פרשת משפטים - לא להשלים עם העבירה

לא להשלים עם העבירה

"כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר"... בפסוקים אלו מדובר על אדם שמסר ביד חברו פקדון לשמירה, ולאחר זמן טען השומר שהפקדון נגנב או אבד ממנו. על השומר להשבע ששמר כראוי ושלא שלח ידו בפקדון ויפטר מלשלם, אך אם התברר שהשומר לקח את הפקדון לעצמו, עליו לשלם כפליים לבעל הבית.

הפרשיה המרכזית הזו בדיני השומרים רומזת לפקדון החשוב ביותר שניתן בידינו: "נשמה שנתת בי טהורה היא", הקב"ה מפקיד בידינו את הנפש האלוקית (שהיא "חלק אלו-ה ממעל ממש") ועלינו לשמור היטב על הפקדון היקר.

כותבים הפוסקים שמ'מודה אני' לומדים לא לערבב פיקדון עם חוב. כלומר אם מישהו שחייב לי כסף גם הפקיד אצלי פיקדון, לא לעכב את החזרת הפיקדון כדי להוציא ממנו את החוב.

כי גם אתה הפקדת את הנשמה אצל הקב"ה "בידך אפקיד רוחי...", ואתה לא רוצה שהוא ישאיר את הפקדון אצלו בבוקר כי יש לך אצלו איזה חוב, נכון...

שמות (כב,ח): "עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אליהם ישלם שנים לרעהו".

אל המהרי"ל דיסקין זצ"ל הגיעו שני אנשים לבוררות. הוויכוח ביניהם היה על סכום כסף גדול, כחמשת אלפים רובל. השלישו בידו את סכום הכסף, עד שיפסוק.

לאחר מספר ימים הופיע אחד מבעלי הדינים ואמר שהוא חייב לקבל למשך יומיים אלפיים רובל מתוך הסכום שהפקידו אצל הרב.

אמר לו המהרי"ל דיסקין: "הבעיה היא שהחבר שלך הקדים אותך כבר אתמול ובקש שלשת אלפים רובל", נזעק המתדיין ושאל: "האם הרב נתן לו, הלא הפקדנו את הכסף אצל הרב מתוך אמונה".

הרגיעו הרב: אל תדאג לא נתתי לו פרוטה... וגם לך לא אתן עד שאפסוק בדין!

גם אם לפעמים קורה שפשעת בפקדון, לא להתרגל לזה או להצדיק את זה אידיאולוגית...

שמות (כא,ו): "וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם".

רש"י: "ומה ראה אוזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר ר' יוחנן בן זכאי אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע".

הרב יעקב משה חרל"פ (מי מרום חלק ה' פרשת משפטים): "אם כן למה לא רוצעין תיכף אחר שגנב?

אכן למדין אנו מזה, שאף על פי שעלול האדם להכשל ולהלכד בפח יצרו האורב לו תמיד, בכל זאת על כל פנים עליו ללחום שלא ליפול ולרדת למדריגה נמוכה מאד עד כדי לאהוב את המכשול, שכן בזמן שמרגישים אהבה למכשול הרי זה סימן לכריתה גמורה ממקור הקדושה, ולפחות היה לאדם להשאר במדריגה כזו שהדברים ששמע על הר סיני יהיו צורמים את אזניו, מבלי להשלים עם הדרכים והמעשים הרעים. ולכן רק כשאומר "אהבתי את אדוני וגו' לא אצא חפשי". שמראה בזה שאינו מתחרט על דרכו הרעה, ובא לידי מדריגה שפלה כזו ששפחה יורשת גבירתה להחליף את אהבת ד' לאהבה זרה, אז: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע", שלידי מדריגה כזו לא היה לו להגיע בשום אופן"!

העבירה היא לא משהו עצמי לך! אף פעם אל תשלים עם זה!

אתה לא מתפלל במנין? תבכה על זה כל פעם שאתה עובר ליד בית הכנסת של אנשים שכן זכו!

אל תשלים עם העבירה, אל תמצא אידיאולוגיה חדשה למה זה בעצם כן מותר...

מי שכן משלים עם הבעיה מגיע לידי – "ועבדו לעולם" (איך הוא ייצא מזה? הרי זה כבר נהיה חלק ממנו - "אהבתי את אשתי ואת בני")...

תמיד תהיה שייך לקב"ה גם כשאתה בעבירה.

גם להיפך כשאתה כל החיים בבעיה ואז מגיעה איזו הזדמנות להיות טוב אל תהסס להיות טוב אפילו לכמה דקות...

הרב קרליבך (סיפורי נשמה חלק ב עמ' 319):

פעם נזדמנתי לעיירה אחת בטקסס, ביום שישי אחר הצהריים, ולהפתעתי ענו לי: ׳כן, יש כאן מקוה׳.

ואתם מבינים שבדרך כלל, במקומות כאלה, אני לבד במקוה, וטובל בתחושה חגיגית שאני הראשון שעושה זאת במאה השנים האחרונות...

שמחתי שיש מקוה, והלכתי לשם לפי ההוראות שקיבלתי. כפי שצפיתי, טבלתי שם לבדי. עמדתי כבר לצאת, כשפתאום נכנס אדם. מה אומר לכם... לא רק שהאיש לא נראה כמו יהודי שטובל במקוה - אם הייתי פוגש אותו ברחוב, קרוב לוודאי שלא הייתי יודע שהוא יהודי.

היה בו איזה חיספוס כזה. הוא היה חבוש כובע קאובוי גדול, ועל חזהו התנדנדה לה שרשרת עם תליון...

׳האיש הזה הולך למקוה??' אמרתי לעצמי, ׳אולי בטעות הגיע לכאן׳.

כנראה שלא יכולתי להסתיר את הפתעתי, כי הוא מיד פנה אלי. וכאן באה ההפתעה השנייה: הוא דיבר ביידיש! לא יידיש אמריקאית-יידיש אמיתית, יידיש של מזרח-אירופה... והוא אומר לי: 'ומה אתה עושה כאן?׳ לא יכולתי להתאפק. שאלתי מיד: ׳מי אתה? מה הסיפור שלך?׳ ׳חכה לי כמה דקות', אמר.

הוא התפשט, טבל במקוה, התלבש, אחר כך הציע לי להחזיר אותי למלון שלי ברכב שלו. בדרך, פתח האיש עם כובע הקאובוי ואמר: ׳אתה בטח שואל את עצמך מה אדם כמוני מחפש במקוה, נכון?׳

אתם מבינים, חברים? אדם לא הולך למקוה ביום ראשון בשביל שיהיה לו יום שני נפלא. והוא לא הולך למקוה ביום שני לכבוד יום שלישי. יהודי הולך למקוה ביום שישי - בשביל שיזכה לשבת הכי נשגבה.

אמר האיש: ׳אם אני הולך למקוה ביום שישי, אתה מניח שאני שומר שבת, נכון? אבל האמת היא שלפעמים אני שומר שבת ולפעמים אני לא שומר שבת׳.

המשיך וסיפר: ׳נולדתי בכפר קטן ברומניה. כשהייתי כבן שמונה, לקח אותי אבי לעשות שבת אצל ההייליגר ר׳ ישראל מוויז׳ניץ׳.

בטח שמעתם על וויז׳ניץ, וויז׳ניץ היא שושלת חסידית קדושה מאוד שמקורה ברומניה, והיא מתמחית בשני דברים: בשמחה הכי גדולה, ובשבת הכי עמוקה.

ושני הדברים קשורים, כמובן: אם אתה לא יודע מהי שמחה, איך תדע מהי שבת? ואם לא טעמת את עומק טעמה של השבת, מה אתה יודע על שמחה...

וגם כן, הכל יודעים שהרבי מוויז׳ינץ האחרון שלפני השואה, ההייליגר ר׳ ישראל - בעל ספר ׳אהבת ישראל׳ - היה אדם עניו מתוק ועמוק באופן מיוחד...

המשיך האיש לספר: ׳זאת הפעם היחידה בחיי שהייתי אצל רבי חסידי, ותרשה לי לספר לך מה קרה שם. היו שם אלפי חסידים, הצפיפות היתה נוראה. כולם דחפו את כולם, בשביל להיות קרוב לרבי. אבא שלי, שידע מראש מה הולך לקרות, פחד שירמסו אותי, לכן עוד לפני שהתחיל ה׳טיש׳ אמר לי: ׳בוא ואושיב אותך מתחת לשולחנו של הרבי. שם תהיה מוגן ויהיה לך קל לשמוע מה הוא אומר. אך גם אם תהיה עייף, אין בעיה - תוכל לשכב שם ולהירדם'.

וכך היה. מצאתי לי מקום מתחת לשולחנו של הרבי. לא הייתי לבד - היתה שם ׳ממלכה׳ שלמה של ילדים והיה מאוד נחמד... והרבי היה כל כך מתוק. הוא ראה שיש ילדים מתחת לשולחן, ודאג להם כל הזמן: הוא נתן לנו חלה וגם דגים, ומכל השיריים שחילק לחסידים חילק גם לנו. ומאחר שישבתי הכי קרוב אליו, לא היה חסר לי כלום. הרגשתי שהרבי זוכר כל הזמן שאני שם, והוא משגיח עלי.

אתם יודעים, חברים, כמה זה חשוב לילדים ששמים אליהם לב?

אין לנו מושג, זה יותר מחשוב. זה חיוני ממש.

המשיך הייד׳לה לספר: ׳ובכן, אני יושב מתחת לשולחן, והרבי מתחיל לומר תורה. הוא לימד, מן הסתם, דברים עמוקים מאוד על הפרשה, אבל הייתי רק בן שמונה ולא הבנתי דבר. אך בשלב מסוים הרגשתי שמשהו מיוחד קורה. הרבי החל לדבר לאט בהתרגשות גדולה. ופתאום הבנתי כל מילה. וכך אמר הרבי:

׳שמעו נא, אחים יקרים, אני רוצה לומר לכם דבר חשוב ביותו, ואני רוצה שתזכרו אותו לתמיד: ישנם עיתים בהם אנחנו מרגישים טהורים כפי שהיינו כשיצאנו לאוויר העולם, ואנחנו ממש רוצים לעשות משהו קדוש. אבל אז מופיע השטן - ׳הצד האחר׳ שבתוכנו, והוא אומר לנו: ׳אני מכיר אותך, אח שלי. אני יודע מה עשית אתמול, ואני גם יודע מה אתה מתכנן לעשות בעוד שעתיים. אז את מי אתה חושב לרמות? מה קרה לך פתאום? התקף קטן של קדושה, אהה? תהיה כן עם עצמך! אל תנסה להיות מה שאתה לא!׳ ופתאום קם הרבי על רגליו וזעק ממעמקי לבו: ׳תקשיבו לי, יהודים! תגידו ל׳צד האחר׳ שלכם: ׳תעזוב אותי לחמש דקות! תן לי לשכוח לרגע מהעבר שלי ומהעתיד שלי. זה לא מעניין אותי עכשיו! בחמש דקות הקרובות, אני רוצה להיות קדוש ולעבוד את השם'!

הרבי התיישב במקומו, ופתאום הרגשתי את ידו נחה על ראשי הקטן. הוא הביט בי מתחת לשולחן, עיניו היו אדומות מבכי, והוא אמר: ׳שמעת מה שאמרתי, ילד מתוק שלי? אנא, אל תשכח׳.

סיים האיש עם כובע הקאובוי: ׳אחרי כשנה שנתיים היגרה המשפחה שלנו לאמריקה. קרה איכשהו שבקושי קיבלתי חינוך יהודי. אני חי כאן בטקסס, כמעט כמו גוי. אני לא יודע הרבה, וגם את מה שאני יודע לרוב אני לא שומר. לרוב אני לא שומר שבת ולא אוכל כשר. אבל מדי פעם, משהו עמוק מתעורר בי. מדי פעם אני מרגיש שאני רוצה להיות קדוש, שאני רוצה לעשות מצוה. כמובן שמיד לוחש לי קול ציני בתוכי: ׳השתגעת? זה לא מתאים לך. תהיה אמיתי! תהיה מה שאתה!׳

ואז אני נזכר בדבריו של הרבי...

גם היום, כשהתחשק לי פתאום לנהוג כמו החסידים שהכרתי בילדותי וללכת למקוה, שמעתי את הקול הזה בתוכי: ׳מקוה? השתגעת? אתה אפילו לא שומר שבת בקביעות!׳ והאמת היא שאני לא יודע אם יהיה לי הכוח לשמור את השבת הזאת. אולי כן ואולי לא. אבל רציתי ללכת למקוה, וזכרתי מה ששמעתי מתחת לשולחנו של הרבי׳.

כך אמר לי המקוה-ייד׳לה הזה עם כובע קאובוי, בעיירה נידחת בטקסס.

אין לכם מושג כמה שמחתי לפגוש אותו... ׳גוואלד, גוואלד!' לא הפסקתי לומר לעצמי. אלף פעמים 'גוואלד׳״.

אתם שומעים, חברים? אפילו אם בעוד חמש דקות אשוב לשפלות שלי, לשכחה שלי... מה רע בלהיות קדוש חמש דקות? אתם יודעים מה הבעיה שלנו?

הבעיה שלנו היא שבכל פעם שאנחנו מתעוררים לעשות משהו טוב, משהו קדוש, אנחנו חושבים שזה חייב להיות לתמיד. כשיש לי ׳התקף נשמתי׳ קטן, אני מיד אומר: ׳ריבונו של עולם, אני נשבע לך שאהיה טוב לתמיד'.

ואז, בפעם הראשונה שאני נכשל, אני נשבר. אני אומר לעצמי: ׳לא הולך לי. לא אצליח. זה לא בשבילי'.

אבל תארו לכם שהיה לי את האומץ לומר: ׳ריבונו של עולם, אני רוצה לעשות את רצונך. רק שבינתיים, אני לא יכול להבטיח לך יותר משתי דקות,,.. מה רע בשתי דקות?

אתם יודעים, רבותי, לעומת הנצח - מה ההבדל בין שתי דקות לשבעים שנה?

[ר׳ שלמה צוחק, נוטל את הגיטרה ואומר:]

׳אז חברים, בשביל ניגון טוב, האם תוכלו להיות קדושים לחמש דקות?׳

פרשת משפטים - משפט יהודי - ירידה לצורך עליה

משפט יהודי - ירידה לצורך עליה

סיבת האיסור לערכאות של גויים נראית לכאורה, מפני החשש שפסק הדין שיפסוק בית-משפט זר, לא יכוון לאמת האלוקית הצריכה להתגלות בעולם על-פי דיניה של התורה כפי שהיה מתגלה בבית-דין של ישראל.

על-כן מפתיעים מאוד דבריו של רש״י (ע״פ דבריהם של חז״ל בגמרא) על הפסוק הראשון בפרשתנו (שמ' כא,א): ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״׳, באומרו: ״ואפילו ידעת בדין אחד שהם (בית-המשפט הגוי) דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות (בבית-הדין) שלהם״!

האומנם? אם פסק הדין זהה, מדוע משנה הדבר היכן ייפסק הדין. בבית-משפט של עכו״ם או בבית דינם של ישראל?

יצחק קרומביין ('בשבע' משפטים התשע"ח גליון 781): "מספרים שפעם ציווה פקיד בריטי להוציא להורג הודים על ששרפו אלמנה בחיים. כשההודים הסבירו לו שמדובר במסורת עתיקה, הוא ענה שישנה מסורת בריטית עתיקה להוציא להורג רוצחים..."

מבאר רש״י סיבת איסור זה בשני נימוקים:

א. הדן בערכאות גויים - ״מחלל את ה׳״.

ב. הדן בערכאות של גויים – ״מייקר (מלשון יקר - מכבד) את העכו״ם ומחשיבם״.

הסיבה השנייה הגיונית ומובנת, משום שעצם פנייתו של אדם מישראל לבית-משפט של גויים, מעלה את מעמדם וערכם בעיני החברה והציבור, דבר הגורם לזלזול בכבודם ומעלתם של ישראל, בתורת ישראל ישראל ובבית דינם של ישראל.

אך לכאורה הסיבה הראשונה - ״חילול ה׳״, אינה מובנת כלל. וכי איזה חילול ה׳ - חלל - חיסרון במציאות יש כאן, אם פסק הדין שיפסק בבית-הדין של אומות העולם יהיה בדיוק את אותו פסק הדין שיפסק בבית-דינם של ישראל?

מבאר הרב חרל״פ (שיחות לספר שמות עמ' קסה-קסח): ״ההבדל בין משפטי העמים למשפטי ישראל, הוא, כי משפטי העמים הם לפי המאורעות, הם קובעים את החוק ועל-פיו יצאו ועל-פיו יבואו. לא כן משפטי ישראל שהמאורעות יבואו על-פי החוק, החוק העליון שנחקק מאז מרצונו יתברך, וממנו באות המאורעות כדי לגלות בזה העולם במעשה בפועל... לולא המשפטים לא היה בישראל שום מריבה בין זה לזה, ורק כדי שאור המשפט האלוקי יצא מהכוח אל הפועל, באים על-ידי זה למריבה, ומיד שפוסקים להם את המשפט הם עושים שלום״.

הסבר - ישנו הבדל יסודי ועקרוני, בין מגמת ומטרת המשפט בישראל לזו שבאומות העולם.

השקפת אומות העולם ביחס לעצם מציאות המשפט, היא שהמשפט הוא בדיעבד בשל סטייה שקרתה במציאות, מעין ׳תאונת עבודה׳ אנושית שיצרה מריבה וסכסוך בין בני-אדם, המצריכה את התערבות בית-המשפט ופסיקת הדין, כדי להחזיר את המצב לקדמותו, למסלול השגרתי והקבוע בו נעו החיים בתחילה. לפי השקפה זו, המאורעות האנושיים הם הגורמים לדין, שהרי ללא ויכוח ומריבה בין בני-אדם, לא היה המשפט בא לעולם כלל, ואם כן, המשפט הוא בדיעבד מכורח הקלקולים והתקלות שבמציאות.

לעומת השקפה זו, השקפת התורה שונה לחלוטין. לא המאורעות המקולקלים שבמציאות, הם הגורמים לדין, אלא בדיוק ההפך, המשפט והדין איננו בדיעבד אלא לכתחילה שבלכתחילה המתגלה בפועל דרך המסכים והמסכות של האירוע ה׳בדיעבדי׳ שקרה במציאות.

דהיינו - כאשר הקב״ה רוצה להופיע בעולם אמת אלוקית חדשה - טוב אלוקי חדש הנצרך לקדם את העולם לגאולתו, מסובב הקב״ה מאורעות במציאות, בסכסוכי ממון ודיני נזיקין בין בני-אדם, המצריכים פסיקת דין, ועל-ידי כך תופיע האמת האלוקית החדשה בעולם דרך אותו הדין החדש שנפסק בבית-הדין.

לפי השקפה זו, לא המאורעות גורמים לדין, אלא בדיוק להפך. הדין - האמת האלוקית החדשה הנצרכת כעת לתיקון העולם, היא הגורמת למאורעות שיבואו.

היוצא מדברינו, שמטרת המשפט באומות העולם היא בסך-הכול להחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה לפני המריבה והנזק שבא לעולם, כדוגמת שתי מכוניות שהתנגשו והוזקו, דבר המצריך תיקון פחחות במוסך, כשכל מטרת בית-הדין הגוי אליו פנו שני בעלי המכוניות, היא, לקבוע מי חייב בתשלום כדי לתקן את הנזק ולהחזיר את המכוניות למצב בו היו קודם ההתנגשות, ככל הניתן. לתפיסתם המקרה המעשי שקרה הוא הסיבה, והמשפט והדין הוא התוצאה.

אך בישראל אין הדבר כן. מטרת המשפט אינה רק להשיב את המצב לקדמותו, אלא אדרבא, היות שהקלקול במציאות הוא רק תוצאה, שסיבתו - האמת האלוקית החדשה - המשפט והדין החדש האמורים להופיע בעולם דרכו, על-כן, תפקידו של המשפט הוא להרים את האדם והעולם למציאות אלוקית רוחנית חדשה, מציאות שלא הייתה לפני כן כלל בעולם.

הבנה אלוקית עליונה זו המבררת שהמשפט והדין הם הסיבה ואילו המקרה המעשי שקרה בפועל הוא התוצאה, נכונה לא רק במאורעות מסובכים וסכסוכים בעניינים שבין אדם לחברו באופן אישי, אלא גם ובעיקר ביחס לכל המאבקים והמריבות המתגלים בעם ישראל ובחברה כולה, סכסוכים אשר מטרתם האמיתית היא כדי לברר (מלשון ברירת 'אוכל מפסולת') ולרומם את עם ישראל למדרגה עליונה יותר, ולהביא את העולם לגאולתו.

כי לפני כל 'יש' יופיע ההעדר![1]

מכאן מובן נימוקו הראשון של רש״י (שהובא לעיל), ש״הדן בערכאות גויים מחלל את ה׳״ - מלשון חלל וחיסרון, וזאת מפני, שמטרתו ומגמתו של בית-המשפט הגוי, היא בסך הכול להחזיר את המצב לקדמותו, ולא להעלות את העולם למדרגה אלוקית חדשה האמורה להתגלות דרכו, כפי שמתקיים בבית-דינם של ישראל.

כדבריו התמציתיים של דוד המלך (תהילים קמז,יט-כ): ״מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה״.

אורות הקודש (ג' כו-כח): "וכן הוא הדין בדור שלם ובתקופה עולמית".

אם יש בלגאן על מעמד האשה (הרב קלנר...) אז צריך להגיע אחרי הבלגאן לקומה יותר גבוהה בענין הזה לא רק להחזיר את המצב לקדמותו...

חינוך ילדים (אמנות ההכלה 132-133 - לבנות להרוס ושוב לבנות):

יש נטייה נסתרת בלב כל אחד והיא הנטייה לבנות, ולהרוס על מנת לבנות טוב יותר. ילד בן שנתיים בונה מגדל של לגו ובועט בו באכזריות, זה מעורר בו צחוק, ואז הוא בונה שוב, אבל הפעם גבוה יותר ויפה יותר. גם בגיל בית הספר יש צורך לקנות חפץ בעל ערך, כמו שעון או אופניים, אך לאבד או לשבור אותו, וזה על מנת להרגיש את ההיעדר ואולי לזכות בעוד אחד.

בגיל ההתבגרות הנטייה הזאת תופסת תאוצה כי היא לפעמים עצם חיותו של הנער. לכבד, אבל למרוד על מנת להעריך יותר. ליצור קשר חברי קרוב, ולפרק את החברות על מנת להעמיק את טיב הקשר.

״יש״... ״היעדר״... ו״יש״ גדול יותר... קצת כמו תהליך של אבל, באבל האדם עובר מ״יש״ ל״אין" ומ״אין" ל״יש״ על ידי מפגש עם הכאב, עם ההיעדר, עד שנבנה אצלו עולם של משמעות, של תובנות עמוקות; שכול מלשון שכל.

גם המחאה החדשה היא תנועה של חורבן, לפעמים בדרכים אנרכיסטיות, וזאת בשל השאיפה לבנות עולם אחר, טוב ומתוקן יותר.

נשמות חדשות הגיעו לעולם, נשמות גדולות, נשמות דתוהו. נשמות שהשאיפה שלהן להרוס היא עצומה, כי יש בהן רצון עצום להפוך את הגאולה לגאולה עמוקה, טוטאלית. הם מוכנים לגור אפילו באוהל, מתוך הכנה לעולם חדש מלא עזרה הדדית, הרמוניה, יופי, חשיבה מתוקנת, צדק חברתי, רוח הקודש... "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"

אחרי מריבה או חיסרון גדול שקרה המצב לא חוזר לקדמותו!

אתה אמור לחשוב לאיזו מדרגה אפשר להעלות את הילד ואת המצב על ידי מה שהיה!

---

[1] עין איה (שבת א פרק ראשון נט): "ולא היה אדם מחזירה דבר. הפליאות המזדמנות על חקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה ע"פ סדרי החכמה האלהית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחיית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא לעולם [את] הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחיית יכולה להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. ע"כ צריך שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה. וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות שלפי ערך גדלן, ולפי הערך של גדולת הפעולה הצריכה לבא ע"י הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כח הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת. וכן הדבר נוהג בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג ג"כ במקרה פרטי, שג"כ אינו יוצא מהסדר הכללי מפני שהוא נוטל בו את מקומו הראוי לו. ע"כ שאלה זו, שהיתה צריכה לפעול פעולה חזקה ונמשכת בתשובתה, היתה ההנהגה המזדמנת שעשתה רושם גדול בפליאתה. כי העני' הסוערה היתה בטענותיה מרעשת את הלבבות, ומי שישקיט רוחה ורוח כל משתומם על כלל מציאות המאורע לא נזדמן לה. כה היה הרושם הולך הלך וחזק מפני שלא הי' אדם מחזירה דבר.

פרשת משפטים – שקלים - פיל בקוף מחט

פיל בקוף מחט

גל עיני: על חדש ניסן נאמר בתורה "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". חוץ מראש השנה החגיגי בתשרי, ישנו ראש שנה סמוי באמצע השנה, בראש חודש ניסן.

לפי זה ה'אלול' של השנה הסמויה הזו הוא אדר... אלא שבניגוד לאלול – חודש התשובה הרציני, באדר אנחנו מהרהרים בתשובה שמחה עם הגשמיות!

האות של אדר היא קו"ף, אחת המשמעויות של המילה קוף היא 'קוף המחט'.

מימרה מפתיעה של חז"ל תופרת את קוף המחט לחיה אחרת – הפיל.

אומרים חז"ל (ברכות נה:) ש"אין מראים לאדם [בחלום] אלא מהרהורי לבו" – לכל פרט בחלום יש אחיזה בחיי האדם, ולכן על דברים התלושים לחלוטין מחיינו איננו חולמים. ומה הדוגמא שהם מביאים? פיל הנכנס בתוך קוף מחט.

מדוע בחרו חז"ל דוקא בדימוי זה?

לפי חז"ל לכל חיה בטבע יש פסוק המבטא את מהותה, פסוק אותו היא 'שרה' בעצם קיומה.

פסוקו של הפיל הוא (תהלים צב,ו) "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ".

החיה הענקית הזו, על השקט והכובד המלכותיים בהם היא מתנהלת, היא המחשה לגדולת הבורא ("מה גדלו") והד לעומקים הבלתי מפוענחים שלו ("מאד עמקו").

מהו איפוא פירוש הפיל הנכנס בקוף המחט?

נראה שיש כאן איור סמלי לבריאת העולם: ה' האינסופי בורא חלל מצומצם ואז חודר לתוכו. הבלתי-מוגבל נכנס לתוך המוגבל. הדימוי בא לנער אותנו מהתפיסה הרווחת שהאלוקות היא נשגבת ומופשטת ולכן מרחפת מעל המציאות ואינה מתעניינת בבני האדם הנחותים.

כניסת הפיל לקוף המחט פירושה שאלוקות נשגבת באמת תחדור גם לחללים הקטנים ביותר של חיינו.

הרבי מקוצק (שהשבוע פקידת שנתו) כותב על הפסוק (שמות כב,ל): "אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" - מלאכי קודש יש לה' מספיק, הוא רוצה "אנשי קודש", אנשים שהקודש נכנס בחייהם[1]!

הרב קוק (עין איה שבת א' פ"א ח שבת י.): רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי - ערך הדין והמשפט התורי הוא גדול מאד, באשר רק הוא קובע על התורה את החותם המיוחד שהיא תורת חיים. כלומר שצריך שתהי' התורה מתיחסת אל החיים המעשיים בתור מאירה לנתיבות החיים, ולא רק להכירה בתור חכמה נאצלת לבדה... שרק אז תצא תכלית התורה אל הפועל בהיותה מתפשטת על ארחות החיים המעשיים...".

הרב קוק (פנקסי הראיה ג, עמ' רפט-רצ)[2]: "ענין ספירת הדמעות על אדם כשר[3], הוא בציור דמעות, לחות נזרמות, אבל כשכל אחת מהם נעשית מוצק אז נספרות. הנוזל הוא רוחני לערך המוצק, וכן מחשבה היא רוחנית לערך המעשה. תכלית הדמעות היא שיתגשמו בפועל, למלא את החסרון שחסר לכלל החבורה על ידי היעדר אדם כשר. על כן הדמעות הן הטובות, שראויות להיות נספרות, כלומר באות למצב מוגשם בפועל...

התכלית היא הדמעות הנספרות, הבאות מצד השכל וההכרה של ערך החסרון, והפועלות על הדאגה המעשית למלאות את החסר...

אנו צריכים לבעלי בתים יראי ד', שימצאו בתים יהודיים בעולם... רק בעזר בעלי בתים יראים יוכל המצב להתקיים ... על כן ראוי להוריד דמעות נספרות מתגשמות בפועל, ועל כל החבורה לדאוג למלאות החסרון, החסרון של היהדות.

יש למצוא בעלי צדקה, יש למצוא אנשים טובי לב, אבל היהדות תובעת בעלי בתים יראים, בעלי בתים שמתפללים כיהודים, שקובעים עיתים לתורה, שמכבדים ואוהבים את התורה. זה אנו צריכים למלאות. ובלע המות לנצח. במהרה בימנו אמן".

התשובה המעשית המקומית לחוסר ביראי השם שנרצחו על קידוש השם (חוץ מהנקמה הממלכתית שצריך לדחוף אליה) היא שכל יהודי יוסיף קדושה בביתו!

שיא הקדושה בחיי המעשה הוא בית המקדש!

למה קוראים פרשת שקלים?

משנה ברורה: א. זכר לזמן הבית. ב. "ונשלמה פרים שפתינו".

השבת הזו היא זמן מצוין לחשוב מה אנחנו עושים כדי להביא שקלים בפועל ולא רק כזכר, או ככפרה על חוסר המעשה...

אתמול, כ"ד שבט (יום ההולדת של אשתי היקרה), התנבא זכריה הנביא נבואות מדהימות על ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו - העיר שמחברת את הקדושה אל החומר!

אי אפשר שלא לרעוד מההקבלה לימינו...

זכריה (א-ב): "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט... הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר: רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם... וָאֹמַר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי... וַיֹּאמַר אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח ה' לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ... וְהִנֵּה כָל הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת: וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה' צְבָאוֹ-ת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה: וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים... לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹ-ת... עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם... פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ... רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן[4] כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'".

השבת חלה האזכרה של יאיר שטרן[5] תראו מה העיקר האחרון שהוא רושם בתור יהודי 'לא דתי' (הניח תפילין ואכל כשר)...

עיקרי התחיה - אברהם שטרן ("יאיר"):

א. העם – עם ישראל הוא עם סגולה; יוצר דת היחוד; מחוקק מוסר הנביאים; נושא תרבות עולם; גדול במסורת ומסירות הנפש; ברצון החיים וכוח הסבל; באור רוחו, בבטחונו בגאולה.

ב. המכורה – המכורה היא ארץ ישראל בתחומיה המפורשים בתורה (לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, בראשית ט"ו י"ח), היא ארץ החיים, בה ישכן לבטח העם העברי כולו.

ג. העם ומכורתו – את ארץ ישראל כבש ישראל בחרב.  בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחיה.  לפיכך יש לישראל ורק לו זכות הבעלות על ארץ-ישראל.  זכות זו היא מוחלטת: היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע לעולם.

ד. היעוד – 1. גאולת הארץ.  2. תקומת המלכות.  3. תחיית האומה: אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה בלא תקומת המלכות.

ואלה תפקידי הארגון בתור המלחמה והכיבוש:

ה. חינוך – חינוך העם לאהבת החרות וטפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים.  השרשת הרעיון כי גורל העם נתון בידיו הוא.  חידוש ההכרה "הסיף והספר ניתנו מכורכין מן השמים" (ויקרא רבה, ל"ה, ח')

ו. אחדות – איחוד העם כולו סביב דגלה של תנועת החרות העברית.  שימוש בגאוניותם, מעמדם מאודם של יחידים – וכיוון מרצם, מסירותם ולהטם של ההמונים למלחמת השחרור.

ז. בריתות – כריתת בריתות עם כל המעוניינים במלחמת הארגון המוכנים לסייע לו במישרים.

ח. כח – חשול הכוח הלוחם והאדרתו במכורה ובתפוצות, במחתרת ובקסרקטין, להיותו צבא-גאולה עברי על דגלו, נשקו ומפקדיו.

ט. מלחמה – מלחמת תמיד בכל העומדים לשטן לקיום היעוד.

י. כיבוש – כיבוש המכורה מידי זרים לאחוזת עולם.

ואלה תפקידי התנועה בתור האדנות והגאולה:

יא. אדנות – חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה.

יב. משטר הצדק – הקמת משטר חברותי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי, במשטר זה לא יהיה רעב ומובטל.  בו יחיו חיי אחוה, כבוד ורעות כל בני האומה באשר הם בניה, אות ומופת לגויים.

יג. החיאת השממות – בניין החרבות והחיאת השממות לעליית המיליונים, פרייתם ורבייתם.

יד. משפט הזרים – פתרון בעיית הזרים על ידי חילופי האוכלוסים.

טו. קבוץ גלויות – קבוץ גלויות שלם במלכות ישראל.

טז. שלטון – האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני תרבותי וכלכלי ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון.

יז. תחייה – החיאת הלשון העברית בפי כל העם, חידוש עצמותו ההיסטורית והרוחנית של ישראל.  צרוף האופי הלאומי בכור התחיה.

יח. הבית – בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה.

במהרה בימינו אמן.

---

[1] הרב דרוקמן: מובא בספר דברים (ה,כב) "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִי-ם חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי".

קודם לכן אומרת התורה (ד,לג): "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי".

ממבט ראשון, התורה חוזרת על עצמה, אבל זה לא אותו הדבר.

כאן ישנה הדגשה מיוחדת "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע" - ההדגשה היא, שבשר ודם שומע קול אלוקים חיים.

יש לקב"ה הרבה מלאכים ושרפים בשמים, אבל מה שהוא רוצה מאיתנו זה "אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" - קדושה שמתגלה אצל בני אדם, זה התפקיד שלנו, בזה אנחנו מתייחדים. זה הייעוד שלנו בעולם הזה.

תהלים (קטו,טז): "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם".

אמר על זה הרבי מקוצק ז"ל (מובא בשיח שרפי קודש מדור עבודת ד' אות ט) – "השמים, שמים לה' והארץ נתן לבני אדם - לעשות מהם שמים"!

שמים זה האידיאל, החזון, והארץ זוהי המציאות. ה'שמים' זה הרוח, 'הארץ' זה החומר. שמים זו קדושה, ואנחנו צריכים להפוך את הארץ לשמים, את הארץ אנחנו צריכים לקדש, לרומם, הקדושה השמימית צריכה להתגלות בארץ, האור השמימי צריך להאיר בארץ.

כל מצוה זו תוספת קדושה, על כן, זכינו למצוות בכל תחומי החיים. זוהי זכות שאין כדוגמתה – "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".

כותב המדרש (דברים רבה ו,ג): "אמר רבי פנחס בר חמא לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת המצות מלוות אותך... אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך...אם הלכת לגלח המצות מלוות אותך... אם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך...ואם זרעת אותה המצות מלוות אותך...".

הרב חרל"פ: "לרגל התעלות זו, התאחדות הגמורה (בין הבחירה של ישראל לבין הבחירה של הקב"ה) נתעלינו שגם בשר תאוה שלנו יש לו מעין קדושת שלמים וזה (הסיבה) שלא הותר להם בשר תאוה כי אם בבואם לארץ ישראל (משום) אז נתעלו שגם הרצון הטבעי שלהם הוא באיחוד עם הרצון של חי העולמים ב"ה, עד שבכל אות נפשך תאכל בשר, שאות נפשך גם הוא קדוש. וכשם שלגבי חפץ עליון נאמר בקורבנות "אשה ריח ניחוח לה'" שאמרתי ונעשה רצוני, כן הוא בחפץ ישראל עם קדושו שעולה לריח ניחוח לה'. ולכן נאמר "רק הדם לא תאכלו", ולהלן הוא אומר "רק חזק לבלתי אכול הדם", הענין דמאחר שכל כך יש התעלות לרצון ישראל עד שהוא עצמו רצון ה', וגם הבשר תאוה כאילו נזבח לשם שלמים, יכול היה לחשוב שכמו כן יאכלו גם הדם, כשם שדם הקורבנות עולה על המזבח, כן הדם של בשר תאוה יעלה לאדם ויהיה נחשב כאילו עלה למזבח, על זה נאמר כי לא כן הדבר, רק חזק לבלתי אכול הדם.... וזה מתאים עם מה שאמרו (בראשית רבה) "קדושים תהיו"-יכול כמוני? ת"ל אני ה'-קדושתי למעלה מקדושתכם, ועד כאן ולא יותר, שמכיון שבארץ ישראל תבוא ההתעלות עד כדי דימוי לעליון ב"ה כביכול, תגיעו אז למעלה.. שכל הציווים והאזהרות, יהיו לכם מן הנמנע גם בטבע. למעלה גדולה זו תגיעו, ובכל זאת תתאמצו שלא למדוד עצמכם יותר מדאי, ורק חזק לבלתי אכול הדם".

[2] הרב אבינדב אבוקרט בשם הרב צוריאל חלמיש: מדובר ברשימות דברים שכתב הרב ביומנו, כהכנה לקראת דברים שנשא בלווייה של אחד היראים בין חברי הקהילה בבויסק (בניגוד למקובל אולי לחשוב, מצוי שהרב כותב לעצמו רשימות בפנקסיו השונים לקראת נאומים, הספדים ואפילו ראיונות). בנוסף, אלו דברים ייחודיים של הספד כתוב מהראי"ה (רוב ההספדים שבידנו הם תמלול חלקי של דבריו בע"פ) ועוד על אדם שאינו רב או איש ציבור.

[3] נאמר בשבעה של הרב בן גל ובחודש של הרב רזיאל ה' יקום דמם.

[4] פִּיוּט לְיוֹם הַפְּדוּת – יאיר שטרן הי"ד:

צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת-צִיּוֹן,

בָּנַיִך אֵלַיִך שָׁבִים בְּשָׂשׂוֹן.

וְיָגִיל הַגָּלִיל וְיָשִׂישׁ הַשָּׁרוֹן

וְתִצהַל יְהוּדָה, וְהַנֶּגֶב יָרֹן.

צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת-צִיּוֹן.

[5] מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חירות ישראל" (לח"י). נודע גם בשם "יאיר", שהיה כינויו המחתרתי (על שם אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד הקנאים במצדה). נרצח ע"י הבריטים בכ"ה בשבט ה'תש"ב.

שנים רבות לאחר הרצח החליט סרג'נט דניאל דיי, השוטר היחידי שנותר עם מורטון בחדר, לספר את מה שהתרחש: "לאחר שציווה מורטון על כולם לעזוב את הדירה ולקחת איתם את טובה סבוראי, נשארנו עם שטרן רק שנינו, מורטון ואני. ואז ניגש מורטון אל מאחורי גבו של שטרן, דחף אותו אל החלון וירה בראשו. שטרן נפל ומורטון המשיך לירות בחזה. אחר כך הפנה את ראשו אליי ואמר: אתה ראית שהוא ניסה לברוח".

פרשת משפטים - איך עוזרים ליהודי, ואיך לגוי?

איך עוזרים ליהודי, ואיך לגוי?

שמות (כב,ב): "אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ".

רש"י (שמות כא,ב בשם חז"ל) מבאר שעבד עברי נמכר לעבד על ידי בית דין, כתוצאה מכך שהוא גנב ולא היה לו מה לשלם.

הרב שלום משאש זצוק"ל[1] (וחם השמש):

"למה פתחה התורה בדיני גנב?

בגלל שהקב"ה הוא אבא שלנו והאבא דואג יותר לבנים הבעייתים שלו מאשר לאלו שהכל בסדר אצלם, מחפש הקב"ה עצה טובה לבנו הגנב.

על כן אמרה תורה למכור אותו, כי כמו שבמלכות דארעא מושיבים את הגנב בבית הסוהר, זה לא משפיע לטובה על הגנב, להיפך בבית הסוהר הוא נפגש עם עוד גנבים אחרים ומוסיף ללמוד מהם, וכשיצא מבית הסוהר ואין לו פרנסה מוכרח הוא להיות גנב, וגם בזמן שהוא בבית הסוהר, מה יעשו אשתו ובניו כדי לחיות, מוכרחים להיות גנבים.

אבל התורה הקדושה, אמרה למכור אותו ומסתמא ימכרוהו בית דין לאיש הגון, ובשש שנים ילמד שם נימוס ודרך ארץ ומידות טובות, כי יראה שם איך הבנים מתנהגים, ושם גם כן יהיה לו מה לאכול, ולא יצטרך לגזול, וגם יראה איך מכבדים אותו... ואמרו רז"ל בירושלמי, שאם יש לו כר אחד, יתנו לעבד, והוא ישן בלא כר, ומכל זה יבוש מלהיות גנב, ואחר שש שנים דואגת התורה עבורו שלא יהיה גנב, ואמרה "הענק תעניק לו מצאנך" וכו' כדי שיהיה לו להתפרנס, ובזמן עבודתו חייב האדון לזון אשתו ובניו כדי שלא יהיו גנבים".

ליקוטי הלכות (חו"מ הלכות אבידה ומציאה ג,טו. הלכות פריקה וטעינה ב, באמצע): "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּאוֹ וְחָדַלְתָּ וְכוּ' עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ - ... פֵּרְשׁוּ רז"ל שֶׁזֶּהוּ מִי שֶׁרָאָה אוֹתוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְזֶהוּ בְּחִינַת רֹבֵץ תַּחַת מַשָּאוֹ כִּי מִתְגַּבֵּר עָלָיו כֹּבֶד הַמַּשּאוֹי שֶׁהוּא הַמַּשּאוֹי שֶׁל עָוֹן... וְזֶהוּ כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹנַאֲךָ רֹבֵץ וְכוּ' כִּי הִתְגַּבְּרוּת הֶעָוֹן הוּא בִּבְחִינַת הַחֹמֶר וְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת... וְהִזְהִירָה הַתּוֹרָה עַל כָּל אֶחָד שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו חַס וְשָׁלוֹם הַמַּשּאוֹי שֶׁל עָוֹן... אֲזַי אָסוּר לוֹ לְהַעֲלִים עַיִן רַק מֻטָּל עָלָיו לְרַחֵם עַל חֲבֵרוֹ וְלַעֲזֹר לוֹ לְקַיֵּם עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ... כִּי כָּל אֶחָד מְחֻיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַשְׁגִּיחַ עַל חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם לְהוֹצִיאוֹ מֵהַמַּשּאוֹי הַכָּבֵד שֶׁל עֲוֹנוֹת... וְזֶהוּ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ...".

איך עוזרים אפילו לגויים?

הרב קרליבך: אני רוצה לספר לכם סיפור ממש געוואלד.

כל הצדיקים הגדולים, כל המאורות הגדולים שלנו - לכל אחד מהם היתה דרך מיוחדת לעבוד את ה׳ ולשרת את האנושות. בוודאי שמעתם על רבינו הקדוש ר׳ אהרן הגדול מקרלין.

בקרלין משקיעים את כל האנרגיה בתפילה. את כל הלב, את כל הנשמה.

הם צועקים ומתפללים עד מיצוי הנפש. ׳מקולות מים רבים׳ - בקולי קולות ועם הרבה דמעות.

פעם שאל ר׳ אשר מסטולין, בנו של ר׳ אהרן, את אביו: ׳אם אני צועק בתפילה כמו אדם שקוזק עומד עליו בחרב שלופה - האם זה מספיק?'

הוא ענה: ׳כן, זה טוב בשביל ההתחלה. עד ׳ברוך שאמר׳. אבל אחר כך צריך הרבה יותר'.

ובקרלין - כמו אצל עוד כמה רביים - לפעמים מתפללים מנחה ממש מאוחר.

ובכן, הסיפור הזה אירע לפני כמאה ושבעים שנה, בקרלין.

יום אחד, בשעת אחר-צהריים מאוחרת, נכנס רבינו הקדוש ר׳ אהרן - דהיינו ר׳ אהרן השני, בנו של ר׳ אשר מסטולין - לבית המדרש. חשבו שהוא עומד להתפלל מנחה, אבל הוא אמר: ׳היום לא נתפלל כאן. היום נתפלל בכפר נידח, רחוק מכאן. אז רבותי, בבקשה - הכינו את העגלה ואת הסוסים'.

רתמו החסידים את העגלה לסוסים. היה בה אולי מקום לעשרה, אבל כמובן - עלו עליה שלושים... איזה חסיד לא ירצה לנסוע עם הרבי להתפלל מנחה? והם מתחילים לנסוע.

רבותי! אני רוצה שתדמיינו את הנסיעה הזאת. נוסעים עם ר׳ אהרן לתפילת מנחה במקום רחוק. הכל כל כך מיוחד זה לא אותם שמיים, לא אותם עננים, לא אותם בתים... השמיים קרובים יותר, אלוקים קרוב, העולם יפה כל כך, הכל טוב. נוסעים ונוסעים ונוסעים, נעשה חשוך יותר ויותר, אבל בתוך הלב יותר ויותר אור.

הלילה ירד מזמן. נעשה מאוחר, והחסידים מתחילים לדאוג. מדי פעם הם פונים לר׳ אהרן: ׳רבי, כבר מאוחר! מה יהיה עם תפילת מנחה?

אבל בכל פעם עונה הרבי: ׳עדיין לא, עדיין לא, והם נוסעים ונוסעים... נופים חדשים, לא מוכרים. הרים ובקעות, כפרים... ושוב פונים החסידים לרבם: ׳רבי! כבר חצות לילה!' משיב ר' אהרן: ׳בכפר הבא נעצור להתפלל'.

הם מגיעים לכפר קטן ונידח, ומיד מצביע הרבי לעבר הבית האחרון: ׳שם! זוהי אכסניה קטנה. בית מרזח. מקום ששותים בו יי״ש (יין שרף) ותה. והנה יוצא מהבית יהודי זקן מאוד, ואומר: ׳אהה, רבותי! איזו שמחה לראות אתכם! אני היהודי היחידי כאן בכפר'.

הם מביטים בו ותמהים: בן כמה הישיש הזה - תשעים? מאה? אולי יותר...

והוא פונה לר' אהרן: ׳רבי הקדוש, מה אני יכול לעשות בשבילכם?' עונה הרבי: ׳נשמח אם תרשה לנו להתפלל כאן מנחה'.

כפר נידח ברוסיה, אמצע הלילה. שקט מסביב. ליל קיץ, החלונות פתוחים, וחסידי קרלין מתחילים להתפלל. אתם מבינים, ידידים?

הם ידעו שאם הרבי נסע דרך ארוכה כל כך בשביל להתפלל מנחה דווקא כאן, יש דברים בגו. מי יודע אלו ׳תיקונים' נוראים בא הרבי לתקן כאן- ואם במנחה רגילה היו חסידי קרלין מתפללים בקולי קולות ומכל הלב, אתם מתארים לעצמכם איך התפללו שם, באותו כפר נידח בחצות לילה, אחרי נסיעה של שעות...

הצעקות - עד לב השמיים. כמו יום כיפור ושמחת תורה יחד.

והנה, כל תושבי הכפר - איכרים פשוטים, התעוררו בבהלה!

אתם מבינים? ברוסיה בכפרים, היו כל הבתים עשויים מעץ, וכששומעים צעקות באמצע הלילה - יש לזה רק פירוש אחד: דליקה! יצאו כל הכפריים מבתיהם בפיג׳מות, ישר מתוך חלומותיהם, והחלו לצעוק: ׳אש! אש!׳

וכולם רצו לכיוון האכסניה כשבידיהם דליים של מים. אבל כשהגיעו לשם והביטו דרך החלונות, הם ראו אש... אבל איזו אש? לא אש ששורפת, אלא אש שבונה עולם, אש שבכוחה לאחד את העולם. אש מחממת, אש שבכוחה לשקם את הלב ואת הנשמה שלך לנצח.

תרשו לי, ידידים, לחלוק איתכם תורה של רבינו הקדוש, ה׳בית יעקב׳ מאיז׳ביצא.

הוא אומר: כשעמדנו בהר סיני לקבל תורה, אומות העולם לא באו. אבל כשיבוא משיח, כולם יבואו אלינו לירושלים עיר הקודש. מה ההבדל?

והוא עונה: הר סיני הוא המקום בו קיבלנו את התורה. אבל בית המקדש הוא גם מקום התפילה. ובתפילה יש משהו מיוחד. כשאני לומד תורה ואדם אחר מקשיב לידי, אם הוא לא מבין את מה שאני לומד - כמובן שהוא לא לומד. אבל אם אני מתפלל מכל הלב ואדם אחר מאזין לידי - פתאום גם הוא מתפלל יחד איתי. גם אם הוא לא יהודי...

דעו לכם, ידידים, יהודי אחד שמתפלל באמת, יכול להפוך את כל העולם למתפללים.

עכשיו עיצמו את העיניים ודמיינו את חסידי קרלין מתפללים באותו הלילה, בכפר הנידח.. ראו את האיכרים: הם מצטרפים!

הם מניחים את דליי המים, נכנסים לאכסניה ומתחילים לצעוק ולהתפלל מעומק הלב. כפי שמעולם לא עשו זה היה כמו ימות המשיח.

אתם שומעים, ידידים?

יום אחד, יבואו כל העולם לירושלים. כולנו נהיה שם. אנחנו והאיכרים, האיכרים וכל העולם, העולם והקדוש ברוך הוא. כולם נתפלל שם יחד.

ישעיהו (נו,ז): "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי, עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

אחרי התפילה הם רקדו יחד - החסידים והאיכרים!

הם הרגישו כולם לב אחד, נשמה אחת.

וכשאנחנו מתפללים יחד עם אומות העולם, כמובן שהם לא יכולים לשנוא אותנו. להפך - הם נותנים לנו כבוד שלא יאמן. האיכרים רצו הביתה והביאו כיבוד לרבי ולחסידים: תפוחים, כל מיני פירות... ובסוף ניגשו לרבי לקבל ממנו ברכה. הם ממש ידעו: ׳הבוחר בעמו ישראל באהבה׳. אחר כך חזרו לבתיהם לישון...

אמר ר׳ אהרן לחסידיו: ׳רבותי, הגיע הזמן לשוב הביתה'. כולם כבר ישבו בעגלה. אז פנה הרבי ליהודי הזקן, בעל האכסניה: ׳נו! למה אתה מחכה? ספר לנו כבר!׳

ניגש הזקן ואמר: ׳רבי הקדוש, דעו לכם שהיום יום הולדתי. בן מאה ושבע אנכי היום. ובדיוק לפני מאה שנה, כשהייתי ילד בן שבע, היה כאן הבעל שם טוב הקדוש. אז היה סבי בעל בית המרזח. אני זוכר זאת כמו היום. הבעל שם טוב הקדוש וחסידיו הגיעו בחצות לילה. והוא אמר: ׳הבה נתפלל מנחה!׳ וכמו הלילה - החסידים התפללו בקולי קולות ומכל הלב. וכל האיכרים התעוררו ובאו. וגם הם התפללו בכו ורקדו.

ואז, לפני שעלה על העגלה, ניגש אלי הבעל שם טוב הקדוש, שים על ראשי את ידיו הקדושות, וכך אמר:

׳ילד יקר ומתוק, יש לי משהו חשוב ונשגב לומר לך. אל תשכח את מה שראית. דע לך, בעוד מאה שנה בדיוק, יקרה מה שקרה היום: צדיק אחד יבוא לכאן עם תלמידיו, והם יתפללו יבכו ויצעקו, כפי שלא עשו מעולם. וכל האיכרים יצטרפו אליהם, יתפללו וירקדו יחד איתם. זכור ואל תשכח, ילד: ספר להם שהייתי כאן לפניהם'.

ליהודי אתה עוזר עם תורה ותפילה, לגויים אתה יכול לעזור ע"י תפילה, לקרב את כל העולם לה'.

שמות (כג,כה): "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ".

נלע"ד שזה נרמז בפסוק הזה - ועבדתם (שזו התפילה) – בלשון רבים. לחמך מימיך מחלה מקרבך (שזו התורה[2]) – בלשון יחיד (רק עם ישראל).

---

[1] רבה הראשי של מרוקו ולאחר מכן רבה הראשי של ירושלים, חי בין השנים תרס"ט-תשס"ג (1909– 2003 למניינם).

[2] לחם – לכו לחמו בלחמי, מים – אין מים אלא תורה. מחלה – משלי (ג,ח): "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" ע"פ הגמרא (תענית ז.).