פרשת פקודי - לשם יחוד

לשם יחוד

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: כשמתבוננים בפרשת 'פקודי', רואים לכאורה שבפרשה זו אין בה חידוש, ולכאורה נראה ח"ו שפרשה זו מיותרת, שהרי בפרשת 'תרומה' ה' ציוה להביא תרומה לבניית המשכן וכליו, ובפרשת 'תצוה' ה' ציוה את משה על מלאכת המשכן היאך לעשותו, ושאר הפרשיות הם העשיה עצמה, ובויקהל נשלמה העשיה, ולמה נצרכה פרשת 'פקודי'?

אלא התשובה לזה היא שכל הענין בפרשת 'פקודי', הם "פקודי המשכן" רק לספור את כל מה שהיה נצרך למלאכת המשכן, וליתן דין וחשבון, כמה היה מאסיפת התרומות, וכמה הושקע בבניית המשכן, לומר לך שאפילו משה רבינו אשר עליו נאמר בכל ביתי נאמן הוא, היה צריך לשקול כל פרט ופרט ולראות שהכל מאוזן וזהו שאמר הכתוב "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן", ועד כדי כך שחכמים ז"ל אמרו במדרש (תנחומא) שמשה רבינו עשה את החשבון ויצא לו מינוס, היה חסר לו בחשבון ההוצאות של בניית המשכן אלף שבע מאות שבעים וחמישה, עד שנזכר שלא לקח בחשבון את הווים, עד שהוצרכה התורה לחזור ולפרט "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים". פלא עצום, איך שנתן חשבון מדויק על כל עבודת המשכן.

כמה הדבר מחייב, אם משה רבינו נתן דין וחשבון, מי אנו שנחיה בלי דין וחשבון? וזה מחייב את האדם, העולם לא הפקר. אתה לא יכול לחיות כמו שאתה רוצה, יש עולם ואתה עתיד ליתן דין וחשבון, בורא עולם נתן לך גוף, נתן לך נשמה, נתן לך אשה, נתן לך בית, מה אתה עושה עם זה?

במשפט אחד – מי שחי בלא חשבון הוא לא בן אדם והוא לא יצליח לא בגשמיות ולא ברוחניות. וחייב אדם לעשות חשבון זה יום יום, לראות היכן הוא עומד, כמו שבעל מכולת חייב לערוך חשבון פשוט היכן הוא עומד. שאם לא כן, הוא עלול להפסיד את הכל, הרי גם עובד וגם מפסיד. ולכך כדי שלא יפסיד צריך לעשות חשבון, לראות היאך מרויח, ושכל השימוש שלו יהיה רק מחשבון הרווחים ולא מהקרן, שהרי אם יאכל את הקרן עלול להפסיד. ואם על דברים כאלה אדם עושה חשבון איך לא יעשה חשבון על החיים שלו – על הזמן? זמן זה חיים, חודש מורכב משבועות, מימים, משעה, מדקות, משניות. וזה חשבון של חודשים ויש חשבון של שנה. היום יש כל מיני מאזנים, יש חשבון של יום, יש חשבון של חודש, ובכל אחד מהם יש חשבון של רגעים, "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז,יח). בקיצור כל ענין הפרשה הוא ללמד את האדם את הענין של חשבון.

ויש עוד ענין בפרשה שמלמד אותנו על הענין הנ"ל. חוזרת התורה בפרשה שלנו כמה פעמים על ענין "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וַיַּעֲשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, מִמֶּנּוּ הוּא כְּמַעֲשֵׂהוּ, זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" וכו' וכו' שמונה עשרה פעמים. ואם ניקח בחשבון גם את הפסוקים שנאמר בהם "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ", ונצרפם יחד יוצא עשרים ושש פעמים כמנין הוי"ה.

אַי אַי אַי. אל תבדוק רק אם עשית או לא עשית, הרוחת או לא הרוחת, אלא תבדוק את הלשם שמים שבעשיה שלך, את האיכות של מה שעשית. שהרי בכל מעשה צריך לבדוק גם את המעשה אם, נעשה ע"פ ההלכה, ע"פ הזוהר, ע"פ האר"י ז"ל, וגם את הכוונה שעשה[1]. ישנם שני בני אדם זה עושה וזה עושה, לדוגמה הנחת תפילין, שניהם מניחים בדקדוק אולם זה עושה עם כוונה וזה בלי כוונה. ויש פעמים שבאדם עצמו יש את שתי הבחינות, שלפעמים עושה עם כוונה ולפעמים בלא כוונה. זה שעושה בכוונה – המצוה או הלימוד שעושה נוסק לגבהים. וזה מה שאומרת התורה "כאשר ציוה ה' את משה", "כאשר ציוה ה' כן עשו" עם כל הדקדוקים עם כל הכוונות.

שמעתי באוזני ממורינו ורבינו ר' מרדכי שרעבי זצוק"ל שדיבר בכל ענין לומר 'לשם יחוד', ובפרט הדגיש וצעק בהתלהבות שצריך להקפיד לומר את המילים "בשם כל ישראל".

ונסביר את הדברים. הנה לא מיבעיא במצוות דאורייתא ודרבנן שצריך האדם לומר 'לשם יחוד', זה פשיטא, אלא אף בכל דבר של דקדוק הלכה או מנהג ישראל שבא לקיים צריך לומר 'לשם יחוד'. ואפילו בכל מעשה שעושה – הולך לאכול, הולך לפגוש במישהו או כל הנהגה של האדם בחיי היום יום, תאמר 'לשם יחוד'. שהרי אמרו חז"ל "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג,ו). איך יכול לקיים בכל דרכיך דעהו? תאמר 'לשם יחוד', ובזה מרויח שכל מעשה שעושה אפשר לומר עליו "כאשר ציוה ה' כן עשה". שהרי חז"ל אומרים שבכל דרכיו האדם נבדק, ואם האדם אומר קודם המעשה 'לשם יחוד' בזה כבר קיים את הבדיקה שהרי אמר שעושה מעשה 'לשם יחוד' קוב"ה ושכינתיה, וזה מה שלימדה אותנו התורה שאותם אנשים כולם עשו הכל "כאשר ציוה ה' את משה", איך הגיעו להכרה כזו? הכל ע"י שאמרו 'לשם יחוד' קוב"ה.

וזה מעשה הצדיקים הגדולים שלא עשו שום מעשה מבלי לייחד את ה', והריווח באמירה זו הוא ריווח עצום, שאפי' אם טעה בדרך – זה יצר הרע. שהרי אני מצידי אמרתי 'לשם יחוד'. והריווח הוא גדול, שה'לשם יחוד' מאפס ומאזן את כל מה שקורה לך באמצע.

ובעיקר הכוונה של ה"לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", הנה קוב"ה זה אור האין סוף בעליונים ושכינתיה זה העוה"ז. שהרי הקב"ה בחר להשרות שכינתו בתחתונים, וכמו שכתוב "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" (ישעיהו סו,א). ידוע שקוב"ה הוא כינוי להוי"ה, ושכינתיה הוא כינוי לשם אדנות (א‑ד‑נ‑י). אדנות הוא מלשון אדון הכל. אתה רואה את העולם, אל תחשוב שיש מישהו שיש לו שליטה בעולם, הכל זה אדון הכל, אדנות. [הרבה פעמים שומעים בני אדם שאומרים אני כך וכך ואני כך וכך, צריך האדם ששומע אותם באותו רגע לכוין "אני ה' אלוקיכם אמת" להשריש בקרבו שהכל מאיתו יתברך ולא להיחלש בשמיעה זו] , וזהו שאנו אומרים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", דהיינו יחוד הוי"ה ואדנות (זו"ן), ויכוין אותיות השמות בשילוב י‑א‑ה‑ד‑ו‑נ‑ה‑י.

ולאחר יחוד זה אנו עולים למקום גבוה יותר, "בדחילו ורחימו" כלומר למערכה הנקראת ישראל סבא ותבונה [הנקרא בקיצור ישסו"ת], והיינו יחוד הוי"ה אהי"ה דהיינו יחוד חיצון, שההוי"ה בחוץ והאהי"ה בפנים דהיינו י‑א‑ה‑ה‑ו‑י‑ה‑ה. ומשם אנו עולים ליחוד גבוה יותר לפרצופי אבא ואימא דהיינו "ורחימו ודחילו" שמשמעותה יחוד אהי"ה הוי"ה בשילוב כזה א‑י‑ה‑ה‑י‑ו‑ה‑ה, ובחינה זו גבוהה יותר מבחינה קודמת משום שידוע הוא שכל מקום שההוי"ה היא בחינה פנימית היא בחינה גבוהה יותר.

ואח"כ ממשיך "ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים", נשאלת השאלה מה עשינו עד עכשיו? הרי כבר יחדנו לזו"ן ולישסו"ת ולאו"א, אולם כעת אנו עולים לבחינה גבוהה יותר, בחינה של פרצוף אריך, שהיחוד הפשוט הוא בכתר דהיינו בפרצוף עתיק. וכשאומר "בשם כל ישראל", זהו בחינה של א"ק בחינה גבוהה ביותר של אור האין סוף שאין לה אפי' בחינה של אותיות.

כשאדם אומר את כל זה כאילו כיון את כל סידור הרש"ש, על כל המצוות והלימוד תורה שעושה, ומחזק אותם בתכלית החיזוק, שהגיע לא"ק וממשיך את אור האין סוף עד עולם העשיה, מה שייך יותר מזה?!

אז כמה זה חשוב – "כאשר צווה ה' את משה", בכל דבר להקפיד להגיד "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה".

ויותר מזה, בכל מעשי האדם אפילו במעשים הגשמיים ייחד את ה', יאמר לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה הריני הולך לביה"כ, תייחד את עצמך עם הקב"ה ובזה אתה מאמץ את כוחך, ולא רק בלימוד התורה או במצוות טלית ותפילין, שהרי אפילו בעשיית כפתוריה ופרחיה גם נאמר "כאשר ציוה ה' את משה", ובזה אתה נותן עוצמה במעשה, ועוד יותר כשאתה אומר ב"שם כל ישראל" תרמת את המעשה לכלל ישראל והכלל ישראל מתחזק במעשה הזה.

---

[1] נפגשו שניים מתלמידי המגיד ממעזריטש איש ברעהו, אמר האחד. מה יהא בסופנו, להיכן נוביל את כל העבירות שלנו. השיבו חברו, על העבירות אינני דואג, לכך תיקנו תשובה, אלא מוטרד אנכי בשל המצוות שלנו, איך נישא פנים עם 'מצוות' כאלה...

ראש השנה - יום הולדת

יום הולדת

משנה (ראש השנה א,ב): ״בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון״.

גמרא (שם ח.): ״באחד בתשרי ראש השנה לשנים, למאי הלכתא?...רב נחמן בר יצחק אמר: לדין. דכתיב (דברים יא) ׳מראשית השנה ועד אחרית שנה׳ - מראשית השנה נידון מה יהא בסופה״.

יום דין זה אשר בו נידון האדם המהווה את מרכז הבריאה, חל בא׳ בתשרי, שהוא היום השישי לבריאת העולם, יום אשר בו נברא אדם הראשון לפי דעתו של רבי אליעזר בן הורקנוס הסובר שהעולם נברא בכ״ה באלול (ראש השנה כז.).

יום הולדת הוא יום שמח ומעורר השראה, ואילו יום הדין לכאורה הוא יום מפחיד ומאיים, למה בחר הקב״ה לדון את האדם דווקא ביום הולדתו, הוא יום ראש השנה?

נכה אחד אמר לאלוף העולם בריצה, אני מסוגל לעשות איתך תחרות ולנצח אותך, אבל אני מתחיל ראשון ואני קובע איפה תהיה התחרות...

איפה הוא קבע את התחרות? על סולם, כשהוא מתחיל ראשון...

שם אדנ-י (אותיות דינא!) נקבע בעולם כדי לעשות דין, ויש כ"ד בתי דינים שזו העבודה שלהם, אי אפשר לבטל את הדין, מה יעשה שם הוי-ה מידת הרחמים כדי לעזור לנו עם הדין הזה? אומר למידת המשפט, יש דין, יהיה משפט! אבל אני אקבע מתי...

הרב קוק (מאורות הראי״ה ירח האיתנים עמ׳ צו'): ״בראש השנה... מתעורר הכוח הקדוש כמו שהוא בעצם, כי זה חוק שיום ההתחלה נשארת בו סגולת הקיום, וכדברי הירושלמי - ׳לא במהרה אדם נופל ביום גנוסיא (הולדת) שלו׳, דהיינו שבו ביום מתחזק עליו כוח הקיום וההוויה כמו שהיה ביום הולדתו שיצא אל המציאות. וסגולת הבריאה נשארה בישראל, על כן נתחזק ביום זה כוח קדושת נפשות ישראל כמו שהוא בטבע טהרתם״.

יש באדם שתי בחינות:

האחת - ׳הסגולה׳, הטבע והמהות העצמית האמיתית שלו, שהוא היסוד האלוקי הקדוש הנמצא בו.

השנייה - ׳הבחירה׳, פעולותיו המעשיות של האדם הנובעות מרצונו ומבחירתו החופשית, שפעמים רבות - שונות ואף סותרות את עצמיותו הקדושתית האלוקית.

הרב קוק (אגרות ב אגרת תקנה): ״שני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלוקית עמהם: האחד - היא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות... והסגולה הוא כוח קדוש פנימי מונח בטבע הנפש וברצון ה׳ כמו כל טבע כל דבר מהמציאות, שאי אפשר להשתנות כלל... והשני הוא ענין הבחירה - זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה, אלא שברית כרותה היא שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כי אם לפי אותה המידה שהבחירה מסייעת את גילויה, על כן הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושת האמונה ותלמוד התורה״.

ביום שבו נולד האדם (כל אדם, וק״ו אדם הראשון אשר בו נכללו כל הנשמות) הוא קדוש וטהור כפי שבראו ה׳, וכן בכל שנה ושנה כאשר מגיע היום בו הוא נולד - יום הולדתו - מתעוררת עצמיותו האלוקית האמיתית של האדם, עצמיות החושפת את טבעו הרוחני הקדוש האמיתי.

על כן, מצד מידת החסד האלוקית בחר הקב״ה לדון את האדם על מעשיו דווקא ביום זה, כי ביום הולדתו מסוגל האדם לעורר את עצמיותו, ולקבל על עצמו ביתר קלות לשנות את בחירותיו המקולקלות ולנוע במסלול התשובה הראוי לו באמת, ׳כי לא במהרה נופל אדם ביום גינוסיא (הולדת) שלו׳.

עכשיו מובנים דברי הטור (הל' ראש השנה סי' תקפא ע"פ הירושלמי ראש השנה א,ג): "אמר רבי סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר, רבי חנינא ורבי יהושע אומרים, איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פירוש מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפרניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס, לפיכך נוהגים לספר ולכבס בערב ר"ה ולהרבות מנות בר"ה".

דרשות הר"ן: ונ"ל שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדון אותם בזמן שהוקבעו לכפרה וסליחה שלפי שנתרצה הקב"ה לישראל ביוה"כ הוקבע יום סליחה לדורות, ולפיכך גזר השם שיהא אדם נידון בר"ה שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ובינונים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יום הכיפורים שהוא יום סליחה וכפרה והרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו במעשיהם וישובו אל השם. ואפשר עוד שמר"ה ועד יוה"כ התחיל השם להתרצות למשה וביוה"כ נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה השי"ת לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה".

אנחנו יודעים את התוצאה, אבל אנחנו לא יכולים לשבת רגל על רגל...

אנחנו מתחילים היום 21 יום של בניה של השכינה ושל כל מה שיקרה במשך השנה הקרובה בגשמיות וברוחניות, כל תפילה, כל ארוחה, כל תורה בימים אלו משפיעים על כל השנה כולה.

לכן אנחנו שמחים ומודים לה' ובכל אופן עובדים קשה כדי להעלות את העולם לקומה הבאה שלו בשנה הקרובה!

פרשת ויגש - עוצמת התוכחה לעתיד לבוא

עוצמת התוכחה לעתיד לבוא

בראשית [1] (מה,ג): "ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף! העוד אבי חי?! ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו".

המדרש מעיד (ב"ר צ"ג,י): "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה![2] בלעם, חכם שבאומות לא יכל לעמוד בתוכחתה של אתונו... יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו אחיו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה"ד: "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו". לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא. שנאמר: "אוכיחך, ואערכה לעיניך!" (תהילים נ′) על אחת כמה וכמה".

א. איזו תוכחה יש בדברי יוסף? הרי הוא התוודע אל אחיו והצהיר חגיגית: "אני יוסף!" והמשיך לחקור : "העוד אבי חי?"

ב. ועוד, דין ותוכחה. מקומה של התוכחה צריך להיות לפני הדין?

ג. מה פירוש דברי המדרש שהקב"ה: יוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא?

"בית הלוי" אומר שהדרך הטובה ביותר להשפיע על האדם ולהביאו להכרת האמת, היא כשמתארים בפניו כיצד נראים מעשיו, כאשר אדם אחר מבצע אותם. במצב כזה ללא נגיעות אישיות, ישפוט האדם את עושה המעשים בכל חומר הדין, באובייקטיביות גמורה. רק מאוחר יותר כשיבחין שלפניו ראי, והדמות המשתקפת ממול זה הוא בעצמו, או אז יסתתמו טענותיו ויווכח לראות, כי טענותיו עומדות בסתירה מוחלטת למעשיו, לעצם התנהגותו. מה שאין כן, כשמטיחים בו באדם האשמות ישירות הוא מצטנף בתוך עצמו ויוצר סביבו מנגנון הגנה.

בצעד כזה נקט בזמנו נתן הנביא במשל כבשת הרש, הידוע. נתן נגש אל  דוד ובקש ממנו את "חוות דעתו" על מקרה שקרה. הוא התייעץ עמו מה דעתו על אירוע שכזה. ואז גולל בפני דוד סיפור טראגי על מארח עשיר שפלש אל שכנו הדל ונטל ממנו, מבלי רשותו את כבשתו היחידה. ודוד חרץ את דינו של האיש חד משמעית וללא היסוס. הכתוב מתאר את אי יכלתו של דוד להישאר אדיש נוכח העוול שנעשה לעני: "ויחר- אף דוד באיש מאד. ויאמר אל נתן: חי ה′, כי בן מות האיש העושה זאת. ואת הכבשה ישלם ארבעתיים. עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל" (שמ"ב י"ב, ה-ו). או אז מרים נתן את הכפפה ומגלה: "אתה האיש!" ולדוד לא נותר פתח למנוסה והוא מתוודה :"חטאתי לה'!".

כך גם יוסף. הוא הביא את האחים ליצירת תנאים מוקדמים על ידם. תנאים שיקלו עליהם להיווכח בטענתם.

הוא מרחיק מעליהם את בנימין. והנה לפתע, איזו חמלה, אילו רחמים על אב שכול. על אב שלא יעמוד באסונו, על אב שעלול לכרוע ולהתמוטט במר לבו.

הכל מתואר דווקא ע"י יהודה היועץ של המכירה, כידוע.

הוא פונה אל יוסף במילים נרגשות: "ועתה כבואי אל עבדך אבי, והנער איננו אתנו, ונפשו קשורה בנפשו. והיה כראותו כי אין הנער, ומת, והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה... פן אראה ברע, אשר ימצא את אבי".

כאן, כביכול, "נשבר" יוסף ומתוודע אל אחיו, לא לפני שדואג מפני כבודם, שההתוודעות תהיה בינו לבינם בלי כל סיקור עיתונאי ומחוץ לעיניים סקרניות זרות.

מעתה המילים: "העוד אבי חי?" אינן בגדר שאלה אינפורמטיבית. זוהי כבר שאלה פרובוקטיבית: העוד אבי חי?!  עכשיו כבר מעניין אתכם כיצד תשפיע החטיפה על אבא?! אתם מאשימים אותי, כי אני גורם במודע לאבא לצער רב, שמי יודע, אם יוכל לעמוד בפניו.

ובכן, לפני עשרים ושתיים שנה לא חשבתם על כך?

ברור, שאין כבר צורך לצפות למענה מצד האחים. יוסף לא צפה לכך. שכן, הוא הביאם לנקודה ששאף להגיע אליה והיא הכרת חומרת המעשה. והם הבינו ושתקו. הצלחתו של יוסף לקבוע את הדברים עמוק, עמוק בלב אחיו נבעה מן העובדה, שקודם לתוכחתו, פסקו הם בעצמם את הדין: אבא יצטער, תזכור זה על אחריותך! וכך קלטו היטב את המסר.

א. אכן, שאלת יוסף אינה מסתיימת בסימן שאלה. זוהי, כאמור, איננה שאלה אינפורמטיבית, אלא שאלה פרובוקטיבית, שאלה רטורית. שאלה שאינה זקוקה למענה.

ב. מכאן ברור שהדין קודם לתוכחה. קודם מראים לאדם תסריט מעולם אחר, מפלנטה אחרת. ורק לאחר שהוא ממצה את הדין עם הנוגע בדבר, בכל חומרתו, מסירים את המסך ומגלים לו בעצם כי "אתה האיש!".

ג. מעתה ברור מהי משמעות דברי המדרש שהקב"ה יוכיח את האדם לפי מה שהוא. לפי מה שהוא יפסוק לעצמו. זהו שאמר הכתוב: "אוכיחך, ואערכה לעיניך" דהיינו על-פי מה שאתה פסקת לעצמך.

"לפי מה שהוא" אינה בהכרח הצגה על אחרים. אלא מראים לו לאדם, איך הוא מתנהג בסיטואציות אחרות, ובכך חוסמים בפניו את הפתח להתחמקויות ולהצטדקויות שווא.

אדם נדרש להוציא כסף לרכישת מצווה מסוימת, נניח תפילין, ד' מינים. והוא מסתפק בדבר צנוע. האם הוא חייב להתבלט ולהרשם בספר השיאים של גינס?! הוא מסתפק במועט. אך כשמתבקש לחגוג בר-מצווה לאותו בן שרכש בעבורו את התפילין, כאן ונשכח כל הרעב. לפתע הפסיק להזיל דמעות והוא מוזיל מעות. ובאולם הכי מפואר וכו'.

וכך מסופר בתנא דבי אליהו (פרק יד) בעניין האיש שלא היה בו לא משנה ולא מקרא ואליהו התעניין במצבו, מדוע איננו לומד? והלה התנצל: בינה לא נתנו לי מן השמים! ואליהו הוכיח לו כי יש לו שכל לדברים אחרים וזוהי רק אמתלה מצדו. והסיום הוא שאליהו אומר אל אותו האיש: "בני אל ירע לך, אלא כל שאר בני אדם באי עולם, משיבים תשובה זו, על אותו עניין שהם עסוקים בו, אבל מעשיהם מוכיחים עליהם".

כך תרץ המגיד מדובנא את התמיהה על הפסוק (דברים כג,ה) "לא יבוא... ומואבי בקהל ה'... על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור..." מה חמור יותר? בודאי גיוס בלעם הרשע!

אלא כשבאו בטענות אל מואב על חוסר קבלת הפנים לישראל, הם התנצלו: אין לנו אמצעים, ולכן לא יכלנו לקדם את בני ישראל בלחם ובמים. ואז מרימים את הכפפה ושואלים: וכסף והון עתק לשלם לבלעם הרשע, כן היה לכם?! ובכך מסתתמות טענות מואב שוב, הסתירה הפנימית.

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו להגיע ליום התוכחה נקיים מה' ומישראל אחרי שכבר עשינו פה כל יום חשבון נפש ותיקנו כבר הכל. שבת שלום.

---

[1] שיחה של הרב יצחק הלוי שליט"א.

[2] אותו יום שאפילו שמואל הנביא פחד ממנו והעיר את משה שיבוא להעיד עליו.