פרשת בהעלותך - זוגיות – ענוה

זוגיות – ענוה

זוג מחכים שאחד מהם יתנצל...

רמב"ן (במדבר יב,ג): "וטעם והאיש משה ענו מאד - להגיד כי השם קנא לו בעבור ענותנותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע".

יפתח נדר לה' שאם ינצח הוא יקריב את מי שייצא ראשון מפתח ביתו.

כשהוא מגיע הביתה, הבת שלו יוצאת בתופים ובמחולות...

טוב, תתיר את הנדר...

לא, יפתח לא מוכן ללכת לפנחס כי הוא רמטכ"ל הניצחון... שפנחס יבוא אליו...

באים לפנחס, מספרים לו, אומר פנחס, אין בעיה, שיבוא אלי ואתיר לו את הנדר... הוא לא מוכן ללכת ליפתח כי הוא נביא ויפתח עם הארץ...

אומרים חז"ל – בוויכוח בינו לבינו נפלה לקרבן הבת...

זה לא סיפור מהאגדות... זה מעשה מחיי היום-יום...

הרי אתה ואשתך לא רמטכ"לים ולא נביאים, אז למה אתה לא בא לבקש סליחה? למה היא לא באה לבקש סליחה?

בינתיים, מי נופל לקרבן? הילדים...

המוהר"ש אומר על המזבח שמזיל דמעות כשזוג מתגרש, למה המזבח דוקא, למה לא הארון או המנורה?

המזבח בוכה, כי הוא אומר: "כבר יש לי מספיק קרבנות, למה אתם מוסיפים לי את הילדים שעכשיו נהיים קרבן?!?!"

פשוט לכתוב פתק יפה, סליחה, הייתי אדיוט... מצטער, יש לי דאגות על הראש... וזהו, על מה המהומה?

גדול השלום (אביהם של ישראל, עוזי ברנע, מגבאי בית הכנסת "היכל יעקב"): בבית הכנסת של הרב אליהו זצ"ל, "היכל יעקב", אני זה שנוהג לחלק את העליות לתורה, ומסדר אותם בדרך כלל בשעת חזרת הש"ץ. המתפללים יודעים כי הרב עולה לתורה בשבתות ידועות: בשירת הים, בעשרת הדברות וכד'. היתה זו אחת השבתות שבהן הרב היה צריך לעלות לתורה בשירת הים, ובאותה השבת היו ארבעה מתפללים שרצו לעלות לתורה למפטיר או למשלים למנוחת הנפטרים, קרוביהם.

מכיוון שאי-אפשר להעלות ארבעה עולים למפטיר או למשלים, ביקשתי מהם לוותר, אבל אף אחד לא רצה לוותר, בחושבם כי בכך הם מביאים נחת רוח לנפטרים קרוביהם, ולא רצו לצער אותם בוויתורם.

אמרתי לרב כי אני בבעיה – אף אחד לא רוצה לוותר, ואני לא יכול להעלות יותר משניים. אמר לי הרב: "תעלה את מו"ר אביך לשירת הים במקומי". אמרתי לו שזה ניגוד עניניים, ואני לא יכול להעלות את מו"ר אבי במקום הרב. הקהל לא יבין את זה. הרב הבין ואמר לי שהוא יעשה זאת. הוא דפק על השולחן ואמר: "יעלה חכם עזרא ברנע לשירת הים". כל המתפללים תמהו על שינוי הסדרים, אבל כמובן שאף אחד לא אמר דבר. הרב ויתר על העלייה הקבועה שלו, ואותם ארבעה מתפללים הבינו את הרמז.

מייד סימנו לי כל הארבעה כי הם מוותרים על העלייה של מפטיר או משלים למנוחת קרוביהם, וכך יכולתי להעלות את מי שביקש ראשון כסדר הראוי.

בדרך חזרה מבית הכנסת אמר לי הרב, כי כשיש ויכוח או מחלוקת – אין שום מנוחת הנפש לנפטרים, גם אם קרוביהם עולים לתורה.

זוג שבונה בית – בונה בעצם משכן קטן משפחתי לה'...

כל השראת השכינה במשכן הייתה תלויה בענווה של הפועלים בה! כמו שכתוב "זבחי אלהים רוח נשברה"!

לכן משה רבינו העניו מכל האדם הקים את המשכן שאמור להתמלא בכבוד ה'!

משה רבינו סרב להנהיג את עמ"י בגלל ענוותנותו, לכן זכה לשמש בגלל זה את שבעת ימי המילואים במשכן!

משה אומר לאהרן "מה אתה בוש לכך נבחרת" - בגלל שאתה בוש אפילו שויתר על נפשו הגשמית והרוחנית כדי להציל את עמ"י מעוון יותר גדול (שאז יהרג כהן ונביא ביום אחד) ורק לכן הסכים - לכן נבחר כי צריך את היסודות הללו של שברון הלב וענווה ושפלות וויתור שעליהם יעמוד בית ה'!!!

דוד המלך אמר כשהביא את ארון ה' "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" כי רק ככה אפשר להביא את ארון ה'!

לכן אדני המשכן (שהם היסוד של הקרשים) נעשו ממחצית השקל שגם העשיר וגם העני התנדבו אותו דבר ואין שם התנשאות.

לכן הארון ששם השכינה שורה ומדברת מבין הכרובים כל מידותיו היו שבורות – כי השבור הוא השלם לפני ה'!!!

זה לא שמשכן עם גאוה הוא פחות טוב... אלא אי אפשר שמשכן כזה יעמוד!

גם משכן זוגי לא יכול לעמוד אם כל אחד יטפס על העץ שלו, יתבצר שם, יסדר את המינימום ההכרחי ויחכה שהשני ירד מהעץ יטפס אליו ויבקש סליחה...

משכן כזה הוא בלתי אפשר לבניה...

זה כמו מגדל בבל... ברגע שנהיה פירוד, המגדל התמוטט...

ה'פני מנחם' מגור (שמחה בבית עמ' רנב'): אם לוקחים ספר תורה, ופורמים את יריעותיו, הרי הספר יורד מקדושתו, והיריעות מקבלות קדושה של ׳חומש׳. דהיינו, קדושתו של ספר התורה, נוצרת, בין היתר, מהיותם של כל החומשים תפורים בו יחדיו. ברגע שמנתקים את החומשים או את היריעות, ומפרידים אותם, איבד ספר התורה את קדושתו וערכו כ׳ספר תורה׳. כך גם קדושתו של הבית היהודי, המתבטאת בכך שהשכינה שורה בו, היא אך ורק אם שני בני־הזוג חיים זה עם זה בשלום ובנחת, ואין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה בביתם. ברגע שהם נפרדים מעט האחד מהשני, כבר מאבד הבית שלהם מקדושתו וערכו.

גם בני הזוג יודעים שעצם ההתבצרות שלהם על העץ היא חורבן והיא תזיק להם הרבה יותר מאשר הוויכוח כרגע ועדיין הם נשארים כל אחד על העץ שלו...

המשורר אברהם חלפי: "ישנה חיה קטנה הקרויה בּוֹנֶה. הבונה חי באיזו מחילה, וחייב ללכת תמיד בדרך מסויימת כדי להגיע אל הסכר שהוא בונה על הנהר. הציידים אומרים, שקשה מאד לצוד את הבונה, החשוב להם בשל פרוותו היקרה, משום שקשה למצוא את המחילה שלו. אבל ציידים שהצליחו לגלות אותה, מספרים כי הבונה הולך תמיד באותו שביל עצמו מן המחילה שלו אל הנהר. הוא לא ישנה את דרכו. וכשהציידים מוצאים את השביל הזה, הם מניחים מלכודת על השביל. הבונה יוצא לו ממחילתו, הולך והולך, עד שהוא מגיע למלכודת. אז הוא עומד, מסתכל במלכודת ומייבב זמן מה. הוא מסב את ראשו ימינה ושמאלה ומייבב עוד. הוא אינו מסוגל לפנות עורף למלכודת ולברוח, הוא אינו מסוגל לשנות את המסלול שלו, את השביל שהוא צועד בו יום-יום, וגם כשהוא רואה את המלכודת מולו – כל מה שהוא מסוגל לעשות הוא לייבב; להסתכל ימינה ושמאלה, לייבב, ולהיכנס לתוך המלכודת".

לעם מסוכן להיות עניו!

הרב אורי שרקי: ישראל מכונים בפי חז"ל "ענוים" ("ענוים הגיע זמן גאולתכם" ילקו"ש ישעיה תצט. וכן "כי אתם המעט מכל העמים – בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעיטים עצמכם לפני" חולין פט,א).

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: שמעתי פעם מחכם מנשה שלו שסיפר בשם הבא"ח ע"ה, מעשה בשייך ערבי שאמרו עליו שהוא ענו גדול, עד כדי כך שאם היה רואה ילד קטן או סומא שרוצה לעבור את הכביש, היה עוזר להם במסירות גדולה. משסיפרו לרב על העניין התפלא מאוד ואמר איך יכול להיות שגוי שכידוע כולו גאווה ואין לו נשמה טהורה, יתנהג כך? פעם אחת ביקש הרב להתלוות לאותו שייך. השייך שהבין מדוע הרב מלווה אותו, עשה מעשי ענוה בכפליים, והרב רואה ומשתאה. לעת ערב, פנה השיך ואמר לרב: "נו, איך הענווה שלי?". אמר הרב: מעתה אין לי שום פלא על הענווה שלך, את התשובה כבר קיבלתי...

יחד עם זאת ישראל הם "עזים שבאומות" (ביצה כה:).

יש להבין זאת על פי ההבחנה בין היחיד לכלל.

האומה כקולקטיב עזה היא, אינה ותרנית ביחס לשליחותה האוניברסלית. מה שאין כן היחידים, שמידתם הפרטית היא הענוה והותרנות.

קיימת סכנה קיומית ומוסרית לאומה אם מתחלפים היוצרות בעזות של יחיד וענוה של הכלל: "אין בתכונה של קיבוץ צבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל" (אורות הקודש ח"ג, מוסר הקדש פרק יב).

פרשת שלח לך - יהודי עם עמוד שדרה

יהודי עם עמוד שדרה

במדבר (יג,לג): ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם״.

רש״י: ״וכן היינו בעיניהם - שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים״.

תנחומא (שלח סימן ז): ״אמרו: ׳ונהי בעינינו כחגבים׳, אמר הקב״ה ויתרתי עליה (על זה אני מוכן לוותר). אלא: ׳וכן היינו בעיניהם׳ מקפיד אני, וכי יודעים אתם מה עשיתי אתכם בעיניהם? - מי יאמר לכם שלא הייתם בעיניהם כמלאכים?!״.

רבי מנחם מנדל מקוצק: ״באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה (אמת!); אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם (אמת); עמלק יושב בארץ הנגב... ארץ אוכלת יושביה וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות (אמת!); ושם ראינו את הנפילים בני ענק... ונהי בעינינו כחגבים (אמת!); וכן היינו בעיניהם...״.

פה השקר! מה אכפת לך! מנין אתה יודע מה אתה בעיניהם?! איזה מקום תופס בעולמך מה שאתה היית בעיניו? מי שאל אותך, ומדוע זה מעסיק אותך?...

אחד מגדולי ישראל: אדם אינו מצטער על זה שהוא טיפש אלא על זה שאומרים לו שהוא טיפש...

האמת הפנימית של עם ואדם, אסור לה להתמודד עם שאלה זו. עיני הזולת, הם המוקש שבו כשלו בהירי ישראל - המרגלים.

כל חייו צריך האדם לשאול עצמו ללא הרף: ״איך אני בעיני עצמי ולא בעיני זולתי״.

שפת אמת (שלח תר"מ): "ע"י שהיו שפלים בעצמם כחגבים לכן כן היו בעיניהם כי הכל תלוי בעבודת האדם".

רבי עובדיה מברטנורא: הרי הם אמרו 'כחגבים' מדוע כתב רש״י 'כנמלים'?

אלא, שאם אדם רואה את עצמו קטן כמו חגב, אחרים יראו אותו קטן עוד יותר, כמו נמלה קטנטונת!...

היהדות גורסת, כי כשם שאדם מסוגל להיות ״בעל בית״ על עצמו ולהגיד ״לא״ ליצריו ולדחפיו, באותה מידה הוא מסוגל להתייצב בעוז מול נחשולים של עדריות אנושיות. גם אם רבים מתנגדים לאמת הפנימית שלו, הוא יכול להתעלות מעל ״כולם״ לנהוג לפי צו מצפונו.

שמואל (א' טו,כד): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם".

לא להסתכל כל הזמן מה חושבים עליך כל מי שמסביבך... סקרים, דעת קהל וכד'...

שולי רנד: "אלוקי הרייטינג חסר הרחמים...".

בהלכות טריפות נפסק להלכה שאם עוף או בהמה הושלכו מגובה, הרי הם בחשש טריפות משום ״נפולה״. ההלכה חוששת שמא הפלתם מהגובה גרמה לפגימה באיבריהם הפנימיים ועל ידי זה הבהמה או העוף נטרפו. אולם ההלכה קובעת שישנן צורות בדיקה מסוימות שעל ידן ניתן לוודא שבעל החיים לא נטרף.

אחת מן הבדיקות הללו היא (חולין נא: וכך פסק השו"ע יו"ד נח,ז) אם עוף נפל מגובה, והנה למרות זאת הוא מצליח לשחות במים, השחייה בנהר מצביעה על כך שהעוף, האווז או הברווז, לא נפגע במאומה ואין בו חשש טריפות.

אולם ההלכה מסייגת שבמה דברים אמורים? אם העוף שוחה נגד הזרם, אולם אם הוא שט עם הזרם אין בכך שום ראיה לבריאותו. גם עוף פגוע וטרף, ואפילו בול עץ, עשוי לנוע עם הזרם, ואין בכך הוכחה שיש בו שמץ חיות.

מכאן ניתן ללמוד קל וחומר לאדם שחיותו נבחנת ביכולתו לשחות נגד הזרם, בעוד שזרימה עם העדר אין בה כדי ללמד על כושרו ובשירותו של האדם, שמלכתחילה נוצר להיות עצמאי ובלתי תלוי.

אם אדם סבור, שדעה מסוימת היא שגויה, או שנוהל מסוים הינו פסול, הוא צריך להישאר איתן בדעתו, למרות שסביבתו אינה גורסת כן.

יהודי שעושה הכול למען החברה הוא רחוק מה':

הרבי מקוצק: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ,טו) - יש שני סוגי אנשים: יש אדם שמתפלל ואומר: "וירא העם" – רואים אותי? "וינועו" – אתנדנד חזק שכולם יראו... אומרים לו: "ויעמדו מרחוק" – אתה ממש רחוק מה'!

ויש אדם החושב: "וירא העם וינועו" – רואים אותי מתנודד, ילעגו עלי שאני צדיק מדי. לכן: "ויעמדו" – אעמוד ישר שלא יצחקו.

אומרים לו: "מרחוק" – גם אתה עדיין רחוק...

זכותם הגדולה של יהושע וכלב, היתה שלמרות שעשרת המרגלים שהלכו עימם הוציאו דיבה על ארץ ישראל, הם עמדו בתוקף על דעתם, ולא שיתפו עימם פעולה.

לא סתם התורה קוראת לאברהם אבינו "אברהם העברי" (בראשית יד,יג), על שם שכל העולם כולו עמד מעבר אחד, והוא לבדו, יחיד ובודד, עמד מהעבר שמנגד (בראשית רבה מב,ח). אכן זוהי עצמאות השקפתית הראויה לשמה.

יום אחד קיבל רבה הראשי של בריטניה, הלורד עמנואל יעקבוביץ זצ״ל, הזמנה להשתתף בנשף חגיגי שיתקיים בארמון באקינגהם, מעונה הרשמי של אליזבת השניה מלכת אנגליה. הרב יעקבוביץ, שהיה מקורב לחוגי השלטון באנגליה ובפרט לראש הממשלה דאז, מרגרט טאצ'ר, השיב להזמנה במכתב אדיב בו הסביר כי הוא מעריך את ההזמנה אך לא יוכל להיענות לה מטעמי כשרות.

לא חלפו ימים רבים ולמרבה הפתעתו קיבל הרב יעקבוביץ מכתב תגובה בו נכתב כי נוכחותו רצויה מאוד ועל כן יעשה הארמון מאמץ מיוחד כדי להשביע את רצונו ולספק לו את כל צרכי הכשרות הנחוצים לו. ואכן, כאשר הגיעו הרב והרבנית לארמון, פגש אותם אחד המלצרים שהציג בפניהם את כל סידורי הכשרות, ואף הראה להם את מערכת הכלים המיוחדת שהארמון רכש לפי דרישתם. הסט היה זהה בחזותו לכלים שהונחו בפני כל יתר הסועדים, אך מדבקה קטנה שהוצמדה לכל כלי ציינה את העובדה שאלו הם כלים כשרים.

עד מהרה התמלא אולם הנשפים בכל ה'מי ומי' של חוגי האצולה הבריטים, כולל מספר בלתי מבוטל של ידוענים ואישים מוכרים בתחומים רבים ומגוונים. הרב יעקבוביץ תפס את מקומו לצד הרבנית ונהנה ממנת המזון הכשרה שניתנה לו כאשר לפתע אירע דבר מוזר: בסיום המנה הראשונה נעמדו כל הנוכחים והחליפו את מקומותיהם...

למראה פניו התמהות של הרב הסביר לו שכנו לסעודה שכך מקובל בנשפים מסוג זה - בסיום כל מנה מחליפים הסועדים את מקומותיהם כדי שלכולם תהיה הזדמנות לפגוש את כולם. מנהג זה העמיד את הרב יעקבוביץ בפני בעיה קשה: הן סט הכלים בו הוא השתמש היה היחיד באולם שהיה כשר, כיצד יתיישב במקום אחר?

וכך מצא עצמו הרב יעקבוביץ בסיומה של כל מנה כשהוא מתרוצץ ממקום למקום כשידיו עמוסות סכינים, מזלגות קערות וצלחות, וכל זאת למרבה תימהונם של יתר הנוכחים שלא הבינו כמובן את פשר התנהגותו המוזרה...

התנהגות זו לא מצאה חן בעיני יהודי מתבולל שנכח במקום. הלה אף העיר לרב בקול רם על כך שהוא מתבלט יתר על המידה וגורם בושות ליהודים, אך הרב יעקבוביץ המשיך בשלו. כשרות היא כשרות ויש להקפיד עליה בכל מקום - גם בתוככי ארמון באקינגהם.

והנה, בסיום האירוע כאשר המשתתפים פנו לעזוב את האולם, ניגש הנסיך צ'רלס לרב יעקבוביץ, לחץ את ידו בחמימות והכריז בעליצות: ״אה, הנה היהודי עם הצלחות...!״

הרב יעקבוביץ הסביר לנסיך את הסיבה שגרמה להתנהגותו ועד מהרה גלשה השיחה לדיון מעמיק בהלכות כשרות כאשר יורש העצר האנגלי מפגין התעניינות מרובה בנושא ואף מצרף לשיחה את אימו המלכה.

הקרבה המופגנת בין הרב האורתודוקסי לבין בני משפחת המלוכה האנגלית עוררה את קנאתו של היהודי המתבולל. הלה נדחק אל תוך הקבוצה מתוך כוונה להראות שקיימים יהודים מסוג אחר, 'נאורים' ו'מתורבתים' יותר. ״גם אני יהודי״, הסביר לנאספים.

נעץ בו הנסיך מבט שכולו תימהון ושאל: ״אתה גם אתה יהודי? אם כן היכן היו הצלחות שלך...?״

פעמים רבות אנחנו נקלעים למצבים שבהם אנחנו מתביישים ביהדותנו, או לפחות מנסים להצניע אותה ככל האפשר. צריך עמוד שדרה חזק כדי שלא להתקפל, לא להיכנע ללחץ החברתי והסביבתי (שהוא על פי רוב מדומה), לעמוד על העקרונות שלנו ולעשות את מה שצריך לעשות.

חובות הלבבות (ח"ב שער יחוד המעשה פרק ד'): אדם שחושב מה אחרים יגידו עליו, גרוע מעובד עבודה זרה.

כי אדם כזה עובד את החברה, המורה, הדודה, והשְכֵנה, רק לא את השְׁכִינָה.

טור (או"ח, סי' א): "התחיל ב'עז כנמר', לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה... שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך, על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש..." וכ"פ הרמ"א.

ליקוטי תפילות (ח"א תפילה קמ"ט תתשפ"ה - ז - תפילת 'אחד היה אברהם'): "'פנה אלי וחונני כי יחיד ועני אני' (תהלים כה,טז)... תחזק את דעתי באמונתך תמיד. ואהיה דומה בעיני כאלו אני יחיד בעולם, כמו שנאמר (יחזקאל לג,כד): 'אחד היה אברהם'. ולא אשמע כלל ולא אסתכל על שום מונע ומעכב ומלעיג ומִתלוצץ ומבלבל בעולם. ולא יוכל שום אדם לבלבל אותי מדרך האמת והישר אפילו גדולים ממני וצדיקים כנגדי, רק אזכה להתנהג בדרך האמת... ואזכה לקיים באמת מקרא שכתוב: 'מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ' (תהלים עג,כה)...".