין היא, שאם יש לי קרקע למכור, ולפני שתי לקוחות: האחד בעל חלקת אדמה הצמודה לחלקה הנמכרת, והשני – אדמותיו לא כאן. ההלכה היא שעלי להעדיף את הקרוב = בן המצר. המלאכים טענו שהתורה צריכה להנתן להם, שכן אם הקב"ה מעביר את התורה, יעביר לקרובים אליו, הלא המה המלאכים. מהי טענתנו?

ההלכה מחריגה את הבנים מדין "בר מצרא". אם הלקוח הוא בנו של בעל השדה, הרי שהשכן הקרוב לא זוכה באדמות הצמודות אליו מדין "בר מצרא". אם כן, קבלת התורה מעידה אף היא שאנו בניו של הקב"ה, ואין לטענת המלאכים אחיזה.

יציאת מצרים: הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לארץ מצרים שהיא טמאה והוציאנו בחוזק יד למרות קדושתו הנוראה משום שאנו בנים, והכהן מטמא לבנו.



[1] ע"ה איתמר עידאן ס"ט.

[2] תודה רבה לרב רועי כהן, רעננה על הבאת דבר התורה המקסים הזה!

יום ראשון, 26 ביוני 2016

פרשת קרח – מעלת התפילין

מעלת התפילין


הבן איש חי (אדרת אליהו פרשת קרח): "איתא בגמרא דסנהדרין, ויקח קרח – שלקח מקח רע לעצמו עכ"ל ע"ש.

ויובן בס"ד לפרש ע"ד שכתב רבינו שמשון מאסטרופולי זיע"א בליקוטי שושנים וז"ל איתא הפליאה דר"נ קארו תת"ן חדרים יש בגיהנם כמנין תכל'"ת ובאלו החדרים צריך לילך אפי' צדיק גמור לתקן ולהעלות נשמות של רשעים כמבואר בזהר בכ"מ.

והנה כאשר בא נשמת הצדיק לתת"ן חדרי' אינה צריכה לפחוד מן המזיקין, כי תק'"ף חדרים אינם תוקפא דדינא, ממילא הנשארים – ר"ע, וכשמם כן הם שהם רע ובאם היו הצדיקים הולכים שם בלא שמירה אזי היה יכול להיות שהיו ניזוקין מגרדיני נימוסין טהירין, ואזי הולך מלאך אחר ושמו יהושע ובידו שעוה, וכותב על מצחו השם הנקרא "אתה", ואז אפילו הולכים באלו ר"ע חדרים אין שטן ואין פגע רע.

ולדעתי ז"ס גילה לנו דוד הע"ה – גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, רזא דמלתא גיא צלמות גימט' תק"ף, ר"ל גם כי אלך בגיא צלמות – בתק"ף חדרים מן תת"ן, שהם אינם תוקפא דדינא, ממילא הנשארים ר"ע, מ"מ לא אירא ר"ע – מאותן ר"ע חדרים, כי אתה עמדי ר"ל השם של אתה עמדי, שכתוב על מצח הצדיק, ומי כותבו אהא מפרש – עמדי שבטך ומשענת המה ר"ת שעו"ה, ולמפרע ר"ת דהיינו – עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני ר"ת יהושע שהוא כתבם.
והענין פלא שהכל מרומז בקרא והאל יכפר בעדי, עכ"ל.

המורם מכל האמור שהתת"ן חדרים שיש בגיהנם יש בהם ר"ע חדרים שהם קשים הרבה, כשמם כן הוא, והנה קרח שהיה תחילתו טוב ואח"כ סרח וחטא שנידון אז בכליה של גיהנם להיות שם כל ימיו, וכמ"ש רז"ל ע"פ בן לוי שנעשה לויה בגיהנם וכו' לכן אתי שפיר כוונת רמז דבריהם ז"ל שאמרו שלקח מקח רע לעצמו כלומר גם הר"ע חדרים שהם קשים ומרים ביותר לקחם לעצמו דייקא, שיהיה הוא נידון בהם ולא בשביל לתקן ולהעלות נשמות של רשעים כאשר היה ראוי לו כן בעודו צדיק קודם שסרח וכאמור, אלא לקחם לצורך עצמו ממש. עכ"ל.

תפילין אותיות ת"פ ילי"ן. ת"ף – גימ' לילי"ת שבכח התפילין מכניע אותה, ילי"ן גי' ס"מ, ג"כ לכפות הס"מ לבל ישלוט בנו להחטיאנו.

שניהם בגי' תק"ף!

ע"י התפילין יכול ללכת בחדרים האלו של הגיהנם בלי לפחד [כי כל צדיק עובר שם, לכן בכה ר' יוחנן (ברכות כח:) 'שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהינום ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?!...] ואת שאר החדרים של הר"ע המלאך יעזור לך...

מנהג היה בברדיטשוב לאסוף את התפילין של הנפטרים ולמכרם לטובת ה"חברה קדישא". פעם בא הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב אל גבאי ה"חברה קדישא" וביקש להראות לו את כל התפילין שברשותו מכיון שברצונו לקנות זוג אחד לעצמו. כשבחר הרבי זוג אחד ורצה לקנותו, הבין הגבאי שתפילין אלו אינם רגילים, הרבי לא היה קונה תפילין כאלו אלא אם כן יש דברים בגו, ולכן סירב הגבאי למכרן. אך הרב בשלו, רוצה הוא דווקא בתפילין אלו. לא העז הגבאי לסרב לרבי, אך תנאי התנה עמו, לספר לו מה טיבן של התפילין שהרב טורח כל-כך לרכוש אותן לעצמו.
הסכים רבי לוי יצחק וסיפר לגבאי סיפור מופלא:
"האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא", "נהגו לנדוד בכפרים ובעיירות כדי להחזיר יהודים תועים לאביהם שבשמים. בכל פעם שהגיעה שעת לילה והאחים לנו באחד הבתים או הפונדקים, היה אחד מהם שוטח בפני אחיו חטאים שבהם חטא כביכול, ואותם חטאים חטא באמת בעל-הבית שאצלו לנו. האח האחד היה מתוודה בקול על עבירות שעבר ואחיו היה מסביר לו ומדריך אותו כיצד לחזור בתשובה. כל זאת עשו בקול רם ולעיני בעל-הבית שהיה שומע את הדו־שיח בין האחים, ונזכר שגם הוא עבר אותן עבירות.
ברוב המקרים היה אותו איש מתחרט על חטאו ומבקש מהאחים הקדושים דרך לתיקון ולחזרה בתשובה.
פעם הגיעו האחים לכפר אחד, וכמנהגם לנו בבית היהודי שגר בכפר. בלילה החל רבי זושא לבכות ולבקש מאחיו דרך תשובה על שלא בדק מעולם את התפילין שלו, ועתה כשבדקן נוכח שהן פסולות, ריקות מכל הפרשיות, ונמצא שכל ימיו לא הניח תפילין.
רבי אלימלך, ששמע את דברי אחיו "הוכיחו" בדברים קשים, והרבה לתאר לפניו את חומרת החטא באי בדיקת התפילין. בעל-הבית היהודי שהיה עד לשיחת האחים, נזכר לפתע שגם הוא לא בדק מעולם את התפילין שלו, מיהר ופתחן ומה מאוד הזדעזע כשראה שהן ריקות לגמרי, בלי פרשיות. מבוהל ונרגש התוודה היהודי לפני האחים והתחנן בבכי לסדר לו תשובה על החטא הגדול.
מכיון שהתחרט בכל לבו אמר רבי אלימלך לאחיו לכתוב מיד פרשיות לתפילין של היהודי, ולהתכוון בכתיבה שתהיה בפרשיות קדושה מיוחדת שתכפר על העדרן במשך כל השנים שהניח היהודי את התפילין הריקות מפרשיות.
כתב רבי זושא את הפרשיות, הניחן בבתים של התפילין ומסרן ליהודי.
אלו הם, סיים הצדיק רבי לוי-יצחק את סיפורו לגבאי, אותן תפילין קדושות שמונחות כאן לפנינו, אותם אני רוצה להניח!!!

כותב הרמ"ע מפאנו, כי התפילין היו צריכים להיות בפנימיות של כל יהודי כאשר נתנו לוחות הראשונות כמו התקנה פנימית ועי"ז יהפך כל יהודי למלך היות והוא מושל על המח והלב והכבד והיתה המציאות כמו לפני חטא אדם הראשון שהמח שהוא משכן השכל היה שולט על הלב שבו משכן התאוות ואז לא היתה מיתה.

והנה היצה"ר לקח לו את הכבד של האדם ששם מלא דם והדם הוא הנפש, וכן לקח לו למשול על העורף של האדם כיון ששם הוא המעבר בין המח ללב וכל ההחלטות של קדושה שהאדם מחליט לעצמו עוברים דרך שם, והיצה"ר שהוא העמלק הפרטי של האדם יושב ומטיל ספק בהחלטות ומקרר את האדם, ועד שהם מגיעות ללב כבר מעורבת בהם זוהמת הספק והקרירות (מצרים = מצרים, פרעה אותיות הערף).

וזה סוד התפילין שציוונו הקב"ה להניח אותם היות ודרך משל כאשר האדם העורקים של הלב סתומים עושים לו צנתור לפתוח העורקים.

ואם זה לא עוזר צריך לעשות ניתוח מעקפים על מנת לעקוף את הסתימות ולהזרים ללב את הדם ואז האדם יכול להמשיך לחיות.

את העצה הזאת נתן לנו השי"ת איך לפתוח הסתימה בין המח ללב ולעקוף את עמלק שיושב בעורף, ולהניח התפילין על הראש כנגד המח ועל היד כנגד הלב ואז גורמים חיבור הנפלא מבחוץ בין המח ללב ללא הפרעות של יצה"ר ועמלק, ואז אפשר להמשיך השפעות גדולות וקדושה גדולה אל הלב שלנו.

לכן התפילין נקראים "תשמישי קדושה" כי כל תכליתם לקדש את האדם כדי שילמד תורה ויהיה דבוק כל היום בה' יתברך.

כאשר נכנס הרב הקדוש רבי איציקל פשעוורסקער זצוק"ל לעול המצוות, בא להיכלו של הרב הקדוש משינאווא, והלה הניח לו תפילין.
אמר לו השינאווער, בני! כשתכרוך על ידך את רצועות התפילין, אל תמנה אותם לפי מספרים, אלא לפי המילים שבפסוק (דברים ד,ד): "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום", שבע מילים כנגד שבע כריכות, על כל מילה - כריכה אחת.
והעיד רבי איציקל, שמאז ששמע זאת מפי קדשו של הצדיק, לא שכח לכוון כך אף לא יום אחד. כוונת השינאווער היא כנראה, שעל ידי התפילין זוכה יהודי לדבק את נפשו בבורא יתברך.

יום שני, 14 במרץ 2016

פרשת ויקרא - טעות לשם שמים

טעות לשם שמים


בתקופת האריז"ל היה יהודי קשה יום, אופה במקצועו, שבמשך ארבעים שנה עבד במאפיה. כל חייו סבבו סביב עבודתו במאפייה. לעת זיקנה, היהודי היקר כבר לא יכול היה לעמוד על רגליו ולעבוד במאפייה. ובצער ישב בביתו וימיו עברו ללא מעש ובלא תכלית. אשתו דחקה בו ללכת לבית הכנסת לפחות לשמוע שיעור תורה מפי הרב.
אינני יכול ענה, אינני זוכר מתי בפעם האחרונה בקרתי בבית הכנסת , אני יהודי פשוט , לא אדע ולא אבין כלום. ניסתה שוב אשתו: "לך בעלי היקר, לך לבקר בהיכלו של המלך".
האופה אזר אומץ ויצא לכיוון בית הכנסת כדברי אשתו. בשקט התיישב על כיסא פנוי והצטרף לשיעור. הוא שמע את הרב מסביר על: "לחם הפנים".
הלחם, שהיו מקריבים הכוהנים בבית המקדש כל שבוע אופים 12 חלות ומקריבים חלות אלו לכבודו של בורא עולם והיו החלות נשארות טריות וחמות..
קם האופה מכיסאו ויצא בריצה משערי בית הכנסת. במהירות חזר לביתו תוך שהוא צועק: "אשתי, אשתי"...
"את לא מאמינה, הרב בבית הכנסת אמר שהיו מכינים חלות לכבודו של בורא עולם , חלות טריות וחמות ובוודאי היה אלוקים אוכל אותם". 
"אני יודע לאפות חלות יפות ומיוחדות ומדוע שלא נאפה חלות לאלוקים? נוכל לעשות חלות ולהכניס אותן להיכל בבית הכנסת וכך האלוקים יוכל לאכול מהחלות שלנו ...".
עמדו האופה ואשתו ביום חמישי בלילה במטבחם, שמחים ומאושרים, אופים, רוקדים ושרים: "חלות לאלוקים"...
ביום שישי בבוקר, לקח האופה את המגש והלך לבית הכנסת. בית הכנסת היה ריק ממתפללים, בהתרגשות ובשמחה פסע לעבר ארון הקודש, בעדינות הסיט את הפרוכת וברעדה פתח את ההיכל בו ניצבו ספרי התורה המהודרים.
הכניס האופה את מגש החלות אל תוך ההיכל בין ספרי התורה, סגר את ההיכל והחזיר את הפרוכת בחזרה למקומה.
עמד בתפילה לאלוקים: "ריבונו של עולם, אני מקווה שתאהב את החלות, אני מקווה שהן תהיינה לך טעימות ואם אכן תאכל את החלות, אני מבטיח לך כל שבוע להביא לך חלות טריות וטעימות. תודה אלוקים".
חזר האופה לביתו, ישב עם אשתו שהם מתוחים ומתלבטים: "האם אלוקים יאכל את החלות שלנו". בליל שבת לא יכלו להירדם מרוב התרגשות. והנה שבת בבוקר, מיהר האופה לבית הכנסת, ממתין בסבלנות לכל אורך התפילה והנה הגיע הרגע: כולם עומדים בטליתות, ליבו הולם בחוזקה, ההיכל נפתח ו... אין חלות!!!
יש! יש! קרא בשמחה ויצא בריצה לביתו... אשתי, אשתי, אין חלות! אלוקים אכל את החלות שלנו...
מאז, בכל יום חמישי בלילה, היו עומדים הוא ואשתו, עובדים וטורחים בשמחה ובהתרגשות... ובכל שבת, בתפילת הבוקר, בזמן פתיחת ההיכל... אין חלות!
מה שהתרחש מאחורי הקלעים: בכל יום שישי הגבאי היה מגיע לבית הכנסת, רואה חלות בהיכל, לא הבין מאיפה הן מגיעות והיה מחלק את החלות בין האנשים...
יום אחד הגיע האופהלבית הכנסת עם החלות ורב בית הכנסת כבר היה יושב בבית הכנסת.
הרב שאל את האופה: למי הבאת חלות? ענה האופה: הבאתי לאלוקים, אני עושה כך כל שבוע ואלוקים אוהב את החלות ואוכל אותם...
הרב אמר לאופה: "אלוקים אוכל חלות?" וגבאי בית הכנסת סיפר, שהוא בעצמו בכל שבוע היה מוציא את החלות מההיכל ומחלק לאנשים.
לאופה ואשתו נגרם צער רב והם בכו ויבבו: "אלוקים לא אכל את החלות..." צערם של הזוג היה קשה מנשוא...
זמן קצר לאחר מכן הגיע לבית הכנסת אחד מתלמידיו של האריז"ל לומר לרב כי הוא נשלח על-ידי האר"י, שאמר כי הרב ילך לביתו וייפרד ממשפחתו, כי נגזר בשמיים שבזמן בו הוא אמור לשאת דרשה למחרת בבוקר הוא כבר ילך לעולמו.
הרב לא יכול להאמין למשמע אוזניו ולכן עשה את דרכו ישירות אל האר"י, שאמר לו: "מאז שחרב בית המקדש לא הייתה לבורא העולם הנאה מרובה כמו שהייתה לנו מקורבנו של היהודי הפשוט. כאשר הוא היה מביא את החלות אל בית המקדש, היה בורא העולם מקבל אותם באהבה כאילו היו לחם הפנים, לפיכך נגזרה עליך מיתה כאשר גערת בו והפסקת אותו ממנהגו. זו גזירה מן השמיים ולא ניתן לשנותה".

משנה (מנחות יג,יא): ׳׳נאמר בעולת בהמה: ׳אשה ריח ניחוח׳ (ויקרא א,ט), ובעולת העוף: ׳אשה ריח ניחוח׳ (שם,יז), ובמנחה: ׳אשה ריח ניחוח׳ (שם ב,ב) - ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים׳׳.

על המשנה הזו מקשה הט״״ז (שו"ע א, סק"ג): "מה ששנו חז״ל אחד המרבה ואחד ההמעיט, ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים, על כרחנו צריך לומר שגם המרבה מכוון את לבו לשמים, שאם לא כן - הממעיט בוודאי טוב הימנו. אם כן, מדוע נאמר 'אחד המרבה ואחד הממעיט', כלומר שווים הם, והלא עדיף המרבה שהוא גם מכוון"?

שפת אמת (ויקרא, תרל״ו): ׳׳... כי באמת אין הפרש בין המרבה לממעיט, אף אם שניהם מכוונים לטוב. כי בעבודת הבורא אין נפקא מינה בריבוי, רק בהתעוררות רצון אמת בלב. ואדרבה - מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט - אפשר חשוב יותר!׳׳.

לקב"ה אין נפק"מ בריבוי, מה איכפת לו אם נשרף שור או ציפור על המזבח... אלא הלב חשוב, אבל גם העשיר מכווין? אבל העני נתן את כל כולו פלוס כוונה! לעומת זאת לעשיר לא הזיז כ"כ המחיר של השור...

אברך נכנס לרב שך זצ"ל לספר לו על בנו בכורו שנולד לו למז״ט לפני מספר חדשים. למרבה פליאתו של אותו תלמיד חכם צעיר שאל אותו מרן: "נו, ומה הוא כבר עושה התינוק?" אכן, שאלה מביכה, והאברך חש אי נעימות מבלי לדעת מה לענות לרב. והרב לוחץ בנעימות: "מה כבר עושה התינוק שלך? מחייך?" "כן", השיב האברך במבוכה. ממשיך הרב ושואל: "ואתה נהנה מזה, שמח בחיוך שהוא מחייך אליך?" "פשיטא", השיב הלה מבלי להבין עדיין לאן חותר הרב ומה הוא מבקש לרמוז לו. ואז אמר הרב שך: "חיוכו של התינוק שלך ונחת הרוח שזה גורם לך מאפיינים את הדור הזה. לפנים, בדורות הקדומים, כשהיו מלאים תורה ועבודת ה׳ ברחוב היהודי, הרי כדי לגרום נחת רוח להקב״ה היה צריך היהודי לעמול קשה - להשתדל ללמוד הרבה ולרדוף אחר קיום המצוות. ואילו היום בדורנו הירוד כל כך מן הבחינה המוסרית, שבו התמעטה תורה בעם ישראל, הרי כל מעשה קטן שעושה אדם, כל לימוד וכל תפילה או מעשה הסד - גורם נחת רוח לשכינה. בדיוק כנחת הרוח שחיוכו הסתמי של התינוק שלך גורם לך".

קהלת (ט,י): ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה...״.

הרב דן סגל סיפר ששמע מנהג מונית ירא שמים את הדברים הללו: זכיתי להסיע במונית שלי את הסטייפלר זצ״ל, והוא שאלני, האם לאחר יום עבודה מפרך, אני קובע עתים לתורה? השבתי לו, שאני משתדל ללכת לשיעור גמרא, אבל צר לי, שכבר בתחילת השיעור, אופסים כוחותי, ומרוב עייפות, שמורות עיני נעצמות, ראשי נשמט על הגמרא, ואני מתעורר רק כשמגיד השיעור מסיים את ביאורו על הדף. הוספתי לתאר לפני גדול הדור, גודל שברון לבי על כך שנמנע ממני להישאר ערני, ולהקשיב לכל מהלך השיעור.
ברדת הסטייפלר מהמונית, האיר לי פנים ועודדני מאד. ליטפני בחביבות רבה ואמר: ״דע לך, שאמנם כאן בעולם הזה, נראה לך שאינך שוה הרבה, אבל יכולני להבטיחך נאמנה, שבשמים מתייחסים אליך כאל גנרל גדול! וזאת משום שהינך עושה כל מה שאתה יכול לעשות, ויותר מזה אין בכוחך לפעול מאומה. המשך והמשך לבוא לשיעור, גם אם תרדם על הגמרא, כי בשמים מחשיבים אותך לצדיק גדול״.

היהודי הזה, נהג המונית, באמת עשה כל מה שהיה מסוגל לעשות. יש לו בבית משפחה ברוכת ילדים, ועל פי דין תורה הוא חייב לפרנסם. עבודתו כנהג מונית מביאה אותו לעייפות רבה, אם כן, כל מה שהוא מחויב לעשות, זה לבוא לשיעור, גם אם אינו מבין כלום ונרדם על הגמרא.

רבינו יונה (שערי העבודה אותיות מג,מה): ״...ואין יתרון בעבודת הבורא יתברך לעשיר מן העני, ולא לגיבור מן החלש, ולא לחכם מן הטיפש - כי הוא יתברך חפץ בנפש טהורה ומחשבה נקייה, שיעבוד אותו כל אדם, אחד המרבה ואחד הממעיט לפי כוחו והשגתו, כענין שנאמר (קהלת ה,יא): 'מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל', ובזה יהיה במעלת השלמים, כי השם יתברך אינו מבקש מבני אדם כי אם לפי כוחם... וכן בכל דרכי העבודות - יעשה האדם כפי כוחו והשגת ידיו, ויהיה במעלת העובדים השלמים״.

בשיחה שנשא ה״שפת אמת״, שבועיים לפני פטירתו (בשנת תרס״ה) התייחס למאמר חז״ל שישראל נמשלו לכוכבים, אולם - הדגיש ה״שפת אמת״: קיים ביניהם הבדל אחד. הכוכבים הינם בשמים ומאירים על הארץ, ואילו ישראל הינם בארץ, אולם מאירים בשמים!

הבעל שם טוב זיע״׳א אמר, שכשם שהכוכבים נראים לעינינו קטנים וזעירים - וזאת משום שאנו רחוקים מהם, אולם לאמיתו של דבר הינם ענקיים, כך גם ישראל. ישנם יהודים שבעולמנו מראיהם קטן ועלוב, אולם בשמים הם באמת גדולים ועצומים!...

מדרש (ויקרא רבה ג,ה): אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני!
בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר לו: אדוני כהן גדול! ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי.
נטלן והקריבן. היה אגריפס שמח, בא לו בחלום אמר לו קרבנך מהודר, אבל קרבנו של עני מהודר ומרוצה יותר! בא לכהן אמר לו: מאי האי? סיפר לו כל המעשה, ושיבחו אגריפס״.

״שוב מעשה באשה אחת שהביאה לכהן מעט סולת להקריב ולא רצה לקבלו. ובא לו בחלום [ואמר לו] אל תבזה קרבנה, כי חביבה עלי כאילו הקריבה נפשה, דכתיב (ויקרא ב,א) ״ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳״ כאילו נפשו הקריב...".

מספר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש: ר' ישראל מהעיר פולוצק היה חנווני פשוט שלא היה "מבין" גדול בלימוד תורה וחסידות. פעם, כשהסתופף בליובאוויטש במחיצתו של ה"צמח צדק" שמע מאמר חסידות בו אמר הרבי: "וכדאיתא ב'פרדס' בשם 'ספר הבהיר', אמרה מדת החסד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מימי היות אברם בארץ, לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברם עומד ומשמש במקומי".

וביאר על כך ה"צמח צדק":
אברהם אבינו בגמילות החסד שלו החליף את מידת החסד שבאצילות ואף הגיע לדרגה גבוהה יותר ממנה. שהרי אם מדת החסד היתה יורדת לעולם הזה, היא לא הייתה יכולה "להתלבש" בגשמיות העולם. ואילו אברהם אבינו הצליח להחדיר את החסד לתוך גשמיות העולם. הוא היה מסוגל לעשות זאת מכיוון שלנשמה יהודית ניתנים כוחות מיוחדים שמאפשרים לה לזכך את העולם הגשמי.

ר' ישראל הקשיב לרבי ואת רוב הדברים הוא לא ממש הבין. אבל, ההסבר של הרבי על מידת החסד דאצילות דווקא כן "תפס אותו". הוא חזר ושינן את המילים האלה עד שהן חדרו לעצמותיו.

כשחזר ר' ישראל לביתו התאספו החסידים כנהוג וביקשו לשמוע ממנו "חזרה" של המאמר ששמע אצל הרבי, בליובאוויטש.

"אני לא יכול לחזור לכם על כל המאמר", אמר ר' ישראל, "כי הבנתי רק משפטים בודדים". הוא חזר להם על הקטע שהבין בעניין מידת החסד ומעלתה של הצדקה.

לאחר שסיים, הלך ר' ישראל לעסקיו אך המילים של הרבי לא עזבו אותו. הוא רצה ליישמן בפועל והחליט להגדיל את מאמציו בעניני הצדקה, יחד עם חבריו החנוונים.
נכנס ר' ישראל לחנות של ידידו ר' נחמן ולמרות שהוא לא היה זקוק לכסף, ביקש ממנו הלוואה. הוא סיפר לו מה ששמע מהרבי בגודל מצוות הצדקה, ומכיוון שגמילות חסד היא גם צדקה (ואף יותר מכך) הוא מבקש ממנו הלוואה. הם הלוו כסף אחד לשני ואף לחברם יוסף החנווני. ומאז, הם היו מלווים כסף אחד לשני כל יום - כדי לקיים את מצוות צדקה.

מספר חודשים לאחר מכן, נסע ר' ישראל שוב לליובאוויטש. מיד כשהגיע לעיירה יצא ה"צמח צדק" מחדרו לשאול את הגבאי היכן ישראל החנווני. "שלח אותו אלי", אמר הרבי, "אני רוצה לדבר איתו".
כאשר נכנס ר' ישראל לחדרו של ה"צמח צדק", פנה אליו הרבי בבקשה: "ספר לי מה סדר היום שלך".
"אני קם בחמש בבוקר", ענה ר' ישראל, "אומר תהלים, שותה תה והולך להתפלל שחרית. אחר כך אני לומד משניות, אוכל ויוצא לעבודה. אני חוזר לבית המדרש לתפילת מנחה, לומד עין יעקב ומתפלל מעריב".
המשיך ה"צמח צדק" ושאל: "נו? וצדקה?"
"אני אדם עני", ענה ר' ישראל, "ואין ביכולתי לתת צדקה". ה"צמח צדק" המשיך לתחקר אותו וגילגל את השיחה כך שבסופו של דבר סיפר לו ר' ישראל על התנהגותו בגמילות חסדים יחד עם חבריו.
רבי שמואל מליובאוויטש, שהיה קרוב לאביו ה"צמח צדק", התפלא מדוע הוא קרא לר' ישראל, ושאל על כך את אביו: "מה ראית במיוחד בחסיד הזה שקראת לו ליחידות?"
ענה לו הרבי ה"צמח צדק": "ראיתי שמעל ישראל החנווני זורח עמוד אור של מידת החסד דאצילות".

סיפר הרב זעפרני, כי בביקורו של מרן הרב אליהו זצוק"ל במוסקבה לפני 25 שנה הוא ראה בבית הכנסת יהודי עם תפילין ירוקות.
הרב שאל אותו על התפילין, והוא השיב כי לא היו לו תפילין מעולם, פעם הוא ראה תפילין של יהודי אחר, ועשה לעצמו תפילין מחתיכת אזבסט ושם בתוכן נייר צילום של מזוזה.
הרב אליהו זצוק"ל התרגש מאוד מחיבת המצווה של היהודי הזה, וביקש מהרב זעפרני לתת לו תפילין רגילות מהודרות.
היהודי הרוסי שאל בחשש האם עד עתה הוא לא קיים את המצווה עם התפילין הירוקות?
אמר לו הרב זצ"ל, כי הנחת התפילין שלו היא יקרה מאוד בעיני הקב"ה, אולי יותר מכל הנחת תפילין אחרת. אבל כל זה הוא עד שיש לו תפילין רגילות. עכשיו שיש לו אפשרות להניח תפילין כמו שכל ישראל מניחים – הוא צריך להניח תפילין כאלה ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה.

ומנין לרב שהוא קיים מצוות תפילין בהידור? מתשובה של רבנו יוסף חיים, בעל הבן איש חי זיע"א (שו"ת רב פעלים חלק ד - אורח חיים סימן ב. עיין נפש החיים - שער ג - פרק ז מב) שמספר כי בזמן הסבא שלו, הרב רבנו משה חיים זצוק"ל, לא היו התפילין מרובעות כל צרכן. "עד שהם נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה". ובאותו זמן בא החכם היקר רבי יאודה אשכנזי ז"ל, שהיה מתושבי דמשק יע"א והיה בקי בכמה מלאכות וטען לפני הרב מור זקני זלה"ה על דבר התפילין שאינם מרובעים והוא יש לאל ידו ללמד את האומנים לעשותם מרובעים.

אחרי שעיין הרב מור זקני זלה"ה בדברי הפוסקים בדבר הזה והסכים לפוסלם, עלה והכריז בכל בתי הכנסיות שכל התפילין שלובשין אנשי העיר הם פסולין. ומעתה יהיו לובשים התפילין שלהם בלא ברכה, עד שילמד לאומן לעשות מחדש תפילין מרובעים אשר יהיה ריבועם שלם ונכון ומכוון במחוגה ובכלי המדה. אז הכל צריכים לעשות בתים חדשים ויברכו עליהם. וכך היה. יומם ולילה למדו האמנים איך עושים תפילין מרובעות. וכך קנו והחליפו כל תושבי בגדד את התפילין שלהם לתפילין כשרות. והיה הדבר הזה קשה מאד אצל נשיאי העיר ויחידי הקהל וגם אצל קצת מחכמים שבעיר באמרם כי חרפה היא לנו לומר שלא היו אנשי עיר הגדולה בגדאד יע"א מניחין תפילין כשרים מכמה שנים, עד שבא האשכנזי הזה ועשה לנו תפילין כשרים. עם כל זה לא יכלו לעכב בדבר הזה כי מי יוכל לפתוח פיו לפני הרב מור זקני זלה"ה ומי יוכל למרות פיו.

כך מספר בעל הבן איש חי גם על מו"ר אביו זיע"א, שבימיו התברר כי כל הרצועות לתפילין לא כשרות כיוון שהיו עושים אותן נכרים. בסוף התהליך היה בא יהודי וזורק מעט סיד לתוך העורות שהיו כבר מעובדים לגמרי ואומר "לשם מצוות תפילין". ובאמת אין זה מועיל אלא שיעשה אותם היהודי לשמה מתחילתן. ונתאזרו החכמים בצירוף עט"ר הרב מור אביו של הבן איש חי זלה"ה ועשו רצועות חדשות מעורות חדשים מעובדים מתחילתם ע"י ישראל לשם תפילין והכריזו שכל הקהל יחליפו הרצועות וכן עשו ומאותו זמן ואילך נתקן הדבר היטב שהכל הוא עבוד ישראל מתחילה.

וחקר בעל הבן איש חי זיע"א האם יאמרו כי אלה שהיו קודם התיקון לא קיימו מצוות תפילין כתיקנה, או שמא נחשב להם כאילו קיימו את המצווה כיוון שהיו אנוסים בדבר זה, שלא ידעו אותו קודם לכן. כן יש לשאול על איש שכתב תפילין ונתנו למגיה, והתברר בבדיקה אחרי כמה שנים כי היה חסר בתפילין אות. האם האיש הזה שלבשן לפי תומו כמה שנים הלך ערום מן המצווה הזאת לבית עולמו ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה? זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל.

והביא בעל הבן איש חי ראיה שהביאה החיד"א (דבש לפי מערכת ד אות ד משם ספר שבלי הלקט ח"א כ"י שבלת ח') שהביא את דברי רב שאמר "חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה". ראיתי את התפילין של רב חייא שתפורות בחוט פשתן, ואין הלכה כמותו. ובוודאי שלרבי חייא הגדול היה שכר תפילין כשאר החסידים ואעפ"י שאנו פוסקים היום כי תפילין תפורות בחוט פשתן אינן כשרות. עם זאת רבי חייא קיים את המצווה הזאת, כיוון שלדעתו מכוון לשמים לקיים המצווה יש לו שכר תפילין...

כי מה שעשה מקודם לפי תומו שחשב שהדין הוא כך ולבו שלם לשמים יש לו שכר שלם על מצותו. והשתא הוא הדין לכל פיסול מצוה שהיה בשגגה וטעות לא יגרע משכרו כלום כיון דלבו שלם לשמים".

יום ראשון, 6 במרץ 2016

פרשת ויקהל - הארת הפנים בשבת

הארת הפנים בשבת

המקובל האלקי הרב יהודה פתיה זצוק"ל



שמות (לד,לה – לה,ב): "וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'".

בעל הטורים: "כתיב לעיל כי קרן אור פניו וסמיך ליה פרשת שבת לומר שאינו דומה קירון פנים של שבת לשאר הימים".

שפת אמת: בשבעת ימי המשתה של חתן וכלה צריך שיהיו בכל יום "פנים חדשות", דהיינו, אורח חדש, כדי לברך "שבע ברכות" בברכת המזון.
כתוב במדרש רבה (בראשית יא,ב) "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו'... בֵּרְכוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם, קִדְּשׁוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם. לֹא דוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁהוּא דּוֹמֶה בְּשַׁבָּת".
בשבת מקבל כל אדם מישראל מאור פנים אחר, וממילא כל אחד ואחד הריהו "פנים חדשות", לכן בשבע ברכות בשבת לא צריך פנים חדשות!

למה יש אור על הפנים של היהודי בשבת?

בימי מלכות פרנץ יוזף[1] היו חייבים לתלות תמונת דיוקנו של הקיסר בכל מקום שהיו רבים מצויין שם, ואכן מפני השלום תלו בני ישראל בבתי כנסיות בבתי מדרשות את תמונתו במקום מכובד.
פעם הגיע הקיסר לבקר בעיר קראקא, והנה שונאי ישראל שרצו להצר ליהודים, שברו את תמונת הקיסר שהיתה תלויה בביהמ"ד.
ואכן, כאשר ביקר שם הקיסר ולא מצא את 'דמות דיוקנו' היה בטוח שמרדו בו היהודים, ובעת שנפגש עם המרא דאתרא הגאון רבי שמעון סופר זצ"ל (בנו של החת"ם סופר) שאלו בפנים זועפות, מדוע היהודים מזלזלים בי ואינם תולים תמונתי בביהמ"ד?
שמע הגר"ש סופר את שאלתו ולא הבין מאי קאמר, שהרי תמיד היתה התמונה קבועה בבי מדרשא והקפידו לחלוק כבוד למלכות, אמנם בחכמתו הבין מיד שכנראה יד בני בליעל במעשה זה כדי להרע לקהילת החרדים לדבר ה', על כן השיב לו על אתר ואמר, הנה בתורה הקדושה נצטווינו להניח תפילין מדי יום ביומו, כמו שנאמר וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפת בין עיניך', והטעם, כדי לייחד יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם.
והנה בבוא יום השבת איננו מניחים תפילין 'דשבת לאו זמן תפילין הוא' והטעם, כי אז הקב"ה עצמו שורה עלינו כביכול, ו'הנחת תפילין' ביום זה היא כזלזול בנוכחותו של הקב"ה, כשהמלך נמצא אני לא הולך לנשק את תמונתו...
זו גם הסיבה שניטלה עתה התמונה מכותלי בית המדרש, מפני שאין צורך לשום תמונות בשעה שהקיסר בא לבקרנו בכבודו ובעצמו, ואכן קיבל אותו גוי את תשובתו הפיקחת וחמתו שככה.

רואים מזה את עוצמת השבת, כביכול הקב"ה מלך מלכי המלכים בא לבקר אותנו ומשרה שכינתו עלינו ביום הגדול והקדוש הזה, וזה עצמו האות שייחודו ואחדותו בעולם.

הארת פניו של ה' מביאה ברכה עצומה:

ברכת שים שלום בתפילה: "כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תּוֹרָה וְחַיִּים אַהֲבָה וָחֶסֶד, צְדָקָה וְרַחֲמִים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם".

זוה"ק (ח״א קפט.): "תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן. דָּוִד אָמַר, (תהלים כג) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתְּךָ וְגו'. בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, שְׁכִינְתָּא אָזְלָא עִמְּהוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן.
[בֹּא רְאֵה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אוֹתָם וְלֹא עוֹזֵב אוֹתָם. דָּוִד אָמַר (שם כג) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךְ וּמִשְׁעַנְתֶּךְ וְגוֹ'. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים, הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת עִמָּהֶם וְלֹא עוֹזֶבֶת אוֹתָם].
יוֹסֵף אָזַל בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְנָחֲתוּ לֵיהּ לְמִצְרַיִם, שְׁכִינְתָא הֲוַת עִמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף. וּבְגִין דְּהֲוַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא בְּכָל מַה דְּהֲוָה עָבִיד הֲוָה מַצְלַח בִּידֵיהּ. דְּאָפִילּוּ מַאי דְהֲוָה בִּידֵיהּ וְהֲוָה תָּבַע לֵיהּ מָארֵיהּ בְּגַוְונָא אָחֳרָא, הֲוָה מִתְהַפֵּךְ בִּידֵיהּ לְהַהוּא גַוְונָא דִּרְעוּתָא דְמָארֵיהּ הֲוָה רָעֵי בֵּיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וַיַּרְא אֲדוֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי יְיָ אִתּוֹ.
[יוֹסֵף הָלַךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְהוֹרִידוֹ אוֹתוֹ לְמִצְרַיִם - הַשְּׁכִינָה הָיְתָה עִמּוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף. וּמִשּׁוּם שֶׁשְּׁכִינָה הָיְתָה עִמּוֹ - בְּכָל מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה, הָיָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. שֶׁאֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדוֹ וְהָיָה מְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ אֲדוֹנוֹ בְּגָוֶן אַחֵר - הָיָה מִתְהַפֵּךְ בְּיָדוֹ לְאוֹתָהּ הַצּוּרָה שֶׁרְצוֹן אֲדוֹנוֹ הָיָה רוֹצֶה בָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּרְא אֲדנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי ה' אִתּוֹ].
תָּא חֲזֵי, וַיֵּדַע אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדֹנָיו, דְּהָא בְּעֵינוֹי הֲוָה חָמֵי עוֹבָדָא דְנִסִּין בְּכָל יוֹמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בִּידֵיהּ, וְעַל דָּא וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף".
[בֹּא רְאֵה, וַיֵּדַע אֲדנָיו כִּי ה' אִתּוֹ לֹא כָתוּב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדנָיו, שֶׁהֲרֵי בְּעֵינוֹ הָיָה רוֹאֶה מַעֲשֵׂה נִסִּים בְּכָל יוֹם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בְּיָדוֹ, וְעַל כֵּן וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף].

לכן שבת היא מקור הברכה בזכות קרבת ה'!

בטח שהפנים של היהודי יאירו יותר בשבת עם כזאת נוכחות קרובה של הקב"ה!

סיבה נוספת היא תיקון ספירת החכמה:

פירוש הרמח"ל על התורה (כי תשא): "זה שכתוב, "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור". מפני שאמרו, שכל מי שיש לו חכמה פניו מאירים. וכמו שאמר הכתוב, "חכמת אדם תאיר פניו". וזה "כי קרן עור".

תורת חכם (דף קנז.): "בחול בסדר תפלה נתקן אבי"ע דחו"ב דבינה דז"א ובשבת בליל שבת נתקן בינה דחכמה דז"א וביום שבת חכמה דחכמה".

עוצמת האור תלויה בנו, ככל שנתכונן לשבת ונרבה בשמירת הלכותיה ובכבודה ככה ירבה עלינו אורו יתברך.


* קיבלתי ממורי ורבי הרב ניסים פרץ זצוק"ל שרבי יהודה פתיה ביקש שיצלמו אותו בעת עשיית ייחודים כדי שיהיה תיקון לאנשים המסתכלים בתמונה, כמו התיקונים שהיה עושה בחייו לאנשים עם דיבוק שהיו מגיעים אליו.

בדידי הווה עובדא, שמתי את התמונה הזו במסך של הפלאפון שלי ורציתי להראות אותה ליהודי עם דיבוק שטופל באותו הזמן אצל אחד מרבותי.

כשרק התקרבתי אליו עם הפלאפון עדיין סגור אפילו בלי שיראה את התמונה עדיין, הוא נכנס להתקף והתחיל לצרוח "יהודה פתיה יהודה פתיה" ולקח לנו המון זמן להרגיע אותו...

את התמונה הזו שמתי בראש הדרשה כאן על הארת הפנים...





[1] קיסר אוסטרו-הונגריה (1848 - 1916), רצח אחיינו פרנץ פרדיננד (יורש העצר) היווה עילה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

האגדה מספרת שבראשית שנת 1870 התארח הקיסר פרנץ יוזף בבית הכנסת תפארת ישראל ברובע היהודי (כחלק מסיורו במזרח התיכון לרגל פתיחת תעלת סואץ) ותמה מדוע אין לבנין כיפה, הוא נענה בתשובה: "אדוננו הקיסר, בית הכנסת הסיר את כובעו לכבודך". הקיסר הבין את הרמז ותרם סכום של אלף פרנק צרפתי שנדרשו לבניית הכיפה והשלמת בית הכנסת.

הנסיך רודולף בנו של הקיסר פרנץ יוזף כתב בספרו "מסע למזרח" (או בגרמנית, ''מיינה אורינטלישה רייזה''): ''כשבאתי לחברון הלכתי אל מערת המכפלה, שם חשתי שעומדות רגלי על קברות האבות הקדושים. שלא במודע כרעתי ברך, ידי נישאו אל על, עיני מלאו דמעות ובבכי מלמלו שפתי: אתה, אב קדמון, שלפני אלפי שנים נמשחת לנשיא אלקים, כשהציע לך עפרון החתי אחוזת קבר לאשתך מאנת לקבלה חינם. ושא עיניך וראה את גורל עשרת מליון בניך הפזורים על פני העולם, נרדפים על ידי רודנים ורוצחים אחוזי שנאה נוראה, שאף פיסת ארץ אינם יכולים לרכוש לעצמם. מה איום ונורא הוא סיפור חייהם של בניך האומללים. אברהם הקדוש! כשאגיע אל כס המלוכה אעשה בכל כוחי ומאודי לעזור לבניך''.

מעשה מופלא אחד בעניינה של חליצה, שסיפר לי הרה"ח רבי דוד אייכלר זצ"ל מזקני וחשובי חסידי 'משכנות הרועים' דפעיה"ק תו"ב את אשר שמע וקיבל מפי מרן הגה"צ רבי דוד יונגרייז זצ"ל ראב"ד דפעיה"ק ת"ו - שהיה מקובל בידו ממעמד חליצה אחת מיוחדת שנערכה בבית דינו של הגה"ק המפורסם המהר"י אסאד זצוק"ל זי"ע אבדק"ק סערדאהעלי (בעל שו"ת מהרי"א - יהודה יעלה, ודברי מהרי"א עה"ת) שהיה ידוע ומקובל בכל תפוצות ישראל ברוב קדושתו ופרישותו, ובגאונותו העצומה יצא שמו לתהילה על פני תבל.
- לאחר פטירת מרן החתם סופר זצוק"ל, היה המהר"י אסאד אחד מראשי הגולה בארץ הגר, ומגדולי ראשי המנהיגים ברחבי הונגריה וגלילותיה.

אחת המשימות הקשות שנטל המהר"י אסאד על שכמו, היתה מלחמת החרמה שלחם בעוז ובגבורה, על שמירת גחלת ישראל ודת תורתנו הקדושה בטהרתה וכמאמרה. - בעצה אחת עם גדולי צדיקי אותו הדור, ובראשם רבינו הכתב סופר זצוק"ל, היה מנצח בתוקף על שמירת קדשי היהדות הנאמנה בשלמותה. ובדחיית כל כיתות המשכילים והניאולוגים למיניהם רודפי ומחריבי הדת, שהיו חורשים תדיר מזימות רשע לקעקע את יסודות הדת, ומחדירים רוחות זרות בכרם ישראל קודש באותה תקופה קשה וסוערת. - הוא היה עומד תמיד ביחד עם חבריו הצדיקים, בשמירה הדוקה עילאה על צביון התורה, בהקפדה בכל מנהג ובכל תג וקוץ שנהגו ישראל קדושים, שלא לשנות מאומה מן הדרך הסלולה לנו מאבותינו ורבותינו הקדושים, מעתיקי השמועה של מסורת ישראל כצורתה דור אחר דור עד משה רבינו מסיני.

באחת התקופות חברו להם המשכילים עם חבריהם הרפורמים במלחמה כנגד מצות החליצה! - הם טענו בבורותם ובערותם, שאין זה טקס יפה... כאשר צריכה האלמנה המסכנה לחלוץ את מנעלו של היבם מעל רגלו, בתוך היכל בית הדין קבל עם ועדה... ואם לא די בזה, הרי מחייבים אותה אחר כך לקום ולירוק שם יריקה עזה מפיה לפני היבם מול חברי בית הדין.
בדעתם ההפוכה מדעת תורה לא ראו זאת בעין יפה, וברשעותם הוציאו דיבה ודיברו סרה כנגד מצוה ברורה ומפורשת, שירדה באש מן השמים בדת תורתנו הקדושה בפרשתנו, וטענו שיש בטקס שכזה ביזיון ובושה גדולה לאלמנה, ואף זלזול בכל המשתתפים... עפרא לפומייהו!
בלהט שיא המלחמה הגיעו הדברים עד כס המלכות, כאשר ראשי המשכילים הגישו בקשה בפני המלך 'פרנץ יוזעף' המפורסם, לגזור גזירה האוסרת את קיום החליצה בכל ארץ הגר, מחמת הביזיון והמיאוס שיש בה וכו'... כדרכם גיבבו דברים הרבה לפני המלך בטענות שווא ומדוחים, שאין בטקס זה שום תועלת, וכי על מה ולמה יש לחלוץ נעל היבם? ומה מקום יש כאן ליריקה? ומה כל זה מועיל? ומדוע תיאסר האלמנה לשוק בלעדי אותו טקס משונה? - כך היו מלבים האש, ומשתדלים להוציא גזירה שתאסור את החליצה לגמרי!
ויהי כשמוע המלך את טענותיהם, ביקש לקבל מנגד גם את חוות דעתם של גדולי ישראל מאורי האומה, מה יש בפיהם להסביר ולהצדיק בטעמה ונימוקה של מעמד החליצה.
גם אל הרב המהר"י אסאד הגיעה משלחת מאת המלך - שהוקיר והעריך מאוד את הרב (באחת ההזמנויות ביקש המלך פרנץ יוזעף מהרב ראש המשלחת שיברכו, ובירכו אז להאריך ימים על ממלכתו וכו', ואכן ישב על כס ממלכתו כשבעים שנה!).
המשלחת הגישה בקשה בפני רבינו, לקבל את תגובתו ותשובתו לביאור מצות החליצה, והזמינו אותו אל עיר הבירה, להשמיע דברו בפני המלכות. - אך להפתעתם הפך המהר"י אסאד את ההזמנה אל המזמין... והציע לתועלת הענין, שיותר טוב ומועיל יהיה אם יואיל המלך בטובו לבוא בכבודו ובעצמו להיות נוכח במעמד חליצה באולם בית הדין, ובזה הבטיח שיראה המלך וייווכח במו עיניו בצורך הגדול של פעולת מעשה החליצה ובתוצאתה הברוכה!
המלך הסתקרן מאוד להיווכח ולראות מה עושה חליצת נעל מרגל ויריקה מאוסה... ומאידך גם חפץ להשקיט את הרוחות הסוערות במדינתו, ונענה להזמנה!
ואכן לאחר תקופת מה הזדמן בבית דינו הגדול של המהר"י אסאד מעמד חליצה לאלמנה מפורסמת, שהמלך הכיר היטב את בעלה המנוח שהיה מן האנשים הקרובים למלכות, והודיע המלך שיבוא עם שריו ויועציו אל מעמד החליצה.
אולם בית הדין נערך בהתאם לקבלת המלך ופמלייתו הכבודה, כסא המלכות ניצב לצד בימת הדיינים והשופטים! וכדי שיבינו המלך ופמלייתו היטב את כל מהלך הדיון, נשכר 'מתורגמן' מיוחד, שיתרגם עבור המלך את כל מהלך הדיון וטקס החליצה, ולהסביר בפני המלך דבר דיבור על אופניו.
ההזמנה הזאת של המלך אל בית דינו של המהר"י אסאד למעמד החליצה, הכתה גלים ברחבי המדינה כולה, הכל ידעו שבאותו מעמד ייפול דבר! כאשר אינה דומה שמיעה לראייה, ולאחר שיראו המלך ושריו ויועציו את כל אותו המעמד בעיניהם, בודאי תתגבש החלטתם הברורה בנידון קיום החליצה בכל רחבי אונגארין!
ואכן בשעה המיועדת הופיע המלך עם כל הפמליא הכבודה בשערי בית הדין, הוא התיישב על כסאו המיוחד שבצד בית הדין, וסביבו כל אנשי המלכות. כשהם עוקבים בדריכות רבה אחר כל תהליך הדיון, שהתנהל ברמה ובעוז על ידי מרן המהר"י אסאד בעצמו אב בית הדין.
מתחילה קיבלו הבית דין את העדות, בבירור כל הפרטים לאשורם, ונודע שאכן זו האשה היא אלמנת המנוח שנפטר בלא בנים, גם היבם אחי המת ישב הכן לקיום מצות הבית דין!
הספרא דדיינא החל להכין את שטר החליצה שייחתם על ידי בית הדין, ושמש בי"ד הכין את הסנדל המיוחד המונח בבי"ד לצורך זה. - הדיון כולו, חקירת העדים ובירור הפרטים, ומסירות המודעא של היבם וכו', תורגמו כל העת על ידי המתורגמן, שהסביר לפני המלך והשרים בטוב טעם, שלב אחרי שלב מכל המתחולל לעיניהם בבית הדין.
והנה לאחר הכנת כל הפרטים הנצרכים, ניגשו חברי בית הדין בדחילו ורחימו לביצוע מצות החליצה כתורה וכהלכה, מתחילה חלצה היבמה את הסנדל המיוחד מרגל היבם ככל פרטי הדינים המרובים שנפסקו בזה בשולחן ערוך אבן העזר (סימן קס"ט).
מיד לאחר שנסתיימה החליצה ניגשה היבמה לקיום מצות הרקיקה לעיני הדיינים, כשהמלך וכל הפמליא הכבודה משתאים לנוכח ההקפדות המרובות שמורים הדיינים בכל פרט ופרט שבמצוה.
והנה תיכף לאחר מעמד היריקה כדת וכדין, ביקש אב בית הדין מרן המהר"י אסאד מאת המלך שייגש לרגע עימו ביחד אל מקום הרקיקה. - בהגיעם שמה אמר המהר"י אסאד למלך, הבט נא בבקשה היטב אל תוך היריקה!
משניגש המלך והביט אל תוך הרוק, נדהם וקפץ בזעזוע קל לאחוריו! הוא ראה שם בתוך הרוק בבירור את דמותו של המנוח המת נשקפת אליו!
מה זה? שאל המלך בתדהמה, הוא ממש נבהל ממראה עיניו! - ומרוב השתוממותו פסק מיד: רואה אני שנעשים כאן דברים גבוהים עליונים, שאין אני מבין בהם! ומעתה אינני מתערב בענייני דת שלכם ובמצוותיכם, עשו אתם כטוב בעיניכם!
המהר"י אסאד הרגיעו, וניסה להסביר מעט לקהל, שאכן רואים כאן בחוש את תועלת תוצאת מצות החליצה! שכן מבואר בתיקוני זוהר (תיקון כ"ב דף עב:) בסוד החליצה, שהיא לחלוץ נפש הנפטר והבאתה למנוחתה, "חליצה איהי שזבת ההיא נשמתא ורוחא ונפשא, דאינון קטירין בתלת קשורין דחוייא, ורזא דמלה (תהלים קכד, ז) נפשנו כציפור נמלטה מפח יוקשים, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו" עכל"ק. - וזהו הסימן שיש בידינו תמיד שנעשתה החליצה כדת וכדין, כאשר הועילה ונחלצה הנשמה למקומה כראוי, אחר שהותרה אלמנתו בעולם, ושבה נשמתו לצור מחצבתה בשורשה בקודש!
ואת כל זאת רואים החכמים ביריקה דייקא, ששם נראית צורתו, כמו שביאר בספר צרור המור בפרשא דידן על דרך האמת, וז"ל: "ולפי שרוח זה המת הולך ומכשכש בתוך מעי אשתו כפעמון, ואינו יכול להיפרד משם, לפי שהיא באוות נפשה שאפה רוח המת בקרבה וכו'  [ולא יצאה משם להוליד הבנים]. וכשלא רצה לייבם וחולצת נעלו, נותנת לו חיים, ומיד יוצא משם אותו רוח המת, שהיתה נפשו קשורה בנפשו. וכשהיא זורקת הרוק מפיה מיד יוצא אותו רוח שהיה שם, ועולה למעלה ונכנס למקום החיים וכו'" עכ"ל. וכדרך שביאר כאן רבנו בחיי ז"ל: "כי הרקיקה הנמאסת, תרמוז לדבר הנמאס [הזרע] המתגלגל מן הגוף דרך חוט השדרה שהנפש מתלבשת ומתעטפת בו" עכ"ל. - והיינו שיורקת הזרע שהזריע בה, שיש בו מיצוי צורת עצמו בקומה שלמה, כנודע מספר יסוד יוסף. ונרמז כאן בבעל הטורים עי"ש. ולפיכך נראית רוחו של המנוח באותו רוק שיצא ונחלץ, ועלה למקומו ולמנוחתו.
המלך נהנה מאוד ממראה עיניו, ומן ההסבר המאלף שקיבל מפי אותו קדוש עליון גאון הגאונים, שכל רז לא אניס ליה, ועל אתר ציווה לבטל אותה גזירה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: