‏הצגת רשומות עם תוויות אבלות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אבלות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 26 במאי 2020

הלכות והנהגות לפני הפטירה ובשעת הפטירה

הלכות והנהגות לפני הפטירה ובשעת הפטירה


חולה שמת לו מת:

1. אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו.
2. ואם נודע לו אין מקרעין לו שמא תגדל דאגתו.
3. ואפילו אם אביו או אמו מתו וצריך לומר עליהם קדיש אין מודיעים לו.
4. אין בוכים בפניו ואפילו אם אין הוא קרובו של חולה שמא ידאג אולי אף לו יארע כן וישבר לבו בקרבו.
5. וכן משתיקין המנחמים בפניו.
6. אין מספידים בפניו מחשש שישבר לבו.

איך אומרים לחולה להתוודות:

אומרים לו התודה,
ואומרים לו הרבה התודו ולו מתו,
והרבה שלא התודו ומתו,
ובשכר שאתה מתודה אתה חי,
וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא.

סדר הוידוי:

א. אם יש בידו זמן והוא עדיין בכוחותיו, יאמר פרקי תהילים אלו: טז, כג, כה, נא, צא, קב, קג, קכא, קלט, קמב, ואח"כ יאמר את הווידוי של יום הכיפורים (על חטא...) או וידוי של רבנו ניסים וכד'.

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ, וְאַל תִּתְעַלֵּם מִתְּחִנָּתֵנוּ, שֶׁאֵין אָנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף לוֹמַר לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ חָטָאנוּ:
אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ דֹּפִי: הֶעֱוִינוּ, וְהִרְשַׁעְנוּ, זַדְנוּ, חָמַסְנוּ, טָפַלְנוּ שֶׁקֶר: יָעַצְנוּ רָע, כִּזַּבְנוּ, לַצְנוּ, מָרַדְנוּ, נִאַצְנוּ, סָרַרְנוּ, עָוִינוּ, פָּשַׁעְנוּ, צָרַרְנוּ, קִשִּׁינוּ עֹרֶף: רָשַׁעְנוּ, שִׁחַתְנוּ, תִּעַבְנוּ, תָּעִינוּ, תִּעְתָּעְנוּ: סַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים וְלֹא שָׁוָה לָנוּ, וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ:
מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יוֹשֵׁב מָרוֹם, וּמַה נְּסַפֵּר לְפָנֶיךָ שׁוֹכֵן שְׁחָקִים, הֲלֹא כָּל הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ: אַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם, וְתַעֲלוּמוֹת סִתְרֵי כָּל חָי, אַתָּה חוֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב, אֵין דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּךָּ וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ:
וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּכַפֶּר לָנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ, וְתִסְלַח לָנוּ עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ, וְתִמְחָל לָנוּ עַל כָּל פְּשָׁעֵינוּ:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּאֹנֶס וּבְרָצוֹן:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּאִמּוּץ הַלֵּב:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּבְלִי דָעַת:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּבִטּוּי שְׂפָתָיִם:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּגָלוּי וּבַסָּתֶר:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּדִבּוּר פֶּה:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּדַעַת וּבְמִרְמָה:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהִרְהוּר הַלֵּב:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהוֹנָאַת רֵעַ:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּוִדּוּי פֶּה:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּוְעִידַת זְנוּת:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּזָדוֹן וּבִשְׁגָגָה:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּזִלְזוּל הוֹרִים וּמוֹרִים:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּחֹזֶק יָד:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּטִפְּשׁוּת פֶּה:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּטֻמְאַת שְׂפָתָיִם:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיֵצֶר הָרָע:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא יוֹדְעִים:
וְעַל כֻּלָּם אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּכַפַּת שֹׁחַד:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּכַחַשׁ וּבְכָזָב:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּלָשׁוֹן הָרָע:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּלָצוֹן:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּמַשָּׂא וּבְמַתָּן:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּנְטִיַּת גָּרוֹן:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׂקּוּר עָיִן:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעֵינַיִם רָמוֹת:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעַזּוּת מֶצַח:
וְעַל כֻּלָּם אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּפְרִיקַת עֹל:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּפְלִילוּת:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּצְדִיַּת רֵעַ:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּצָרוּת עָיִן:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּקַלּוּת רֹאשׁ:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּקַשְׁיוּת עֹרֶף:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּרִיצַת רַגְלַיִם לְהָרַע:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּרְכִילוּת:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּשְׁבוּעַת שָׁוְא:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׂנְאַת חִנָּם:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּתְשׂוּמֶת יָד:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּתִמְהוֹן לֵבָב:
וְעַל כֻּלָּם אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם עוֹלָה:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם חַטָּאת:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם אָשָׁם וַדַּאי וְתָלוּי:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מַכַּת מַרְדוּת:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מַלְקוּת אַרְבָּעִים:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִיתָה בִּידֵי שָׁמָיִם:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם כָּרֵת וַעֲרִירִי:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין:
סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וְחֶנֶק:

עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה וּבֵין שֶׁאֵין בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֶת הַגְּלוּיִים לָנוּ וְאֶת שֶׁאֵינָם גְּלוּיִים לָנוּ, אֶת הַגְּלוּיִים לָנוּ כְּבָר אֲמַרְנוּם לְפָנֶיךָ וְהוֹדִינוּ לְךָ עֲלֵיהֶם, וְאֶת שֶׁאֵינָם גְּלוּיִים לָנוּ לְפָנֶיךָ הֵם גְּלוּיִים וִידוּעִים, כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר הַנִּסְתָּרֹת לַאֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כִּי אַתָּה סָלְחָן לְיִשְׂרָאֵל וּמָחֳלָן לְשִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ:
אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי, עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי קַל וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מְחֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים וָחֳלָיִים רָעִים:


ב. אם כוחו נחלש, יאמר וידוי של 'אשמנו, בגדנו וכו''' (ומן הראוי שיתכוון גם לחטאים שיודע שחטא בהם).

"אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ. שֶׁאֵין אָנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף לוֹמַר לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ. אֲבָל אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ חָטָאנוּ:
אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹפִי. הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר. יָעַצְנוּ רָע. כִּזַּבְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ. נִאַצְנוּ. סָרַרְנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. צָרַרְנוּ. קִשִּׁינוּ עֹרֶף. רָשַׁעְנוּ. שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ. תִּעְתָּעְנוּ:
סַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים וְלֹא שָׁוָה לָנוּ. וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ. כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ. וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ"

ג. אם כוחו נחלש והקץ קרב, יאמר:

מודה אני לפניך ה' א' וא' אבותי שרפואתי ומיתתי בידך, על כל החיים וצרכי החיים שנתתי לי. יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם ח"ו אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועוונות ופשעים שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים, אל נא רפא נא לי.

ויוסיף:

"אני מאמין באמונה שלימה בה' אלוקים אמת ושמו אמת ושלוש עשרה העיקרים", וימחול לכולם, ויבקש מחילה מכולם.

ד. וכשהזמן קצר עוד יותר, יאמר: 'יהי רצון שתהיה מיתתי כפרתי על כל עוונותי'.

ה. חולה מורדם או שאינו בהכרה, והמדדים הרפואיים מורים שהוא קרוב מאוד לפטירתו, ראוי שהצוות הרפואי או בני המשפחה יאמרו בעבורו את הווידוי, ויגידו את נוסח 'אשמנו, בגדנו וכו'', ולאחר מכן את התפילה לעיל [ב], וכשהזמן קצר, יאמרו רק את התפילה לעיל [ג].



דיני הגוסס:

הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, ואסור לעשות שום דבר הגורם לקרב את מיתתו.
כל הדברים האלו נאסרו מפני שהם מקרבים את המיתה: 

אין סכין אותו,
אין קושרים את לחייו,
ואין מדיחים אותו,
ואין פוקקים את נקביו,
אין שומטים את הכרית מתחתיו שזה דרך שעושים לאדם לאחר מיתה כדי שגופו לא יסריח ולא יתפח גופו,
אין נותנים אותו על גבי החול ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה,
אין נותנים על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח,
אין שוכרין חלילין ומקוננות,
כל המעמץ עינו של מת בזמן יציאת נפשו הרי זה שופך דמים,
אין קורעים, ואין חולצין, ואין מספידין, ולא מכניסים למקום שבו נמצא המת כל דבר השייך למיתה, ואין פותחין בצידוק הדין עד שתצא נשמתו.

כיון שאדם עומד למות אין רשאים להפרד ממנו כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי כיון שבזמן יציאת הנפש היא משתוממת. ועוד מפני שישנו חשש שאבריו יהיו קשוחים ומימלא נמצא שיבוא על ידי זה לידי גנות. ואפילו אם הגיע זמן תפילה אין להתפלל כיון שישנה חובה לשמור על המת.

ישנה מעלה גדולה לדאוג שיהיו 10 אנשים בזמן יציאת נשמה.


יציאת נשמה:

כאשר אדם נוטה למות ונמצא בשעתו האחרונה, יש לעמוד סביב מיטתו ולומר עמו את ה"וידוי" הנאמר ביום הכיפורים. בשלב זה אין לגעת בו או להזיז בו איבר הוא דומה לנר המצוי בשלב של דעיכה וכל נגיעה בו מאיצה את הדעיכה.

טוב לקרוא עניני יחוד הבורא כמו השיר יגדל- שיש בו שלשלה עשר עיקרים, אדון עולם - שהוא השגחת הבורא יתברך ויתעלה, אנא בכח, שיר השירים שכולו קודש קודשים, אדרא וכדומה.

יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח, נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ. אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ, נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדוּתוֹ. אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גוּף, לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ. קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא, רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ. הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר, יוֹרֶה גְדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ. שֶׁפַע נְבוּאָתוֹ נְתָנוֹ, אֶל אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ. לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה עוֹד, נָבִיא וּמַבִּיט אֶת תְּמוּנָתוֹ. תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵל, עַל יַד נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ. לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ, לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ. צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ, מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ. גּוֹמֵל לְאִישׁ חֶסֶד כְּמִפְעָלוֹ, נוֹתֵן לְרָשָׁע רַע כְּרִשְׁעָתוֹ. יִשְׁלַח לְקֵץ הַיָּמִין מְשִׁיחֵנוּ, לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתוֹ. מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ, בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ:

אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ. בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא:
לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל. אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא:
וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל. לְבַדּוֹ יִמְלוֹךְ נוֹרָא:
וְהוּא הָיָה וְהוּא הֹוֶה. וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְאָרָה:
וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי. לְהַמְשִׁילוֹ וּלְהַחְבִּירָה:
בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית. וְלוֹ הָעֹז וְהַמִּשְׂרָה:
בְּלִי עֵרֶךְ בְּלִי דִמְיוֹן. בְּלִי שִׁנּוּי וּתְמוּרָה:
בְּלִי חִבּוּר בְּלִי פִּרוּד. גְּדוֹל כֹּחַ וּגְבוּרָה:
וְהוּא אֵלִי וְחַי גּוֹאֲלִי. וְצוּר חֶבְלִי בְּיוֹם צָרָה:
וְהוּא נִסִּי וּמָנוּסִי. מְנָת כּוֹסִי בְּיוֹם אֶקְרָא:
וְהוּא רוֹפֵא וְהוּא מַרְפֵּא. וְהוּא צוֹפֶה וְהוּא עֶזְרָה:
בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי. בְּעֵת אִישָׁן וְאָעִירָה:
וְעִם רוּחִי גְוִיָּתִי. אֲדֹנָי לִי וְלֹא אִירָא:
בְּמִקְדָּשׁוֹ תָגֵל נַפְשִׁי. מְשִׁיחֵנוּ יִשְׁלַח מְהֵרָה:
וְאָז נָשִׁיר בְּבֵית קָדְשִׁי. אָמֵן אָמֵן שֵׁם הַנּוֹרָא:

יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן, אּמַר לַאֲדֹנָי מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ. כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מִדֶּבֶר הַוּוֹת, בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה. צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ. לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם, מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹך, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם. יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ. אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ, רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה. כִּי אַתָּה אֲדֹנָי מַחְסִי, עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּך לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְך, פֶּן תִּגּוֹף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ. עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין. כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי. יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ, עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהו, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי. אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי".

אָנָּא בְּכֹחַ. גְּדוּלַת יְמִינֶךָ. תַּתִּיר צְרוּרָה (אב"ג ית"ץ): קַבֵּל רִנַּת. עַמֶּךָ, שַׂגְּבֵנוּ. טַהֲרֵנוּ נוֹרָא (קר"ע שט"ן): נָא גִבּוֹר. דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ. כְּבָבַת שָׁמְרֵם (נג"ד יכ"ש): בָּרְכֵם טַהֲרֵם. רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ. תָּמִיד גָּמְלֵם (בט"ר צת"ג): חָסִין קָדוֹשׁ. בְּרוֹב טוּבְךָ. נַהֵל עֲדָתֶךָ (חק"ב טנ"ע): יָחִיד גֵּאֶה. לְעַמְּךָ פְּנֵה. זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ (יג"ל פז"ק): שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל. וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ. יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת (שק"ו צי"ת): ואומר – בָּרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד:

עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל. לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת. וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם וְגוֹרָלֵנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם: שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וְרִיק וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ: וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ. וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל. וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים: הוּא אֱלֹהֵינוּ אֵין עוֹד. אֱמֶת מַלְכֵּנוּ. אֶפֶס זוּלָתוֹ. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. כִּי אֲדֹנָי הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. אֵין עוֹד:
עַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ. לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ. וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן. לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי. וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ. וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ. וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ. וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ. אֲדֹנָי יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד:

וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה. בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ. מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם: וְנֶאֱמַר וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים. בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה. קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי אֲדֹנָי לְדֹרֹתֵיכֶם:
תָּנוּ רַבָּנָן פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת כֵּיצַד. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה מָנֶה בְּכָל יוֹם. מַחֲצִיתוֹ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בָּעֶרֶב. וּשְׁלֹשָׁה מָנִים יְתֵרִים שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל וְנוֹטֵל מֵהֶם מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמַחֲזִירָן לְמַכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה. וְאַחַד עָשָׂר סַמָּנִים הָיוּ בָהּ. וְאֵלּוּ הֵן (טוב למנותם באצבעותיו) (א) הַצֳּרִי. (ב) וְהַצִּפּוֹרֶן. (ג) וְהַחֶלְבְּנָה. (ד) וְהַלְּבוֹנָה. מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה. (ה) מוֹר. (ו) וּקְצִיעָה. (ז) וְשִׁבּוֹלֶת נֵרְדְּ. (ח) וְכַרְכּוֹם. מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָׂר שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. (ט) קוֹשְׂטְ שְׁנֵים עָשָׂר. (י) קִלּוּפָה שְׁלֹשָׁה. (יא) קִנָּמוֹן תִּשְׁעָה. בּוֹרִית כַּרְשִׁינָא תִּשְׁעָה קַבִּין. יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָת וְקַבִּין תְּלָתָא. וְאִם לֹא מָצָא יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִיוָר עַתִּיק. מֶלַח סְדוֹמִית רוֹבַע. מַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. רִבִּי נָתָן הַבַּבְלִי אוֹמֵר אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל שֶׁהִיא. אִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ. וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל סַמֲּמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה:
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׁרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. בּוֹרִית כַּרְשִׁינָא לְמָה הִיא בָאָה כְּדֵי לְשַׁפּוֹת בָּהּ אֶת הַצִּפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה. יֵין קַפְרִיסִין לְמָה הוּא בָא כְּדֵי לִשְׁרוֹת בּוֹ אֶת הַצִּפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה. וַהֲלֹא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד:
תַּנְיָא רִבִּי נָתָן אוֹמֵר כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר הָדֵק הֵיטֵב. הֵיטֵב הָדֵק. מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל יָפֶה לַבְּשָׂמִים. פִּטְּמָה לַחֲצָאִין כְּשֵׁרָה. לְשָׁלִישׁ וּלְרָבִיעַ לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה זֶה הַכְּלָל אִם כְּמִדָּתָהּ כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין. וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל סַמֲּמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה:
תָּנֵי בַר קַפָּרָא אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה הָיְתָה בָאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין. וְעוֹד תָּנֵי בַר קַפָּרָא אִלּוּ הָיָה נוֹתֵן בָּהּ קָרְטוֹב שֶׁל דְּבַשׁ אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רֵיחָהּ. וְלָמָּה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ דְּבַשׁ מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה כִּי כֹל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַאֲדֹנָי:
אֲדֹנָי צְבָאוֹת עִמָּנוּ. מִשְׂגַּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה:
אֲדֹנָי צְבָאוֹת. אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ:
אֲדֹנָי הוֹשִׁיעָה. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ:

נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד. מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל. וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל, וְעוֹנֶה וּמְרַחֵם, בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה, אֵין לָנוּ מֶלֶךְ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ אֶלָּא אָתָּה:
אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיּוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת, הַמְּהֻלָּל בְּכָל הַתִּשְׁבָּחוֹת, הַמְנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד, וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים. וַיהֹוָה אֱלֹהִים אֱמֶת, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים, וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים, מְחַיֵּה מֵתִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, פּוֹקֵחַ עִוְרִים, וְזוֹקֵף כְּפוּפִים, הַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים, וְהַמְפַעֲנֵחַ נֶעֱלָמִים, וּלְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים:
וְאִלּוּ פִּינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ, עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרֹב רִבֵּי רִבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ. מִלְּפָנִים מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, מִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ, בְּרָעָב זַנְתָּנוּ, וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ, מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ, מִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ, וּמֵחֳלָאִים רָעִים וְרַבִּים דִּלִּיתָנוּ. עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ, וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ, הֵן הֵם יוֹדוּ, וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ, וִיפָאֲרוּ (וִישׁוֹררוּ), אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָמִיד, כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תְשַׁבֵּחַ, וְכָל עַיִן לְךָ תְצַפֶּה, וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה. וְהַלְּבָבוֹת יִירָאוּךָ, וְהַקֶּרֶב וְהַכְּלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ, כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהֹוָה מִי כָמוֹךָ! מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ, וְעָנִי ואֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ:
שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִּשְׁמַע, צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ, וכָתוּב רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיהֹוָה, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה:
בּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם,
וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ,
וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ,
וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל,
בְּמִקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים, לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, וּלְנַצֵּחַ, עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ: וּבְכֵן
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, לְעוֹלָם וָעֶד: שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח, גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָּה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת, בְּרָכוֹת וְהוֹדָאות לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֶל:

לךָ אֵלִי תּשׁוּקָתִי. בּךָ חֶשְׁקִי ואַהֲבָתִי.   
  לְךָ לִבִּי וכִלְיוֹתַי. לךָ רוּחִי ונִשְׁמָתִי:
לךָ יָדַי לךָ רַגְלַי. וּמִמָּךְ הִיא תכוּנָתִי.   
  לְךָ עַצְמִי לךָ דָמִי. ועוֹרִי עִם גּוִיָּתִי:
לךָ עֵינַי ורַעְיוֹנַי. וצוּרָתִי ותַבְנִיתִי.   
  לְךָ רוּחִי לךָ כֹּחִי. וּמִבְטָחִי ותִקְוָתִי:
לךָ לִבִּי ודַם חֶלְבִּי. כּשֶׂה אַקְרִיב ועוֹלָתִי.   
  לְךָ יָחִיד בּלִי שֵׁנִי. לךָ תּוֹדֶה יחִידָתִי:
לךָ מַלְכוּת לךָ גֵּאוּת. לךָ תֵּאוֹת תּהִלָּתִי.   
  לְךָ עֶזְרָה בּעֵת צָרָה. הֱיֵה עֶזְרִי בּצָרָתִי:
לךָ אוֹחִיל בּעֵת אָחִיל. כַּיּוֹלֵדָה באַנְחָתִי.   
  לְךָ שִׂבְרִי רפָא שִׁבְרִי. ואֶת צִירִי וּמַכָּתִי:
לךָ אֶהֱמֶה ולֹא אֶדְמֶה. עֲדֵי תָאִיר אֲפֵלָתִי.   
  לְךָ נֶצַח בּךָ אֶבְטָח. ואַתָּה הוּא אֱיָלוּתִי:
לךָ אֶזְעַק בּךָ אֶדְבַּק. עֲדֵי שׁוּבִי לאַדְמָתִי.   
  לְךָ אֲנִי בּעוֹדִי חַי. ואַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:
לךָ אוֹדֶה ואֶתְוַדֶּה. עֲלֵי חֶטְאִי ורִשְׁעָתִי.   
  לְךָ יִשְׁעִי סלַח רִשְׁעִי. ואֶת פִּשְׁעִי ואַשְׁמָתִי:
לךָ אֶכַּף ואֶפְרֹשׂ כַּף. שׁמַע נָא אֶת תּחִנָּתִי.   
  לְךָ אֶבְכֶּה בּלֵב נִדְכֶּה. בּרֹב שִׂיחִי ותוּגָתִי:
לךָ חֶסֶד לךָ חֶמְלָה. חֲמוֹל עַל כּל תּלָאוֹתִי.   
  וְגָדוֹל מִנּשׂוֹא חֶטְאִי. וגָֽדלָה יַד משׁוּבָתִי:
ולָכֵן גָּֽדלוּ צִירַי. וקָצַרְתִּי זרִיעָתִי.   
  וְאוֹי עָלַי והָהּ לִי אִם. תּדִינֵנִי כּרִשְׁעָתִי:
ויִצְרִי צֽוֹררִי תָּמִיד. כּמוֹ שָׂטָן לעֻמָּתִי.   
  יְעָצָנִי וּפִתָּנִי. בּמוֹעֵצוֹת לרָעָתִי:
ועָלָיו לֹא עֲלֵי בִּלְתּוֹ. חֲמָסִי עִם תּלוּנָתִי.   
  וְעֵת יַעֲלוּ עֲלֵי לִבִּי. עֲוֹנוֹתַי בּמִטָּתִי:
מאֹד אֶפְחָד וגַם אֶרְעָד. מאֹד יִגְדַּל מהוּמָתִי.   
  וְאֶרְגַּז עֵת אֱהִי זוֹכֵר. לפָנֶיךָ מעֻוָּתִי:
ואֶעֱמֹד נֶגְדּךָ עֵרוֹם. וּמַה תִּהְיֶה תּשׁוּבָתִי.   
  בּיוֹם בִּי יַעֲנֶה כַּחְשִׁי. ואֹכַל מִפּרִי דָתִי:
ויָבֹאוּ ימֵי שִׁלּוּם. ותִקְרַב עֵת פּקֻדָּתִי.   
  וְשִׁמְעָךְ עֵת שׁמַעְתִּיהוּ. מאֹד זַעְתִּי ויָרֵאתִי:
וּמִי יַעֲמֹד לפָנֶיךָ. וּמִי יִֽהְיֶה תמוּרָתִי.   
  וְאֵיךְ חֶשְׁבּוֹן לךָ אֶתֵּן. ואֵיךְ אֶצְדַּק בּטַעֲנָתִי:
ואָשַֽׁמְתִּי ואָרַֽבְתִּי. וּבָגַֽדְתִּי וּבָזִֽיתִי.   
  וְגָזַֽלְתִּי וגָנַֽבְתִּי. הֲרֵעֽוֹתִי והִרְשַֽׁעְתִּי:
וגַם זַֽדְתִּי וחָמַֽסְתִּי. וחָטָֽאתִי והֶחֱטֵֽאתִי.   
  וְטָעִֽיתִי ויָעַֽצְתִּי. וכִזַּֽבְתִּי וכָפַֽרְתִּי:
ולוֹצַֽצְתִּי וגַם לַֽצְתִּי. וּמָרַֽדְתִּי וּמָרִֽיתִי.   
  וְנִאַֽצְתִּי ונִאַֽפְתִּי. וסָרַֽרְתִּי וסָרַֽחְתִּי:
ועָוִֽיתִי והֶעֱוֵֽיתִי. וּפָשַֽׁעְתִּי וּפָגַֽמְתִּי.   
  וְצָרַֽרְתִּי וצִעַֽרְתִּי. וקִלַּֽלְתִּי וקִלְקַֽלְתִּי:
ורָשַֽׁעְתִּי ושִׁחַֽתְתִּי. ותִעַֽבְתִּי ותָעִֽיתִי.   
  וְסַֽרְתִּי מִדּרָכֶיךָ. וכִסַּֽתְנִי כּלִמָּתִי:
והִגְדַּֽלְתִּי עֲשׂוֹת רֶשַׁע. והֶחֱזַֽקְתִּי בּרִשְׁעָתִי.   
  וְכִחַֽשְׁתִּי וּמָעַֽלְתִּי. ועָשַֽׁקְתִּי ורַצּֽוֹתִי:
וחָטָֽאתִי בּרֵאשִׁיתִי. ורָשַֽׁעְתִּי בּאַחֲרִיתִי.   
  וְאָשַֽׁמְתִּי בּיַלְדוּתִי. וּבָגַֽדְתִּי בּזִקְנָתִי:
וּבָחַֽלְתִּי בּתוֹרָתָךְ. וּבָחַֽרְתִּי בּתוֹרָתִי.   
  וְעָזַֽבְתִּי רצוֹנֶךָ. והָלַֽכְתִּי בּתַאֲוָתִי:
והִשְׁלַֽמְתִּי רצוֹן יִצְרִי. ולֹא בַֽנְתִּי לאַחֲרִיתִי.   
  וְהִרְבֵּֽיתִי להוֹסִיף חֵטְא. עֲלֵי רִשְׁעִי וחוֹבָתִי:
ולָכֵן כִּסּתָה פָנַי. כּלִמָּתִי וגַם בּשְׁתִּי.   
  וְאֵין לִי בִּלְתּךָ מָנוֹס. וּמִמָּךְ הִיא סלִיחָתִי:
וּמוֹחֵל בִּלְתּךָ אַיִן. וּמֵאִתָּךְ מחִילָתִי.   
  וְאִם תָּבִיא במִשְׁפָּט עַבְ־־־דּךָ מַה הִיא גבוּרָתִי:
וּמַה אֲנִי וּמַה חַיָּי. וּמַה כֹּחִי ועצְמָתִי.   
  כּקַשׁ נִדָּף מאֹד נֶהְדָּף. ואֵיךְ תִּזְכֹּר משׁוּגָתִי:
ונֶאֱלַֽמְתִּי ונִכְלַֽמְתִּי. וכִסַּֽתְנִי כּלִמָּתִי.   
  רְצוֹנָךְ אֶשְׁאֲלָה תָמִיד. למַלֹּאת אֶת שׁאֵלָתִי:
והֶרֶב כַּבּסֵנִי. מֵעֲוֹנוֹתַי וחַטָּאתִי.   
  וְהַבֵּט רוֹב תּלָאוֹתַי. ודַלּוּתִי בּגָלוּתִי:
ואַל נָא תַּעְלֵם אזְנָךְ. לרַוְחָתִי לשַׁוְעָתִי.   
  עֲרוֹב עַבְדָּךְ לטוֹבָה גַּם. אֱמוֹר נָא דַּי לצָרָתִי:
והַרְאֵנִי תשׁוּעָתָךְ. בּטֶרֶם יוֹם תּמוּתָתִי.   
  וְיוֹם נפְלִי בּפַח מוֹקְשִׁי. סמוֹךְ נָא אֶת נפִילָתִי:
ולַעֲנָה שָֽׂבעָה נַפְשִׁי. עֲדֵי קַֽצְתִּי בחַיָּתִי.   
  עֲשֵׂה עִמִּי לטוֹבָה אוֹת. וקוּמָה נָּא לעֶזְרָתִי:
הֲכִי אַתָּה מנַת חֶלְקִי. ורִנָּתִי וטוֹבָתִי.   
  וְגוֹרָלִי וּמַהֲלָלִי. וכל גִּילִי ושִׂמְחָתִי:
שׂשׂוֹן לִבִּי ואוֹר עֵינַי. וּמָעֻזִּי וחֶמְדָּתִי.   
  וּמַרְגּוֹעִי ושַׁעֲשׁוּעִי. מנוּחָתִי ושַׁלְוָתִי:
הֲבִינֵנִי עֲבוֹדָֽתךָ. ולָךְ תִּהְיֶה עֲבוֹדָתִי.   
  הֲשִׁיבֵנִי ואָשׁוּבָה. ותִרְצֶה אֶת תּשׁוּבָתִי:
והוֹרֵנִי דרָכֶיךָ. ויַשֵּׁר אֶת נתִיבָתִי.   
  וְתִשְׁמַע אֶת תּפִלָּתִי. ותַעֲנֶה אֶת עֲתִירָתִי:
בּכל־לִבִּי דּרַשְׁתִּֽיךָ. עֲנֵנִי יָהּ דּרִישָׁתִי.   
  אֲנַסֵּךְ אֶת דּמָעַי לָךְ. מחֵה חֶטְאִי בדִמְעָתִי:
ונַפְשִׁי אָֽמרָה חֶלְקִי. יהֹוָה הִיא ונַחֲלָתִי.   
  אֱסוֹף נָא אֶת עֲוֹנוֹתַי. בּחַסְדָּךְ יוֹם אֲסִיפָתִי:
ויוֹם לֶכְתִּי לפָנֶיךָ. רצֵה נָא אֶת הֲלִיכָתִי.   
  וְעִם עוֹשֵׂי רצוֹנֶךָ. תּנָה שׂכַר פּעֻלָּתִי:
ותִשְׁלַח מַלְאֲכֵי הַחֵן. ויֵצאוּ נָא לעֻמָּתִי.   
  וְשָׁלוֹם בּוֹאֲךָ יֹֽאמרוּ. בּקוֹל אֶחָד בּבִיאָתִי:
יבִיאוּנִי לגַן עֶדְנָךְ. ושָׁם תִּהְיֶה ישִׁיבָתִי.   
  וְאֶתְעַדֵּן בּאוֹרֶךָ. ושִׂים כָּבוֹד מנוּחָתִי:
ואוֹר גָּנוּז לפָנֶיךָ. יהִי סִתְרִי וסֻכָּתִי.   
       וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ תְּנָה נָא אֶת מְחִיצָתִי.


כאשר חשים כי הגיעה שעת יציאת הנשמה יש לומר "שמע ישראל", כפי שאמרו בני יעקב עם אביהם בטרם יאסף אל עמיו.

כיון שאסור להגיד פעמיים "שמע", "שמע" לכן אחד קורא שמע וממשיך והשני כמה זמן אחריו, וכן השלישי כדי שנשמת הנפטר תצא באחד אם אפשר.

אומרים שלוש פעמים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

שבע פעמים "ה' הוא האלוקים!".

פעם אחת "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד".

לאחר יציאת הנפש אומרים צידוק הדין:

צַדִּיק אַתָּה יְהוָה, וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ: צַדִּיק יְהוָה בְּכָל־דְּרָכָיו, וְחָסִיד בְּכָל־מַעֲשָׂיו: צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם, וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת: מִשְׁפְּטֵי־יְהֹוָה אֱמֶת, צָֽדְקוּ יַחְדָּו: בַּאֲשֶׁר דְּבַר־מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה: וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ, וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ: קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא, וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו: הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין, וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה: אַף כִּי־אֱנוֹשׁ רִמָּה, וּבֶן־אָדָם תּוֹלֵעָה: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: דַּיַּן הָאֱמֶת, שֹׁפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת, בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת, כִּי כָל־מִשְׁפָּטָיו צֶדֶק וֶאֱמֶת:

לאחר יציאת הנשמה ובתנאי שגורם מוסמך קבע את המוות, פותחים את חלונות הבית (בבית חולים את החדר בו נפטר האדם) ושופכים את כל המים שהיו בכלים בבית (או באותו חדר).

קריעה - מן הדין כל העומד בעת יציאת נשמה של יהודי, אף שאינו קרובו, צריך לקרוע את בגדו, אך עתה לא נהגו לקרוע, כי אם יקרעו לא ימצאו אנשים שיהיו מוכנים לעמוד בעת יציאת הנשמה, כי יחוסו על בגדיהם, ונמצא שאדם מת יחידי בעגמת נפש.

מכל מקום, קרובי המת שבלאו הכי צריכים לקרוע, בודאי שהנכון שיקרעו מיד ביציאת הנשמה.

נישוק - לא ינשק את בנו המת, משום סכנה. (ואף מת אחר לא ינשק, משום חשש סכנה).

סגירת עיני המת - המנהג שסוגרים את עיני המת בעפר. ויעשה כן הבן הבכור, שהוא קודם לשאר אחיו. ואם אין לו בן, מצוה על העומדים שם לסתום את עיניו. ומותר גם לכהן להעצים את עיני אביו המת.

צרור המור (פרשת ויגש): בזוהר הקדוש (פרשת ויחי רכו ע"א) כתוב שראוי לבן הבכור לתת ידיו על עיני אביו בפטירתו, וזהו כבודו, שכיון שכתוב (שמות לג כ): "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", לכן בחיי חיותו לא יכול האדם לראות את הקב"ה, אבל לאחר פטירתו הוא רואה, ועיניו פתוחות מאותו המראה שראה, וצריכים לסתום את עיניו, כי בשעה שנשארות עיניו פתוחות מאותו מראה יקר שראה, מזדמן לנגדו מראה אחר של סטרא אחרא שאינו קדוש, ולא נכון שהעין שראתה עתה מראה קדוש עליון, תסתכל במראה אחר. וכשזכה האדם לבן, הבן קודם לאחרים לתת ידו על עיניו ולסותמן, כמו שנאמר (בראשית מו ד): "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ", ויוסף זכה בבכורה במקום ראובן. וכן צריך הבן לתת עפר על עיניו, לרמוז מה שנאמר (בראשית ג יט): "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".


נפטר בבית - את הפעולות הבאות יש לבצע במידת האפשר כעשרים דקות לאחר קביעת המוות:

ביום חול -

מורידים את גופת הנפטר לרצפה ומניחים אותו כשרגליו צמודות לכיוון פתח החדר, מצמידים ידיו לצידי הגוף, פותחים את כפות ידיו ומיישרים את האצבעות, עוצמים את עיניו ומכסים את גופו בסדין. אם הנפטר גבר יש להשתדל לכסות את גופו בטליתו לאחר שקושרים את חוטי הציצית. בשעה שמורדים את הנפטר לקרקע יש לבקש ממנו מחילה בשמו המלא (אנחנו מבקשים ממך פלוני בן פלוני מחילה, כל מה שעשינו הינו לכבודך).

מדליקים למראשותיו נרות (מס' הנרות תלוי במנהג - אולם אם הנרות יגרמו להעלאת טמפרטורת החדר אין להדליק נרות).

אין להשאיר את הנפטר ללא שומר, דהיינו, לפחות אדם אחד חייב להיות ליד הנפטר מרגע הפטירה ועד שעת הלוויה. ויאמר פרקי תהילים לעילוי נשמת הנפטר.

בשבת וחג -

מת בשבת הוא מוקצה ולכן טלטול המת אפשרי רק לאחר שהנחו עליו כלי של היתר כגון: סידור, פרוסת לחם וכד'.

לאחר ביצוע האמור לעיל, מורידים את גופת הנפטר לרצפה ומניחים אותו כשרגליו צמודות לכיוון פתח החדר, מצמידים ידיו לצידי הגוף, פותחים את כפות ידיו ומיישרים את האצבעות, עוצמים את עיניו ומכסים את גופו בסדין. בשעה שמורדים את הנפטר לקרקע יש לבקש ממנו מחילה בשמו המלא (אנחנו מבקשים ממך פלוני בן פלוני מחילה, כל מה שעשינו הינו לכבודך). במידת הצורך מותר להניח קרח על הנפטר כדי להצילו מביזיון של ריח רע. כמו כן מותר לומר לגוי להפעיל מזגן לצורך זה.

הנחת כלי של היתר אינה מתירה להעביר את הנפטר לבית אחר ולכן במידת הצורך (יש להתיעץ ברב מוסמך!) יש לעשות את ההעברה ע"י גוי.

מיד עם הפטירה יש לפנות לחברה קדישא ובעזרתה מטפלים בכל סידורי הקבורה והלוויה.


תקציר הלכות אבלות:



יציאת נשמתו הטהורה של בעל "גשר החיים" (הקדמת בן המחבר):

הגאון הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי זצ"ל מחבר ספר "גשר החיים" על ענייני אבלות. - שעותיו האחרונות טרם פטירתו, העידו יותר מכל עד כמה "גשר החיים" עמד מוחשי לנגד עיניו. כפי שכותב בנו, בהקדמה לספר, כשהוא מתאר בהרחבה את שעותיו האחרונות של אביו: "...חשכת הלילה משתררת לאט לאט בחלל בחדר, הושלך הס, הודלק החשמל, וכולנו עומדים דרוכים מסביב למיטתו מתוך חרדת צפייה לבאות. פתאום נתן לי את שתי ידיו, והחזיק בשתי ידי זמן ממושך, כששפתיו ממללות. אחר כך עזבני מתוך ידיו. כשרציתי לנגוע בו שוב, סירב, כדין גוסס שאסור לנגוע בו. אז יישר את ידיו ורגליו, והתחיל נושם בכבדות - סימני גסיסה. ... עברו עוד כמה רגעים, ואנו משתאים מחרישים, מבלי לדעת האם זוהי אמנם גסיסה, והאם יש כבר להתחיל לומר אתו ווידוי. ואף שהיו מומחים לדבר, כגון חברי החברא קדישא וכדומה, לא יכלו בכל זאת לקבוע את המצב. עמדנו ככה, על יד המיטה, שהוא שוכב ישר, ופניו זוהרות ממש באור אצילות עילאית. לפתע הוציא לאט את ידו מתחת השמיכה, והתחיל לדפוק על לבו, ללא כל סימן התרגשות - וידוי. בגמרו את אמירת הוידוי, יישר את ידו והמשיך למלמל בחשאי. נוכח הסימנים הברורים של הגסיסה, התחיל לומר את הפסוקים המתאימים למעמד זה, מתוך הסתכלות על "נר ה' נשמת אדם" העומד לדעוך נגד עיניהם. ככה זה נמשך בערך כחצי שעה. בשעה שבע בערב, אור ליום חמישי ח' ניסן, הוציא אבי מורי את נשמתו בטהרה, בהרגשת "מעבר חיים", בבחינת "פושט צורה ולובש צורה", מתוך דברי תורה, במעמד כמה מניינים: רבנים, ראשי ישיבות, מלמדים, בני ישיבה, שכנים, ידידים וקרובים, כשפניו הקורנות מזוהר עילאי נאצל מוסבות כלפי העם, ועינינו רואות בהיכבות המנורה הטהורה, שנרות חיי התורה הועלו בה מדי יום, ודלקה כ-83 שנים"...

יום ראשון, 16 בספטמבר 2018

תקציר הלכות אבלות

תקציר הלכות אבלות


א. משעת פטירה עד הקבורה.

ב. מהקבורה עד סוף ה"שבעה".

ג. מהשבעה עד סוף השנה.


לחץ כאן לקריאת הלכות והנהגות עם החולה לפני הפטירה, הלכות גוסס, וידוי בשעת יציאת נשמה, צידוק הדין.


לחץ כאן להנחיות חברא קדישא במקרה של פטירה בבית.

לחץ כאן לסדר לימוד לעילוי נשמה.

ליווי הלכתי מעשי לאבלים.



א. משעת פטירה עד הקבורה:


לפני קבורה - אונן 

משעת פטירתו של אדם נקראים קרוביו - האישה או הבעל, הבנים והבנות, האחים והאחיות וההורים – אוננים; אחר הקבורה נקראים אבלים.

האונן צריך להתעסק בהכנת הקבורה, ולכן פטור הוא מכל מצוות עשה.

האונן לא קורא קריאת שמע, לא מתפלל, לא מניח תפילין, לא מברך, ולא עונה אמן. לא מצטרף לזימון ולמניין. אגב - אונן לא רשאי להחמיר ולהתפלל, כדי לא לזלזל בכבוד המת.

יחד עם זאת, האונן עדיין חייב בגזרות דרבנן ומצוות לא תעשה; נטילת ידיים בלי ברכה בבוקר ולפני לחם. כמובן איסורי בשר בחלב, לשון הרע וכו'. לובש ציצית בלי ברכה. מותר לתת צדקה.

כמו כן, יוצאי מן הכלל שחייב כרגיל: קריאת שמע על המיטה וברכת 'המפיל', תפילת הדרך גם בטיסה. (כי אלו נתקנו לשם שמירה).

במידה והקבורה משתהה בחו"ל ואין אפשרות פעולה לנקוט, לשאול רב.

איסורי אבלות החלים כבר כעת: אכילת בשר ויין, סעודת מרעים, קלות ראש, רחיצה, תספורת וגילוח, בושם, גזיזת צפורניים, עבודה, שאילת שלום ותלמוד תורה (חוץ מהלכות אבלות, ודברי תורה בהספד לנפטר).

מותר להישאר עם נעליים כרגיל, ומותר לשבת על כסא גבוה כשמטפלים בענייני הלוויה והקבורה.

אחרי הקבורה, משלימים רק את התפילה שהגיע זמנה, לא משלימים תפילות קודמות (אומרים ברכות השחר אם זה לפני השקיעה).

הספד לנפטר הוא גם חשוב מצד כבוד המת, ובמקרה של פטירת הורים גם מצוות כיבוד הורים.


הלכות הקשורות לארגון הקבורה והלוויה:

צריך לדאוג לקיום טהרה הכוללת רחיצת הנפטר ועיטוף בתכריכים. בארץ ה'חברא קדישא' עושים זאת.


זמן הקבורה 

אין להתעכב בקבורת הנפטר שלא לצורך; אם צריכים קרוביו להגיע ממקום רחוק ויהיה לנפטר כבוד בהם, מותר לעכב הקבורה, ובלבד שלא יתעכבו יותר מדי. 

מנהג ירושלים לקבור את המת ביום פטירתו, וכך ראוי לנהוג בכל מקום. 


לוויה 

יש להקפיד מאוד להפריד בין גברים ונשים בשעת הלוויה וההספד. 
יש נשים, ומעוברות בפרט, שאינן נכנסות לבית הקברות מחמת הטומאה הנמצאת שם, ומנהג טוב הוא . 
מנהג ירושלים - שאין בנים, בנות ונכדים הולכים אחר מיטת אביהם, וכך ראוי בכל מקום ומקום. 

בשעת הלוויה נוהגים לומר מזמור צ"א בתהילים: "יושב בסתר עליון", ו"אנא בכח". בקבורת אישה נוהגים להוסיף "אשת חיל". 

הספד 

מצוה גדולה להספיד את הנפטר כראוי ולשבח אותו במעשים הטובים שעשה בחייו, ואין להוסיף יותר מדי.
מצוה לעורר את השומעים לבכי וללימוד ממעשיו ודרכיו הטובים של המנוח.

אין להספיד בערב שבת וחג לאחר חצות היום, בראש חודש, בכל חודש ניסן, בחול המועד, בחנוכה, בי"ד וט"ו באדר ובימים שאין אומרים תחנון. 

קריעה 

האבלים עומדים ומברכים: 
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם דיין האמת! 
וקורעים את הבגד העליון לאורכו כ- 9 ס"מ. (בגד עליון: לספרדים - חולצה, לאשכנזים - גם מעיל). על אב ואם קורעים מצד שמאל גם את החולצה והגופיה כנגד הלב. על שאר קרובים קורעים מצד ימין. יש נוהגים שהנשים אינן קורעות, ולנוהגות לקרוע, צריכה אשה לקרוע להן ובצנעה.
יש להשאר עם בגדים אלו עד לשיקומו מהשבעה, אם מחליפים בגד, האבלים על הוריהם צריכים לקרוע גם בבגד החלופי.

יש נוהגים לקרוע בבית העלמין לפני קבורה, ויש נוהגים לאחר קבורה. 

קבורה 

מצוה להשתתף בכיסוי הקבר ואין מוסרים כלי עבודה מיד ליד. אין לשכב על הקבר לאחר הקבורה, אבל טוב לבקש סליחה מהנפטר, להניח אבן או גוש עפר ביד שמאל על הקבר ולומר: "לך בשלום ותנוח בשלום, ותעמוד לגורלך לקץ הימין". 

אחר היציאה מבית הקברות טוב לקטוף עשב ולהשליך אחר הגב ולומר: "ויציצו מעיר כעשב הארץ". רוחצים ידיים ולא מנגבים.

סעודה ראשונה לאחר הקבורה נקראת "הבראה", והשכנים או הקרובים מביאים לאבל לאכול משלהם, ולא יאכל האבל משלו אבל לשתות משלו מותר, הספרדים נוהגים לאכול פת ביצים ועדשים וכדו' ונותנים הלחם ביד, וכן מברכים ברכת המזון מיוחדת לאבלים. והאשכנזים נוהגים להברות במזונות ושתיה בלבד.

ביום הראשון לאבל, אף לאחר הקבורה, לא יניחו האבלים תפילין.


ב. משעת פטירה עד סוף ה"שבעה":



ניחום אבלים: 

יש מנחמים: מן השמים תנוחמו.
ויש מנחמים: המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. 

שאילת שלום 

אסור לאבל לשאול בשלום אחרים. אם אחרים שואלים בשלומו, יענה להם בשפה רפה ובנענוע הראש. 

רחיצה וסיכה 

מותר לאבל לרחוץ רק פניו, ידיו ורגליו במים קרים ולא בחמים. אסור לשים על עצמו בשמים ושמנים למיניהם. לרפואה ולצורך מיוחד- מותר. להתאפר ולהתקשט בתכשיטים אסור; לכלה ולמשודכת מותר.
בימינו שאנשים רגילים להתקלח מטעמי היגיינה, מותר לאבל לעשות מקלחת קצרה במים קרים או פושרים, אם הוא חש צורך להתנקות (בשם הגר"מ אליהו; ועי' שו"ע שפא, ג).
אשה אבלה אינה טובלת במהלך השבעה, אבל עושה הפסק טהרה ויכולה להתנקות לשם כך (ש"ך שפא, ב).
מותר לצחצח שיניים ולמרוח קרם שנחוץ לרפואה. מותר להשתמש בדאודורנט  למניעת ריח רע, אבל אין לשים בושם ואין להתאפר (מעולם ועד עולם; עי' שו"ע 
שפא, ו).
אבל אינו מתגלח, אינו מסתפר ואינו גוזז ציפורניים בכלי (שו"ע סי' שצ).

ישיבה על הקרקע 

לא יישב על כיסא, מיטה או ספסל אלא על שטיח או מזרן. 
אשכנזים נוהגים לישב על שרפרף נמוך.
מבוגרים שהדבר  קשה להם יכולים לשבת על כסא רגיל (ש"ך שפז,א). מותר לישון בלילה על המיטה כרגיל (פנים מאירות ב, קנ), וכן להחליף לבגד שינה (פיג'מה) למרות שלא עשו בו קריעה (ילקו"י ט, יט). 

בשר ויין 

מותר לאכול בשר ויין כל שבעת ימי אבלות, אך יש נוהגים לאסור. ולפי כולם, בשבת אוכלים בשר ושותים יין. 

לימוד תורה 

האבל אסור בלימוד תורה, אך יכול לקרוא דברים הקשורים בצער ואבילות כגון - הלכות אבלות, ספר איוב, דברים הרעים בירמיהו וכו'. 

מותר גם לשמוע דברי תורה ומוסר המעוררים צער ומועילים לתשובה. מותר לקרוא הלכות אלו. 

מלאכה 

אין לאבל לעסוק בשום מלאכה, ואסור לו ללכת לעבודה במשך כל השבוע. אם האבל שותף עם אחר בעסק מסוים, צריך השותף לסגור את העסק במשך השבוע, ויכול השותף להתעסק באותה מלאכה בצינעה בביתו. אם אין אפשרות לסגור את העסק, יש לשאול רב. וטוב לשאול דבר זה בהיותו אונן. 

עבודות הבית 

אם הבית שהיא אבלה לא תסרוג ולא תתפור ולא תכבס, אך יכולה לעסוק בעבודות הבית כגון: בישול וניקיון או כיבוס בגדי תינוקות. 
אך מציווי חכמים צריכות שכנותיה לעשות דברים אלו.

שאילת שלום ומילות ברכה ופרידה

לא אומרים לאבל "שלום" כי הוא אינו בשלימות, וגם האבל אינו אומר "שלום". אם מישהו טעה ואמר "שלום" לאבל, ישיב לו בטון שקט כדי שלא לפגוע בו.   
יש מתירים למנחמים ולאבל לומר "בוקר טוב", "לילה טוב" וכד', וכן מותר לנענע בראשם במקום "שלום", ללחוץ את ידו של האבל ולחבק אותו.
מותר לאבל לברך ולהתברך באיחולים טובים כמו "כל טוב", "בשורות טובות", "כתיבה וחתימה טובה" וכד'.
כשאומרים לאבל "מן השמים תנוחמו" וכדומה, נכון שיענה "אמן".

שמחה והנאה 

האבל לא ישתתף בשמחה ולא יעשה כל דבר שיש בו שמחה או הנאה. (כגון: שמיעת ניגונים, ריקוד, תשמיש המיטה וכו'). 

מקום ישיבת ה"שבעה" 

טוב לשבת "שבעה" בבית הנפטר, ואם אין אפשרות לקיים שם מניין רצוי לשבת בבית גדול האחים, שיש שם מניין. בבית זה מדליקים נר נשמה כל ה"שבעה" ומכסים את המראות והתמונות. 

יציאה מהבית

האבל אינו אמור לצאת מהבית שבו הוא יושב שבעה, כדי שלא יסיח דעתו מן האבלות, פרט לתפילות.
אם יש צורך, מותר לאבל ללכת לישון בביתו, וראוי שמישהו ילווה אותו שלא יילך לבדו (הרב יעקב רוז'ה).

חליצת נעליים 

יש נוהגים לשים עפר ואבנים בתוך הנעלים כשיוצרים מבית הקברות. כשמגיעים לביתם, חולצים את נעליהם או נועלים נעלי גומי (ולא עור).

איש ואשתו

יחסי אישות אסורים ויש להפריד את המיטות (שו"ע שפג, א). חיבוק ונישוק מותרים (גשה"ח כא, ו).

תפילה ומצוות 

האבלים חייבים בכל המצוות חוץ מתפילין ביום הפטירה. טוב לערוך תפילה במניין בבית האבל ולומר שם דברי תורה לע"נ הנפטר. 
אם אין מניין, יש מתפללים ביחידות ויש ההולכים לבית הכנסת בצנעה.
תיקון רחל ווידוי לא יאמרו בבית האבל אפילו מי שאינם אבלים, כי מידת הדין מתוחה.
תיקון לאה - לפי הילקו"י, האבל לא יאמר כי הוא כלימוד תורה (כמו שבתשעה באב לא אומרים).

שינויים בתפילת שחרית

ברכת כהנים - ישנם כמה מנהגים אם אומרים ברכת כהנים, או שאינם מברכים, או שאפילו החזן אינו מזכיר את הברכה.
המשך התפילה - אין אומרים תחנון. קריאת התורה כרגיל. אין אומרים "למנצח מזמור לדוד".
ובא לציון - אומרים את הפסוק הראשון "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'", מדלגים על הפסוק השני "ואני זאת בריתי... מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם", וממשיכים "ואתה קדוש" והלאה.
בסיום התפילה - מוסיפים פרק תהילים שנהוג לומר בבית האבל, בימים רגילים אומרים "למנצח לבני קורח", ובימים שאין בהם תחנון  (כמו חודש ניסן, חודש תשרי מיום כיפור ואילך, וימים שאומרים בהם הלל) – אומרים "מכתם לדוד". 
עדות המזרח מוסיפים צידוק הדין והשכבה לאחר תפילת שחרית, ויש אומרים גם לאחר תפילת מנחה. 
בראש חודש אפשר להתפלל בבית האבל, ובשעת אמירת ההלל יוצאים האבלים לחדר אחר עד סיום ההלל. במידה והתפילה מתקיימת בבית שבו נפטר המנוח, ראוי שההלל ייאמר מחוץ לבית ולכן המתפללים יוצאים מהבית בשעת אמירת ההלל (גשה"ח כ, ג, ה).
בתפילת מוסף של ראש חודש האבלים משתתפים בתפילה, אולם מישהו אחר יהיה חזן.

החלפת בגדים 

אין להחליף בגדים במשך כל ימי ה"שבעה". אם הם מלוכלכים מאוד, מותר להחליפם, ולא יחליפום בבגדים חדשים או מכובסים. אבל על אביו או אמו שהחליף בגדיו צריך לקורעם שנית. 

שבת 

יום שישי, כשעתיים לפני כניסת השבת, יקום האבל מן הארץ. ירחץ פניו ידיו ורגליו בצונן. יחליף את בגדיו העליונים לבגדים נקיים אך לא חדשים או מכובסים. בגד מכובס ימסרנו לאיש אחר שילבש כחמש דקות, ינעל נעליו וילך לבית הכנסת. יש נוהגים להתפלל בבית אבל בערב שבת. ויש נכנסים לביהכ"נ ב"בואי כלה". 
אסור לאבל לנהוג אבלות בשבת בגלוי אבל בצנעה ימשיך אבלותו.
יחסי אישות, מקלחת ולימוד תורה אסורים בשבת. אבל התירו לומר שנים מקרא ואחד תרגום.
מיד במוצאי שבת אחר הבדלה יחזור לאבלותו, אם לא נגמרו ה"שבעה". 

חגים 

אם בתוך ה"שבעה" חל אחד מן החגים: ר"ה, יוהכ"פ, סוכות, פסח, שבועות, - יקום האבל מן הארץ כשעה לפני החג, יסיים אבילותו ולא יחזור לשבת "שבעה". 

כיסוי מראות

נוהגים לכסות את מראות הבית שיושבים בו שבעה, ויש בזה כמה טעמים.

נר

מדליקים נר לע"נ המנוח/ה בכל יום בשבעה, בבית שיושבים שם, וטוב שיהיה משמן זית.

חפצי הנפטר

מותר להשתמש בבגדי הנפטר ובחפציו בכל דרך שרוצים. את הנעליים נוהגים לזרוק.



ג. מהשבעה עד סוף השנה:



אזכרות "שבעה" ו"שלושים" 

מונים שבעה ימי אבילות מיום הקבורה. אם התחילו האבלים לשבת "שבעה" ביום הקבורה לפני סוף היום (שקיעת החמה), הרי זה נחשב ליום אחד וצריכים לשבת רק עוד שישה ימים. 

כך סדר הקימה:

לאחר תפילת שחרית של בוקר יום השביעי, יושבים האבלים ואומרים להם המתפללים (או אפילו אחד מהם) פסוק:
"לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ: כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַים תְּנֻחָמוּ".

לבני עדות אשכנז יאמרו רק: "קומו יקירים".

בכך מסתיימים כל דיני השבעה ומחליפים האבלים את בגדיהם למכובסים.

לאחר מכן נוהגים שהמשפחה עולה לקבר המנוח/ה ולהתפלל וללמוד לעילוי נשמתו.

אם יום השביעי חל בשבת, יאמרו להם בבית הכנסת נוסח הנ"ל כבר בתחילת תפילת שחרית, כדי שיוכלו האבלים לעלות לתורה לעילוי נשמת הנפטר/ת.

ייזהרו שאיש יקים איש ואישה תקים אישה.

יש נוהגים לעשות סעודה בליל ה"שבעה" ולומר בה דברי תורה (ספרדים אומרים ברהמ"ז מיוחדת לאבלים). ביום השלושים יעלו ג"כ לקבר. 

למנהג זה: 
א: אם נקבר ביום ג' (אפילו נפטר קודם לכן), וישבו מעט באותו יום לארץ, עשו סעודה ביום א' בערב. ויקומו מה"שבעה" ביום ב'. אחר שלשה שבועות ביום ג' בערב יעשו סעודת שלושים, וביום ד' יעלו לקבר. 
ב: אם נקבר ביום א' יעשו סעודה ביום ה' בערב. יקומו מהארץ שעה לפני שבת. יפסיקו אבילותם בשבת בבוקר, ויעלו לקבר ביום א'. נוהגים לעשות לימוד, ולומר בו דברי תורה לעילוי נשמתו. אחר שלושה שבועות, ביום א' בערב, יעשו סעודת "שלושים", וביום ב' יעלו לקבר. 

סדר עלייה לקבר בשבעה שלושים ושנה 

טוב להביא עשרה אנשים בני מצוה, ולומר פסוקי תהילים מפרק קי"ט או משניות לפי אותיות שם הנפטר ואח"כ לפי אותיות נשמ"ה. יש נוהגים לומר גם פרקים: ט"ז, י"ז, ל"ג, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל, מתהילים. אח"כ יאמרו אשכבה וקדיש. 


מצבה 

יש להקים אבן או בסיס למצבה ביום השביעי. את המצבה נוהגים להקים עד יום השלושים. בכל מקרה ראוי לזכור שאין נחת רוח לנפטר ממצבות מפוארות. וטוב יותר להרבות מעשים טובים וגמילות חסד לעילוי נשמתו.
נכון להקפיד שהאותיות על המצבה לא יהיו בולטות אלא בשווה למצבה או שקועות בתוכה, יש לכתוב תאריך עברי בלבד,

כל שלושים יום 

כל שלושים יום אין לובשים בגדים חדשים ולא חולצה לבנה מכובסת ואין נוטלים ציפורניים. אבל על אביו ואמו יתגלח ויסתפר מספר ימים אחרי שלושים יום כשיגערו בו חבריו, אבל על שאר קרובים יסתפר ביום ה"שלושים", או בערב חג אם עברו ה"שבעה" ימי אבלות.

כל ימי השלושים, האבל אסור בשמיעת כלי נגינה אף דרך הקלטה, וכן אסור לילך לבית השמחה, כגון חתונה ובר מצוה וכן לטיולים וכדו', ואם אבל על אביו ואמו, אסור בכל זה כל השנה הראשונה, אבל ללכת לסעודת ברית מילה, וכן סעודת סיום מסכת, וכן להשתתף בשבת חתן, כשאין במקומות הללו מנגינות וכלי שיר מותר להשתתף בהן אף ששרים יחדיו שירות ותשבחות.

אחד עשרה חודש 

יש אומרים קדיש במשך שנה, ומנהג רוב העדות להפסיק לאומרו אחרי 11 חודש. יש חוזרים לומר קדיש אחרי שבוע הפסקה ויש חוזרים בשבוע אחרון של השנה. 
יש נוהגים לעשות אזכרה ביום סיום אמירת הקדיש בסוף 11 חודש. 

כל שנה ראשונה 

כל שנת האבלות ישתדל האבל להתפלל כשליח ציבור, ובלבד שקולו יהיה נעים ויודע שהוא רצוי לקהל. אם אינו מתפלל כשליח ציבור, יקפיד לומר את כל הקדישים ובמיוחד קדיש יתום, שהוא הקדיש שלפני "עלינו לשבח". 

במשך השנה הראשונה לא ילכו בני הנפטר לטיולים ולמקומות שמחה כגון סעודת חתונה וסעודת ברית. אך ל"ברית" עצמה - מותר. ויש אומרים שאין מחדשים בגדים. 

עליה לקבר בשנה הראשונה

מותר לעלות לקבר במהלך שנת האבלות, וישתדל לא להתפלל שם על בעיות של אנשים אחרים כגון חולים (על פי הקבלה, מכיוון שנשמת הנפטר טרודה בדינה).  ויש נוהגים שלא לעלות לקבר בשנת האבלות, מלבד בשלושים וביום השנה.

אזכרה

ביום הפטירה בכל שנה ושנה נהוג לעשות אזכרה ולימוד לזכר הנפטר. 

סדר האזכרה

מערב שבת שקודם יום האזכרה מתחילים לומר קדיש עד יום האזכרה. וטוב שיעלה באותה שבת ל"מפטיר" או "משלים" ויאמר קדיש שאחר הקריאה בתורה. את תאריך יום השנה קובעים לפי יום הפטירה. כגון: אם נפטר ביום י' בשבט אפילו אם נקבר אחריו, יום השנה יהיה בי' בשבט בכל שנה ושנה.

חג ומועד שנפלו בימי האבל:

מועד (כגון: סוכות, פסח, שבועות, וכן ראש השנה ויום כיפור) שחל בימי השבעה, מבטל מהאבלים דיני גזירת שבעה מערב החג, וכן אם חל מועד לאחר שבעה תוך השלושים, מבטל מהאבלים דיני גזירת שלושים מערב החג. וכיון שיש בזה דינים ופרטים משתנים, יש לעשות בזה שאלת חכם כל מקרה לגופו.

אבלות בשנה מעוברת:


דיני אבלות הם 12 חודשים בלבד.

קדיש - מפסיקים אחרי 11 חודש למשך שבוע, ואחר כך ממשיכים להגיד עד סוף 12 חודש.

אזכרה - יש לערוך אזכרה ולימוד משניות וקדיש בערב לפני סוף 12 חודש, ועולים לקבר גם למחרת בסוף ה12 חודש וגם לאחר 13 חודש.


בסוף 11 חודש, ספרדים נוהגים לעלות לקבר, ויש נוהגים לעשות גם אזכרה קטנה.


אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: