דרך השם - שיעור 7 - חלק א פרק ב - איך משיגים הארת פנים?

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

והנה תראה כי השלימות האמיתי הנה הוא מציאותו ית', וכל חסרון אינו אלא העלם טובו ית' והסתר פניו.

ונמצא שהארת פניו ית' וקרבתו תהיה השורש והסבה לכל שלימות שיהיה. והסתר פניו השרש והסבה לכל חסרון, אשר כשיעור ההסתר כך יהיה שיעור החסרון הנמשך ממנו.

הארת פנים והסתר פנים:

דרך ה' (חלק ב,ח,ג - בהבחנות פרטיות בהשגחה - השפעת הארת פנים והשפעת הסתר פנים): "והנה כבר נתבאר בחלק א' פרק ד', שאולם מצבו של האדם בעוה"ז הוא מצב שהחומריות והחשך שרשי בו, וההארה נרכבת ומשתתפת בו, שממנה הדעת והשכל.

והנה בראשית תולדתו של האדם סכלותו רב ודעתו מועט, וכפי התגדל הנער כך ירבה דעתו. ואמנם הסבה לכל המציאויות האלה היא השפעתו ית', כי כפי מה שיושפע על האדם כן ימצא בו מציאות וענין בכלל ובפרט".

בשפת הקבלה ענין זה נקרא מוחין, להרחבה עיין כאן.

"ושרש הכל הוא ענין הארת פניו ית' והסתרם, שביארנו למעלה בחלק א' פרק ד', שהוא שרש מציאות הטוב והרע בכל מקום שהם.

והנה ההשפעה נמשכת על פי הארת הפנים או הסתרם, כפי מה שתגזור החכמה העליונה. ומהשפעת ההארה יולד הריבוי, הזכות, והיקר. ומהשפעת ההסתר יולד החסרון, העביות, והשפלות.

ובהיות שמציאות הנמצאים וההנהגה הראויה להם מורכבים מהענינים האלה הרכבה רבה, כי בנמצא אחד עצמו ובמה שראוי להמצא בו, יהיו עניני חסרון בבחינה אחת, ועניני ריבוי בבחינה אחרת, עניני עביות ועניני זכות, עניני שפלות ועניני יקר, על כן ההשפעה שתושפע להם לפי מה שראוי המצא בם, צריך שיהיה בענינה הרכבות מן ההארה ומן ההסתר, כפי מה שראוי שיולד במושפעים, וכפי מה שישתרש בה. וכפי הסדר שיוסדר וההדרגה שיושרשו הענינים בהשפעה, כן תצא התולדה בכל בחינותיה וגבולותיה. וזה כלל גדול לכל המציאיות והמקרים בכל מקום שהם. הדרגה רביעית במצבי העולם".

דעת תבונות (עח): "ותדעי עתה, כי שתים אלה הם מוסדות הנהגתו ית' ושרשה עם כל ברואיו - מדת הסתר פנים, שהוא מתעלם ומסתתר ואינו מגלה הדר כבודו, ומדת הארת הפנים.

ומה שהוא בהנהגה - הוא בבריאה כי הנבראים הגסים העכורים לא נבראו אלא בהסתר פנים, כי לא האיר להם פני קדשו, והרוחניים הנכבדים ברואים בהארת פנים.

ועל פי יסודות אלה נעשה החיבור הזה של הגוף והנשמה; שהגוף, עניניו בכל דרכיהם, בהסתר הפנים נמשכים ובאים; והנשמה וכל עניניה - בהארת הפנים.

והנה האדם הוא עצמו המתקן והנתקן, כי את עצמו הוא מתקן בעבודתו, והוא ענין (סנהדרין צט ע"ב), "ועשיתם אותם" - ועשיתם אתם כתיב, שדרשו חז"ל, ובידו הוא להגביר בעצמו את הגופניות ודרכיו, או הרוחניות ודרכיו.

כי אם ילך אחר מראה עיניו ודרכי לבו הגופניים, הנה נשמתו, תחת מה שהיה ראוי לה להיות להועיל לגוף הזה, שתהיה מזככת אותו כמו שביארנו, אדרבא, גורמת הפסד ונזק גדול לעצמה, שהיא משתקעת בחשך. ולהפך מזה, אם יתגבר על יצרו ויסור מדרכי ההבל, ללכת בדרכי התורה והמצוה - תגבר הנשמה על הגוף ותזככהו...

כי הגוף בראו האדון היחיד ית' בהסתר פנים, ולא בהארת הפנים, על כן היה מציאותו חשוך ועכור;

מה שאין כן הנשמה, שהיא אדרבא ברואה בהארת פנים ובהשקפה לטובה, על כן היא קיימת ונצחית, ובריאתה זכה.

ואמנם, אם מגביר האדם את גופו ומשליטו, הנה האדון ית"ש במדה שהוא מודד כן ימדוד לו - להנהיגו רק בהסתר פנים. ומכאן נמצא שיהיה רחוק מאור החיים, מן החכמה והדעת, ומשוקע בזבל זוהמת החומריות והבלי העולם הזה...

לא כן בהיות האדם משליט את נשמתו, כי אז גם הקב"ה יאיר פניו אליו, ויעלהו לעילוי גדול להיות כאחד מן השרפים, כי גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, וכמו שהיה לדור דעה על הר סיני, וכמו שיהיה לעתיד לבא בזמן שנאמר (יואל ג,א), "אשפוך את רוחי על כל בשר" וגו'...

וראי, שכאשר נבין פרטי מציאות הגוף והנשמה, ומצביהם בהסתר הפנים ובהארת הפנים, כמו שנבראו בכל חילוקי פרטיהם שבענין זה, נבין ממילא כללי סדרי הנהגתו ית' שנהג ושהוא מנהג את עולמו, עתים לטובה ועתים לרעה ח"ו; ונראה כמה חכמה גדולה אנו מוצאים בהנהגה הזאת; ונראה גם כן כמה עיקר גדול הוא האדם, שבו - בעניינו ובמעשיו - תלוי כל העולם, וכל מה שנעשה בו מראש ועד סוף".

תאוות (אפילו של היתר) מסוכנות אפילו לאדם גדול!

הגמ' (שבת קמז:) אומרת: "חמרא דפרוגייתא (שם מדינה שיינה משובח) ומיא דדיומסת (שם נהר שמימיו מלוחים וטובים לרחיצה) – קיפחו עשרת השבטים מישראל (רש"י - שהיו בעלי הנאה, ועסוקים בכך, ולא היו עוסקים בתורה, ויצאו לתרבות רעה). רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם (לפרוגייתא ודיומסת), אימשיך בתרייהו (נמשך אחר היין והרחיצה) איעקר תלמודיה (ונעקר תלמודו ושכחו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא "החדש הזה לכם", אמר: החרש היה לבם. בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה".

מי הוא ר' אלעזר בן ערך?

למדנו במסכת אבות (פ"ב מ"ח) חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך הוא היה מונה שבחן רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה רבי יהושע אשרי יולדתו רבי יוסי חסיד רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא ורבי אלעזר בן ערך כמעין המתגבר.

"הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בכף שניה מכריע את כולם".

וכן בחגיגה (יד:) תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי! שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה! אמר לו: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו, אמר לו: רבי, תרשני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור, אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור, מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. מה שירה אמרו – הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות… עץ פרי וכל ארזים הללויה. נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה. עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך".

הנה אפילו מי שהיה דורש במעשה מרכבה, שקול כנגד כל חכמי ישראל, הגיע לדרגת שכחה שכל תינוק של בית רבן לא היה טועה כן, וכל זה שהלך אחרי תענוגות ועזב את חכמת התורה.

אומר המדרש שאם יעקב אע"ה היה נותן לעשו בית מלא זהב הוא לא היה מוכן למכור את הבכורה, כאשר ראה יעקב שבא עשו מן השדה ורצה לאכול ונכנס לתאוה מיוחדת, הבין יעקב שעתה זו ההזדמנות שימכור את בכורתו. כי אדם מוכן לתת עבור תאותו את כל אשר לו ואפי' בית מלא כסף וזהב.

אומר התניא (פרק יד'): גם בתאוות של היתר, אף שבאותו רגע אינו עובר במפורש על ציווי המלך, אבל באותו רגע הוא נפרד ח״ו מה' ומוריד את נפשו לשלש קליפות הטמאות, בכך שהוא עושה דבר לא מפני רצון ה׳, אלא מפני רצון הסטרא אחרא, מפני תאוות נפשו. (שלא לדבר על חז״ל שאמרו: ״כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה׳׳.

מה השורש של התאוות?

הרצון של הנשמה להתענג על ה' בשביל כך היא נוצרה, הגוף מתרגם את הרצון האדיר הזה למשהו גשמי של תאווה לשוקולד ודברים אחרים כי זה מה שהוא מבין הוא חומר.

אבל אם האדם משליט את השכל והנשמה שלו על הגוף, הוא מבין שאם הגוף עכשיו רוצה שוקולד כנראה שהנשמה מרגישה שאמור להגיע עכשיו איזשהו תענוג רוחני גדול ושפע מהשמים! אז אל תבזבז את השעת רצון הזאת עכשיו על התאווה שהגוף משתוקק אליה!!! תתגבר תקרא תהלים תלמד משהו תעשה איזו מצוה וכך תכין כלי לשפע שמגיע ותזכה בו בשלימות!

זו דוגמא מצויינת לעבודת ה' גם על ידי היצר הרע, הוא זה שמגלה לך שעכשיו מגיע שפע מהשמים...

הארת פניו של ה' מביאה ברכה עצומה:

ברכת שים שלום בתפילה: "כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תּוֹרָה וְחַיִּים אַהֲבָה וָחֶסֶד, צְדָקָה וְרַחֲמִים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם".

זוה"ק (ח״א קפט.): "תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן. דָּוִד אָמַר, (תהלים כג) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתְּךָ וְגו'. בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, שְׁכִינְתָּא אָזְלָא עִמְּהוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן.

[בֹּא רְאֵה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אוֹתָם וְלֹא עוֹזֵב אוֹתָם. דָּוִד אָמַר (שם כג) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךְ וּמִשְׁעַנְתֶּךְ וְגוֹ'. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים, הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת עִמָּהֶם וְלֹא עוֹזֶבֶת אוֹתָם].

יוֹסֵף אָזַל בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְנָחֲתוּ לֵיהּ לְמִצְרַיִם, שְׁכִינְתָא הֲוַת עִמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף. וּבְגִין דְּהֲוַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא בְּכָל מַה דְּהֲוָה עָבִיד הֲוָה מַצְלַח בִּידֵיהּ. דְּאָפִילּוּ מַאי דְהֲוָה בִּידֵיהּ וְהֲוָה תָּבַע לֵיהּ מָארֵיהּ בְּגַוְונָא אָחֳרָא, הֲוָה מִתְהַפֵּךְ בִּידֵיהּ לְהַהוּא גַוְונָא דִּרְעוּתָא דְמָארֵיהּ הֲוָה רָעֵי בֵּיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וַיַּרְא אֲדוֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי יְיָ אִתּוֹ.

[יוֹסֵף הָלַךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְהוֹרִידוֹ אוֹתוֹ לְמִצְרַיִם - הַשְּׁכִינָה הָיְתָה עִמּוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף. וּמִשּׁוּם שֶׁשְּׁכִינָה הָיְתָה עִמּוֹ - בְּכָל מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה, הָיָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. שֶׁאֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדוֹ וְהָיָה מְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ אֲדוֹנוֹ בְּגָוֶן אַחֵר - הָיָה מִתְהַפֵּךְ בְּיָדוֹ לְאוֹתָהּ הַצּוּרָה שֶׁרְצוֹן אֲדוֹנוֹ הָיָה רוֹצֶה בָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּרְא אֲדנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי ה' אִתּוֹ].

תָּא חֲזֵי, וַיֵּדַע אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדֹנָיו, דְּהָא בְּעֵינוֹי הֲוָה חָמֵי עוֹבָדָא דְנִסִּין בְּכָל יוֹמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בִּידֵיהּ, וְעַל דָּא וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף".

[בֹּא רְאֵה, וַיֵּדַע אֲדנָיו כִּי ה' אִתּוֹ לֹא כָתוּב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדנָיו, שֶׁהֲרֵי בְּעֵינוֹ הָיָה רוֹאֶה מַעֲשֵׂה נִסִּים בְּכָל יוֹם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בְּיָדוֹ, וְעַל כֵּן וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף].

הסתר הפנים הוא זה שהוליד את הרע בעולם:

דעת תבונות (קיח): "ונמצא, שבהיותו הוא ית' תופס בשתי המדות כאחת, בהסתר הפנים והארת הפנים שזכרנו, יולידו מזה הנשמה והגוף, שדברי הגוף יהיו פחותים משל נשמה, ויהיו בו החסרונות שאין יש בנשמה; אך לא מפני זה יהיה בו רע. אמנם ברצותו ית' לחדש מציאות הרע, שהוא ההפך לשלמותו ית' ממש, כמו שביארנו, הנה אז הסתיר פניו הסתר היותר גדול שאפשר לחשוב, עד שבהיותו רק מסתיר פניו ולא מאיר אותם כלל, יוולד מזה הווית ההפסדים ממש, וברא משחית לחבל. ונמצא כלל הרע, אשר הוא ית' השיב אחור ימינו מהנהגת עולמו, וינהגהו בכבדות, תוקף חשך סתרו, ושם בטבע הלז כל הפסדי הטוב, הלא המה כל מדות בית דין, להביא במשפט על כל נעלם ורשעים. ואמנם זעמו של הקב"ה רגע, וחימה אין לו אלא בכדי שיעשו הנחשים השרפים המקודשים ומזומנים לגיהנם, להכות את הרשע כדי רשעתו במספר".

הרע נולד מהסתר הכוונה שהיה אור ועכשיו הוא מוסתר - הרע זה תמיד הפסקה של טוב שהיית רגיל אליו!!!

ועל כן הנברא הזה העומד בשיקול בין השלימויות והחסרונות, שהם תולדות ההארה וההסתר, בהתחזקו בשלמויות והקנותם אותם בעצמו, הנה הוא אוחז בו ית' שהוא השרש והמקור להם.

וכפי מה שירבה בשלמויות כך הוא מרבה האחיזה וההתדבקות בו, עד שבהגיעו אל תכלית קנית השלימות, הנה הוא מגיע אל תכלית האחיזה וההתדבקות בו ית', ונמצא מתדבק בו ית' ונהנה בטובו ומשתלם בו, והוא עצמו בעל טובו ושלימותו.

התהליך הוא כמו ספירלה, תנועה מעגלית, אבל לא של הליכה במקום אלא של התקדמות.

ככל שאתה מתעלה אתה מתקרב יותר ויותר מקבל הארת פנים שיותר עוזרת לך להתקרב עוד (מצוה גוררת מצוה) ואז אתה יותר עושה טוב ואז יותר הארה וכו'

אפשר לקרוא כאן את הסיפור על הארת הפנים של הרב פתיה זצוק"ל!

לשיעור הקודם 💎

לשיעור הבא 💎

פרשת וילך - הסתר או הארה?

הסתר או הארה?

הסתר[1] הפנים האלוקי בעקבות חטאיהם של ישראל, הסתר פנים אשר גרם לצרותיו הרבות של עם ישראל במהלך ההיסטוריה, כמאמר ה׳ למשה על העתיד להיות לאחר מותו (דברים לא, טז-יז):

״וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם... וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת...״ - ברור ומובן.

הרי זהו הסדר הקבוע אשר על פיו מנהיג הקב״ה את עולמנו, סדר הנקרא בפינו ׳שכר ועונש׳, המכונה על פי הרמח״ל (תחילת דעת תבונות) ׳הנהגת המשפט׳.

גם תגובתו של עם ישראל לצרות אלו - הודאתו בקלקוליו הרוחניים ובחטאיו, כנאמר (שם): ״וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה״, היא התגובה המצופה ממנו, התגובה הראויה והרצויה, המבטאת את השלב הראשון במהלך התשובה - הכרה החטא.

לכן, תגובתו השלילית של הקב״ה לאחר הודאתם של ישראל בקלקולם, תגובה הממשיכה ואף מעצימה ומכפילה את הסתר הפנים האלוקי, באומרו להם (בהמשך שם, דברים לא,יח) ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, מפתיעה מאוד ואינה מובנת.

האם זו התגובה האלוקית הראויה לתשובתם של ישראל? וכי לא היה צריך הקב״ה להסיר את מסכתו ולהפסיק את הסתר פניו ולהתחיל להאיר פנים לישראל?

כשאלתו של הרמב״ן (במקום) - ״כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלוקים ועל כי אין אלוקיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בעבודת כוכבים״, ומדוע אפוא לא התחלפה הנהגת הסתר הפנים האלוקית להנהגת הארת פנים, כפי הראוי וכפי המצופה, ולא עוד אלא שהתגברה ההסתרה האלוקית הסתר על הסתר, כנאמר ׳ואנוכי הסתר אסתיר׳?

מבאר הרמב״ן שישנם שני סוגי הסתר אלוקי:

האחד - הסתר שלילי הנובע מחטאיהם של ישראל, והמשמש כעונש על בחירותיהם החופשיות הלא מתוקנות, הסתר פנים הנקרא גם יסורי כפרה (על פי לשון הרמח״ל בספרו דרך ה׳), הבאים לכפר על מעשיהם המקולקלים בעבר.

והשני - הסתר חיובי, שאינו קשור כלל למעשים המקולקלים בעבר, אלא נובע מרצון ה׳ להמשיך ולהשפיע שפע חיובי על ישראל, התלוי בכלי הקיבול שלהם וביכולתם להכילו, שפעמים בשביל להכשירם לכך משתמש הקב״ה במנגנון היסורים המכונים יסורי הערה (הרמח״ל שם), אשר תפקידם לעורר את ישראל ולרוממם למדרגה עליונה זו הראויה להם באמת בעתיד.

זהו ההבדל המהותי בין הסתר הפנים הראשון, כנאמר ׳והסתרתי פני מהם׳, הסתר אלוקי שלילי, המופיע לפני הודאתם של ישראל עקב חטאיהם, להסתר הפנים השני, כנאמר ׳ואנוכי הסתר אסתיר פני׳, הסתר אלוקי חיובי, המופיע לאחר הרהור תשובתם על מנת לעוררם להשלים את תשובתם ובכך לקבל את הטוב האלוקי הראוי להם באמת, המכונה בלשונו של הרמב״ן ׳הסתר פני גאולה׳.

וזה לשונו: ״ולכך אמר כי על הרעה הגדולה שעשו... יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתיר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות (אלא) רק שיהיו בהסתר פני הגאולה... עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלמה... ״.

הרב קוק (אורות התשובה טז,יב), העמיק זאת יותר וביאר, שמטרת הסתר הפנים האלוקי המופיע בתקופת גאולתנו, המכונה בלשון הרמב׳׳ן ״הסתר פני גאולה״, הסתר פנים המתגלה בצורות שונות, בייסורים חומריים - כקשיים בטחוניים כלכליים וכדומה, ובייסורים תרבותיים-רוחניים - בקלקולים מוסריים ערכיים ודתיים, אינם באים רק בשביל לעוררנו למדרגה עליונה יותר, אלא גם משמשים כ׳משקפי שמש׳ המסננים את כמות האור והטוב האלוקי, וזאת בכדי לאפשר לנו להכיל את השפע והטוב האלוקי אותו רוצה להשפיע הקב״ה על ישראל בגאולתו האחרונה והשלמה.

כדוגמת אור חלש שעל מנת להסתכל בו, לקבלו ולהכילו בתוכנו אין צורך לחבוש משקפי שמש, כי כלי הקיבול המוגבל שלנו מספיק בשביל לקבלו, לעומת אור חזק כאור השמש שהדרך היחידה לקבלו אלינו היא על ידי משקפי שמש המהווים מסנן החוצץ בינינו לבינה, חציצה היוצרת הפסק והפרדה, שדווקא היא ורק היא מאפשרת את קליטת אורה והתקבלותה בתוכנו.

זה סוד הפסוק "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהילים פד,יב): שם הוי"ה הוא אור שאי אפשר להכיל אותו בעולם, לכן באה מידת הדין, בשם אלוקים, המצמצמת, ומגנה עלינו מפני תוקף האור של שם הוי"ה.

וזה לשונו (אורות התשובה טז, יב): ״התכונה של הסכלות ושל הרשע של העולם (משמשת) בתור מסכים, שהם רק מתקנים (מאפשרים) את הזרחת האור, מכינים לו מקום שיוכל להאיר בעולם, אבל לא מקלקלים ולא מהרסים אותו.

והדבר תלוי במידת האור עצמה. כי אורה קדושה מצומצמת הלא אינה צריכה סתומים (מסננים - ׳משקפי שמש׳ אלוקיים המופיעים כהסתר פנים) כדי לאפשר את ההנאה מזיוה...

(אך, לעומת זאת, כאשר) האור הטהור הוא הרבה יותר גדול מכוח העולם לשאת אותו, ועם כל זה מוכרח הוא להיות מאיר בעולם (כי כבר הגיע זמן הגאולה ותיקון העולם),

והכרח הוא מצד טבע העולם, שיהיו מסכים רבים להסתיר את האור, והמסכים הם הם הרשעה ונושאיה,

ונמצא שכל אלה גם כן מכלל תיקון סדרו של עולם הם. (איננה כי אם מסך המתקן (המאפשר) את הזרחת האור...״.

באר מים חיים (פרשת וילך): "ואמנם אחר כל זה אם היו כולם בגוון אחד כולו לבן טהור המורה על אור החסד לבד והיה השפעת החסד על בני אדם ההולכים לפני ה' תמיד בלי הפסק כלל. 

הגם שהיה במדה ובמשקל בכח לקבל האור אך אין כח בגוף נכאה ונשבר לקבל יראת שמו יתברך ואהבתו כל היום וכל הלילה מאין הפוגת בלי הפסק רגע כמאמר חז"ל מי לא בעי מינם פורתא וכדומה מהדברים שהגוף צריך להן בהכרח. ובגלל זה אי אפשר לאדם להיות השפעת האהבה והחסד חופפת עליו תמיד בלי הפסק.

ועל כן הנה שמו יתברך הרוצה בקיום הגופניות והחומריות גם כן כמאמר הכתוב (ויקרא יח,ה) וחי בהם, ברא בחינת המקמץ ואור חוזר גם כן לעתים מזומנים בבחינת (קהלת ג,ה) עת לחבוק ועת לרחוק מחבק. 

והכל לטובת ותועלת בני אדם שיתקיימו לפניו תמיד בעבודתו. בעת גדלות המוחין, לאהבתו ויראתו הגדולה בכל עוז ותעצומות. ובעת קטנות המוחין, לקיום הגוף. והכל באהבה ויראה לערך הזה.

והנה בחינה הזו הוא כמו מסך המבדיל בין האדם ובין האור הזך המצוחצח מלהסתכל בו תמיד כדי שיהיה משפטים ישרים שיחיה בהם האדם ויתקיים. ומזה נתהוה בחינת הדין והגבורה בעולם שהוא בחינת הקימוץ והצמצום וחזרת האור למעלה".

---

[1] בנין אמונה.

פרשת ויקרא - לא לפספס את הקריאה

לא לפספס את הקריאה

ויקרא (א, א-ב): ״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב...".

שמו[1] של חומשנו - ״ויקרא״, נראה לכאורה צדדי ושולי, ביחס לתוכנו ועיקר ענינו העוסק בעבודת הקורבנות. הכוהנים והמשכן.

הרי הקריאה היא לכאורה טכנית בלבד - מעין פתיחת דיבור בין הקב״ה, משה ועם ישראל, ללא קשר מהותי לעבודת הקורבנות המהווה את סוד וסדר ההתקרבות בין עם ישראל להקב״ה.

אבל חז״ל במדרש העצימו מאוד את משמעותה של קריאה זו, וכהסברו הכפול של רש״י (במקום):

א. ״לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה לשון חיבה״.

ב. הקריאה היא - ״לשון שמלאכי השרת משתמשים בה שנאמר ״וקרא זה אל זה ואמר״.

מה אפוא יש בה בקריאה אלוקית זו, שהיא לשון חיבה ולשון שמלאכי השרת משתמשים בה?

מבאר הגר״א (משלי א,כא): ״קריאה - היינו בריחוק קצת אף ששומעין הדיבור, מכל מקום אין יכול לדבר רק קוראין שיבוא אל המדבר, וכשיתקרב אליו הוא מדבר עמו״.

הקריאה מעידה על קירבה נפשית בין בני אדם, כמו כן היא מעידה על הקירבה בין עם ישראל להקב״ה שזו הנהגה אלוקית הנקראת הארת פנים, שבה נראה גלוי לכול, שהקב״ה קרוב לעמו ישראל על-ידי הטבתו וחסדיו לנו ועלינו.

לעומת זאת, ישנה מציאות של הנהגה אלוקית הנקראת הסתר פנים, שבה כלפי חוץ נראה שהקב״ה רחוק מאתנו, מידת הדין שולטת, עד שנראה כביכול שעזב אלוקים את הארץ, והשאיר את ה׳מושכות׳ בידי בני-אדם ובחירותיהם החופשיות המקולקלות.

אך באמת אין הדבר כן, שהרי גם בזמן של הסתר פנים והדין האלוקי מכה בחזקה ח"ו, הקב׳׳ה נמצא בתוכנו, משגיח עלינו, ומנהל את העולם בטובו ובחסדו, המתלבש באמצעים מורכבים מסובכים וקשים, וזאת באופן הנכון המדויק ביותר.

גם  בקריאה האלוקית הנראית כלפי חוץ כהסתר הפנים טמון וגנוז הטוב האלוקי המקדם את עולמנו לגאולתו.

כך גם ניתן להבין את סיבת קטנותה של האות אל״ף שבמילה ״ויקרא" - ההופכת את המילה ׳ויקרא׳ ל׳ויקר׳, במובן של מקרה 'קרי' - ״לשון עראי וטומאה״ (רש"י).

א' זו באה ללמדנו שדווקא בקריאה האלוקית הסמויה והנסתרת מרחוק, טמונה הסכנה שנחשוב שהכל במקרה ובקרי, מפני בחירתם והשפעתם המקולקלת - הארעית והטמאה של בני-אדם, המסתירים את ההשגחה האלוקית המדויקת במהלכיה והמופלאה במימוש מגמותיה.

ככל שנדע לזהות ולחשוף את הנהגת ה׳ הנסתרת אשר למהלכי ההיסטוריה, ככל שנהיה שייכים לקריאות האלוקיות המופיעות עלינו מרחוק - כך נזכה לחוש את קרבת ה' ואת פעולותיו הטובות – ונשמח בהן כמוצא שלל רב.

קורה לפעמים שאדם מתבלבל בחייו הפרטיים וחושב שהבעיה העומדת בפניו כרגע נוצרה בגלל סיבה שולית (שכן / בוס / בן זוג וכדו') ושוכח שגם זה מושגח מאת הבורא עד לפרט הכי קטן...

אבל לא לשים לב לקריאה של הבורא לכל עמו, קריאה שלא היה כדוגמתה בשום עם ולשון בכל שנות ההיסטוריה - לזה צריך עיוורון רציני...

קבלתי סרטון היום בוטסאפ המראה כמה משוגעים (יהודים לצערי...) שורפים את דגל ישראל ושרים תוך כדי זה "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק"...

כנראה שהמסכנים האלו לא מבינים ש"אין צדיק בעולם שיגיע לקרסוליה של כנסת ישראל" (אורות קעא)...

ולא מכירים את הרמב"ן  (שמות יד,ה) על הפסוק: "בני ישראל יוצאים ביד רמה" – "שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם".

ולא מבינים שדגל ישראל מסמל את הגאולה הכי אדירה בהיסטוריה! גאולה שעקפה בסיבוב את גאולת מצרים...

הרב קוק (אגרת שעח): ״ועצת ה' אשר יעץ להחל אור גאולה מעולפת במטמוני מסתרים, כפי שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חולאים רוחניים, ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ה' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע... נפשות מוכנות לעבודת גאולה וישועת אמת, ההולכות מחיל אל בגבורות ישע ימין עליון!".

---

[1] בנין אמונה – הרב ערן טמיר.

פורים - מגילת הסתר

מגילת הסתר

הגמרא (מכות כד.) מלמדת אותנו שה"אמונה" היא מצוה הכוללת כל שאר המצוות: "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה".

אצל מרדכי הצדיק רואים את האמונה בבירור.

לפי חז"ל, היתה אסתר אשתו. גם אחרי שנלקחה בשבי לבית המלך הרשע, היה מרדכי פוקד את ארמון המלכה.

"ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים, לדעת את שלום אסתר ומה ייעשה בה" (אסתר ב,יא).

רש"י: "מרדכי אמר, לא אירע לצדקת זו שתלקח למשכב נכרי, אלא שעתידה לקום להושיע לישראל. לפיכך היה מחזר לדעת מה יהא בסופה" עכ"ל. כלומר, לא חנם יקרה דבר כה מצער לצדקת כמו אסתר אלא ודאי יש בכך עצה עמוקה של הקב"ה כדי להביא ישועה והצלה לישראל.

לכמה זמן אחזה אמונה זו בלבו של מרדכי?

אסתר נלקחה בשנה השלישית למלכות אחשורוש, זמן קצר אחרי שהרג את ושתי.

ומוצאים אנו כי גם בשנה השתים עשרה למלכות אחשורוש, שנה שהמן זמם גזירת מות ליהודים, גם אז הגיע לשם מרדכי (אסתר ד,ט). כמה זמן עבר בין התאריכים? תשע שנים. כיון שיש חשבון של שס"ה ימים בממוצע לשנה, מדובר ב 3,300 ימים בערך שמרדכי התהלך לשם יום יום בציפייתו לישועה.

וכן כאשר סרבה אסתר לבוא לפני המלך כדי להתחנן על נפש העם, גער בה מרדכי: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?" (ד,יד).

רואים שמרדכי היה משוכנע בבטחון גמור שהקב"ה ירחם, יציל ויושיע.

[ואין בזה שום סתירה אל "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר וכו' ויזעק זעקה גדולה ומרה" (ד,א) כי תמיד צריכים לתפלה].

הדבר הזה נרמז בפרשת "כי תשא": בני ישראל נכשלו בעון העגל. אמר ה' "הניחה לי, ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות לב,י) כלומר מן ההגיון הוא שהקב"ה יחסל אותם מלהיות לו לעם.

אבל משה היה חכם גדול והבין כי המלים "הניחה לי" הם רמז מהקב"ה כי עליו לבקש בתפלה עבור הצלתם, כי כך רצונו של הקב"ה באמת, לא לכלותם.

חז"ל (שמות רבה, סוף פרשה מב): "משל למה הדבר דומה? למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון [חדר קטן] ומתחיל ומבקש להכותו. והיה המלך מצעק מן הקיטון: 'הניחה לי שאכנו!' והיה הפדגוג עומד בחוץ. אמר הפדגוג: 'המלך ובנו לפנים בקיטון. למה הוא אומר 'הניחה לי'? אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו. לכך הוא מצעק 'הניחה לי'". זאת אומרת כל הענשים וכל היסורין הם אמצעיים כדי שנחזור בתשובה, אבל אין בדעתו של ה' לתת לישראל לכלות מלהיות עם.

למדנו מפסוק זה כי "נצח ישראל לא ישקר". גם במצב הנראה מדוכדך ואומלל ביותר; גם כאשר לעיני כל נראה מצבנו הלאומי חסר תקוה, הבטיח ה' כי הוא יגונן ויציל.

זהו הלימוד ממעשה אסתר.

הגר"י הוטנר אמר כי "אסתר" לשון הסתרה. אבל "מגילה" לשון גילוי.

יש גרעין של צמיחת ישועה בתוך כל ירידה של עם ישראל. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי כא, יט) ועל ה' נאמר "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" (שמו"ב יד, יד). אשרינו מה טוב חלקנו.

ניצול יחיד מאוניה שנטרפה בים, נסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי בודד. הוא התפלל בלהט לה' שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה. תשוש רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים שנסחפו אל החוף. לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות ומפגעי הטבע.הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו אתו בים שלמעשה היה כל רכושו בעולם...

באחד הימים כאשר יצא מצריפו והלך ליער לחפש מזון,פרצה דליקה וכילתה את הצריף כולו עם כל חפציו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער.עשן שחור היתמר אל על והכל היה אבוד – הצריף, החפצים... כל רכושו עלי אדמות.

הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לה': "איך, איך יכולת לעשות לי את זה!! איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון!!"

למחרת, בבוקר הוא קם משנתו לאחר שישן במערה סמוכה ושמע רעש מנועים של ספינה מתקרבת. היא באה כדי להציל אותו.

"איך ידעתם שאני כאן?" שאל את מושיעיו בתמיהה. "ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו..." ענו לו.

אומר הבעל שם טוב הקדוש (מדרש ריב"ש טוב): "משל למלך שעשה מחיצות רבות באחיזת עיניים זו לפנים מזו וגם חילות רבים מבהילים בכדי שיראו [=יפחדו] מגשת אליו ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.

והמלך הוא נורא ומלכותו בכל משלה, ואור פני המלך מאיר בכל העולמות, וכבודו מלא את הארץ, רק הכתלים והסובבים הם המסתירים את פני המלך, והם כולם באחיזת עיניים.

וכרוזים יוצאים 'כל מי שיבוא אל המלך ייתן לו המלך עושר וכבוד ויהיה שר אצלו עומד בהיכלו' ומי הוא שאינו רוצה בזה?

רק כשבא אל החומה הראשונה ורואה כמה אורכה וגבהה ושאר דברים המבהילים לבבות בני אדם, נסוג לבבו לאחור.

ויש מהם שהולך כמה חומות זו לפנים מזו ושם יש שרים נכבדים ממונים מאת המלך ומפזרים לו ממון רב למונעו לבוא לפנים הלאה אל תוך החומות, ולפעמים בראותו שיש לו ממון רב נסוג אחור, אף על פי שראה כבר שהלך וחצה כמה חומות ונהרות ואין שום פגע רע ואין מים ואין חומה (באשר הספיק לו מה שכבר השיג ופספס לראות פני מלך חיים)...

אבל לא כך הוא בן המלך, אשר מעיו המו אל אביו וגם רחמי אב על בן גברו לקרב אותו לאור פניו. ובוודאי בשל היותו בן המלך כוח האב בבנו בחכמה וכשבא לחומות ולנהרות ולחיילות ולדובים כל אלו המבהילים ומסתירים את פני המלך, תמה עצמו בן המלך מאוד ואומר למלך - 'איך  זה שאתה, מלך רחמן שכמותך, המרחם כרחם אב על בנים, תסתיר עצמך בהסתרות כאלו? אנה אני בא? מה יהא עלי?" וצועק במר ליבו "קלי קלי למה עזבתני?'

ובכוח לבבו הבוער והנשבר לבוא אל אביו מוסר את נפשו ודוחק עצמו בכוח לדלג על החומות והנהרות ומפזר כל הונו [לשחד] לחיילות הסובבים שמה עד אשר שוועתו עלתה באזני אביו המלך והסיר את אחיזת העיניים הללו וירא הבן כי אין שם לא חומה ולא שום מסך מבדיל! רק ארץ מישור וגנות ופרדסים והיכלי עונג ומשרתי המלך עומדים בלבוש יקר וכל מיני זמרים עומדים והמלך יושב על כסא מלכותו והארץ האירה מכבודו.

וירא כל זאת הבן מלך ויפול על פניו.. ויאמר למלך 'מה זה אשר הסתרת פניך ממני עד כי הייתי נבהל? וכמעט אשר אבדתי בעוניי!' ויאמר המלך 'קום בני חביבי' ויושט לו שרביט הזהב אשר בידו ויחזקהו וילבישהו הודו ואורו ולבושו וכתרו נתן בראשו. 'כל זאת עשיתי למען נסותך ולדעת את אשר בלבבך.. ועד כמה יראתך ואהבתך אלי. ועתה בני אהובי עבור בכל העולם והינה מהודי נתתי עליך.."

כל המהלך הזה טמון ב"מגילת אסתר" אשר היא בבחינת "גילוי ההסתר".

כי אמנם שורשה של אסתר בתורה הינו בסוד ההסתרה והמסכים המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמיים, אך יחד עם זאת אומר רבי נחמן (בתורה י' בליקוטי מוהר"ן) שבחינתם של אסתר ומרדכי היא – אמונה.

ודווקא בגלל ששורשה בתורה הוא הסתרה, דווקא בשל כך יש בכוחה של אסתר לבטל את כוח ההסתרה ולהמתיקה על ידי אמונה שלמה וחסרת מיצרים בכך ש"המלך רוצה שנבוא אליו"...

וזה, בחינת מה שכתוב בתהילים "אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון" - תרועה מלשון שבירה. אשרי העם שיודעים לשבור את כל המסכים המבדילים בינם לבין הבורא, על ידי שמבינים שכל המסכים המבדילים הם מאת השם ואינם אלא אחיזת עיניים; "באור פניך יהלכון", שהם אלו שזוכים לראות אור פני מלך חיים וזוכים למוחין בהירים.

סיפר רבי רפאל מברשד, תלמידו החביב של רבי פנחס מקוריץ – ביום הראשון של חנוכה, טענתי לפני רבי, שבשעה שרע לו לאדם קשה לו להחזיק באמונה שלימה בהשגחה פרטית. נדמה לו שבאמת מסתיר הבורא פניו ממנו. מה לעשות כדי לחזק את האמונה?

השיב הרבי: "אם יודעים שזוהי הסתרת פנים, הרי אין זו עוד הסתרת פנים".

רמח"ל (קל"ח פתחי חכמה פתח פא'): "כל העבודה של בני האדם תלויה במה שהידיעה העליונה נעלם מהם אם היו יודעים לא היתה העבודה ע"פ בחירה, ולא היה להם שכר ועונש..."[1].

עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן:

'ברוך מרדכי', הוא בחינת הדברים הטובים שקורים אצל האדם, ובנוהג שבעולם כשאדם מצליח וטוב לו, הוא שמח ומודה לה' יתברך במאוד מאוד על כל הטובה.

אבל לעומת זאת, כשבאים ח"ו על האדם כל מיני דברים רעים, או צרות וכדו' – שזה בחינת 'ארור המן', יש בליבו הרגשה רעה על מצבו.

משנה (ברכות נד.): 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה', ובגמ' (ס:) אמרו, דהיינו שצריך 'לקבולינהו בשמחה'.

ז"א האדם צריך להגיע להכרה האמיתית, שכל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה, עד שלא ידע להבחין בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי', אלא בכל מה שקורה עימו הוא שמח, כיון שיודע שזהו רצון ה', והכל לטובה.

דבר זה אפשר בנקל להשיגו בפורים, ע"י שמתבונן בכל מה שנעשה לעם ישראל באותו זמן של מרדכי ואסתר, שכמה וכמה דברים, היו נראים לכאורה כדברים רעים לישראל, אבל דוקא מהם צמחה הישועה, ואת הכל עשה ה' לטובה, כדי להקדים רפואה למכה. ומזה יוכל להתחזק באמונה גם לכל המצבים הפרטיים שלו.

מעשה ביהודי שמח וטוב לב שתמיד האמין שהכל לטובה. הוא לא רטן ולא התלונן אלא השתדל לחייך, לראות את חצי הכוס המלאה ובעיקר להאמין שהכל לטובה - גם כשהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, וגם כשלא בא אוכל אל פיו במשך יום שלם.

יום אחד אותו יהודי חזר לביתו בשעת ערב לאחר שלא אכל במשך כל היום, וכשהגיע הביתה סיפרה לו אשתו בצער שחתולי רחוב חמקו לביתם וסחבו את מעט האוכל שעמדה להכין לשני ילדיהם. אותו עני חכך בדעתו מהיכן להביא אוכל, ושאל את אשתו מה היא מציעה. היא אמרה שעוד מעט נגמר יום השוק, והציעה שילך לשם ויבדוק אולי נשארו על הרצפה כמה תפוחי אדמה ובטטות שהשאירו בעלי הדוכנים. האיש הסכים מיד, למרות אי הנעימות, ויצא מיד לדרכו. מבחינתו הכל קרה לטובה, ולכן הוא הלך כשהוא שמח ונטול עצב, ואף שרק לעצמו כמה מנגינות שאהב.

באותו ערב יצא מושל העיר לנשום קצת אוויר במרפסתו, והנה הוא רואה אדם שורק שהולך בשמחה ברחובה של עיר. מיד הסתקרן לנוכח פרץ השלווה שעמד באוויר, למרות המשבר הכלכלי ששרר באותה מדינה, ושלח את אחד מעוזריו להביא אליו את האיש. אותו יהודי עלה מיד כבקשת השליח והתייצב בפני המלך. "תגיד, זכית בפרס גדול או אולי בירושה שמנה?", ניסה המושל לברר את מהות השמחה. "לא", ענה היהודי, "לא זכיתי בשום פרס". "אולי אכלת בשר משובח ושתית יין ישן?", ניסה שוב המושל. "ממש לא", גיחך היהודי, "לא הכנסתי דבר לפי מאז שעות הבוקר, וכך גם משפחתי. אני בדיוק בדרך להביא שאריות שאולי נשארו בדוכני השוק".

מיד ציווה המושל את אנשיו להכין עגלה עמוסה בכל טוב - פירות, ירקות, לחם, אורז ומיני מתיקה - ולקחת את הכל לביתו של היהודי. "אבל זה לא הסוף", אמר ליהודי בחיוך מריר, "אני רוצה שמחר נלך לצוד ביחד ביער, ותוך כדי תלמד אותי איך אתה מצליח לשמור על שמחה כזו. הרי אני מושל באזור רחב ידיים, יש לי המון כסף ומשרתים, אני אוכל כל יום את המעדנים הטעימים ביותר - ועדיין לא שמח כמוך". "אני שמח כי ברור לי שהכל לטובה", ענה היהודי, "הקב"ה לא גורם לנו רע, גם אם בהתחלה זה נראה כך. הנה, הלכתי לשוק לחפש שאריות, ובסוף זכיתי לעגלה מלאת כל טוב שנתת לי דווקא בגלל הביטחון הזה". "טוב", אמר המושל בבלבול, "אני מקווה שאבין לעומק את הסיפור שלך. מחר ב-8:00 בבוקר, קבענו?".

ביום שלמחרת נפגשו היהודי והמושל כפי שתכננו, אולם האידיליה פסקה זמן קצר לאחר מכן: בזמן שניסה המושל לצוד חיית בר, הוא הסתבך עם כלי הציד ואיבד חצי מאצבעו. היהודי שלף מטפחת, עצר את הדם, וניסה להרגיע את ידידו החדש. "הכל לטובה", אמר לו, "אלוהים אוהב אותך, הוא לא עשה לך את זה סתם כך". אבל מסתבר שדווקא מילות הניחומים האלה היו מה שהרתיח את המושל. "מה טוב בזה שאיבדתי חצי אצבע?", צעק על היהודי. בזווית העין הוא קלט בור עמוק למדי, וכעבור שניות מצא את עצמו היהודי בתוך הבור. "נמאסת עליי עם הגישה ההזויה הזו!", צעק לו המושל מלמעלה. "איך אתה מרגיש עכשיו בתוך הבור?". "הכי טוב בעולם!", ענה היהודי, כשאת קולו מלווה הד עמום.

המושל רצה לצאת מהיער וללכת לרופאו האישי, אבל אז נתקל בחבורת שודדים. לא היה קשה לזהות אותם, אבל הם לא זיהו אותו, והם מיד תפסו אותו וביקשו לקחת אותו איתם. "בבקשה, אל תפגעו בי, יש לי הרבה כסף לתת לכם", התחנן. "אין צורך", אמרו, "היום אנחנו דווקא לא מחפשים כסף. הבן של אחד מאיתנו חולה מאוד, והרופא אמר שצריך לשחוט אדם שלם, לתת לבנו לשתות את דמו, וכך יחלים".

הם קשרו את המושל באזיקים והובילו אותו אל מקום מסתור, שם חיכה להם הרופא. הוא החל לבדוק את האדם הכפות שהביאו לפניו, והנה הוא רואה שחסרה לו חצי אצבע. "מה עשיתם?", הטיח בחבורת השודדים. "הוא לא שלם, חסרה לו אצבע, ואילו אנחנו צריכים דם של אדם שלם ללא פגם. סלקו אותו מכאן מיד!".

אנחת רווחה בקעה מחזהו של המושל, שהושלך מבית השודדים כשהוא חבול קלות אך מאושר. הוא מיהר אל הבור שאליו השליך את היהודי, זרק חבל לתוכו ועזר לו להיחלץ. הוא סיפר לו את הסיפור והודה שאכן הכל היה לטובה, ושעכשיו הוא כבר לא מצטער שאיבד חצי אצבע. "ועדיין", שאל, "מה היה כל כך לטובה שאתה עצמך היית בבור?". ענה לו היהודי "פשוט מאוד. אם לא היית זורק אותי לבור והייתי הולך איתך - אותם שודדים היו לוקחים אותי לשחיטה. כך שלמעשה, בלי להתכוון כלל, הצלת את חיי".

ספר המידות (ערך אמונה ח"ב אות ג'):

"אין הקב''ה עושה ניסים אלא למי שמאמין בשני עולמות.

טבע האדם הוא שלא רואה את העולם הבא, וכל מה שהוא משיג זה רק את העוה''ז, ואם אדם רוצה שיהיו לו מופתים אז הוא צריך להפוך את הטבע; הוא צריך להאמין שיש עולם הזה חולף ולהשיג שיש עולם הבא נצחי, הוא צריך להסתפק בכלל אם יש עולם הזה ורק להאמין בו.

וזה למעשה מה שמרדכי ואסתר המלכה עשו, הם הפכו לכל היהודים את הסדר של הטבע שזה הבחינה של המן עמלק, שכל מה שהוא רצה זה לגרום לעם ישראל שישיגו את העוה''ז ויאמינו שבכלל אין להם עולם הבא, ובכך לבטל את היהודים מכל וכל. ועל זה קם מרדכי היהודי שהיה כולו אמונה, ואמר תאמינו שיש עולם הבא ועל תשיגו כלום בעולם הזה, ועי"ז יהיה כביכול ביטול של העולם הזה מכל וכל, ביטול של המן עמלק, ויזכו כל עם ישראל לדבוק בתכלית בעולם הבא. ולכן מרדכי כבר לא פחד משום דבר בעולם, והוא לא השתחוה להמן, כי הוא היה כבר בתיקון - היה בעולם הבא, והוא הכניס את הרוח הזו באסתר המלכה, וממנה זה התפשט לכולם. והוא נתן לה אמונה היינו "ויהי אומן את הדסה" (אסתר ב') , והיא עשתה לו דירה בתחתונים, והיה מתהלך בחצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר המלכה, ואסתר היתה אומרת לו את ההשגה שלה והעבירה לו את כל הסודות שהיו שם, ומרדכי העביר לה את האמונה, הבעיר בה עוד אור של אמונה ודבקות בתכלית האחרון. ורואים שאסתר ועם ישראל למרות שהיו תפוסים בעומק הקליפות, זכו להתעוררות גדולה של אמונה ובטחון".

---

[1] אדיר במרום (עמ' תיד'): "ואפרש לך עתה ענין (בראשית ג,ז) ותפקחנה עיני שניהם, שהוא מה שאמר להם הנחש בתחלה (בראשית ג,ה) ונפקחו עיניכם. וזה כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השרש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה, היה להם ללכת רק לפי תנועת השרש. וס"ז (יחזקאל א,יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות נשען על מי שמביא אותו. ולכן אז (בראשית ב,טו) ויניחהו בגן עדן, בסוד מנוחה, כי היה מתנהג רק לפי ההארה העליונה המגעת אליו בכל רגע, ולפי מה שהוא מקבל כך הוא עושה.

וכשירדו ממדריגתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם, ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום.

וזה, כי עכ"פ לא יעשה האדם אלא מה שהקב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום - שסוף דבר יהיו מחשבותיהם תמיד כתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים - שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר - להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם.

ומזה נולד אח"כ ענין אחר בעניני העולם עצמו - שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג,יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהקב"ה רוצה.

אבל הדרך הוא כך - בתחלה היה האדם במנוחה, כמ"ש למעלה. ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם - שאדרבא האדם ידע את הענינים, ויפקח הוא על עניניו, ויעשה הטוב בכח עצתו הטובה וחכמתו השלימה. וזה יותר הנאה ועונג לאדם כשיגיע לשלימות על דרך זה. ואז ערב זה הדבר בעיני חוה ונתפתתה אחריו, וירדה לעץ הדעת, וניתן לה בהכרח - מה שרצתה בבחירה, כי (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. וירדה והורידה לאדם עמה, לכל אלה הדברים.

והנה על זה הדרך הולכים הדברים - מי שמתפתה בזה, וערב עליו פקיחות עיניו, הקב"ה גם מוליך אותו בדרך זה. ונאמר בו (דברים טו,יח) בכל (משלח ידיך) אשר תעשה, והוא צריך לעשות כדי שתבא לו ברכה. אבל אם הוא מניח זה הפקיחות עין, ומשליך יהנו על הקב"ה, זהו מה שאמרו עליו (ברכות לה:) מלאכתך נעשית על ידי אחרים. וכן אמרו (אבות ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ותראה שעכ"פ אמרו (ספרי דברים טו,יח) מנין שלא יהיה יושב ובטל, כי זה אי אפשר. אלא אם יתעסק רק בעבודה, אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אמנם עם כל זה אינו ניצול מן הזיעת אפיך, כי על כן נקרא עול תורה, כי באמת עדיין צריך פקיחות עין הרבה מאד, כמ"ש למעלה, מפני רוב הסיתומים. ואי אפשר לימלט ממנה לגמרי, כי אם בהתגלות היחוד העליון המתקן הכל כנ"ל.

וזה אמת, כי מי שיודע זה, אפילו בענין התורה יוכל להתקרב אל המנוחה, ולקיים (תהלים נה,כג) השלך על ה' יהבך. אבל עכ"פ צריך חשבונות ודאי לשמור הדרך, כי כבר נאמר (משלי יט,ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו.

ונמצא שדרך המנוחה נסגרה לגמרי עד ביאת המשיח, שאז נאמר (ישעיה יא,י) והיתה מנוחתו כבוד. ותלוי הכל בפקיחת העינים הזאת - ותפקחנה עיני שניהם".